## Prisha, Choshen Mishpat

###### Prisha, Choshen Mishpat 72:1:1
[Prisha, Choshen Mishpat 72:1:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/72:1:1)

המלוה לחבירו כו' שהוא כמו רבית פשוט הוא ונתבאר בי"ד סימן קע"ב ובסימן ק"ס ע"ש ועי' שם בר"ס קס"ו מש"ר בשם הרמב"ן ונראה דה"ה כאן וכתבתיהו בסמ"ע ע"ש:


###### Prisha, Choshen Mishpat 72:2:1
[Prisha, Choshen Mishpat 72:2:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/72:2:1)

ואם הלוה לעני כו' הכי תנן בפרק האומנין (בבא מציעא דף פ') משמיה דאבא שאול ומטעם דהוה כמשיב אבידה ומפרשינן בגמרא דמיירי בפסל וקרדום בדברים אחרים שתשמישן מרובה נ"ל דצ"ל שפחתן מרובה: כדרך שאמרו פורטין לאחרים כו' בפ"ק דב"ב אמרו דגבאי צדקה כשפורטין הפרוטות שגובין לעשות מהן סלעים אין פורטין לנפשם מפני החשד וכתב רבי' דין זה בי"ד סימן רנ"ז ע"ש. וכתב ב"י דהיינו דוקא בדלא התנה עמו מעיקרא להשתמש בו ולפחות מדמיו דבס"פ האומנין אמרינן שם במלוה צריך למשכון קמיפלגי אי הוה ש"ש או ש"ח משמע דלהשתמש בו ולפחות מדמיו לכ"ע שרי עכ"ל ב"י בקיצור:


###### Prisha, Choshen Mishpat 72:3:1
[Prisha, Choshen Mishpat 72:3:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/72:3:1)

כל הגאונים פסקו כו' עד"ר שם כתבתי ל' הגמ' ובמק"פ: שהמלוה על המשכון ש"ש הוא כו' כלומר ש"ש על כל המשכון אפי' היה שוה הרבה יותר מכדי החוב והטעם משום דמה שמלוה לזה מצוה הוא ואילו הוה מתרמי לפניו עני בההוא שעתא דמלוה ליה לא הוי בעי למיתב ליה ריפתא או פרוטה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ובשביל ההוא פרוטה נעשה ש"ש אמשכון זה כ"ז שיהיה אצלו ככל ש"ש שבההוא שכר שמקבל עליו בתחלה או בסוף נעשה עליו ש"ש כ"ז שהוא אצלו. וכ"מ מל' התוס' פ' אלו מציאות וכ"כ רשב"א והראב"ד ז"ל. ובתשובת הרא"ש שהביא רבי' לקמן ס"ס זה כתוב דהוה ש"ש משום דהמלוה מחויב לטפל בשמירת המשכון לנערו ולשטחו בחמה שלא יתעפש ולא יתקלקל ואילו היה מתרמי ליה עני בשעה שמתעסק בצרכי המשכון הוה פטור מלמיתן ליה פרוטה דמתעסק במצות השבת אבידה הוא ובההוא פרוטה הוה ש"ש וכתב שם דמכח זה הו"ל דין ש"ש מתחלת ההלואה על המשכון עד שיפרע לו אבל אם נשאר המשכון בידו זמן מה אחר שפרע לו או שנתנו לידו ונגנב קודם שהלוה לו אינו עליו ש"ש ע"ש ולפני זה ג"כ בתשובת הרא"ש בסכ"ו:


###### Prisha, Choshen Mishpat 72:4:1
[Prisha, Choshen Mishpat 72:4:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/72:4:1)

קתא דמגלא בית יד של סכין שקוצרין בו התבואה והשחת: אי אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי אבל אי לא אבד פשיטא דיכול לכופו שיפרענו מיד שיגיע הזמן שקבע לו ואי הוא סתם הלואה מיד אחר ל' יום רש"י: אלא לא הפסיד אלא כנגד משכונו משום דלעולם כל שיש משכון בידו אמרינן דלגוביינא שקליה למיגבי מיניה כפי האפשר לו (וכן נראה סברת רש"י וכמ"ש בדרישה): וכנגד משכונו מיהא כו' נראה דמש"ה חזר וכתבו דקאי אמה שלפניו ובא לאשמועינן דאפילו אם המשכון קתא דמגלא שאינו דבר שצריך טפול ושמירה שלא יתקלקל וליכא פרוטה דעני כ"כ ועוד דמדלקח קתא דמגלא נראה הדבר דלא לקחו אלא לזכרון דברים אפ"ה אמרינן דכנגד מעותיו מיהו הפסיד ומטעם דכתיבנא וע"ז מסיק דל"ש משכנו שלא בשעת הלואתו כו' כלומר ל"מ משכנו שלא בשעת הלואתו דאין לומר דלזכרון דברים נטלו דא"כ היה נוטלו מתחלה אלא אפי' משכנו בשעת הלואה דא"ל לזכרון דברים נטלו אפ"ה לא אמרינן כן אלא לגוביינא שקליה כנ"ל ולא כמו שהבין ב"י שהטעם משום דקיי"ל בעלמא כר"י דיליף מקרא דב"ח קונה משכון ודוק בדרישה שם הוכחתי כך מתוך סוגיית הגמרא: בין הלוהו פירות שדרכן להרקיב נמצא שנתהנה בזה המלוה שהלוה יתן לו בעדו מעות או פירות אחרים כשיצטרך להן בין הלוהו כו' ולא זו א"ז קתני ולאפוקי מר"י שחילק בכך עד"ר: ואין חילוק בין אם פירש המלוה כו' בין אם קבלו סתם כצ"ל אע"פ דמסוגיית הגמרא מוכח דאפי' אמר אע"פ שאינו שוה קבלתיו אפ"ה לא הפסיד מעותיו לדעת הסוברים דלית הלכתא כשמואל (וכמ"ש בדרישה) וא"כ למה נקט רבינו סתם עדיפא הול"ל ולפי מ"ש בסמוך דרבי' בא לאשמועינן ג"כ דכנגד מעותיו מיהו הפסיד א"ש דנקט רבי' סתם דהוי רבותא לאידך גיסא דאפי' קבלו סתם הפסיד עכ"פ מה שכנגד החוב ולא זו א"ו קאמר ל"מ כשפירש שאינו מקבלו אלא בכדי שוויו דפשיטא דכנגד חובו מיהו הפסיד אלא אפי' קבלו סתם וק"ל. גם מור"ם בש"ע כתבו אהאי בבא ע"ש. ומה שלא כתב גם כן הרבותא דהאומר אע"פ שאינו שוה קבלתיו דאפ"ה לא הפסיד מהלואתו מותר מדמי שווי המשכון משום דלפי מה שהקדים שהגאונים פסקו דליתא לדשמואל פשוט ליה דאפי' אמר כן ל"מ ועוד כיון דלגי' רש"י והרי"ף צ"ל דוקא סתם וכמ"ש בדרישה ואף לגירסת ר"ח יש צד רבותא באומר סתם וכמ"ש מש"ה נקט רבינו האי רבותא דסתם ועד"ר מ"ש עוד מזה: אבל ר"י פסק כו' ר"י חולק בתרתי אהגאונים. חדא דאם נתן לו משכון השוה יותר מחובו ס"ל דש"ח הוא על המותר מכדי חובו. והב' דאי נתן לו משכון שאינו שוה כדי חובו ואמר קבלתיו אע"פ שאינו שוה אם אבדו הפסיד המלוה כל חובו משום דס"ל כדשמואל ועד"ר טעם פלוגתתן: ואעפ"כ כנגד דמי החוב הוה כאילו פי' כו' פי' שמואל דס"ל אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי נאמרו אע"פ שאינו שוה קבלתיו משום דהוה כאילו פירש שמקבלו אדעת כן שיאבד חובו באבידת המשכון וה"נ אע"ג דלא אמר שום דבר דהוה ליה כאילו קיבל עליו בהדיא וכן מפורש בהדיא בתוס' ע"ש ועל זה מסיק רבינו וכתב ל"ש משכנו בשעת הלואתו כו' הפוך מ"ש לעיל בשיטת הגאונים משום דשמואל דקאמר אבד אלפא זוזי מטעם דהו"ל כאילו פי' בהדיא וכמ"ש לא איירי אלא משעת הלואה ומש"ה לסברא זו של תוס' הוה רבותא איפכא דל"מ משכנו בשעת הלואתו דאז פשיטא דאמרינן דהוה כאילו פי' שקבלו אדעת כן שאם יאבדו יפסיד חובו אלא אפי' משכנו שלא בשעת הלואה נמי אמרינן דהוה כאילו קבלו בכדי חובו כיון שהיה שוה כ"כ ועד"ר ודו"ק היטב ותמצא שדברינו אלה אמתיים הם ע"פ סוגיית הגמ' ומסולק בדברינו אלו תמיהת ב"י על רבי' ע"ש: בד"א שהלוהו סתם אבל אם פירש כו' הכי אמרינן בגמרא דפרק שבועת הדיינין וע"פ גירסת התוס' כמ"ש בדרישה. ודוקא כשאמר לו כן בשעת הלואה דאז אמרינן דקבלו אע"פ שלא היה שוה חצי חובו כ"ז שלא יחזירנו לידו וכמ"ש לעיל ל' רש"י אבל שלא בשעת הלואתו אפי' אמר אע"פ שאינו שוה כנגד כל חובי קבלתיו ל"מ וכ"כ התוס' שם בפ' שבועת הדיינים והג"א פ' האומנין ומ"ש רבינו לעיל בסמוך ל"ש כו' היינו כשהמשכון שוה כנגד חובו ואז אמרינן דמסתמא קבלו בחובו וק"ל: אם אבד המשכון אבד כו' ל' שמואל הוא ג"כ אבד קתא כו' משמע דאם נאנס ממנו לא דאע"פ שאמר הריני מקבלו אף שאינו שוה בכדי חובי לא היה דעתו אלא להבטיח הלוה מגניבה ואבידה אבל להתחייב באונסין ודאי לא אסיק אדעתיה וק"ל: כנגד כל החוב קבלתיו דסביר וקיבלו עד זמן הפרעון כמ"ש לעיל בשם רש"י: וכן אם הלוהו על ב' קתות אלף זוז כו' היינו כנהרדעי דאמרי הכי בס"פ שבועת הדיינים ולאפוקי מדשמואל ור"נ דאמרי בב' קתות לא אמרינן כל חדא קיבל בת"ק אלא תרווייהו קיבל בחד משכון ולא בפרעון וכיון דמהדר ליה מקצת משכונו מאי דחסר מיניה לפטור נפשיה בתשלומי שוויו וכן קתא ומשכון דבר חשוב ס"ל דלא אמרינן דקיבל המשכון בפלגא וקתא בפלגא דחוב אלא כל חד במאי דשוי דאם המשכון שוה עשר וקתא אחד אבד משכון אבד י' חלקים מהחוב אבד קתא אבד חלק א' קמ"ל עוד פי' שם רש"י ותוס' בע"א ע"ש: אין המלוה נותן ללוה היתרון כדלעיל דהוי ש"ח. וכתב מור"ש ז"ל לכאורה היה נראה לפרש דוקא כשהלוה על המשכון אבל אי משכנו שלא בשעת הלואתו כ"ע מודים דהוי ש"ש כיון שיש בו קנין מדר"י כו' אכן המחברים לא חילקו בזה ואדרבה הרא"ש כתב בין משכנו בשעת כו' וכן איתא להדיא בסוף שבועת הדיינים עכ"ל ואפשר דה"ט דס"ל להפוסקים דלא אמר ר"י אלא כנגד חובו ועמ"ש בדרישה בס"ג. ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל כו' עד"ר:


###### Prisha, Choshen Mishpat 72:5:1
[Prisha, Choshen Mishpat 72:5:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/72:5:1)

לפיכך המלוה לחבירו על המשכון כו' פרטי דינים הללו הם ממשנה וגמרא דפרק שבועת הדיינים (שבועות דף מ"ג) ופרק המפקיד (בבא מציעא דף ל"ד ל"ה) וכמ"ש בדרישה ע"ש ועל ל' לפיכך שכתב רבי' כתב הב"י ז"ל פי' כיון שלכ"ע יש חוב והפסד למלוה באבידת המשכון מה שכנגד חובו אך קשה דהא בהך בבא איירי כשהמלוה תובע ללוה לכן נראה יותר לפרש דה"ק לפיכך כיון דס"ל להגאונים דליתא לדשמואל וגם לדעת ר"י לא איירי שמואל בכל ענין אלא בדפירש לפיכך המלוה לחבירו כו' ואומר סלע הלויתני כו' ולא פי' כו'. ועוד כלל בל' לפיכך אם תובעו הלוה שאבדו או נגנבו לדעת הגאונים א"נ אבדו בפשיעה לדעת ר"י דהוי דינא כמו שיתבאר בסעיף שאח"ז וק"ל: סלע הלויתיך ושקל היה שוה סלע הוא ב' שקלים ושקל הוא ב' דינרין: ושואל שקל כו' והשקל הב' אינו מבקש שמודה שאבד המשכון ולא נאנס ועד"ר: ולא פי' שקבלו בשביל כל החוב ר"ל וגם לא אמר אע"פ שאינו שוה כנגד כל החוב קבלתיו ורבינו קוצר כאן וסמך אמ"ש לעיל בדברי ר"י. א"נ נקט אליביה דהגאונים הנ"ל דאליבייהו אע"פ שאמר כן לא מהני א"ל שיקבלו בפי' כנגד כל החוב וכנ"ל: ישבע המלוה כעין דאורייתא פי' בנקיטת חפץ דחיישינן שמא עיניו נתן בו וכמ"ש בדרישה שיתבאר לקמן בסרצ"ג בדין שומרין שכל שומר אפי' אם רצה לשלם צריך לישבע שבועה זו וע"ל ספ"ז וגם בסמוך בסעיף ד'. ומ"ש כעין דאורייתא משום דהאי שבועה נרמזה במשנה ותירוצא דרב אשי עד"ר: וישבע הלוה שבועת היסת ויפטר דהמע"ה אלא שחכמים תקנו בכל כפירה היסת ודקדק רבי' והקדים שבועת המלוה כו' שאינו ברשותו לשבועת הלוה ג"כ משמע דאף אם אין הלוה טוען שישבע לו שבועה שאינו ברשותו קאמר דהב"ד משביעין אותו שאינו ברשותו וכ"כ רבינו בסמוך ס"י דכשיש על הלוה שום שבועה אז לא ינצל המלוה לעולם מלישבע שבועה שאינו ברשותו ומדקאמר לעולם משמע אפילו הלוה מאמינו ומטעם שמא יוציא את המשכון וכו' וכ"כ הר"ן בס"פ שבועת הדיינים ומש"ה לא כתב רבי' כאן דאם מאמינו הלוה דא"צ לישבע כמו בסמוך ודוקא בסמוך דכתב בתובע לוה למלוה כתב דאם הלוה מאמינו נשבע היסת ונפטר דכיון דהמלוה נשבע היסת לא חיישינן תו שיוציא הוא עצמו משכונו מתחת ידו וכמ"ש בדרישה. וטעם זה דאמרו דישבע המלוה תחלה פן ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון איתא שם במשנה וגמרא פרק המפקיד(בבא מציעא דף ל"ד) וכתבו התוס' ז"ל פי' רש"י ויפסלנו לעדות ולשבועה וקשה לר"ת דכ"ש שישבע הלוה שהוא ידקדק יותר לישבע באמת כדי שלא יפסלנו המלוה וכי עבדינן תקנה לרמאי וכ"ת דחיישינן שמא המשכון יתקלקל אח"כ ויוציא עליו לעז אע"פ שנשבע באמת א"כ מאי פריך בסמוך כי משתבע מלוה נמי ליטרח לוה ומייתי להמשכון ומשני מי ידע לוה מאן דעייל ונפק בביתיה דמלוה ושם לא שייך לומר שיתקלקל ומאי פריך הא ידקדק המלוה שלא ישבע לשקר ונראה לר"ת כפי' ר"ח דנראה כמו שבועה לבטלה וגנאי הוא לישבע היכא שהדבר מתברר אח"כ שהמלוה יוציא את הפקדון עכ"ל התוס' ועד"ר: וישבע הלוה שבועת התורה נ"ל פשוט דאם אמר הלוה הילך דינר זה שהלויתני יותר מדמי שוויו של משכון פטור בהיסת וכמ"ש רבינו בסמוך במלוה. והא דלא כתבו רבינו כאן אפשר משום דבעי למכתב דלפעמים נוטל המלוה בלא שבועה וכגון שאומר הלוה איני יודע דהו"ל מחויב לישבע ש"ד ואינו יכול לישבע ומשלם וק"ל: ויפלול בשבועה שלא היה שוה כו' כתב המ"מ בדין היה שיטול מלוה בלא שבועה אלא שכיון שצריך לישבע שאינו ברשותו מדין גלגול יש לו לישבע כמה היה שוה עכ"ל. והכי דייק ל' רבינו ואינו יודע אם פרעו אם לאו פי' שהוא מודה שהלוה לו סלע ואינו יודע אם המשכון היה שוה כ"כ שיהא נפרע בו נגד חובו: ואם יש למלוה עדים כו' וה"ה אם מאמינו הלוה במה שאינו ברשותו והא דלא כתבו רבינו כאן כמו שכתבו בסמוך משום דאין רגיל להאמינו שעי"ז יצטרך הלוה לשלם לו כל תביעתו משא"כ בסמוך דקאי אפטור המלוה גם אינו פטור אלא אם כן ישבע היסת וכעין זה כתבו התוס' כתבתי לשונם בדרישה וע"ש: נוטל שקל בלא שבועה כיון דמודה דודאי היה חייב לו וכנ"ל: אלא שמחרים מתקנת הגאונים:


###### Prisha, Choshen Mishpat 72:6:1
[Prisha, Choshen Mishpat 72:6:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/72:6:1)

ואם הלוה תובע כו' עד ואבדתו בפשיעה נ"ל דצ"ל ואבדו בפשיעה דלא מדברי הלוה התובע הוא אלא רבינו כתב שמיירי זה כשאבדו בפשיעה והמלוה מודה בזה דאל"כ לא היה חייב לשלם וק"ל: משלם לו דינר אחד שהודה כן הוא בס"א ועיקר: וכולל בשבועתו שאינו ברשותו אבל הרמב"ם פי"ג דמלוה ובעל סה"ת שמ"ט כתבו איפכא שנשבע המלוה שאינו ברשותו ויכלול שלא היה שוה יותר על דינר אחד אבל רבינו יפה דקדק כיון ששבועה וו שלא היה שוה יותר צריך לישבע לעולם ושבועה שאינו ברשותו כשמאמינו או שיש עדים א"צ לישבע הילכך שבועה שאינו שוה יותר הוא עיקר ועליה כולל שאינו ברשותו ב"י. ולעד"נ דרבינו ס"ל כהרמב"ם וב"ה דצריך להקדים שבועה שאינו ברשותו משום דהכי מסתבר דאיך ישבע כמה היה שוה כל שיש לחשוב שהוא עדיין אצלו ואפשר למיקם עלה דמילתא אלא משום דאין נשבעין שתי שבועות אלא כוללן שניהן בשבועה א' וכיון דרמיא עליה ש"ד דמודה מקצת ודאי צריך לישבע ש"ד וכוללין עמה שאינו ברשותו מש"ה הקדים רבינו ללמדנו שיש עליו ש"ד ולא לענין שבשעת שבועה יפרט בשפתיו זו תחלה והרמב"ם ג"כ כוונתו דעל שניהן נשבעין ושבועה זו דאורייתא אלא שנקט השבועה על הסדר וסמך על הפשיטות דנשבעין בש"ד אלא דלפ"ז לא הו"ל להרמב"ם לכתוב ל' ויכלול שלא היה שוה יותר כיון דנשבע ש"ד דל' ויכלול משמע שהיא טפילה לשבועה שאינו ברשותו: ואם א"ל הילך כו' דכיון שא"ל הילך לא הוי מודה מקצת אלא כופר בכל. וכן אם א"ל שהיה לו בידו כדי הדינר שהודה דמה לי כופר בכל באופן זה או שכופר בכל כמשמעו ודינים הללו יתבארו בדברי רבינו בר"ס ע"ה ופ"ז ע"ש: הרי זו נשבע היסת ונפטר אם זה מאמינו אבל אם אינו מאמינו ואין לו עדים נשבע שבועה שאינו ברשותו ומגלגל עליה אם היה שוה יותר מה' דינרים ב"י ופשוט הוא: שאינו יודע שהיה שוה יותר מדמי החוב ויפטר ז"ל מור"ש ז"ל ואינו דומה לאינו יודע דלעיל דהתם בודאי היה חייב לו כמש"ר שם אבל הכא דומה למנה לי בידך והלוה אומר איני יודע דקי"ל דפטור עכ"ל. ועד"ר מ"ש ליישב דל"ת ממ"ש כאן למש"ר בסע"ה סי"ח ע"ש: ואם השיב איני יודע שהוא שוה יותר כו' כ"כ רמב"ם פי"ג דמלוה והראב"ד השיג ולקמן סע"ד יתבאר:


###### Prisha, Choshen Mishpat 72:7:1
[Prisha, Choshen Mishpat 72:7:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/72:7:1)

נשבע הלוה היסת כו' והמלוה נשבע כו' נראה דהמלוה צריך לישבע תחלה וכמש"ר בסמוך ומשום דהלוה אינו נשבע עכ"פ אלא היסת והמלוה פעמים ש"ח פעמים היסת וכמש"ר ואזיל מש"ה הקדים רבינו דין שבועת הלוה אבל לא משום דנשבע תחלה. והמלוה נשבע שאינו ברשותו פי' כעין דאורייתא:


###### Prisha, Choshen Mishpat 72:8:1
[Prisha, Choshen Mishpat 72:8:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/72:8:1)

נשבע כו' ויצא זה בזה היינו דוקא היכא שטען אבד וכמש"ר לעיל דכנגד חובו הוי ש"ש. אבל נאנס לא היה מפסיד המלוה מעותיו:


###### Prisha, Choshen Mishpat 72:9:1
[Prisha, Choshen Mishpat 72:9:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/72:9:1)

ואם יש עדים שנגנב והיה שוה כו' נראה דאפילו אין העדים מעידים שהיה שוה יותר אלא שהוא מודה שהיה שוה יותר אפ"ה אינו נאמן במגו אפי' להרא"ש דס"ל דאמרינן מגו לאפטורי משבועה וכמ"ש בדרישה בסמוך משום דהוי מגו דהעזה: ישבע מלוה כש"ח שלא פשע כו' ע"ל סרצ"ד שכתב רבינו בש"ח כשיש עדים א"צ ש"ד שלא פשע ושבירושלמי איתא שצריך לישבע שלא פשע ושלא שלח בה יד ושם הסכים הרא"ש (כהירושלמי) ורבינו כתבו כאן כדעת הרא"ש אלא ק' דהול"ל נמי דצריך לישבע שלא שלח בה יד (וכן מוכח לקמן סעיף כ"ד): ישבע המלוה כו' שאינו ברשותו כו' ושנאבד באונס כו' ק' אחר שנשבע שנאנס מידו שבועה שאינו ברשותו ל"ל ואפשר דכיון שהיא תדיר צריך לישבע בתחלה שאינו ברשותו א"נ שמא יערים לישבע על שהיתה אבודה ממנו באונס ועכשיו כבר מצאו והיא ברשותו וע"ל סרצ"ה כתבתי ישובים אחרים:


###### Prisha, Choshen Mishpat 72:10:1
[Prisha, Choshen Mishpat 72:10:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/72:10:1)

ה"ז משלם ואינו נשבע דבזה לא יהא נחשד שנתן עיניו בו המ"מ: אבל בזמן שהלוה נשבע כו' כדי ליטול צ"ע היכי משכחת לה שיהא הלוה נשבע ונוטל דכשהמלוה מודה שהיה שוה יותר ואינו יודע כמה כבר כתב לעיל דנוטל הלוה בלא שבועה וי"ל דמשכחת לה שהלוה טוען סלע הלויתני וב' היה שוה והמלוה מודה שהיה שוה יותר אבל אינו יודע כמה ויש לו ע"א שלא היה שוה אלא ה' דינרים הרי הלוה נשבע נגד העד ונוטל סלע מהמלוה דכיון דנשבע נגד העד הו"ל כאילו אינו וכבר נתבאר דכשהמלוה מודה מקצת ובהמותר אומר איני יודע דנוטל הלוה בלא שבועה אלא דכאן צריך שבועה נגד העד וק"ל ודומה לזה כתב הרשב"א לענין שואל ומשאיל והביאו ב"י ובד"מ מסכ"ד: אז לא ינצל המלוה לעולם מלישבע כו' משמע אפילו אם הלוה מאמינו וכמ"ש לעיל בס"ה ועד"ר:


###### Prisha, Choshen Mishpat 72:11:1
[Prisha, Choshen Mishpat 72:11:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/72:11:1)

ואם לא כו' זהו נלמד מעובדא דס"פ המקבל (בבא מציעא דף קי"ו ע"א) ההוא גברא דחביל סכינא דאשכבתא מחבריה ואמר רבא עליה דיכול לטעון עליו עד כדי דמיו וכו' ע"ש: ומ"ש רבינו אם הוא בנין כו' ר"ל אף שראו עדים תחלה שנתנו לידו אלא שאינו יודע שבא לידו בתורת משכון או בתורת מכירה או מתנה ואף שראו אותה עתה בידו דהיה נאמן לטעון לקוח הוא בידי כמ"ש רבינו בסמוך ובסקל"ג. ואם הוא דבר העשוי להשאיל או להשכיר דליכא טענת לקוח אם אינו ידוע שהוא בידו איכא טענת להד"ם ואם ידוע שבא לידו בתורת משכון דליכא שום א' מאלו הטענות אכתי אם לא ראו אותו עתה בידו איכא טענה דהחזרתיהו לך בכל אלו נאמן לטעון עליו עד כדי דמיו במגו דלקוח או במגו דלהד"ם או במגו דהחזרתיו כל חד וחד היכא דשייך וק"ל: אע"פ כו' צריך לישבע בנק"ח כו' ז"ל הרא"ש פרק כל הנשבעין (דף ר"ט) כיון דלאו אגופא דמשכון קא טעין ובעי לאפוקי ממונא מרשותא דחבירו ליה ליה בלא שבועה חמורה והביאו ראיה וכו' ע"ש כלומר כיון שאינו טוען לקוח אלא רוצה להחזיר החבית ולהוציא ממון דינו ככל הנוטלין שבתורה שנשבעין ונראה שטעם זה תפס רבינו לעיקר וזהו שכתב בסמוך ואפי' לדבר הגאונים דוקא כשתפס חפץ זה שצריך להחזירו לבעליו ויטול מעותיו ודלא כטעם שכ' הרמב"ם ועד"ר: והראב"ד כתב כו' עד"ר:


###### Prisha, Choshen Mishpat 72:12:1
[Prisha, Choshen Mishpat 72:12:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/72:12:1)

ואפילו לדברי הגאונים כו' תיבת זה שכ"ר אינה מדוקדקת דהא לא בא לומר אלא דוקא שתפס חפץ שצריך להחזירו משא"כ במעות ונראה דכתב זה להוכחה לדבריו דדוקא בחפץ אמרו כן והוא דדין זה דנשבע עד כדי דמיו לא נזכר בגמרא כי אם בחפץ ולא במעות וכאילו כתב דהא זה הדין הנזכר בגמרא איירי דוקא בחפץ וק"ל: לפיכך אם המשכון וכו' כלומר כיון דקיי"ל דיכול לטעון עד כדי דמיו. ונשבע על הב' שכפר בהן ופי' נשבע ש"ד כדין מודה מקצת:


###### Prisha, Choshen Mishpat 72:13:1
[Prisha, Choshen Mishpat 72:13:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/72:13:1)

הרי המלוה נפרע מדמי המשכון ז"ל מ"ו ר"ש ז"ל פי' בשבועה לגאונים בנק"ח ולהראב"ד היסת ואיירי כשהיה יכול לטעון לקוח הוא בידי כו' וק"ל עכ"ל ופשוט הוא זה: או החזרתיו לך נשבע הלוה פי' היסת: כיצד דברים שאינם עשויין להשאיל כו' הכי מסקינן בגמרא דהמקבל הנ"ל ע"ש: שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר ע"ל סימן קל"ג: ואין עדים לומר היאך באו לידו כלומר אפילו יודעים שבאו לידו מפלוני זה אבל אינם יודעים באיזה אופן וכן הוא בהדיא לקמן סקל"ג: בתורת שאלה או אם אין עדים צ"ל אז במקום תיבת או ור"ל אז בזה הדין יש נ"מ בראיה משא"כ ברישא באין עדים היאך בא לידו ובספרים מדוייקים ראיתי דלית שם לא תיבת אז ולא תיבת או וא"ש טפי: ויש עדים שראוהו עתה בידו כו' פי' והכירו או בראייתם החפץ שהוא של הלוה אבל אם כשראוהו אינו ברור להן שהוא של זה הלוה אין מחייבין אותו תו להוציאו ולהראותו כדי שיתן בו הלוה סימן כדאמרינן בפרק ח"ה גבי רמאי דפומבדיתא וכתבו רבינו גבי דין אומן סקל"ד וגבי דין שומרים בתרצ"ז וע"ש ודוק: שראוהו עתה בידו עד"מ ובהגהותיו מ"ש בזה:


###### Prisha, Choshen Mishpat 72:14:1
[Prisha, Choshen Mishpat 72:14:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/72:14:1)

