## Prisha, Choshen Mishpat ###### Prisha, Choshen Mishpat 92:1:1 [Prisha, Choshen Mishpat 92:1:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/92:1:1) החשוד על השבועה כו' וגם פסול לעדות כמבואר לעיל ר"ס ל"ד הרמב"ם פ"ב מטוען וכ' שם המ"מ ז"ל מפורש בפ' הדיינים (וגם בב"מ דף ה') שאין חשוד נשבע אפי' היסת ושם נראה דאפי' רצה התובע אינו נשבע שהרי בהיסת אין שכנגדו נשבע (פי' אינו נשבע ונוטל ומסתמא רוצה שישבע הוא) וזה ברור עכ"ל וזש"ר ג"כ ואפי' אומר התובע מקבל אני שבועתו וק"ל: (ב ג) ומ"ש א' שבועת העדות כו' עמ"ש בר"ס ל"ד והרשב"א הקשה שבועת העדות מאן מוכח דעביר עלה במזיד דלמא אשתלי ולא מזיד הוא ותירץ הר"ן דכל שהיה עדות כ"כ קרוב דא"א לתלית בו שכחה לא אמרי' דלמא אשתלי עכ"ל: ומ"ש ואחד שבועת הפקדון פי' שנשבע לשקר על הפקדון אבל אין ידוע שהיה לו פקדון בעת התביעה בידו דאל"כ בלא שבועה נמי נעשה חשוד כיון שכפר בפקדון וכמש"ר בסמוך וק"ל: ושבועת שוא קמ"ל דאע"ג דאינו אלא רע לשמים מ"מ נעשה חשוד ג"כ לשבועה שהיא בינו לבין הבריות רש"י: וביטוי לישנא דקרא נקט כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב וכבר נתבאר בסי' ל"ד ע"ש: להוציא שבועת שקר מפיו ואע"ג דעבר עבירה כשאכל דבר שנבע עליו שלא לאכול ממנו מ"מ אינו דומה לעובר על שאר עבירות שנפסל לשבועה כמש"ר בסמוך דשאני התם שבשעה שהוא עובר הוא עושה מעשה של איסור שאסרה עליו תורה משא"כ כשאוכל דבר המותר לאכילה מצד עצמו אלא שהוא עצמו אסרו עליו בשבועתו דיש מקום ליצה"ר לכפותו טפי. מלהוציא עתה שבועת שוא או שקר מפיו וכן משמע מל' רש"י שכ' ואפי' נזכר עליו שכפאו יצרו ואינו חשוד בכך על השבועה כנלע"ד לדעת רש"י: אבל ר"ת פי' אפי' העובר על החרם כו' וכ"כ לעיל בסי' ל"ד ושם לא הביא רבי' אלא דברי ר"ת משום שס"ל דהלכה כוותיה והכא שהוא עיקר מקום דין חשוד האריך והביא נמי דעת החולקים וכן דרך רבינו בכמה מקומות: ###### Prisha, Choshen Mishpat 92:5:1 [Prisha, Choshen Mishpat 92:5:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/92:5:1) ודוקא שיש עדים שלקח כו' דאז דין גזלן יש לו והוי הגזילה ודאי וספק מלוה ישנה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ב"י וכ"כ נ"י ואין זה בכלל אמרם דהוחזק כפרן לממון זה לא הוחזק כפרן לממון אחר דלא אמרו כן אלא היכא דאיכא למימר דלא בעי לגזליה אלא לאשתמוטי מיניה עד דיהוי ליה או משום מלוה ישנה כפר בו כגון האומר להד"ם או שכפר במקצת ואח"כ באו עליו עדים והכחישוהו דהוחזק כפרן לאותו ממון וא"נ לומר פרעתי אח"כ כמש"ר בסימן ע"ט ואינו פסול לממון אחר כיון דאין העדים מעידים שגזלו אלא שח"ל ואיכא למימר דלאשתמוטי מיניה קמכוין במודה מקצת ובאומר להד"ם אף דליכא למימר לאשתמוטי קמכוין כיון דהעיז פניו נגדו לכפור הכל מ"מ י"ל דמשום מלוה ישנה שעליו כפר ביה משא"כ כשיש עדים שגזלו מידו בזרוע או גנבו ממנו דגזלן פסול לעדות ולשבועה וק"ל: אבל בלא עדים אי אפשר להיות חשוד כו' מדשינה רבינו בלשונו וכ' אבל בלא עדים ולא כתב אבל אם אין עדים שלקח כו' כל' שכתב ברישא מוכח מזה דר"ל דדוקא אם אין עדים כלל שחייב לו אלא שאנו חושדים אותו מכח זה שתבעו וא"ל מנה לי בידך או בההוא דשנים אוחזין בטלית ובשומרים שאומרים שנגנב שמשביעין אותו שנגנב ושלא שלח בו יד דבכל הני משביעינן להו אטענת ברי או שמא דתובע וחשדינן ליה שמא התובע אומר אמת אף שאין עדים אחשדא זו וגם לית בהו למימר דדעת הנתבע הוא לאשתמוטי כמ"ש בדרישה ל' הגמרא ול' רש"י ול' הרא"ש דעל ג' מיני שבועות הנ"ל קאי אביי וקאמר בהו טעמא דלא פסלינן ליה לשבועה זו כיון דנחשד מהתובע אממונא משום דאע"ג דלית בהו טענת דלאשתמוטי אית בהו טענת דמלוה ישנה יש לו בידו וכיון שכן צריכין להגיה בדברי רבינו תיבת ספק מלוה ישנה וכדאיתא בגמרא שאכתוב בסמוך והכי הוא הצעת דברי רבינו במ"ש ודוקא שיש עדים שלקח ממון חבירו ר"ל כשיש עדים שלקח בגזילה בזה פשיטא דלא מניחין הודאי ואזלינן בתר הספק מלוה ישנה וכמ"ש אבל כשאין עדים אהחשד כלל בהני ג' מיני שבועות הנ"ל ודאי לא נעשה חשוד מטעם מלוה ישנה וכשיש עדים שמכחישין אותו בטענתו אבל אינן עדי גזילה ממש כההיא דהלואה ודפקדון דכתב אח"ז בזה מסיק וכ' אף דמצד מלוה ישנה הול"ל בתרווייהו דנעשה חשוד בפרט בממון זה כיון דעדים מכחישין אותו מ"מ יש טעם אחר וכו' היכא דמצ"ל דדעתו היה לאשתמוטי כגון במלוה אז אינו נעשה חשוד אבל בפקדון דליכא טענת דלאשתמוטי היכא דמעידין דהיה בידו בשעת כפירה וגם טעם דמלוה ישנה לא אמרינן כיון דהוכחש בעדים מש"ה נעשה חשוד עליה ועד"ז המה ג"כ דברי הרא"ש כתבתים בדרישה ע"ש ודוק: דשמא מלוה ישנה יש לו עליו בב"מ דף ה' אהא דאמרי' במתני' שנים אוחזין בטלית כו' זה ישבע כו' פריך ונימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא כו' עד אמר אביי חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו א"ה נשקול כ"א בלא שבועה אלא חיישי' שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו ונימא כיון דתפיס ממונא מספיקא משתבע נמי מספיקא א"ר שישא בריה דרב אידי פרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממונא מ"ט ממון איתא בחזרה שבועה ליתא בחזרה ופירש"י אבל מודאי ממון פרשי ומאן דלא פריש חשיד נמי אשבועה וז"ל התוס' שם ממון אפשר בחזרה פי' אם לא יזכור יחזיר ולא יעכבנו מספק אבל אין לפרש אם יזכור שאינו ח"ל יחזיר אבל אם לא יזכור יעכבנו אע"פ שיודע שלא יזכור עוד דא"כ גם מספק שבועה לא יפרוש עכ"ל ועפ"ו צריכין להגיה ג"כ בדברי רבי' ספק מלוה ישנה וכמ"ש לפני זה דהא אחשד דהני שבועות דבעי' למשבעיה עתה קאי וק"ל: ###### Prisha, Choshen Mishpat 92:6:1 [Prisha, Choshen Mishpat 92:6:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/92:6:1) (ז) התובע לחבירו מלוה וכו' בב"מ דף ה': ומ"ש אפ"ה אינו חשוד כל זמן כו' ה"ט דכל זמן שמצאנו לו התנצלות לא מפקינן ליה מחזקת כשרות וה"נ אע"ג דאיכא עדים דבשעה שתבעו ההלואה היתה עדיין בידו דומיא דפקדון מ"מ כיון דלהוציא הלוהו לו מתחילה י"ל דהוה צריך לו עדיין להמעות ולא הוי דעתיה למגזליה אלא לאשתמוטי עביד אבל בפקדון דלא ניתן להוציא והוא בידו דנפקד ליכא למימר לאשתמוטי עביד ואם לא ראו הפקדון בידו א"ל דלמא נאבד ממנו ולאשתמוטי אמר הכי עד דמשכח ליה רש"י ועד"ר: ###### Prisha, Choshen Mishpat 92:8:1 [Prisha, Choshen Mishpat 92:8:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/92:8:1) כתב הרמב"ם אין אדם כו' בפ"ב מטוען כ"כ: ומ"ש שהרי אומרים לו כו' ל' שהרי קצת מגומגם דהול"ל ואומרים לו וי"ל דה"ק וכ"ת איך משביעים אותו דלמא יודע שטענתו שקר ולכן אמר חשוד אני לזה סיים שהרי כו' כלומר שהרי בתחלה א"ל מאי דעתך בדיחוי השבועה מעליך אם מפני שאתה יודע שהדין עם התובע א"כ הודה לו: ומ"ש ולא מפני שעברת כו' פי' דוקא כשבאו עליו עדים אסור לב"ד להשביעו מפני שהוא בחזקת שישבע לשקר אבל כל זמן שלא באו עליו עדים לאו בחזקת חשוד הוא בעיני הב"ד ואף אם אומר יודע אני בעצמי שעברתי עבירה מ"מ מצד השבועה אין בו איסור כשישבע עכשיו באמת ואין לנו למונעו מלהשביעו כיון שלא הוחזק עדיין בחשוד בעדים ואין אדם משים עצמו רשע וק"ל: וכתב הרמ"ה אבל כו' הא דלא כ"ר דברי הרמ"ה הללו לעיל סי' פ"ז סמ"ג אהא דכתב נשבע היסת ואח"כ הודה מעצמו במקצת דמסיק ר' שרירא דאם הודה שלא ע"ד תשובה נשבע על השאר והו"ל להביא דברי הרמ"ה דאם התובע רוצה נשבע ונוטל י"ל דשאני התם דלא אמר שנשבע בזדון לשקר אלא בטעות אלא שאם אמר כן דרך תשובה שומעים לדבריו מפני דהוי כמשיב אבידה כמ"ש שם ואם אינו דרך תשובה אין שומעין לו דמסתמא כל הנשבע חושב תחילה על הענין שנשבע עליו כי שבועה א"א בחזרה וכנ"ל וכמש"ר בסימן פ"א סל"א האומר שכחתי כו' ע"ש משא"כ הכא דאמר בעצמו עברתי עבירה וחשוד אני והיינו במזיד וק"ל: אבל בנשבע ונוטל נאמן כו' והיינו דוקא שכיר ונגזל וחנוני על פנקסו אבל בנשבע ונוטל בשטר שאין בו נאמנות וטוען הלוה השבע לי שלא פרעתיך ס"ל להרמ"ה דבחשוד א"צ לישבע בעל השטר ואפי' בפוגם שטרו כמש"ר בשמו בסמוך סי"ג גם לעיל סי' פ"ב והסכים רבי' שם לסברתו וא"כ לא מחייב נפשו בממון בטענה זו ודוחק לומר דשאני הכא דכיון דאמר חשוד אני הוי כאילו הודה לו דמנ"ל לומר הכי דאדרבה נאמר לאפטורי נפשיה משבועה קאתי דהא לחיובי נפשיה ממונא קאתי פי' דהא אמה שפסקו לו דהשבע וטול הוא אמר חשוד אני משא"כ בנשבע ונפטר אף דהשבועה היא ש"ד דדינו שכנגדו נשבע ונוטל מ"מ לא מקרי זה הודאה לחיובי נפשו בממונא כיון דהודאתו היה בשעה שא"ל השבע והפטר אמרינן דדעתו היה כדי שלא לישבע כלל ובהודאה זו עצמה לא היתה חיוב ממון אלא שנאמר שע"י יבא שיתחייב ממון מי ידעי' מה היה בלבו ואין לנו אלא הדברים ששומעין הב"ד בשעת הדבור וק"ל: ###### Prisha, Choshen Mishpat 92:9:1 [Prisha, Choshen Mishpat 92:9:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/92:9:1) תשובה לא"א כו' בכלל ד' סי' ז' כ"כ: ואף התובע החרם כו' ועיין מ"ש בד"מ והגהותיו: ###### Prisha, Choshen Mishpat 92:10:1 [Prisha, Choshen Mishpat 92:10:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/92:10:1) מי שנתחייב שבועה כו' משנה ר"פ כל הנשבעים ושם דבשניהם חשודין פליגי תנאי ח"א חזרה שבועה למחוייב לה ומתוך שאיל"מ וכוותיה פסק הרי"ף והרמב"ם פ"ב מטוען וח"א יחלוקו וכוותיה פסק ר' האי והרא"ש: ומ"ש אם טוען עליו טענת ודאי כ"כ גם הרמב"ם ופשוט הוא דאילו טוען עליו טענת ספק אין שכנגדו יכול לישבע ורבינו כתבו בשם הרמב"ם בסמוך סי"ד: ומ"ש אבל בשל דבריהם לא גמרא בב"מ דף ה' ע"א והטעם דתקנתא לתקנתא לא עבדינן ועד"ר: ###### Prisha, Choshen Mishpat 92:11:1 [Prisha, Choshen Mishpat 92:11:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/92:11:1) וכתב הרמב"ם שומר כו' בפ"ב מטוען: ומ"ש שהרי אינו טוען טענת ודאי בכלל זה הוא נמי דאינו מן הראוי שיטול בלא שבועה כמו בשניהן חשודים להרמב"ם וכמש"ר בשמו לפני זה דשאני התם דהתובע טוען עליו טענה ודאית ועוד דסיים וכתב לפיכך טען עליו ודאי שאכלו לפניו ה"ז נשבע ונוטל מכח טענת ודאי שעליו ומיניה נשמע דבספק אינו נשבע ונוטל גם נשמע שאם היה התובע ג"כ חשוד דנוטל בלא שבועה להרמב"ם. ולא אמרינן דלא פליגי חכמים בדין שומרים שבתורה שהיא באה על טענת ספק ומש"ה גם אם טוען ודאי לא יועיל לו השבועה ליטול קמ"ל: לפיכך אם טוען בעל הפקדון כו' נראה דהאי לפיכך קאי אריש דברי הרמב"ם שכתב לפני זה ז"ל תקנת חכמים הוא שכל המחייב שבועה מן התורה על טענת ודאי אם היה חשוד כו' וע"ז כתב אח"כ דבטענת שומרים דטענו מספק אין שכנגדו יכול לישבע וליטול וממילא פטור הנפקד והדר כתב לפיכך כו' ר"ל לפי הנחה זו שהנחנו שבכל מקום שטוענו ודאי והוא חשוד שכנגדו נשבע ונוטל לפיכך גם בשומרים מצינו שישבע ויטול והיינו כשטענו ודאי שלחת יד כו' ועד"ר: ומ"ש או אכלו ברמב"ם כתב או פשע בו והיא היא: ###### Prisha, Choshen Mishpat 92:12:1 [Prisha, Choshen Mishpat 92:12:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/92:12:1) וה"ר ישעיה כתב נראה לפרש כו' נראה דתיבת לפרש ט"ס הוא וצ"ל נראה לי ור' ישעיה לא קאי אדברי הרמב"ם אלא מלתא לנפשיה קאמר ומש"ה כתב נ"ל ורבי' הביאו בלשונו וממילא נשמע דפליג אהרמב"ם ובס"י מצאתי שכתוב בהן שאינו נראה לו וא"ש טפי גם המ"מ כתב דמ"ש הרמב"ם אין שכנגדו יכול לישבע וליטול ר"ל וממילא הנפקד פטור וכן מוכח בסמוך בסי"ד מדברי רבי' שפי' כן דברי הרמב"ם וכמ"ש שם וגם המ"מ סיים שם וכתב דהרמ"ה פליג אדברי הרמב"ם וס"ל דהשומר חייב ורבי' כתב אדברי ר' ישעיה דכ"כ הרמ"ה ש"מ דס"ל דר' ישעיה לפלוגי אתא ולא לפרש וק"ל: שאם היה התובע טוען ודאי שלח כו' ל' שאם מגומגם הוא וצ"ל דבא ליתן טעם למ"ש כיון שאי"ל משלם שהוא נגד הסברא שישלם מאחר שעשה לו טובה בשמירתו והוא א"י לישבע וכמו שהקשה ג"כ המ"מ אסברת הרמ"ה דס"ל כר"י ע"ש מש"ה כתב דז"א דהרי גם להרמב"ם אם היה טוענו ודאי היה שכנגדו נשבע והנפקד משלם מש"ה השתא נמי דטוענו ספק ושכנגדו מחויב שבועה ואי"ל חייב לשלם ועד"ר: ###### Prisha, Choshen Mishpat 92:13:1 [Prisha, Choshen Mishpat 92:13:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/92:13:1) וכתב רי"ף שהנתבע פטור בלא שבועה צ"ל דבתשובה כ"כ ב"י וע"ל בסי' פ"ב בדרישה סי"א מה שקשה מזה אמ"ש בא"ע סי' צ"ו: ומ"ש וכ"כ הרמב"ם בפ"ב דטוען כ"כ: ומ"ש וכתב עוד כו' פי' שבו אנן טענינן להלוה שישבע המלוה כשאין נאמנות בשטר כמ"ש לעיל בסי' פ"ד: או היכא שהלוה טוען כו' פי' היכא דאינו פוגם שטרו דאז צריך הלוה עצמו לטעון השבע לי שלא פרעתיך כמש"ר בסי' פ"ב: דכיון ששטר מקוים בידו פי' ומן הדין נוטל בלא שבועה אלא שחכמים תקנו שבועה היכא דאפשר משא"כ בחשוד אבל בשאר תביעות שלא היה דינן מן התורה לישבע וליטול כגון שכיר ונגזל וחביריו וחכמים הקילו עליהם ותקנו שיטלו בשבועה חשוד דא"י לישבע אינו נוטל כ"כ המ"מ: ###### Prisha, Choshen Mishpat 92:14:1 [Prisha, Choshen Mishpat 92:14:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/92:14:1) כתב הרמב"ם כו' שם בפ"ב דטוען כתב הרמב"ם על הסדר דין חשוד שנתחייב ש"ד ונטען בטענת ודאי דשכנגדו נשבע ונוטל ואם הוא נטען בטענת שמא בשומרים אין שכנגדו יכול לישבע וליטול ואח"כ כתב ואם החשוד נתחייב בשבועה מדבריהם וחולק אותו לשלשה חלקים אחד נשבע ונוטל ב' נשבע בטענת ספק ג' שבועת היסת ורבינו העתיק דבריו אחת לאחת אלא שערבב ביניהם דינים הנלוים להם ובנתחייב שבועת היסת לא העתיק בפירוש אלא קיצר וסמך אמ"ש ברישא ז"ל ולא אמרי' מי שחשוד שכנגדו נשבע ונוטל אלא בש"ד אבל בשל דבריהם לא ור"ל היסת וכמ"ש לעיל ובהך בבא דהיה החשוד מן הנשבעין בטענת ספק איירי בטענת ספק דשותפין ואריסין דנשבעים ונפטרין מדבריהם ומש"ה סיים שם וכ' ז"ל ואין שכנגדו נשבע שלא נתחייב ש"ד לפי שאין התובע טוען טענת ודאי כדי שישבע על טענתו עכ"ל ומשמע לי דתרי טעמי קאמר חדא דלא נתחייב ש"ד ולא אמרינן דשכנגדו נשבע ונוטל אלא בש"ד ועוד שלא טענו טענת ודאי כו' ורבי' השמיט מדברי הרמב"ם הטעם הראשון שכ' שלא נתחייב בש"ד וה"ט כיון שהרמב"ם פוטר גם בנתחייב ש"ד כל שטוענו ספק כמ"ש לעיל בסעיף י"א בשמו בדין שומר שהוא חשוד שהוא פטור מה"ט שאינו טוענו ודאי שאכלו וכמ"ש שם וכתב המ"מ דאפילו ר' ישעיה החולק עם הרמב"ם בשומר חשוד מודה בזה דפטור כיון שאינו חייב ש"ד ע"ש ודו"ק: ###### Prisha, Choshen Mishpat 92:15:1 [Prisha, Choshen Mishpat 92:15:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/92:15:1) החשוד על השבועה כו' כ"כ הרא"ש והר"ן בסוף שבועות ע"ש: כמו גבי מת לוה בחיי מלוה כו' מביא ראיה מכח כ"ש ומה התם דהחמירו אפילו על יתומי המלוה התובעים משום יתמי הנתבעים הואיל ואין בני המלוה יכולין לישבע השבועה שהיה מוטל על אביהן לישבע כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים דהיינו שהשטר ודאי אינו פרוע ואין מוציאין מיתמי הלוה בשבועת שלא פקדנו אף ע"ג שש"ח גמור בידם כ"ש הכא במלוה עצמו החשוד דאינו יכול לישבע השבועה המוטלת עליו כדין הבא ליפרע מנכסי יתימים דאינו גובה מהן אף ע"פ ששטר גמור בידו ואינו דומה לפוגם שטרו הנ"ל דג"כ מוטל על המלוה לישבע כשבא ליפרע מהלוה עצמו אפ"ה כשהוא חשוד דאינו יכול לישבע גובה בשטר מקוים שבידו בלא שבועה וכ' נ"ל דשאני התם דנפרע מהלוה עצמו משא"כ כשבא ליפרע מנכסי יתומים דהקילו גבייהו והוא התקנה עצמו דרב ושמואל דתקנו כן לטובת היתומים הנתבעים ואין זה בכלל אמרם הבו דלא לוסיף עלה וק"ל: ###### Prisha, Choshen Mishpat 92:16:1 [Prisha, Choshen Mishpat 92:16:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/92:16:1) מי שנתחייב כו' עד סוף הסימן הם דברי הרמב"ם שם בפ"ב מטוען: ומ"ש אלא ישלם או ישבע היסת פי' הואיל והנתבע יכול לישבע אבל אם הנתבע חשוד אף אם התובע אינו חשוד נתבאר לעיל ס"י דהנתבע פטור לגמרי דתקנתא לתקנתא לא עבדינן: כמו שמהפך שבועה על הקטן כו' פי' שבועת היסת דמחויב הנתבע מן הקטן לישבע לו כמש"ר לקמן בסי' צ"ו ס"ח בהדיא דאין מהפכין אותה על הקטן וכ"כ הרמב"ם פ"ג דשכירות: ###### Prisha, Choshen Mishpat 92:17:1 [Prisha, Choshen Mishpat 92:17:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/92:17:1) ואם נשבע ונטל יחזיר כו' להרמב"ם קאי גם אפוגם שטרו או אמר אישתבע לי דלא פרעתיך ולהראב"ד והרמ"ה לא קאי אהני דסברי דבחשוד נוטל בהני בלא שבועה וכנ"ל בסי"ג ורבינו סתם כאן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה: ###### Prisha, Choshen Mishpat 92:18:1 [Prisha, Choshen Mishpat 92:18:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/92:18:1) עד שילקה בב"ד וגם יעשה תשובה וכמ"ש אח"כ והא דסתם וכ' עד שילקה משום דיש עבירות דלא (בינינן) [בעינן] תשובה כגון שאכל דבר איסור דאחר שנלקה על אכילת חלב חזר לכשרותו וכמש"ל סימן ל"ד בדין פסולי עדות ודין שבועה כדין פסול לעדות וכ"כ ב"י: