## Reshimot Shiurim on Bava Kamma Daf 20a

###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:1
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:1](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/20a:1)

**גמ' בקופצת.** בביאור דין קופצת חולקים רש"י ובעה"מ עם הרי"ף הרמב"ם והרמב"ן. אליבא דרש"י ובעה"מ הקופצת חייבת ח"נ מדין קרן כי המזיק משונה. ברם הרי"ף כתב וז"ל אמר אילפא בהמה ברה"ר ופשטה צוארה ואכלה מעל גבי חברתה חייבת מ"ט על גבי חברתה כחצר הניזק דמי והוא דקפצה אבל עמדה לא דהיינו אורחה עכ"ל. להרי"ף הקופצת משלמת נ"ש מדין שן שכן אכלה ברשות הניזק, ובלא קפצה דינה כמי שאכלה ברה"ר ופטורה. שיטת הרי"ף טעונה ביאור.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:2
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:2](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/20a:2)

וביאר הרמב"ן במלחמות ה' וז"ל דוקא קופצת לפי שנסתלקה מרה"ר לגמרי ודמיא למאן דשבקתה לרחבה ואכלה בצדי הרחבה וכו' עכ"ל. ומסביר הנמ"י כמו"כ וז"ל פירוש קופצת היינו שזקפה רגליה ועמדה על הבהמה ואכלה זקופה וכו' ובכה"ג יש לה דין אוכל ברשות הניזק ומשלמת נ"ש, אבל אם עמדה מעט כדי לפשוט צוארה לא הוי רשות הניזק דבכה"ג עמדה נמי אורחא הוא כדאמרן ופטורה וטעמא דמילתא משום דבהמתו לאו רשות הניזק גמור הוא אבל ברשות הניזק גמור כגון ביתו חייבת ואפילו אכלה כדרכה וכו' עכ"ל. ואף דברי הראשונים אלו טעונים הסבר.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:3
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:3](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/20a:3)

ויתכן להבין את הראשונים עפי"מ שכתב הרי"ף בראשית המסכת (ועיין ברא"ש פ"ק סי' א') שיסוד הפטור של שן ברה"ר הוא משום דאורחה הוא כלומר שיש רשות לבהמה ללכת כדרכה ברה"ר ולאכול ממה שיש שם. ואילו ברשות הניזק אין לה רשות לאכול. ובכן אם הבהמה עומדת ברה"ר ואוכלת מע"ג חבירתה פטורה כי כך דרכן של בהמות ולזה יש לה רשות. מאידך אם קפצה ע"ג חבירתה וזקפה את עצמה והרימה את רגליה ועמדה על גבי חברתה ואכלה חייבת כי אין לה רשות גם ברה"ר להזדקף על גבי חברתה. וכן נראה בכוונת הרמב"ם שכתב בפ"ג מהל' נזקי ממון (הל"י) וז"ל היתה מהלכת ברה"ר ופשטה צוארה ואכלה מעל גבי חברתה ואפילו עמדה משלם מה שנהנית שכן דרך הבהמות לאכול זו מעל גבי זו, ואם קפצה ואכלה על גבי חברתה משלם מה שהזיקה שגבי חברתה כחצר הניזק הוא חשוב עכ"ל. הרמב"ם אזיל לשיטתו שהסביר את הפטור של שן ורגל ברה"ר כפי סברת הרי"ף (פ"א מהל' נזקי ממון הל"ח) משום דאורחה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:4
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:4](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/20a:4)

ברם יעויין ברא"ש לסוגיין (פ"ב סי' ד') הנותן לנו הסבר שונה קצת וז"ל דכל היכא דיכולה בהמה לאכול כדרכה דרך הילוכה בלא קפצה אין לו לאדם רשות להניח שם פירותיו והוי רשות הרבים ופטורה אבל היכא דאין יכולה לאכול אלא בקפיצה יש לו רשות להניח פירותיו ומיקרי חצר הניזק עכ"ל. אליבא דהרא"ש הקובע של פטור השן ברה"ר הוא מקום הנחת הפירות של הניזק - שאם בהמת המזיק יכולה לאכול את הפירות בלי קפיצה אין לניזק רשות לשים אותם שם ברה"ר ואם הניחם אותם שם עליו לשומרם שלא יוזקו. ואילו אם הפירות מונחים במקום שבהמת המזיק יכולה להגיע אליהם דוקא ע"י קפיצה יש לניזק רשות להניחם שם ואין רשות לבהמת המזיק לקפוץ ולאכלם. הרא"ש הדגיש את מקום הנחת הפירות. ואילו הרמב"ן רמב"ם והנמ"י הדגישו את מקום עמידת המזיק. אך היסוד שוה בין כולם והוא שהפטור של שן ברה"ר מיוסד על רשות אכילה וכפי שביאר הרי"ף בפטור שן ברה"ר בתחילת המסכת. ובקופצת אין לבהמה רשות ולפיכך בעליה חייבים.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:5
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:5](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/20a:5)

**גמ' מתגלגל מהו.** בסוגיין יש שלש שיטות ראשונים:


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:6
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:6](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/20a:6)

א) פרש"י


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:7
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:7](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/20a:7)

כ' רש"י וז"ל כגון דקיימא עמיר ברשות הניזק ובהמה ברה"ר וכו' מאי בתר אכילה אזלינן ונפטרה או בתר דשקלה ליה אזלינן וחייבת והוא הדין נמי אי בהמה ברשות הניזק ועמיר ברה"ר וגילגלתו מרה"ר לרה"י אי בתר אכילה אזלינן וחייבת ואי בתר דשקלה ליה אזלינן פטורה עכ"ל, אליבא דרש"י שאלת הגמרא מתייחסת לשני האופנים - בין שלקחה מרה"ר ואכלה ברה"י בין שלקחה מרה"י ואכלה ברה"ר. והספק הוא אם אזלינן בתר לקיחה או בתר אכילה בין לקולא בין לחומרא. ויש לעיין למה נלך בתר הלקיחה ולא בתר אכילה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:8
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:8](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/20a:8)

ונראה שמעשה הנזק מתחיל עם הלקיחה ונגמר עם האכילה. ספק הגמרא הוא מתי חלים החיובים של תשלומי הנזק - אם חלים מתחילת מעשה הנזק או בגמר הנזק. ונ"מ לקולא ולחומרא וכדפרש"י. ונראה לפי"ז שיש עוד נ"מ: כשמת בעל המזיק בין שעת הלקיחה לשעת האכילה אם נשתעבדו נכסיו או לא.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:9
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:9](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/20a:9)

ובתוס' (ד"ה מתגלגל מהו) הקשו על רש"י מגמרא לקמן גבי כלב שנטל חררה מרשות הניזק ואכל אותה בגדיש שפטור ובכן חזינן שהולכים בתר האכילה. אמנם מסתבר לחלק בין הציור דרש"י כאן לבין הציור שם. רש"י לפנינו ביאר שמדובר כשהבהמה עומדת ברה"ר ומגלגלת את העמיר מרה"י לרה"ר ואכלה ברה"ר. ומאחר שהבהמה כבר משעת הלקיחה עמדה ברשות הרבים וגלגלה את העמיר מרה"י לרה"ר ואכלה שם ניתן לומר שמעשה הלקיחה מהווה תחילת מעשה הנזק ומחייב. לעומת זאת, בכלב שנטל חררה הרי הכלב שינה את רשותו והלך מרשות אחת לשניה וממילא פשוט שאין לקיחתו תחילת מעשה הנזק אלא הכשר הנזק בעלמא. ואילו מעשה הנזק עצמו לא התחיל עד שאכל ברשות האחרת ולכן פטור. עיין בשיטה מקובצת שכמו"כ מיישב את קושית התוס'.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:10
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:10](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/20a:10)

ב) פירוש הרמב"ם


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:11
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:11](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/20a:11)

עיין ברמב"ם ובראב"ד בפ"ג מהל' נזקי ממון (הל"ד - ה'). הרמב"ם שם פירש את ספק הגמרא דוקא בבהמה שעמדה ברשות הניזק ותלשה פירות מרה"ר ואכלתן ברשות הניזק והספק הוא אם בתר הלקיחה אזלינן ופטור או בתר האכילה אזלינן וחייב. מאידך אם כלב נכנס לרשות הניזק ולקח פת ואכלתה ברה"ר פטור כי באופן הזה הולכים בתר האכילה ולא בתר הלקיחה. ונראה שלדעת הרמב"ם שעת חלות החיוב היא שעת האכילה והיא הקובעת בכל אופן את הדין ד"ובער בשדה אחר" ולכן אם אכלה ברשות הרבים פשיטא שפטור. וספק הגמרא הוא באופן שאכלה בחצר הניזק אלא שלקחה הפירות מרה"ר, כי יתכן שאף שעת הלקיחה שהיא תחילת מעשה הנזק קובעת את הדין ד"ובער בשדה אחר". ובכן י"ל שאם לקחה הפירות מרה"ר הואיל ולא לקחתם משדה אחר פטור. ולאידך גיסא י"ל שהכל נקבע בגמר הנזק - בשעת האכילה, ומאחר שהאכילה היתה ברשות הניזק חייב.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:12
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:12](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/20a:12)

ג) שיטת התוס'


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:13
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:13](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/20a:13)

ז"ל ונראה לר"י כגון דקיימי פירות ברשות הניזק ומגלגלי ואתו לרה"ר דאי לאו שהבהמה מעכבתן בפיה ואוכלתן שם היה סופן להניח ברה"ר וקמבעיא ליה אי חשיבי כמונחים ברה"ר או לאו וכו' עכ"ל. שיטת הר"י מתפרשת בשני אופנים:


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:14
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:14](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/20a:14)

א) הספק חל בנוגע למקום הנחת המאכלים המתגלגלים, אם הם חשובים כמונחים ברשות דהשתא היכן שהבהמה אוכלתם או כמונחים ברשות שיתגלגלו אליה לאחר זמן. לפי"ז אותו הספק חל גם להיפך - באוכל המתגלגל מרה"ר לחצר הניזק אם נחשב כמונח כבר בחצר הניזק וחייב או שהולכים בתר המקום דהשתא ופטור.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:15
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:15](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/20a:15)

ב) י"ל דפשיטא לן שלגבי קביעת מקום החפצא מקום האכילה הוא הקובע. משום כך באוכל המתגלגל מרה"ר לרה"י ואכלה הבהמה ברה"ר פשיטא דפטור כי האוכל הוא ברה"ר בשעת האכילה. וספק הגמ' אליבא דהר"י הוא דוקא במתגלגל מרה"י לרה"ר כי י"ל שמאחר שהאוכל נאכל ברה"י חייב. ומאידך יתכן שפטור, כי מאחר שהאוכל עומד להתגלגל לרה"ר, וברה"ר כל הבהמות תהיינה פטורות מהיזקו, אף עכשיו בשעת הגלגול יש לבעל הבהמה שאכלה טענת פטור. דהיינו, שרק מחמת לקיחת ואכילת בהמתו לא התגלגל האוכל לרה"ר, וטענתו היא דמשום כך א"א לחייבו. כי מ"ש בהמתו משאר הבהמות שברה"ר שפטורות, וכאילו הזיקה שם, ומשו"ה פטור.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:16
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:16](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/20a:16)

ועיין בשיטה מקובצת שם מובאת שתי דעות אלו בפירוש הסוגיין בשם הראשונים.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:17
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:17](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/20a:17)

**גמ' כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור.** יעויין בסוגיין וכן לקמן (דף כד:) שהמשסה כלבו של חבירו בעצמו פטור מדין כל המשנה ובא אחר וכו'. אמנם שם (כד:) מבואר שרבא חולק על ר"ל בדין של שתי פרות ולדעתו רק המשסה כלבו של חבירו בעצמו פטור ואילו בשתי פרות חייב, וז"ל דאמרינן ליה כי אית לך רשותא לסגויי עלי לבעוטי בי לית לך רשותא עכ"ל. ועלינו להבין את סברת רבא.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:18
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:18](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/20a:18)

ונראה שרבא סובר שאם שיסה את הכלב בעצמו וגרם את הנזק נחשב כאילו הניזק הזיק את עצמו ולפיכך המזיק פטור. אין המזיק חייב אא"כ הוא לבדו עשה את הנזק ולא כשהניזק השתתף עמו. מאידך בב' פרות הרבוצה לא גרמה את הנזק ולא הזיק הניזק את עצמו ולפי' המזיק חייב.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:19
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:19](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/20a:19)

אכן פסקי הרמב"ם בנידון עומדים לכאורה בסתירה. בפ"ב מהל' נ"מ (הלי"ט - כ') כתב וז"ל המשסה כלבו של חבירו כו' ואם שסהו בעצמו בעל הכלב פטור שכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. שתי פרות ברשות הרבים אחת רבוצה ואחת מהלכת ובעטה מהלכת ברבוצה חייב חצי נזק שאע"פ שדרכה להלך עליה אין דרכה לבעט בה עכ"ל. הרמב"ם איפוא פסק כרבא שבב' פרות חייב ובשיסה כלב בעצמו פטור. אך בפ"ג (שם הל"ג) העלה ז"ל אכלה אוכלין שאין דרכה לאכלן כגון שאכלה כסות או כלים בין ברשות הניזק בין ברשות הרבים משלם חצי נזק שזה שינוי הוא ודרך בני אדם להניח כליהם וכסותן ברה"ר עד שינוחו מעט עכ"ל. ויפלא מאחר שפסק כרבא שבב' פרות הבועטת חייב ודוקא המשסה כלב בעצמו פטור באופן שהניזק הזיק את עצמו, למה הוזקק הרמב"ם לסברת ר' יוחנן שבסוגיין לחייב כסות וכלים כי "עבדי אינשי דמנחי גלימי ומתפחי" דהיינו "שדרך בני אדם להניח כליהם וכסותם ברה"ר עד שינוחו מעט", הרי הרמב"ם מחייב בב' פרות למרות שאין דרכה של פרה להיות רבוצה ברה"ר. (עיין ברא"ש סוף סימן י"ד שהקשה כן על הרי"ף אך תירוצו שם אינו ברור).


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:20
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:20](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/20a:20)

ונראה שהרמב"ם הבחין בין רבוצה לבין כסות וכלים. הנה הבעלים עצמם הניחו את הכסות והכלים ברה"ר ואילו ברבוצה הפרה רבצה ברה"ר ולא משום בעליה. הרמב"ם סובר שבמקום שהבעלים עצמם הניחו את כסותם ברה"ר אלמלא יש להם רשות בדין היה שהמזיק ייפטר כי כשהבעלים של הניזק עצמם שמו את הדבר הניזק ברה"ר שלא ברשות הרי"ז נחשב כאילו הבעלים הזיקו את עצמם ודומה למשסה את כלבו של חבירו בעצמו. אך מאחר שהבעלים רשאים להניח את כסותם וכלים ברה"ר כדי לנוח לכן המזיק חייב. ואילו ברבוצה שהפרה רבצה בעצמה בלי הבעלים, הבועטת בה חייב כי א"א לומר שבעל הניזק הזיק את עצמו. ובכך מבוארות כל הלכות הרמב"ם על נכון.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:21
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:21](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/20a:21)

**גמ'. דמי עמיר.** מסתבר שלרבה האומר דמי עמיר שיעור מה שנהנית הוא שיעור הכסף שבעל הבהמה חסך ע"י אכילת בהמתו ואם דרכו להאכילה עמיר חסך דמי עמיר. מאידך רבא האומר דמי שעורים בזול סובר שמשלם עבור ההנאה עצמה שנהנית מזה הנזק.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:22
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:22](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/20a:22)

**ענין זה נהנה וזה לא חסר.**


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:23
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:23](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/20a:23)

תוס' ד"ה זה אין נהנה וכו'. אליבא דתוס' זה לא נהנה וזה חסר פטור. ואילו הרמב"ם פסק בפ"ג מהל' גזילה (הל"ט) שחייב. עיין בהגהת הגר"א וברא"ש. והתוס' הכריחו את דעתם כי מ"ש מגירש את חבירו מביתו ונעל דלת בפניו שפטור שאינו אלא גרמא בעלמא.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:24
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:24](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/20a:24)

ונראה לנמק את שיטת הרמב"ם עפי"מ שיש להעיר למה הביא את הדין בהלכות גזילה ולא בהלכות שכירות, והרי החיוב הוא לכאורה מחיובי שכירות ומדין מה שנהנית. אלא מכאן שלדעת הרמב"ם אין החיוב חל מדין שכירות אלא מדין גזילה. ודומה שלרמב"ם דין דאין קרקע נגזלת חל בנוגע לגוף הקרקע ואילו בנוגע לתשמיש קרקע נגזלת. הדר בחצר חבירו חייב מדין גזילת תשמישין ולכן חייב כשיש חסרון לבעלים שכן עיקר המחייב בגזילה הוא שהבעלים חסרו ממון מחמת הגזילה. ברם כשאין חסרון אינו חל חיוב גזילה. ולפיכך פסק הרמב"ם (שם) שזה נהנה וזה לא חסר פטור כי אין כאן גזילה. ובכן מסולקת הקושיה על שיטת הרמב"ם ממי שגירש את חבירו מביתו שפטור כי מאחר שהמגרש לא השתמש בבית לא נחשב לגזלן והוי מבטל כיסו של חבירו בעלמא שפטור מחיובי מזיק.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:25
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:25](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/20a:25)

אולם התוס' סוברים שאף בנוגע לתשמישין אין קרקע נגזלת. המחייב בסוגיין הוא חיוב שכירות, ותלוי איפוא בהנאת הדר בבית, ובמקום שאינו נהנה אינו מתחייב מדיני מה שנהנית ומדיני שכירות.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:26
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:26](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/20a:26)

לאור האמור מתקבל על הדעת שחלוקים התוס' עם הרמב"ם אף למ"ד זה נהנה וזה לא חסר חייב. אליבא דתוס' החיוב הוא מחיובי שכירות החלים כשנהנה מבית חבירו. אבל לפי הרמב"ם מסתבר שאינו מדיני שכירות אלא מדיני גזילה. וי"ל שלרמב"ם חיובי שכירות אינם חלים שלא מדעת המתחייב של השוכר, ולפיכך א"א לחייב את הדר בחצר חבירו מדין שוכר. וע"כ שהחיוב נובע מדין גזלן שגזל את תשמישי החצר. התוס' לעומת זאת סוברים שלא יתכן לחייב הדר מדין גזילה כי לדעתם כשם שאין גוף הקרקע נגזלת כן הדין שאין השתמשות קרקע נגזלת.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:27
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:27](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/20a:27)

לפי"ז הביאור במחלוקת דזה נהנה וזה לא חסר אליבא דהרמב"ם שונה מהביאור אליבא דהתוס'. לדעת הרמב"ם המחלוקת היא אם יש גזילה בגזילת תשמישי קרקע (כשזה נהנה) כשאין הפסד ממון לבעל הקרקע (וזה לא חסר). ולפי התוס' המחלוקת היא בנוגע לחיוב שכירות שלא מדעת כי למ"ד חייב הדר הוא חייב כשוכר שלא מדעת משום שנהנה מהבית וחייב לשלם שכירות. ומ"ד פטור סובר שהחיוב לשלם שכירות ומה שנהנה חל דוקא כשיש בעל - דין שיש לו תביעה על הנהנה שהשתמש בנכסיו. וכשזה לא חסר הרי איננו בעל - דין לתבוע מן הדר מה שנהנה ושכירות כי לא חסר לו מחמת הנאתו.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:28
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:28](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/20a:28)

והנה התוס' לקמן (דף כא. ד"ה ויהבי להו וכו') כתבו שלמ"ד זה נהנה וזה לא חסר פטור (וכן הפסק אליבא דרוב ראשונים) אם חיסר משהו חייב לשלם כל מה שנהנה אע"פ שלא חיסר כל כך. ועיין בנמ"י שהרמ"ה חולק. ונראה שדברי התוס' הם בהתאם לסברתם שהמחייב לשלם הוא מה שנהנה ושכירות אלא שצריכים בעל - דין לתבוע את התשלומין ולכן אף בחיסר כל שהוא חשוב בעל הבית לבעל - דין ויכול לתבוע כל ההנאה ודמי שכירות שלמים. מאידך אליבא דהרמב"ם שהמחייב בחסר הוא גזילה מסתבר שהחיוב הוא רק כשיעור הגזילה דהיינו החסרון ולא יותר - שלא כתוס' אלא כרמ"ה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:29
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:29](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/20a:29)

ועלינו לבאר למה נמנע הרמב"ם מלייחס את החיוב שבסוגיין לדיני שכירות ומה שנהנה שהרי מ"ש הדר בחצר חבירו משן ברה"ר שהבעלים משלמים דמי מה שנהנית אע"פ שאין חלים חיובי גזילה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:30
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:30](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/20a:30)

ומסתבר שלרמב"ם חיוב מה שנהנית בשן ברה"ר חל מדין מזיק, ולכן דוקא מזיק חייב לשלם מה שנהנה. ואילו הדר בחצר חבירו לא עשה מעשה נזק כי לגבי נזק הו"ל גרמא בעלמא שהרי רק ביטל את כיסו של חבירו, ולכן אינו משלם מה שנהנה מדיני נזקין. ולשיטה שהדר חייב, אליבא דהרמב"ם אינה מדין מה שנהנה או מדין שכירות אלא מדין גזילה וכדנ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:31
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:31](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/20a:31)

והנה בב"מ (דף מג:) יש מחלוקת במי ששואל שלא מדעת אם הוא שואל או גזלן. וי"ל שהמחלוקת שם קשורה לספק אם תיתכן שאלה בלי קבלת התחייבות מדעת מצד השואל. ולכאורה היא אותה המחלוקת שבין הרמב"ם לבין התוס' לפנינו אם חלה שכירות שלא מדעת. אך ניתן לחלק בין שאלה לשכירות שכן שאלה היא חלות קנין ואילו שכירות אין בה קנינים בגוף החפצא ולפיכך שואל חייב באונסין משום שקנה את החפץ אבל שוכר פטור מאונסין. (עיין ברמב"ם בפכ"ג מהל' מכירה הל"ח א) ולפיכך יתכן ששואל שלא מדעת הוי שואל מאחר שעשה קנין שאלה בחפצא, ומאידך השוכר שלא מדעת פטור כי אין שכירות תלויה בקנינים אלא בדעת המתחייב.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:32
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:32](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/20a:32)

ודומה שתהיה עוד נ"מ בין הרמב"ם לתוס' באופן שבעל החצר הלך לו למדה"י ובהיכי תמצי לא השכיר את חצירו אך החצר עצמה עומדת וראויה להשכר. אליבא דהרמב"ם הדר צ"ל פטור כי במציאות לא חסר בעל החצר כלום וליכא גזילה. אולם לשיטת התוס' מהראוי שהדר יהיה חייב לפי שנהנה ובעל החצר נחשב לבעל - דין לתובעו מאחר שעצם החצר עומדת לשכירות.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:33
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 20a:33](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/20a:33)

גם תתכן נ"מ כשהקפיד בעל החצר על הדר טרם נכנס הדר לחצירו. עיין בתוס' (דף כא. ד"ה כהדיוט) שמדבריהם עולה שחייב לשלם לכ"ע, וכן פסק בש"ע (חו"מ שס"ג: ז'). ואילו ברמב"ם לא נמצא דין זה. וי"ל שהם נאמנים לשיטותיהם. אליבא דהרמב"ם הואיל ובעל החצר לא חסר הדר בחצירו פטור. אך אליבא דהתוס' מאחר שהקפיד בעל החצר שלא יכנס הדר לחצירו לכתחילה נחשב בעל החצר לבעל - דין והדר חייב לשלם כי יש בעל - דין התובע ממנו את השכירות.