## Reshimot Shiurim on Bava Kamma Daf 74b

###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:1
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:1](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:1)

**גמ'. בבא הרוג ברגליו.** ביארנו למעלה (דף עב: ד"ה עד זומם חידוש הוא) אליבא דהרמב"ם שבהכחשת תרי כנגד תרי יש מחייב דכאשר זמם מספק וכמו שכתב (פי"ח מהל' עדות הל"ב) ז"ל אבל שתי כתות המכחישות זו את זו ואין כאן עדות אין עונשין את אחת מהן לפי שאין אנו יודעים מי היא הכת השקרנית כו' עכ"ל. ואליביה מסתבר שדין הכחשה תחילת הזמה חל רק בהכחשת תרי כנגד תרי שכבר התחיל המחייב של כאשר זמם מספק. וכך מדוייק בלשונו בפי"ח מהל' עדות (הל"ד) ז"ל ועדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו הרי אלו נהרגין או לוקין או משלמין מפני שההכחשה תחלת הזמה היא אלא שעדיין לא נגמרה עכ"ל. ובכן בהכחשת עדות ע"י שני עדים המכחישים יש בהכחשת העדים תחלת חלות הזמה כי הכחשה ע"י שני עדים דומה להזמה ע"י שני עדים. אבל בבא הרוג ברגליו שלא נודע השקר ע"י שני עדים לכאורה אין בו תחילת חלות הזמה כלל ואין דין הכחשה תחילת הזמה, וא"כ צ"ע בסוגיין דאמרינן שדין בא הרוג ברגליו תלוי בהכחשה תחילת הזמה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:2
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:2](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:2)

וצל"פ אליבא דהרמב"ם שכשאביי מתרץ שבא הרוג ברגליו עדיין נשארת האוקימתא הראשונה של תרי כנגד תרי, כלומר שמדובר שבאו מקודם תרי עדים המכחישים ואח"כ בא הרוג ברגליו ולבסוף הוזמו, כי המכחישים מחייבים מיתה כשעדותם מתבררת ע"י עדי ההזמה לבסוף. ואין הבירור של ביאת ההרוג מחייב מיתה כי צריך ששקרם יתברר בהעדאת עדים וכדכתב הרמב"ם רפי"ח מעדות וז"ל מי שהעיד בשקר ונודע בעדים שהעיד בשקר זהו שנקרא עד זומם כו' עכ"ל וכדנ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:3
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:3](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:3)

וא"כ לרמב"ם ביאור המחלוקת הוא דאליבא דר' יוחנן הסובר הכחשה תחילת הזמה יש מחייב של מיתה בשעת ההכחשה אלא שעדי ההכחשה אינם נאמנים בתורת ודאי עד שיבאו עדי ההזמה לבסוף ויעידו כמותם ואז יגמר חיוב המיתה. ולכן בבא הרוג ברגליו בין ההכחשה לבין ההזמה אין הראשונים לוקין כי במקום שיש מחייב של מיתה אין מלקות¹. מאידך אליבא דר"א הסובר שהכחשה לאו תחילת הזמה אין בהכחשה מחייב של מיתה ולפיכך כשבא הרוג ברגליו ונתברר שהעידו שקר לוקין על שהעידו שקר².

footnotes:
¹ ודומה לדין אין אדם מת ומשלם דקלבד"מ. והרי גם חייבי מיתה שוגגין פטורים ממלקות וממון משום שיש מחייב של מיתה במעשיו וה"ה בהכחשה ובא הרוג ברגליו.
² עיין למעלה בשיעורים בשם הגר"ח זצ"ל דלרמב"ם אין לוקין משום לא תענה ובבא הרוג ברגליו כשרים לעדות. ובכן צ"ע למה לוקין אליבא דר"א. ולכאורה י"ל דלוקין כמו עדי בן גרושה ובן חלוצה שהוזמו, דבמקום שאין מענישים אותם בכאשר זמם מענישים אותם במלקות, אך אין זה משום הלאו דלא תענה אלא משום חלות דין עד מוכחש ע"י הכחשת עדים שהתברר שקרם כשבא הרוג ברגליו אח"כ וכדמבואר בשיעורים. אך עדיין צ"ע בזה שהרי רבינו זצ"ל אמר בשם הגר"ח זצ"ל שלרמב"ם דין מלקות בעדי בן גרושה מוגבל לד' אופנים בלבד וכמו שכתב הרמב"ם (פ"כ מעדות הל"ח) ז"ל וארבעה דברים אלו מפי הקבלה הן עכ"ל, וא"כ למה לר"א יש מלקות בעדים שהוכחשו דעלמא.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:4
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:4](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:4)

והנה ביארנו את שני הפירושים שבסוגיין אליבא דהתוס' והרמב"ם. ויתכן נ"מ בתרי ותרי המכחישים זה את זה בממון ואח"כ בא הרוג ברגליו, כלומר שיש בירור במציאות ממש ששקרו בעדותם, ואח"כ הוזמו. אליבא דהרמב"ם הסובר שבהכחשה חל המחייב של הזמה יחול כאן הדין דבפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לממון ולא למלקות ולפי' כיון שהוזמו לבסוף ישלמו ממון ולא ילקו. מאידך אליבא דהתוס', כשבא ההרוג ברגליו חל חיוב מלקות דעלמא מחמת הלאו דלא תענה ולא מדין הזמה ולפיכך ילקו, שהרי חיוב ממון אינו פוטר מלקות דעלמא מחמת הלאו דלא תענה, ודו"ק היטב.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:5
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:5](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:5)

**תוס' ד"ה הוה.** התוס' מפרשים שלא תענה אינו בכלל לאו הניתן לאזהרת מיתת ב"ד דעלמא כי יש גזיה"כ בעדות בן גרושה ובן חלוצה שלוקים. אמנם אם יכול לבוא לידי חיוב מיתה בפועל ממש, פטור ממלקות. ולמ"ד הכחשה תחילת הזמה יש אפשרות שיבואו לידי חיוב מיתה ממש ולכן אינן לוקין.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:6
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:6](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:6)

ונראה ליישב את קושית התוס' מלאו הניתן לאזהרת מיתת בי"ד ע"פ מה שביאר הגר"ח זצ"ל אליבא דהרמב"ם שאין העבירה דלא תענה מחייבת את העונש דמיתת ב"ד, אלא חלות השם של עד זומם הוא המחייב. ויסוד זה מבואר ברמב"ם (פ"כ מעדות ה"ד) שכתב וז"ל ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בה מעשה. לפיכך אין צריכים התראה עכ"ל. ומזה שלרמב"ם יש חיוב עדים זוממין בשוגג בלי התראה מוכח שאין עצם העבירה מחייבת את העונש דכאשר זמם אלא חלות השם דעד זומם הוא המחייב. וכשכתב הרמב"ם שעדים זוממים חייבים בשוגג לפי שאין בו מעשה, ר"ל שאין מעשה העבירה עיקר המחייב, אלא המחייב הוא חלות השם עד זומם שחלה בגברא¹. ולפי"ז מובן למה אין הפטור של לאו הניתן לאזהרת מיתת ב"ד חל בעדים זוממים משום שהלאו דלא תענה אינו מחייב מיתה. ועי' לעיל במהלך הרמב"ם בסוגיין.

footnotes:
¹ רבינו זצ"ל חקר אליבא דהרמב"ם בדין עד זומם בשוגג המחוייב בעונש כאשר זמם אם נפסל לעדות כי השם של עד זומם שבו פוסלו, או"ד שכשר הוא לעדות מכיון דחסרה רשעות הגברא בזדון והניח בצ"ע.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:7
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:7](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:7)

**משנה. וטבח ומכר ע"פ ע"א. כתב הגרע"א זצוק"ל בגליון הש"ס וז"ל והא דלא אמרינן דנתחייב שבועה להכחיש העד ואינו יכול לישבע דהא נעשה פסול ע"י שנים שמעידים שגנב והו"ל חשוד דכנגדו נשבע ונוטל, היינו דבקנס אינו צריך לישבע נגד העד כיון דאילו מודה מיפטר וכמו שכתבו תוס' לעיל דף מא ע"ב ד"ה מודה וכו' דאין סברא לומר וכו' עכ"ל.** הגרע"א זצ"ל סובר שאין ע"א מחייב שבועה בקנס ע"פ סברת התוס' לעיל דאילו מודה מיפטר. וז"ל התוס' שם: דאין סברא לומר שלא יחשוב מרשיע את עצמו כשמודה ואין רוצה לישבע ואף על גב דעל ידי העד בא עליו חיוב זה עכ"ל. והנה כבר הבאנו כמה פעמים את חקירת הגר"ח זצ"ל האם ע"א מחייב שבועה בלבד וכעין החיוב של שבועת מודה במקצת ושבועת השומרים או"ד שע"א נאמן גם על עיקר הממון אלא שע"י השבועה ניתן להכחישו. ונ"מ לעד המסייע שאם עד א' נאמן על הממון נאמן גם לפטור ואילו אם אינו אלא מחייב שבועה י"ל שאינו נאמן לפטור (עיין ברא"ש לב"מ פ"ק אות ג'). עוד נ"מ בטענת שמא שאם ע"א נאמן על הממון נאמן גם בטענת שמא ואילו אם מחייב שבועה י"ל דזקוק לטענת ודאי¹. ועוד נ"מ בטענת קטן שאם עד א' נאמן על הממון גם נאמן לקטן, ואילו אם בא רק לחייב שבועה י"ל שאין נשבעין על טענת קטן². וכבר הארכנו בשאלות אלו בשיעורנו³. ולכאורה יש להביא ראייה מתוס' שעד א' אינו נאמן על הממון עצמו, ורק שיש לו כח להשביע שאם העד היה נאמן על הממון אין סברא לומר שהמודה לעד א' יחשב למרשיע את עצמו.

footnotes:
¹ עיין בה"ה (פ"ד מהל' טוען ונטען הל"י) שהביא שיש בזה מחלוקת הראשונים.
² עיין ברמב"ם (פ"ה מטוען ונטען הל"ט ופ"ב מהל' שכירות הל"ז).
³ עיין ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים ח"ב (דף לב. בענין עד א' בשבועה) ולקמן בשיעורים (דף קו:) ענין טענה בשבוה"ד אות א'.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:8
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:8](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:8)

עוד נראה טעם אחר למה עד א' אינו מועיל בקנס כי בממון שכל מין בירור מועיל גם ע"א מועיל לחייב שבועה. ואילו בקנס שהודאת בעל דין אינה מועילה, גם ע"א אינו מועיל ורק בירור של ב' עדים מועיל, ובכך דומה דין קנס לדיני נפשות, ואין ע"א כלום, ולכן אין חיוב שבועה¹.

footnotes:
¹ עיין בתוס' לעיל (דף מו. ד"ה דאפילו) במש"כ ועוי"ל וכו'. ועיין ברש"ש כאן ובירושלמי ריש פרק שבועת הדיינים הובא שם ברא"ש.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:9
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:9](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:9)

**גמ'. כי אתי ע"א מצטרף בהדיה.** פירש רש"י וז"ל דהלכה כר' יהושע בן קרחה דאמר שומעין דבריו של זה היום וכשיבוא חבירו למחר שומעין את דבריו עכ"ל. ומקורו בגמרא סנהדרין (ל.) דר' יהושע בן קרחה מכשיר עדות מיוחדת בראייה - כגון בהלואה אחר הלואה וכ"ש בא' מחלון זה וא' מחלון זה - וסובר אף כר' נתן המכשיר עדות מיוחדת בהגדה כשא' מעיד היום וא' למחר. ועי' במכות (ו:) דעדות מיוחדת פסולה בדיני נפשות דכתיב לא יומת על פי עד אחד - אחד אחד. וכן פסק הרמב"ם (פ"ד מהל' עדות ה"א) שבדיני נפשות כל עדות מיוחדת פסולה בין בראייה בין בהגדה אבל לא בדיני ממונות, וז"ל עדי נפשות צריכין שיהיו שניהם רואין העושה עבירה כאחד וצריכין להעיד כאחד ובבית דין אחד אבל דיני ממונות אין צריכין לכך עכ"ל. ומרש"י מבואר שעדות מיוחדת כשרה בקנס כמו בממונות ולא כבדיני נפשות.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:10
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:10](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:10)

**א.**
והנה קיי"ל שאין אדם נהרג עפ"י עצמו. ויל"ע מהו המקור לדין זה. ויתכן שהמקור הוא בדין קנס¹ שאין אדם משלם קנס עפ"י עצמו וכדכתיב אשר ירשיעון אלקים ולא שירשיע את עצמו (לקמן עה א) וה"ה לנפשות. וא"כ יש לעיין קצת למה בנוגע להודאת בעל דין משווים דיני נפשות לקנס שאין הודאת בע"ד מחייבת, ואילו בדין עדות מיוחדת משווים קנס לדיני ממונות שעדות מיוחדת מועילה. ובפשטות יש לתרץ דלמדים נפשות מקנס דמכיון דאין אדם מרשיע את עצמו בקנס ה"ה בנפשות, אבל להיפך לא ילפינן, ולכן עדות מיוחדת פסולה בנפשות וכשרה בקנס.

footnotes:
¹ עי' רש"י לעיל (דף מג.) דאין שור נסקל עפ"י הבעלים משום דאמרו כמיתת בעלים כך מיתת השור ואדם בהודאתו אינו נהרג. ובזבחים (עא.) פי' דמודה בקנס פטור, ויש גורסים כמודה בקנס. עכ"פ מבואר דסובר דהא דאין אדם נהרג ע"י עצמו נלמד מקנס.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:11
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:11](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:11)

ועוד נראה דהודאת בעל דין אינה נאמנת כלל בקנס, ולכן מדמים נפשות לקנס שגם בנפשות הודאת בע"ד אינה נאמנת. ואילו עדות מיוחדת נאמנת בנפשות אלא שיש הלכה מיוחדת שלא גומרים על פיהם דין מיתת ב"ד. וראייה שיש נאמנות לעדות מיוחדת בנפשות מפסקי הרמב"ם שבעדות מיוחדת בנפשות מכניסין אותו לכיפה להמיתו (פ"ד מרוצח הל"ה) ונהרג בידי גואל הדם (פ"ו מרוצח הל"ה עי' בכ"מ), וחזינן שהעדות נאמנת אלא שאין בי"ד גומרין את דינו להמיתו במיתת בי"ד, והוא דין מיוחד במיתת ב"ד. ומאחר שהוא דין מיוחד בגמר דין במיתת בי"ד לא שייך להשוות דין קנס אליו, ובדיני קנסות עדות מיוחדת נאמנת ומחייבת.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:12
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:12](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:12)

אמנם יתכן שאף המודה בחיוב נפשות נאמן אלא שאין לב"ד הרשות לגמור את דינו לחייבו מיתת ב"ד בדומה לדין עדות מיוחדת. וא"כ גם מי שמודה בנפשות מכניסים אותו לכיפה ונהרג בידי גואל הדם. ולפי"ז י"ל שעיקר המקור שאין אדם נהרג ע"פ עצמו אינו מדין מודה בקנס פטור אלא הוא מגזיה"כ ד"לא יומת על פי עד אחד" הממעטת עדות מיוחדת. גזיה"כ זו מחדשת שאפילו אם ב"ד מקבלים את הנאמנות דעדות מיוחדת מ"מ אין בכוחם להורגו במיתת ב"ד בלי הגדת כת של שני עדים. וה"ה בהודאת הרוצח עצמו.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:13
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:13](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:13)

וכתב הרמב"ם בפי"ח מהל' סנהדרין (הל"ו) וז"ל גזיה"כ הוא שאין ממיתין ב"ד ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא ע"פ ב' עדים כו' שמא נטרפה דעתו בדבר זה שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות כו' כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג וכללו של דבר גזירת המלך היא עכ"ל. וצ"ע מאחר שלרמב"ם יש גזיה"כ מה מוסיפה הסברא דשמא מודה בגלל שנטרפה דעתו וכו'.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:14
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:14](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:14)

ויתכן שע"פ גזיה"כ לבדה היינו אומרים שהודאת הרוצח עצמו נאמנת אלא שאין להמיתו במיתת בי"ד מאחר דליכא הגדת כת עדות. ויוצא איפוא שהמודה ברציחה נכנס לכיפה ונהרג בגואל הדם וכדין ההורג בעדות מיוחדת, ולכן ביאר הרמב"ם שיסוד גזיה"כ הוא חשש שמא נטרפה דעתו, ועצם נאמנותו פקעה ופטור מכיפה ומגואל הדם¹.

footnotes:
¹ נראה שלפי"ז המקור שאין אדם נהרג ע"י עצמו אינו מלא יומת על פי ע"א או מקנס, ועי' הרי"ץ חיות סנהדרין (ח:) שכתב שמקור הרמב"ם הוא מתוספתא בסנהדרין (פי"א, א) וילפינן לה שם מדכתיב לענות בו סרה, וכ"כ החסדי דוד על התוספתא שם.ויש להסתפק בסברת הרמב"ם שלפי השיעורים פוטרת גם מכיפה וגם מגואל הדם האם הוא פטור ודאי או פטור ספק דכך לשונו "שמא מן העמלין מרי נפש וכו'".עיין ברדב"ז (פי"ח מסנה' הל"ו) המסביר שהודאת בע"ד אינה מועילה בנפשות משום שאין אדם בעלים על נפשו כמו בעלים על ממונו. ואמר רבינו זצ"ל שהסברא כשלעצמה נכונה שאין אדם בעלים על נפשו - והא ראייה שההורג את עצמו הו"ל שופך דמים - אך זה לא מספיק לבאר את ההלכה שהרי גם בעל השור אינו נאמן לסקול את שורו (עי' זבחים עא א) אע"ג דהוי בעל הממון.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:15
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:15](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:15)

**ב.**
עדות מיוחדת בהגדה מועילה בקנס. ויש לעיין מהו דין עדות מיוחדת בראיית המעשה בקנס. ונ"ל לפי מה דקיי"ל שעדות מיוחדת מועילה לממונות ולא לנפשות (מכות דף ו:). וכבר ביארנו שבעדות מיוחדת בנפשות יש חלות בירור כי לענין זה אין חילוק בין ד"מ לד"נ אלא שאין בית דין ממיתין ע"פ עדות מיוחדת בנפשות¹. והא ראייה דע"פ עדות מיוחדת מכניסים אותו לכיפה (סנה' דף פח: וברמב"ם פ"ד מהל' רוצח ה"ח), ואם גואל הדם הרגו פטור אליבא דהרמב"ם (פ"ו מהל' רוצח הל"ה ועיי"ש בכ"מ). ועי' במכות (דף ו:) קושיית הגמ', כיון שעדות מיוחדת מועילה בדיני ממונות אלא מעתה בדיני נפשות תציל, ר"ל שאם כת אחת ראתה מחלון זה וכת שניה מחלון זה, והוזמה כת אחת בלבד תצטרף לכת השניה ולא יהרגו לא הרוצח ולא המוזמים כיון שלא הוזמה כל הכת. וצ"ע הלא בד"נ אין צירוף בין שתי הכתות ואיך יציל. ועיי"ש ברש"י (ד"ה בד"נ) וז"ל כיון דבעלמא מצטרפת יש טעם כאן להצילו ורחמנא אמר והצילו העדה עכ"ל. ודבריו לא מובנים. וי"ל ע"פ הנ"ל, שגם בד"נ מצטרפים עדי עדות מיוחדת לענין הבירור. אלא שגזיה"כ "לא יומת ע"פ עד אחד - אחד אחד" (עיי"ש במס' מכות) מגלה שלא מענישים בנפשות ע"פ עדות מיוחדת. ומכיון שמצטרפים לבירור שפיר הקשו בגמ', "אלא מעתה" שעדות מיוחדת כשרה בד"מ, ומוכח דהוי בירור ויש רק גזיה"כ שלא מהני להמיתו וא"כ "בד"נ תציל". ונראה מכיון שעדות מיוחדת מהווה בירור גם בד"נ מסתבר שבקנס מועלת עדות מיוחדת כשראו א' מחלון זה וא' מחלון זה, כי גזיה"כ חלה במיתת ב"ד בלבד ולא חלה בקנס.

footnotes:
¹ עיין בס' בית הלוי ח"ב סי' ל"ט.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:16
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:16](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:16)

אך מסברא ניתן להבחין בין שני סוגי עדות מיוחדת. כשאחד רואה מחלון זה וא' מחלון זה יש בירור המעשה והיה מועיל בנפשות לולא גזיה"כ ולכן מהני עדות מיוחדת כזו בקנס. מאידך עדות מיוחדת שהעידו ברציחה אחר רציחה מסתבר שלא מועילה בדיני נפשות ואפילו בלי גזיה"כ. דפשיטא שיש לחלק בין דיני נפשות לבין דיני ממונות. עדות מיוחדת מועילה בדיני ממונות בהלוואה אחר הלוואה, כי העדים מצטרפים להעיד על חיוב הממון ואע"פ שאינם מעידים על אותו מעשה הלוואה (ועי' בסנהדרין דף ל: וברמב"ם פ"ד מהל' עדות הל"ב). מאידך בדיני נפשות עיקר העדות מתייחס לעצם מעשה המחייב, ודוקא כששני העדים מעידים על אותו מעשה רציחה מצטרפים ולא ברציחה אחר רציחה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:17
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:17](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:17)

ולפי"ז מסתבר כבית הלוי (ח"ב סי' ל"ט) שברציחה אחר רציחה אין כיפה כי בעדות מיוחדת זו אינם נאמנים כלל - כי יש רק עד א' על כל מעשה רציחה ורציחה ואין כאן כת עדות שרצח כלל. ורק כשראו אותו מעשה רציחה א' מחלון זה וא' מחלון זה נאמנים להכניסו לכיפה. אך מהרמב"ם אינו משמע כן כי כתב בפ"ד מרוצח (הל"ח) וז"ל ההורג נפשות ולא היו שם עדים רואין אותו כאחת אלא ראוהו האחד אחר האחד כו' כונסין אותן לכיפה כו' עכ"ל, ובפשטות סובר שאפילו ברציחה אחר רציחה מכניסין אותו לכיפה, וצ"ע.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:18
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:18](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:18)

מעתה לפי סברת בית הלוי שברציחה אחר רציחה אין נאמנות, מסתבר שגם בקנס העדים חייבים להעיד על אותו מעשה המחייב ובגניבה אחר גניבה לא מצטרפים, ושאני קנס מממון. בממון גם לפני שבאו לבי"ד להעיד חיוב הממון כבר חל, ומשו"ה העדים בהלוואה אחר הלוואה מצטרפים כי שניהם מעידים שחייב לשלם את הממון ההוא. אבל בקנס החיוב לשלם אינו חל משעת מעשה המחייב אלא משעת גמר דין שבי"ד מחייב אותו בחיוב הקנס, ולפי' העדים אינם יכולים להעיד על חיוב הקנס שעוד לא חל אלא על עצם מעשה המחייב, ולפיכך שני עדים מיוחדים אינם מצטרפים להדדי בקנס, מכיון דכל א' וא' מעיד על מעשה גניבה אחרת דהוי מחייב בפני עצמו, ועד א' לבדו בלי צירוף כת פסול לקנס¹.

footnotes:
¹ וכ"כ הט"ז (חו"מ סי' ל, ה) שעדות מיוחדת שראו שני מעשים אינה מועילה בקנס. וע"ע ברשימות להלן ד"ה הגהת הגר"א אות א'.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:19
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:19](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:19)

**הגהת הגר"א אות א'. ז"ל ש"מ דאף לצאת ידי שמים אין צריך בקנס בלא עדים ירושלמי פ"ג דכתובות וה"ה לאבק רבית, רשב"א. ונ"י חולק עכ"ל.** יש לעיין בכמה דברים:


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:20
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:20](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:20)

א) הרשב"א מסיק מהא דר"ג לא שיחרר את טבי עבדו שבקנס אין חיוב לצאת ידי שמים לפני גמר דין. אמנם יתכן שאין לדמות דין שיחרור העבדים לשאר קנסות וכדלהלן. בשאר קנסות שבעיקרם הם חלות ממון, כבר משעת מעשה המחייב לפני גמר דין חלים חיובי ממון שאינם גמורים ונגמרים בשעת גמר הדין¹. ומכיון שחיוב ממון כל שהוא חל בשעת מעשה המחייב, חל אף חיוב לשלם לצאת ידי שמים. מאידך בהפלת שן ועין מסתבר שאין בכלל חיוב על האדון לשחרר את העבד אלא יוצא מעצמו לחירות. והא ראייה דלחד מ"ד עבד יוצא לחירות בשן ועין בלי שטר שיחרור (קידושין דף כד:). ואפילו מאן דמצריך שטר היינו כדי להפקיע את קנין האיסור שבעבד דאילו מצד קנין הממון יוצא לחירות מעצמו. בכל אופן אין חיוב על האדון לשחררו אלא שיוצא לחירות מעצמו (או לגמרי אם אינו צריך גט שחרור או לענין קנין ממון אם צריך גט שחרור) ומן השמים שיחררוהו בלי חובת האדון לשחררו. וא"כ מסתבר שלפני ההעמדה בדין אין חלות שיחרור אפילו במקצת, וכן אין חלות חיוב לצאת ידי שמים. ואפילו אם ננקוט שמשעת הפלת השן ועין חל מקצת שיחרור עכ"ז ליכא חובת גברא לשחררו משא"כ בשאר קנסות שהגברא נתחייב בתשלומין. ולכן בהפלת שן ועין קודם העמדה בדין אין חיוב לשחררו ואפילו לצאת ידי שמים, ואילו בשאר קנסות יתכן שחל חיוב לצאת ידי שמים לפני העמדה בדין.

footnotes:
¹ עיין בשיעורים למעלה (דף סה.) בסוגיית קרן כעין שגנב וכפל כשעת העמדה בדין.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:21
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:21](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:21)

ב) הרשב"א השווה את החיוב לצאת ידי שמים בקנס לחיוב לצאת ידי שמים באבק רבית, והשוואה זו צריכה ביאור. דהנה הא דרבית קצוצה יוצאת בדיינים אינו מפני שלא קנה את מעות הרבית וגזולים הם אצלו, דמכיון שנתנם הלוה מדעתו אכן קנה המלוה את מעות הרבית לגמרי אלא שיש חיוב בפנ"ע של "וחי אחיך עמך" להחזיר את הריבית וכדאמרינן בב"מ (סא:). וכן כתב הריטב"א בקידושין (דף ו: ד"ה בהנאת מלוה) וז"ל אבל ודאי אפילו ברבית גמורה אם כבר פרעתו לו וחזר וקדשה בו מקודשת דמעות דרביתא שפרעם לוה למלוה קנינהו לגמרי וממון גמור הם לו אלא שיש עליו חובה להחזירו ובית דין מוציאין ממנו ואם מת אין בניו חייבין להחזיר אלא בדבר מסויים מפני כבוד אביהם, ולא עוד אלא דאפילו בחזרה לא מתקן לאויה כדמתקן לאו דגזל בהשבון עכ"ל. ובאמת ראייה חזקה הביא הריטב"א מהא דאין יורשים משלמים רבית אביהם שירשו, ומבואר מזה שאינו חיוב ממון כלל אלא חיוב מצוה בעלמא ולכן לא נשתעבדו נכסיו והיורשים פטורים. אבל אפשר לדחות שעל המלוה ברבית שמצווה להחזיר את הרבית מטעם מצוה חל גם שעבוד ממון, אך מאחר שמת המלוה ופקעה המצוה, פקע נמי השיעבוד¹.

footnotes:
¹ עי' שמ"ק לב"מ (דף סא:) בשם תוס' שאנץ שכתב כן להדיא. ועי' בשו"ע (סי' קס"א סעיף ה') שפסק עפ"י כמה ראשונים שאין ב"ד יורדין לנכסי המלוה להוציא הרבית. והוכיח מזה קצוה"ח (פ"ז, ל') שאין חיוב ממון ושיעבוד נכסים חל כלל ברבית ורק מצוה על המלוה עצמו להחזיר את הרבית.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:22
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:22](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:22)

ונראה לבאר שיסוד המצוה הוא שכשמלוה ברבית, מלבד שעובר על הלאו של הלוואה ברבית, הרבית מונעת את קיום מצות עשה של הלוואה, וב"ד כופים אותו על קיום המצוה דהלוואה. ואף שאין ב"ד כופים להלוות, אם כבר הלוה, ב"ד כופים אותו שיחזיר את הרבית כדי שיהיה לו קיום מצוה דהלוואה כדינה. ולכן אין כופים את היורש, שהרי הוא לא הלוה, ואפילו אם יחזיר את הרבית לא יקיים מצות הלוואה. ובאבק רבית שאינו יוצא בדיינים, אפ"ל שרבנן רק הטילו עליו איסור רבית, אבל קיים את מצות הלואה שהרי לא קצץ רבית בעצם ההלוואה ולפיכך קיים את העשה דהלוואה. ומכיון שקיים את המ"ע של הלואה אף מבלי להחזיר את הרבית, אין ב"ד כופין אותו להחזירה. ולפ"ז יוצא שאין חיוב לצאת ידי שמים באבק רבית מאחר שיש לו קיום מ"ע. מאידך אפ"ל שאף באבק רבית לא קיים את מצות ההלוואה. ועכ"ז אין ב"ד כופין אותו להחזירה. ולפי"ז חל חיוב לצאת ידי שמים ולקיים ע"י החזרתו את מצות הלוואה כדין. עכ"פ אינו ענין לחיוב לצאת ידי שמים בקנס כלל. והשוואת הרשב"א צ"ע.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:23
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:23](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:23)

וצ"ל דהרשב"א סובר שגם באבק ריבית ההלוואה פגומה ויש חיוב ממון להחזיר את הדמים, אלא שאינו חיוב גמור ואין ב"ד כופין אותו לשלם. ולכן שוה לקנס קודם גמר דין שיש חיוב ממון בלתי מושלם. ומשו"ה כתב שכמו שבקנס קודם גמר דין כיון שאינו חיוב גמור אינו מחויב לפרוע את השיעבוד אפילו בבא לצאת ידי שמים ה"ה באבק רבית כיון שאינו חיוב גמור אינו מחויב לפרוע את השיעבוד אפילו בבא לצאת ידי שמים¹.

footnotes:
¹ עי' ברשב"א לב"מ (סא:) ד"ה ור"א אומר רבית קצוצה יוצאה בדיינין וז"ל מסתברא לי דלא יוצאה בדיינין לרדת לנכסיו קאמר אלא שהוא מצוה להחזיר מדכתיב וחי אחיך עמך ובמצות עשה כופין אותו ומכין אותו עד שתצא נפשו וכדאמרי' בכתובות פ' הכותב (פו.) וכו' ותדע לך דאי לא בנים נמי ליחייב לאהדורי בהניח להן אביהם אחריות וכו' אלא כדאמרן דליכא אלא מצות עשה דוחי אחיך עמך וכו' עכ"ל. ולכאורה מפורש דדעת הרשב"א שאין ברבית שום חיוב ממון אפי' ברבית קצוצה וצע"ג. ועי' חזו"א (חו"מ סי' י' סק"כ).


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:24
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:24](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:24)

**גמ'. דלא בפני ב"ד.** א) מבואר בגמ' שצריכים הודאה בפני ב"ד בקנס, ואין זה משום דאל"ה יכול לטעון משטה אני בך כי למנוע טענה זו סגי בהודאה בפני שנים (סנהדרין כט: ורמב"ם פ"ז מהל' טוען ונטען הל"ב) ואילו בקנס צריכים דוקא הודאה בפני שלשה (רמב"ם פ"ג מגניבה ה"ח). אלא הטעם הוא שיש דין בקנס שדוקא הודאה בב"ד פוטרת. ויש להבין את הדין הזה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:25
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:25](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:25)

והנה כתב הרמב"ם (פ"ז מטוען א - ג) ז"ל המודה בפני שנים שיש לפלוני אצלו מנה ואמר להן בדרך הודיה לא בדרך שיחה אע"פ שלא אמר להם אתם עדי ואע"פ שאין התובע עמו הרי זה עדות כו' טען כשבאו אלו העדים ואמר שלא להשביע את עצמי הודיתי נאמן כו'. כל המודה בפני שנים אינו יכול לחזור ולומר משטה הייתי בו כו', אבל מחייבין אותו ליתן בהודית פיו שכל האומר בדרך הודיה הרי זה כאומר אתם עדי כו' ב"ד של שלשה כו' ושלחו שליח אצל הנתבע ובא והודה בפניהם הרי אלו כותבין ונותנין לבעל דינו כו' עכ"ל. ברמב"ם מדוייק שאם הודה בפני ב"ד אי אפשר לו לטעון לא טענת משטה אני בך ולא טענת שלא להשביע את עצמי הודיתי, ורק בהודאה בפני שני עדים יש אופנים שנאמן לטעון הכי ולחזור בו מהודאתו. ויש לחקור האם מציאות בעלמא היא שאינו משטה בפני ב"ד, או"ד שהוא דין מיוחד של הודאה בפני ב"ד שא"א לו לחזור בה שכבר מקויימת ההודאה ע"י בי"ד¹.

footnotes:
¹ ויתכן שהטעם הוא שהודאת בע"ד כק' עדים דמי ובהגדת עדות בבי"ד חל דין כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וא"א לעד לחזור בו מהעדות שהעיד בב"ד וה"ה בהודאת בע"ד שהודה בפני ב"ד, כיון שב"ד קבלה וקיימה א"א לו לחזור.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:26
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:26](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:26)

ונראה שניתן לפשוט חקירה זו מדברי הרמב"ם (בפ"ה מהל' סנהדרין הלי"ח) וז"ל יחיד שהוא מומחה לרבים אע"פ שהוא דן דיני ממונות יחידי אין ההודאה בפניו הודאה בבית דין ואפילו הוא סמוך, אבל השלשה אע"פ שאינן סמוכין והרי הן הדיוטות ואין אני קורא בהם אלהים הרי ההודאה בפניהם הודאה בבית דין וכו' עכ"ל. הרמב"ם פסק שהמודה בפני יחיד מומחה יכול לחזור בו משום שאין לו דין ב"ד אלא כח הוראה. ואם ננקוט שהודאה בפני ב"ד אלימא משום שבמציאות אין המודה משטה בב"ד, מסתבר שגם בפני יחיד מומחה אינו משטה שהרי יש לו כח להורות ולמה ישטה בפניו. אך אם ננקוט שלרמב"ם אין זו מציאות אלא חלות דין מיוחד של הודאה בפני ב"ד שא"א לחזור בה, אזי מובן שביחיד מומחה יכול לחזור בו מהודאתו מאחר שאינו ב"ד¹.

footnotes:
¹ עיין חו"מ (סי' ג') בש"ך קצוה"ח ונתיבות.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:27
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:27](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:27)

יוצא איפוא שיש אליבא דהרמב"ם שתי הלכות דהודאת בע"ד, הודאה בפני שנים המועילה רק כשאומר אתם עדי או מודה בדרך הודאה. יסוד הדין דהודאה זו הוא בירור בעלמא. ואילו הודאה בפני ב"ד אינה בירור בעלמא אלא חלות שם בפני עצמה. ההודאה בפני בי"ד מקויימת היא ע"י הבי"ד. וא"כ מבואר שרק חלות שם הודאה המקויימת בבי"ד פוטרת מקנס ולא הודאת בירור בעלמא כשמודה מחוץ לב"ד, וכדאיתא בגמרא.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:28
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:28](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:28)

ב) מהרא"ש (פ"ק דסנהדרין סס"ג) משמע שהמודה בפני יחיד מומחה הוי הודאה שלא כרמב"ם. ויתכן דפליגי הרמב"ם והרא"ש בדין יחיד מומחה, דלרמב"ם יש לו כח הוראה אך אין לו חלות שם בית דין, ואילו לרא"ש יחיד מומחה חשיב בית דין¹. ועוד י"ל דהרא"ש סובר דמאחר שיחיד מומחה יכול להורות ההודאה בפניו הוי' הודאה כי במציאות אין המודה משטה בפניו.

footnotes:
¹ עי' בטור (חו"מ סי' ג') שכ' שמרא"ש נראה שאין חילוק בין יחיד מומחה לבין ב"ד של הדיוטות לכל דבר ומשמע שהטור סובר אליבא דהרא"ש שיחיד מומחה אף מקבל עדות כי יש לו חלות שם ב"ד.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:29
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:29](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:29)

עיין ברמב"ן (כתובות דף כא: ד"ה והא דאקשי רב אשי) שכתב וז"ל ואני תמה העדות שהעידו בפני אותו שלישי היאך שמה עדות והא צריך ג' ואין עדות אלא בפני ב"ד וי"ל כשהיה מומחה וראוי לדין בשאר דיני ממונות כו' עכ"ל. הרמב"ן סובר שיחיד מומחה מקבל עדות. ובפשטות סובר שיחיד מומחה חשיב ב"ד ולפי' יכול לקבל עדות. אך יתכן שסובר שכל מי שיש לו כח להורות יכול לקבל עדות ואף שאינו ב"ד. ועיין ברמב"ן (עה"ת ר"פ שופטים) החולק עם רבינו סעדיה גאון בדין קבלת עדות בדיני נפשות, דאילו לרס"ג מקבלין עדות בב"ד של שלשה, ומאידך לרמב"ן דוקא בכ"ג. ונראה שבזה חולקים: לר' סעדיה גאון קבלת עדות זקוקה לב"ד כל שהוא - ואפילו שלשה סגי. ואילו לרמב"ן קבלת עדות תלויה בכח להורות, ומאחר דבנפשות רק ב"ד של כ"ג יכולים להורות ולגמור את דינו למיתה ה"ה שרק כ"ג יכולים לקבל עדות. וה"ה בדיני ממונות דמאחר שיחיד מומחה יכול להורות, יכול לקבל עדות ואע"פ שאין לו דין בית דין¹.

footnotes:
¹ עיין לקמן בשיעורים (דף פד:) ד"ה שליחותייהו קא עבדינן: שיטת הרמב"ם אות א'.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:30
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:30](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:30)

**גמ'. מעשה בר"ג.**


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:31
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:31](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:31)

**א.**
עיין בשיטה בשם הרשב"א וז"ל מכאן נראה דבלא עדים אפילו תפס לא עשה ולא כלום שהרי טבי עבדו של ר"ג היה גדול וזוכה בעצמו להיות בן חורין. ואם איתא כי אין לו עדים מאי הוי הא תפס ונפק ליה לחירות מיד שסימא את עינו אלא ש"מ דאפילו תפס מפקינן מיניה דאינו זוכה אלא בב"ד ובעדים עכ"ל. אליבא דהרשב"א אין תפיסה מועילה בקנס. ולכאורה קשה מהגמרא (לעיל טו ב) שיש דין תפיסה בחצי נזק קנס.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:32
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:32](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:32)

ונראה ליישב ע"פ שיטות הראשונים שם בסוגיא. יתכן שהרשב"א סובר כרמ"ה (הובא ברא"ש לפ"ק אות כ') וז"ל והר"מ הלוי ז"ל כתב הא דאמרינן אי תפס לא מפקינן מיניה היינו דוקא כשיעור נזקיה או בציר מנזקיה אבל טפי מנזקיה כגון תשלומי כפל ד' וה' אי תפס מפקינן מיניה דלא אשכחן דאמור רבנן גבי נזקין דאי תפס לא מפקינן מיניה אלא במאן דלא תפס טפי מנזקיה כגון פלגא נזקא או כגון ההוא תורא דאלס ידיה דינוקא, ועוד תקנתא דעבדו ליה לניזק הוא וכי עבדו ליה לניזק תקנתא בקרנא דלא ליפסוד ממוניה אבל לארווחיה מידי ממונא דאחריני לא תקינו ליה עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:33
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:33](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:33)