פי' הרמב"ם כו' בפ"ח דטוען כ"כ וז"ל כגון היורות הגדולות של נחושת שמבשלין בהן בבתי משתאות וכגון כלי נחושת הטוח בזהב ששוכרין אותו לכלה להתקשט בו שעשיית אלו הכלים אינם למכירת עצמם ולא ליהנות בהם ב"ה בביתו אלא להשאילן לאחרים או להשכירם וליטול שכרם עכ"ל: ושאר כל כו' כלומר לא כמ"ש הרמב"ם שהכל תלוי בכלי אלא מצד הכלי כל שאינן מקפידין מפני חשיבותו מקרי עשוי להשאיל אבל ג"כ תלוי בשואל ומשאיל ולפי ראות הדיין ר"ל דלפעמים דעת ב"א משתנה ואין תלוי ברגילות לחוד: באהבת כו' נראה דגם אהמשאיל קאי אהוב ומעורב בין הבריות שמסתמא לפי טבעו שמטיב לאחרים אמרינן שהשאיל לו נמי זה הכלי ואם הוא שנוא אין מאמינין לטענתו שהשאיל לו:


###### Prisha, Choshen Mishpat 72:15:1
[Prisha, Choshen Mishpat 72:15:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/72:15:1)

שאלה לא"א כו' כלל עיין ס"ה כ"כ:


###### Prisha, Choshen Mishpat 72:16:1
[Prisha, Choshen Mishpat 72:16:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/72:16:1)

כתב בע"ת כו' בשער י"ט כ"כ ע"ש. ודעת הי"א כתב המרדכי ס"פ המקבל ועד"ר: ומש"ר והכי מסתברא כיון שאין כו' אע"ג דלא מצינו בשום מקום שמאמינים לאדם במגו יותר ממה שהוא עצמו מודה וכיון שהוא מודה שהכלי ממושכן בידו איך נחזיקהו בחפצו של זה בע"כ והרי גם לא האמינוהו להגאונים הנ"ל בהיסת במגו דלקוח מה"ט דהוא עצמו מודה דהכלי עומד ברשות בעל החפץ מ"מ נראה דדעת רבינו הוא דכל האומר אני מקבלו בחובי אע"פ שאינו שוה כ"כ לפי שומת ב"א מסתמא תחלת הלואה שהלוה לו עליו כ"כ היה ע"ד וכוונה זו שאם לא יפדנו יחזיקנו בדמיו לפי שהיה חביב לו ול"מ אם אומר שמתחלה התניתי עמו שישאר בידי אם לא יתן לי כל דמי הלואתי דמאמינים לו אלא אפילו סתמא כפירושו דמי דלאו בשופטני עסקינן וכשם שמועיל תפיסתו לטעון כדי דמיו כך מועיל נמי לענין שנאמן לומר מתחלה לזה כוונתי ובהכי איירי רבינו ועד"ר:


###### Prisha, Choshen Mishpat 72:17:1
[Prisha, Choshen Mishpat 72:17:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/72:17:1)

ואין חזקת כו' דינים הללו הן מגמ' דר"פ חזקת ע"ש ולקמן סקל"ה ומ"ש שם: ועבד קטן כו' ואע"ג דיש לו אם לא אמרינן אטו עיילהו להתם עשום דמסתמא אין האם שוכחת את בנה: יחזיר לו העבד ואין העבד נאמן לומר שלא נכנס מעצמו:


###### Prisha, Choshen Mishpat 72:18:1
[Prisha, Choshen Mishpat 72:18:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/72:18:1)

משכן את חבירו כו' דקדק רבינו וכתב משכן את חבירו וכו' דשלא בשעת הלואה משכנו דאי בשעת הלואה אין מחויב להחזיר ודין זה נלמד מגמ' דס"פ המקבל הנ"ל. או משכן אלמנה כו' דאז איכא מגו כ"כ בעה"ת שער מ"ט: לא אמרינן כו' פי' מיד שבאים לב"ד וטען המלוה משכון הוא בידי מזקיקין לו להחזיר וכשהחזיר ליהוי כמלוה ע"פ:


###### Prisha, Choshen Mishpat 72:19:1
[Prisha, Choshen Mishpat 72:19:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/72:19:1)

ישבע המלוה כו' דזה רצה ליתן לו מעותיו וליקח משכונו וחיישינן שמא עיניו נתן בה או שהלוה טוען שהיה שוה יותר וכדמסיק וק"ל: והלוה ישבע כו' ודוקא בהאי לישנא ישבע אבל לא שיש בידו נגד חובו דאז היו השבועות סותרות זא"ז: נשבע שמשכונו כו' נראה דנשבע שבועה דאורייתא דכיון דמלוה כופר במשכון ותובע ממנו כל דמי הלואתו שהלוה לו ע"פ נמצא מה שמודה לו זה מיחשב הודאה במקצת ואין כאן הילך וק"ל:


###### Prisha, Choshen Mishpat 72:20:1
[Prisha, Choshen Mishpat 72:20:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/72:20:1)

משכון שנפחתו כו' בדרישה כתבתי ל' בעה"ת דשמ"ט דין ג' שכתב כרבינו בדינים הללו ואשר לא כתב רבינו כן בשמו משום דרבינו שינה לשונו בכמה עניינים אשר משמעותן דלא כדברי רבינו המה אבל אחר העיון הן המה וכמ"ש באריכות בדרישה ע"ש וכאן בפרישה באתי להוסיף ביאור ולכתוב מילתא בטעמא בדינים הללו כי סתומים הן. מ"ש משכון שנפחתו כו' עד ונשבע היסת כו' קשה למה סגי ליה בהיסת ולא יצטרך לישבע ש"ד כשבועת שומרים דמחייבו התורה. אע"פ שאינו טוען המפקיד ברי שהיה בידו או שפשע בשמירתם. וא"ת משכון שאני דמסתמא לא פשע בו ושמרו כראוי מחמת דמיו שהלוה עליו דהא כתב רבינו בסימן זה ס"ט ואם יש עדים שנגנב כו' ע"ש. הרי לפנינו דאפי' במשכון צריך לישבע שבועה של שומרים כש"ח. ולכאורה נראה דמיירי כאן דאין המלוה מודה שנפחת בידיו אלא אומר יכול להיות שהיה בו הרקבון או הנקבים שבו מכבר. ומה שהתחיל רבינו וכתב משכון שנפחתו דמיו ביד המלוה אינו ר"ל שהוא ידוע או שהמלוה מודה שנפחתו דמיו בידו דא"כ ק' למה כתב אחריו והלוה טוען ברי שנפחת כו' למה לו לטענתו דנפחת מחמת עש או עכבר מה לי בזה או בדבר אחר כיון דהדבר ידוע הוא או שמודה עליו שנפחת והכי הול"ל והלוה טוען ברי שהפחת נעשה בפשיעת המלוה. אלא ה"ק משכון שנפחתו דמיו שראינוהו בפחיתותו שאחר שהוציא המלוה מידו לפנינו. והן מחולקים דהלוה אומר שנפחת בידו דמלוה שלא שמרו מעש ועכברים והמלוה טוען אף אם נעשה בידי נעשה באונס ששמרתיהו כראוי ואפשר שלא נעשה בידי כלל אלא היה כן קודם לכן מש"ה נשבע המלוה היסת ונפטר. ולא חויבו התורה לישבע שבועת שומרים אלא כשהוא ידוע שבא לידו שלם או שהמלוה מודה בו אלא שטוען שנגנב מידו. אבל פי' זה דחוק דא"כ לא היה לרבינו לסתום אלא לפרש. לכ"נ דמש"ר משכון שנפחתו ר"ל שגם המלוה מודה שנפחת המשכון בידו אלא שטוען שנעשה באונס ששמרו כראוי ואפ"ה אין עליו שבועת שומרים כיון דיש לו מגו אילו רצה היה טוען שהיה בו הפחת כבר ולא השגיח עליו בשעת הלואה. ולא דמי לשאר ש"ש דחייבו התורה אע"פ דיש לו מגו דלהד"ם וכמש"ר בשם הרמב"ם והרא"ש לקמן בר"ס רצ"ו דשאני התם דמגו דלהד"ם הוא מגו דהעזה וכמש"ר שם בשם הרא"ש משא"כ בזה דאין זה העזה במה שהיה טוען ואומר לא השגחתי עליו לבדקו בטובו ושלימותו. ועי"ל דשאני הכא דהמשכון לפנינו ואין עליו שבועה שאינו ברשותו ורבינו כתב בשם ר"י לקמן בסרצ"ד דכשיש עדים שנגנב מידו דא"צ לישבע ש"ד שלא פשע או שלא שלח בו יד מפני שלא ציותה התורה לישבע עליהן אלא חז"ל חייבוהו לישבע גם עליהן אגב שבועה שאינו ברשותו משא"כ כשיש עדים שנגנב מידו ומה שכתבה התורה ונקרב בעל הבית אל האלקים (פי' לשבועה) אם לא שלח ידו פירשו המ"מ דה"ק ונקרב לשבועה שאינו ברשותו אלא נגנב ונפטר והיינו דוקא אם לא שלח ידו דאם היה ידוע ששלח בו יד לשמש בה אזי לא נפטר בשבועה דנגנב דמאו ששנח בו ידו עמד ברשותו גם לאונסין וכ"ש שם בסרצ"ד ע"ש. וא"כ לר"י פשיטא דה"נ פטור משבועה שלא פשע בשמירתו או שלא שלח בו יד כיון דהמשכון לפנינו וליכא עליו השבועה שאינו ברשותו דחייבו התורה. אלא אפילו להרא"ש ע"פ הירושלמי שכתב רבינו שם בסרצ"ד בשמו שחולק עם ר"י וס"ל דאף דיש עדים שנגנב אפ"ה צריך לישבע ש"ד שלא פשע בו כל שאין עדים שלא פשע דאז פטור משבועה דלא שלח בו יד דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ע"ש. וע"פ דעתם כתב רבינו לעיל בס"ט דאף אם יש עדים שנגנב והן מחולקים בהיתרון שהיה שוה המשכון על דמי ההלואה שמחויב לישבע בש"ח וכנ"ל. מ"מ נראה דהיינו דוקא ביש עדים שנגנב או נאבד המשכון לגמרי בזה דוקא חייב לישבע בפשיעה משא"כ כשהוא לפנינו רק שנפחת. והכי דייק ל' רבינו לקמן בסרצ"ד שלא הזכיר בדברי הרא"ש והירושלמי אלא נגנב או נאבד וגם יש טעם לחלק ביניהם. והא דחייבו לישבע כשנשבר לפנינו שלא פשע בה היינו ג"כ דוקא כשנשבר לגמרי דומיא דמת דכתיב ומת או נשבר דשבירה כזו היא מיתתו ומשא"כ כשנפחתה ודוק: ימש"ר ונשבע היסת שהוא כדבריו כו' הא דלא כתב דינו דהלוה דחייב לשלם להמלוה היתרון מדמי הלואתו עליו ולאחר שנשבע המלוה שנאנם בידו ואין המשכון שוה כדי חובו וכמש"ר בר"ס זה אליבא דכ"ע דחייב הלוה לשלם כשנאנס המשכון מיד המלוה ואף א"ת דשאני הכא דטוען הלוה ברי שנפחת מחמת עש ובפשיעהו נעשה ואין המלוה נאמן להוציא מ"מ הול"ל לפחות דהלוה ישבע ע"ז היסת שברי לו זה וכמש"ר לקמן סכ"ג בל' זה בל' זה [והלוה] טוען ברי לי שאתה וכו'. וי"ל דשאני הכא דיש רגלים לדבר לטענוו במה שנראה המשכון לפנינו מנוקב מנקיבת עכברים ועש והוא דבר ההווה הנעשה בפשיעה זה שבידו ומש"ה ס"ל דפטור הלוה אפילו מהיסת אלא דמ"מ גם הלוה אינו יכול להוציא מיד המלוה היתרון בטענה זו וק"ל. ומש"ר שהרי המשכון הילך הוא נראה דאפילו לר"י מיגא"ש דכ"ר בשמו ר"ס פ"ז דאם נתן לו משכון לא מקרי הילך שאני הכא דכבר הלוה על משכון זה וקנה לכ"ע כנגד מעותיו וכמש"ר ר"ס זה ועי"ל דשאני הכא דנפחת המשכון ואין הלוה חפץ בו אלא רוצה להניחו ביד המלוה משא"כ בר"ס פ"ז דנותן לו משכון עד שיתן לו דמיו ובזה אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן. ומש'"ר אבל מלוה כו' מפני שהתחיל בחלוקה דמודה המלוה שפשע בו אלא שהמה מחולקים בהפחת קאמר דחלוקה זו נחלקת לשנים והוא דאם לא היה המשכון מתחילה לטענות שניהן שוה יותר מדמי ההלואה נמצא דאין להלוה טענה על המלוה לשלם לו יתרון דמי המשכון על דמי הלואתו אלא המלוה תובע הלוה ואומר שלא היה המשכון שוה כדמי ההלואה מש"ה בזה נשבע הלוה ונפטר ואין המלוה נשבע ונוטל. ובחלוקה הב' דשניהן מודים דהמשכון היה שוה יותר על הלואתו אלא שמחולקים בכמה והלוה בא להוציא מיד המלוה בזה קאמר דנשבע המלוה ונפטר מתביעתו (וא"כ לגבות מתנתו) [וא"צ ליתן] אלא מה שמודה בה ואין הלוה נשבע ונוטל. וזש"ר כאן אבל המלוה אינו נשבע שהרי גם מתחילה לא היה שוה אלא כדי חובו דלכאורה קשה דהו"ל למימר דהרי המשכון לא היה שוה כדי חובו לפי טענת המלוה דמיניה איירי ולמה שכתבתי א"ש דה"ק דאפילו לטענת הלוה שאמר שהיה מתחילה שוה כ' מכל מקום מודה שלא היה שוה יותר מדמי הלואתו ונמצא דאין להלוה שום תביעה על המלוה וק"ל. ומש"ר ואם מתחילה כו' היינו משום דמסתמא כיון דנפחת המשכון כ"כ אין הלוה חפץ במשכונו אלא רוצה להניחו בידו ומבקש ממנו היתרון דמי שוויו על דמי הלואתו והמלוה משיב לו דאפילו לפי דבריו אין לו ליתן אלא ה' שלא היה שוה יותר מדמי הלואתו אלא ה' אבל מסתמא גם הוא ניחא ליה יותר ביתרון דמי הלואתו על הודאתו שנפחת בפשיעתו והיינו י' וכתב רבינו דהדין בזה לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא המוחזק ידו על העליונה ומש"ה החמשה שמודה המלוה שהיה שוה יותר א"צ ליתן לו מזומנים אלא יחזיקנו בידו ודי לו במה שמנכה לו מחובו שא"צ הלוה ליתנם כשיבא לפדות משכונו מיהו גם המלוה אינו [יכול] לכופו לפדות משכונו וליתן לו י' מזומנים דמי חובו יתר על דמי הפחת שהודה אלא גובה אותן מהמשכון והיינו כשבא הלוה לפדות משכונו א"צ להחזיר לו עד שיתן לו המותר מחובו דהיינו י' ואין הלוה נאמן לומר נפחת ט"ו ולא נשארתי ח"ל אלא ה' שהמלוה נאמן בשבועה עד כדי דמיו ולפ"ד א"צ להגיה בספרים ומנכה לו ה' מתוכו במקום וינכה לו ה' מחובו כמו שהיה נראה לכאורה להגיה וכן הוא בש"ע ע"ש אלא גם וינכה לו ה' מחובו א"ש ודוק. וסתם רבינו בשבועה זו ולא פי' אם היא בנק"ח או היסת מפני שכבר כתב בסי"א דפליגי בשבועה דנאמנות המלוה לטעון עד כדי דמיו של המשכון דלהראב"ד היא בהיסת ולהגאונים בנק"ח מש"ה סתם כאן לומר שהיא לכל מר כדאית ליה. אבל בבעה"ת דס"ל כהגאונים ביאר דבריו וכתב בפי' דנשבע בזה ש"ד. ול"ד קאמר אלא ר"ל ש"ח כעין דאורייתא וכמ"ש בדרישה ע"ש: ומש"ר וכ"ש כו' עד שנשבע המלוה ש"ה צריך ליתן טעם למה כתב רבינו דהוה כ"ש וגם למה כתב כאן דסגי בהיסת ולפני זה סתם וכתב נשבע המלוה. ונראה דטעם א' לשניהם וחדא באידך תליא. והוא דברישא כשאין המשכון שלפנינו עתה שוה כדמי הלואתו והן מחולקים בכמה היה דמי שוויו בשעת הלואה ואין אנו מאמינים להמלוה אלא מכח שנאמן לטעון עד כדי דמיו מש"ה צריך לישבע להגאונים ש"ח משא"כ בזה שעדיין שוה המשכון כדי חובו אין כאן שייכות ש"ח דהגאונים. דהגאונים לא אמרוהו אלא כשאין הלוה מודה לו שהלוה עליו כ"כ דאז המלוה בא ליטול ולהוציא מיד הלוה. משא"כ בזה דהלוה מודה לו שהלוה לו עליו בסך שאומר המלוה ותביעת הלוה שעליו באמרו שנפחת אינו אלא כתביעה ע"פ והמלוה השיב לו שלא נפחת אלא ה' ואותן ה' הן כבר בידך בחוב שאתה חייב לי ונמצא שהוא כופר בכל ובזה פשיטא דלכ"ע אין עליו אלא היסת ומשה"נ א"ש דכתב רבינו בל' וכ"ש כו' מטעמא דכתיבנא כיון דבזה אין ללוה על המלוה אלא כטענה ותביעה ע"פ וק"ל: ומש"ר או שאמר המלוה א"י כמה נפחת כו' בבעה"ת לא כתב שם תיבת כמה אלא א"י אם נפחת וכתבתי ל' בדרישה גם ל' רבינו יש לפרש כן דאינו ר"ל שאומר ידעתי שנפחת אלא שא"י כמה דהא בכה"ג כבר כתב רבינו בס"ו שהו"ל המלוה מחויב לישבע ואי"ל ומשלם ועוד דא"כ איך כתב דנשבע המלוה היסת ונפטר הלא מודה לו שנפחת קצת בפשיעתו ולמה יפטר מאותה הודאה אלא הו"ל כאילו אמר א"י כמה נפחת ויכול להיות שלא נפחת כלל או נפחת פחות מש"פ דבכה"ג אין עליו שבועה ואפילו להי"א שכ"ר בסע"ה סכ"ו דאמרי סתם הודאה אינה בפחות מש"פ והרי הודה בפרוטה ואמרינן מתוך שאיל"מ ה"מ כשאומר ידעתי שנפחת וא"י כמה דומיא דהתם דאמר אמת שלויתי ממך וא"י כמה משא"כ כשאומר בלשון זה א"י כמה נפחת דבכלל ל' זה הוא תרתי וכמ"ש. מיהו יש ליישב ג"כ ל' כמה נפחת דכ"ר וס"ל דשאני הכא דהמשכון הוא בעין עדיין ואף שמודה שנפחת בפשיעתו מ"מ שיעור אותה הודאת הלוה חייב לו ויותר והו"ל כאילו אמר לו הילך דמי פשיעתי מה שידוע לי שנפחת ותנכה אותי בדמי ההלואה שיש לי בידך ומותר חובי אגבה מהמשכון ומה שאתה אומר שנפחת יותר א"י בו כלום ומש"ה דינו בהמותר כאילו אמר א"י אם הלויתני דנשבע ונפטר משא"כ לעיל בס"ו דאיירי דנאבד המשכון והלוה תובע להמלוה ביתרון המשכון והוא מודה לו שנפחת וא"י כמה דשם לא שייך שיאמר להלוה תנכה הודאתי בדמי ההלואה שבידך דהרי המשכון היה שוה יותר מדמי ההלואה ודמי הלואתו נאבד להמלוה כמה שנאבד המשכון מידו בפשיעה ועוד חייב לשלם לו המלוה מכיסו מה שמודה שנפחת. ומש"כ בזה שנשבע המלוה היסת ונפטר ר"ל נפטר מטענת הלוה בהיתרון מה שאינו ברור לו שנפחת וק"ל ועד"ר. ובק"ש הישן כתבתי בפרישה עוד ישוב אחר למה כתב רבינו וכ"ש אם וכו' ע"ש ומ"ש כאן נ"ל עיקר ודוק:


###### Prisha, Choshen Mishpat 72:21:1
[Prisha, Choshen Mishpat 72:21:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/72:21:1)

שניהם נשבעים ש"ה כו' ג"ז שם בבעה"ת וסיים ביה ז"ל ואע"פ שמוכרח שא' מהם בא לידי שבועת שוא הלכתא כת"ק דבן ננס דאמר שניהם נשבעים ונוטלין מב"ה ע"כ (ודין זה יתבאר לקמן בסצ"א) ואע"פ שהיה אפשר לתקן באופן שלא יהיו השבועות סותרות זא"ז דהרי כשנשבע המלוה שמשכונא הוא בידו הוא נפטר מטענת הלוה ונשאר על הלוה טענה שחייב למלוה דינר שהלוה לו יתר על שיווי המשכון והו"ל לתקן שישבע שלא ח"ל כלים י"ל דחששו שלא יעשו רמאות ולהורות היתירא לעצמן משום מלוה ישנה אבל כשיראו שצריכים לישבע בל' כזה שאחד מהם ישבע לשקר יירא לנפשו ויפטר מהשבועה. ואינו דומה לב' אוחזין בטלית דלקמן סקל"ח דשם מבורר ועומד הוא כמ"ש שם: ואם רצו להפך שבועתן פירושו נראה כפשוטו שנתרצה הלוה על שישבע המלוה שמשכונו הוא בידו ושלוה לו דינר יותר מדמי שיווי המשכון ויטול מהלוה. או המלוה נתרצה שישבע הלוה שמכרו לו ועדיין לא נתן דמיו ויטול מהמלוה וכן פי' דהיפוך שבועה בכ"מ שמהפך הלוה על המלוה שישבע המלוה לטענתו שכדבריו כן הוא ויטול. וא"ת לפ"ז איך מסיק וכתב ז"ל ואם לא נתרצו שניהן נשבעין דמשמע דהאי לא נתרצו קאי אמ"ש לפני זה דחלוקין על ההיפוך שכ"א רוצה שישבע חבירו ויטול ואין טעם לדעתם שיתרצו לישבע שניהן וליפטר כל א' ולא יהיה ניחא לכ"א מהן במה שא"ל שכנגדו השבע וטול י"ל משום דדרך העולם הוא לפעמים דלא ניחא לאינש להיות עליו שם שנשבע והוציא ממון מיד חבירו אבל לישבע להיות נפטר מתביעת חבירו אין בו זילותא כ"כ ולכאורה היה נראה דההיפוך הנזכר ר"ל שהמלוה אומר ללוה השבע אתה שאינו משכון בידי וטול או הלוה אומר להמלוה השבע אתה שלא בא לידך ממני דרך מכירה וטול. והשתא א"ש במ"ש ואם לא נתרצו פי' (ששבע) [שישבע] הא' שבועה שטענת חבירו אינה אמת אזי שניהם נשבעין שבועתן הנ"ל כי בזה יש טעם לומר שניחא למלוה לישבע שמשכונא הוא בידו ולא לישבע שלא מכרה לו דדלמא מכרה לו מתחילה וחזר וקנהו מידו והשכינו בידו או משום טעם אחר וה"ה להיפך בלוה. א"נ ה"ק עומד הדבר עד שיתרצה א' מהן בודאי יתרצה הא' מהן דהא אם לא יתרצה א' מהן יצטרכו שניהן לישבע ומוטב לו לישבע וליטול מלהיות נשבע עכ"פ ולא יטול אלא יהיה נפטר מתביעת שכננדו אבל פי' הראשון נראה כפי פשוטו עיקר:


###### Prisha, Choshen Mishpat 72:23:1
[Prisha, Choshen Mishpat 72:23:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/72:23:1)

והלוה טוען ברי כו' עד נשבע הלוה כו' גם זה בבעה"ת דין ב' ודקדק ואמר דהלוה טוען ברי דאל"כ היה המלוה נשבע שנאנס והיה מוציא דמי הלואתו מיד הלוה כמש"ר בס"ט ז"ל ואם הלוה כו' עד ישבע המלוה כו' והו"ל כהלויתני וא"י וכו'. ועוד דקדק וכתב דאף שטוען ברי א"נ הלוה כ"א במגו כו' ללמדנו דאם אין לו מגו כגון דיש עדים שלוה לו ולא זז יד הלוה מיד העדים וידעו שלא פרעו היה צריך לשלם להמלוה מאחר שהלואתו ודאי לב"ד וטענת ברי שלו שמכרו הוא [ספק] לב"ד. ועמ"ש בר"ס ך' בנפחת המשכון וטוען הלוה שאכלוהו עש כו' דכ"ר דנשבע המלוה ונפטר ולא כתב דהלוה צריך לשלם לו חובו או לפחות לישבע להיות פטור מטענת המלוה שטוען שנעשה באונס כי שם יש רגלים לטענתו דהלוה שאכלוהו העש ע"ש ודוק:


###### Prisha, Choshen Mishpat 72:24:1
[Prisha, Choshen Mishpat 72:24:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/72:24:1)

ראובן שמשכון משכון ביד שמעון כו' ג"ז שם בבעה"ת שער מ"ט דין ג' בקצת שינוי לשון וכתבתיהו בדרישה ע"ש. ופה אכתוב הנראה לע"ד בביאור דבריהן דרך כלל ופרט. דרך כלל הוא זה דאף דמסיק רבינו וכתב ושמעון אומר שלא היה שוה אלא ג' דינרין ואינו חייב לו אלא דינר כו' פי' דאין כוונת שמעון בטענה זו ליתן לו הדינר דהא מסיק רבינו וכתב דצריך לישבע עוד שלא פשע ליפטר מהדינר ור"ל ליפטר גם מהדינר השלישי שמודה לו שהיה שוה משכונו יותר על דמי הלואתו. ועוד דהא מסיק רבינו ובעה"ת וכתבו ז"ל וכן הדין אם נפחת המשכון כו' עד וא"י אה בפשיעה כו' ומשמע דדומיא דסיפא איירי נמי הרישא דהא וכן קתני. ועוד דאם היה רוצה שמעון לשלם הדינר שמודה ולישבע על הרביעי לא יתחייב ממון יותר במה שאינו יכול לישבע שלא פשע דאף אם פשע הוא משלם לו כל דמי שוויו. וגם שבועה דאינה ברשותו דאינו יכול לישבע אינו ש"ד מאחר שרוצה לשלם דשבועה שאינה ברשותו אמור בתורה וכ"ר לקמן בסרצ"ד היינו דוקא אם טוען. שנגנבה או שנאבדה ואינו רוצה לשלם אלא שרבנן תקנו שאע"פ שרוצה לשלם צריך לישבע שמא עיניו נתן בה. וידוע שבשבועה דרבנן אין אומרים מתוך שאיל"מ וכמש"ר בסע"ה סי"ז ואף שיש עליו לישבע ג"כ ש"ד דמודה מקצת הא מסיק שם רבינו בשם הרא"ש וכתב דכיון דעל עיקר השבועה יכול לישבע אף דעל הגלגול אי"ל לא אמרינן מתוך שאיל"מ ע"ש. וכ"ש בשבועה זו דאינה ברשותו דאינו מתחייב עבורה כשאינו יכול לישבע בתוספת ממון כיון דרוצה לשלם דינר הג' ויכול לישבע על דינר הד' שלא היה שוה יותר. ואף שכתבתי ישוב לשני קושיות אלו האחרונות בדרישה ע"ש מ"מ נתיישבו בדוחק. גם הדיוקים הראשונים במקומן עומדים. לכ"נ כוונת בעה"ת ורבינו הוא ככתבן דשמעון אומר שלא היה שוה אלא ג' דינרין ואינו ח"ל אלא דינר. כאילו כתוב אף אם היה כדברי תביעתו שהמשכון נאבד בפשיעה מ"מ אינו ח"ל אלא דינר. ונראה דמש"ה דקדק רבינו וכתב ז"ל ואינו חייב לו אלא דינר בל' נסתר ולא כתב בל' נוכח ואיני חייב לך אלא דינר משום דשמעון אינו אומר איני חייב לך אלא דינר אלא ל' רבינו הוא שעכ"פ אינו חייב לו אלא דינר ועוד שבועה דלא היה שוה יותר (אבל תשובת שמעון מסתמא בבואו לב"ד טוען ומסדר דבריו ואומר לא היה המשכון שוה יותר אלא דינר ואותו דינר ג"כ איני חייב כן מסתמא שמרו לוי כראוי) (ועוד) [וע"ז] כתבו דהדין הוא כיון שיש עליו שבועה דמ"מ וגם שבועה שאינה ברשותו ולא פשע בה ליפטר מדינר הג' כפי טענתו ואי"ל ומשלם הכל. ואף אם אמר ששמע שמעון הפס"ד ירצה לישבע שבועה שלא היה שוה יותר מג' ולשלם הדינר. מ"מ כיון דבבואו לב"ד לא רצה לשלם הדינר הג' תל עליו הדין דמחוייב לישבע ואינו יכיל ומשלם. והשתא א"ש מה שמסקי וכתבו ע"ז וכן הדין אם נפחת בו' ורבותא קמ"ל בזה דל"מ ברישא דנאבד מיד לוי לפי טענתו דיש עליו ב' שבועות שא"י לישבע שאינו ברשותו ושלא פשע אלא אפילו אם המשכון לפנינו אלא שנפחת ואין עליו שבועה שאינו ברשותו מ"מ כיון שלא רצה לשלם הודאתו מה שנפחת בטוענו שמא באונס נפחת הו"ל מחויב לישבע ואיל"מ וק"ל. זהו נ"ל בביאור כלל דבריהן (ועד"ר במ"ש עוד דרך אחר. ועכשיו אכתוב פי' פרטי דבריהן: מש"ר ונאבד מיד לוי כ' ב"י דלפי הגאונים הנ"ל בס"ד האי שאבדה צ"ל שאבדה באונס כו' ע"ש. ולע"ד נראה דבעה"ת ורבינו שכתבו ל' שנאבד משום דבאו לכתוב האי דינא בב' חילוקים חדא דאין המשכון לפנינו וטוען שמעון על פי לוי שנאבד המשכון מידו והב' כשהמשכון לפנינו אלא שנפחת. מש"ה סתם דבריו וכ' בחלוקה הראשונה ונאבד ר"ל שאין המשכון לפנינו וטוען ראובן שיכול להיות שהאבידה היתה בלא אונס או עדיין הוא בידו ושמעון טוען שמסתמא היתה באונס וק"ל. ועד"ז פירשו נמי התוס' ר"פ המפקיד ממה שמבואר שם במשנת במפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבה או שנאבדה ע"ש. ומ"ש ואיני חייב לו אלא דינר כבר כתבתי דזה ל' רבינו הוא שכתב שלפי טענתו של שמעון עכ"פ אינו ח"ל אלא דינר ומש"ה לא קאמר ואיני חייב לך אלא דינר. והא דכ"ר דינו ברישא ובסיפא במחולק שמעון עם ראובן בדמי שוויו ובדמי פחיתותו ולא כתב האי דינא דמודה שמעון לראובן שהיה שוה ד' אלא שטוען שנאבד או נפחת באונס ואינך יכול להוציא מידו דמי היתרון משוויו. י"ל משום דזה הוא פשיטא כיון דמוטל על שמעון שבועה שלא פשע ואי"ל דצריך לשלם לי היתרון. ומש"ה כתב הדין דאף דמחולק שמעון עם ראובן וטוען ברי לי שלא היה שוה אלא ג' דינרין וע"ז יכול לישבע וגם רוצה לישבע עליו לבסוף אחר ששמע הפס"ד אפ"ה צריך לשלם לו כל תביעות ראובן וק"ל. ומ"ש וא"י אם בפשיעה כו' כן הוא גם בבעה"ת ומשמע הא אם טוען שמעון יודע אני שנאנס מלוי נפטר שעעון בשבועה דנאנסו וכ"כ לקמן בשרצ"ה וש"ו בשם מ"מ. ולפ"ז מש"ר לקמן בסמוך דאם יש שם עדים כו' ל"ד נקט עדים אלא ה"ה אם שמעון יודע באונסו אלא דבאם יש עדים פטור שמעון אפילו משבועה ודוק: הו"ל מחויב שבועה כו' כלומר שבועה שנאנסו: ואי"ל שאינו יודע כיון שהיה אצל לוי מש"ה יש לו לשלם כל מה שטוען ראובן שנפחת: ואם רצה שמעון להחרים כו' משמע אבל לא מצי להשביעו על כך מיהו נראה דהיינו קודם פרעון אבל לאחר פרעון ודאי יכול לחזור ולתבעו ולהשביעו על שלא לקח ממנו יותר מן הראוי. וכן הדין במחוייב לישבע ש"ד ואינו רוצה לישבע שמחרים סתם ומשלם ואחר כך חוזר ומשביעו היסת כמשר"ל בסי' פ"ח ע"ש: ואם יש עדים כו' בעה"ת סיים בזה ז"ל הא דקיי"ל אין השואל רשאי להשאול היינו דוקא לכתחלה והביא ראיה משומר שהשאיל ומתה כדרכה כו' ע"ש: נפטר שמעון כו' ואינו יכול לומר לו אילו הוה גבך לא הוה נאנס דלא אמרינן הכי אלא בצריפא דאורבני וכדומה שיש שם צד פשיעה והאונס בא מתוך הפשיעה וכמ"ש שם אבל בשאר אונסים לא דכי היכי דבמיתה אמרי' מלאך המות מה לי הכא מה לי התם וכדלקמן בסימן רצ"א ה"נ אמרינן בכל אונסים ודו"ק: שהרי אין עסק כו' אע"פ דיש עליו גם שבועת שלא שלח בו יד קודם שנאנס דאילו שלח בו יד קודם לכן אף שנאנס אח"כ היה חייב כדלקמן סי' רצ"ב הא כ"ר לקמן סי' רצ"ד דהיכא דליכא שבועה שאינו ברשותו ושלא פשע כגון שיש עדים גם שבועת שלא שלח בו יד מסולקת דאינה עיקר אלא טפל לשאר שבועה ע"ש: ואם פשע לוי כו' אע"פ שראובן רגיל כו' בבעה"ת הוסיף דאפי' הפקיד אצל בניו ופשעו נמי חייב אע"ג דכל המפקיד אדעת אשתו ובניו מפקיד וכ"כ רבינו בסמוך בשם תשובת הרא"ש. והטעם דלא אמרינן כל המפקיד אדעת אשתו כו' אלא לענין שלא מצי למטען אח"כ אתה מהימנת לי אינהו לא מהימני לי בשבועה אבל אם ידוע שפשעו ודאי חייב:


###### Prisha, Choshen Mishpat 72:25:1
[Prisha, Choshen Mishpat 72:25:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/72:25:1)

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ועיין תשובה זו היכא כתובה כי גם הב"י לא הראה מקום עליה: בנך הקטן כו' כלומר אף שקטן היה מכל מקום כיון ששאל אותו ממני בשמך אמרתי ודאי אתה שלחתו אלי דאל"כ מהיכן ידע שהיה אצלי: וראובן אמר שלא בא לידו כו' מדלא השיב לו לא שלחתיהו משמע דתשובתו דאף אם שלחתיהו מ"מ כיון שלא בא לידי אתה ח"ל וה"ט דכיון שהיה קטן אף ששלחו לא הו"ל לשמעון למיהב אותו ליד הקטן וכדאמרינן גבי השולח בנו אצל חנווני וצלוחית ופונדיון בידו שהחנווני חייב באחריות דאמרינן דלא שלחו אלא להודיעו והיה לחנווני לשלחו לידו עם בן דעת כמשר"ל בסי' קפ"ח. ועפ"ו השיב הרא"ש דבענין כזה דלא הוה שליתת אפי' היה זה שנתנו לידו גדול לא הוה מיפטר בהכי דלא אמרינן בכהא כל המפקיד כו' אבל ודאי אם שלחו אליו והיה הבן גדול פשיטא שפטר שמעון וק"ל: אע"ג דאמרינן כל המפקיד כו' כלומר וכיון שבניו כמותו בשמירה אית לן נמי למימר דה"ה לענין חזרה: מ"מ דוקא בפקדון כו' קשה לכי האי טעמא ה"ה במשכון ועוד דאין רישא סיפא דמתחיל וכתב דוקא בפקדון כולי ומסיים אבל משכון צריך להחזיר. כו' דהו"ל לכתוב צריך לשמור הוא בעצמו בעודו בביתו לכן נלע"ד מ"ש ודוקא בפקדון ר"ל פקדון ומשכון וכל דכוותא קרי ליה פקדון לענין שמירתו בעודו בביתו המוטלת עליו שיהא פקוד ושמור תחת ידו דאמרינן דהו"ל יד אשתו ובניו כמוהו אבל לענין החזרתו לבעליו צריך להחזיר ליד הבעלים עצמן הן בפקדון הן במשכון. ובסמ"ע כתבתי שזה אינו מוכרע ע"ש ודוק ועד"ר:


###### Prisha, Choshen Mishpat 72:26:1
[Prisha, Choshen Mishpat 72:26:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/72:26:1)

שאלה ראובן כו' בסוף כלל צ': ובקש ממנו לוי ר"ל מראובן: ונתחייב ראובן כו' אפילו לפי מאי שפסק הרא"ש בפסקיו כר"י שהמלוה על המשכון ש"ח מ"מ מאי שכנגד המשכון מיהא מפסיד כמ"ש בר"ס זה לפי דעת ר"י: ומיהו לא נתחייב כו' עד"ר:


###### Prisha, Choshen Mishpat 72:27:1
[Prisha, Choshen Mishpat 72:27:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/72:27:1)

עוד שאלה כו' בכלל צ"ג: ספרים שמשכן לשמעון ר"ל ראובן לשמעון וחזר שמעון והפקידם או השכינם אצל לוי: לתת אותם לו בשבילו כשהיה נותן לו המעות כלשון הזה כן הוא בתשובת הרא"ש שם ולכאורה היה נ"ל להגיה כשיתן לו המעות וכן הוא בש"ע אלא שקשה בעיני לשבש כל הספרים וע"ק שכתב בסמוך והשיב ראובן משעה שהמחני אצלך לא היה לך ליגע כו' ובנך למד כו' הול"ל וברור לי שבנך למד בהם לאחר ההמחא' דאל"כ מאין ידע שמא נתקלקלו קודם ההמחאה לכך נראה שגירסת הספרים עיקר כשהיה נותן לו כו' ומיירי שחזר שמעון ומשכן הספרים ביד לוי באותו סך ובאותו שעה שחזר ומשכנם הלך מיד עם ראובן והמחהו אצל לוי וא"ל ספרים אלו משכן בידי ראובן ולו תחזירם כשיתן לך המעות כמו שאתה נותן לי וזהו שאמר כשהיה לוי נותן לשמעון המעות כמו שהן ממושכניע מראובן ביד שמעון וזה נרמז באריכות והו"ל כאילו אמר לראובן הרי אני לעיניך לוקח מעות מלוי בסך זה ואתם לוי תנם לו לפדותם כי הוא עומד במקומי ובהיות כן ע"כ אחר ההמחאה השתמש בם וקלקלם דהא לא היה שום זמן בין ההלואה וההמחאה כנ"ל ביאור הדברים מיהו אינו מוכרח ויכול להיות ג"כ כפשוטו ולהגיה לכשיתן ודו"ק: ומ"ש ולא מ"ל לאו בעל דברים כו' ואין לומר דהוא בעל דברים דידיה כיון דהמחהו והו"ל כמעמד ג' דהא לא תקנו מעמד ג' אלא כשיש להנותן ביד הנפקד כשיעור זה שא"ל ליתן להמקבל וכמש"ר בסימן קכ"ו ס"ג אבל כאן לא היה לראובן הנותן שום דבר ביד לוי ליתנו לשמעון וק"ל:


###### Prisha, Choshen Mishpat 72:28:1
[Prisha, Choshen Mishpat 72:28:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/72:28:1)

יורש שהוציא שטר כו' דברים אלו מבעה"ת שעמ"ט ור"ל שהוציא שטר שהיה כתוב בו כל זה איך שיש לו אצל כ' כך וכך ממון ואיך שעל ממון ההוא הניח פ' ההוא משכון ביד המוריש: דכל שטרא שמוציא כו' כלומר כל שטר דעלמא שמוציאין יורשים דעלמא הו"ל השטר ודאי כו': וספק נאבד באונס כו' ל' בער"ת אינו כן אלא ז"ל והאבדה היא ספק דאימור אבד אימור לא אבד ולשון זה א"ש טפי מל' רבינו כמ"ש בסמוך: וישבע זה היסת כר ז"ל מור"ש תימה שבועה זו למה הא בעל דין עצמו טען שנאבד ע"כ וכן נתעורר ע"ז בתשובת דברי ריבות ולעד"נ דלק"מ כי אף שטוען היורש שנאבד המשכון מיד מורישו באונס לאו טענת ודאי טען לה שהרי כתבתי בסמוך דספק הוא אם אבד באונס או בפשיעה אלא שהיורש או האפוטרופוס טען כן משמא כדי להוציא מיד הנתבע ולא היה רוצה לטעון שמא החזירו לך שסבר שאז ישבע הנתבע ברי לי שלא החזירו לו ויפטר משא"כ כשטוען שמא נאבד באונס שאינו יכול לישבע ברי. וגם אפשר שטענתן בשניהן שמא אבינו החזירו לך ואת"ל שלא החזירו לך שמא נאבד מידו באונס או שהב"ד טוענין כן דקיי"ל טוענין ליורש כל מה שאביהם היה יכול לטעון וכיון שאפשר הוא שהחזירו לידו מש"ה משביעין הנתבע על כך. ואע"פ שאין טוענין ליורש כי אם לפטור אותו מ"מ הכא שיש ריעותא לפנינו שלא הוחזר לזה שטרו מיחשב כאילו היה טוען ברי כנ"ל. ושוב עיינתי בבעה"ת ומצאתי כדברי שכתב ז"ל ואפילו אמר היורש לנתבע א"כ למה לא החזיר לך השטר הא שטר בטל והנתבע נשבע היסת כו' ע"כ ודוק:


###### Prisha, Choshen Mishpat 72:29:1
[Prisha, Choshen Mishpat 72:29:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/72:29:1)

וטוענין היתומים כו' כ"כ בבעה"ת שם בשם ר"י ונ"ל דל"ד קאמר דטוענין הכי בודאי דהא לקמן בסימן רצ"ז כתב שאם היתומים טוענים ברי צריך לישבע והכא כתב בעה"ת שא"צ שבועה אלא ר"ל שיכולין לטעון כן א"נ שאומרין בו בדדמי ובלא"ה צ"ל כן שהרי מיירי ביתומין קטנים ולאו בני טענת ברי נינהו וק"ל: עד שיגדלו היתומים וישבעו כו' שם מסיק וכתב אזה אבל על הקרובים שהיו אצל הצוואה או על האפוטרופוס שלהם אין עליהן לא חרם ולא שבועה שחובה הוא על האפוטרוכוס לטעון בכל דבר וכל טענה שיוכל לטעון כדאמרינן דההוא מאן דמוקי אפוטרופוס מוקי כהאי דידע לאפוכי בזכותא דיתמי: שלא מצאנו בין שטרותיו שמשכון זה פרוע אינו ר"ל כפשוטו דהא ראובן נא טען שהיה פרוע ועוד הא קיי"ל דשובר שיוצא מתחת יד המלוה אינו כלום וכמש"ר בסימן ס"ה סכ"ד ע"ש אלא ר"ל שלא מצאו כתוב בא' משטרי מורישם שמשכון זה אינו ממושכן כ"א בעד חמשים וממילא בחמשים זהובים אשר עתה נותן הממשכן הוא פרוע וק"ל: שהוא נאמן במיגו שהוא שאול בידו אבל אם לא היה מיגו ללוה כגון שעדים מעידים שבא לידו בתורת משכון פשיטא שלא היה הלוה נאמן אפי' בשבועה אע"פ שהוא דבר העשוי להשאיל ולהשכיר כמו שמוכח מדברי הגאונים הנ"ל בסעיף י"א י"א וכמ"ש שם בדרישה הנ"ל ועד"ר:


###### Prisha, Choshen Mishpat 72:30:1
[Prisha, Choshen Mishpat 72:30:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/72:30:1)

משכונו של ישראל כו' מימרא דרבא פרק שור שנגח את הפרה והוא כפול לקמן סימן ער"ה: ומ"ש ואין לו יורשים ר"ל ואין לו בנים שהורתן ולידתן בקדושה היה ואחר שנתגייר. וכ"כ בעה"ת שער ג' דין י"ח וכן מבואר בדברי רבינו לקמן כמה פעמים: וכן הדין נמי אם יש לו שטר לכאורה נראה דכ"ש הוא מדין קמא ולא הו"ל לומר וכן דהא משכונו של מטלטלין הוא בידו של גר ממש אפ"ה מוציאין אותו מיד המחזיק משכונות של קרקע דכל היכא דקאי ברשות בעלייהו קאי לא כ"ש מיהו י"ל דאיכא נמי סברא להיפך דקרקע כיון שכבר החזיק בה לאכול פירותיה בתורת משכונא כמה שנים מסתבר יותר דנחשבת כשלו ממשכון של מטלטלים שאון לו עליו אלא שיעבוד בלבד מש"ה איצטריך תרווייהו וע' מ"ש לקמן עוד סימן הנזכר:


###### Prisha, Choshen Mishpat 72:31:1
[Prisha, Choshen Mishpat 72:31:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/72:31:1)

וכתב הרמ"ה כ"כ בשמו הרא"ש בפרק הפרה: ונפל הימנו ומצאו ישראל כו' עיין בד"מ ובהגהותיו:


###### Prisha, Choshen Mishpat 72:32:1
[Prisha, Choshen Mishpat 72:32:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/72:32:1)

משכונו של גר כו' גם זה שם בפרק הפרה: ומה שכתב זה קנה כנגד מעותיו וא"ת הא כבר קנה משעת הלואה נגד מעותיו די"ל דלא קנה כבר לגמרי דהא לא היה כשלו לענין אונסין והיה בידו לסלקו: ומ"ש אם היה המלוה בחצירו כו' הטעם מבואר לקמן ס"ס רס"ח דכשעומד בצידו משתמר ע"י ע"ש:


###### Prisha, Choshen Mishpat 72:33:1
[Prisha, Choshen Mishpat 72:33:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/72:33:1)

שאלה ראובן היו לו בידו משכונות כו' בכלל פ"ט דין ה' כ"כ: ומ"ש ומת שמעון ובאו יורשיו כו' אפילו לא מת שמעון נמי הדין כן אלא כתב המעשה כאשר היה: ומ"ש כי שמא חבירו לא היה רוצה לשקר ר"ל שמא לוי שותפו הוא משקר במ"ש שנ"ח לו שמעון ולא היה יכול לומר לראובן שותפו שיטעון על משכונות שבידו להד"ם או החזרתיו כי ירא לוי שראובן חבירו ושותפו לא ירצה לשקר לטעון במה שידוע לו שאינו כן ומש"ה א"ל שנ"ח להן בשותפות ומזה לא ידע ראובן ששקר הוא ובזה ודאי יאמין ראובן ללוי שותפו ויטעון כן:


###### Prisha, Choshen Mishpat 72:34:1
[Prisha, Choshen Mishpat 72:34:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/72:34:1)

עוד שאלה כו' כלל צ': תשובה כיון דקיי"ל המלוה על המשכון ש"ש כו' בפסקיו חזר מזה כמש"ר ע"ז בסוף הסימן: חייב בגניבה ואבידה פי' כל דמי המשכון אפילו ביותר ממה שהשכינו בידו: אע"ג דפקעה כח ההלואה והו"א דא"צ לשלם לו כלום: שא"ל ליתן לו פי' פרוטה לעני: נמצא עדיין היה ברשותו פירוש ונמצא שחיוב ניעור ושטוח עדיין מוטל עליו וע"ל סימן י"ז דכתב רסי"ז דזמן ניעור הוא לל' יום (אכל טפסלא) [אבל טפי לא] והוא מגמרא דפרק אלו מציאות אבל לשטוח לא נתנו שיעור דבכל עת שיראה שצריכה שטוח ישטחנה ומש"ה אפשר דנקט הרא"ש כאן לשוטחה לבד ואז אם היה בא עני היה מרווח מלתת לו פרוטה ועמ"ש בר"ס זה בדרישה מזה:


###### Prisha, Choshen Mishpat 72:35:1
[Prisha, Choshen Mishpat 72:35:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/72:35:1)

אע"פ שכתב בתשובה שהמלוה על המשכון ש"ש כו' פי' מדחייב בתשובה זו אע"ג דכבר פרעו ועוד מדיהיב טעמא משום פרוטה דר"י ועד"ר ודאחרונה היא פי' דפסקיו עשה בסוף ימיו וכ"כ מהרי"ק ועיין בי"ד סימן ר"א סוף דף רל"ג שכ"ר כאן דאחרונה היא (ודר"ל) [אינו ר"ל] שפסקיו עשה אחר כל תשובותיו וממילא בכל מקום הן עיקר נגד תשובותיו אלא כוונתו תשובה זו דכתב בה דהמלוה על המשכון הוא ש"ש אותה השיב קודם כתיבת וחיבור פסקיו. אבל ודאי השיב כמה תשובות אחר גמר חיבור פסקיו. ומש"ה פסק הב"י שם בי"ד שהתשובה שידוע שהשיבה אחר חיבור פסקיו כל העולם הולכין אחר זה שהשיב או כתב באחרונה וע"ע במ"ש בסשל"ד ושמ"א דכתב ב"י דצ"ל דלאו כללא כייל בזה