## Reshimot Shiurim on Bava Kamma Daf 22b

###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:1
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:1](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:1)

**תוס' ד"ה והיה גדי כו'.** בדין גדי סמוך לו ונשרף עמו חלוקים רש"י ורשב"ם. לרש"י חייב ולרשב"ם פטור שהיה לו לגדי לברוח. ועיין לקמן (דף סא:) ברש"י (ד"ה היה גדי כו') המביא בשם איכא דאמרי שבגדי סמוך לו פטור והקשו מהגמרא (דף כז.) ששורו כממונו ואם הניח גחלת עליו ונשרף חייב ותירצו ז"ל התם הוא דהניח על גבי שור דלא היה לו לשור ליטול אבל הכא היה לו לברוח עכ"ל. לכאורה מחלוקת הראשונים היא במציאות האם לגדי יש מספיק דעת לברוח או לא, אך קשה להניח שחלוקים הראשונים במציאות הטבע של גדי.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:2
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:2](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:2)

ולע"ד דומה שאין כאן מחלוקת במציאות כי אם בדין. לכ"ע יש לגדי מספיק שכל שהיה לו לברוח, אלא שחלוקים אם דין הפטור דהיה לו לברוח חל כפטור אף בנזקי ממון או שהפטור הזה מוגבל לחיוב רוצח ואינו חל בנזק. אליבא דהרשב"ם חל הפטור בין ברציחה בין במזיק ואילו לרש"י הפטור חל רק ברוצח ולא במזיק. לשם ביאור המחלוקת עלינו לחקור בדין דהיה לו לברוח שפוטר ברוצח האם מפני שהיה לו לברוח חסר מעשה הרציחה או שיש מעשה רציחה אלא שחל פטור עונשין. ונראה שאם חסר במעשה הרציחה יתכן שיש חסרון אף במעשה מזיק, ומשום כך כשהיה לבעל חי לברוח אף מזיק פטור. ברם אם יש מעשה רציחה גמור אלא שחל פטור עונשין מסתבר שהפטור מוגבל לרוצח שכן חיוב רוצח חלות עונש הוא ואילו נזק אינו חלות עונש אלא חיוב ממון בעלמא. ועיין בשיעורים לתחילת המסכת שכתבנו בשם הגאון ר' חיים זצ"ל להבחין בין חיוב חובל לבין חיוב מזיק. חיוב חובל עונש הוא ואילו חיוב מזיק מהווה חיוב ממון דעלמא. משו"ה יתכן שפטור היה לו לברוח חל בחבלה אך לא במזיק. ועיין לקמן (דף כז.) בהניח גחלת על לב עבדו שהגמרא מסיקה עבדו כגופו שכן חל פטור היה לו לברוח. ומסתימת פרש"י שם משמע שמדובר גם בחבלה, ויוצא לפי"ז שהפטור דהיה לו לברוח חל בחבלה כמו שחל ברוצח.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:3
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:3](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:3)

עוד נראה עפ"מ שמצינו ששונה דין הרוצח מדין המזיק בנוגע למצמצם. הנה מבואר במשנה דסנהדרין (דף עו:) וסוגיא שם שרוצח שכבש את הנרצח לתוך המים ואינו יכול לעלות משם ומת חייב. ויוצא שההורג המונע מהנהרג את האפשרות לברוח חייב מיתה. אך בנוגע למצמצם בנזקין נחלקו רבינא ורב אחא בר רב בסוגיא דסנהדרין (שם) וז"ל רבינא מחייב ק"ו ומה רוצח שלא עשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון חייב בו את המצמצם נזקין שעשה בהן שוגג כמזיד ואונס כרצון אינו דין שחייב בהן את המצמצם. רב אחא בר רב פוטר, אמר רב משרשיא מ"ט דאבוה דאבא דפוטר אמר קרא מות יומת המכה רוצח הוא ברוצח הוא דחייב לן מצמצם בנזקין לא חייב לן מצמצם עכ"ל. הרי שלדעת רב אחא בר רב קיים הבדל בין המצמצם ברציחה שחייב לבין המצמצם בנזקין שפטור. הביאור לכך הוא שחיוב רציחה חל במניעת האפשרות מהנהרג לברוח ולהציל את עצמו ואילו חיוב מזיק תלוי במעשה מזיק גמור. ואף רבינא יודה לחילוק זה אלא שהוא מחייב את המצמצם בנזק מק"ו מיוחד. לפי"ז מובנת הבחנת הראשונים בנוגע לפטור דהיה לו לברוח. הם סוברים שהפטור דהיה לו לברוח חל דוקא ברציחה כי האפשרות של בריחה קובעת את חיובי הרציחה וכדחזינן בדין המצמצם. אולם הפטור דהיה לו לברוח אינו חל במזיק שכן המזיק חייב משום עצם מעשה הנזק שעשה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:4
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:4](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:4)

**ב.**
ולפי המבואר עלינו להתבונן בבעיית רבא לקמן (כז.) ז"ל הניח גחלת על לב עבדו מהו, כגופו דמי או כממונו דמי, את"ל כגופו דמי שורו מהו. הדר פשטה עבדו כגופו שורו כממונו עכ"ל. הבעייא מתבארת בכמה פנים.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:5
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:5](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:5)

א) י"ל שמדובר בעבד שנחבל ורבא מסתפק אם דין היה לו לברוח חל אפילו בחבלה כמו ברוצח או לא. וניתן לבאר את הספק על פי חקירת הגר"ח זצ"ל הנ"ל אם חיוב חבלה מהוה עונש כמו מיתת הרוצח ובכן חל הפטור דהיה לו לברוח או שחיוב חובל חיוב ממון דעלמא הוא ולכן לא חל הפטור. א"נ הספק הוא אם היה לו לברוח מפקיע את עצם המעשה ולפיכך חל בין ברוצח בין בשאר מעשים כמו בחובל ומזיק כי מאחר שהיה לו לברוח ליכא מעשה חבלה ומעשה מזיק. מאידך אם קיים מעשה רציחה אלא שחל פטור עונשין הפטור חל רק בנוגע לעונש מיתה ברוצח ולא בנוגע לחיובי חובל ומזיק אחרים וכדנ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:6
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:6](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:6)

ברם לפי מהלך זה צפוי היה שרבא יסתפק בכל חובל ולא בחבלת עבדו בלבד.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:7
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:7](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:7)

ב) י"ל שבחבלה דעלמא אין לרבא ספק שפטור משום דין היה לו לברוח אלא שמסתפק בחבלת עבדו בלבד. הביאור הוא: אם מה שהיה לו לברוח מפקיע את עצם מעשה החבלה לגמרי ליכא נ"מ בין נחבל דעלמא לבין עבד שנחבל ופטור בשניהם. ברם אם יש מעשה חבלה אלא שפטור מעונש י"ל שהפטור חל רק כשהמחייב של העונש היה שם והוא היה לו לברוח. ובכן בנחבל דעלמא שהיה לו לברוח חל פטור. ואילו בעבד הבעלים הם המחייבים לשלם ולא העבד עצמו, ומאחר שרק העבד היה נוכח בשעת החבלה ולא הבעלים המחייבים לא חל הפטור.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:8
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:8](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:8)

ג) לאור האמור יתכן לפרש שזה היה ספקו של רבא - מי הוא עיקר המחייב בחבלת עבד - האדון או העבד. אם האדון מחייב ליכא פטור שהרי האדון לא היה נוכח בשעת חבלת העבד ודוקא כשהמחייב נוכח והיה לו לברוח חל הפטור. לעומת זאת אם נניח שהעבד הוא עיקר המחייב בחבלתו - אלא שהאדון זוכה ממנו בתשלומין - אז הואיל והעבד היה לו לברוח הפטור חל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:9
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:9](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:9)

אשר לבעיית רבא בנוגע לשורו פשוט שבעל השור הוא המחייב ולא השור עצמו. ומאחר שלא היה בעל השור נוכח בשעת הנזק מסתבר שלא חל דין דהיה לו לברוח שכן הפטור חל רק במקום שהמחייב היה שם והיה לו לברוח ולא ברח. מאידך אם ננקוט שבהיה לו לברוח ליכא מעשה נזק כלל מסתבר שיש חלות פטור אף בשורו כי מאחר שהיה לו לשור לברוח ולא ברח לא היה מעשה נזק כלל, ודו"ק בזה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:10
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:10](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:10)

ד) ברם יעויין בתוס' שלנו ובתוס' לקמן (כז. ד"ה הניח כו') שמפרשים את האבעיא בנוגע לעבד כפות ושור כפות שהרב עומד על ידם. ונראה לשיטתם שהספק נובע מהאפשרות שדין היה לו לברוח נוהג רק כשיש צער בגופו של הניזק או הנהרג עצמו ולכן היה לו לברוח. אך לאדון לא איכפת בצער של עבדו או שורו ואין אומרים שהיה לו לאדון להצילם. אולם בכל זאת קיים איסור על האדון אם אינו מציל את עבדו מטעם "ולא תעמד על דם רעך". ועיין ברמב"ם בפ"א מהל' רוצח (הלי"ד) שאיסור זה נוהג אפילו יבואו עליו לסטים שחייב להצילו מהפסד ממון וכ"ש להצילו מחבלה. ויתכן איפוא שחל דין שהיה לו לאדון להצילו. ואכן במסקנא נוקטים שבעבדו היה לו לאדון להצילו, ואילו בשור - שאין בו מצות הצלה ואיסור ולא תעמד על דם רעך - אין אומרים שהיה לו להצילו, וחייב.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:11
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:11](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:11)

ה) יעויין ברמב"ם (פ"ד מהל' חובל מזיק הלכ"ב) שכתב וז"ל עבדו של אדם כגופו ובהמתו כממונו. כיצד הרי שהניח גחלת על לב עבדו של חבירו ומת או שדחפו לים או לאש והוא יכול לעלות משם ולא עלה ומת פטור מן התשלומין. ואם עשה כן לבהמת חבירו כאילו הניח הגחלת על בגדו ונשרף שהוא חייב לשלם עכ"ל. הרמב"ם מפרש את ספקה של הגמרא בעבד שנהרג ושהיה לו שכל לברוח אלא שהספק הוא אם הרוצח חייב לשלם דמים לאדוניו (שלא היה שם) או לא. ויתכן שלדעת הרמב"ם אם העבד נחבל חייב לשלם כי הדין דהיה לו לברוח חל רק בנוגע לרציחה, אבל לא בנוגע לחבלה ונזק. אמנם ברציחת העבד חל דין דהיה לו לברוח הפוטרו ממיתה, וספק הגמרא הוא אם נאמר מיגו דפטור מדין רוצח עבור הרציחה פטור גם מלשלם עבור דמי העבד או שמחלקים בין הדינים ולמרות שפטור על הרציחה חייב לשלם דמי העבד. ולמסקנא הואיל ופטור על הרציחה פטור אף מדמי העבד. מאידך על חבלה בלי רציחה חייב לשלם דמי העבד.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:12
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:12](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:12)

אך פירוש זה נראה דחוק כי למה נתלה את חיוב דמים בחיוב מיתה. ומסתבר שהרמב"ם מפרש להיפך, שאם נחבל העבד חל פטור דהיה לו לברוח. בד"א בחבלה שהעבד הוא המחייב והאדון זוכה ממנו. והואיל ועיקר המחייב שהוא העבד היה לו לברוח החובל בו פטור. מאידך כשמת העבד האדון הוא המחייב דתשלומין ולא העבד, כי א"א שיהיה מחייב של תשלומי חבלה לעבד שמת. ובכה"ג נסתפקה רבה אם חל פטור היה לו לברוח כשהעבד יכול היה לברוח אך אינו המחייב של התשלומין. ומסקנת הגמרא ופסק הרמב"ם שאף בכה"ג אמרינן שהיה לו לברוח ופטור מלשלם. ואילו בשור נסתפקה רבה אם במציאות יש לשור שכל לברוח או לא. ומסקנת הגמ' היא שאין לו שכל לברוח ולכן ההורגו חייב לשלם נזק. אך בעבד שהיה לו שכל לברוח ההורגו פטור מלשלם כי כשיכול היה לברוח פקע כל מעשה המחייב דחבלה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:13
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:13](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:13)

מהרמב"ם עולה שבכל רציחת עבד יש מחייב של דמים עבור החבלה והפסד ממון הבעלים. וחידוש הוא שברציחת עבד יש מחייב של חבלה וממון נוסף למחייב של מיתה, עיין להלן.¹

footnotes:
¹ רבינו זצ"ל סיפר לנו שהביאור הזה ברמב"ם הציע לפני דודו הגרי"ז הלוי זצוק"ל והסכים עמו אע"פ שלכתחילה רצה הגרי"ז זצוק"ל לפרש את הרמב"ם בדרך אחרת.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:14
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:14](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:14)

**בא"ד ור"ת מפרש כו' עכ"ל.** יעויין ברמב"ם בפי"ד מהל' נזקי ממון (הל"ח - י') שכ' וז"ל אכלה גדיש וכיוצא בו והיו כלים טמונים בתוך הגדיש אם היו כגון מוריגים וכלי בקר וכיוצא בהן מדברים שדרך אנשי השדה לטמנם בגדיש חייב לשלם כו' המדליק בתוך שדה חבירו ויצאה האש ונאכל הגדיש והיה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב שכן דרך בני אדם לעשות בגדיש. היה עבד כפות וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור עכ"ל. והראב"ד תמה וז"ל זה איני יודע מהו דהכא לאו בטמון מיירי עכ"ל. ואמנם דרוש עיון למה כלל הרמב"ם את הדין שעבד כפות פטור בין דיני טמון שפטור באש.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:15
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:15](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:15)

והנה הגר"א להלן (דף כג.) כתב וז"ל נ"ב הרי"ף ורמב"ם כו' ומפרשים דחיוב חציו הוא משום ממונו עכ"ל. כלומר הרמב"ם פסק למסקנא שאפילו למ"ד אשו משום חציו אינו נחשב למעשה אדם לכל דיני התורה ולכן פטור ברציחה. דין אשו משום חציו חל כחומרא בחיובי נזקין בלבד שכן האש מחייבת בד' דברים נוסף לחיוב נזק. ויוצא שלדעתו רק במקום שיש חיוב של אשו משום ממונו חל גם דין אשו משום חציו. ומשו"ה לכ"ע אש פטורה בטמון אליבא דהרמב"ם כי מאחר שטמון אינו מחייב מדין אשו משום ממונו גם אינו מחייב מדין אשו משום חציו.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:16
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:16](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:16)

עקב כך לא היה יכול הרמב"ם לפרש את המשנה כשאר הראשונים שעבד כפות פטור משום דקלבד"מ כי לרמב"ם אין באש חיוב מיתה. ובכן הוכרח הרמב"ם לבאר את הפטור של עבד כפות מדין טמון כי אין דרך לעשות כן בגדיש והו"ל טמון ופטור. ופסקו סותר את הר"ת.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:17
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:17](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:17)

ברם סוגיין מתפרש באופן אחר דהיינו שאם אשו משום ממונו משלם עבור מיתת עבד כפות (אם לא הצית האש בגופו) כי ממון המזיק משלם עבור מיתת אדם וה"ה לאש. ברם אם אשו משום חציו ליכא חיוב תשלומין עבור מיתת העבד כי אדם הממית אינו משלם ממון, אף בלי פטור של קלבד"מ. וניתן לדייק כך מסוגיין שבהצית בגופו של עבד מובא הדין דקלבד"מ רק למ"ד אשו משום ממונו ולא למ"ד אשו משום חציו שכן למ"ד אשו משום חציו פטור מדמים בין כה וכה לפי שאדם שהמית אדם אינו חייב לשלם דמים. אך כל זה אינו הולם את שיטת הרמב"ם שהרי כבר הוכחנו שלדעתו בכל הריגת עבד יש מחייב של תשלומי ממון נוסף למחייב של מיתה.¹

footnotes:
¹ אך יתכן שאף ברמב"ם כך הוא הביאור, שהרי הרמב"ם פוטר הממית עבד שהיה לו לברוח מתשלומין. וצ"ע למה פטור מלשלם דמים מאחר שאין לומר קלבד"מ. ולכאורה י"ל שפטור מתשלומין משום שאין בהריגת אדם חיוב חבלה ודמי נזק וכמו שהציע רבינו זצ"ל בביאור הסוגיא.ועוד נראה שהשאלה של תשלומין בהריגת עבד תלויה במי הוא המחייב - העבד או האדון. כי אם העבד המחייב של חבלתו ונזקו אז במקום שנהרג אינו מחייב ממון כי מיתת אדם אינה מחייבת תשלומין לנהרג. מאידך אם האדון הוא המחייב מסתבר שמחייב תשלומין גם במיתת עבדו.נ"מ שאם העבד הוא המחייב של הנזק, הנזק חיוב קנס הוא וכדפסק הרמב"ם בפ"ה מהל' חובל ומזיק (הל"ו). מאידך אם האדון מחייב את הנזק הו"ל חיוב ממון - כאילו הזיק שורו של חבירו. ועיין ברמב"ם בפ"ד מהל' חובל (הלי"א), ולכאורה משמע מהרמב"ם שהאדון הוא המחייב ולא העבד, אך הרמב"ם סותר את עצמו בפ"ה מהל' עבדים (הלי"ד) ומשם משמע שהעבד הוא המחייב. ועיי"ש בכסף משנה, וצ"ע.עוד יתכן שאם אדם המזיק חייב לשלם משום חסרון שמירת גופו אז ישלם בשביל מיתת עבד כמו בעל שור שהמית עבד שחייב לשלם כי פשע בשמירת שורו המזיק. מאידך אם אדם חייב לשלם משום מעשה ההיזק שעשה י"ל שמעשה רציחה מופקע מחלות מעשה היזק ולכן אדם שהמית עבד פטור מלשלם בשביל מיתת העבד.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:18
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:18](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:18)

**תוס' ד"ה בגדי.** ז"ל ותירץ הר"ר יצחק בר מרדכי דכל רודף אחר חבירו חשיב מיתה ותשלומין לאחד משום דמחייב מיתה לכל אדם דהכל חייבין להורגו להציל הנרדף עכ"ל. נראה שר"ל מאחר שברודף חל דין אין לו דמים, וניתן לכל העולם להצילו בנפשו, לכן חל דין קלבד"מ בנוגע לכל העולם. מאידך בחיובי מיתה אחרים צריכים שיחולו חיוב המיתה וחיוב התשלומין מאותו גברא המחייב ובמיתה לזה וממון לזה לא אמרי' קלבד"מ.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:19
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:19](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:19)

נ"מ אליבא דלריב"ם כשזרק חץ שקרע שיראים של אחד והרג נפש אחר. מאחר שהחץ נזרק הריגת הזורק לא תציל את הנרצח, ולפיכך אין כאן הפטור דרודף, ודין קלבד"מ מדין רודף אינו חל, ודו"ק.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:20
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:20](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:20)

**בא"ד ור"ת מפרש כו'.** הר"ת חולק על הריב"ם וסובר שאמרי' קלבד"מ גם במיתה לזה וממון לזה. ואילו לריב"ם לא אמרי' קלבד"מ. ובביאור מחלוקתם לכאורה נראה שלריב"ם דין קלבד"מ חל במחייב, ואינו חל במחייבים שונים, כגון במיתה לזה וממון לזה. מאידך לר"ת דין קלבד"מ חל בנוגע לעונש החוטא, ומאחר שבמעשה א' התחייב במיתה וממון בכל אופן פטור מעונש הקל - הממון.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:21
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:21](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:21)

עוד נ"ל שהבחנת ר"ת בין עדים זוממים לשאר חיובי עונשין מתבארת שפיר ע"פ יסודו של הגר"ח זצ"ל¹ שהמחייב דעדים זוממים אינו מעשה העבירה דלא תענה כי אם חלות השם של עד זומם בגברא. עקב כך אין עדים זוממים נענשים כשאר עוברי עבירה שבתורה, שבהם העבריין מתחייב מחמת העבירה שעשה, אלא חייבים מחמת חלות השם של הזמה בלבד. ליסוד הזה הביא הגר"ח זצ"ל כמה ראיות:

footnotes:
¹ עיין ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק א' דף קפ"ה - קפ"ז.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:22
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:22](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:22)

א) במס' מכות (ה:) שנינו: ר"ע אומר לא בא השלישי להקל אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו, וא"כ ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה עכ"ל. וכתב הנ"י וז"ל פירש הר"י בן גיאות דאם הוזמו השנים אע"פ שלא הוזם השלישי נעשו כולם זוממין וענש הכתוב השלישי שנטפל לשנים שעברו והעידו שקר וכו', עכ"ל. ויפלא, הרי השלישי לא עבר על עבירה של עדות שקר ולמה יענש.¹ ותירץ הגר"ח זצ"ל שטעמו הוא כי מכיון שהשלישי הצטרף לכת הזוממים חל בו שם עד זומם בשעה שהוזמו האחרים שבכת, וחייב מדין חלות השם של עד זומם ולא משום עונש עבירת לא תענה שהרי הוא לא עבר עבירה.

footnotes:
¹ עי' בתומים סי' ל"ח ובשאגת אריה על מס' מכות שהקשו כן ותירצו שמאחר שמצריכים שיראו העדים זה את זה ואחרת הרי הן שתי עדויות, מוכרחים איפוא להסיק שהעד השלישי אמר שהוא ראה את שני העדים האחרים, וא"כ גם הוא העיד עדות שקר. ונראה דעכ"ז לא העיד לשקר לחייב את הנידון, אלא שהשקר שהעיד שראה את האחרים מצרפו לכת הזוממים, ומחוייב משום חלות השם דעד זומם, וכביאור הגר"ח זצ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:23
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:23](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:23)

ב) לקמן (עב:) חלוקים אביי ורבא, שלאביי עד זומם למפרע הוא נפסל "מההוא שעתא דאסהיד הוה ליה רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד", ולרבא מכאן ולהבא הוא נפסל "עד זומם חידוש הוא, דהא תרי ותרי נינהו מאי חזית דציית להני ציית להני, הלכך אין לך בו אלא משעת חידוש ואילך". ועולה השאלה, אליבא דרבא, מאחר והאמינה התורה למזימים הרי הוברר למפרע שהניזומים העידו שקר וא"כ למה לא יפסלו למפרע משעת העבירה וכשיטת אביי. השיב הגר"ח זצ"ל: אין הלאו דעדות שקר מחייב את העדים בעונשים אלא חלות השם של עד זומם בגברא היא המחייבת אותם. חלות זו חלה בשעת גמר דין כשב"ד מזימם, ובכן נפסלו רק מכאן ולהבא ולא למפרע. וסביר, הוסיף הגר"ח זצ"ל, שלאביי חל השם עד זומם למפרע משעת הגדת עדותם ומשום כך נפסלו למפרע. ברם גם לדעתו אין העבירה של עדות שקר פוסלתם ומחייבת עונשם.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:24
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:24](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:24)

ג) הרמב"ם פוסק (פ"כ מהל' עדות הל' ד') וז"ל ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בה מעשה. לפיכך אין צריכים התראה כמו שבארנו, עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד, וז"ל זה הטעם לא ידעתי מהו וכו' א"כ מגדף לדעת חכמים לא יהא צריך התראה, עכ"ל. דברי הרמב"ם תמוהים וכפי שהשיג עליו הראב"ד, מ"ש עדים זוממים שנענשים בלי התראה ממגדף. ואמר הגר"ח זצ"ל לחלק שבמגדף מעשה העבירה מחייבו ואין אדם נענש עבור מעשה עבירה בשוגג בלי התראה, ואילו בעדים זוממים אין מעשה העבירה המחייבם, אלא חלות השם של עד זומם בגברא, ולפיכך נענשים בשוגג אפילו בלי התראה, ולכך התכוון הרמב"ם.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:25
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:25](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:25)

ד) עדים זוממים שהעידו על כהן שהוא בן גרושה או בן חלוצה לוקין (מכות ב ב). והעלו התוס' (שם, ד ב, ד"ה ורבנן) שלוקין משום הלאו של לא תענה שע"פ גזה"כ עדים זוממים לוקין על לאו זה אע"פ שאין בו מעשה. שונה הוא דעת הרמב"ם. לדעתו (בפ"כ מהל' עדות הל' ח' - ט') לוקין דוקא בארבעה דברים ולא בעבור איזה שהיא עדות שקר אחרת, ומוסיף, וז"ל וארבעה דברים אלו מפי הקבלה הן כך קבלו חכמים ששנים שהרשיעו וכו' עכ"ל. אמנם הלאו דלא תענה אינו מביא, ויוצא שלרמב"ם אינם לוקים עקב החטא דלא תענה אלא מקבלה מיוחדת. וביאר הגר"ח זצ"ל שקבלה זו היא דין בחלות עד זומם שלוקים דוקא על ארבעה דברים אלו, אך בכל אופן אינם נענשים אליבא דהרמב"ם בעבור הלאו דלא תענה - שלא כדעת התוס'.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:26
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:26](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:26)

ה) בגמרא מכות (ד:) איתא וז"ל ורבנן האי לא תענה ברעך עד שקר מאי דרשי ביה, ההוא מיבעי ליה לאזהרה לעדים זוממין, ע"כ. והקשה הגרע"א זצוק"ל בגליון הש"ס, וז"ל משמע דס"ד דהש"ס דלרבנן ליכא מלקות משום לא תענה, וקשה לי הא בבן גרושה מפורש דלוקין ואצטריך בזה לא תענה וכו'. ברם לפי יסודו של הגר"ח זצוק"ל מסתלקת הקושיא, שכן חיוב המלקות אינו משום הלאו דלא תענה אלא מחלות השם של עד זומם ומדין הזמה וכנ"ל אליבא דהרמב"ם, וכן מורים דברי התוס' (ב.) ד"ה מעידין אנו וז"ל וי"ל כיון דלוקין הוי כאשר זמם, עכ"ל, כלומר שהמלקות באה מדין הזמה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:27
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:27](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:27)

ולשיטת הגר"ח זצ"ל מסקנת הגמרא שם שלא תענה הוא "לאזהרה לעדים זוממים" אין לה המובן שנענשים בעבור הלאו, אלא שבלי עבירת הלאו לא היתה התורה מטלת עליהם שם עד זומם ודיני הזמה. אמנם עתה הואיל ומוזהרים משום לא תענה, הטילה עליהם התורה חלות השם עד זומם וכל העונשים והפסולים של הזמה הכרוכים עם חלות השם הזה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:28
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:28](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:28)

ו) התוס' בשבועות (כא א ד"ה חוץ) מקשים שימנה גם עדים זוממים בין הלאוים שאין בהם מעשה ולוקין עליהם. אולם אליבא דהגר"ח זצ"ל אין עדים זוממין לוקים משום הלאו דלא תענה אלא מחמת דין ושם עד זומם ולכן אינם נחשבים יחד עם נשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:29
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:29](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:29)

ז) מבואר לקמן (עד:) שלר"א הסובר הכחשה לאו תחילת הזמה, עדי נפשות שהעידו שקר ונודע שקרם בבא הרוג ברגליו לוקין משום לא תענה כי אינו לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. אליבא דר"א לא תענה מחייב עונש מלקות, ואילו הרמב"ם (פי"ח מהל' עדות הל"ו) פוסק שאין עדי שקר לוקין כשבא הרוג ברגליו משום דהכחשה תחילת הזמה והרי הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין. בהתאם לפסק זה הסביר הגר"ח זצ"ל את דעת הרמב"ם שלעולם אין עדים זוממים לוקין ונענשין מחמת הלאו דלא תענה אלא ע"פ חלות השם דהזמה בגברא וכנ"ל, ודו"ק בסוגיות.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:30
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:30](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:30)

דרך אגב, הגר"ח זצוק"ל היה רגיל לומר שמפסק הרמב"ם הנ"ל עולה שעדי נפשות שהעידו בשקר ונודע שקרם כשבא הרוג ברגליו, מאחר שאינם לוקים כשרים הם לעדות, שכן אליבא דהרמב"ם רק העובר על לאו שיש בו מלקות פסול לעדות (פ"י מהל' עדות הל"ב). ואע"פ שעדים זוממין נפסלים לעדות שאני עדים זוממים כי בהם חל פסול מיוחד מדין הזמה הואיל והתורה קוראת לעדים זוממים עדי חמס, אבל עדי שקר בעלמא כשרים.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:31
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:31](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:31)

והנה בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו חלוקים רב הונא ורב חסדא (בב"ב לא ב) אם זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, אך לדברי הכל פסולים הם להעיד ביחד לאותה עדות אחרת. ועלינו לעיין אליבא דהגר"ח זצ"ל למה יפסלו לאותה עדות; אמנם כת אחת העידה שקר, אולם הרי לא הוזמה. וביאר הגר"ח זצ"ל עפ"מ שכתב הרמב"ם (פי"ח מהל' עדות הל"א - ד) וז"ל מי שהעיד בשקר ונודע בעדים שהעיד בשקר זה שנקרא עד זומם כו' בד"א בעדים שהוזמו אבל שתי כתות המכחישות זו את זו ואין כאן עדות אין עונשין את אחת מהן לפי שאין אנו יודעים מי היא הכת השקרנית כו' ועדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו הרי אלו נהרגין או לוקין או משלמין מפני שהכחשה תחלת הזמה היא אלא שעדיין לא נגמרה, עכ"ל, המורם מדבריו שבעדים שהוכחשו יש חלות הזמה מספק אלא שלא נגמרה, ומשו"ה יש להם דין הדומה לעדים זוממים. עקב כך אין לצרפם לאותה עדות אחרת שכן בהצטרפותם לעדות נקראים עדי חמס ופסולים בודאי. לאור זה מכוון ראש לשונו של הרמב"ם "מי שהעיד בשקר ונודע בעדים שהעיד בשקר זהו שנקרא עד זומם", כי גם בהכחשה נולד ספק שקר בעדים וחל איפוא דין הזמה מספק ואילו עד שקרן שנודע שקרו מחמת שבא הרוג ברגליו כשר להעיד כי אין בו חלות דין הזמה כלל, שכן הזמה תלויה בעדים אחרים שיזימום או יכחישום, והוא חידוש גדול. ועיין בתוס' לקמן (עב:) ד"ה אין לך, ואכמ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:32
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:32](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:32)

לפי יסוד הגר"ח זצ"ל ניתן לבאר את שיטת ר"ת. הנה בשיעורים הקודמים (לדף ד. בתוס' ד"ה כראוי אדם) הסברנו שמצויים שני דינים בקלבד"מ: א) דין פטור; ב) דין שהעונש החמור כולל את העונש הקל.¹ והעלינו שם שברוצח בשוגג חל דין פטור ואילו ברוצח במזיד חל דין הכולל. לאור הנחה זו יש להבחין בין מיתה לזה ותשלומין לזה לבין מיתה ותשלומין לחד. במיתה ותשלומין לחד ניתן לומר שעונש המיתה החמור כולל את תשלומי הממון הקל שכן שני החיובים חלים מחמת אותו גברא המחייב. אולם במיתה לזה ותשלומין לזה לא יתכן לומר שהממון נכלל במיתה כי שני אנשים שונים מחייבים. דין קלבד"מ חל כאן רק מדין פטור תשלומין. וסובר ר"ת שבאותם חיובי מיתה שבתורה שמעשה העבירה הוא המחייב חלים שני הדינים של קלבד"מ - בין דין הפטור בין דין הכולל, ובכן חל דין קלבד"מ אף במיתה לזה ותשלומין לזה. מאידך בעדים זוממים מעשה העבירה אינו המחייב, אך הם חייבים עקב חלות השם של הזמה שחלה בגברא. מסתבר לפי"ז שדין הפטור של קלבד"מ - במיתה לזה ותשלומין לזה - אינו חל כי הפטור של קלבד"מ חל דוקא בחיובי עונשין משום מעשה עבירה. יסוד הפטור הוא מחמת מעשה העבירה שחל כפוטר של העונש הקל. אך אין פטור זה נוהג במחייב של חלות שם הזמה שחלה בגברא. רק הדין השני של קלבד"מ - דין הכולל חל בעדים זוממים. לכן דוקא דין קלבד"מ באופן של מיתה וממון לחד חל.

footnotes:
¹ עי' בקצוה"ח סי' כ"ח אות א' ובקובץ שיעורים כתובות אות צ"ג.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:33
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:33](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:33)

ודומה שהבחנת רבנו תם מתבארת גם בלי היסוד של הגר"ח זצ"ל: עדים זוממים העידו שקר בין לענין מיתה בין לענין ממון באותה הגדה עצמה המהווה רשעה אחת של עדות שקר. ולכן בעדים זוממים אינו חל פטור של קלבד"מ דעלמא כי הפטור חל רק כשיש שתי רשעויות - דהיינו שני מעשי עבירה שונים. ובעדים זוממים שיש רק רשעה אחת של עדות שקר הפטור של קלבד"מ שחל במיתה לזה ותשלומין לזה לא חל. מאידך דין הכולל של קלבד"מ חל בעדים זוממים אף שיש רק רשעה אחת, ולכן חל דין קלבד"מ במיתה ותשלומין לחד שהוא דין הכולל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:34
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:34](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:34)

**בא"ד. מיתה לאשה ותשלומין לבעל כו' גוף אחד כו' עכ"ל.** הר"ת הביא ראייה לשיטתו מדמי וולדות והתוס' דחו את הראייה. לשם הסברת המחלוקת יש להקדים את המחלוקת שבין הרמב"ם והראב"ד בפ"ד מהל' חובל (הל"ב) שהרמב"ם כתב בנוגע לדמי וולדות וז"ל ואם נגפה אחר מיתת הבעל נותנין אף דמי וולדות לאשה עכ"ל, והראב"ד השיג וז"ל א"א אין דבר זה מחוור מן הגמרא וההלכות דאפילו לרבא דאמר בשחבל בה לאחר מיתת הגר דזכיא לה איהי בגופייהו ה"מ אשת הגר דאין לה יורשים דקיימא וקדמא איהי וזכיא בגוייהו אבל אשת ישראל שיש לה יורשים לעולם הם ליורשיו עכ"ל. אליבא דהרמב"ם בנגף לאשה לאחר מיתת הבעל דמי הוולדות שלה, ולראב"ד משלמים דמי הוולדות ליורשי הבעל. שיטת הראב"ד טעונה בירור שהרי לאחר מיתת הבעל כבר פקעה האישות כי אין אישות לאחר מיתה, והיאך יירשו יורשי הבעל את דמי הוולדות, הלא בשעת נגיפת האשה אין לה בעל וממילא ליכא זכות ליורשי הבעל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:35
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:35](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:35)

מוכרחים לפרש שלדעת הראב"ד אין זכות הבעל בדמי ולדות סתם זכייה בגביית החוב, אשר באמת האשה היא המחייבת אלא שיש לבעלה זכות קדימה בענין הגבייה. אליבא דהראב"ד יש לבעל האשה בעלות בוולדות עצמן, והוא מוריש ליורשיו את זכות הממונות שיש לו בוולדותיו. ומאחר שמת לאחר שנתעברה וכבר היתה לו הזכות הזאת, יכול הוא להורישה ליורשיו בשעת מיתתו.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:36
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:36](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:36)

לדעת הרמב"ם, לעומת זאת, חיוב דמי וולדות בעיקרו שייך לאשה הנחבלת ולא לבעלה, אלא שבנוגע לגביית החוב יש לבעל האשה זכות קדימה לגבות. בד"א כשנגפה בחיי בעלה, אבל כשנגפה לאחר מיתת בעלה הואיל ולא היתה לבעל זכות ממון בעצם הוולדות משלמים לה ולא ליורשיו.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:37
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:37](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:37)

במלים אחרות, הראב"ד סובר שחיוב דמי הוולדות מהווה חיוב נזק שמשלמים לבעל הוולדות - דהיינו לבעל - וכשמת מוריש זכות הממון שלו בוולדות ליורשיו. מאידך להרמב"ם חיוב דמי וולדות מהווה חיוב חובל, והאשה הנחבלת היא המחייבת, והבעל זוכה בתשלומין ממנה ובכן אם מת הבעל קודם שנגפה האשה גובה ולא היורשין.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:38
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:38](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:38)

באותה מחלוקת חלוקים ר"ת והתוס'. לפי ר"ת חיוב דמי הוולדות מהווה חיוב מזיק שחל מעיקרו כחיוב לבעל ולא לאשה. ואילו לתוס' חיוב דמי הוולדות מהווה חיוב חובל שחל משום המחייב של האשה הנחבלת אלא שהבעל זוכה בדמים ממנה. ודין מיתה לזה ותשלומין לזה תלוי במחייב ולא בחלות התשלומין.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:39
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:39](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:39)

**בא"ד. אע"ג דהוי מיתה לשמים ותשלומין לחבריו ואין זה דיוקא דזה חשוב מיתה ותשלומין לחד עכ"ל.** לתוס' מיתה לזה ותשלומין לזה היינו היכא שיש גברא אחר המחייב. מאידך לר"ת כל היכא שאותו גברא המחייב ממון אינו מחייב מיתה נחשב מיתה לזה ותשלומין לזה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:40
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:40](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:40)

ויעויין למעלה בתוס' (ד"ה והיה גדי כו') שכ' בסוף דבריהם ז"ל שייך שפיר קלבד"מ הואיל וע"י מעשה אחד בא הכל ותדע דלמ"ד משום ממונו מוקי כשהצית בגופו של עבד ופטרינן ליה אע"ג דלא הצית בגופו של גדי כו' עכ"ל. לכאורה יש לדון בדבריהם, בשלמא בזרק חץ בשבת וקרע שיראים בהליכתו הואיל ועקירה צורך הנחה חל דין קלבד"מ כי חיוב הממון חל לפני גמר המעשה המחייב מיתה ובכן חיוב הממון וחיוב המיתה מצטרפים אהדדי ואמרי' קלבד"מ. ואילו באופני התוס' חל חיוב המיתה מעיקרא לפני גמר המעשה וחיוב הממון חל בסוף המעשה, ומסתבר שמאחר שכבר נגמר חיוב המיתה מקודם אין עוד צירוף לחיוב הממון שבא לבסוף, ולא אמרי' קלבד"מ, וצ"ע.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:41
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:41](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:41)

**תוס' ד"ה חציו דחרש הן.** ז"ל ואומר ר"י דלמ"ד אשו משום חציו הוא לא מחייב אלא באש שיכול להזיק ברוח מצויה הרבה וקרוב לודאי היזק כעין חציו והכא אין במעשה השולח קרוב לודאי היזק הלכך לא דמי לחציו דחציו דחרש הן כו' עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:42
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:42](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:42)

ונראה לבאר דבריהם עפ"מ שיש לדון אם כח אדם מחייב באש מדין כח אחר מעורב בו או לא. ודומה שזה תלוי במחלוקת בין ר"י לר"ל. למ"ד אשו משום חציו מאחר שמעשה האש צריך להתייחס לבעל האש שיקרא מעשה שלו אין זה שייך בכח אדם אלא בכחות אחרים כגון רוח וכדומה.¹ ואילו למ"ד אשו משום ממונו שאין מצריכים צירוף מעשה האש לבעליו אף כח אדם בכלל כח אחר מעורב בו המחייב באש דעלמא. משום כך הקשה הגמרא על ר"ל הסובר אשו משום ממונו למה פוטר במסר אשו לחרש שוטה וקטן. ועל זה השיבה הגמרא שלר"ל מדובר במסר גחלת לחש"ו וליבה אותה החש"ו, כלומר ששונה מסירת גחלת ממסירת שור קשור ובור מכוסה שהם מזיקים בחפצא אלא ששמורים, אך במסירתם לחש"ו הבעלים פשעו בשמירתם וחייבים. מאידך גחלת אינה חפצא של מזיק כלל והבעלים פטורים משמירתה. לכן כשמסרו אותה לחש"ו והם עשו מהגחלת מזיק, הבעלים פטורים.²

footnotes:
¹ עיין בשיעורים לעיל (דף יט:) לתוס' ד"ה וכי אתמר.
² עיין למעלה בשיעורים (דף ט:) בענין מסירת נזקין לחש"ו.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:43
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:43](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:43)

**בא"ד. והא דפוטר ר' יוחנן אפילו במסר לו שלהבת לאו משום דאזיל לטעמיה דאית ליה אשו משום חציו דהא מסיק דאית ליה נמי משום ממונו אלא משום דקסבר שלהבת לא ברי הזיקא כמו שור עכ"ל.** אמנם רש"י (ד"ה ור"י כו') פירש "ור' יוחנן לטעמיה דאמר אשו משום חציו". ושתים יש להקשות עליו: א) הרי למ"ד אשו משום חציו סובר נמי אשו משום ממונו; ב) למה יתחייב בגווזא סילתא ושרגא הרי צבתא דחרש קא גרים.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:44
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:44](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:44)

לכן העלו התוס' שלר' יוחנן שלהבת דומה לגחלת ואינה חשובה חפצא של מזיק ולפיכך הבעלים פטורים. ואילו כשמסרו לחרש גווזא סילתא ושרגא הרי מסרו לו חפצא של מזיק ומשום כך הבעלים חייבים.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:45
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:45](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:45)

בישוב הקושיא הראשונה על רש"י נראה שסובר אליבא דר"י שיש רק דין אחד של כח אחר מעורב בו, ומאחר שכח אדם אינו נחשב למחייב וככח אחר מעורב בו באשו משום חציו ה"ה בנוגע לאשו משום ממונו שאין כח אדם מחייב. והתוס' חולקים עליו ולדעתם הם שני דינים נפרדים שאינם תלויים זה בזה. כח אדם אינו מחייב מדין אשו משום חציו ובכל זאת מחייב מדין אשו משום ממונו.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:46
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:46](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:46)

אך בפרש"י לקמן (דף כג. ד"ה ה"ג) מבואר שבעל הגחלת חייב משום ממונו למרות שאינו חייב משום חציו מאחר שכחו של כלב מעורב בו, ולכאורה זה סותר מה שהעלינו שלרש"י שני המחייבים של חציו ושל ממונו תלויים זה בזה. ונר' שאין בזה שום קושי שהרי כאן מדובר בהגדרת כח אחר מעורב בו המחייב באש, ולרש"י כח אדם אינו חשוב כח אחר בין לענין חציו בין לענין ממונו. מאידך היסוד דלקמן הוא שחיוב בעל הכלב מדין חציו דכלבו מפקיע את חיוב החציו של בעל הגחלת כי א"א שאותה אש תהיה חציהם של שני מזיקים שונים. והואיל והגחלת מחייבת מדין חציו של הכלב אין היא מחייבת משום חציו של בעל הגחלת, ומ"מ מחייבת את בעל הגחלת משום ממונו.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:47
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 22b:47](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/22b:47)

כל זה ליישב את הקושי' הראשונה על רש"י. אשר לקושי' האחרת מגווזא סילתא ושרגא נראה שרש"י סובר שרק אם האדם יעשה את מעשיו על דעת עצמו ושלא על דעת בעל האש אמרינן שאין מעשיו מתייחסים לבעל האש כחציו ומופקעים מחלות דין כח אחר מעורב בו. אולם אם בעל האש יצווה לאדם לקחת את אשו וללכת ולהזיק בה והיה מעשה האדם על דעת בעל האש שציווהו בכה"ג מעשיו נחשבים לכח אחר מעורב בו ומחייבים את בעל האש מדין חציו. לשם כך מחייבת מסירת גווזא סילתא ושרגא את בעל האש מדין חציו של בעל האש כי במסירתו כאילו בעל האש ציוה את החרש שידליק ויזיק.¹

footnotes:
¹ יש לעיין אם חיוב דבעל האש המצוה אחר שידליק אש ויזיק שייך בחש"ו בלבד שאין להם דעת או דלמא בכל אדם.