## Reshimot Shiurim on Bava Kamma Daf 66a

###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:1
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:1](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:1)

**שינוי קונה.** יש לעיין האם שינוי קונה בתורת קנין בפני עצמו או דלמא ששינוי פוטר מהשבה כיון דאינו כעין שגזל, וקניני הגזילה דמעיקרא נגמרים מאיליהם וקונים¹.

footnotes:
¹ עיין בחדושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם הל' גזילה ואבידה. ע"ע בשיעורים לקמן (דף צג:) ד"ה גזל פרה מעוברת כו'.

**Sefaria Community Translation:**
Let us consider whether [the concept of] shinui koneh ("a change on an item causes it to be acquired to the one who enacted the change") is from the general discussion of acquisitions [and this concept of shinui koneh is a kinyan] in of itself or perhaps that a shinui exempts one from the obligation of returning the item since the item is not in the form in which it was originally stolen, and the acquisition of theft initially completes the item's shinui in of itself, and [the thief therefore] acquires it.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:2
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:2](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:2)

עיין בסוגיא בסנהדרין (דף עב.) שחולקים רב ורבא בבא במחתרת שגזל דקלבד"מ וליכא חיוב השבה אם החפץ שגזל נקנה לגזלן או לא. לרב הגזלן קונה ולרבא אינו קונה. והנה דין קלבד"מ מפקיע את חובת ההשבה אך פשיטא שאינו קנין בפני עצמו. עכ"ז רב סובר שכשאין חיוב השבה מעשה הגזילה בעצמו קונה את החפצא הגזול לגזלן. מאידך לרבא אינו קונה. א"כ י"ל דלרב שינוי קונה ע"י שחובת ההשבה פקעה ולכן קונה את הבעין מחמת קנין הגזילה דמעיקרא, ואילו לרבא שינוי מהווה קנין בפני עצמו.

**Sefaria Community Translation:**
See the passage in Sanhedrin (72a) where Rav and Rava argue regarding a ba b'machteres (a thief who tunnels under a house in order to steal, and the owner is allowed to kill in self defense) who steals...


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:3
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:3](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:3)

**גמ'. לא הספיק ליתנו עד שצבעו.** אמר הגר"מ זצ"ל שהצביעה מהווה מעשה גזילה וגם קנין שינוי בבת אחת.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:4
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:4](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:4)

**רש"י ד"ה עד. וז"ל אבל קודם שצבעו מי שחטפו זכה לו עכ"ל.** צ"ע שכמו שתפיסה מועילה קודם הצביעה, תועיל תפיסה לאחר הצביעה בעד הדמים.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:5
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:5](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:5)

ונראה, דליכא חלות גזילה בממון שאין לו תובעים כי אין לו בעלים לחייב גזילה. ולפיכך פטור לגמרי מלשלם ואין תפיסה מועילה כלל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:6
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:6](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:6)

ומזה יש ראייה דממון השבט הוא חלות דין ממון מיוחד לכל השבט בתורת צבור, ולא קנין לכל יחיד ויחיד. ממון השבט שונה מממון השותפים. בממון השותפים יש קנין לכל שותף ושותף. ואע"פ שיש למשל מאה שותפים, מ"מ כל שותף ושותף בעצמו נחשב לבעלים. כי הקנינים הם של הרבה יחידים. ואילו בממון השבט, הממון נחשב לממון של כל השבט ביחד ולא לממון של כל יחיד ויחיד. ובכן ממון השבט מהוה חלות ממון מיוחד ונקרא בחלות שם "ממון שאין לו תובעים". בממון מיוחד זה של ממון השבט ליכא חלות דין גזילה. דין גזילה חל רק במקום שיש בעלים יחידים ולא בממון השבט¹.

footnotes:
¹ עיין ברש"י לקמן (צג א ד"ה לשמור כו') המסביר את הפטור של גזבר צדקה משמירת ממון עניים וז"ל דלא קרינא ביה לשמור כו' ועניים לא מצו תבעי דלכל חד וחד מצי אמר לאו לדידך יהיבנא אלא לאחריני עכ"ל, כלומר ממון השבט הוא של כל העניים בכלל ולא של כל עני ועני בפרט ולכן אין בו דין שמירה. ואמר רבינו זצ"ל שציבור זה כולל כל העניים של כל הדורות ולא של דור אחד בלבד. ודומה לציבור של כלל ישראל שכולל כל בנ"י שבכל הדורות וכדאיתא בהוריות (דף ו.) שאין ציבור מת. ובדברים השייכים לכלל ישראל אין חלות קנין כלל לכל יחיד ויחיד. ולפיכך כשנדרו הנאה זה מזה מותרים בדברים של עולי בבל כגון בהר הבית ובבור שבאמצע הדרך שהם בשותפות כל ישראל (נדרים (דף מ"ח) ורמב"ם פ"ז מנדרים הל"ב). עיין בס' רשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק א' (דף קנ"ח וק"ע). אך נראה דאע"פ דליכא חיובי גזילה בממון שא"ל תובעים עכ"ז יש מעשה גזילה ואיסור גזילה שהרי הממון קנוי לשבט והלוקחו עושה מעשה גזילה. עיין למעלה בשיעורים בהקדמה לפרקין. ועיין בחידושי הגר"מ הלוי (דף קכג א).


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:7
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:7](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:7)

**גמ'. יאוש באבידה ובגזילה.** מסתבר דיאוש באבידה חל להפקיע את הבעלות של בעל האבידה ולהפקיר את האבידה לכל. והא ראייה שהרי יאוש באבידה פוטר מתרומות ומעשרות מדין הפקר (ב"מ דף כא:). ויש לעיין ביאוש דגזילה למ"ד יאוש בכדי קונה, האם ג"כ חל היאוש להפקיע את בעלות הנגזל ולהפקיר את החפץ לכל, אלא שהגזלן מקדים לקנות מהפקר לפני אחרים, או"ד שבשעת היאוש הגזלן קונה את הגזילה מהנגזל מדין קניני גזילה ולא שזוכה מן ההפקר.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:8
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:8](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:8)

מרן הגאון ר' חיים הלוי זצ"ל אמר שיאוש בגזילה חל מדין יאוש דאבידה¹. לדעתו כל גזילה נחשבת גם לאבידה כי הדבר הגזול הוא גם אבוד מן הבעלים. ובכן היאוש חל להפקיע את הבעלות של הנגזל ולהפקיר את החפצא לכל אלא שהגזלן מקדים בקנינו לשאר אנשים.

footnotes:
¹ עיין בחדושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם (פ"ט מהל' גזילה הל"א). ועיין במלחמות ד' (דף מא. בדפי הרי"ף ד"ה ומש"כ) לפ' הגוזל בתרא. בהמשך הסוגיות שלפנינו דן רבינו זצ"ל ביסוד דהגר"ח זצ"ל בהרחבה ועיין לקמן (דף סו:) בד"ה אינו רוצה לקנות וגם (דף סט.) בד"ה סכום ענין יאוש ובמפתח הספר.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:9
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:9](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:9)

אך לפי"ז צ"ע, דא"כ למ"ד יאוש בכדי קונה, למה משלם הגזלן דמי הגזילה לנגזל, דלכאורה אילו היה יכול הנגזל להפקיר את הגזילה ויקנה אותו הגזלן¹ יפטר מלשלם, כי הפקעת הבעלות דנגזל ע"י הפקר פוטרת את הגזלן מהשבה ומתשלומין, ואם יאוש דגזילה מועיל מדין הפקר כמו באבידה, למה משלם הגזלן דמים לנגזל².

footnotes:
¹ אך לדינא הנגזל אינו יכול להפקירו דהוי דבר שאינו ברשותו, עיין לקמן בגמרא (דף סט.).
² ונראה אליבא דר' חיים זצ"ל דיתכן להבחין בין מעשה הפקר מדעת הפוטר את הגזלן לבין יאוש שאינו מעשה הפקר מדעת אלא דגורם חלות הפקר ולכן אינו פוטר את הגזלן מהחיוב לשלם. ואף בהפקר נראה כי יש מקום לדון דיתכן שגם אחרי הפקר הגנב חייב לשלם דמים שהרי התחייב לשלם משעת גניבה מחמת מעשה הגניבה. אך רבינו זצ"ל סובר דהפקר כהקדש וחזרה הקרן לבעלים ופטור מלשלם. ולכאורה יש לחלק בין הקדש להפקר. עיין ברש"י (דף סח. ד"ה והרי חזרה).


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:10
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:10](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:10)

ולפיכך נראה שלא כגר"ח זצ"ל אלא שדין יאוש בגזילה חלוק מיאוש באבידה. יאוש באבידה מפקיע את הבעלות דבעל האבידה, ומוצא האבידה אחרי יאוש אינו קונה מהבעלים כי ביאוש דאבידה הבעלות דבעל האבידה הופקעה ונעשה האבידה הפקר ולכן פטור מלשלם. מאידך דין יאוש בגזילה הוא שע"י היאוש חל קנין מגברא לגברא דהיינו מהנגזל לגזלן, ולכן יאוש בגזילה מחייב את הגזלן לשלם כי קונה את החפץ ישיר מהנגזל. ועוד נראה שלא כגר"ח זצ"ל שגזילה אינה אבידה כי חיוב ההשבה של הגזלן מפקיע את השם אבוד מן החפץ¹.

footnotes:
¹ אך עיין במלחמות ד' לרמב"ן (מס' ב"מ דף יד: בדפי הרי"ף) דהגוזל אבידה קונה ביאוש לכ"ע דהוי גזילה ואבידה בבת אחת וקונה מדין יאוש דאבידה. ומסביר דחיוב השבת גזילה אינו מפקיע קנין יאוש דאבידה. שיטתו עולה יפה אליבא דהגר"ח זצ"ל שסובר שיכול להיות דבר שהוא גם גזול וגם אבוד בבת אחת.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:11
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:11](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:11)

אך לפ"ז צ"ע, היאך מבארים את הדמיון כאן בסוגיין בין גזילה לאבידה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:12
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:12](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:12)

ונ"ל דהגמרא מדמה אותן לענין דיש חלות שם יאוש בעולם, כי מזה דיאוש קונה באבידה חזינן דיש חלות שם יאוש. וא"כ גם בגזילה חל יאוש וקונה. אבל גופה של חלות דין היאוש באבידה שונה מבגזילה. יאוש באבידה חל להפקיע את הבעלות דבעל האבידה ולעשות את החפץ הפקר. ואילו יאוש בגזילה חל להקנות את החפץ הגזול בקנין גזילה ישיר מהנגזל להגזלן¹.

footnotes:
¹ עיין בתוס' לקמן (דף סט.) ד"ה כל שלקטן דלכאורה כ"כ במפורש וז"ל דהא לא דמי יאוש דהכא דגבי גזלן ליאוש דמציאה דאי יאוש קני בכל ענין אפילו אם אין הגזילה ברשות הגזלן בשעת יאוש א"כ יאוש דהכא לא הוי אלא כלפי דידיה והוי כמתנה בעלמא ואין לו לפטור מן המעשר עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:13
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:13](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:13)

