## Prisha, Choshen Mishpat

###### Prisha, Choshen Mishpat 89:1:1
[Prisha, Choshen Mishpat 89:1:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/89:1:1)

כל הנשבעים שבתורה כו' שבועות הכתובים בתורה הן ג' מ"מ ועד אחד מכחישו ושבועת שומרין ונשבע בהן הנתבע ונפטר כדכתיב ולקח בעליו ולא ישלם וזולתם ליכא שבועה דאורייתא אלא שחכמי המשנה תקנו שבועה ותקנתם היה שישבע התובע ויטול:


###### Prisha, Choshen Mishpat 89:2:1
[Prisha, Choshen Mishpat 89:2:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/89:2:1)

ואלו נשבעים כו' ריש פרק כל הנשבעים ואלו נשבעים ונוטלים השכיר והנגזל כו' והתחיל רבינו בדינא דשכיר הנזכר ראשון ובסימנים הבאים יפרש דינו של כ"א וא' מהאחרים ומש"ה התחיל וכתב ואלו ל' רבים משום דקאי נמי אאינך שבסימנים שאחריו וק"ל: בין אם יאמר לו פרעתיך כל שכרך כו' לאפוקי ר"י דפליג שם במשנה וס"ל דאינו נוטל בשבועה עד שתהא שם הודאה במקצת דאו דוקא הפכו השבועה מבע"ה על השכיר שיהא נשבע ונוטל אלא כת"ק: נשבע השכיר בנק"ח כו' שם דף מ"ב מפרש טעמא משום דבע"ה טרוד בפועליו ופירש"י שנותן שכר לכמה פועלים וכסבור שנתן לזה. וז"ל התוס' ולא פלוג חכמים בין יש לו פועל א' ליש לו פועלים הרבה ובירושלמי קאמר עסקיו מרובים ע"כ וכן פי' ר"ל דל"ד קאמר פועלים אלא טרוד בעסקיו:


###### Prisha, Choshen Mishpat 89:6:1
[Prisha, Choshen Mishpat 89:6:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/89:6:1)

ובלבד שתהא הכפירה כו' וכ"כ הרמב"ם פ"ג מטוען ועמ"ש פ"ג מטוען ועמ"ש בדרישה בסוף הסימן: ומסתברא כדברי הרמב"ם טעמו (עיין בב"י) [ועיין בב"ח שמביאו]:


###### Prisha, Choshen Mishpat 89:7:1
[Prisha, Choshen Mishpat 89:7:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/89:7:1)

ועוד כתב הרמב"ם כו' בפרק י"א דשכירות כ"כ וטעמו כתב המ"מ (עיין בב"ח שמביאו) ואין זה סותר למ"ש בב"י בטעם דאינו נשבע ונוטל כ"א כשהכפירה היא ב' כסף די"ל כיון דבעלמא אין מיחשב טענת ממון לישבע עליו ש"ח פחות מב' כסף הה"נ בשכירות לא תקנו חז"ל שלא יהא ב"ה נאמן כ"א בתביעה חשובה כזו ואם היא תביעה דב' כסף דיש בו תקנה אז מן הדין היה להשכיר ליטול בלא שבועה מש"ה ס"ל דגם כשהשכיר קטן נשבע ונוטל ועמ"ש עוד מזה בסמוך: אלא ישבע בע"ה אע"פ שתובעו קטן פי' וקיי"ל דאין נשבעים על טענת קטן ושמש"ר בסי' צ"א וצ"ו הכא בשכיר החמירו ואמרו שמשביעין על טענתו: וראיתי בנוסחאות כו' לשון רבינו הוא ואמר שראה בנוסחאות הרמב"ם שכתוב בהן אפילו השוכר קטן כו' ור"ל דלפי האי נוסחא לק"מ אדברי הרמב"ם דאף ע"ג דאין מוציאין ממון מהקטן בשאר תביעות וכמש"ר סימן צ"ו שאני הכא שיש בזה הנאה לקטן שימצא לעשות מלאכתו אבל בלא האי טעמא לא היה נוטל השכיר כיון דאין מוציאין מן הקטן בשום מקום הוי אמרינן דלא (שתקנה) תקנו חז"ל אזה וכנ"ל וק"ל:


###### Prisha, Choshen Mishpat 89:8:1
[Prisha, Choshen Mishpat 89:8:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/89:8:1)

ודוקא ששכרו בעדים כו' מימרא דר"נ שם דף מ"ה ופירש"י שיש עדים שא"ל עשה עמי היום מלאכה בשכר ועשה עמו מלאכה וכתב המ"מ דאל"כ אין עדי השכירה כלום כי שמא אע"פ ששכרו לא עשה עמו מלאכה: אבל שכרו שלא בעדים כו' [עיין ל' הגמרא בב"ח]: ותבעו קודם שעבר זמנו כו' משנה בס"פ המקבל והובאה שם בגמרא הנ"ל: דהיינו שכיר יום כל הלילה כו' יתבאר לקמן בדברי רבינו סימן של"ט ע"ש נאמן לומר פרעתיך כו' פי' בלא ש"ח כעין דאורייתא אבל היסת בעי ובס"א כתוב ובשבועה. במגו דלא שכרתיך ה"ט הוא בגמרא וכתבו התוס' שם וא"ת כו' [עיין בב"ח שמביאו]: דהו"ל העזה משא"כ במודה מקצת שאין כאן העזה כ"כ דאמרינן בכוליה בעי דלודיה כו' וכמ"ש לעיל סי' פ"ז: ואם טוען ספק כו' צ"ע דאין לזה התלות בדברי ר"י ובריש הסימן הו"ל לכתבו וי"ל דקמ"ל דאפילו בזה ששכר בלא עדים דיש לו מגו קצת אפ"ה כשטוען הבע"ה ספק נוטל השכיר בלא שבועה: והרמב"ם כתב שאין חילוק כו' בפי"א דשכירות כ"כ: ומ"ש והכי מסתברא אע"ג דגם הרא"ש ורבינו ס"ל דמגו דהעזה לא אמרינן וכמ"ש ר"ס רצ"ו מ"מ שאני הכא דמה ששכיר נשבע ונוטל אינו אלא מפני התקנה ולכך אמרי' אפילו מגו גרוע כזה לאוקמי לבע"ה אדיני' וכ"כ הרי"ף והרא"ש בהדיא בשמעתין בפ' כל הנשבעין ולקמן סי' צ"ג הארכתי בזה ע"ש:


###### Prisha, Choshen Mishpat 89:9:1
[Prisha, Choshen Mishpat 89:9:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/89:9:1)

כתב הרמ"ה שצריך לישבע ש"ד הטעם כיון כו' [עיין בב"ח דמביאו בשם ה"ה] נמצא האי שצריך לישבע ש"ד שכתב רבינו בשמו ל"ד אלא ר"ל ש"ח כעין של תורה שהרי אינו מכחיש את העד לומר שלא שכרו אלא שאומר שפרעו ועד"ר: והר"ר ישעיה כ' שהשכיר נשבע ונוטל טעמו נראה דס"ל דאין זה מגו די"ל דלא היה יכול להעיז נגד שנים העד והשכיר לומר לא שכרתיך וק"ל. והרמב"ם כ' שע"א אינו כלום כו' שם בפי"א וטעמו כ' המ"מ שם מדאמרינן בגמ' שכרו בעדים משמע אבל לא בע"א ועוד דמן הדין לא היה להשכיר ליטול בשבועה אפי' כששכרו בעדים אלא מכח התקנה ובע"א לא מצינו שהתקינו וחזר הדין לדין תורה ואין שם תקנה בשכיר יותר מבשאר תובעים עכ"ל המ"מ:


###### Prisha, Choshen Mishpat 89:10:1
[Prisha, Choshen Mishpat 89:10:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/89:10:1)

