## Prisha, Choshen Mishpat

###### Prisha, Choshen Mishpat 7:1:1
[Prisha, Choshen Mishpat 7:1:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/7:1:1)

כל ישראל כשרים לדון אפי' ממזר. משנה פרק אחד ד"מ דף ל"ב ובגמ' שם דף ל"ז ושם איתא דהא דכשר דוקא בד"מ ולא בד"נ ולא הוצרך רבי' לפרשו כיון דד"נ אין דנין בזמן הזה לא נפיק מיניה חורבה וק"ל:


###### Prisha, Choshen Mishpat 7:2:1
[Prisha, Choshen Mishpat 7:2:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/7:2:1)

וגר פסול לדון כו' היינו בכפייה אבל אם מקבלו עליו דן. וכ"כ רבינו בי"ד בה' גרים ע"ש ס"ס רס"ט: ומ"ש רבינו עד שתהא אמו מישראל בפ' מצות חליצה (יבמות ד' ק"ב) [עב"ח שהביא ל' הגמ' עד ולעניין] ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל שנאמר ויקרא שמו בישראל ופירש"י משמע שיהא ישראל מכל צדדיו. והתוס' כתבו ז"ל עד שיהא אביו ואמו מישראל פי' באמו לא סגי עד שיהא גם אביו מישראל אבל באביו לחוד סגי דהא לענין יחוס כהונה סגי באביו מישראל לחוד עכ"ל. והב"י הביא כאן ל' הגמ' והתוס' וכתב עליו ז"ל ומשמע מדבריהם דהא דאמרינן דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה לרבותא נקט אמו מישראל וכ"ש לאביו מישראל ואע"ג דאין אמו מישראל עכ"ל ב"י. וע' מ"ש בדרישה בא"ע ר"ס קס"ט דלכאורה דברי רבי' לא משמע כן.


###### Prisha, Choshen Mishpat 7:3:1
[Prisha, Choshen Mishpat 7:3:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/7:3:1)

ומ"ש קטן פסול לדון מקור דין זה נלמד מהכלל דכל הפסול להעיד פסול לדון כמ"ש בסמוך סימן י"ב וקטן פסול להעיד דממעטינן ליה מדכתיב ועמדו שני האנשים כמ"ש בסי' כ"ח ול"ה וכן פסול אשה לדון דבסמוך מעדות ילפינן וכמ"ש שם. וכן פסולים מחמת עבירה ומחמת קורבה דבעדות כתיב בהדיא אל תשת רשע עד וגם כתיב לא יומתו אבות על בנים ודרשינן בעדות בנים והיינו קרובים ומיניה נילף פסול דיינים במכ"ש וכ"כ רש"י ונ"י בהדיא בפרק ז"ב בפירושם להמשנה דקתני שם ז"ל אלו הן הפסולים המשחק בקוביא כו' כתבו ז"ל דבתורה כתיב אל תשת רשע עד וכ"ש דיין עכ"ל ע"ש. ומה"ט לא כ"ר פסול חרש ושוטה ואינך דחשיב בס"ס ל"ה דפסולים לעדות משום דבכלל קטן נינהו כמ"ש שם ולקמן ר"ס צ"ו וגם נלמדו במכ"ש מעדות והא דכ"ר בסמוך הכלל על פסולי קורבה ועבירה לחוד כתבתי ישוב לזה שם ע"ש. ומ"ש מהא דאמר שמואל כל דין כו' שבת דף נ"ו אמר שמואל כל האומר יאשיה חטא אינו אלא טועה אלא מה אני מקיים ולא היה כמוהו מלך אשר שב אל ה' וגומר שכל דין שדן מבן ח' עד י"ח השיב. והטעם דמבן ח' שאז התחיל למנות ולשפוט את העם וטעם די"ח אף דלענין עדות בן י"ג שנה והביא ב' שערות כשר שאני עדות דאשר ראה מגיד משא"כ בדין דצריך בינה והשכל ושיהא לו לב אמיץ להציל עשוק מיד עשקו וכשהוא בן י"ח כבר עומד על פרקו להיות גבר בגוברין וכמ"ש בן י"ח לחופה. ושתי שערות בעי דאל"כ עדיין נקרא קטן עד שיהא בן ל"ו שנה או בן כ' שנה ויש לו סימני סריס וכמבואר בסימן רל"ה וא"ע סימן קע"ג ופסול לעדות וממילא פסול לדון וק"ל: ומ"ש אבל בירושל' מוכח דמן י"ג שנה וכו' ז"ל הירושלמי פרק אחד ד"מ אהא דאמרינן התם מה בין ד"מ לד"נ כו' ר' אבהו בשם ר"י אף פחות מבן כ' ושלא הביא ב' שערות כשר לד"מ ולא בד"נ ע"כ. פי' ד"נ בעינן דוקא בן כ' ושיהא לו ב' שערות אבל בד"מ לא בעינן לא הא ולא הא אבל לא נזכר שם בירושלמי דבי"ג שנים סגי ודבעינן שיהא מפולפל ובקי אלא שרבינו מן הסברא כתב כן דכיון דאמרו דלא בעינן שיהא בן כ' ולא ב' שערות ולא נתנו שום קצבה לשנים מסתמא אמרינן דבפחות מבן י"ג שנה עכ"פ פסול בדין כעדות אבל כשהוא בן י"ג אז בא לשם גדלות אלא דלענין עדות קפיד רחמנא אשם איש דהיינו שיהא לו ג"כ ב' שערות אבל לא בדיינות אלא כיון שהוא בקי ומפולפל ויודע לדון כשר. וא"ל דילמא דעת הירושלמי הוא דבן כ' לא בעי אבל בעי שיהא בן י"ח דאז בא לכלל גבורת אנשים וכנ"ל דא"כ ב' שערות נמי ליבעי. והא דקי"ל דכל הפסול להעיד פסול לדון אינו אלא שם קטנות דפסול לשניהם וגם להי"א דס"ל דבעי י"ח צריך לומר כן דאל"כ קשה הא קי"ל דכל הפסול לדון פסול להעיד ולמה כשר להעיד כשהוא בן י"ג שנה והביא ב' שערות אלא ודאי בשם קטנות הוא דקמשווינן להו. ומש"ר בסמוך בדברי ר"י אברצלוני או כר' אבהו דאמר בירושלמי פחות מבן י"ח כו' ולא קאמר בן י"ג. איידי דכתב בשם שמואל דבעי שיהא בן י"ח נקט בלישניה דבירושלמי אר' אבהו אפילו פחות מבן י"ח ור"ל מבן י"ג שנה וק"ל: חומרא יתירא כו' גם זה ליתא בירושלמי ורבינו כתבו לפי מאי דס"ל דיאשי' לא חטא וכמ"ש בגמרא דידן הנ"ל. אבל אם נאמר שהירושלמי שחולק וס"ל דבן י"ג שנה כשר ס"ל נמי דיאשי' חטא וחטא עד י"ח שנה שמצא ס"ת ואז שב אל ה' וכמ"ש רד"ק בריש ירמיה אין אנו צריכים לטעם חומרא וק"ל: וכתב הר"י אברצלוני צ"ע כו' נראה דהצעת דברי רבינו הכי המה דמתחילה כתב די"א שצריך שיהיה בן י"ח כו' וע"ז כתב אבל בירושלמי כו' וכתב ר"י אברצלוני וצ"ע כר כלומר אף די"א כן והביאו ראייה מגמרא דילן מכל מקום כיון דבירושלמי מוכח דא"צ להיות בן י"ח נסתפק ר"י אברצלוני הלכה כמי וה"ט כי אף שגמ' דילן בכל מקום היא עיקר נגד הירושלמי שאני הכא דאיכא למימר דל"פ אהדדי דהא שמואל לא קאמר בהדיא דאסור אלא שיאשיה עביד הכי ואיכא למימר דגם שמואל סבר דלחומרא עביד הכי ואע"פ דגם אחר שהביא דברי ר"י אברצלוני ודאי נדון לחומרא כשמואל וכתלמודא דידן מ"מ נ"מ דאם כבר דן מבן י"ג עד י"ח והוציא ממון דינו דין ואין חוזרין הדין להוציא ממנו מספיקא משא"כ אם היינו אומרים דהלכתא כשמואל דאז היינו מחזירין הדין ומוציאין ממונא שהוציא. ומ"מ ק"ק דלא הו"ל לר"י אברצלוני למכתב אם הלכה כשמואל דאמר עד י"ח משמע דשמואל אמרו לדינא וזה אינו וכמ"ש וגם רבינו התחיל וכתב האיסור בשם י"א כו' ולא בשם שמואל. וצריכין לדחוק וליישב דה"ק אם הלכה הוא דברי שמואל דאמר עד י"ח וכאילו אמר וצ"ע אם להלכה אמר שמואל ללמוד ממנו דאין לדיין לדון עד י"ח או לפירושו דקרא קאמרינן דקאמר שיאשיה שב ופי' שב שהשיב להם כמ"ש בסימן א' וק"ל. ורי"ו כתב דהירושלמי הוא עיקר:


###### Prisha, Choshen Mishpat 7:4:1
[Prisha, Choshen Mishpat 7:4:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/7:4:1)

סומא באחד מעיניו כשר לדון בפרק אד"מ דף ל"ד ההוא סמיא דהוה בשיבבותיה דר"י והוה דאין דינא ולא אמר ליה ר"י ולא מידי וסמך אהא דתנן ד"מ דנין ביום וגומרין בלילה וכתבו הרי"ף והרא"ש דה"ט דהא כולהו אינשי לא מצי מיחזי בלילה כדחזי סומא באחד מעיניו ביום וכיון דגמר דין כשר בלילה דין הוא שידון סומא אפילו תחילת הדין ביום עכ"ל. ומיניה למדו הפוסקים דכשר ג"כ להעיד דהא דין ועדות שוים הן וכ"כ רבינו לקמן (ס"ס ל"ח ע"ש):


###### Prisha, Choshen Mishpat 7:5:1
[Prisha, Choshen Mishpat 7:5:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/7:5:1)

אשה פסולה לדון זה נמי נילף מהכלל דכל הפסול להעיד פסול לדון ולעדות פשיטא פסולה דכתיב ועמדו שני האנשים וכמ"ש בסימן כ"ח ול"ה: ודבורה לא היתה דנה כו' א"נ ע"פ הדבור קבלוה תוס' פ"ח דב"ק ובפ' החולץ ובפ"ג דשבועות:


###### Prisha, Choshen Mishpat 7:6:1
[Prisha, Choshen Mishpat 7:6:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/7:6:1)

אין עד נעשה דיין כתובות דף כ"א איתא כן בסוגיא וכתבו התוס' הטעם כו' [עב"ח שהביא ב' טעמים]. ומש"ר ודוקא עד שמעיד כגון אם העיד א' מהדיינים בפני חביריו פי' אחד מן הדיינים עם עוד אחר שנצטרף עמו העידו לפני ב' דיינים חביריו ועוד שלישי אצלן וקבלו עדותן דהא לקבלת עדות בעינן שיהיה ב"ד והכי איתא במשנה גבי עדות החדש הביאה הסוגיא שם בפרק ב' דכתובות ז"ל ראוהו ג' והן ב"ד יעמדו ב' ויושיבו מחבריהם בצד היחיד ויעידו בפניהם מקודש החודש ומוקי לה שם בראוהו דוקא בלילה. ומש"ר אינו יכול להצטרף עמהן כגון שעמדו האנשים שהושיבו אצלן בשעת קבלת העדות או שצריכין להוסיף דיינים כמ"ש בסי' י"ח וק"ל: ומש"ר אפי' אם כיוונו כו' פי' לאפוקי מהרשב"ם שכתב בפרק י"נ דף קי"ג אצל ג' שנכנסין לבקר החולה דכשנתכוונו להעיד כהעידו דמי ע"ש. וכ"כ רבי' בשמו ר"ס רנ"ג ושר"י ס"ל דאין חילוק: אם ראוהו בשעה שראויין לדון. ר"ל ביום נעשים דיינים ודנים על מעשה ההוא אפי' ביום אחר דבזה אין שייך טעמא דבעי' עדות שיכול להזימה או ועמדו שני אנשים דמעולם לא בא לכלל עדות אלא דן על ראייתו שראה שלא תהא שמיעה גדולה מן הראייה אבל כשראו בלילה דליכא למימר לא תהא שמיעה גדולה כו' דהא גם בשמיעה אין דנין בלילה נמצא דההיא ראייה דידהו אינה כשמיעת ב"ד ששומעין מפי עדים אלא הם עצמן נעשו עדים וכיון ששם עדים עליהם בשעה שראוהו אסורים שוב לדון על פיהם כ"כ רשב"ם שם בפ' י"נ. והתוס' והר"ן כתבו הטעם בפ"ב דכתובות דכשראוהו בלילה אסורים לדון למחר על פי ראייתן משום דכל שעושין מעשה על פי ראייתן ראייה דידהו מחשב למפרע כקבלת עדות וקבלת עדות הוה כתחלת דין ותחלת דין אסור בלילה ע"כ:


###### Prisha, Choshen Mishpat 7:7:1
[Prisha, Choshen Mishpat 7:7:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/7:7:1)

מי שתובעים אותו כו' אין הדיין יכול לכוף כו' אפשר דנלמד מפרק י' יוחסין (קידושין דף ע') גבי ההוא עובדא דר"נ שדר פתקא דאזמנתא אבתריה דרב יודא ולא הזקיקו רב הונא לעמוד כו' ע"ש: אלא שמכנפין מאן דאיכא התם מחכימי כו' מל' מעייני בינייהו משמע דר"ל שהחכמים שהם במקומו מתקבצים והולכים ומעיינים בדברים שיש בין הת"ח הנתבע ובין התובע ומפשרין אותם באופן שלא יצטרכו לבא לדון ולא שייך כאן שישלחו אליו סופרי הדיינים ויטעון לפניהם כמש"ר בסימן קכ"ד לענין נשים יקרות והרמב"ן כתב דה"ה לת"ח דינא הכי כמ"ש ב"י וד"מ סי' י"א בשמו דהתם איירי כשאינו רוצה לעמוד בהדי ע"ה לדון משום דזילא ביה מילתא אבל רוצה בפסק הדיינים. וכאן מיירי שאינו רוצה שיפסוק לו זה הדיין כלל:


###### Prisha, Choshen Mishpat 7:8:1
[Prisha, Choshen Mishpat 7:8:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/7:8:1)

אין הדיין יכול לדון כו' זה נלמד ממשנה דפרק ז"ב ד' כ"ז ומגמרא שם דף כ"ט ובדרישה הביאותיהו ע"כ הבאתי ל' הרא"ש שכתב כדברי רבינו ע"ש:


###### Prisha, Choshen Mishpat 7:9:1
[Prisha, Choshen Mishpat 7:9:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/7:9:1)

ומ"ש רבינו זאם הבעל דין אומר שהדיין שונאו כו' כ"כ הרא"ש בתשובה בכלל הדיינים כלל א' וסיים וכתב ז"ל ואם הדיין רוצה לדון את שונאו אין הבעל הדין יכול לפוסלו כל שאינו מברר שלא דבר עמו ג' ימים מכח איבה עכ"ל. ומשמע דאפילו מביא ראייה שלא דבר עמו ב' ימים מאיבה אפ"ה אינו יכול לפוסלו מלדונו אפילו לכתחילה אלא שהדיין ימנע נפשו מכח מדת חסידות דומה למש"ר בשם גאון בסי' ט' ס"ו ע"ש. וזהו כוונת רבינו במ"ש אחר זה ואם אינו אוהבו ושונאו כ"כ אין לדונו לכתחילה דאמר רבא לא לידון איניש לא למאן דרחים ליה כו' וכיון דמימרא זו דלא לידון איניש כו' שם בכתובות דף ק"ה אתאמר בהדי ההיא עובדא דפרח גדפי ושדיא רוקא ודאי חד דינא לכולהו דאינן אלא לחסידות וכמש"ר בהו בר"ס ט' והא דלא כללינהו רבינו יחד נראה דה"ט משום דרצה לסדר כ"א בעניינו ושם איירי בפסול מחמת שוחד שייך הנהו עובדי דפסלינהו הוא מחמת הנאה שקבל הדיין ממנו משא"כ זה דמאן דרחים ליה דאיירי אפילו בלא שום קבלת שום טובה ממנו אלא דאקרבי' דעתיה עמו ומש"ה סדרו רבינו כאן אצל דין אוהב גם מהרי"ק (בשורש כ"א) כתב דבכולהו ליתא אלא משום חסידות אבל מל' הרמב"ם דהביא רבינו בסמוך משמע דסבירא ליה דיש איסור בדבר לדון למאן דרחים ליה ולדבריו יכול הנתבע למימנע לכתחילה לעמוד לפניו אלא שבאם עומד לפניו לדון דינו דין ועיין מ"ש עוד מזה בסמוך בסימן ט' ודו"ק:


###### Prisha, Choshen Mishpat 7:10:1
[Prisha, Choshen Mishpat 7:10:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/7:10:1)

דסגי ליה לא חזי ליה זכותא ז"ל הרא"ש כי ענין הזכות והחוב מבצבץ באדם בלא כיון רשע לפיכך באהבה מועטת לבו נוטה לזכות ובשנאה מועטת נוטה לחוב עכ"ל ומש"ה אוהב ושונא כשרים להעיד דלא מחזקינן להו ברשיעי להעיד שקר בכיון:


###### Prisha, Choshen Mishpat 7:11:1
[Prisha, Choshen Mishpat 7:11:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/7:11:1)

שני ת"ח כו' שם בגמ' עבד"ר: ל' הרמב"ם אסור לדון למי כו' (בפ' כ"ג דה' סנהדרין) כ"כ וצריך שתדע שכ"מ שכ"ר ל' הרמב"ם או ל' פלוני לא לחנם כ"כ ועל הרוב כ"כ משום דלא בריר ליה אי פליג על סברא ראשונה אי לא. וה"נ איכא למימר דהרמב"ם אכל שונא כתב דאיסור לחוד יש בו אבל לא דדינו לאו דין אפי' בדיעבד ודלא כמש"ר. ואיכא נמי למימר דלא איירי כאן בשונא גמור וכמ"ש בדרישה וכיון דלא איירי בשונא גמור י"ל נמי דאסור לדון דקאמר אינו ר"ל איסור גמור אלא איסור משום מדת חסידות ובמקום שאמרו בגמ' לא לידון איניש כו' נקט הוא בלשונו אסור לדון וזה משום חסידות הוא וק"ל: ומ"ש למי שהוא אוהבו אף ע"פ שאינו שושבינו ל' המשנה דפ' ז"ב נקט כתבתי לשונה בדרישה ע"ש.


###### Prisha, Choshen Mishpat 7:12:1
[Prisha, Choshen Mishpat 7:12:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/7:12:1)

כל הפסולים להעיד מחמת כו' זה נלמד ממשנה דפרק בא סימן (נדה ד' מ"ט) דתנן בה כל הכשר לדון כשר להעיד ומינה דהפסול להעיד פסול לדון דאל"כ תמצא לדון כשר ופסול להעיד וזה כנגד הכלל דכל הכשר לדון כשר להעיד ומ"ש מחמת קורבה ומחמת עבירה נראה דל"ד קאמר דהא גם פסול קטן ואשה הנ"ל וגם פסול חרש ושוטה ואינך דקחשיב בסי' ל"ה הם בכלל זה וגם כללא דהמשנה הנ"ל סתמא קתני אלא משום דרבינו קאי אפסולים הנזכרים בתורה בפי' דהיינו אל תשת רשע עד ולא יומתו אבות על בנים וע"פ שני הפסוקים הללו נשנו שתי משניות בפ' ז"ב אלו הן הפסולים מחמת עבירה ואלו הן הפסולים מחמת קורבה וכמש"ר ג"כ זא"ז בסימן ל"ג ול"ד מש"ה נקטינהו רבי' כאן בפני עצמן ומה"נ סיים וכתב וצריך שלא יהיו הדיינים קרובים זה לזה ולא הניחו בכללא דכייל משום דפסול קורבת דיינים לא נזכר שם באותה משנה בהדיא אע"ג דג"כ נלמד מהאי קרא דלא יומתו אבות על בנים דדרשינן מיניה שם בפרק ז"ב דלא יומתו כל אדם אעדות אבות או בנים דהיינו קרובים אהדדי פסולין לעלמא מ"מ כיון דלא נשנו במשנה בהדייהו נקטיה בפני עצמו ומה"ט נמי נקט קטן ואשה לעיל בפני עצמם ולא הניחם בהכלל. ועוד מטעם אחריני דקטן הוצרך לכתוב משום דנחלק מיניה בדינים וכמ"ש לעיל ואשה משום דלא תימא יצאה מהכלל כיון דמצינו דדבורה דנה קמ"ל: כאשר יתבאר בע"ה לקמן מסימן ל"ג ואילך:


###### Prisha, Choshen Mishpat 7:14:1
[Prisha, Choshen Mishpat 7:14:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/7:14:1)