**תוס' ד"ה מוצא אבידה כו'.** רש"י לומד את הדין דיאוש קונה באבידה מדין אבודה ממנו ומכל אדם. מאידך הר"י סובר שהמקור הוא גזיה"כ דשמלה. ונ"ל, דרש"י ור"י פליגי במחלוקת יסודית בהגדרת קנין היאוש באבידה. לרש"י יאוש באבידה אינו קונה בתורת קנין יאוש לבדו. אלא שהשם דאבידה שבחפץ מפקיע את הבעלות דבעל האבידה. וכמו שבאבודה ממנו ומכל אדם הבעלות פקעה מאליה מחמת שהחפצא אבודה לגמרי, כמו כן בכל אבידות דעלמא מופקעת הבעלות דבעל האבידה מאיליה במקום שיש יאוש. אמנם נראה דהיאוש אינו מעשה שמפקיע את הבעלות בפני עצמו, אלא שיאוש פועל כתנאי בחלות השם דאבידה. אבידה בעלמא אינה מפקיעה בעלות עד שתהיה אבודה כל כך שהבעלים מתייאשים ממנה. במקום שיש יאוש נגמר השם של אבידה בחפצא המפקיע את הבעלות כמו דין האבידה האבודה ממנו ומכל אדם. כל זה אליבא דרש"י.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:14
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:14](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:14)

מאידך לר"י, יאוש חל כקנין בפני עצמו המפקיע את הבעלות דבעל האבידה. ולפיכך אינו דומה יאוש באבידה לדין אבודה ממנו ומכל אדם.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:15
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:15](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:15)

ובאמת צע"ק אליבא דרש"י, שאם יאוש אינו בעצם חלות קנין, אלא שיעור בחלות השם של האבידה, למה יאוש דקטן לאו כלום הוא, דלכאורה קטן אינו בר דעת להקנות, אבל באבידה, דהפקעת הממון באה מאליה, ודעת בעל האבידה ביאוש אינה אלא תנאי ושיעור בהשם של האבידה, לכאורה גם יאוש של קטן צריך להועיל, וצ"ע¹.

footnotes:
¹ לכאורה התירוץ לקושית רבינו זצ"ל הוא שקטן אינו בר מעשה יאוש, ומאחר שיאושו לאו כלום הוא חלות שם האבידה לא נגמר כשהקטן מייאש, משא"כ בגדול. אך נראה שרבינו זצ"ל הקשה עפי"מ שביאר בשיעורים אחרים שלפי הגר"ח זצ"ל קטן אינו בר דעת אך מ"מ הוי בר כוונה. ולפיכך קטן אינו יכול להקנות כי קנין תלוי בדעת מקנה וזו אין לו, ומ"מ חליצת קטנה כשרה מדאורייתא ופסולה רק מדרבנן (פ"ד מהל' חליצה הל' ט"ז ועיי"ש בלחם משנה), כי קטנה הוי' בת כוונת חליצה מדאורייתא. ולפי"ז הקשה רבינו זצ"ל שיועיל יאוש קטן באבידה, אליבא דרש"י הסובר שיאוש גומר את השם של אבידה בחפצא, כי דעת יאוש דאבידה אינה חלות דעת מקנה אלא כוונה בעלמא, משא"כ אליבא דהר"י דעת היאוש באבידה מהווה דעת מקנה, וע"ע בשיעורים לקמן (דף סו.) תוס' ד"ה כיון.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:16
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:16](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:16)

ומהמחלוקת באבידה יתכן נ"מ בהגדרת דין יאוש בגזילה. לרש"י, כמו שהפקעת הממון שבאבידה אינה חלה ע"י מעשה היאוש בעצמו אלא ע"י חלות השם דאבידה שבחפצא ה"נ י"ל בגזילה, שאין מעשה היאוש עצמו מפקיע את בעלות הנגזל, אלא המפקיע הוא השם של גזול שבחפצא. היאוש חל כשעור בגזילה. דגזילה גמורה מפקיעה בעלות והיינו גזילה שבאה לידי יאוש. מאידך לר"י, כמו שבאבידה מעשה היאוש בעצמו מפקיע את הבעלות דבעל האבידה, ה"ה בגזילה, מעשה היאוש גופא מפקיע את בעלות הנגזל ומקנה את החפץ לגזלן.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:17
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:17](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:17)

נמצא שלרש"י יאוש הנגזל גומר את קנייני הגזילה של הגזלן שהיו לו משעת גזילה. הגזילה נקנית לגמרי לגזלן על ידי שהחפץ אחרי יאוש הוא גזול לגמרי מבעליו. ואילו לר"י, מעשה היאוש חל כמעשה קנין מהנגזל לגזלן שמקנה לו את החפצא הגזול. הקניינים אינם חלים ע"י חלות השם של גזול שבחפצא אלא ע"י הקנאת הנגזל במעשה היאוש.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:18
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:18](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:18)

**תוס' ד"ה הכא נמי כו'.** התוס' נקטו דלמ"ד יאוש בכדי קני בגזילה היכא דבאיסורא אתי לידיה, ה"ה באבידה דיאוש בכדי קני להקנות את החפצא למוצא אותו היכא דבאיסורא אתי לידיה, כלומר אפילו כשמייאש בתר דאתי לידיה המוצא קונה את האבידה ומשלם את דמיו לבעל האבידה. ומזה נראה דיאוש הקונה היכא דבאיסורא אתי לידיה שונה מיאוש הקונה באבידה דעלמא דבהתירא אתי לידיה. היכא דבאיסורא אתי לידיה חל הקנין ישיר מגברא לגברא, ואילו באבידה דעלמא דבהתירא אתי לידיה אין קנין היאוש חל מגברא לגברא, אלא שהיאוש מפקיע מעיקרא את הבעלות דבעל האבידה ומפקיר את החפצא לכל והמוצא קונה מהפקר. ולפיכך בכל יאוש דאבידה היכא דבהתירא אתי לידיה ליכא תשלומין לבעל האבידה כי המוצא אינו קונה ישיר מבעל האבידה, אלא מהפקר. משא"כ אם יאוש קונה בגזילה ובאבידה באיסורא אתי לידיה, היאוש חל להקנות את החפצא מהנגזל לגזלן, או מבעל האבידה למוצא האבידה ומשו"ה הם חייבים לשלם דמים לבעלים הראשונים.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:19
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:19](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:19)

אך עלינו להבין למה יזכה שומר אבידה לקנין ישיר מבעל האבידה שהרי אין לו קנינים בחפצא כמו שיש לגזלן.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:20
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:20](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:20)

ונראה דהנה התוס' כתבו וז"ל דבמציאה נמי נהי שלא היה קונה לענין זה שלא יצטרך להשיב ולהפטר לגמרי הואיל וכבר נתחייב בהשבה מ"מ היה קונה לענין זה שלא יתחייב לשלם כי אם דמים עכ"ל. ודבריהם צריכים ביאור. ומשמע שלתוס' הדמים שמשלם המוצא כשקונה ביאוש היכא דבאיסורא אתי לידיה אינם דמי קנין החפץ אלא דמי השבה. והנה יש לחקור כשפשע שומר אבידה ומשלם דמים, האם הדמים הם דמי פרעון אחריות דעלמא כמו בשומרי פקדון שפשעו או"ד שיש בתשלומי הדמים קיום של השבת אבידה. ומתוס' חזינן שיש קיום של השבת אבידה כששומר אבידה משלם דמים תחת האבידה. ומבואר מתוס' דיסוד הדין דיאוש קונה באיסורא אתי לידיה הוא שיאוש מפקיע את חובת השבת הבעין ומתקיימת מצות השבה ע"י התשלומים. ולפיכך קונה מוצא האבידה את הבעין מהבעלים הראשונים שהרי ישלם דמים תחת הבעין וקיום ההשבה בדמים נותנת לו את הזכות לקנות את הבעין עם יאוש בכדי. ודומה בכך לגזלן שקונה ביאוש כדי משום שישלם דמי השבה תחת הבעין.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:21
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:21](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:21)

**תוס' ד"ה כיון.** נראה שניתן לבאר את דיון התוס' בכמה דרכים:


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:22
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:22](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:22)

א) תוס' דנים ביאוש בכל התורה כולה, בין בגזילה למ"ד יאוש קני, ובין באבידה לכ"ע, האם יאוש הוי כהפקר או לא. והנה בדבר שאינו ברשותו ליכא הפקר (עי' לקמן דף סט:), שמאחר שאינו יכול להקנות דבר שאינו ברשותו אינו יכול להפקירו. ומאידך בדבר שאינו ברשותו יש חלות דין יאוש וכדמצינו יאוש בגזילה ואבידה. ומזה מוכח שמעשה היאוש אינו מעשה הפקר, דאילו מעשה הפקר הוי הקנאה ע"פ דעת מקנה ככל שאר ההקנאות¹, ואין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו. מאידך יאוש הוי סילוק המועיל גם בדבר שאינו ברשותו כבגזילה ואבידה.

footnotes:
¹ עיין בתוס' בב"מ (דף יב. ד"ה ויצא) דרש"י סובר שהפקר חשוב דעת אחרת מקנה לענין חצר. ועיין בקצות ונתיבות (חו"מ ריש סי' רעג). וע"ע בסטענסיל חידושי הגר"ח סי' רע"ז ד"ה עוד דרך.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:23
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:23](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:23)

לפי"ז נראה דחלוק יאוש מהפקר בנוגע לדין לאחר ל' יום. דהנה האומר הרי זה הקדש לאחר ל' יום ההקדש חל (נדרים דף כט:) כי נדר לא כלה ומחייב קיום נדר לאחר ל' יום. ומכיון דהנדר לא כלה ההקדש חל כי ההקדש תלוי בנדר דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. ויש לעיין אם מהני לאחר ל' יום בהפקר ויאוש. ומסתבר דבהפקר כלה קניינו ולא מהני¹. אבל בלי החסרון של כלה קנינו היה בדין שיכול להפקיר לאחר ל' דבהפקר יש דעת מקנה. מאידך ביאוש אין דעת מקנה. והא ראייה דיאוש מהני באבידה וגזילה דאינן ברשותו אע"פ שאין דעת מקנה חל בדבר שאינו ברשותו. יאוש הוי דעת סילוק שחל אף בדבר שאינו ברשותו, ואין יאוש דעת הקנאה. ופשיטא דיאוש לאחר ל' יום לא יועיל אפילו בלי החסרון של כלה קנינו, כי רק דעת מקנה יכולה לחול לאחר ל' כי יש בדעת מקנה כח בעלים לקבוע שיחול לאחר זמן. משא"כ כשמייאש בדעת קלושה דיאוש המהווה דעת סילוק בעלמא, ומשום הכי אין בו כח בעלים לקבוע שהיאוש יחול לאחר זמן².

footnotes:
¹ עיין בתוס' למס' כתובות ד"ה הא (דף פב.).
² ולפי"ז נראה שביאוש לא יועילו תנאים ושליחות. כי יכול להתנות תנאים או למנות שליח רק בדעת מקנה גמורה המועלת מכח בעלים, ועיין בחדושי הגר"ח הלוי על הרמב"ם (פ"ד מהל' יבום הלט"ז), ואכמ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:24
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:24](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:24)

ובאמת זה מוכרח אליבא דשיטת רש"י ביאוש הסובר דיאוש גומר את שם האבידה שבחפצא והפקעת הבעלות באה מהחלות שם אבידה שבחפצא כנ"ל¹. ולפי"ז פשיטא דאין אדם יכול להתייאש לאחר ל', כי אין יאוש חלות קנין כלל, אלא דע"י יאוש נעשה האבידה אבידה גמורה וזה שייך רק בשעת היאוש ולא לאחר זמן. ובכן דברי התוס' תמוהים דהיאך ס"ד להשוות יאוש להפקר.

footnotes:
¹ עיין בשיעורים (למעלה אות ב') לתוס' ד"ה מוצא אבידה (דף סו.).


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:25
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:25](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:25)

ונראה שלתוס' פשיטא דשאני מעשה יאוש ממעשה הפקר. אלא שדנים בחלות היאוש, אם לאחר יאוש פקעה בעלות המייאש ונעשה האבידה או הגזילה הפקר ממש או"ד דחלות היאוש אינה מפקיע את הבעלות לגמרי¹ אלא נותנת רשות קנין לזוכה, וכשיטת ר' יוסי בהפקר (נדרים מג א) דאינו הפקר עד דאתי לרשות זוכה².

footnotes:
¹ עיין בתוס' לקמן (דף קיא ב) ד"ה גזל שמזיק לאחר יאוש פטור. חזינן שיש לפחות מקצת הפקעת בעלות בשעת יאוש אך יתכן שאינו לגמרי הפקר.
² עיין בנתיבות המשפט (חו"מ סי' רס"ב אות ג'). ונ"מ לענין חזרה שאם החפץ עדיין של הבעלים עד דאתי לרשות זוכה יכולים לחזור מהיאוש בלי לעשות קנין חדש.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:26
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:26](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:26)

ולפי"ז י"ל דהראייה מעבד הוא שאם חלות היאוש מהוה חלות הפקר שפיר יוצא לחירות, כי חלות הפקר משחררת. מאידך אם יאוש מהווה רק רשות לזכות בחפצא קשה להבין היאך העבד יוצא לחירות. אך התוס' דוחים דאע"פ דיאוש אינו חלות הפקר מ"מ העבד זוכה בעצמו ע"י היאוש ויוצא לחירות.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:27
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:27](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:27)

אך באמת פירוש זה דחוק, דלכאורה דין השחרור באמת תלוי במעשה הפקר, כי מעשה הפקר הוי מעשה משחרר, ואם מעשה היאוש אינו מעשה הפקר לכאורה חסר מעשה משחרר, וקשה היאך יוצא העבד לחירות.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:28
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:28](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:28)

ועוד יש לדקדק דמזה שהתוס' רצו להוכיח שיאוש אינו הפקר משום שאינו מועיל באיסורא אתי לידיה מוכח שדיונם אינו לענין חלות היאוש בלבד, דא"כ לכאורה יש לדחות הראייה של התוס' ולומר שאע"פ דיאוש חלות הפקר הוא עכ"ז באיסורא אתי לידיה מפקיע את מעשה היאוש. ומשמע שדיון התוס' נוגע גם למעשה היאוש עצמו.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:29
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:29](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:29)

ב) ובכן יתכן שתוס' חוקרים במעשה היאוש - האם הוא מעשה הפקר, דהיינו דעת מקנה, או דמהווה דעת יאוש מיוחדת, דהיינו סילוק מהבעלות שבחפץ. ואילו בנוגע לחלות היאוש גם לתוס' נעשה החפץ הפקר. ולפי פירוש זה מובנת הראייה מבאיסורא אתי לידיה, דמזה דיאוש אינו חל באיסורא אתי לידיה חזינן דמעשה מיוחד הוא ואינו דעת מקנה. וכן נמי יש לפרש הראייה מעבד, שמזה שהעבד יוצא לחירות ע"י יאוש חזינן דהוי יאוש מעשה הפקר המשחרר. ובמסקנא דחו התוס' ראייתם די"ל דאע"פ דליכא מעשה הפקר מ"מ יוצא העבד לחירות, כי עיקר המשחרר של העבד אינו מעשה ההפקר דבעלים אלא הפקעת ממון הבעלים. דליכא עבדות דאיסורין בלי עבדות דממון. ומשפקע קנין הממון שבעבד ע"י היאוש אף קנין האיסור פקע בלי מעשה משחרר. ולפיכך אפי' ע"י יאוש העבד יוצא לחירות. וזה מדוייק בלשונם של התוס' שכתבו וז"ל דכי היכי דבהפקר א"צ גט שחרור לפי שאין רשות לרבו עליו ה"נ כשנתייאש אין לרבו רשות עליו עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:30
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:30](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:30)

אלא דעדיין צריך עיון בהוה אמינא שבתוס' דיאוש הוי דעת מקנה הלא פשיטא דמעשה היאוש אינו מעשה הפקר, שהרי ליכא מעשה הפקר בדבר אבוד שאינו ברשותו, ויאוש מועיל באבידה שאינה ברשות הבעלים. ופשיטא דיאוש הוי מעשה בפני עצמו ואינו מעשה הקנאה כבהפקר.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:31
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:31](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:31)

ג) ולכן נראה שהדיון בתוס' הוא בנוגע לחלות היאוש, אלא שאינם דנים בנוגע ליאוש בכל התורה כולה, דהיינו באבידה דעלמא דבהתירא אתי לידיה, אלא דוקא ביאוש דגזילה דבאיסורא אתי לידיה. בנוגע ליאוש דאבידה דבהתירא אתי לידיה פשיטא לתוס' דמעשה היאוש אינו מעשה הפקר עם דעת מקנה, אלא דעת סילוק והוי חלות דין בפני עצמו. וכמו"כ פשיטא להו דיאוש באבידה יוצרת חלות הפקר בחפצא ובעלות דבעל האבידה פקעה לגמרי משעת היאוש. וראייה לכך כי יאוש דאבידה פוטר תבואה ממעשר מדין הפקר (ב"מ דף כא:), הרי שע"י יאוש החפץ נעשה הפקר ואין לו בעלים¹. הדיון שבתוס' הוא רק בנוגע ליאוש דגזילה דבאיסורא אתי לידיה.

footnotes:
¹ לכאורה יש לדון בראייה זו דיתכן דהפטור מתו"מ חל מפני דיד כולם שוה בו דומה לפטור של מתנות עניים ואע"פ שאינו הפקר, וא"כ אין מכך ראייה דיאוש הוי חלות הפקר. עיין בתוס' לקמן (דף סט.) ד"ה כל שלקטן.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:32
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:32](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:32)

ונראה שספק התוס' הוא אותו הספק שנסתפקנו בו לעיל (באות א'). מצד אחד יתכן דיאוש דגזילה חל מדין יאוש דאבידה המפקיע את בעלות הנגזל, והחפצא הפקר לכל אלא שהגזלן מקדים וקונה לפני אחרים. ומצד שני י"ל דשאני יאוש דגזילה מיאוש דאבידה דבגזילה דין היאוש הוא שבשעת היאוש הגזלן קונה את הגזילה ישיר מהנגזל מדין קניני גזילה, ובספק זה דנים התוס'. מתחילה הביאו ראייה ממ"ד דבאיסורא אתי לידיה לא מהני יאוש שיאוש דגזילה אינו חלות הפקר אלא חלות קנין מהנגזל להגזלן. תוס' סבורים דאילו היה יאוש דגזילה חלות הפקר כמו יאוש דאבידה, היה מועיל אף משבא לידי הגזלן. דבשלמא באבידה, אע"פ שיאוש חלות הפקר הוא מ"מ אינו מועיל משבא ליד מוצא האבידה, כי חלות שם האבידה פקע מהחפצא, דרשות שומר כרשות הבעלים דמי ולא שייך מעשה יאוש בחפצא שהוא ברשות הבעלים¹. מאידך החפצא שביד הגזלן גזול הוא ואינו ברשות הבעלים. ולכן אם יאוש דגזילה חל מדין הפקר היה מועיל אף משבא לידי הגזלן. וממ"ד דיאוש בגזילה אינו מועיל באיסורא אתי לידיה חזינן דיאוש בגזילה אינו חלות הפקר. לפיכך למ"ד יאוש כדי קני, קנין היאוש שבגזילה הוי חלות קנין גזילה מיוחד ישיר לגזלן מהנגזל. ומאידך מ"ד שיאוש כדי אינו קונה סובר שאין הגזלן קונה בקנין המיוחד הזה דכיון דבאיסורא אתי לידיה אינו בדין שיקנה.

footnotes:
¹ כדביאר הרמב"ן במלחמות ד' לב"מ (דף כו:) עיין לקמן בשיעורים.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:33
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:33](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:33)

ולפי"ז עלינו להבין מהי ראיית התוס' מעבד שהרי מיירי בעבד שהוא אבוד ולא גזול. ונראה שבנקודה זו עבד אבוד דומה לגזילה, כי העבד בלבד קונה את עצמו ביאוש בדומה לגזילה שרק הגזלן קונה את הגזילה ביאוש ולא אחרים. ולכן תוס' הביאו ראייה מהא דעבד יוצא לחירות ע"י יאוש דלכאורה חזינן שאפילו ביאוש לאדם אחד כמו בעבד היאוש חל מדין הפקר כי רק חלות הפקר מוציאה לחירות וה"ה בגזילה שהיאוש חל מדין הפקר אלא שהגזלן קודם לשאר אנשים לזכות כמו עבד שזוכה בגופו מהפקר לפני אנשים אחרים.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:34
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:34](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:34)

התוס' דחו הראייה דאע"פ דחלות דין היאוש בעבד אינו חלות הפקר אלא קנין ישיר מהמייאש לעבד לבדו, מ"מ העבד יוצא לחירות, שלא רק חלות הפקר לבדה משחררת, אלא אף כל שאר הפקעת בעלות דעלמא ג"כ משחררת. ואע"פ שהעבד אבוד יתכן שחלות היאוש חלה כקנין לעבד לבדו ולא לאדם אחר. וכמו"כ יתכן שהיאוש בגזילה מקנה את הגזילה מהנגזל לגזלן ואינו מפקירה לכל¹.

footnotes:
¹ עי' בנתיבות (חו"מ סי' שנ"ג אות ג').


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:35
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:35](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:35)

**דין חזרה ביאוש.**


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:36
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:36](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:36)

אם נאמר דיאוש באבידה מפקיר את החפץ לכל פשיטא דליכא חזרה ביאוש, דמיד כשמייאש הבעלות דבעל האבידה פקעה והאבידה הפקר. אבל לעיל הבאנו צד, וכן דעת הנתיבות¹, דדין יאוש באבידה דומה לדין הפקר דר' יוסי דעד דאתי לרשות זוכה החפץ קנוי עוד לבעלים, ולר' יוסי יש חזרה בהפקר עד דאתי לרשות זוכה, וא"כ ה"ה ביאוש באבידה שהבעל יכול לחזור בו.

footnotes:
¹ עיין בנתיבות (רס"ב, ג').


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:37
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:37](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:37)

אך נלע"ד דעכ"פ לענין חזרה אין לדמות יאוש להפקר דר' יוסי. הפקר דר' יוסי חל מכח דעת בעלים המפקיר, ומכיון שחלות ההפקר תלויה בדעתו יש לבעל כח לחזור בו¹. מאידך, יאוש אינו חל מדין דעת בעלים, אלא התורה התירה קנין הזוכה במקום יאוש, ודעת היאוש אינה אלא היכי תמצא בעלמא, ופשיטא דלא שייך חזרה בהיכי תמצא זו².

footnotes:
¹ נראה דכוונת רבינו זצ"ל לגמרא בקידושין (דף נט.) דיסוד דין חזרה הוא כר"י דאתי דיבור ומבטל דיבור ר"ל דחלות קנין התלויה בדעתו מתבטלת בדעתו ויכול לחזור בו.
² סברת רבינו זצ"ל מובנת ע"פ מש"כ בשיעורים שיאוש גומר את שם האבידה שבחפצא, ובכן אינו חל מדין דעת בעלים אלא כהיכי תמצא. ועיין בשיעורים לעיל (דף סו.) תוס' ד"ה מוצא אבידה. ועיין בשער יושר (ה, י"ב) שגם כן כתב ככה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:38
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:38](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:38)

**מלחמות ד' לב"מ (דף כו:).**


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:39
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:39](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:39)

איתא בגמרא (ב"מ דף כו:) בענין מוצא מציאה: נטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה עובר בכולן משום לא תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם ואע"ג דחזרה לאחר יאוש מתנה הוא דיהיב ליה ואיסורא דעבד עבד עכ"ל. ובביאור הגמרא כ' הרמב"ן במלחמות ד' וז"ל דגזילה ואבידה היא זו ואבידה נקנית ביאוש היכא שלא נטלה וגזילה אינה נקנית ביאוש מדאורייתא לעולם ואם תמצא לומר נקנית דמים מיהא משלם, וזו כיון שנטלה לגוזלה לא להשיבה הרי הוא כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש מטעם אבידה דבשלמא היכא שנטלה בתורת אבידה ולא ע"מ לגוזלה קודם יאוש דא"א לקנותה ביאוש מפני שידו כיד הבעלים וש"ש שלהם הוא הלכך אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלים אבל בזו שע"מ לגוזלה נטלה הרי היא לבעלים כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש לגמרי כדין מוצא אבידה לאחר יאוש ואינו חייב לשלם דמים כלל כדי לקיים והשיב את הגזילה שהרי נקנית לו לגמרי ביאוש מטעם אבידה עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:40
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:40](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:40)

הרמב"ן סובר, שמוצא אבידה היכא דבאיסורא אתי לידיה אינו קונה ביאוש כי משהגביה את האבידה לפני יאוש נעשה שומר אבידה וידו כיד הבעלים והחפצא ברשות הבעלים הוא ולפיכך יאוש אינו מועיל. ונראה לומר בביאור סברת הרמב"ן כי ברשות הבעלים השם של אבידה פקע מהחפצא ויאוש מועיל רק בחפצא שהוא אבידה. מאידך אם נטל את האבידה ע"מ לגוזלה חלות שם אבידה עדיין נשאר בהחפצא, ואע"פ שבהגבהתו התחייב מדאורייתא לשמור את האבידה ולהחזירה, מ"מ מאחר שכוונתו לגזול את האבידה ולא להחזירה לבעליה לא חל על רשותו חלות רשות בעלים כמו שחל בשומר אבידה דעלמא והחפצא עדיין הוי אבידה ואינו ברשות בעליו ומשו"ה נקנה ביאוש למוצאו כאבידה דעלמא.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:41
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:41](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:41)

ונראה לבאר לפי דברי הרמב"ן את החילוק באבידה בין יאוש קודם דאתי לידיה ובין יאוש לאחר דאתי לידיה. דקודם דאתי לידיה, החפץ אבוד מהבעלים ונקרא בשם אבידה, ולכן יאוש חל להפקיע בעלות הבעלים לגמרי. מאידך כשנטלה קודם יאוש ע"מ להחזירה לבעלים, נעשה המוצא שומר אבידה, ומאחר שרוצה להחזיר את החפץ ולקיים מצות השבה אין החפץ אבוד. ואע"פ שהבעלים אינם יודעים איפוא נמצא החפץ, מ"מ החפץ תפוס בידי המוצאו השומרו בעד הבעלים. באופן זה שם אבידה פקע, ולפיכך יאוש אינו קונה. ואילו בנטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה, שאינו תופס את החפץ בעד הבעלים אין רשותו כרשות הבעלים, והחפץ עדיין אבוד מן הבעלים, ולפיכך סובר הרמב"ן שיאוש קונה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:42
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:42](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:42)

והנה אחרים חולקים על הרמב"ן מטעם דאע"פ שנטלה לגוזלה עדיין הוי שומר אבידה. ואע"פ שרוצה לגזול את החפץ ואינו מקיים שמירה, עכ"ז השמירה חלה. ומכיון שיש חלות שמירה אין החפץ אבוד כי ליכא דבר אבוד ברשות שומר, ואע"פ דהשומר גוזלו ואינו מקיים שמירה מ"מ דין יד שומר כיד בעלים תלוי בחלות השמירה ולא בקיום השמירה. מאידך הרמב"ן סובר דמכיון דאינו מקיים את השמירה במציאות, החפץ אבוד מבעליו. ומכיון דאבוד הוא מבעליו, יאוש דאבידה חל להפקיע את הבעלות דבעל האבידה, כי נשאר שם אבידה כל זמן שאין קיום שמירה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:43
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:43](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:43)

ונראה שלרמב"ן לא רק המוצא יכול לקנות את החפץ ביאוש, אלא גם כל אדם העושה קנין לאחר היאוש קונה. דהיאוש מועיל מדין יאוש של אבידה דאינו דין יאוש המקנה מגברא לגברא כבגזילה אלא דין יאוש דאבידה המפקיע את הבעלות דבעל האבידה מן האבידה ומפקיר את החפץ לכל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:44
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:44](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:44)

**חידושי הרמב"ן לריש פסחים בענין ביטול חמץ.**


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:45
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:45](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:45)

מפורסמת המחלוקת בין רש"י לבין ר"ת בענין ביטול חמץ (עי' תוס' פסחים דף ד: ד"ה מדאורייתא כו'). לרש"י ביטול חמץ מועיל מדין אינו רוצה בקיומו וע"פ גזיה"כ דתשביתו דהיינו השבתה בלב. מאידך לר"ת ביטול מועיל מדין הפקר. ופליגי בביאור הגמרא (פסחים דף ו:) דחמץ עשאו הכתוב כאילו ברשותו. רש"י מפרש שאע"פ שהחמץ אינו שלו, דנאסר בהנאה ואינו ברשותו בדיני ממונות, מ"מ חלים האיסורים דבל יראה ובל ימצא כל זמן שרוצה בקיומו של החמץ, דבל יראה ובל ימצא אינם תלויים בבעלות על חמץ בדיני ממונות, אלא בקיום חמץ ברשותו במציאות. ולפיכך הביטול הוי דין דאינו רוצה בקיומו של החמץ. מאידך ר"ת מפרש דברי הגמרא שבחמץ יש גזיה"כ מיוחדת שאע"פ שחמץ אסור בהנאה, מ"מ התורה הכניסה את החמץ לרשותו ע"פ דין והעניקה לו קנין ממון בחמץ לענין האיסורים של ב"י וב"י. ולפיכך הבעלים חייבים להפקיר את החמץ לפני פסח ולהפקיעו מרשותם בדיני ממונות. גופו של ביטול חמץ הוי הפקר והפקעת קנין ממון.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:46
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:46](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:46)

הרמב"ן מסכים עם רש"י שחמץ בפסח אינו ממונו דאסור בהנאה, ודין ביטול הוי שאינו רוצה בקיום החמץ. אלא שהקשה הרמב"ן על שיטתו מדעת ר' יוסי הגלילי הסובר שחמץ מותר בהנאה, דמכיון דלר' יוסי הגלילי החמץ שלו היאך מועיל ביטול חמץ, הרי כיון דביטול אינו מעשה הפקר אלא שאינו רוצה בקיומו אף אם מבטל יעבור על ב"י וב"י מכיון דהחמץ שלו, וכל זמן שהחמץ שלו הרי ע"פ דין רוצה בקיום החמץ וכשמבטלו ואומר שאינו רוצה בקיום החמץ דברי הביטול כמאן דליתא דמי, דכל זמן שהחמץ שלו בדיני ממונות א"א לומר שאינו רוצה בקיומו.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:47
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:47](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:47)

ותירץ הרמב"ן וז"ל אפילו לדברי ר"י הגלילי כיון שנתייאש ממנו מפני איסורו יצא מרשותו ואין בו דין גזל כדאמרינן (לקמן ו ב) בזמן שאין בעה"ב מקפיד עליהם מותרים משום גזל ופטורין מן המעשר והוו כהפקר והכא עדיף נמי מהפקר דלא הדר איהו זכי ביה דהא שוייא כעפר ולא ניחא ליה בגויה עכ"ל. ולכאורה דבריו מחוסרים הבנה שכתב דדין ביטול חמץ יסודו בדין יאוש. וקשה היאך חל דין יאוש בחמץ, הרי לכאורה דין יאוש חל רק באבידה ובגזילה בלבד ולא בחפץ שברשות הבעלים וכדביאר הרמב"ן במלחמות ב"מ הנ"ל. ונראה לומר בביאור דבריו, דחמץ מכיון דיש בו איסורי ב"י וב"י ומצות תשביתו, חשוב כאבידה שחל בו דין יאוש. וביטול חמץ, מאחר שאינו רוצה בקיום החמץ, מהווה חלות יאוש באבידה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:48
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:48](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:48)

ולכאורה מזה חזינן, דחלות הדין של יאוש לרמב"ן הוא מדין הפקר, דאילו היה יאוש רק חלות סילוק המתרת קנין אדם שני, אבל עד דזכי בו האדם השני עדיין הוא ברשות הבעל הראשון, וכשיטת הנתיבות הנ"ל¹, הדרא קושית הרמב"ן לדוכתא, למה לר' יוסי הגלילי אינו עובר בב"י וב"י מכיון שהחמץ עדיין שלו עד דאתי לרשות זוכה, אלא מוכח מכאן שהרמב"ן סובר דיאוש דאבידה חל מדין הפקר.

footnotes:
¹ המובא לעיל בד"ה דין חזרה ביאוש.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:49
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:49](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:49)

ברם יתכן שהרמב"ן סובר שאע"פ שיאוש אינו הפקר עד דאתי לרשות זוכה וכשיטת הנתיבות, מ"מ מאחר שהבעלים אינם מקפידים על חמצם שהרי נתייאשו ממנו וחלה רשות לכל אדם לזכות בחמצם, זהו גופא קובע ע"פ דין שהבעלים אינם רוצים בקיום החמץ ולפיכך אינם עוברים בב"י ובב"י ואע"פ שהחמץ עדיין שלהם כל זמן דלא אתי לידי הזוכה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:50
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:50](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:50)

אלא דצ"ע שהרי הרמב"ן עצמו הקשה על ר"ת משיטת ר' יוסי (בנדרים דף מג.) דבהפקר הרי הוא של בעל המפקיר עד דאתי לרשות זוכה, וז"ל ועוד קשה לי שהביטול דבר פשוט הוא בגמרא בלא מחלוקת דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי להו ואלו בהפקר איתמר כו' דלר' יוסי הפקר כמתנה, מה מתנה עד דאתיא לרשות מקבל לא נפקא מרשות נותן אף הפקר עד דאתו לרשות זוכה לא נפיק מרשות מפקיר, ולהך סברא הפקיר חמצו כל זמן שלא זכה בו אינו יהודי עובר כו' עכ"ל. לרמב"ן אליבא דר' יוסי הפקר אינו מפקיע איסורי ב"י וב"י, וא"כ צריך ביאור לרמב"ן, אם נאמר כנתיבות דיאוש דומה להפקר אליבא דר' יוסי ונשאר החמץ ברשות הבעלים עד דאתי לרשות זוכה, למה מועיל יאוש.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:51
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 66a:51](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/66a:51)

ונ"ל דחלוק יאוש מהפקר דר' יוסי, דביאוש משעת היאוש מתחילה הפקעת הבעלות דבעל הראשון. אלא דגמר הקנין בא בשעת זכיית המוציא. ואילו בהפקר אליבא דר' יוסי ליכא הפקעת בעלות כלל עד שעת הזכייה. דהפקר הוי הקנאה שחלה עם זכיית הזוכה. ולפיכך סובר הרמב"ן, דבהפקר לר' יוסי יש ב"י וב"י, כי החמץ עדיין של הבעלים לגמרי עד שעת הזכייה. משא"כ ביאוש, מכיון דהפקעת הבעלות דבעל החמץ התחילה מיד משעת היאוש, אע"פ דגמר הפקעת הבעלות באה בשעת הזכייה, אין המייאש עובר בבל יראה ובל ימצא.