תבעו אחר שעבר זמנו כו' טעמא דמילתא איתא שם בגמרא דחזקה היא דאין הפועלים משהא שכירתו עד לאחר זמנו אם לא שתבעו בזמנו ולא נתנו לו וכמש"ר אחר זה: ואם יש עדים שתבעו כו' בפרק המקבל ע"ש דף קי"ג דקאמר ולעולם לא פרע ליה אמר רב חמא בר עוקבא כנגד אותו היום של תביעה. וז"ל הרמב"ם בפי"א דשכירות הביא ראיה שתבעו כל זמנו ה"ז נשבע ונוטל כל אותו היום של תביעה כיצד היה עושה עמו ביום שני עד הערב זמנו כל ליל ג' וביום הג' אינו נשבע ונוטל ואם הביא עדים שהיה תובע כל ליל ג' ה"ו נשבע ונוטל כל יום ג' אבל מליל ד' והלאה המע"ה וכן אם הביא עדים שהיה תובעו והולך עד יום ה' ה"ז נשבע ונוטל כל יום ה' עכ"ל הרמב"ם שם. ודבריו צריכין ביאור דלכאורה ק' דמאחר דהתחיל וכ' דאין נותנין אלא או יום או לילה נגד תביעתו למה כ' אח"כ דאם היה תובעו והולך עד יום ה' דנותנין לו כל יום ה' דמשמע כל יום ה' דהיינו יום ולילה. גם לא הול"ל ל' וכן אם הביא כיון דאינו דומה למ"ש לפני זה. וע"ק דהתחיל בתביעת עונה א' כל ליל ג' ואח"כ שינה וכ' וכן אם היה תובעו עד יום ה' כו' דמשמע דאיירי דתובעו לילה ויום. וגם ק' למה שינה וכ' ל' תובעו והולך כו' ולא כתב ל' והולך בתביעת ליל ג'. ויש מתרצים קושיא א' ואומרים דמ"ש הרמב"ם וכן אם הביא עדים שהיה תובעו והולך עד יום ה' כו' דהו"ל יום (א"ו הנקר) [ד' ולילה] ור"ל שהיה תובעו גם בליל ה' עד שחרית דיום ה' וע"ז קאמר ה"ז נשבע ונוטל כל יום ה' והיינו עונה א'. אבל שיבוש הוא בעיני. חדא שהרי רבינו בעל הטור הביא כאן ל' הרמב"ם וכ' בשמו עד סוף יום ד' והיינו עד התחלת ליל ה'. ועוד דלמה ליה לכתוב כן שהיה תובעו כל ליל ד' ויום ד' וליל ה' הלא בתביעת עונה א' סגי ליה וליתן לו אחריה עונה א' להיות נשבע ונוטל. ועוד דאף לפי פירושם לא נתיישבו שאר השינוים הנ"ל בדברי הרמב"ם. לכן נלע"ד דישוב הדקדוקים והשינוים הנ"ל חדא באידך תליא. דס"ל להרמב"ם דמ"ש ר' חמא בר עוקבא כנגד אותו יום של תביעה פירוש יום זמן וכאילו אמר כנגד זמן של תביעה ור"ל דנותנין לו זמן להיות נאמן לישבע וליטול כזמן התביעה והיינו דאם התביעה היתה עונה א' בליל ג' אז ג"כ אין לו זמן להיות נאמן לישבע וליטול אלא עונה א' דהיינו יום ג'. ואחר כך כתב הרב רבינו משה בר מיימוני וכן וה"ה אם היתה תביעתו כל יום ד' דהיינו ב' עונות עד תחילת יום ה' זמנו לישבע וליטול הוא ג"כ ב' עונות דהיינו כל יום ה'. והא דכ' הרמב"ם דין זה אכשתובעו כל יום ד' דנותנין לו כל יום ה' ולא כתבו איום ג' וד'. י"ל דלמדנו אגב דין אחר דל"ת דאין נותנין לו אלא זמן א' אחר תביעה הוא (מ"ש) וכדעת רש"י וכתבתי לשונו בדרישה ע"ש. גם י"ל דאורחא דמילתא דשכירים הוא כן דאחר כלות פעולתן בראשונה שאין הבע"ה פורע להן מעצמו בליל ג' שהוא בלילה שאחר פעולתן רגילין לתבוע אותן בסוף הלילה ובראותן שגם ביום שאחר התביעה אין משלמין תובעין והולכין כל הלילה וכל היום שאחריו וק"ל. ובזה מיושבים ג"כ דברי רבינו דמתחילה כ' דאם יש עדים שתבעו בסוף זמנו דנשבע ונוטל כדי משך זמנו והיינו דברי רב חמא דאמר כנגד אותו יום של תביעה ופי' יום מל' זמן. וכתב כיצד כו' ופירש דהאי זמן ר"ל זמן א' והוא ע"פ משמעות ל' רש"י והרי"ף הנ"ל דכתבו בפירושם זמן אחד בלבד וכתב הר"ן על דבריהן דמשמע דאין נותנין לו אלא זמן הראשון כנגד תביעתו לבד וכמ"ש בדרישה לשונו ואח"כ כתב דברי הרמב"ם דלמדני דל"ד קאמר זמן ראשון אלא כנגד כל תביעה ול"ד עונה א' אלא כזמן התביעה כן גם היא זמן שנותנין לו וכמ"ש. ומדלא כתב ל' הרמב"ם בל' פלוגתא וגם דוחק לומר שרבינו סתם דבריו נגד הרא"ש אביו נ"ל דרבינו ס"ל דאף שהרי"ף והרא"ש כתבו דאינו נותנין לו אלא למחר בלבד כוונתן דכנגד התביעה הראשונה אין נותנין לו אלא למחר לבד ולאפוקי ממאי דס"ד דהמקשן דנותנין לו זמן לעולם אחר תביעה ראשונה אבל יכול להיות דגם הן מודין דאם חזרו ותבעו אחר אותו זמן שנתנו לו ולא שילם לו דנותנין לו עוד זמן כזמן התביעה וכדכתב הרמב"ם. גם ס"ל לרבינו דאף שסתמו הרי"ף והרא"ש וכתבו דנותנין לו יום אינו ר"ל יום ולילה אלא ג"כ כוונתן יום זמן ור"ל דנותנין לו כזמן התביעה וכדברי הרמב"ם ולית בינייהו פלוגתא שהרי על הרוב הרמב"ם בשיטת רבו דרבו הרי"ף אזיל וק"ל ועד"ר ודוק:


###### Prisha, Choshen Mishpat 89:11:1
[Prisha, Choshen Mishpat 89:11:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/89:11:1)

אבל אם חלוקים על הקציצה כו' שם דף מ"ה דקציצה ודאי מידכר דכירי אינשי משא"כ בפרעון: ומ"ש שהאומן אומר בגמרא נקט ג"כ ל' אומן ומיירי בשכיר כדמוכח התם אבל הרמב"ם כתב בהדיא שהשכיר אומר כו' והוא יותר נכון: שהאומן אומר קצצת ג' כו' כן הגיהו מ"ו ר"ש ז"ל וכן הוא ברמב"ם ונראה דהגיה כן כדי להשוות ל' זה עם מ"ש אחר זה במודה מקצת שטוען הבע"ה נתתי לך א' מהן מיירי דבע"ה טוען קצצתי לך ב' ונתתי לך א' מהן אלא דשם נמי ק' למה נקיט מודה מקצת בהאי לישנא דהומ"ל דהשכיר טוען קצצת לי ב' ולא נתת לי כלום והבע"ה טוען לא קצצתי לך אלא א' ועדיין הוא בידי ליתנו לך וכופר הכל באומר לא קצצתי לך אלא א' ונתתיהו לך והאומן אומר קצצת לי ב' ולא נתת לי א' מהן וכן הוא בגמ' שם ברישא בכופר הכל ובסיפא במ"מ: שאומר קצצתי לך ב' ופרעתיך פי' וגם התובע מודה שפרעו ב' אלא שאומר קצצת לי ג' נמצא שאחד נשאר בידך וכן במ"מ שאומר נתתי לך א' ונשאר לך א' בידי שלא קצצתי לך אלא ב' והתובע אומר ג' קצצת עמי ונשאר לי בידך ב' דאל"כ היו מחולקים בפרעון וא"כ השכיר היה לו לישבע וליטול וכ"כ מ"ו ר"ש ז"ל ועד"ר: נשבע כעין דאורייתא ונפטר נראה דמשום כופר הכל נקט כן אבל במ"מ חיוב ש"ד ממש ומשום דלא בא רבינו כאן אלא לומר דאפילו בכופר הכל וה"ה בהילך בעינן ש"ח משום כדי חייו של השכיר מש"ה נקט בלשונו כעין דאורייתא וכ"כ הרא"ש ולאפוקי מהר"ן בשם הרי"ף ע"ש וכבר ידעינן שעל הרוב היכא דמוזכר בגמרא ובפוסקים ל' בין בין או ל"ש ל"ש הרבותא היא בראשונה וה"נ קאמר ל"ש אם כופר הכל שצריך לישבע עליה ש"ח כמו שהוא צריך לישבע במ"מ וק"ל ועיין במיימוני שלא כתב שם ל"ש מ"מ אלא כ' שם תרי מיני כופר הכל וז"ל אע"פ שכבר נתן לו השתים או שא"ל הילך ה"ז נשבע בנק"ח וא"ש טפי ודוק ועד"ר: וכ' הרמב"ם בד"א כו' עד נשבע כעין דאורייתא כבר כתבתי דהרמב"ם לא נקט בלשונו שם אלא כופר הכל גם בזה כ' דאם (שכרו) [תבעו] אחר זמנו או שלא בעדים ישבע היסת שלא קצץ לו אלא מה שכבר נתן לו או שלא נשאר בידו אלא זה שאומר לו הילך כדין כל הטענות עכ"ל ורבינו קיצר בהעתקה ויותר נראה להגיה תיבת הילך בהעתקתו לדברי הרמב"ם וצ"ל שלא נשאר אצלו אלא מה שא"ל הילך כו' ומש"ה אמר דסגי בשבועת היסת ועד"ר: אבל שכרו שלא בעדים או שתבעו אחר זמנו כצ"ל והוא כן ברמב"ם ובש"ע: במגו שלא שכרתיך פי' היכא דליכא עדים או פרעתיך לאחר זמנו ורבינו חדא מינייהו נקט. וברמב"ם לא כתב שום מגו ע"ש. ואע"ג דמגו דהעזה הוא שאני שבועת שכיר דתק"ח היא ובמגו כל דהו מוקמינן אדיניה אשר"י ר"פ כל הנשבעין. ואזלי הרמב"ם ורבינו דסבר כוותיה לטעמייהו שכתבו בסימן זה ס"ה שבשכרו שלא בעדים נאמן בכל ענין ודלא כפיר"י דלשם:


###### Prisha, Choshen Mishpat 89:12:1
[Prisha, Choshen Mishpat 89:12:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/89:12:1)

הנותן טליתו לאומן כו' אע"ג דכבר כ' דין אומן בדין שכיר בקציצה חזר וכתב דין אומן לאשמועינן החילוק שבין אם הטלית בידו או לא שזה לא שייך בשכיר ועוד לאשמועינן דהכא באומן אין חילוק בין שבאו לדון לענין קציצה או לענין פרעון דהא לא מחלק בהכי וגם הרמב"ם כ' ע"ז שאין דינו כדין השכיר ורומז לזה וכמ"ש בדרישה והטעם דבנותן טליתו לאומן לא שייך לומר שהוא טרוד בפועליו כ"כ ועוד דבשכיר שנושא נפשו אל השכירות דכל יום יותר מהאומן לפיכך דקדקו והקילו בו ועד"ר מ"ש עוד מזה: כאשר יתבאר סי' קל"ד: ומיהו צריך לישבע בנק"ח זהו כדעת הגאונים שכ"ר לעיל סי' ע"ב סי"א ומטעם כיון שאינו נשבע על גופו של משכון וכמ"ש שם: נשבע בע"ה היסת כו' עד"ר שם מפורש דלהרמב"ם היינו דוקא בתבעו אחר זמנו. אבל תבעו בזמנו ס"ל להרמב"ם דג"כ נשבע בנק"ח בקציצה כמו בשכיר. מיהו בנק"ח נפטר הבע"ה אפי' אם מחולק עמו בהפרעון וע"ש מ"ש בשם המ"מ והב"י:


###### Prisha, Choshen Mishpat 89:13:1
[Prisha, Choshen Mishpat 89:13:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/89:13:1)

ואע"פ שמגלגלין שבועה כו' נ"ל דצ"ל אשבועה וכדמסיק אין מגלגלין על שבועת שכיר: ומש"ר כאשר אפרש בע"ה הוא בסי' צ"ד ע"ש:


###### Prisha, Choshen Mishpat 89:14:1
[Prisha, Choshen Mishpat 89:14:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/89:14:1)

ומ"ש ל' הרמב"ם כו' בפי"א דשכירות כ"כ ועד"ר שם מבואר הכל:


###### Prisha, Choshen Mishpat 89:15:1
[Prisha, Choshen Mishpat 89:15:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/89:15:1)

ואפי' היה שכרו פרוטה א' כו' ז"ל המ"מ שם ודוקא בפרוטה אבל בפחות מכאן מבואר בפ' הזהב שאין ישיבת הדיינים בפחות מש"פ ודע שרבינו נחלק על רבותיו בדין הנשבעין ונוטלין פ"ג מטוען וא"כ מ"ש כאן כו' ועד"ר שם כתבתי ישובו דהמ"מ ומ"ש הב"י בסתירתו ועיין בב"י מ"ש הוא בישוב דברי הרמב"ם דבזה מתורצים ג"כ דברי רבינו שכ' כאן בשמו ואפי' היה שכרו פרוטה א' ובריש הסי' כ' בשמו שצריך שתהא הכפירה ב' מעים ועד"ר שם כתבתי עוד ל' הכ"מ גם מה שנ"ל בישוב דברי הרמב"ם ודברי רבינו ובישוב דברי המ"ש מסתירת ב"י ע"ש ודוק: