## Rabbeinu Bahya, Vayikra ###### Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:1:1 [Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:1:1](https://torahapp.org/share/book/Rabbeinu%20Bahya/s/Vayikra/r/16:1:1) **כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך (משלי כג, א)** **Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009:** **כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך, “When you sit down to dine with a ruler, consider well who is before you.” (Proverbs 23,1).** ###### Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:1:2 [Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:1:2](https://torahapp.org/share/book/Rabbeinu%20Bahya/s/Vayikra/r/16:1:2) **שלמה**המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה (משלי כג) על האדם שלא ירדוף אחר השרים ואחר המנויין בבית המלך שהוא מושל הארץ שלא יקרב אליו יותר מדאי פן ינזק, לפי שהמלכות נמשלת לאש הכוללת תועלת ונזק, תועלת בחומה ואורה, נזק למתקרב אליה יותר מדאי כי תשרפנו, וכן הזהירו ז"ל בזה ואמרו ואל תתודע לרשות. ונקראת המלכות רשות לפי שהרשות והיכולת בידו לעשות כל דבר לפתוח לסגור להציל ולהשמיד. ועוד אמרו הוו זהירין ברשות אשר אין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן נראין כאוהבין בשעת הנאתן ואין עומדים לו לאדם בשעת דחקו, מלבד שיגיע לו בזה נזקין אחרים שעל כרחו יתרשל בחוקי הקב"ה ועבודתו מפני אימת מלך וישתדל בחוקי המלך תחלה, ועל כן אמר שלמה ע"ה (שם כד) ירא את ה' בני ומלך עם שונים אל תתערב, יאמר שישתדל תחלה ביראת ה' ואחר כן ביראת המלך, ואל ישנה הדבר שישתדל תחלה בחוקי המלך ושיעשה מהם עקר כי זה יהיה חלול השם וכן מצינו בשונמית שהיתה אשה חכמה כענין שכתוב (מלכים ב ד׳:ח׳) ויעבור אלישע אל שונם ושם אשה גדולה, כלומר חשובה, וכשאמר לה אלישע היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא, השיבה לו בתוך עמי אנכי יושבת. ועל כן אמר שלמה ע"ה בכאן כי תשב ללחום את מושל, כשתרצה להתקרב אל בית המלך להיות באוכלי שלחנו, יש לך להתבונן אותן שהיו לפניך כבר בזמן שעבר שנתקרבו אליו מה הגיע להם, כי לא כל המגיע אל המלך מגיע לתועלת ולא כל שסחר הרויח, וזהו שאמר הכתוב (משלי כ״ט:כ״ו) רבים מבקשים פני מושל ומה' משפט איש, יאמר כי המבקשים רבים, ואין המצליחים בבקשתם רבים, והכל במשפט מה', ואם אתה בעל נפש רחבה לרדוף אחר המעלות יש לך להמנע מזאת שלא יערב לך הלחם הגופני ההוא, והוא שכתוב אחריו (שם כג) ושמת שכין בלועך אם בעל נפש אתה, זהו דרך הפשט. **Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009:** In this verse Solomon warns not to run after princes and after people appointed to the king’s palace in order to curry favor with them, seeing that He, G’d, is the ruler of the universe. Getting too close to the authorities will result in these people suffering damage seeing that rulers on earth are compared to fire, which while beneficial also spreads damage at the same time and consumes all those near it. The benefits derived from fire are that it warms you when you are cold and that it provides light. The damage accruing to those who come too close to it are that they will get burned. Our sages in Avot 1,10 have paraphrased this thought when they said: “hate the holding of high office and do not seek to become intimate with the authorities.” The reason that the government is called רשות in the language of our sages is that they have the רשות, “authority,” and the power to do what they want, to open, to close, to save and to destroy. On the same subject our sages in Avot 2,3 also said: “be cautious with the ruling authorities, for they befriend you only for their own interest when it is to their advantage but they do not stand by a man in times of distress.” The disadvantages cited as the danger when associating too closely with the authorities are in addition to the built-in problem that being involved with the authorities invariably brings in its wake a loosening of one’s ties to G’d, neglect of Torah study, seeing that time devoted to it will be interpreted as time spent at the expense of one’s duties vis-a-vis the demands of the state. This is what prompted Solomon to say in Proverbs 24,21: “fear the Lord my son and the king, do not associate with those who keep changing.” Solomon advises us to first and foremost cultivate fear of the Lord before worrying about respect for the local king. Under no circumstances should one have one’s priorities mixed up by first cultivating the relationship with one ‘s terrestrial ruler. If one were to do this it is tantamount to desecrating the name of the Lord. Concerning this subject we can learn a lesson from the woman in Shunem who was asked by the prophet Elisha if he could do something for her such as interceding on her behalf with the king. Her response was that בתוך עמי אני יושבת, “I live inconspicuously amongst my people;” she meant that she did not want to get involved with the authorities (compare Kings II 4,8). These are the considerations which prompted Solomon to say “when you sit down to dine with the king, consider well who is before you.” Do not be in a hurry to become close to the authorities until you have weighed all the pros and cons. Consider what happened to people who preceded you in such positions. Solomon adds another verse dealing with the subject (Proverbs 29,26). ”Many seek a ruler’s audience, but a man gets justice from the Lord.” What the author meant is that although there are many supplicants wanting favors from a king only a few have their wishes granted so that they are permanent beneficiaries. If you are a discriminating intellect bent on pursuing permanently useful objectives you will refrain from chasing such favours, as the merely physical food served at the king’s table is truly not the sum total of your aspirations in life. Solomon therefore added in Proverbs 23,2: “thrust a knife into your gullet, if you are a man of large appetite.” This is the plain meaning of the above quotation. ###### Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:1:3 [Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:1:3](https://torahapp.org/share/book/Rabbeinu%20Bahya/s/Vayikra/r/16:1:3) **וע"ד** השכל הכתוב הזה מדבר במלכות שמים, שהוא אזהרה שלא יתקרב האדם בהשגתו למעלה מן המושג, שהרי הקב"ה נקרא בכתוב מושל, וכן אמר דוד ע"ה (תהילים כ״ב:כ״ט) כי לה' המלוכה ומושל בגוים, ולכך יאמר כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך כשתתיישב להתבונן בהשגת החכמה שהיא מזון הנפש כשם שהלחם הוא מזון הגוף ותרצה להשיג השגת המושל יתעלה, בין תבין את אשר לפניך, בין תבין אותו מאשר לפניך, כלומר מתוך דרכיו ופעולותיו הנפלאים הנראים והנגלים לחוש, כענין שכתוב (שם ח) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו', זהו בין תבין את אשר לפניך. וכפל בין תבין כלומר בינה אחר בינה, לפי שהבורא יתעלה איננו מושג בתחלת המחשבה אלא אחר שיחשוב ויחזור ויחשוב, כענין שכתוב (דברים ד׳:ל״ט) והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים. וכן מצינו באליהו (מלכים א י״ט:י״א-י״ב) ורוח גדולה וחזק וגו' לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש לא ברעש ה', ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה, ועל כן כפל הלשון בין תבין לפי שהוא ענין שצריך התבוננות אחר התבונות. ואם אתה בעל נפש שכלית יש לך להמנע מההשגה למעלה מן המושג, זהו ושמת שכין בלועך אם בעל נפש אתה, כי הלחיים אבר כולל המאכל והדבור, ודבר ידוע כי מי שאינו נמנע מזאת וירצה להטריד מחשבתו במה שאינו מושג, יאבד וישומם, כענין שכתוב (קהלת ז׳:ט״ז) ואל תתחכם יותר למה תשומם, שכן מצינו בבני אהרן שנענשו לפי שהשתדלו במעמד הר סיני להשיג למעלה מן המושג וחזו את האלהים והרסו לעלות אל ה' אחר שהזהירם משה מפי הגבורה (שמות י״ט:כ״ד) והכהנים והעם אל יהרסו, ולפי שנתקרבו לפני ה' יותר מדאי לכך נגזרה עליהם מיתה, וזהו שכתוב. **Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009:** A more rational approach: The author speaks of the Kingdom of Heaven. Solomon warns man not to approach it over and beyond one’s mental capacities. We find other verses in Scripture describing G’d as מושל, ruler, such as Psalms 22,29: כי לה' המלוכה ומושל בגויים, “for kingship is the Lord’s and He rules the nations.” Keeping this thought in mind, Solomon warns you that when you sit down to eat with the ruler you better be clear what nearness to G’d entails, i.e. who qualifies for such an elevated station in life. You must appreciate that the food served at G’d’s table is soul-food, not of the type that is served at the table of a king of flesh and blood. The food you receive there is known as חכמה, the spiritual equivalent to the לחם, “bread,” served here on earth by human kings. The words בין תבין את אשר לפניך mean in essence that you must be sure to comprehend things about the nature of G’d by what is לפניך, “by what is before your eyes,” i.e. by the historical record of G’d’s actions. This is also what David said in Psalms 8,4: “when I behold Your heavens, the work of Your fingers, the moon and the stars that You set in place.” The word בין, “between,” suggests that there are two distinct kinds of insights that one must possess in order to properly appreciate the grandeur of G’d and His impact on history as well as on our individual fates. The very concept G’d, Creator, is not a point of departure in one’s thinking but is a conclusion one arrives at after having weighed all the phenomena we are familiar with. This is the meaning of Deut. 4,39: והשבות אל לבביך כי ה' הוא האלו-הים, “and let your heart come to the conclusion that the Lord is your G’d, etc.” When Elijah experienced a personal revelation at Mount Chorev after he had been disillusioned subsequent to what he thought would be G’d’s triumph at Mount Carmel, he had to experience a variety of supernatural phenomena before finally, a most insignificant phenomenon, a whisper, proved to be the real thing, the Presence of G’d (Kings I 19,11-12). It is due to such considerations that Solomon hints that several insights have to be gained in order to appreciate certain truths about G’d. If one is an intellectually oriented person, Solomon warns that one should not allow one’s intellectual curiosity to cause one to bite off more than one can chew (intellectually speaking); he couches the warning in these words: “thrust a knife in your gullet.” What he means is simple: you would do better to commit suicide than to reach beyond your intellectual capacity in coming close to the Lord. Solomon phrases this more clearly in Kohelet 7,16: “don’t act the wise man to excess or you will be dumbfounded.” You can see what happened to the two sons of Aaron who were guilty precisely of the arrogance of overestimating their mental/moral capabilities when they were described at the revelation on Mount Sinai as feasting their eyes on divine visions, breaching barriers that had been designed to prevent precisely such a disaster from occurring (compare Exodus 19,24 as well as 24,10). Death was decreed for them because they approached domains which were beyond what they were allowed to approach. This is the meaning of the opening lines of our Parshah. ###### Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:1:4 [Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:1:4](https://torahapp.org/share/book/Rabbeinu%20Bahya/s/Vayikra/r/16:1:4) **אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו.** הדבור הזה היה למשה אחר שמתו שני בני אהרן. וטעם בקרבתם לפני ה' וימותו שעורו כי בשרתם לפני ה' מתו, כך פירש הרמב"ן ז"ל. **Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009:** אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו, “after the death of the two sons of Aaron who died because they approached the presence of the Lord.” The communication by G’d to Moses mentioned here occurred immediately after the death of these two sons of Aaron. The meaning of the words בקרבתם לפני ה' is “while they were performing service before the Lord they died.” This is the opinion of Nachmanides. ###### Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:1:5 [Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:1:5](https://torahapp.org/share/book/Rabbeinu%20Bahya/s/Vayikra/r/16:1:5) **וע"ד**הפשט יראה לי כי הכתוב הזה מבאר שתי עברות שהיו בידם, האחת במחשבה אשר עליה נגזרה עליהם מיתה, והשנית במעשה שמתו בה. חטא המחשבה קרבתם לפני ה' בהר סיני אחר שהתרה משה בהם וממנה נתחייבו מיתה, הוא שדרשו רז"ל (שמות כ״ד:י״א) ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, מכאן שהיו ראויין לשליחות יד אלא שנצולו לפי שעה כדי שלא לערבב שמחת התורה, וזהו לשון בקרבתם ולא אמר בהקריבם. חטא המעשה שמתו בו, הוא הקרבת אש זרה, כענין שכתוב (ויקרא י׳:א׳) ויקריבו לפני ה' אש זרה, ואש זרה היתה שהכניסו אש בלא קטורת, ויהיה שעור הכתוב אחרי מות שני בני אהרן וימותו, אחר שנגזרה מיתה על שני בני אהרן בחטא המחשבה בקרבתם לפני ה' בהר סיני שזנו עיניהם מהשכינה וימותו באחד בניסן בחטא המעשה בהקרבת אש זרה, אמר הקב"ה למשה בדבור ובאמירה שיאמר לאהרן שיזהיר שלא יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אלא בקטרת, כענין שכתוב בפרשה והביא מבית לפרכת ונתן את הקטרת על האש לפני ה' וכסה ענן הקטרת את הכפרת ולא ימות, הא אם נכנס שם בלא קטרת ימות כדרך שמתו בניו. **Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009:** Looking at the plain meaning of the text I believe that this verse reveals two separate sins these sons of Aaron were guilty of. One sin was of an intellectual nature, i.e. their thinking, their attitude. Death was decreed for them for that sin. This is the meaning of Tanchuma Acharey 6 that the verse in Exodus 24,11 that “G’d did not stretch out His hand against the nobles of Israel who gazed at G’d and ate and drank,” meant that their punishment was placed in abeyance at that time. The words make it plain that these men were already guilty of death at that time. They were temporarily saved as G’d did not want to spoil the joy of the revelation, the giving of the Torah, at that time. This is all derived by inference because in this instance the Torah speaks of בקרבתם instead of בהקריבם. The latter word means: “when they performed an act of offering, etc.” The former word means: “when they came close,” i.e. intellectually. The sin consisting of a deed was the offering of external fire which was not authorised for them to do, (Leviticus 10,1). They offered the fire without offering incense at the same time, seeing mention of their placing incense on their censers appears to refer to a separate action. We may therefore understand the verse in front of us as meaning: “after the death of the two sons of Aaron who had died seeing that G’d had decreed death for them because they were guilty of a sin involving thought when they had come too close before the Lord during the revelation at Mount Sinai feasting their eyes on a vision of G’d.” They died only on the first day of Nissan following (almost 10 months later) because of the additional sin in deed when they introduced external fire as an offering. When G’d spoke to Moses here He used both the form of address known as אמירה, and that known as דבור. Verse 1 mentions the latter, verse 2 the former kind of address. He was to tell Aaron (אמירה, in a friendly manner) that he and other priests must not enter the part of the Sanctuary which is beyond the dividing curtain except armed with incense. This is elaborated on in verses 12-13 where the Torah describes the cloud of incense covering the lid of the Holy Ark as insurance against Aaron (or whichever High Priest) dying during this procedure. If Aaron were to enter the Holy of Holies without the incense he would die just as his sons had died. ###### Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:1:6 [Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:1:6](https://torahapp.org/share/book/Rabbeinu%20Bahya/s/Vayikra/r/16:1:6) **והנה**חטאם מפורש, והפרשה תעיד על החטא הזה במעשה שנכנסו שם בלא קטרת, ועל כן יזהיר בזה לאהרן. ומה שיחזק לך הפירוש הזה הוא מה שאמרו במדרש (במדבר ג׳:ד׳) וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה לפני ה' במדבר סיני, וכי במדבר סיני מתו, מה תלמוד לומר לפני ה' במדבר סיני, אלא שהיתה לפני ה', שמהר סיני נטלו איפופסין שלהם למיתה. **Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009:** Thus the sin of the sons of Aaron was reported very explicitly by the Torah. Our portion testifies to this by writing that they entered without incense. This is the reason that Aaron was warned concerning the same matter. As a further proof reinforcing my opinion that this is the correct interpretation consider the following comment by the Midrash (Vayikra Rabbah 20,8) “Nadav and Avihu died because they brought external fire into the Holy of Holies before the Lord in the desert of Sinai, fire taken from their hearths” (compare Numbers 2,3). Did then the sons of Aaron die in the desert of Sinai? [Actually they did seeing that the people did not leave that spot until the 20th of the second month of the second year (Numbers 10,11 Ed.] Did they not die in the Sanctuary, the Tabernacle? Answer: they died as a result of a decree which G’d had decreed while they were in the desert of Sinai (at the time of the revelation), i.e. a sin dating back to that occasion. ###### Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:1:7 [Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:1:7](https://torahapp.org/share/book/Rabbeinu%20Bahya/s/Vayikra/r/16:1:7) **וע"ד**המדרש אחרי מות שני בני אהרן, ארבעה בני אהרן היו ראוין למות מפני עון העגל והתפלל משה עליהם ועשה תפלתו מחצה, מה כתיב שם (דברים ט) ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו, ואין השמדה אלא כלוי בנים שנאמר (עמוס ב) ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת, כיון שהתפלל משה עשה תפלתו מחצה, אמר לו הקב"ה לא כך כתבתי בתורתי (שמות כב) על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו, על כל דבר פשע על שור, ראוי להעניש מי שפשע בשור, שנאמר (תהלים קו) וימירו את כבודם בתבנית שור, על חמור, אלו המצריים שכתוב בהן (יחזקאל כג) אשר בשר חמורים בשרם, והן ערב רב שנתגיירו ועלו עמהם ממצרים והיו סבת העגל, על שה, אלו ישראל שנקראו שה שנאמר (ירמיה נ) שה פזורה ישראל, שהרי ערב רב התחילו במעשה העגל ונטפלו ישראל עמהם, על שלמה, אפילו הגדולים שבהם שכתב עליהם (ישעיה ג) שמלה לכה קצין תהיה לנו, על כל אבדה, שהיו טועין כשה אובד במדבר והיו מבקשין מנהיג, וכן הוא אומר (ירמיה נ) צאן אובדות היו עמי, אשר יאמר כי הוא זה, שאמרו (שמות לב) אלה אלהיך ישראל, וכתיב (שם) כי זה משה האיש, עד האלהים יבא דבר שניהם, זה משה שכתוב בו (שם ז) ראה נתתיך אלהים לפרעה, שבאו לפני משה ודן אותם, אשר ירשיעון אלהים, זה אהרן שהרשיעו משה שנקרא אלהים ואמר לו (שם לב) מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה, ישלם שנים לרעהו, אלו שני בני אהרן שמתו, דכתיב אחרי מות שני בני אהרן. זהו שאמר הכתוב (קהלת ט) הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא ולזובח ולאשר איננו זובח כטוב כחוטא הנשבע כאשר שבועה ירא, שלמה ע"ה היה מביט וצופה בכל הדורות בצדיקים וברשעים ורואה דברים שמגיעים לרשעים ומגיעים לצדיקים, ואמר זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש, מקרה אחד לצדיק ורשע, לצדיק זה אברהם שנאמר (בראשית יח) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו', ולרשע זה נמרוד שהמריד כל העולם כולו להקב"ה, זה מת וזה מת, הוי אומר מקרה אחד לצדיק ולרשע. לטוב זה משה, שנאמר (שמות ב) ותרא אותו כי טוב הוא, ולטהור זה דוד, שנאמר (שמואל א טז) וישלח ויביאהו והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי, לטמא זה נבוכדנצר, דוד יסד ביהמ"ק ומלך ארבעים שנה, נבוכדנצר החריבו ומלך ארבעים שנה, הוי אומר מקרה אחד לכל. ולזובח זה שלמה, שנאמר (מלכים א ח) ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה' בקר עשרים ושנים אלף, ולאשר איננו זובח זה ירבעם, שבטל ישראל מעלות לרגל לבית המקדש שנאמר (שם יב) רב לכם מעלות ירושלים, זה מלך אחר זה. כטוב זה משה, שנאמר (שמות ב) ותרא אותו כי טוב הוא, כחוטא אלו מרגלים, שכתוב בהן (משלי יג) חטאים תרדף רעה, משה לא נכנס לארץ מרגלים לא נכנסו לארץ. הנשבע זה צדקיה, שכתוב בו (דברי הימים ב לו) וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים ועורו את עיניו, כאשר שבועה ירא זה שמשון שנאמר (שופטים טו) השבעו לי וגו', וכתיב (שם טז) ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו. דבר אחר כטוב כחוטא, כטוב אלו בניו של אהרן, כחוטא זה קרח ועדתו שנחלקו עם משה ונשרפו, שנאמר (במדבר טז) ואש יצאה מאת ה' ותאכל וכו', בניו של אהרן שנכנסו להקריב נשרפו שנאמר (ויקרא י) ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, הוי אומר מקרה אחד לכל. ועל זה אמר אליהוא (איוב לז) אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו, ומה עצים יבשים שהניחו בחייו של עולם הפריחו ועשו פירות ויצאו חיים, בני אהרן שנכנסו חיים ויצאו שרופים, אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו. זהו שאמר הכתוב (קהלת ב) לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה. אמר רבי אחא שלמה אמר דברים ששחקה עליו מדת הדין, כתיב (דברים יז) ולא ירבה לו נשים, וכתיב (מלכים א יא) ויהי לו נשים שרות שבע מאות ופילגשים שלש מאות. וכתיב (דברים יז) לא ירבה לו סוסים, וכתיב (מלכים א ה) ויהי לשלמה ארבעים אלף ארוות סוסים. כתיב (דברים יז) וכסף וזהב לא ירבה לו מאד, וכתיב (מלכים א י) ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים, אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה. ולשמחה מה זו עושה, אמר לו הקב"ה מה העטרה הזאת בידך, רד מכסאך. באותה שעה בא מלאך כדמות שלמה וישב לו על כסאו והיה שלמה צווח בכל בתי כנסיות ובתי מדרשות ואומר להם אני קהלת הייתי מלך, והיו מכין אותו בקנה ונותנים לפניו קערה של גריסים, באותה שעה אמר זה היה חלקי מכל עמלי. דבר אחר לשחוק אמרתי מהולל, זה השחוק ששחקה מדת הדין על אלישבע בת עמינדב שראתה ארבע שמחות ביום אחד, ראתה יבמה מלך, ובעלה כהן גדול, ואחיה נשיא, ושני בניה סגני כהונה, כיון שנכנסו להקריב יצאו שרופים, הוי אומר לשחוק אמרתי מהולל. זהו שאמר הכתוב (איוב ל״ט:כ״ז-כ״ח) אם על פיך יגביה נשר וכי ירים קנו, סלע ישכון ויתלונן על שן סלע ומצודה, משם חפר אוכל למרחוק עיניו יביטו, ואפרוחיו יעלעו דם ובאשר חללים שם הוא, אמר הקב"ה לאיוב אם על פיך יגביה נשר, אם על מימר פומך הייתי משרה שכינתי על גבי הארון כשם שעשיתי על ידי אהרן, ועל מימר פומך הייתי מסלק שכינתי מעל גבי הארון, סלע ישכון ויתלונן, זה מקדש ראשון, על שן סלע ומצודה, זה מקדש שני, וקורא סלע אבן שתיה שהיתה שם לפני הארון, ולמה נקרא אבן שתיה שממנה הושתת העולם, משם חפר אוכל, מתוך אותה אבן שתיה היה כהן גדול מתפלל על ישראל בספוק מזונותיהם ואומר, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהא שנה זו הבאה עלינו גשומה וטלולה ושחונה שנת שובע שנת רצון שנת ברכה שנת משא ומתן שנה שלא יצטרכו עמך בית ישראל לפרנסה זה לזה ולא לעם אחר ושלא יגביהו שררה זה על זה. למרחוק עיניו יביטו, שהיה יודע מה יהיה בסוף השנה, כיצד, היה עשן במערכה עולה לדרום שובע גדול לאנשי דרום, עולה העשן למערב שובע גדול לאנשי מערב, וכן למזרח וכן לצפון, היה עולה כלפי הרקיע היה יודע שכל העולם כלו שבע, כל המעלה הזאת וכל השבח הזה היה לאהרן, ואעפ"כ ואפרוחיו יעלעו דם, דחמי אפרוחיו היו מגעגעין בדם ושתיק, אלא ובאשר חללים שם הוא, שם היתה השכינה, עד כאן במדרש. **Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009:** A Midrashic approach (based on Tanchuma Acharey 8): The emphasis of the text on the death of “two sons of Aaron dying” [without naming them, Ed.] suggests that actually all four of his sons were guilty of death dating back to Aaron’s share in the sin of the golden calf. Moses prayed on their behalf resulting in two of Aaron’s sons being spared. All of this is based on Moses recalling in Deut. 9,19: “G’d was also angry enough at Aaron ready to wipe him out.” The word השמדה which is the one used by Moses at that time invariably involves the death of someone’s children. Example: Amos 2,9 ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת, “I will wipe out his fruit from above and his roots from below.” Seeing that Moses prayed, G’d responded to half of his prayer saying to him: “did I not write in My Torah (Exodus 22,8) ‘concerning every liability, whether an ox a donkey, a sheep, or a garment-regarding any lost item about which he said: ‘this is it!” To the court shall come both their claims. Whomever the court finds guilty shall pay double to his fellow.’” Someone who incurred guilt on account of an ox deserves to be punished. The prophet Ezekiel 23,20 already said that the Israelites exchanged their honour (G’d) for an ox. Anyone incurring guilt “on account of a donkey,” refers to the Egyptians whose flesh has been described by Ezekiel as the flesh of donkeys in that same verse; the ones referred to were the converts whom Moses allowed to convert at the time and who were the initiators in the golden calf being made. When the verse in Exodus continues with “guilt incurred on account of a lamb,” the reference is to the Jewish people who have been referred to as a lamb in Jeremiah 50,17 when the prophet speaks of “Israel the scattered sheep.” This too is a reference to the mixed multitude of converts who had initiated the process resulting in the golden calf and had dragged the Israelites into following their lead and becoming guilty of that sin. Regarding the reference to the garment in the verse in Exodus 22,8 this is a simile for the leaders of the people, the ones wearing the priestly garments. These garments have been referred to as describing their important wearers in Isaiah 3,6 “in whose father’s house there is clothing, come be a chief over us.” The words “concerning every lost object” in the verse in Exodus are a simile for people who have lost their way, and therefore are looking for a leader. The absence or failure of Moses to return when expected triggered the whole episode of the people wanting a replacement for him. The words “of which he says: ‘this is it,’” is a veiled reference to the Israelites saying about the golden calf: ‘this is your G’d O Israel who has taken you out of Egypt.’” The words “concerning which he says “this is he;” this is also a veiled reference to the instigators saying of the absent Moses “for this man Moses, etc.” (Exodus 32,1). The words “to a judge (court) shall come both their claims,” refers to Moses whom G’d had appointed as a judge for Pharaoh (Exodus 7,1). The people were to lay their problems in front of Moses and he would arbitrate them. The words: “whomever the court will find guilty”, refer to Aaron whom Moses had accused (declared guilty) saying to him: what did the people do to you that you brought this guilt upon them?” (Exodus 32,21).The words: “they shall pay twice to his fellow” is a reference to the two sons of Aaron who paid the price for his involvement in the affair of the golden calf. This is why the Torah wrote: ”the two sons of Aaron who died.” Tanchuma Acharey 1 exploits our verse to explain what Kohelet 9,2 referred to when Solomon wrote: “For the same fate is in store for all; for the righteous, and for the wicked; for the good and pure, and for the impure; for him who sacrifices, and for him who does not sacrifice; for him who is pleasing, and for him who is displeasing; and for him who swears, and for him who shuns oaths.” In that verse Solomon reviews his findings after he had looked at the history of man, had examined the relative fates of the righteous and the wicked. and had found that the righteous and the wicked share similar experiences “under the sun;” this is what Solomon referred to as “the evil which takes place under the sun” (Kohelet 9,3). The righteous of whom Kohelet speaks was Avraham of whom G’d had said in Genesis 18,19 “for I know him well, so that he will command his offspring to observe the path of the Lord to practice charity and justice,” etc. The “wicked” of whom Solomon spoke in Kohelet was Nimrod who instigated a rebellion against G’d throughout the world. Both of them died. This is whom Solomon had in mind when he said that the righteous and the wicked share the same fate. When Solomon added “and to the good,” he meant Moses; the Torah had reported of Moses that his mother “saw that he was good,” as soon as he was born (compare Exodus 2,2). When Solomon spoke about the “pure” in that verse in Kohelet he referred to David of whom it is written in Samuel I 16,12: “so they sent and brought him. He was ruddy-cheeked, bright eyed and handsome.” When speaking about the “impure” in Kohelet, Solomon referred to King Nevuchadnezzar. David laid the foundations of the Holy Temple and ruled for 40 years, whereas Nevuchadnezzar destroyed that Temple and also ruled for 40 years. The repetition of the words “the same fate is common to them all,” refers to the people who offer sacrifices to the Lord, i.e. Solomon, of whom we are told in Kings I 8,63 that he offered 22.000 cattle offerings at the consecration of the Holy Temple, whereas his successor Jerobam did not offer any sacrifices in that Temple. Not only that, Jerobam prevented the Israelites from making their pilgrimages to Jerusalem and the Temple. Solomon had continued in Kohelet that the “good” one i.e. Moses, experienced the same fate as the “sinner.” The good one he referred to was Moses whereas the sinner referred to the spies who had slandered the land of Israel. Both died and did not get to inherit that land. When Solomon added in Kohelet 9,3 that the one who renders an oath is equal to the one who does not, he meant Tzidkiyahu King of Yehudah whom Nevuchadnezzar blinded, (Chronicles II 36,13) as a result of his having dishonoured his oath of allegiance to him, whereas Samson who had not sworn an oath of allegiance to Israel’s enemies was also blinded (by the Philistines Judges 15,12). An alternative way of explaining Kohelet 9,3: The words that the “good and the sinners” experience the same fate refers to the sons of Aaron being the good, whereas Korach and his rebellious colleagues are referred to as the sinners. The former were burned by heavenly fire (Numbers 16,38), whereas the sons of Aaron were burned by similar fire as reported in Leviticus 10,2. Concerning such similarities in the fates of the good and the wicked, Tanchuma Acharey 8 understands Elihu saying in Job 37,1: “because of this too, my heart quakes, and leaps from its place.” He wondered how it could be that a dry stick of wood which was deposited in the Sanctuary began to blossom and to bear fruit, (compare Numbers 17,22-23) whereas the sons of Aaron who entered there alive and offered a gift to G’d were burned instead and had to be removed from there as corpses? Rabbi Acha commented that Kohelet 2,2 which has Solomon saying: “I said of laughter ‘it is mad, and of joy what does it accomplish?’ that Solomon referred to the attribute of Justice.” He himself had violated the three restrictions which the Torah imposes on the lifestyle of a Jewish king; 1) not to have too many wives, 2) not to have too many horses, and 3) not to amass too much gold and silver (Deut. 17,16). Solomon had 700 wives of full wifely status and three hundred concubines (Kings I 11,3); he had 40.000 stables for his horses (Kings I 5,6) and such an amount of silver and gold that they did not bother to keep count of the silver (Kings I 10,27). When Solomon downplayed the value of joy, G’d said to him: ‘in that case what do you need this crown for?’ He suggested that he descend from his throne briefly. In the interval someone resembling the king ascended the throne and claimed to be Solomon. No amount of protest by Solomon helped, he was treated as if insane, beaten as a pretender to the throne, fed inferior food, etc., and became a refugee in his own kingdom. When all this befell him he was moved to exclaim (Kohelet 22,10) “this is my share after all my labors!” Another explanation of the words in Kohelet 2,2 “I said of laughter it is madness:” This was the laughter by the attribute of Justice when it heard that Elisheva, wife of Aaron, prided herself on the morning of the first of Nissan of that year that she had merited four separate joyful occasions on that day; she had seen her husband appointed High Priest; her brother Nachshon had been elevated to the position of tribal head; her two oldest sons had been appointed as deputy High Priests; As soon as these two sons entered the Sanctuary they were burned to death. Solomon referred to the brief duration of Elisheva’s joy on that occasion and on the futility of enjoying such moments. The Midrash relates Job 39,27-30 to that event. We read there of G’d saying to Job: “does the eagle soar at your command, building high its nest, dwelling in the rock, lodging upon the fastness of a jutting rock? From there he spies out his food, from afar his eyes see it. His young gulp blood; where the slain are there is he.” In those verses G’d said to Job in effect; “if you were able to command the eagle where and when to build his nest, then you would also be greater than Aaron at whose bidding I allowed My Shechinah to rest on top of the Holy Ark.” The various further similes such as “the fastness jutting out of a rock,” refer to the second Temple. The rock is a reference to the אבן שתיה which was the substitute in the second Temple for the Holy Ark, the kapporet and the cherubim of the first Temple and the Tabernacle. The reason that slab of stone was called אבן שתיה, “the stone of drinking,” was that the entire earth’s food supply is channeled by G’d through the site of where this stone is located. When the High Priest on the Day of Atonement prayed for the economic welfare of the Jewish people, he said: ”may it be Your will O Lord that the coming year will be one of dew and adequate rainfall, a year of plenty, a year of grace before You, a year of blessing, a year of successful business dealings, a year in which the Jewish people should not have to depend on one another for handouts nor for handouts from Gentile nations. May it be a year when the people should not try and impose their will on each other by force. Their eyes should be focused on distant targets,” i.e. they should know what would be at the end of the year. How would this blessing and the fact that it was granted be evident? If the smoke from the altar’s offerings rose in a southerly direction this would forecast prosperity for the people living in the south of the country. Similarly, if that smoke rose in a westerly direction it would signify prosperity for the Israelites living close to the sea. If it rose straight up, it would indicate that the whole country (or the whole world) would enjoy prosperity during that year. The נשר in that verse in Job is a simile for G’d who is described elsewhere as like an eagle having transported the Children of Israel out of Egypt for the first 120 kilometers on “eagle’s wings.” All of the complimentary comments in those verses in Job apply to Aaron. In spite of this great stature of Aaron, “his young gulp blood,” i.e. his sons died and yet he kept silent, did not question or complain as did Job when disaster struck him. The very presence of the Shechinah did not prevent the disaster. Thus far the Tanchuma. ###### Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:1:8 [Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:1:8](https://torahapp.org/share/book/Rabbeinu%20Bahya/s/Vayikra/r/16:1:8) **וע"ד**הקבלה אחרי מות שני בני אהרן וימותו, יתכן לפרש כי כפל המיתה כענין (דברים ל״ג:ו׳) יחי ראובן ואל ימות כתרגום אונקלוס. ועוד שהרי העיד הכתוב (במדבר ג׳:ד׳) ובנים לא היו להם, וכבר ידעת כי מי שמת בלא בנים הוא בכלל הענין הזה, ומכלל רמז התורה מה שכתוב (ויקרא כ״ב:י״ג) ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל, קרא הנפש בת כהן כי היא משתלשלת מן הבינה דרך ימין שהוא החסד, ואמר כי תהיה אלמנה מן הגוף שאבד ממנה, ותהיה גרושה שלא תשוב לשרשה כאשר זרע אין לה, ואחר שישלימו לה ימי הגרושין שתהיה מגורשת מן המקום שהיא ראויה לשוב שם, ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל, שהוא קדוש, כלומר תהנה מזיו השכינה. **Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009:** A kabbalistic approach: the wording of our text suggest that the sons of Aaron died two deaths seeing that the Torah writes וימותו, They died,” having already said it was after their מות, “death.” We have a somewhat similar construction where the word “life” is repeated as if it meant that someone should have two lives. Moses said in Deut. 33,6 יחי ראובן ואל ימות, “may Reuven live and not die.” These words are allusions to the transmigration of the souls, i.e. the implied multiple deaths of one and the same soul in different bodies. The subject as far as it concerns Nadav and Avihu is hinted at by he words “and they had not had any children” (Numbers 3,4). You are aware that if someone dies without having had children, his soul is potentially reincarnated in a different body. The Torah provides a clear hint of this when it writes in Leviticus 22,13: “and the daughter of a priest who will either become widowed or divorced and she had not had any (seed) children (from that husband) will return to her father’s house as in her youth and eat from the table of her father.” [The plain meaning of this is that she will be allowed to resume her status as priestess. Ed.] Our author, having introduced this commentary as kabbalistic, views the words בת כהן in that verse as a reference to the soul (any soul) inasmuch as the soul descends from the emanation בינה on the left via the emanation (or attribute) חסד on the right. The meaning of the words: “she will become widowed,” is that her soul will become widowed from its body, lose it, as a result she will be like a גרושה, a divorced woman, who cannot return to her roots in the event she does not have absorbed any seed from her husband. If she had absorbed seed from her husband she could not be totally divorced from her “husband,” i.e. soul. When the period of her enforced separation from her original partner (the body assigned to her soul originally) has been completed, she will return to her “father,” i.e. the source at G’d’s side whence all souls originate and she will partake of the “food” she used to feed on at that time, i.e. enjoy the outpourings of the Shechinah. ###### Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:2:1 [Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:2:1](https://torahapp.org/share/book/Rabbeinu%20Bahya/s/Vayikra/r/16:2:1) **דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש.** ולא ימות כדרך שמתו בניו, משלו רז"ל משל למה הדבר דומה, לרופא שנכנס אצל חולה ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני, זה זרזו יותר מהראשון. **Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009:** דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש, “speak to your brother Aaron -he shall not come at all times to the Sanctuary, etc.” The additional words: “so that he shall not die,” are an implied warning that what happened to his sons might otherwise happen to him. Our sages illustrated this by a parable, saying the matter is similar to a physician who enters the room of the patient telling him not to eat cold food and not to lie down on wet ground. A second physician comes and gives the patient similar instructions, adding: “so that you will not die like another patient who ignored this warning and died.” The second physician’s warning is more likely to be effective than that of the first. ###### Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:2:2 [Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:2:2](https://torahapp.org/share/book/Rabbeinu%20Bahya/s/Vayikra/r/16:2:2) **כי בענן אראה אל הכפורת.** לא אמר הכתוב כי אראה בענן על הכפורת שאילו אמר כן היה במשמע כי ההראות יהיה בענן, וא"כ מה המעלה היתרה שהיתה לכהן גדול יותר משאר כל ישראל, והלא כל ישראל היו רואין הכבוד בענן, הוא שכתוב (שמות ט״ז:י׳) והנה כבוד ה' נראה בענן אל כל בני ישראל, ועוד כתיב (שם לג) וראה כל העם את עמוד הענן. אבל עתה כשאמר כי בענן אראה על הכפורת, באר כי לאחר שיבא שם בענן ישמט הכבוד מן הענן ויהיה מתראה על הכפורת, ומפני זה סמך ההראות אל הכפורת, וכן דרך הכבוד בכל שאר ימות השנה להראות שם על הכפורת, וכהן גדול אינו רשאי להכנס שם בשאר ימות השנה כי אם ביום הכפורים, ולפיכך היה צריך ביום הכפורים לקטורת כדי שיהיה לו כסות עינים ולא יזונו עיניו מזיו הכבוד. ורז"ל דרשו, כי בענן אראה על הכפורת, בענן הקטורת, ומכאן שהיה צריך לעשות ענן הקטורת לפני ולפנים, לא שיתקן מבחוץ ויכניס כדעת הצדוקין, וכן הכתוב מוכיח בפרשה שאמר (ויקרא טז) וכסה ענן הקטורת את הכפרת אשר על העדות ולא ימות, ולכך העמידו בגמרא כי שני כתובים אלו, זה לעונש וזה לאזהרה,כי בענן אראה הוא לאזהרה, וכסה ענן הקטורת, לעונש. **Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009:** כי בענן אראה על הכפורת, “for in a cloud I will appear above the kapporet.” The Torah was careful not to write: כי אראה בענן על הכפורת. Had the Torah written these words in that order the meaning would have been that G’d appears inside the cloud. If that were so, what distinction did the High Priest enjoy over the rest of the people of Israel? They all witnessed a Presence of the Lord within the cloud on a year-round basis, or at least every time the Torah wrote והנה כבוד ה' נראה בענן, “and here the glory of the Lord had appeared within the cloud.” This was an appearance visible to all the people. They did not have to enter any Sanctuary in order to become aware of it. There are several other instances where all the people witnessed such a manifestation of G’d’s glory (Exodus 33,10). In our verse the meaning of the words is that after Aaron enters the Sanctuary [Holy of Holies] in a cloud of incense the glory of G’d previously encased in the cloud will leave that cloud and take up its position on top of the kapporet. In order for us to understand this clearly, the Torah wrote the words אראה על הכפורת as a single sequence without interposing the word בענן. Actually, in that Holy of Holies the glory of G’d would be situated on top of the kapporet on the other days of the year also; only Aaron, or anybody else, were not allowed to enter that Inner Sanctuary except on Yom Kippur. The cloud of incense (which normally was offered in the Outer Sanctuary, daily,) was needed in order to ensure that Aaron would not behold that glory with fatal consequences for himself. Our sages (in Yuma 53) understand the words כי בענן אראה על הכפורת to mean that G’d’s glory would appear within the cloud of the incense. As a result of such considerations the incense had to be offered in the Holy of Holies (the site of the kapporet) The High Priest was not to make the entire incense ready before he entered. [the view of the Sadducees, whose High Priests were so scared that their mentors could have been wrong that they declined to perform this service on the Day of Atonement for fear of dying. Ed]. In fact, the wording of verse 13 in our chapter, “the cloud of the incense shall cover the kapporet over the testimony” (the Holy Ark) will ensure that the High Priest will not die. It is stated clearly in the verse previous that the High Priest enter beyond the dividing curtain into the Inner Sanctuary before placing the incense on the fire. This is the reason why the Talmud, according to Rava, understands why this legislation was repeated. The first time the Torah had to issue the instructions not to enter at will. The second time was the warning that unless he performed in accordance with these instructions the High Priest would die. ###### Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:3:1 [Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:3:1](https://torahapp.org/share/book/Rabbeinu%20Bahya/s/Vayikra/r/16:3:1) **בזאת יבא אהרן אל הקדש.** ע"ד הפשט בזאת במדה הזאת, כלומר בסדור הקרבנות והמעשים וכל סדר יום הכפורים שהוא מסדר והולך. **Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009:** בזאת יבא אהרן אל הקדש, “equipped with the following Aaron shall enter the Sanctuary, etc.;” according to the plain meaning of the text the word בזאת means “with this attribute;” in other words, the list of sacrifices listed immediately after these words are the “attributes” Aaron did take with him and performed the service on Yom Kippur. ###### Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:3:2 [Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:3:2](https://torahapp.org/share/book/Rabbeinu%20Bahya/s/Vayikra/r/16:3:2) **ועל**דרך המדרש **בזאת**, בית ראשון היה קיים ת"י שנה כמנין בזא"ת, יבא לרמוז זמן עמידת המקדש העתיד הקרוב. **Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009:** A Midrashic approach based on Vayikra Rabbah 21,5: The letters in the word בזאת, which have a numerical value of 410, the number of years the First Temple was standing are an allusion to the service in the Sanctuary in that Temple when all the necessary paraphernalia were available, i.e. breastplate, urim vetumim, Holy Ark, kapporet, etc. The word יבא “he will come, or “it” will come, is an allusion to the Holy Temple (as opposed to the collapsible Tabernacle) that would hopefully be built soon after the Israelites occupy their own land. ###### Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:3:3 [Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:3:3](https://torahapp.org/share/book/Rabbeinu%20Bahya/s/Vayikra/r/16:3:3) **וע"ד**הקבלה **בזאת** היא כנסת ישראל, והעד על זה לשון **יבא** כי משם יתחיל ויעלה ויבא אל הקדש שהיא החכמה, והיא מקור הברכה, והוא שכתוב (תהילים קל״ד:ב׳) שאו ידיכם קדש וברכו את ה', ומזה אמרו חכמי האמת במדרש, והוא באור לזה בזאת יבא אהרן אל הקדש, כשהיה כהן גדול נכנס לבית קדש הקדשים חבילות חבילות של מצות יש בידו, בזכות התורה, שנאמר (דברים ד׳:מ״ד) וזאת התורה, בזכות מילת שנאמר (בראשית י״ז:י׳) זאת בריתי אשר תשמרו, בזכות שבת שנאמר (ישעיהו נ״ו:ב׳) אשרי אנוש יעשה זאת, בזכות ירושלים שנאמר (יחזקאל ה׳:ה׳) זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה, בזכות השבטים שנאמר (בראשית מ״ט:כ״ח) וזאת אשר דבר להם אביהם,בזכות יהודה שנאמר (דברים ל״ג:ז׳) וזאת ליהודה, בזכות ישראל שנאמר (שיר השירים ז׳:ח׳) זאת קומתך דמתה לתמר, בזכות התרומה שנאמר (שמות כ״ה:ג׳) וזאת התרומה, בזכות המעשרות שנאמר (מלאכי ג׳:י׳) ובחנוני נא בזאת, בזכות הקרבנות שנאמר **בזאת יבא אהרן אל הקדש**. כל הדברים האלה רומזים אל המדה הזאת כי ענין אחד לכלם והכל הולך אל מקום אחד, הוא העשירי קדש שמשם יבא אל הקדש, וזה מבואר. **Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009:** A kabbalistic approach: The word בזאת is a reference to כנסת ישראל, the spiritual concept represented by the Jewish people. The word יבא is proof that this is what the verse has in mind, i.e. that there will be a spiritual ascent leading to קדש, “sanctity,” i.e. the domain of true wisdom, the second highest emanation immediately below that of כתר. This emanation is the source of all blessing, and it is what David referred to when he wrote in Psalms 134,2: שאו ידיכם קודש וברכו את ה', “raise your hands towards the Sanctuary and bless the Lord” (normal translation). The sages steeped in mystical lore who were quoted in Vayikra Rabbah 21,5 mean that whenever the Torah mentions the word זאת, this occurs in connection with Israel fulfilling a commandment, such as the commandment of circumcision in Genesis 17,10 or the commandment of fulfilling the Torah in its entirety (Deut. 4,44), etc., etc. When the Torah uses the expression בזאת here, it emphasises that the measure of success Aaron (or any High Priest) may expect to accompany him on this Holy Day in his Holy Task are the “bundles” of commandments performed by the Israelites which he will “present” to the Lord on that occasion. The sacrificial offerings, are of course, included in the “bundles” of commandments as the word זאת here is followed by a list of these offerings. All of these “bundles” have one single destination, to be presented to the highest, the tenth of the emanations, to כתר on the way to Hashem. ###### Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:4:1 [Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:4:1](https://torahapp.org/share/book/Rabbeinu%20Bahya/s/Vayikra/r/16:4:1) **כתנת בד קדש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור ובמצנפת בד.** הזכיר ארבעה בגדים שהן של בד והזכיר בכל אחד מהם בד, ובתורת כהנים אמרו בד להוציא את החשן, בד להוציא את האפוד, בד להוציא את המעיל, בד להוציא את הציץ. והטעם לפי שבגדי כהן גדול הם שמונה, ארבעה מהן בד, ובארבעה מהן יש בהם זהב, ולא היה רשאי לכנס לפני ולפנים בבגדי זהב לפי שאין קטיגור נעשה סניגור, ולפיכך הזכיר עם כל אחד מהם בד למעט שאר הבגדים שכתוב בהם לפני ה' לפי שנאמר בחשן (שמות כ״ח:כ״ט) לפני ה' תמיד ונאמר באפוד (שם) לפני ה' ונאמר במעיל (שם) בבואו אל הקדש לפני ה', ונאמר בציץ (שם כ) לרצון להם לפני ה', יכול יכנס בהם לפני ולפנים, לכך נאמר בד, להוציא את החשן, בד להוציא את האפוד, בד להוציא את המעיל, בד להוציא את הציץ. ואמר בגדי קדש הם ללמד כי כהן גדול המשרת לפני ולפנים בבית המקדש של מטה דוגמא לשירות הנעשה בבית המקדש של מעלה. ומה שהוא משרת שם בארבעה בגדים דוגמת ארבע מחנות שכינה שמשרתים לפניו במרום או דוגמת חיות הקדש בארבע כנפים וארבע פנים והיה הכתוב ראוי לומר בגדים קדושים הם אבל אמר בגדי קדש לבאר שהם דוגמא, והם מכוונים כנגד קדש. וזהו שתמצא שאמרו במדרש ויקרא רבה כשירות של מעלן כך שירות של מטן, מה שירות של מעלן ואיש אחד בתוכם לבוש בדים כך שירות של מטן כתנת בד קדש ילבש, עד כאן. ולבוש בדים הוא מיכאל והתכוין כי לא הוכשר הכהן להכנס לפני ולפנים בבית הרחמים כי אם בבגדי בד. **Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009:** כתנת בד קדש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור ובמצנפת בד יצנוף, “He shall wear a sacred tunic; linen trousers shall cover his flesh; he shall gird himself with a linen sash, and cover his head with a linen turban.” The Torah mentions four linen garments, repeating the word בד, “linen” each time. Torat Kohanim, in justifying the repeated use of the word בד, comments: the first time the word is used is to contrast it with the breastplate which was not of linen; the second time it is used was to contrast it with the ephod which was not of linen; the third time it was used was to contrast it with the robe, the מעיל, which did not contain linen; the fourth time it was used was to contrast it with the tzitz, head-band which was not made of linen. The four garments which did not contain linen, did contain gold. The Torah wanted to drive home the point that a material which had once served to incriminate the people could not be used in exonerating them. This is why the four garments containing gold could not be worn inside the Inner Sanctuary. Interestingly, concerning all the garments which contained gold the Torah had written לפני ה', “before the Lord,” or “in the presence of the Lord” (compare Exodus 28,29; 28,12; 28,35; 28,38). Had the Torah not associated the description of these garments with the words “before the Lord,” which gave the impression that they were to be worn inside the Inner Sanctuary also, the extra words בד in our portion would not have been needed to make clear that when seeking expiation in the Holy of Holies for the sins of the Jewish people it was inappropriate to appear dressed in something which would remind G’d of the sin of the golden calf. The Torah emphasized that these linen garments were בגדי קדש, sacred garments, to teach that when the High Priest would wear them performing his duties in the Holy of Holies of the terrestrial Sanctuary this would parallel the service being performed in the celestial Sanctuary. If the High Priest on earth wore four garments when performing his service this corresponded to the four encampments of the Shechinah which similarly performed service in the Sanctuary in the celestial regions. Alternatively, the number four, i.e. four garments worn by the High Priest, were symbolic of the four holy chayot with their respective wings described in the opening vision of Ezekiel in Ezekiel chapter 1. Actually, the Torah could have been expected not to describe these garments as בגדי קדש but as בגדים קדושים, an expression meaning “sacred garments;” why did the Torah write בגדי קדש which should be translated as “garments of a sacred destination,” or “garments belonging to the Sanctuary,” or words to that effect? You will find this detail discussed in Vayikra Rabbah 21,10. The wording there is: “the service being performed in the celestial regions was to be duplicated in our terrestrial regions. The garments worn down here on earth symbolise those worn in the celestial regions which are קדש. Of those regions we are told that one man (the archangel Michael) is dressed in linen garments (Ezekiel 9,2). The vision of Ezekiel teaches that only linen garments were appropriate in the Inner Sanctuary, the House where G’d’s attribute of Mercy is at home.” ###### Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:4:2 [Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:4:2](https://torahapp.org/share/book/Rabbeinu%20Bahya/s/Vayikra/r/16:4:2) **ואם**תשכיל בלשון בד, תמצאנו כולל כמה כוונות מופלאות, כי ירמוז על ההכנעה והשפלות, וירמוז על היחוד, ובגוון שלו על המחילה, ומספרו על הקו האמצעי ירמוז על ההכנעה, שהרי הבד צמח עולה מן העפר להכנע העובד שהוא עפר מן האדמה, מה שאין כן בצמר שהוא עולה מבעלי חיים, וכן אמרו במסכת יומא כי דבר העולה מן הקרקע בד בבד, וזהו לשון בדים וענפים, ירמוז על היחוד, שכן לשון בד יחידי. ומן הידוע שהחוט שלו יחידי אינו נחלק כלל, כמו הצמר שהחוט שלו נחלק וכן השער באדם, וזה שאומר בד בבד, כלומר יחידי שאינו נחלק, וא"כ הרי יש בו סימן ורמז ליחוד. וכן הבד הוא לבן וגוון הלובן הוא סימן המחילה, ופירש רש"י ז"ל שם במסכת יומא ריש פרק בא לו, בד דבר העולה מן הקרקע הוא הפשתן שאינו יוצא אלא מן הקנה האמצעי, מה שאין כן בקנבוס שהוא יוצא מבחוץ סביב העץ. והנה מספרו של בד שש וכן נקרא הבד בלשון שש רמז לקו האמצעי הנרמז בוא"ו שבשם שהכהן דוגמתו. **Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009:** If you will examine the word בד in greater detail you will find that within that word numerous wonderful concepts are alluded to. The word alludes to humility, simplicity; it alludes to G’d’s Unity; its colour, white, alludes to forgiveness, innocence; it also alludes to the קו האמצעי, the “middle,” or “central” line (in the emanations which are predominantly divided into “right” and “left.”) It also suggests submission seeing that flax sprouts from the earth in order to humble the High Priest, i.e. to remind him that even he is merely dust of the earth. This is in contrast to wool which is taken from living creatures, i.e. its origin is of a more elevated nature. We are told in Yuma 71 that the expression בד just as בד בבד, refers to plants growing as a single stalk not having any branches as do trees, etc. This is why the word alludes to the uniqueness, oneness, of G’d. He who communicates with Hashem as did the High Priest wears garments made of materials reflecting such an awareness. [Although the Talmud there discusses that each cord was twisted of six threads, the word שש משזר is used in the Torah five times, whereas the word בד is used once, to indicate that this word sums up the symbolic meaning of flax or the linen made of it. Ed.]. By contrast, canvas, hemp, from which ropes are made, are fibres which grow outside, attached to the trunk of a tree, surrounding it. The numerical value of the letters in the word בד is 6. In the Torah a different word for linen is שש, which itself is an allusion to the sixth emanation, the קו האמצעי, the “middle line.” This is the line which forms the “bridge” between left and right. ###### Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:4:3 [Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:4:3](https://torahapp.org/share/book/Rabbeinu%20Bahya/s/Vayikra/r/16:4:3) **וכבר**ידעת, שהכרובים לפני ולפנים נרמזים הם בה"א וא"ו, והנה הה"א בכלל הוא"ו, וזהו לשון בד שבו נכנס לפני ולפנים שמספרו שש. **Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009:** You have heard already that the two cherubs on the kapporet symbolise the letters ה and ו respectively in the tetragrammaton. The High Priest represents the letter ו in that Holy Name. The letter ה, i.e. what it represents, the number 5, is included in the number 6, i.e. the letter ו. The number 6 which is the numerical value of the word בד symbolizes that garments made of that material are fit to be worn in the Holy of Holies when the occasion arises. ###### Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:4:4 [Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:4:4](https://torahapp.org/share/book/Rabbeinu%20Bahya/s/Vayikra/r/16:4:4) **ועוד**נראה לי בכתוב הזה ענין, והוא שידוע כי חלקי גוף האדם שלשה, כנגד שלשה חלקי המציאות, וזה להורות כי הוא כולל כל העליונים והתחתונים. ומזה יש לו כח להמשיך הברכה ולהשפיע כח עליון בתחתונים, אף כי הכהן הגדול המיוחד לעבודת המקדש. וזהו שאמר ומכנסי בד יהיו על בשרו, וזהו ממתניו ולמטה, שהוא החלק השפל באדם, כנגד עולם השפל, ובאבנט בד יחגור, זהו אמצעות הגוף כנגד העולם האמצעי, והוא חלק עולם הגלגלים, ובמצנפת בד יצנוף דרך המצנפת להניחה בראשו, והראש הוא החלק העליון באדם, והוא מכוון כנגד עולם המלאכים, שהוא עליון ונכבד מן השאר. והנה סדר הלבישה ממטה למעלה והיתה מחשבת הכהן משוטטת בשלשה חלקי המציאות ממטה למעלה, כסדר לבישת הבגדים, ומתקדשת בקדושת העליונים, וזהו שהתחיל הכתוב בקדש וסיים בקדש. **Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009:** I believe there is another matter that deserves mentioning in connection with our verse. It is well known that the human body is divided into three parts corresponding to the three parts of the universe, i.e. the terrestrial world, our earth, the domain of the galaxies, and the celestial spheres. The reason that our body reflects three such divisions is to make clear that man is indeed a microcosm. Through being such a microcosm, man, i.e. the High Priest, is able to draw unto himself the blessings from the celestial regions, and to convert the beneficial influences from the higher world for use in our terrestrial world. The immediate instrument helping to achieve this is the High Priest. When the High Priest wears linen trousers to cover his lower parts this represents the terrestrial predominantly physical part of the universe. The linen belt which the High Priest wears around his loins represents the “middle world,” the domain of the galaxies. The turban which he wears on his head represents the celestial spheres of the universe seeing the turban is worn on the head and the head symbolises the highest, most lofty spheres. This is the domain of the angels and is more distinguished than the other two parts of the universe. The order in which the garments are listed in our verse is that what is to be worn first is what is covering the lower part of the body, the other two pieces of clothing mentioned being in an ascending order. The order of putting on these garments directed the thoughts of the High Priest to progressively more lofty holy thoughts corresponding to the three layers of the universe. [I have not figured out why the author omits mention of the tunic in this analysis. Ed.] It makes sense now why our verse begins with describing the garments as holy and concludes by repeating that the garments are holy. ###### Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:7:1 [Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:7:1](https://torahapp.org/share/book/Rabbeinu%20Bahya/s/Vayikra/r/16:7:1) **והעמיד אותם לפני ה'.** שני השעירים האלה היו מתנה להקב"ה לפני הגורל ואחרי הגורל. לפני הגורל, הוא שאמר והעמיד אותם לפני ה', לבאר כי שניהם היה נותנן במתנה להקב"ה ומעמידן לפניו, ואחרי הגורל הוא שאמר והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה', לומר שאף אותו של עזאזל היה נותנו להקב"ה, ומבואר בפרשה, כי השעיר אשר לה' היה נשחט הוא שכתוב ועשהו חטאת, אבל השעיר אשר לעזאזל לא היה נשחט אבל היה משתלח על פני המדבר כטעם צפורי מצורע (ויקרא י״ד:ז׳) על פני השדה, וכטעם עגלה ערופה (דברים כ״א:ד׳) בנחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע, וכוונת התורה איננה להקריב לעזאזל וחלילה זה, שאין כל העובד שיתכוון בתפלתו ועבודתו כי אם להקב"ה לבדו, כענין שכתוב (שמות כ״ב:י״ט) זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו, ואילו נתכוין לאמצעים אין עבודתו מקובלת ואין זבחו מרוצה, אבל הוא זבח רשעים תועבה (משלי כ״א:כ״ז), וזה ענין כל הקרבנות כולן שאנו חייבין לכוון בעבודתינו לה' לבדו, שהוא היחיד והקדמון, ואם אולי יקבלו בו שאר נמצאים על ידי עבודתנו צד קבול אין אנו חוששים לזה כלל, כי כך נצטוינו שתהיה כוונתנו תקועה בשם המיוחד יתעלה לבדו, ומפני זה היו השעירים האלה שניהם מתנה להש"י, לבאר שאין כוונתנו בשניהם כי אם לשם המיוחד בלבד, ולכך היה הכהן עושה בהן בתחלת מעשיו שני דברים אלו, היה נותן שניהם מתנה להש"י, והיה מטיל עליהם גורלות, לפי שהדבר הנחלק על ידי גורל הוא החלק הבא מאת ה', כענין שכתוב (שם טז) בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו, כי אילו היה הכהן מקדיש אותן בפה ואומר עליהם זה לה' וזה לעזאזל, היה משוה ענין לענין והיה הענין כעין עבודה לעזאזל, ולא יתכן להעשות כן, אבל עתה שהיה על פי הגורל הנה הש"י נותן השעיר ההוא לעזאזל ומאתו בא אליו והוא יבחר ולא אנו. ומזה תרגם אונקלוס גורל אחד לה', לשמא דה', כי אותו השעיר אשר לה' הוא לשמו ולא לעזאזל, והשני הוא לעזאזל ולא לשמו של עזאזל, כך פירש הרמב"ן ז"ל. ובפירוש אמרו רז"ל במסכת יומא ריש פרק טרף בקלפי, שאם לא הגריל לא עשה כלום, ושם העלו דהגרלה מעכבת. **Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009:** והעמיד אותם לפני ה, “and he will make them stand in the presence of the Lord, etc.” Both of these he-goats were a gift for Hashem, both before the lots had been drawn as well as after the lots had been drawn. To make this point quite clear the Torah wrote that the High Priest is to present both of them to the presence of Hashem. Even after the lots had been drawn and one of these he-goats had now been described as לעזאזל, “for a rocky place (identified with Satan),” the Torah continues writing יעמד חי לפני ה', “that the he-goat is to stand alive in the presence of Hashem (verse 10).” In other words, one must not think that the scapegoat was addressed as a gift to Satan; it too was addressed to Hashem though by a different route. The principal difference between the two he-goats was that the one consigned to Azzazel was not slaughtered but was consigned live to the desert similar to one of the birds of the offerings of the person afflicted with tzoraat. (Compare author’s comment on Leviticus 14,7). There is a further similarity with the heifer consigned to virgin earth and killed in the process which was to atone for any negligence which might have contributed to the murder by a person unknown of the slain person described in Deut. 21,4. That heifer had to be “virginal,” had not been used as a beast of burden or otherwise made to perform tasks for its owner. It is most certainly not the intention of the Torah to suggest that this scapegoat be presented to Satan as an offering, a sacrifice. There simply is no sacrificial service performed in Judaism whose address is not Hashem, G’d’s essence, not even any of the lesser attributes of G’d [as the author has been at pains to point out repeatedly. Ed]. After all, what sense would Exodus 22,19 make where we are told that if someone offers a sacrifice to anyone other than G'd exclusively he would be guilty of death? Does then the Torah contradict itself in Leviticus reneging on what was written in Exodus? In Exodus the Torah was at pains to state that sacrifices that are addressed to a foreign deity or to an angel are prohibited. If even sacrifices addressed to G’d’s intermediaries are rejected, how much more so would an offering to Satan be rejected? Addressing a sacrifice to Azzazel, read Satan, would be violating the verse in Proverbs 21,27: “the sacrifice of a wicked man is an abomination.” Directing a sacrifice to the wrong address not only does not result in G’d’s grace but drives a wedge between man and G’d, is an abomination! The fact that the Azzazel will become a beneficiary of a sacrifice which we presented to the Lord, i.e. to Hashem in accordance with His instructions, does not need to bother us as long as that secondary beneficiary is not the address of that sacrifice. The High Priest first offered the two he-goats as a gift to the Lord. The very fact that the decision which of these he-goats would arrive at its ultimate address via the detour of the Azzazel was determined by lot made it impossible to accuse the High Priest, i.e. Israel, as having aimed one of the animals as a gift, bribe, or whatever, to the Azzazel. It was as if G’d had determined by means of the lot, which of these two animals was to travel to its ultimate destiny via a detour. If the High Priest in sanctifying the two animals had said: ‘this one is for Hashem and this one is for Azzazel,” he would have compared the two, thus becoming guilty of performing a procedure which could be interpreted as offering an offering to an idolatrous destination. Seeing that the choice was determined by lot, it was as if G’d had decided which of the two animals was to make this detour via the Azzazel. While the animal was consigned to a location known as Azzazel, this was not the same as addressing it to the concept ”Azzazel.” (Compare Nachmanides on verse 8 in our chapter). Our sages in Yuma 41 determined that in the event that the High Priest had failed to perform the procedure of drawing lots which of the two animals was to serve as the scapegoat and which was to be slaughtered for burning on the altar, the entire Yom Kippur service is voided. In other words, the drawing of lots was an integral part of the entire service. ###### Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:7:2 [Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:7:2](https://torahapp.org/share/book/Rabbeinu%20Bahya/s/Vayikra/r/16:7:2) **וע"ד**הפשט באור מלת עזאזל, קשה, מלשון עזוז, כי היה הר גבוה צוק קשה, כענין שכתוב ארץ גזרה. וכן מצינו בתורת כהנים, לעזאזל מקום הקשה שבהרים, יכול בישוב תלמוד לומר המדברה, ומנין שיהיה צוק תלמוד לומר אל ארץ גזרה, וכן פירש רש"י ז"ל. **Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009:** From a strictly linguistic point of view, פשט, the word לעזאזל means “hard,” a word related to the word עזוז, obstinacy. The location was a relatively high mountain, a rock, an uninhabited place, in the desert, as the Torah mentions in verse 22. (Compare Rashi and Torat Kohanim Sifra Acharey 2,8). ###### Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:7:3 [Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:7:3](https://torahapp.org/share/book/Rabbeinu%20Bahya/s/Vayikra/r/16:7:3) **וע"ד**המדרש אמרו בפרקי רבי אליעזר, לפיכך היו נותנין לו לסמאל שוחד ביום הכפורים שלא יקרב קרבנם, שנאמר גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, גורלו של הקב"ה לקרבן עולה וגורלו של עזאזל שעיר חטאת, וכל עונותיהם של ישראל עליו שנאמר ונשא השעיר עליו את כל עונותם. ראה סמאל שלא נמצא בהן חטא ביום הכפורים אמר לפני הקב"ה רבון העולמים יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת שבשמים, מה מלאכי השרת יחפי רגל כך ישראל יחפי רגל ביום הכפורים, מה מלאכי השרת אין בהם אכילה ושתיה כך ישראל אין בהם אכילה ושתיה ביום הכפורים, מה מלאכי השרת אין להם קפיצה כך ישראל עומדין על רגליהם ביום הכפורים, מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם כך ישראל שלום מתווך ביניהם ביום הכפורים, מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא כך ישראל נקיים מכל חטא ביום הכפורים, והקב"ה שומע עדותן של ישראל מהקטיגור שלהם ומכפר על המקדש ועל המזבח ועל הכהנים ועל כל עם הקהל, שנאמר וכפר את מקדש הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר, עד כאן בפרקי רבי אליעזר פרק מ"ו. ומלת שלא יקרב את קרבנם יש נוסחאות שכתוב שלו בוא"ו ויש שכתוב שלא באל"ף, ובין שכתוב שלו בוא"ו או באל"ף לא ידעתי פירושו, כי אין הלשון מתישב לפי הענין לא כזה ולא כזה, ואפשר שיהיה נוסח הלשון שלא יקרב את קרבנם באל"ף, ושתהיה מלת יקרב מלשון קרב ומלחמה וכאילו אמר שלא יקטרג את קרבנם שהוא המליץ הרע, וידבר טוב על ישראל. **Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009:** A Midrashic approach found in Pirke d'Rabbi Eliezer chapter 46: Satan was complaining that whereas G’d had given him authority over all the nations He had not given him any control over the Jewish people. G’d responded that on one day a year, namely, on Yom Kippur, he, Satan would have authority over the Jewish people in the event the latter were sinful. [I suppose it means that if they did not repent on that day and observed it properly. There could hardly be a question that they entered the day in a state of sin. Ed.]. The Israelites were given an opportunity to satisfy the aspirations of Samael by offering him a bribe. Whereas the offering presented to G’d was a burnt-offering, the one offered to Samael (Azzazel) was the sin-offering which was burdened with all the sins of the people of Israel. This gift to Samael was designed to deflect his intention to thwart the value of Israel’s offering on that day. By “playing up to the ego of Samael,” G’d hoped to neutralize him through flattery so that the purpose of the Day of Atonement could be achieved without interference from that source. When, as a result of receiving the “bribe,” Samael realised that on that day the Israelites were like angels, not eating, not drinking, etc., he too joined the chorus of Israel’s admirers telling G’d that Israel were as free from sin as are the ministering angels. Once G’d hears the testimony of our perennial accuser, He grants atonement to the people, to the priests, and the entire congregation. Thus far Pirke de Rabbi Eliezer. [Our author now addresses a difficulty in the text of that Midrash where he does not know what to make of the word יקריב in the line “this is why one gives a bribe to Samael so that לא יקריב את קרבנם,” which we translated “so that he would not try to thwart the value of our offering.” The text in our amended version of the Pirke d'Rabbi Eliezer does not have either the word יקרב or יקריב which bothers our author. I will therefore omit his attempt at dealing with this problematic wording. Our text reads שלא לבטל את קרבן של ישראל, and is not problematic at all. Ed.] ###### Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:7:4 [Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:7:4](https://torahapp.org/share/book/Rabbeinu%20Bahya/s/Vayikra/r/16:7:4) **וע"ד**הסוד אשר גלה הרב מסתוריו מתוך המדה הזאת שהוא מבואר בו מלת עזאזל כח חזק, והמלה כאילו נכתבה עזיאל מלשון עז ואילות, כי כן הכחות העליונים חתומים בשם אל, וזהו שכתוב (תהילים ל״ה:י׳) מציל עני מחזק ממנו, ורז"ל דרשוהו על יצר טוב ועל יצר הרע, וכשם שנקרא חזק כך נקרא מלך שכן שלמה ע"ה קראו (קהלת ד׳:י״ג) מלך זקן וכסיל, וכבר ידעת מאמר רז"ל הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות. **Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009:** The word עזאזל continues to exercise the mind of our author who claims to follow the approach of Nachmanides in this regard. He suggests that it is a form of reinforcing the meaning of the word עז, strong, hard, obstinate. He also claims that Satanic forces to the extent that they too are rooted in the Divine seeing that there are no competing forces to G’d unless G’d Himself had created them and given them their authority, always end with the letters אל, a form of the name of G’d. The word עזאזל could be understood as equivalent to עזי-אל “my strength is G’d-like,” or something to that effect. He finds an allusion to Satanic forces being described as “strong, hard, חזק,” in the words of the Psalm 35,10 מציל עני מחזק ממנו, “He (the Lord) saves the poor from forces stronger than he” (the reference being to Samael). We find G’d described as עזוז וגבור, in Psalms 24,8. This is a redoubling of the normal עז, for “strong, tough,” etc. The word עזאזל may reflect the evil urge=Satan, Samael, (Baba Batra 16) in its most potent form. Our sages have told us that “Satan” and “evil urge” are merely two different words describing the same phenomenon. ###### Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:7:5 [Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:7:5](https://torahapp.org/share/book/Rabbeinu%20Bahya/s/Vayikra/r/16:7:5) **ואם**תתעורר במספר אותיות המל"ך תמצאנו כמספר אותיות מאדי"ם וזה המופת כי הוא מולך בכל בעל חי אשר תחת השמש, והוא נפש הגלגל ההוא וידוע הוא בשמו כי חותם שמו אל כשמות שאר המלאכים, ויש בשמו התעוררות כי הוא סם המות לכל מי שאינו נזהר ממנו, ועוד שהוא עומד לשמאלו של אדם, ועוד שהוא כולל לשון סמיות לפי שהוא מקבל שוחד וכתיב (דברים ט״ז:י״ט) כי השחד יעור, וחכמי האמת הרחיבו באור בזה ממה שאמרו במדרשם ונשא השעיר עליו את כל עונותם, עונות איש תם, שנאמר (בראשית כ״ה:כ״ז) ויעקב איש תם. **Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009:** The word סמאל, Samael, Satan, also has a connotation of שמאל, “left,” as it places itself to the “left” side of a person, its potential victim. In addition the letters in סמאל remind one of something “hidden,” סמיות, and are reminiscent of the Torah writing that “bribes blind the eyes of even the intelligent and normally discriminating” (compare Deut. 16,19). In Bereshit Rabbah 65,10 the word עונותם in verse 22 is read as עונות איש תם, a veiled reference to Yaakov who is described in the Torah as איש תם, (Genesis 25,27). ###### Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:7:6 [Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:7:6](https://torahapp.org/share/book/Rabbeinu%20Bahya/s/Vayikra/r/16:7:6) **והמדרש**של פרקי ר' אליעזר באור גמור לכל זה כי שם הזכירהו בשמו והנה הוא כח חזק מפורש מבואר מתוך מלת עזאזל וכמו שהזכרתי, וכן עוד מלת עזאזל כוללת לשון עז אזל. ותמצא ממלת עזאזל הראשון עד מלת לשעירים ל"ג פסוקים אחר המלה ההיא, ומזה כתב החכם רבי אברהם ז"ל ברמז הענין וזה לשונו, ואם יכולת להבין סוד המלה שהיא אחר מלת עזאזל תדע סודו וסוד שמו כי יש לו חברים במקרא, ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז בהיותך בן שלשים ושלש תדענו, עד כאן לשונו. **Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009:** Pirke d'Rabbi Eliezer deals with the phenomenon at length as we have described already. An additional meaning of the word עזאזל is derived if we break up the word into two words עז אזל, meaning “the powerful one has already gone away;” [the meaning is that due to being presented with the scapegoat the effectiveness of Samael-Satan-Azzazel has been broken. Ed.] If you will count the words from the first time the word עזאזל appears in our chapter (16,8-17,7) to the word לשעירים, you will find a total of thirty-three verses. This prompted Rabbi Avraham Ibn Ezra to comment that there are mystical aspects to this phenomenon which one cannot understand until one reaches the age of 33. He considers the key word in the procedure the word המדברה, “to the desert,” in verse 10. The message is that when the scapegoat is dispatched to the desert, an uninhabited region, the sins with which it has been laden will end up in a region where they cannot cause any damage, cannot contaminate human beings who come into contact with sins or sinners. Thus far Ibn Ezra. ###### Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:7:7 [Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:7:7](https://torahapp.org/share/book/Rabbeinu%20Bahya/s/Vayikra/r/16:7:7) **ומעתה**יתגלה לנו מכל זה השעיר המשתלח למי הוא משתלח, ומה שמו ומה ארצו וכל מקומות ממשלתו, כי הם מקומות השממון והחרבן כי הוא שר המדבר, וכל המלחמות והמהומות וכל מכת חרב והרג ואבדן ישתרגו מאצילות כחו, וכל שולפי חרב בעמים ימשכו כח ממנו, והוא המקבל השעיר הזה, כי העזים והשעירים מהבהמות בחלקו, ומהאומות זרעו של עשו שנקרא שעיר, שנאמר (בראשית כ״ז:י״א) הן עשו אחי איש שעיר, גם אומתו נקראת שעיר, שנאמר (במדבר כ״ד:י״ח) והיה ירשה שעיר אויביו, וכן בחלקו השדים המשטינים והמזיקים הנקראים שעירים, שנאמר (ישעיהו י״ג:כ״א) ושעירים ירקדו שם, ואמרו במדרש שהקב"ה הפילו ולכת שלו מן השמים, והיה אוחז בכנפיו של מיכאל להורידו עמו ופלטו הקב"ה, ולכך נקרא מיכאל פליט. וא"כ למטה מן הספירות הוא והוא מחיצה מפסקת בין הספירות ובין הקרבנות, ואיך יעלה קרבנו לשם המיוחד והרי הוא באמצע, שחל בדרך, עומד להשטין מעכב על קרבנו, ולכך אמר שלא יקטרג, כלומר שלא יפסיק בין ה' המיוחד ובין קרבנו, כי כאשר נתן לו זביחה זו כמי שמשליך פרוסה לכלב כדי שלא ינשכנו אז יעלה קרבנו דרך סלולה לשם המיוחד בלי קטרוג, כיון שאנו מוכנים לו ולכחותיו ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, וישוב הקטיגור סניגור, אף על פי שהוא נהנה עם כוחותיו, אין כוונתנו אלא לאדון הכל שצונו בכך שנתן מתנה לאחד משריו ועבדיו לטובתנו כדי שיליץ טוב בעדנו, והמתנה הזאת אינה באה אליו ממנו אנחנו אלא ממנו יתברך, עד שאפילו בשעת הגורל לפעמים של עזאזל בימין ושל שם בשמאל לא היה להם לשנותו, וכן אמרו בגמרא דמסכת יומא שאלו את ר' עקיבא מהו לשנותו של שמאל בימין ושל ימין בשמאל כדי שיחזור של שם בימין, והשיב להם אל תתנו מקום למינים לרדות, כלומר שאם היו משנים יאמרו המינים עזאזל רשות אחת בפני עצמה אבל יש רשות אחרת גדולה ולכך הוצרך לכבדה ולהחזירה בימין, ואינן יודעין שהן גזרות של הקב"ה, והוא בעצמו הנותן ומוחל על כבודו לתועלתנו, ואם זה נהנה במה שאנו נותנין אין אנו נותנין לו כלום ולא מכוונים אליו כלל אלא לשם המיוחד. וכן מצינו במלאך של מנוח שנהנה כשעלה בלהב המזבח, ולא היתה כוונת מנוח למלאך חס ושלום אלא לשם המיוחד, וכן המנות בקרבנות שזכתה תורה לאהרן ולבניו ואף על פי שהם נהנים בזה אין בדבר שום צד עבודה לכהנים מקריבים הקרבנות, אלא לעשות רצון אבינו שבשמים שצונו בכך. **Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009:** When you consider all that we have written and quoted on this subject you will be convinced that there most certainly cannot be a question of the scapegoat being an offering, a sacrifice to a Satanic force called Azzazel. All strife, war, etc., in the world have their origin in that domain where Satan-Se'ir, the other name for Esau and the negative character traits he symbolizes, reign supreme. This is the force which welcomes this scapegoat laden with sin. All goats, both male and female, are part of his domain. The nearest “relative” of this Satan-Samael-Azzazel is Esau and the nation descended from it. Esau already bore the name שעיר, a hairy man, as the antithesis of Yaakov the “smooth” man. The land in which he settled was named after him, and when pagans used to offer sacrifices to the שעירים, the he-goats, representing brute physical force and obstinacy, this was their way of paying homage to the ideals represented by Esau. According to Pirke d'Rabbi Eliezer chapter 27 Samael started out as a respectable angel in the celestial regions until he and his colleagues were expelled from there by G’d Himself. As a form of protest Samael held on to the wings of the archangel Michael trying to prevent his expulsion, or to drag that angel down to earth with him. G’d saved the archangel Michael and this is why that archangel became known as מיכאל הפליט, “Michael the escapee” (a veiled reference to who it was that told Avraham that Lot had been taken captive by the kings who had defeated the king of Sodom and his allies). We were told in Genesis 14,13 that the פליט came and informed Avraham that his relative Lot had been taken captive. Considering the fate of Azzazel-Samael, we know that he ended up at the lower end of the emanations which we associate with the celestial regions or domains. In fact, as the result of his expulsion from heaven, Samael constitutes a barrier between earth (the lowest of the emanations, מלכות), and heaven, i.e. the destination of the sacrifices. How can our sacrifices reach heaven when Samael forms an effective barrier to their ascent to heaven? In the words of Solomon in Proverbs 26,13 Samael is like a שחל בדרך, “a type of lion barring one’s progress.” Presenting this scapegoat to Samael is like throwing a bone to the dog, keeping it happy while one pursues one’s main objective. The Torah did the same thing when instructing us to dispatch the scapegoat to the domain of Samael in order to pave the way for our sacrifices to Hashem to ascend to heaven without hindrance and interference. This is why the author of Pirke d'Rabbi Eliezer chapter 46 wrote that the purpose of the scapegoat procedure is to prevent Samael from interfering with our offerings. It is important for the Jewish people to be aware of the existence of forces such as represented by the Azzazel and only in this manner are they able to deal with such a phenomenon. This was not the first time that normally hostile forces turned supportive. We encounter the phenomenon for the first time in Exodus 11,7 where the Torah tells us that the very dogs which could have been counted on to impede the departure of the Jewish people from Egypt kept their mouths shut and did not interfere with the Exodus. [According to tradition the dogs were rewarded by the Torah in that the Torah instructs us to throw meat unfit for us to eat to the dogs (Exodus 22:30, compare Rashi). It is not a new idea that the Torah suggests neutralizing potentially hostile forces by feeding their appetite. Ed.] To sum up: it is not forbidden in principle to feed the appetite of our adversaries (placed there by G’d Himself) as long as we do not feed their appetites at the expense of our spiritual integrity [my phrasing, Ed.], and as long as we perform such a procedure at G’d’s command; the reason is that by doing so we are like servants of the Lord who share out gifts on behalf of the Lord to ministers of the Lord in order for those ministers not to object to the way the Lord wants to deal with us. This point is reinforced by the fact that until after the drawing of the lot it was not even clear which of the two he-goats would be dispatched to the Azzazel. The lot saying “for G’d” or “for the Azzazel” respectively would sometimes fall on the animal to the right of the High Priest and sometimes on the animal on his left. The High Priest was not allowed to change the determination made by the lot. The Talmud Yuma 40 reports that they asked Rabbi Akiva once whether if the lot with the word “for G’d” fell on the animal to the left of the High Priest he was allowed to change it so that it would fall on the animal to his right (as usually happened); Rabbi Akiva answered that this was not permitted as it would provide a pretext for the heretics to claim that Azzazel and G’d were two separate domains, independent of each other. This is why the decision by the lot had to be honored although, according to tradition, the animal on the Priest’s right was to be offered as the sacrifice in the Temple. The heretics did not appreciate that the procedure was a decree from G’d and if He were willing to forego the animal intended as a sacrifice for Him, He was entitled to do so. If and when G’d waives His right, He does so for our benefit. At any rate, it is clear from all the above that the Israelites on their own do not give anything to Azzazel. All the Israelites and, of course the High Priest, direct all their thinking, prayers, and confessions only to the Lord, to the attribute represented by the tetragrammaton. When we review what Manoach had done in Judges 13,20 when the angel ascended to heaven within the flame of his offering, he did not, G’d forbid, address himself to the angel, but he addressed himself to Hashem, hence his terrible fear that he would die as a result of having seen such a manifestation of the Lord. The same consideration holds true for the gifts apportioned to the priests from the various sacrificial offerings for their consumption. Even though Aaron and his sons quite obviously enjoyed these portions of meat, etc., this is not part of the sacrificial service anymore pertaining to the owners of the animals whose blood and fat parts have been offered on the altar; the owners have simply carried out the will of the Lord in leaving these parts for the priests. By no means does G’d and the priest share in the offerings as “principals.” The entire offering is addressed to the Lord, exclusively. ###### Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:14:1 [Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:14:1](https://torahapp.org/share/book/Rabbeinu%20Bahya/s/Vayikra/r/16:14:1) **על פני הכפרת קדמה ולפני הכפרת יזה שבע פעמים.** היו ההזאות ביום הכפורים שמונה, אחת למעלה ושבע למטה. ובכאן ארמוז לך, אחת למעלה כנגד המעלה הראשונה העליונה הכוללת עמה החכמה והבינה, ושבע למטה כנגד השבעה. ושנינו במסכת יומא פרק הוציאו לו, וכך היה מונה, אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, ואחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע. והבן כי כשאמרו אחת הוא השלשה וכשאמרו אחת ואחת, פירוש השלשה והגדולה, וכן כלן עד הסוף. ואמרו שם בגמרא דכולי עלמא מיהת הזאה ראשונה צריכה מנין עם כל אחת ואחת, מאי טעמא, רבי אליעזר אומר כדי שלא יטעה בהזאה, רבי יוחנן אומר אמר קרא ולפני הכפרת יזה שבע פעמים, שאין תלמוד לומר יזה ומה תלמוד לומר יזה למד על הזאה ראשונה שצריכה מנין עם כל אחת ואחת. מאי בינייהו, איכא בינייהו דלא מנה ולא טעה. פירוש שלא מנה הזאה ראשונה עם כלן ולא טעה, ובאור הענין דלרבי אליעזר יצא כיון שלא טעה, ולר' יוחנן לא עשה כלום אף על פי שלא טעה, כיון שלא מנה הראשונה עם כלם. התבונן מה שהיתה כוונת החכמים האלה בטעם מנין ההזאות, והיתה ההזאה בדם. (באגדה במעשה דנבוזראדן, וע' שמו"ר סוף פ' ויקהל) מה דם זה שעליה אמרו לו מדם של יום הכפורים שהיה כהן גדול מזה. לפיכך נתנה על הארון. ולמה נקרא שמה כפרת, שמכפרת על עונותיהן של ישראל. **Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009:** על פני הכפרת קדמה ולפני הכפרת יזה שבע פעמים, “in front of the kapporet to the east as well as in front of the kapporet (west?).” There were a total of eight sprinklings of blood on Yom Kippur. Seven were aimed at the lower half of the Holy Ark and one at the upper half. Let me try and explain the symbolism in these sprinklings. The first sprinkling aimed at the Holy Ark was directed at the highest emanations which include the emanation of חכמה and בינה, “wisdom and insight.” The seven subsequent sprinklings aimed at the Holy Ark were to symbolize the remaining seven lower emanations. We have been taught in Yuma 53 that the High Priest had to count aloud while performing these sprinklings. This was the formula: “one; one and one; one and two; one and three; one and four; one and five; one and six; one and seven.” When the High Priest said: “one,” he meant the upper three emanations which were treated as one group. When he said: “one and one,” he referred to the first sprinkling which was in respect of the three higher emanations plus the first of the sprinklings in respect of the highest of the seven lower emanations. He continued in that vein to the end. The Talmud there (folio 55) states that though there is a disagreement among the scholars concerning the subsequent countings, they are all agreed that the initial counting is obligatory. Concerning the question why the High Priest always had to repeat the reference to the first sprinkling, i.e. repeating the word אחת each time, Rabbi Eleazar says that it was to ensure he would not make a mistake in the procedure. Rabbi Yochanan says that that this was based on our verse where the Torah wrote that seven sprinklings had to take place in front of the kapporet. He considered the word יזה the second time in that verse as redundant, seeing the verse had said earlier והזה, “he shall sprinkle.” As a result of the extra word Rabbi Yochanan considers the count accompanying the sprinkling procedure as obligatory and crucial, meaning that if the High Priest failed to count in this manner the whole procedure would be invalidated. We need to understand why, according to Rabbi Yochanan, the count in this fashion is so essential. According to Rabbi Yochanan even if the High Priest did not make a mistake in the procedure the fact that he did not count in the approved manner makes his service invalid. The Torah attributed so much importance to the sprinkling of this blood on and against the Holy Ark instead of merely on the Altar in the Sanctuary that the counting of the procedure became so important. The very name of the lid of the Ark i.e. כפרת indicates the ability of contributing to atonement which was part of the latent power of the Ark, the Lid and the Cherubs. (Compare Tanchuma Vayakhel 10). ###### Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:16:1 [Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:16:1](https://torahapp.org/share/book/Rabbeinu%20Bahya/s/Vayikra/r/16:16:1) **השוכן אתם בתוך טומאתם.** אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם. וזה היה דעת ר' יהודה ז"ל במסכת סוכה שהיה אומר שמסככין בדבר המקבל טומאה, ומטעם הכתוב הזה היה אומר כן, אף על פי שאין הלכה כמותו. וכן דרשו רבותינו ז"ל (בראשית כז) וירח את ריח בגדיו, אפילו ריח בוגדיו. ודרשו עוד (תהלים סח) עלית למרום וגו' ואף סוררים לשכן יה אלהים, אפילו יש בתוכם סוררים ופושעים שכינה ביניהם. ודרשו עוד (מלאכי ב) כי שנא שלח אמר ה' אלהי ישראל, בכל ספר מלאכי הזכיר צבאות, וכאן אלהי ישראל, אלא אף על פי ששנואים אתם ונשלחתם אלהיכם אני, ולכך הזכיר אלהי ישראל. ובמדרש השוכן אתם בתוך טומאתם, אף על פי שישראל בגלות והם לא טהורים בגלותם, שכינה שורה עמהם. **Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009:** השכן אתם בתוך טומאתם, “that dwells with them amidst their contamination.” Even though the Jewish people are contaminated the Shechinah is amongst them (Sifra Acharey 4, 5). This is the opinion of Rabbi Yehudah in the Talmud Sukkah where he states his view that one may cover the Sukkah with material which is subject to becoming contaminated, although his view is not shared by the other scholars. He based his opinion on the text in our verse. We also have an opinion in Sanhedrin 37 according to which the words וירח את ריח בגדיו, “he inhaled the fragrance of his clothing” (Genesis 27,23) are understood as וירח את ריח בוגדיו, “he inhaled the fragrance of those who betray Him,” i.e. even though the person concerned is contaminated, seeing that they are Jews G’d does not totally reject them. Another allegorical approach along these lines is found in Shemot Rabbah 33,2 where the word עלית למרום שבית שבי (Psalms 68,19) are understood to mean that even if there were unfit Jews amongst the people this did not stop the Shechinah from being amongst them. The Midrash understands the words as a rebuttal to the Gentiles who believe that because Jews have served idols at one time they are forever cut off from G’d’s grace. Another comment by the Midrash (Bereshit Rabbah 18,8) on the words of Maleachi 2,16: “for I detest divorce- said the Lord G’d of Israel,” points to the fact that the prophet Malachi when mentioning G’d always uses the expression אלוקי צבאות, and only in this instance does he refer to G’d as אלוקי ישראל, “the G’d of Israel.” The author of the Midrash sees a clear message in this that the prophet wanted to reassure the people that G’d’s presence does not abandon the Jewish people even when they are sinful. ###### Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:17:1 [Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:17:1](https://torahapp.org/share/book/Rabbeinu%20Bahya/s/Vayikra/r/16:17:1) **וכל אדם לא יהיה באהל מועד.** דרשו רבותינו ז"ל במסכת יומא של ירושלמי, אפילו אותן שכתוב בהן (יחזקאל א׳:י׳) ודמות פניהם פני אדם, לא יהיו באהל מועד. ומה נהדר כהן גדול במעלה הגדולה הזאת עד שאפילו חיות הקדש מפנים לו מקום לעבודתו כדי שיכנס לפני המלך ויעבדנו ביחוד, כי מלאך ה' צבאות הוא (מלאכי ב׳:ז׳). ואותו כהן צדוקי שתקן מבחוץ והכניס מבפנים ובא מלאך וחבטו על פניו, בעזרה היה ולא היה לפני ולפנים בשעה שהוא נכנס להקטיר קטרת. **Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009:** וכל אדם לא יהיה באהל מועד, “No one shall be in the Tent of Meeting, etc.” Our sages in the Jerusalem Talmud Yuma 1,5 commented that even the creatures (angels) who have been described as having the likeness of אדם פני in Ezekiel 1,10 must also not be present in the Inner Sanctuary at the time Aaron performs this service. What a wonderful stature did the High Priest possess if he was allowed in a place where even angels were not allowed! This confirms that the High Priest was indeed מלאך ה' צבאות, “an angel of the Lord of Hosts” (compare Maleachi 2,7). The Sadducee High Priest (Yuma 19) who was struck down by the angel because he had arranged the fire and incense before entering the Inner Sanctuary had already left the Sanctuary before the angel struck him down. ###### Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:17:2 [Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:17:2](https://torahapp.org/share/book/Rabbeinu%20Bahya/s/Vayikra/r/16:17:2) **וכן**שנינו בברייתא במסכת יומא פרק ראשון, תנא רבי חייא כמין קול נשמע בעזרה שבא מלאך וחבטו על פניו ונכנסו אחיו הכהנים ומצאו כעין רגל עגל בין כתפיו, שנאמר (יחזקאל א׳:ז׳) וכף רגליהם ככף רגל עגל. ואירע לו כן מפני שלא היה מאמין לדברי חכמים שיש בה קבלה שאין לתקן מבחוץ אלא מבפנים, והטעם מפני ריח הקטרת שיש לו עיקר בשעת התקון, והוא היה רוצה להתחכם כנגד הקבלה ולפיכך נענש, הקב"ה יצילנו מן העונש ויגמלנו למען צדקו. **Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009:** According to Rabbi Chiya a sound was heard in the courtyard, עזרה, at that time. When the other priests entered to see what had caused this sound they found a calf’s foot between the feet of that High Priest. The reason this happened to this High Priest was because he ignored the instructions of the sages that there is a tradition not to enter the Sanctuary with the incense already fixed on top of the fire in the censer. The reason for the traditional procedure was because of the fragrance which was so important at the time when the incense was prepared. The High Priest in question wanted to defy the tradition; this is why he was punished. May the Lord save us from punishment and requite us for the sake of His righteousness. ###### Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:21:1 [Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:21:1](https://torahapp.org/share/book/Rabbeinu%20Bahya/s/Vayikra/r/16:21:1) **איש עתי.** דרשו רבותינו ז"ל איש אפילו זר, עתי אפילו בטומאה, שאם נטמא נכנס לעזרה ומשלחו. עתי אפילו בשבת, כלומר שאם חלה השעיר מרכיבו על כתפו בשבת והולך, ואין צריך לומר אם לא חלה דחי נושא את עצמו, אלא אפילו חלה דהוי כמו כפות והוי כמשאוי אף על פי כן מותר להרכיבו על כתפו בשבת, וזהו עתי אפילו בשבת. **Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009:** איש עתי, “a man designated for this particular task.” Our sages understand the word איש in this instance to mean that even a non-priest was fit for this task (Yuma 66). The word עתי means that even if the man was in a state of ritual impurity (temporarily) this did not disqualify him for this task. The man, even if impure, was allowed to enter the courtyard of the Temple in order to dispatch the scapegoat. The word עתי also means that the procedure transcends the laws of the Sabbath. The Torah means that if for some reason that scapegoat takes sick, the designated man may carry him to its destination on his shoulder. If the animal remained in good health it most certainly could be carried on the Sabbath as it is not forbidden to carry animals capable of walking, on the Sabbath. Even if the animal is sick and therefore as if tied up, unable to walk, the procedure is carried out on the Sabbath. All this is part of the meaning of the word עתי. ###### Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:23:1 [Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:23:1](https://torahapp.org/share/book/Rabbeinu%20Bahya/s/Vayikra/r/16:23:1) **והניחם שם.** שלא ישתמש בהם ביום הכפורים אחר, כך דרשו רבותינו ז"ל, בגדים שנשתמש בהם יום הכפורים זה אל ישתמש בהם יום הכפורים אחר, שנאמר והניחם שם מלמד שטעונין גניזה, ואמרו כי (משקל) [מחיר] הבגדים היו י"ח מנה וזה לשון והניח"ם. ותמצא עוד בירושלמי דמסכת יומא (ז, ג), תני ר' חייא ולבשם, יבלו שם, שם היו מרקיבין ולא היו כשרים ליום הכפורים הבא, עד כאן. וזה רמז מפורש לגניזתם. **Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009:** והניחם שם, “and he shall leave them there.” He is not to use these garments again on the following Yom Kippur. Our sages (in Yuma 24) said that the source for the ruling that garments worn by the High Priest on one Day of Atonement must not be worn again on another Day of Atonement are the words והניחם שם. This expression means that they have to be hidden forthwith. They added that the combined weight of these garments totaled 18 מנה, (והניחם= יח מנה) 450 shekel. A further allusion to the fact that these garments were not to be used again is found in Jerusalem Talmud Yuma 7 by Rabbi Chiya who derives from the word ולבשם, “and to wear them,” i.e. the combination of the letters in that word, that ובלו שם that these garments are “to rot there”. This is an outright indication that these garments are not to be used again. ###### Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:30:1 [Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:30:1](https://torahapp.org/share/book/Rabbeinu%20Bahya/s/Vayikra/r/16:30:1) **כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם.** הכתוב הזה הבטחה לדורות כי יום הכפורים הוא יום מיוחד לסליחה וכפרה, ובו יטהרו ישראל מכל חטאתם שעשו לפני ה', והוא שדרשו רבותינו ז"ל עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, ושבינו לבין חברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו. וכשהיה כהן גדול מתודה ביום הכפורים היה אומר הכתוב הזה בתפלתו, והשם שהיה מזכיר בכתוב הזה הוא שם בן מ"ב, ולכך אנו אומרים בתפלתנו ביום הכפורים לפני ה' תטהרו, כלומר לפני שם בן מ"ב, וכן דעת מורי הר"ש, וכן עקר, כי יום הכפורים יום רחמים בדין, והשם הזה שבע תיבות, כל תיבה ותיבה בת ששה אותיות, הששה תיבות מדת רחמים והשביעית מדת הדין, וכהן גדול היה צריך להתחנן אל הדיין. **Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009:** כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, “for on this day he (the High Priest) will provide atonement for you to purify you, etc.” This verse is an assurance for Jews throughout the generations that the Day of Atonement is a day set aside especially for forgiveness and pardon. On that day the Israelites will be cleansed of all their sins against the Lord. Yom Kippur is ineffective, however, in bringing about forgiveness, atonement, etc., for sins committed against fellow human beings. Only after the person guilty of such sins has been granted forgiveness by the person whom he has wronged will G’d add His forgiveness. When the High Priest used to recite his confessional on Yom Kippur, he would recite this verse in his prayer. The name of G’d referred to in this verse is the one comprised of 42 letters. This is why we use the formula לפני ה' תטהרו on Yom Kippur in our prayers (a substitution for the tetragram we are not allowed to utter). The words mean לפני שם מ'ב “before the 42-lettered name of the Lord.” The name consists of seven words, the first six representing aspects of the attribute of Mercy, whereas the seventh word represents the attribute of Justice. This is the opinion of my teacher the Rashba. This 42-lettered name is broken down into six times 7 words according to some, whereas others break it down into 14 words of three letters each. [You will find the former version printed before the Sabbath eve hymn לכה דודי, as a prayer beginning with the words אנא בכח. This dates back to the Arizal. Ed.] This prayer was most appropriate as the Day of Atonement is a day on which the attribute of Mercy achieves prominence within the framework of the attribute of Justice. The seventh of the 10 emanations, counting from the bottom מלכות up is גבורה or דין, the attribute of Justice. On that day the High Priest had to plead with the attribute of Justice, i.e. with the Judge who was presiding over all of mankind parading in front of Him, determining their fates for the coming year [if it had not already been decided on Rosh Hashanah. Ed.] ###### Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:30:2 [Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:30:2](https://torahapp.org/share/book/Rabbeinu%20Bahya/s/Vayikra/r/16:30:2) **וידוע**כי השם של מ"ב זה בו נברא העולם, והוא יוצא מבראשית ונקודו ידוע, והוא נחקר ממדת הגבורה, ושלש אותיות ראשונות הן הן שלש אותיות ראשונות של אלפ"א בית"א, ללמדך כי בששה ימים נברא העולם לשש קצוות בששה חותמות, וכמו שבארתי בסדר בראשית בפסוק יום הששי, והתיבה השביעית תחלתה שי"ן שפירושה אש, וזהו שי"ן שורקת שהיא מדת הדין, ומשפט תיבה זו להיותה מנוקדת בשור"ק ונחתם בה השם כלו, כי כן תמצאנה רמוזה בחתימת פרשה זו, הוא שסמך מיד שבת שבתון היא, הקו"ף היא קדש קבוע והוא רוח הקדש, וזהו שאמר ולבש את בגדי הבד בגדי הקדש, הוא"ו בכתוב שלאחריו וכפר את מקדש הקדש, וחתימת הפרשה כאשר צוה ה' את משה, והבן כל זה. **Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009:** The 42-lettered name of G’d is the one He employed while calling the universe into existence. By means of this name G’d extracted a ראש, beginning from the letter ב which symbolized בהו, the state of chaos prevailing amongst the universe’s raw materials prior to G’d’s first directive that there be light. [There are 42 letters in the opening words of Bereshit. They conclude with the letter ב in the word ובהו in the first verse, compare בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו וב. The message is that up until that point all was chaos. At that point, i.e. #42, G’d intervened and began to create an orderly universe. Ed.]. The first three letters (i.e. the first three words) of the prayer אנא בכח גדולת ימינך, the one composed of 42 words corresponding to the 42-lettered name of G’d, begin with the first three letters in the aleph bet. When added to one another 1+2+3 =6 they allude to the six days during which the universe was created, the six directions there are, i.e. north, east, south, west, up and down; these directions are also considered the “seal” of the Creator as I explained in connection with the word יום הששי on Genesis 1,31. The seventh word, commencing with the letter ש, [what is meant is the beginning of the last line in the אנא בכח prayer starting with the word שועתנו, Ed.] meaning אש, is an allusion to the seventh emanation i.e. the attribute of Justice. [At this point the author deals with the meaning of the vowel shuruk which serves as signature of G’d, etc. I confess I have not understood this. Ed.] ###### Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:30:3 [Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:30:3](https://torahapp.org/share/book/Rabbeinu%20Bahya/s/Vayikra/r/16:30:3) **ויש**מן הגדולים שדעתם כי השם המיוחד היה מזכיר, והגאון רבינו סעדיה ז"ל מכלל, והם אומרים כי מה שאנו קורין לפני ה' תטהרו, לפי שביום שאנו אומרים וכך היה אומר ואנו מעידים עליו ועל מה שהיה אומר, איך נוכל להעיד עליו שהיה אומר לפני ה' תטהרו, כלומר לפני השם שאין אנו רשאין להזכירו ככתבו, אבל הוא היה רשאי בכך שהיה מזכירו עשרה פעמים במקדש ביום הכפורים, וכן אמרו במסכת יומא פרק טרף בקלפי, תנו רבנן עשרה פעמים מזכיר כהן השם בו ביום, שלשה בודוי ראשון ושלשה בודוי שני ושלשה בשעיר המשתלח ואחד בגורלות, וכן תמצא בפרשה זו עשר פעמים השם המיוחד מן ויאמר ה' אל משה עד תשלום הפרשה. והדעה הראשונה היא העיקר אצלנו, כי השם של מ"ב היה מזכיר וכמו שהזכרתי למעלה. ומזה אנו אומרים בנוסח אותה תפלה וכשהיו שומעין את שם המפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ולא היה נקרא בקדושה אלא מתוך המחשבה. **Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009:** Some of our sages believe that Aaron mentioned the tetragrammaton (and not the 42-lettered name of G’d) during his prayer. Rabbi Saadyah Gaon belongs to that group of scholars. According to these scholars, when we say in our prayers on Yom Kippur the words לפני ה' תטהרו, this is a reference to what the High Priest said on that day, similar to when the Mishnah describing the count of the sprinkling by the High Priest quoted him by prefacing his words with: וכך היה אומר. Naturally, we are not allowed to repeat the exact word used by the High Priest when he said it, therefore in our prayer we allude to it by saying “this is (similar to) what he said when he was in the presence of Hashem.” In fact, the High Priest uttered the tetragrammaton on ten separate occasions during his service on that day. Yuma 39 writes: “the High Priest uttered the tetragrammaton ten times during the course of Yom Kippur; the first three times he uttered that name when reciting the first confession recited over the bull, when he commenced with the words אנא השם וגו'. The second time he uttered the tetragrammaton was when he recited the second confession over the he-goat, which was offered on the altar. During that confession he also uttered the Holy Name three times. The third time was when he recited the confessional on behalf of all the people over the scapegoat to be consigned to the desert. Here too he uttered the Holy Name three times. The last time he uttered that name was when he drew the lots.” You will find that the Torah mentions the tetragrammaton ten times in our paragraph commencing with 16,2, followed by verse 7, followed by verse 8, followed by verse 9; we find that name again in verse 10, followed by verse 12, followed by verse 13. In verses 18, 30 and 34 the tetragrammaton again appears in our chapter. We feel that the first opinion, the one speaking of the 42-lettered name of G’d being used by the High Priest is likely the correct one. This is why in our liturgy of Yom Kippur the wording is: “when the people outside the Temple heard the High Priest utter the holy name of G’d etc., they would prostrate themselves and proclaim G’d’s majesty using he words we use daily after the first line of the קריאת שמע, i.e. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, “blessed be the name of His glorious Majesty forever and ever.” When the paytan, composer of this piece of liturgy, refers to בקדושה ובטהרה, he did not mean that the people would pronounce the tetragram as the High Priest had done. He meant that the thoughts of reverence filling the minds of the people at that moment were holy and reverent but they had not heard the tetragram pronounced. ###### Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:30:4 [Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:30:4](https://torahapp.org/share/book/Rabbeinu%20Bahya/s/Vayikra/r/16:30:4) **וכך**אמרו חכמי המרכבה, אין שמותיו של הקב"ה נקראין בקדושה אלא מתוך מורשי לבו של אדם. והכוונה להם לומר שאילו יוצאים בשפתיו הנה הם מתפשטין באויר והאויר בא לידי טומאה ונמצא שם שמים מתחלל, ולפיכך היה הכהן מבליע, היה מתחיל להזכירו בהוצאת שפתים ואחר כך משלימו בבליעתו. **Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009:** This is also the meaning of our sages known as חכמי המרכבה, (a group of Kabbalists) when they said that “the names of G’d are not actually uttered in holiness but the person thinking about them is filled with holy thoughts when he does so.” The idea seems to be that the very air into which such words would be exhaled when someone utters them by mouth will contaminate he holiness of that name. If that were to happen the Holy Name of the Lord would have been desecrated. This is why even the High Priest when he started to form the letters of the tetragrammaton with his lips immediately “swallowed” it, not allowing the fully formed word to escape into the air around him. [He was reciting the confession while standing outside where the air was certainly less holy than inside. Ed.] compare verse 7, “at the entrance of the Tent of Meeting, the Sanctuary.” ###### Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:30:5 [Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:30:5](https://torahapp.org/share/book/Rabbeinu%20Bahya/s/Vayikra/r/16:30:5) **ושמעתי**כי ההבלעה היתה בתיבות האחדות שהיו אותיות ההוי"ה נזכרים בהם עם נקודם כגון אליהו הנביא ישעיהו הנביא וכיוצא בו, וזו היתה ההבלעה, וזהו פירוש מבליעין שאמרו רבותינו ז"ל בפרק עשרה יוחסין, שם בן י"ב אין מוסרין אותו אלא לצנועים, וצנועים שבכהונה מבליעים אותו בנעימות אחיהם הכהנים. והיה שם של מ"ב מזכירו בהוצאת שפתיו בתיבותיו ובנקודו המקובל. ולדעת האומר השם המיוחד היה מזכיר, היה מזכירו גם כן בהוצאת שפתיו באותיותיו ובנקודו המקובל, (אע"פ) שאין עיקר הקדושה בהזכרת שם ההוי"ה אלא בנקודו. ומסורת ביד חכמי האמת שאין מוסרין את השם אלא על המים, שנאמר (תהלי כט) קול ה' על המים. **Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009:** I have heard that the “swallowing” consisted of the individual words alluding to the Unity of G’d, i.e. words containing the letters in the word י-ה-ו-ה, to appear with the vowel pattern familiar from the word אליהו הנביא, or ישעיהו הנביא, and similar examples. In other words, the meaning of “swallowing the letters,” is to pronounce them with vowels other than the ones designated for them. This is also the meaning of the expression מבליעין described in Kidushin 71 where the Talmud says that the name of G’d consisting of 12 letters must not be revealed to anyone except the most chaste of the priests. The name consisting of 42 letters was revealed only to people possessing the following three qualities: 1) chastity, 2) humility, 3) at least 35 years old, 4) not given to anger, 5) not given to drunkenness. 6) not insisting on what he feels is his due. The chaste priests to whom the 12-lettered name of G’d had been revealed would “swallow” it i.e. utter it at a time when because of the four-lettered name of G’d uttered by the other priests at the same time the 12-lettered name could not be heard or identified by the listeners. According to the opinion of those who hold that the High Priest did indeed utter the tetragrammaton he did so using the traditional vowel pattern, even though the ultimate holiness of that name is dependent on the vowel pattern [the one we have changed and is read as elohim, especially when the letters of the tetragrammaton (consonants) appear in the Books of the Prophets. Ed.] There is a tradition amongst the Kabbalists that when the Holy Name is divulged to qualified students this is done only על המים, near the water; this is based on Psalms 29,3: “the voice of the Lord is over the waters.” In other words, the waters are to act as purifying agent for the name when it is “handed over,” much as a ritual bath acts as a purifying agent.