דיין שיודע כו' אין לו להצטרף עמו בריש שבועת העדות [ועיין בב"ח הטעם]: ואיסור צירוף רשע לעדות כ"ר בסי' ל"ד ודומיא דהכא כתב כאן דין צירוף רשע לדיין שאסור דאע"פ שהוא ידון הדין לאמת לדעתו מ"מ מי יודע שמא יכריענו לרעה וגם אסור לדון כ"א ע"פ ג' והעולם סוברים שהוא כשר וכתיב מדבר שקר תרחק: ומש"ר וכך היו נקיי הדעת עושין ל' וכך אינו מדוקדק דהא הם נמנעים מלישב אפי' מספק עד שידעו בבירור מי ישב עמהן וזה לא נזכר בדברי רבינו לפני זה אלא שלא יצטרף לזה שיודע בו בודאי שהוא רשע ול' הרמב"ם מדוייק בזה שפיר וכתבו רבינו בסי' ג' סי"א וצ"ל דרבינו נקט כאן ל' הברייתא דפרק ז"ב (דף כ"ג ע"א) דקתני בה וכך היו נקיי הדעת עושין כולי ולא קאי אלפני זה כי לצרף ודאי רשע לאו יש בדבר כנ"ל ומנהג בני ירושלים אינו אלא לחסידות בעלמא:


###### Prisha, Choshen Mishpat 7:15:1
[Prisha, Choshen Mishpat 7:15:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/7:15:1)

כתב הרמב"ם כו' צריך שיהא בהן כו' בפ"ב דסנהדרין כ"כ ושם מנאם מתחלה כסדר וכתב דאלו הן הז' דברים. חכמה. ענוה. ויראה. ושנאת ממון. ואהבת האמת. ואהבת הבריות לו. ובעלי שם טוב. ורבינו שינה בהעתקה כדי לקצר וביאר שם שכולם הם מפורשים בתורה וכתב שד' מהן יצאו לו מפסוק ואתה תחזה וגו' דאנשי חיל הן אלו שהן גבורים לכבוש יצרם ומדקדקים במצות ואין בהם שום גנאי ושיהא להם לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו דומיא דכתיב ויקם משה ויושיען וגו' והיינו בעלי שם טוב וכל זה נכלל באנשי חיל שהוא לשון כח וגבורה כארי לעבודת הש"י. יראי אלקים. כמשמעו. אנשי אמת. שפורשים מכל עון ועול. שונאי בצע. אף על הממון שלהם אינם נבהלים. ואידך ב' למדם ממשנה תורה ממ"ש באלה הדברים הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם. דחכמים ונבונים היינו חכמים. וידועים לשבטיכם היינו שידועים ואהובים לבריות מלשון כי ידעתיו שהוא ל' חבה. ומה משה רבינו ע"ה ענו אף כל דיין צ"ל ענו ע"ש. ונראה דיצא לו זה ממדרש ספרי (כתבתי בדרישה ע"ש) שדרשו אנשים כסופים ומשמע ליה כסופים לשון בושת והיינו ענוים וע"ד שאמרו נעלבים ואינם עולבים. ומש"ה דרשו ליה מאנשים שכן מצינו ל' איש גבי ענוה דכתיב והאיש משה ענו מאוד וגם דרשו אמ"ש וישאלו איש לרעהו לשלום מי הוא הנקרא איש ר"ל ע"ש הענוה דזה שפתח לשאול לשלום לרעהו הוי מצד עניות שבו (ודלא כי"מ שפירשו כסופים ל' חמודים דא"כ מנ"ל להמדרש לדרוש כן מאנשים) ועבד"ר מ"ש עוד מזה: שכל מי שהוא נבהל להון חסר יבואנו כצ"ל מלשון חסרון ופסוק הוא במשלי נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבואנו ופירש"י חסירות יבואו לו שהמארה משתלחת במעשי ידיו: ובמה יהיה אהוב לבריות כצ"ל: ויהיה פרקו נאה פי' מיום שעמד על פרקו אפי' בילדותו כשהיה בחור היה נאה כן פירש"י ותוס' ועי' בא"ח סי' כ"ג ותקע"ט. ויהא לו לב אמיץ להציל כולי כדכתיב לא תגורו מפני איש:


###### Prisha, Choshen Mishpat 7:17:1
[Prisha, Choshen Mishpat 7:17:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/7:17:1)