בביאור ההסבר הראשון ברמ"ה דתפיסה מהניא רק כשיעור נזקיה או בציר מנזקיה יתכן להשוותו למה שכ' הראב"ד (בחדושיו דף לה: ד"ה גופא) וז"ל ואי קשיא לך א"כ מודה בקנס הוא, לא דמי האי קנסא לשאר קנסות דהכא קרנא הוא דמשלם ואפילו כוליה קרנא לא ובי דינא כי מודה זיל שלים אמרי ליה וכ"ש דאי תפס לא מפקינן מיניה עכ"ל. לראב"ד שאני קנס דחצי נזק תם משאר קנסות שלא חל בו דין מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ותפיסה מועילה בו משא"כ בקנסות אחרים. ובביאור שיטתו י"ל דשאני קנס דח"נ תם שיש בו מחייב של הפסד ממון ואע"פ שחלות החיוב לשלם הוא קנס. ודוקא כשגוף המחייב אינו הפסד ממון אמרי' שהודאה פוטרת. ובכן לראב"ד יש ב' דיני קנס: א) תשלומי קנס דעלמא; ב) תשלומי קנס כשהמחייב הוא הפסד ממון, ובתשלומי ח"נ קנס המחייב הוא הפסד ממון.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:34
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:34](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:34)

ולפי"ז י"ל שההבדל בין ח"נ תם לשאר קנסות בתפיסה וכדמבואר בראב"ד וברמ"ה (בלישנא קמא לפני ה"ועוד") אינו דין דרבנן בעלמא אלא חילוק מדאורייתא בעיקר המחייב של הקנס. ובכן י"ל דה"ה אליבא דהרשב"א שסובר שתפיסה מועילה רק בקנס דשור תם שיש בו מחייב של הפסד ממון ולא בשאר קנסות שעיקר המחייב שלהם אינו הפסד ממון¹.

footnotes:
¹ עיין בשיעורים לקמן (דף פד:) ד"ה שליחותייהו קא עבדינן: שיטת הרמב"ם אות ג'.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:35
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:35](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:35)

והנה פסק הרמב"ם (בפ"ה מהל' טוען ונטען הל"ב) שאין המודה במקצת נזק קרקע נשבע משום שדמי קרקע כקרקע דמי. וביאר הגר"ח זצ"ל¹ משום שלרמב"ם תשלומי נזק הם חליפי הבעין שהוזק. ולפי סברת הראב"ד בח"נ תם נראה דה"ה בח"נ תם שהזיק קרקע שמאחר שהמחייב הוא הפסד ממון הניזק התשלומין דמי קרקע הן וכקרקע דמיין², ואילו בקנסות אחרים לא חל דין דמי קרקע כקרקע.

footnotes:
¹ עיין בחדושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם (שם).
² צ"ע למאי נ"מ שהרי מבואר ברע"א זצ"ל על המשנה שאין עד א' מחייב שבועה בקנס וכדמבואר בשיעורים על המשנה וה"ה במודה במקצת הקנס שפטור משבועה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:36
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:36](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:36)

הרמ"ה סובר בהסברו השני שדין תפיסה בקנס בזה"ז תקנתא מדרבנן. וחולק עליו הרא"ש וז"ל דלאו תקנתא הוא אלא דינא הוא, דמדאורייתא מחייב ליה אלא שאין לו דיין בבבל שיכופנו ליתן לו, בכל כה"ג עביד אינש דינא לנפשיה, ולא מפקינן מיניה עד דיהיב כל דמחוייב ליה מדאורייתא עכ"ל. ונראה שמחלוקתם תלוי בחקירה אם חיובי קנס חלים משעת מעשה הנזק אלא שאינם נגמרים עד שעת גמ"ד או שאין חלות חיוב קנס כלל עד שעת גמר דין. לדעת הרא"ש חלים חיובי קנס משעת הנזק אפילו קודם פסק ב"ד. ולכן בזה"ז שאין לנו ב"ד סמוכים עכ"ז יש דין תפיסה מדאורייתא מדין עביד אינש דינא לנפשיה. מאידך הרמ"ה סובר שאין חיוב קנס עד שעת גמר דין בב"ד ולפיכך התפיסה בזה"ז היא רק מדרבנן. ולרמ"ה שתפיסה מהני משום תקנה מיוחדת מדרבנן, תקנו תפיסה רק בנזקין לפי שהניזק הפסיד ממון אבל לא בכפל וד' וה' שאין בהם הפסד ממון. ואילו הרא"ש סובר שתפיסה מועילה מדין תורה, כי חיובי הקנס חלים משעת המחייב, ומשו"ה תפיסה מועילה מדאורייתא בכל קנסות כולל כפל ודו"ה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:37
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:37](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:37)

עיין לעיל (דף טו: בתוס' ד"ה ואי) שר"ת סובר שתפיסה מועיל בקנס דח"נ רק כשתופס את גוף השור המזיק ולא כשתפס דבר אחר. ואפ"ל דטעמא משום דתשלומי חצי נזק דתם הם מגוף השור. ולפי"ז לכאורה היה בדין שתפיסה תועיל גם כאן ביציאת עבד בשן ועין שהרי טבי עבדו תפס בעצמו ולא בנכסים אחרים. אך אפ"ל שר"ת סובר שתפיסה מועילה רק בגוף השור משום דין הוחלט השור שחל למפרע משעת מעשה הנזק (אליבא דהתוס' לעיל דף לג. ד"ה הקדישו) ושלא כהרמב"ם שסובר שהשור הוחלט משעת גמר דין (פ"ח מהל' נזקי ממון הל"ו)). ולפי"ז בשאר קנסות אין תפיסה מועילה כי החיוב לא חל למפרע, וכן הדין בשן ועין שהעבד יוצא לחירות משעת גמר דין ולא משעת הפלת שן ועין. ועיין בסמוך באות ב' בשיטת הרשב"א ביציאת שן ועין.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:38
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:38](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:38)

**ב.**
עוד כתב הרשב"א וז"ל אלא דקשיא לי בברייתא דלעיל מעידין אנו באיש פלוני שסימא כו' משלמין דמי עין לעבד אלמא משעה שהפיל את שנו יצא לחירות כו' ואמאי והא לא עמד בדין כו' וי"ל כל שבאו עדים לבסוף נמצא בן חורין למפרע אלא שגזה"כ היא שלא להוציאו לחירות אלא ע"י עדים עכ"ל. והנה בגמ' מכות (ה.) איתא ז"ל וכן לענין תשלומי קנס באו שנים ואמרו בחד בשבתא גנב וטבח ומכר ובאו שנים ואמרו בחד בשבתא עמנו הייתם אלא בתרי בשבתא גנב וטבח ומכר משלמין ולא עוד אלא אפילו אמרו בערב שבת גנב וטבח ומכר משלמין דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר תשלומין הוא כו' עכ"ל. וצ"ע שהרי לרשב"א החיוב של קנס חל למפרע משעת המעשה המחייב וא"כ למפרע הוי הגברא בר תשלומין וצ"ל פטור מהזמה. ונראה שאף לרשב"א חל רק מקצת חיוב למפרע משעת המעשה ואילו חיוב גמור חל רק בשעת גמר דין. ולכן יש דין הזמה דאכתי אינו בר חיוב גמור. ועוד י"ל שהרשב"א סובר שחיוב גמור חל למפרע אבל הממון אינו ניתן לגבייה עד שעת העמדה בדין. ולכן יש דין הזמה כי הממון עדיין לא ניתן לגבייה¹.

footnotes:
¹ עיין עוד לעיל בשיעורים לב"ק חלק א' דף קכ"ז - ק"ל בענין תפיסה בקנס.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:39
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:39](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:39)

**גמ'. ר' יהושע אב ב"ד הוה.** צ"ע היאך ס"ד דגמרא שר"ג הודה בפני ר' יהושע דהוי אב ב"ד, כלומר יחיד מומחה, ונפטר מקנס, הרי הודאת קנס פוטרת רק כשהודה בב"ד דקנסות דהיינו ג' מומחין (סנהדרין דף ב:) ויחיד מומחה אין לו דין ב"ד דג' מומחים¹. וכן יוצא אף מפסקי הרמב"ם (פ"ג מגניבה ה"ח) והטור (סי' שמ"ח) שמי שהודה בקנס בפני שנים אפי' במקום ישיבת ב"ד אינו כלום, ומשמע אפי' הם מומחין.

footnotes:
¹ עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' סנהדרין הלי"ח) ובשיעורים למעלה (דף עד: ד"ה דלא בפני ב"ד).


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:40
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:40](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:40)

ועיין במגיד משנה (פ"ג מהל' גניבה הל"ח) שהקשה מסוגיין על דברי הרמב"ם שהודאה בפני יחיד מומחה לא שמה הודאה אפי' בדיני ממונות (פ"ה מסנהדרין הלי"ח). ותירץ וז"ל דאי הוה קאי בב"ד ודאי היו ריעיו יושבין עמו ומשו"ה איצטריך למימר חוץ לב"ד הוה עכ"ל. ולכאורה תירוצו דחוק בלשון הגמרא המזכירה רק את ר' יהושע ולא שהיו אחרים עמו.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:41
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:41](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:41)

לכן נראה לענ"ד להציע תירוץ אחר. דהנה בדין סנהדרין של ע"א כתב הרמב"ם בפ"א מהל' סנהדרין (הל"ג) וז"ל קובעין בתחלה בית דין הגדול במקדש והוא הנקרא סנהדרי גדולה ומניינם אחד ושבעים שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ומשה על גביהן שנאמר והתיצבו שם עמך, הרי שבעים ואחד, הגדול בחכמה שבכולן מושיבין אותו ראש עליהן והוא ראש הישיבה והוא שקוראין אותו חכמים נשיא בכל מקום והוא העומד תחת משה רבינו. ומושיבין הגדול שבשבעים משנה לראש ויושב מימינו והוא הנקרא אב בית דין עכ"ל. ויש לעיין מהי הנ"מ במה שכתב הרמב"ם שהנשיא עומד תחת משה רבינו¹. ונראה לבאר דהנה איתא במס' סנהדרין (דף יא.) שאין מעברין את השנה אלא א"כ רוצה הנשיא. (עיין ברמב"ם פ"ד מהל' קידוש החדש הל"י והל' י"ב). ועוד, איתא ברש"י (סנהדרין דף ה. ד"ה ומהתם להתם) שרשות הנשיא פוטרת דיין מתשלומין. מהלכות אלו מוכח שיש לנשיא חלות שם מינוי מיוחד ויש לו כח בפני עצמו בהלכות הוראות הדיינים. ונראה שהוא משום דלכמה דברים יש לנשיא הכח של הסנהדרין הגדול ועומד במקומם. ובכך דומה למשה רבינו דמשה במקום ע"א קאי (סנהדרין טז ב) ומשה רבינו בעצמו הוא הסנהדרין הגדול לכל דבר, וה"ה הנשיא לכמה דברים. ובכן מובנים דברי הרמב"ם שהנשיא עומד תחת משה רבינו. ולפי"ז י"ל דנשיא הסנהדרין הגדול בעצמו יכול לדון דיני קנסות כי יש לו דין של ב"ד ולא צריך שלשה מומחים².

footnotes:
¹ בשיעורים אחרים ביאר רבינו זצ"ל את הרמב"ם בדרך אחרת שלא כבשיעורים כאן, דהיינו שלרמב"ם נשיא הסנהדרין הוא בעל מסורת התורה, וכדמוכח מסדר מסורת התורה מדור לדור המובא בהקדמת הרמב"ם למשנה תורה שמנה את נשיאי הסנהדרין כמקבלי התורה במסורה ממשה רבינו מדור לדור, כי הנשיא הוא גדול הדור בתורה. ונ"מ לדינים שונים - כמו לדין פותחין מן הצד, לדיני אבילות שחלים בפטירת הנשיא, לאיסור קללת נשיא וכו', ואכמ"ל.
² תירוץ הגמ' "שלא בב"ד הוה" לפי המגיד משנה ר"ל שלא ישב בב"ד עם שלשה דיינים אלא היה לבדו ולפי' היה פסול. מאידך אליבא דרבינו זצ"ל כוונת הגמ' שלא ישב במקום ב"ד לשם דין דאילו היה יושב לבדו ומתכוון להיות דיין היה כשר, ועיין ברש"י (ד"ה שלא בב"ד הוה).


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:42
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:42](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:42)

אך עדיין קשה דהא ר"ג היה הנשיא ור' יהושע היה האב ב"ד, והיאך היה יכול ר' יהושע שלא היה נשיא לדון דיני קנסות. ועיין בתוס' סנהדרין (דף טז: ד"ה אחד) המביא דיעה שהאב ב"ד הוא המופלא שבב"ד ולא היה מחשבון של ע"א דלענין הוראה היה על גביהן. ולפי"ז אפ"ל שהאב ב"ד הוא כמו הנשיא ויש לו כח סנהדרין לכמה דברים כמו משה רבינו. אמנם הרמב"ם (ריש הל' סנהדרין) חולק על תוס' וסובר שהאב ב"ד משנה הוא לנשיא והנשיא על גביו, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא היאך היה יכול ר' יהושע דהוי אב ב"ד ולא נשיא לדון דיני קנסות לבדו.


###### Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:43
[Reshimot Shiurim on Bava Kamma 74b:43](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Kamma/r/74b:43)

ויתכן שנתנו גם לר"י דין נשיא שהרי ר"ג היה עסוק בצורכי ציבור בנסיעות רבות מחוץ לא"י ולכן מינו את ר' יהושע לנשיא כממלא מקומו, וממילא היה לר"י בעצמו כח הנשיא לדון דיני קנסות, וצ"ע.