כדתניא בני העיר שנגנבה להם ס"ת בפ' ח"ה דף מ"ג ונקט ס"ת שהוא דבר שכל בני העיר משותפים בה ואין מועיל בה סילוק וכדמסיק רבינו וכן הוא שם בגמ': אין דנין אותו פי' להגנב שטוען לא גנבתי כ"א לקחתי בדמים שלי או שום טענה רשב"ם: והאומר תנו מנה לעניי העיר ג"כ ברייתא שם ז"ל האומר תנו מנה לעניי עירי ורבי' שינה וכתב לעניי העיר בה' הידיעה ור"ל לעיר שפרט בצוואתו ליתן לה כי ודאי עירי ל"ד אלא לאיזה עיר שיהיה שפרט ליתנו לעניים ואח"כ יש חילוקים בין יורשים ובין בני אותו העיר אזי לא ידונו בדייני אותה העיר ובתוספתא איתא שאם אמר סתם יתנו מנה לעניים יתנו מנה לעניי אותה העיר שהוא רגיל בהם ואם רגיל בב' או ג' יחלקו ביניהם (וכתבו רבינו בסימן רנ"ג סל"ט ובי"ד סי' רמ"ח) ואין לדקדק על ל' הברייתא ול' רבינו למה כתבו הדין באמרו תנו מנה לעניי עירי או העיר הידוע די"ל דהברייתא ורבינו לא איירי כאן מדין זה מש"ה לא כתבו אלא כסדר העולם שכל המצווה מפרש דבריו לאיזה עניים יתנו וק"ל: יתנו להם אחרים קצבתן הא דלא כתב שהן עצמן יתנו קצבתן וכמש"ר לקמן סי' ל"ז ס"ד לענין עדות ז"ל אפילו אמרו שנים מבני העיר אנו ניתן דבר הקצוב כו" וכן הוא ל' הגמ' כמ"ש בדרישה משום דבשלמא בעדות שאם לא יעידו לא יוכלו להוציא המנה מיד יורשי הנודר ע"י שום אדם אחר דמסתמא אין מי יודע זולתן העדות ואם לא יעידו ג"כ יצטרכו ליתן לעניים קצבתן מש"ה מחוייבים הם להעיד כיון דזה נהנה וזה לא חסר וגם לא איכפת להו מה"ט ליתן ולהעיד כיון דא"א זולתן משא"כ הכא דאפשר להוציא המנה מיד היורשים ע"י דיינים דעיר אחרת או ע"י דיינים אחרים דאותה עיר דכל ג' מבני העיר מחשבי דיינים וכל ג' מהן יכולין לומר לאחרים מה ראיתם שאנו נדון וניתן. ואם דיינים קבועים הם מ"מ אינו מן הראוי שיפסידו. מש"ה כ"ר סילוק הדין בדרך אחר וכעין זה פי' מ"ו הרש"ל ז"ל ועבד"ר: אלא יסתלקו הם וקרוביהם כו' פי' ע"י שיתנו אחרים עבורם מה שמגיע להם כשיעור ערך זה שדנין עליו וע"ד שכתבתי לעיל וק"ל: אא"כ יש להם ס"ת אחרת כי' ואז אין צריך סילוק דכיון שיש להן ס"ת אחרת ואפשר להו למקרי ולצאת ידי חובתן ממנה אפילו אם יקראו בס"ת זו לא מקרי הנאה כ"כ הרא"ש בהדיא בתשוב' כלל ג' והביאו ב"י ג"כ בסעיף זה ולקמן ס"ס ל"ז ועבד"ר: וא"א כתב בתשובה כי פריעת המס נוהג לעולם כו' כ"כ בכלל ו' וקאי אכשבאין לדון ולהעיד על אדם אם הוא מפורעי המס המקום ההוא שהוא דבר שאין לו קצבה שמי יודע כמה שנים יחיה אותו פורע המס הוא וזרעו וכמה מס יהיה בכל שנה ומש"ה לא שייך בכזה סילוק אבל בסילוק מס פרטי פשיטא שיכולין לסלק כמו שכתב הוא גופיה בכלל נ"ט. וע"ז קאי מש"ר לפני זה ז"ל אלא יסתלקו הם וקרוביהם כו' וכ"כ לקמן בהלכות עדות ע"ש. וכ"כ ב"י. ורבינו סתם הדברים במקום שהיה לו לפרש.


###### Prisha, Choshen Mishpat 7:18:1
[Prisha, Choshen Mishpat 7:18:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/7:18:1)

ואם עשו תקנה או שיש מנהג בעיר שדייני העיר ידונו כו' כן נראה מדברי הרא"ש בתשובה כלל י"ג וע"ע בסוף סימן ל"ז מ"ש לענין עדות: