## Reshimot Shiurim on Bava Metzia Daf 22b

###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:1
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:1](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/22b:1)

גמ'. ת"ש דא"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת דכתיב וכן תעשה לחמורו וכו' וכו' וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם, יצאתה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם ואיסורא דומיא דהיתרא מה היתרא בין דאית בה סימן בין דלית בה סימן שרא אף איסורא בין דאית בה סימן בין דלית בה סימן אסורה תיובתא דרבא תיובתא.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:2
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:2](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/22b:2)

עיין ברש"י (ד"ה אף איסורא) וז"ל דמצויה אצל כל אדם לא חילק בין אין סימן דכי ידע מיאש ליש סימן דלכי ידע לא מיאש וכי היכי דיש סימן אסירא כי אין סימן נמי אסירא היכא דאיכא למימר לא ידע דנפלה קודם שבאת ליד זה עכ"ל. ונראה לבאר הגמ' אליבא דרש"י, דהגמ' הקשה על רבא דס"ל דהחלות שם אבוד שבחפצא מהוה המתיר דממון הבעלים, והיאוש אינו חל אלא כדי להשלים את השם אבוד בחפצא (דהיאוש חל לפטור מחיוב השבה והמוצא קונה האבידה מחמת השם אבוד שחל בחפצא), דמשו"ה ס"ל דחל היאוש אף למפרע (וכמשנ"ת לעיל בשיעורים ד"ה איתמר יאוש שלא מדעת), והגמ' הקשה דמהא דחזינן דאבידה שאבודה ממנו ומכל אדם מותרת אף בלי יאוש משמע דעצם שם אבוד הוי המתיר, אמנם א"כ אף באבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם י"ל דאי עצם האבידה הויא המתיר א"כ אף באבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם לא ניבעי יאוש להתיר, ואף בלי יאוש תהא מותרת. וע"כ מוכח מדין השבה באבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם דהמתיר אינו חלות שם אבוד בחפצא אלא דמעשה היאוש מהוה המתיר, וא"כ פשיטא דאינו מועיל למפרע, ותיובתא דרבא. והמחלוקת בין אביי לרבא באבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם היא מהו המתיר - אי חלות שם האבידה שבחפצא (רבא), או מעשה היאוש (אביי). וקיי"ל כאביי דהיאוש הויא מעשה המתיר והמפקיע של ממון הבעלים, ומשו"ה אינו מועיל למפרע. משא"כ באבודה ממנו ומכל אדם דעצם חלות השם אבידה שבחפצא מהוה המתיר ולא בעינן יאוש להתירה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:3
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:3](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/22b:3)

ועיין ברמב"ן במלחמות ה' (דף יב: בדפי הרי"ף) וז"ל אבל תיובתא דמותבי לרבא הכי הוא והכי גרסינן לה ואיסורא דומיא דהיתרא ולא גרסינן מה איסורא וכו' והכי פירושה, דקרא גופיה דייקינן כיון שהתיר הכתוב אבדה שהיא אבודה ממנו ומכל אדם שעל כרחך בין יש בה סימן בין אין בה יש בה יאוש, מכלל אתה שומע שאם מצויה אצל כל אדם אע"פ שיש בה יאוש אסורה, וזהו ביאוש שלא מדעת ולמדת דיאוש שלא מדעת לאו יאוש הוא וכו' עכ"ל. הרמב"ן מפרש דהגמ' מוכיחה דמהא דבעינן גזה"כ להתיר אבודה ממנו ומכל אדם מוכח דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, משום דאי מיירי דידע הבעלים ששטפה נהר פשיטא דמותר שהרי נתיאשו אלא על כרחך מיירי קרא היכא דלא ידעו הבעלים אלא דלכי ידעי יתיאשו ובעינן גזה"כ דדוקא באבודה ממנו ומכל אדם דהאבידה מותרת, דרק בכה"ג דאבודה ממנו ומכל אדם אמרינן דיאוש שלא מדעת הוי יאוש. משא"כ בעלמא באבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. והרמב"ן אינו גורס איסורא דומיא דהיתרא מה היתרא בין דאית בה סימן בין דלית בה סימן אף איסורא בין דאית בה סימן בין דלית בה סימן, דלהרמב"ן הראייה היא מגופיה דקרא.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:4
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:4](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/22b:4)

ועיין בשיטמ"ק שכתב בשם הראב"ד (בד"ה ואיסורא) וז"ל פירוש שלא נקרא דבר היתר אלא מקום שאבוד ממנו ומכל אדם, אבל שאר כל הדברים יש בהם איסור והיתר והיינו דאביי, דלדעת רבא כל דבר שאין בו סימן אין בו שעת איסור, ואבודה ממנו ומצויה לכל אדם דקאמר הכי קאמר אבודה היא לו שנתייאש ממנה ועדיין היא מצויה לבעליה בעיני מוצאה, שלא ידע אם נתייאש בעלים אם לא אז היא אסורה עד שיתפרסם לו היאוש כזוטו של ים שהוא יאוש ידוע לכל וכו' עכ"ל. ונראה לבאר דהראב"ד מפרש דלאביי יאוש מהוה המתיר דממון הבעלים, משא"כ לרבא המתיר הוא שם אבידה ואין צריך יאוש כלל (עיין בשיטמ"ק דף כא: שכתב בשם הריטב"א ד"ה ורבא דלרבא לא בעי יאוש לבסוף כלל), אולם אביי סובר דבעינן יאוש המפורסם וידוע לכל כדי להפקיע ממון הבעלים, ואי אפשר לפרסם היאוש למפרע, וע"כ ס"ל דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, דליכא פרסום היאוש למוצא ולא הוי יאוש המפורסם לכל. אמנם צ"ב מהו יסוד סברת הראב"ד דבעינן יאוש המפורסם לכל להפקיע ממון הבעלים. ונראה לומר דהראב"ד סובר דיאוש הוי דין בגמר חלות שם אבוד, ולכן בעינן שיהא היאוש ידוע למוצא האבידה - בכדי שיחול בו שם אבוד, ובאבודה ממנו ומכל אדם נחשב הדבר כאבוד לכל העולם דבודאי הבעלים מתיאשים ממנו (כשיטת הרמב"ם ורבנו חננאל דאף בזוטו של ים ובשטף נהר בעינן יאוש, ובודאי מתייאשים בכה"ג), וחל ביה שם אבוד גמור והו"ל כיאוש המפורסם לכל. ונראה דלפי הראב"ד יתכן דעצם חלות היאוש יכול לחול למפרע, אמנם מ"מ ליכא פרסום היאוש למפרע למוצא האבידה, ולכן אביי סובר דאין יאוש חל להתיר ממון הבעלים למפרע. והגמ' מוכיחה מהברייתא דההיתר תלוי ביאוש הידוע למוצא, ומוכח מזה דלא ס"ל כרבא - דלרבא עצם שם אבידה שבחפצא הוי המתיר ולא בעינן יאוש הידוע לכל, ומשו"ה סובר דיאוש שלא מדעת הוי יאוש.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:5
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:5](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/22b:5)

**גמ'. והלכתה כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם.** עיין ברמב"ם (פי"ד מהל' גזו"א ה"ה) וז"ל יאוש שלא מדעת אפילו בדבר שאין בו סימן אינו יאוש, כיצד נפל ממנו דינר ולא ידע שנפל אע"פ שכשידע בו שנפל יתיאש הרי זה אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל. אבל אם עדיין הבעלים אומרים שמא נתתיו לפלוני או שמא במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכו' אין זה יאוש עכ"ל. ומבואר דקיי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. ועיין במגיד משנה (שם) שכתב וז"ל ודע שהנראה מן הסוגיא היא שכל דבר שיש לחוש אם ידעו הבעלים בנפילתו אם לאו אסור מספק, לפי ששם אמרו גבי מעות מפוזרין הרי אלו שלו, ואקשינן עליה דאביי ופרקינן אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה, אלמא מסתמא בדבר שאין לתלות אסור דאי לא מאי קושיא ומאי פירוקא, זה נ"ל וכל הסוגיא מוכחת כן, עכ"ל. ומבואר דהמגיד משנה סובר דספק יאוש שלא מדעת אסור, והא דמעות מפוזרין הרי אלו שלו היינו רק משום דמכיון שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה לפיכך אנו תולין דידעו הבעלים שנפלו המעות והוי יאוש מדעת. ולפי המ"מ הא דקאמר בגמ' "והא לא ידע דנפל מיניה" - ר"ל דיתכן שלא נודע לבעלים שנפלו המעות, והוי ספק יאוש שלא מדעת - ומקשה הגמ' דיהא אסור למוצא - דס"ל דספק יאוש שלא מדעת אסור, וע"ז מסקינן דידע והוי ליה יאוש מדעת. ובפשטות סברתו היא דיש חזקת מרא קמא שהמעות שייכים לבעלים ואין תפיסת המוצא מועלת כנגד חזקת מרא קמא, דחזקת תפיסה אינה מועילה כנגד חזקת מרא קמא.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:6
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:6](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/22b:6)

ועיין ברמב"ם (פט"ו מהל' גזו"א ה"א) וז"ל כל המוצא אבדה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה שמא בעליה הניחוה שם עד שיחזרו לה וכו', ואפילו נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח הרי זה לא יגע בו, ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו עכ"ל. והראב"ד השיג עליו וז"ל דבר זה אינו מחוור אצלי שיזכה בו לעצמו לעולם אלא יעמוד בידו עד שיבא אליהו עכ"ל. ובמגיד משנה הקשה עוד על מה שפסק הרמב"ם ד"אם עבר ונטלו וכו' ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו לעצמו", וז"ל קשה ודאי והיאך יזכה בו ויהיה שלו והלא קודם יאוש באה לידו וכו', אפילו ספק הינוח ודאי לא זכה בו דהא ספיקא הוא אם הוא דרך נפילה וזכה בו כדין המוצא דבר שאינן בו סימן או שהוא דרך הנחה והכי בא לידו קודם יאוש, וספקא בכה"ג לחומרא, וכמש"כ פי"ד ביאוש שלא מדעת, וכבר השיגו הר"א ז"ל וכתב יעמוד עד זמן שיבוא אליהו והאמת כדבריו וכו' עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:7
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:7](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/22b:7)

אמנם עיין בכס"מ שם שתירץ קושיית המ"מ וז"ל ואפשר לומר לדעת רבנו דהא דאמרינן בר"פ אלו מציאות (כא:) בפלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת, הויא בדבר שאין בו סימן, ואיפסקא הילכתא כאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש משום דהא לא ידע דנפל מיניה היינו לומר שאסור לו ליטלם, אבל אם עבר ונטלם זכה בהם, משום דכיון שהם בידו ואינו יודע למי יחזירם שהרי אין בהם סימן ולמקום שנטלם אין לו להחזירה כמש"נ, ממילא זכה בהם. דאין לנו לומר שיעמדו עד שיבוא אליהו אלא היכא דאתמר הכי בהדיא עכ"ל. ומבואר דהכס"מ סובר דספק יאוש שלא מדעת מותר אם עבר ונטלם - דאפילו אם נטל האבידה קודם יאוש שלא כדין מ"מ זכה בה משום שאין בה סימן ואינו יכול להחזירו, ולכן זכה בה ממילא. ונראה דהכס"מ מפרש את קושיית הגמ' "והא לא ידע דנפל מיניה" דהוי ספק יאוש שלא מדעת ומשו"ה אסור ליטול המעות לכתחילה ואמאי תנן "הרי אלו שלו" דמשמע שמותר לקחת המעות לכתחילה. וע"ז מתרצת הגמ' דאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה והוי יאוש מדעת. אולם לפי הכס"מ למסקנת הגמ' ספק יאוש שלא מדעת מותר בדיעבד אם עבר ונטלו. וס"ל להכס"מ אליבא דאביי דבדבר שאין בו סימן לא חל דין באיסורא אתא לידיה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:8
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:8](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/22b:8)

והנה יש לעיין בביאור סברת הכס"מ דבספק יאוש אסור ליטול את החפץ לכתחילה אבל אם עבר ונטלו זכה בו, ולכאורה י"ל דלכו"ע אע"פ שנאבד החפץ מ"מ קיימת חזקת מרא קמא ואין עצם חלות שם האבידה מפקיעה את החזקת מרא קמא, ומשו"ה אסור ליטלם לכתחילה. והיכא דאם אזלינן בתר חזקת מרא קמא היה זוכה המרא קמא בחפץ אזי אזלנין בתר חזקת מרא קמא. אמנם בציור דספק יאוש באבידה, דאין אנו יודעים מיהו המרא קמא - והספק הוא אם נימא דהמוצא שתפס יטול החפץ לעצמו, או שהחפץ יהא מונח, אזי י"ל דלא מהני חזקת מרא קמא לבטל חזקת התפיסה. דחזקת מרא קמא מועלת רק אם זוכה המרא קמא ע"י החזקה, אולם כאן ע"י חזקת מרא קמא לא יוחזר לו החפץ אלא הדין יהיה שיהא מונח אזי לא חל דין חזקת מרא קמא להוציא את החפץ מיד התפוס. ולפי"ז י"ל שנחלקו הכס"מ והמ"מ בחזקת מרא קמא באבידה כנגד חזקת תפיסה, דלפי המ"מ חזקת מרא קמא מפקיע ומבטל את זכות התופס. ואילו הכס"מ סובר דאין חזקת מ"ק באבידה עדיפא מחזקת תפיסה אא"כ זוכה המרא קמא מחמת החזקה, אבל היכא דמחמת חזקת מרא קמא הדין יהיה יהא מונח אזי מועילה התפיסה כנגד חזקת מרא קמא. והנה עיין ברמב"ם (פ"ו הל' גזילה ה"א - ה"ג) וז"ל קורות ואבנים ועצים ששטפן הנהר אם נתייאשו הבעלים מהן הרי אלו מותרין ואם אינו יודע אם נתייאשו אם לא נתייאשו חייב להחזיר וכו' לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו של ים וכו' אם יודע בודאי שנתייאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לא ידע יחזיר עכ"ל. וצ"ע לפי הכס"מ מדוע חייב להחזיר מספק. ונראה דהתם מיירי שהבעלים הן ידועין ולכן מועילה חזקת מרא קמא להחזיר להן, משא"כ כאן דלא יוחזר החפץ ע"י חזקת מרא קמא אלא יהא מונח ולכן אין החזקת מרא קמא מועלת להוציא החפץ מיד התפוס, והתופס זוכה בה מספק. ועוד נראה דהתם מכיון שהבעלים ידועים אין האבידה אבידה גמורה, והחזקת מרא קמא הויא חזקה אלימתא ומועילה כנגד תפיסה, משא"כ כאן מיירי דהבעלים אינם ידועין והחפצא הויא אבידה גמורה וחזקת מרא קמא נחלשה ומשו"ה אינה מועלת להוציא מידי התפיסה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:9
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:9](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/22b:9)

והנה עיין בתוס' ב"ק (דף סו. ד"ה ה"נ) דאם יאוש קונה בגזילה אזי י"ל דיאוש נמי קונה באבידה, ואף בגוונא דבאיסורא אתי לידיה אינו צריך להחזיר את החפץ אבל חייב להחזיר את הדמים. ועיין בגמ' (דף כא:) דהמוצא מעות בבתי כנסיות הרי אלו שלו דהבעלים מתייאשים, ומק' הגמ' והא לא ידע דנפלו מיניה והוי יאוש שלא מדעת דאסור לאביי ואמאי קיי"ל דהרי אלו שלו, והקשה הגרע"א זצ"ל (עיין בחידושי הגרע"א ד"ה תוס' ת"ש המוצא מעות) דדלמא מיירי דהמתין המוצא זמן רב עד שמסתמא כבר ידעו הבעלים שנפלו מהם המעות ונתייאשו, ומהני היאוש דא"צ להחזיר גוף החפץ אלא הדמים אפילו אי באיסורא אתי לידיה, וכיון דהוי ספק אם הבעלים ידעו שנפל ונתייאשו דאזי זכה המוצא לגמרי או"ד דלא ידעו ובאיסורא אתא לידיה ויתחייבו לשלם דמים, לכאורה י"ל דלענין הדמים אינו מועיל החזקת מרא קמא שבחפצא להוציא דמים מידי המוצא התופס, דאין חזקת מרא קמא חלה על הדמים, ומשו"ה קיי"ל דהרי אלו שלו ואינו צריך לשלם מספק, ומהי קושיית הגמ' לאביי.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:10
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:10](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/22b:10)

ונראה לתרץ דבאבידה ליכא חזקת מרא קמא, דפקע חזקת מרא קמא מחמת חלות שם אבידה. והא דאינו מועיל תפיסה הוא משום שחל חיוב השבה דהשב תשיבם, ואף בדמי האבידה מתקיים מצות השב תשיבם. ויתכן דאף לפי שיטת הרמב"ם (פ"א מהל' גזילה ה"א, וה"ה) שסובר דמצות השבת הגזילה מתקיימת רק בהשבת הבעין, מ"מ י"ל דבאבידה ס"ל דמקיים מצות השבה אף בהחזרת הדמים, דיסוד המצוה דהשבת אבידה היינו למנוע חסרון כיס של חבירו, ומאחר דחל חיוב השבת אבידה להחזיר הדמים חיוב ההשבה מפקיע את חזקת התפיסה באבידה. אולם נראה דהגרע"א זצ"ל נקט בקושייתו דהא דאין תפיסה מועלת באבידה היא מחמת חזקת מרא קמא, וע"כ הקשה דלא יועיל חזקת מרא קמא נגד תפיסת המוצא בדמי האבידה. ברם יתכן לומר דתפיסה אינה מועילה מחמת מצות השבת אבידה, ומשו"ה אינה מועילה אף בנוגע לדמים¹. ויתכן דבזה נחלקו הכס"מ והמ"מ, דלמ"מ חזקת מ"ק מפקיעה את חזקת התפיסה ומשו"ה סובר דספק יאוש שלא מדעת אסור. ואילו לפי הכס"מ ליכא כלל חזקת מרא קמא באבידה והא דאינו יכול לתפוס לכתחילה הוא משום דחיוב מצות השבת אבידה, ברם אם תפס זכה בה דאין מצות השבת אבידה מפקיעה חזקת התפיסה של המוצא.²

footnotes:
¹ ועוד יתכן דמדין השבה טענינן לבעל האבידה אך לא טענינן למוצא, ובכן הדין עם המרא קמא דטענינן ליה, והו"ל ברי. משא"כ המוצא דהו"ל שמא וחזקת מרא קמא בטענת ברי עדיפא מחזקת תפיסה בטענת שמא. ועיין לקמן בשיעורים (דף כב:) לתוס' ד"ה אי, ובמש"כ מכתבי הגר"ח זצ"ל משיעוריו בוואלאזין.
² ולפי הכס"מ לא חל כאן דין באיסורא אתא לידיה משום דליכא כאן מצות השבת אבידה אלא רק איסור עשה דהשבת אבידה, ורק חלות קיום מצות השבה הויא באיסורא אתא לידיה, ומאחר שתפס התפיסה מכריעה את הספק וקובע דליכא כאן איסור אבידה כלל וקונה ביאוש שבסוף.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:11
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:11](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/22b:11)

**גמ'. והלכתה כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם.** מבואר בגמ' דקיי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, ובגמ' לעיל (כא:) איתא דמודה אביי דבזוטו של ים ובאבודה ממנו ומכל אדם הרי אלו שלו. והנה עיין ברמב"ם (פ"ו מהל' גזילה ואבידה ה"א - ה"ג) וז"ל קורות ואבנים ועצים וכיוצא בהן ששטפן הנהר אם נתיאשו הבעלים מהן הרי אלו מותרין והן של מצילן, ואם אינו יודע אם נתיאשו או לא נתיאשו חייב להחזיר ואין צריך לומר אם היו הבעלים מרדפין אחריהן. לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר ומן הגייס ומן הדליקה ומן הארי ומן הדוב וכו' אם ידע בודאי שנתיאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לא ידע יחזיר. המציל מיד ליסטים ישראל הרי אלו שלו מפני שסתם הדבר נתיאשו הבעלים ואם ידע שלא נתיאשו חייב להחזיר אבל המציל מיד ליסטים גוי או מוכס גוי חייב להחזיר שסתם הדבר שלא נתיאשו הבעלים ואם ידע בודאי שנתיאשו הבעלים הרי אלו שלו וכו' עכ"ל. ויש לדקדק בדברי הרמב"ם דצ"ע מדוע הביא הרמב"ם דין זה כאן (בפ"ו מהל' גזילה ואבידה), דהרי הרמב"ם לא התחיל לבאר דיני מצות השבת אבידה עד להלן בפי"א מהל' גזו"א, וא"כ יל"ע מדוע הביא הרמב"ם דין זה בפרק ו' מהל' גזו"א דמיירי בדינים שבהל' גזילה. ועוד צ"ע דממש"כ הרמב"ם (בהל' א') "קורות עצים ואבנים ששטפן הנהר אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו, ואם אינו יודע אם נתיאשו הבעלים או לא חייב להחזיר", מבואר דפסק כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש (עיי"ש בכס"מ ובהגהות מיימוניות), וא"כ צ"ע מדוע פסק (בהל' ב') דהמציל מזוטו של ים ומשלוליתו של נהר הרי אלו שלו רק אם ידע דבודאי שהבעלים נתיאשו ואם לאו יחזיר, וצ"ע דבגמ' מבואר דאף אביי מודה דאם מצא אבידה בזוטו של ים וכדומה הרי אלו שלו משום דהוי אבודה ממנו ומכל אדם (וכדפסק הרמב"ם פ"יא מהל' גזילה ואבידה ה"י), וא"כ למה פסק שאם לא ידעו אם נתיאשו הבעלים חייב להחזיר, ונראה דזוהי השגת הראב"ד שם וז"ל אלו דברי תימה הם עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:12
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:12](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/22b:12)

ונראה ליישב, דיש לדייק בלשון הרמב"ם דבפי"א מהל' גזו"א (ה"י) כתב "המוצא אבידה בזוטו של ים וכו' אע"פ שיש בה סימן הרי זו של מוצאה וכו', יצאתה זו שאבודה ממנו ומכל אדם שזה ודאי נתיאש ממנה", ואילו כאן (בפ"ו מהל' גזילה ה"ב) כתב "המציל מן הנהר ומזוטו של ים וכו'", וצ"ע מדוע שינה הרמב"ם לשונו וכתב "המציל וכו'" ולא לשון "המוצא". ויתכן לפרש דבפי"א מיירי שהחפץ כבר היה אבוד ונפל לים, והיה אבוד ממנו ומכל אדם, וע"י איזה מקרה מצאה מוצא האבידה, דאזי הדין הוא דהרי אלו שלו משום דהיא אבודה ממנו ומכל אדם. משא"כ בפ"ו מיירי שעדיין לא נאבד החפץ, ולא חל בה דין אבודה, דמיירי שבאופן שראה נהר עולה על גדותיו והים ממשמש ובא דהחפץ ילך לאיבוד, וקפץ והציל את החפץ מלהיות במצב של אבודה ממנו ומכל אדם, דאזי זוכה בחפץ מדין מיוחד ד"מציל ממון שהולך לאיבוד" - אולם הרמב"ם סובר דחל דין קנין וזכייה מדין "מציל" רק היכא שהבעלים בודאי היו מתיאשים ממנו, אולם אם אינו יודע אם נתיאשו ממנו הבעלים או לא ליכא דין זכייה מדין "מציל". ומשו"ה דין זה תלוי במחלוקת דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת ומשו"ה פסק דהיכא דאינו יודע אם נתיאשו הבעלים חייב להחזיר, דקיי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. ומיושבת בזה תמיהת הראב"ד.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:13
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:13](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/22b:13)

ונראה דבראה מים שוטפים ובאים חלה מצות השב תשיבם להציל ממון חבירו מנזק, אבל הקנין המיוחד מדין "מציל ממון" אינו חל אלא בגוונא שהציל את הממון מלהיות אבוד מהבעלים ומכל העולם. ולפי"ז יש ליישב מדוע לא הביא הרמב"ם דין זה בפרק י"א דמיירי במצות השבת אבידה, דהתם מיירי בגוונא שהחפץ כבר נאבד, ואילו כאן מיירי בחפץ שהולך לאיבוד, שאם לא היה מצילו היה נאבד מכל העולם. ועוד נראה לומר דזוכה בה מדין קנין יאוש דגזילה דהרמב"ם הביא דין זה בפ"ו דמיירי מהל' גזילה, ולא הזכיר הרמב"ם דיש חילוק בין אם היה בחפץ סימן או לא היה בו סימן, דלכאורה אם יש בו סימן נימא דבאיסורא אתי לידיה ותו לא מועיל יאוש לקנותו, וע"כ מוכח דלא מיירי מדין יאוש וזכייה מדין "מציאה ואבידה" אלא מדין קנין מיוחד דחל משום "מציל ממון ההולך לאיבוד", ובזכייה מדין "מציל" אין שום נפ"מ בין אם בהיתרא אתא לידיה או דבאיסורא אתא לידיה. ועוד יש להביא ראייה לזה ממש"כ הרמב"ם (פ"ו מהל' גזלה ה"ג) וז"ל המציל מיד לסטים ישראל הרי אלו שלו מפני שסתם הדבר שנתיאשו הבעלים וכו' עכ"ל. וצ"ע דהיאך קונה הא ליכא קנין יאוש ושינוי רשות אלא רק בהקנאה מדעת הגזלן (כדפסק הרמב"ם פ"ב מהל' גזו"א ה"ג) וכאן מיירי שהציל הממון מיד הליסטים אבל ליכא הקנאת הגזלן וא"כ צ"ע היאך קונה. ולכאורה מוכח מכאן דחל קנין חדש של "מציל ממון חבירו" דקונה עם יאוש בעלים, ויל"ע בכ"ז.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:14
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:14](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/22b:14)

**גמ'. וכי מאחר דאיתותב רבא הני תמרי דזיקא היכי אכלינן להו א"ל כיון דאיכא שקצים ורמשים דאכלי להו מעיקרא יאושי מייאש מנייהו, יתמי דלאו בני מחילה נינהו מאי, א"ל באגא בארעא דיתמי לא מחזקינן.** ופירש רש"י בד"ה יתמי וז"ל קטנים שאין הפקרן הפקר עכ"ל. והנה נסתפקנו לעיל אם יאוש חל בעצמו להפקיע ממון הבעלים או דחל הפקעת ממון ע"י חלות שם אבוד בחפצא, והיאוש חל לגמור חלות שם אבוד בחפצא. ולכאורה יש לומר דבשלמא אם היאוש חל כמעשה המפקיע דין ממון הבעלים מהחפצא אזי ניחא הא דאמרינן דקטנים לאו בני מחילה נינהו - דקטנים אינם בני יאוש דאינם יכולים להפקיע ולהפקיר את ממונם. אמנם אי נימא דיאוש חל רק לגמור את חלות השם אבידה שבחפצא, וממון הבעלים פקע מעצמו מחמת חלות שם אבידה שבחפצא, א"כ לכאורה צ"ע מדוע נקטינן דמאחר דקטנים אינם יכולין להפקיר דה"ה דאינן יכולין להתיאש. ולכאורה מוכח מכאן דיאוש חל מדין מעשה המפקיע ממון הבעלים.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:15
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:15](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/22b:15)

ועוד יש להעיר דמקושיית הגמ' דקטנים לאו בני מחילה נינהו משמע דאילו היו בני מחילה אזי שפיר היתה מועילה מחילתן להתיר תמרי דזיקא, וצ"ע דבפשטות ליכא חלות מחילה על בעין. אולם עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' זכייה ומתנה ה"ב) וז"ל מחל לחבירו חוב שיש לו עליו או נתן לו הפקדון שהיה מופקד אצלו הרי זה המתנה נקנית בדברים בלבד כמו שביארנו עכ"ל. והלחם משנה ציין דכוונת הרמב"ם במש"כ "כמו שביארנו" הוא למה שפסק (בפ"ה מהל' מכירה הי"א) וז"ל יש דברים הרבה שאין צריכין קנין ואין לקנין בהם טעם כגון המשחרר עבדו וכו' או המוחל לחברו חוב או פקדון שיש לו בידו וכל כיוצא בדברים אלו עכ"ל. ונראה דהרמב"ם סובר דחלה מחילה על פקדון אע"פ שהוא בעין, דעפ"י דין הפקדון מסור לרשות השומר וכדחזינן דהשומר חמץ של חבירו בפסח עובר על ב"י וב"י, והמחילה חלה על השעבוד של השומר לשמור את הפקדון ולהשיבו לבעלים, ומאחר שפקע השעבוד ממילא חל קנין לשומר. ודומה לדין בא במחתרת דבדמים קננהו אליבא דרב, דמאחר דחל דין קלבד"מ פקע החיוב של השבת הגזילה מהחפץ, וממילא החפץ נקנה לגזלן (עיין בגמ' בסנהדרין עב. וברש"י שם). ולפי"ז י"ל דה"ה ביאוש באבידה, דחל שעבוד וחיוב השבה על מוצא האבידה להחזיר את האבידה, ומועיל היאוש מדין מחילה להפקיע את השעבוד וחיוב ההשבה, וממילא חל קנין למוצא. ומשו"ה אי קטנים בני מחילה נינהו שפיר מועיל יאוש דידהו להפקיע השעבוד וחובת ההשבה וממילא האבידה קנויה להמוצא. די"ל שעצם שם אבידה שבחפצא מתרת את האבידה למוצא, אלא דחובת השבת אבידה מונע את הקנין, והיאוש מפקיע את חובת ההשבה וממילא קונה המוצא את האבידה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:16
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:16](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/22b:16)

ועוד י"ל בביאור שיטת הרמב"ם במחילת פקדון דקונה לשומר, דמצינו דין דברים הנקנים באמירה, וכדאיתא בגמ' כתובות (דף קב:) "כמה אתה נותן לבנך כך וכך, וכמה אתה נותן לבתך כך וכך, עמדו וקדשו קנו, הן הן הדברים הנקנים באמירה" (ומובא ברמב"ם פכ"ג מהל' אישות הי"ג - הט"ו, ופ"ו מהל' זכיה ומתנה הי"ז). ונראה דאמירה בעלמא אינה קונה חפץ אלא רק עם מעשה קנין. אולם אם ע"י האמירה חלה איזה חלות, אפילו בחפץ אחר אזי האמירה לבדה קונה. ולכן בנוגע להתחייבות דשידוכים עם עמדו וקדשו אזי האמירה של ההתחייבות קונה בלי מעשה קנין, דהא מחמתה עשו קנין הקידושין, ולכן האמירה חלה וקונה את ההתחייבות דהשידוך.¹ ולפי"ז י"ל דה"ה במחילת שעבוד הפקדון, דע"י אמירת מחילת השעבוד חל חלות פטור מחובת השבה, ומשו"ה האמירה נמי חלה להקנות את גוף הבעין עצמו, כי אמירה שיש לה חלות כל שהיא שפיר קונה בעין אפילו בלי מעשה קנין אחר, ויל"ע בזה.

footnotes:
¹ לכאורה הביאור בזה הוא דדברים בעלמא אינם קונים, מדחסרה הוכחת דעת גמורה להקנות ולהתחייב דמסתמא פטפוטי דברים בעלמא הם. משא"כ אם מחמת הדברים עמדו וקדשו דמוכח שהדברים רציניים ובדעת גמורה נאמרו, דהא מחמתם עמדו וקדשו, ומשו"ה שפיר קונים הדברים. והנה הגר"ח זצ"ל קבע דעיקר הקנין חל מחמת הדעת להקנות ולא מחמת מעשה הקנין, עיין בשיעורים לקמן (דף מה:) בענין קנין סודר, ובדברים הנקנין באמירה חל דעת קנין גמורה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:17
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:17](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/22b:17)

**גמ'. אלמא קסבר רבה סימן העשוי לידרס לא הוי סימן. רבא אמר ל"ש אלא בדבר שאין בו סימן אבל בדבר שיש בו סימן חייב להכריז, אלמא קסבר רבא סימן העשוי לידרס הוי סימן וכו' אמר לך רבא לעולם דלית בהו סימן ודקא אמרת ברה"י מאי מכריז, מכריז מקום. ורבה אמר מקום לא הוי סימן וכו'.** יש לעיין מהו יסוד המחלוקת בין רבה ורבא האם סימן העשוי לידרס הוי סימן או אינו נחשב לסימן. ועיין ברש"י (ד"ה לא הוי סימן) וז"ל שאין בעליו סומך לתת בו סימן, מימר אמר נשחת הסימן בדריסת הרגלים עכ"ל. ומבואר דלרבה סימן העשוי לידרס אינו נחשב לסימן משום שאין הבעלים סומכים עליו. וצ"ב א"כ מהי סברת רבא דסובר דסימן העשוי לידרס הוי סימן, דדחוק לומר דפליגי במציאות האם הבעלים סומכים על סימן העשוי לידרס או לא. ולכאורה יתכן לומר דרבא סובר נמי דמשום שעשוי לידרס אין הבעלים סומכים עליו ומתייאשים ממנו, אמנם רבא סובר דהך יאוש הוי יאוש בטעות - כיון דלמעשה לא נשחת הסימן, ורק היה יתכן שישחת הסימן, והוי יאוש בטעות דטעה בשיקול דעתו - דאילו ידע הבעלים שלא היה נשחת הסימן לא היו מתייאשים, ורבא סובר דיאוש בטעות לא הוי יאוש. משא"כ רבה סובר דיאוש בטעות הוי יאוש. ולכאורה נידון זה אי יאוש בטעות הוי יאוש או לא הוי יאוש, תלוי במחלוקת בירושלמי (ב"ק פ"ד ה"ח) בשור הנסקל שהוזמו עדיו דפליגי ר"ל ור"י אי כל הקודם זכה בו, דר"י ס"ל דזכה דמשנגמר דינו נתיאשו הבעלים ממנו והוי הפקר, ור"ל סובר דלא זכה משום דהוי יאוש בטעות, דמשנגמר דינו ליסקל נתייאשו הבעלים בטעות דאח"כ הוזמו העדים ונתברר דמעולם לא היה דינו ליסקל (ועיין ברמב"ם פי"א מהל' נזקי ממון הי"ג). אולם נראה דהנידון בסוגיין בסימן העשוי לידרס לא דמי לציור דהירושלמי בשור הנסקל, דהתם מצד המציאות שלפניו - שנגמר דין השור - הו"ל להתייאש, ונתייאש בטעות מחמת חסרון ידיעה שלא ידע שהעדים הם זוממים. משא"כ הכא בסימן העשוי לידרס דהוי טעות בשיקול הדעת מה יהיה בעתיד, דאילו ידע שהסימן לא היה נשחת היה סומך עליו ולא היה מתייאש, ומה שנתייאש הוא משום דחשב ושיער בדעתו דהסימן ידרס ויהא נשחת, אולם טעה בשיקול הדעת דבאמת לא נדרס הסימן, (והטעות כאן דומה לדין טעות בפתח דנדרים). ואע"פ שבדרך כלל בכהת"כ קיי"ל דטעות בשיקול הדעת אינה נחשב לטעות לבטל חלות שנעשה, הכא ביאוש שאני דיאוש חל לגמור את חלות השם אבידה בחפצא, ומשו"ה ס"ל לרבא דיאוש בטעות לא הוי יאוש, דלא נגמר חלות שם אבידה בחפץ מחמת יאוש בטעות¹.

footnotes:
¹ ולפמש"נ בשיעורים דדבר שיש בו סימן לא חל בו שם אבידה גמורה אלא ביאוש הבעלים, י"ל דבסימן העשוי לידרס שאין הבעלים סומכים על הסימן ומתייאשים אזי היאוש מחיל שם אבידה גמורה בחפצא. אולם מאחר שהיאוש היה בטעות דהבעלים חשבו דהסימן נדרס והאבידה הויא אבידה גמורה דאין בה סימן, אולם באמת לא נדרסה ונשאר בה הסימן ולא הויא אבידה גמורה, אזי היאוש היה בטעות, ויאוש בטעות אינו יכול להחיל חלות שם אבידה גמורה בחפצא שאינה אבידה גמורה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:18
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:18](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/22b:18)

ועוד יש לחלק בין סוגיין לציור דהירושלמי, דיתכן דלכו"ע יאוש בטעות הוי יאוש, ואפילו אם טעה ונתייאש מחמת חסרון ידיעה, והא דס"ל לר"י דשור שנגמר דינו לסקילה והוזמו עדיו דזכה בו, הוא משום דמאחר שנגמר דין השור ליסקל הו"ל השור אינו ברשותו, והוי אבוד ממנו וע"כ מהני יאוש, ואע"פ שנתברר ע"י הזמה דהגמ"ד היה בטעות מ"מ למעשה במציאות לזמן מסוים לא היה השור ברשות הבעלים והיה אבוד והבעלים נתיאשו ממנו. משא"כ ר"ל סובר דלאחר שהוזמו העדים נתברר למפרע דלא היה כאן גמ"ד על השור והשור עדיין נמצא ברשות הבעלים, ומשו"ה לא מועיל בו יאוש להפקיעו מרשותם¹. ועוד יתכן לפרש דר"י ור"ל נחלקו בירושלמי בגדר דין יאוש אי הוי מפקיע בפ"ע דממון הבעלים, דאזי אפילו אם נתייאש מחמת טעות חל היאוש להפקיע ממון הבעלים, דמ"מ נתייאשו הבעלים ממנו ומעשה יאוש מהוה הפקעת ממון הבעלים. משא"כ אם יאוש חל רק לגמור את חלות השם אבידה בחפצא, ודין ממון בעלים פקע ע"י השם אבוד שבחפצא י"ל דמכיון דבאמת לא היה השור אבוד דנתברר שהגמ"ד היה בטעות דהוזמו העדים אזי לא חל היאוש לגמור את החלות שם אבוד בחפצא.

footnotes:
¹ ועיין בקצה"ח סימן ת"ו ס"ק ב'. וע"ע בקצה"ח סימן רנ"ט ס"ק א' שהקשה על שיטת הרמב"ן (במלמות ה' כו ב) שכתב דאם מוצא האבידה נטל את האבידה ע"מ להשיבה אזי אי אפשר לקנותה ביאוש אח"כ משום שידו כיד הבעלים דמי דהוי שומר שלהן, ואינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלים. משא"כ אם נטלה ע"מ לגוזלה הרי היא לבעלים כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש. והקשה הקצה"ח דבגמ' כריתות כד. מבואר דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם זכה בה, וצ"ע דלכאורה מאחר שהוזמו העדים נתברר הדבר למפרע, דעדיין הוי ברשות הבעלים וא"כ איך מועיל בה יאוש לפי שיטת הרמב"ן. ותירץ הקצות דצ"ל דמהני מצד הפקר דמועיל אף בדבר שברשותו. אולם יש להעיר דהירושלמי משמע דר"י סובר דהשור הותר לכל מדין יאוש, וצ"ע אליבא דהרמב"ן דלכאורה הוברר למפרע דהשור היה ברשות הבעלים וא"כ איך חל היאוש. ועיין בקצות החשן (רנט: א) שפירש דאף לרמב"ן חל יאוש בחפץ שנמצא ברשות הבעלים, ומש"כ הרמב"ן דיאוש אינו מועיל היינו היכא דהחפץ נמצא ביד שומר, דהשומר אינו מתייאש שהרי החפץ תחת ידו וידו כיד הבעלים ומשו"ה יאוש הבעלים לא מהני, אבל היכא שהחפץ מונח בחצירו באופן דחצירו לא יקנה לו מהני שפיר יאוש.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:19
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:19](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/22b:19)

ועוד י"ל דבסימן העשוי לידרס יש לבעלים עדיין תקוה שלא ידרס הסימן ואינם מתייאשים מהחפץ, דאין הסימן ודאי עתיד להידרס ויש אפשרות שלא ידרס, וא"כ לכאורה צ"ע למה להו להתיאש - דהרי יש אפשרות שלא ידרס. ולפיכך נראה דאם נימא דהיאוש מפקיע ממון הבעלים פשיטא דהאבידה אסורה - דלכאורה אף בסימן העשוי לידרס אין הגברא מתייאש. אמנם שיטת הריטב"א (חידושי הריטב"א דף כא: ד"ה כי פליגי) היא דרבא סובר דבדבר שאין בו סימן הרי אלו שלו בלא יאוש כלל - דעצם חלות שם האבידה מתרת ממון הבעלים (ועיין לעיל דף כא: בד"ה איתמר יאוש). ולפי"ז נראה לבאר המחלוקת בסוגיין בין רבה ורבא בסימן העשוי לידרס - דרבא ס"ל דמכיון שיתכן שימחק הסימן וגם יתכן שלא ימחק הסימן, אין החפץ נחשב כאבוד וכחפץ שאין בו סימן, ובעינן יאוש הבעלים להפקיע ממון הבעלים, ומכיון שיש סיכוי שלא ימחק הסימן אין הבעלים מתיאשים ממנו וחייב להחזיר. משא"כ רבה סובר דהחפץ הוי אבוד, דרק בדבר שיש בו סימן אין החפץ נחשב לאבוד אבל בסימן העשוי לידרס הריהו אבוד ומותר אף בלי יאוש. והנידון הוא האם סימן עשוי לידרס הוי כדבר שאין בו סימן כלל, ואין צריך מעשה יאוש להפקיע ממון הבעלים אלא עצם השם אבידה שבחפצא מפקיע ומתיר ממון הבעלים, או"ד דהוי כדבר שיש בו סימן ובעינן יאוש להפקיע ממון הבעלים, וזהו המחלוקת בין רבא ורבה. ולפי"ז המח' בין אביי ורבא ביאוש שלא מדעת אינו בדין יאוש, דלכו"ע המתיר דממון הבעלים היא עצם שם האבידה, אלא דאביי ס"ל דבעינן ידיעת הבעלים שנאבד החפץ כדי שיחול בו שם אבידה גמורה ואין הידיעה חלה למפרע. אמנם אי נימא דבדבר שאין בו סימן בעינן יאוש להפקיע ממון הבעלים, אזי י"ל דיסוד המחלוקת בסוגיין הוא האם חל יאוש להפקיע ממון בעלים כשמתיאש בטעות או לא.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:20
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:20](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/22b:20)

**תוס' ד"ה אי דליכא סימן וכו'. וז"ל פירוש למה צריך להכריז המוצא מאחר שהאבוד אין בו סימן ליתן, ומשני דזה מכריז שאותו שאבד יתן סימן מקום וכו' ורש"י שפירש דהמוצא מכריז מקום שיאמר מצאתי במקום פלוני והוא יאמר חפץ פלוני ויקחנה, ק"ק דהא תנן בפירקין אמר אבידה ולא אמר סימנין לא אמר כלום אלמא במה שמכוין החפץ אינו סימן וי"ל דהתם נמי לאו משום שהיה חשוד לשקר שהפסיד החפץ אלא משום דא"ל כי היכי דאת אבדת חפץ ה"נ אימר אדם אחר הפסיד אבל הכא מהדרינן דאין רגילות ששני בני אדם אבדו חפץ זה כזה ובמקום אחד וכו' עכ"ל.**


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:21
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:21](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/22b:21)

עיין ברמב"ם (פי"ג מהל' אבידה ה"ה) שפסק דמקום הוי סימן מה"ת, ועיין ברמב"ם (פט"ו מהל' אבידה ה"י) וז"ל מצא כריכות ברה"י אם דרך נפילה הרי אלו שלו ואם דרך הנחה חייב להכריז שאע"פ שאין להם סימן המקום סימן אע"פ שאינו סימן מובהק עכ"ל, ועיין במ"מ שכתב דמש"כ הרמב"ם שהמקום אינו סימן מובהק הוא טעות סופר דסותר למש"כ (בפי"ג מהל' גזו"א ה"ה) דמקום הוי סימן מובהק מה"ת. ועיין בכס"מ שתירץ דאם יכול להתגלגל ע"י בנ"א ההולכים שם אזי מקום אינו נחשב לסימן מובהק, משא"כ כשהיה מונח בצד הגדר הוי מקום סימן מובהק. ועיין ברמב"ם (פי"ג מהל' גזו"א ה"ב - ג) וז"ל כיצד מכריז אם מצא מעות מכריז מי שאבד לו מטבע וכו' יבוא ויתן סימנים ויטול ואינו חושש מפני שהודיע מין האבידה לפי שאינו מחזירה אלא בסימנם מובהקים. בא בעל האבידה ונתן סימנים שאינם מובהקין אין מחזירין לו עד שיאמר סימנים מובהקין, והרמאי אע"פ שנתן סימנים מובהקין אין מחזירין לו עד שיביא עדים שהיא שלו עכ"ל. וצ"ע בפירוש של הכס"מ דא"כ מדוע פסק הרמב"ם (בפט"ו מהל' גזו"א ה"י) דמחזירין בסימן של מקום, ואע"פ שהמקום ההוא אינו סימן מובהק דשמא עברו בנ"א באותו רה"י וגלגלוהו ממקומו, והרי הרמב"ם פסק (בפי"ג מהל' גזו"א ה"ג) שאין מחזירין אבידה אלא ע"פ סימנים מובהקים. ונראה לומר דמש"כ הרמב"ם (בפי"ג ה"ג) דאין מחזירין אא"כ נתן סימן מובהק היינו היכא דיש סימן מובהק ביותר, דאז אינו מועיל סימן בינוני. אולם אם אין שם סימן מובהק ביותר אזי ס"ל להרמב"ם דמחזירין אף בסימנים שאינם מובהקים ביותר, כמו מקום (שהוא סימן בינוני¹). אולם לכאורה יש להקשות ע"ז דממנ"פ אי סימן שאינו מובהק ביותר כגון מקום לא נחשב לסימן המברר ולכן בעינן סימנים מובהקים, א"כ מדוע בגוונא דליכא סימנים מובהקים ביותר מחזירין עפ"י סימן שאינו מובהק (מקום), ואי סימן שאינו מובהק ביותר נמי הוי סימן ובירור א"כ נסמוך עליו אף כשיש בחפץ סימנים מובהקים ביותר. ולכאורה י"ל דהיכא דיש סימן מובהק ביותר אזי הטוען שבא וטוען דזוהי אבידתו צריך לתת אותו סימן, דאם נותן רק סימן בינוני יש לחשוש דלמא רמאי הוא ולא הבעלים של האבידה, דאם היה בעל האבידה הו"ל למידע הסימן המובהק ביותר. משא"כ היכא דליכא סימן מובהק ביותר אזי סימן בינוני מספיק להחזיר לו האבידה ואין אנו חוששים שמא רמאי הוא.

footnotes:
¹ עיין במגיד משנה (פי"ג מהל' גזלה ואבדה ה"ג) וז"ל דע ששלשה מיני סימנים יש, סימנין מובהקין ביותר כגון נקב יש בו בצד אות פלוני וכיוצא בו ואלו הסימנים מחזירין עליהם אבדה דבר תורה לדברי הכל והרי הן כעדים. סימנים חשובין כגון מדת ארכו ומדת רחבו וכן משקלו וכיוצא בזה מחזירין עליהם אבדה ואלו מחלוקת בגמרא (כז:) אם הם דאורייתא או מדרבנן ואלו נקראים לפעמים סימנים מובהקים בגמ' ולאלו כיון הרב כאן ואחז לשון הגמ'. ויש סימנים גרועין כגון סומקי וחיורי ואין מחזירין עליהם אבידה וארוך וגוץ וכיוצא בזה כיון שלא אמר מדתן עכ"ל. ומבואר מדברי המגיד משנה דמש"כ הרמב"ם בה"ה "הסימנים המובהקים סומכים עליהם ודנין על פיהם בכל מקום דין תורה, והמדה או המשקל או המנין או מקום האבדה סימנין מובהקים הם" מיירי בסימנין חשובין (סימנים בינונים) ופסק הרמב"ם כמ"ד סימנים דאורייתא, ומדה, משקל ומקום הם סימנים בינונים.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:22
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:22](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/22b:22)

אולם הגר"ח זצ"ל ביאר דבכל מציאה יש ב' נידונים - א) דין תורה בין המוצא ומי שטוען ובא ונותן סימן שזו היא אבידתו, וב) יש דין תורה בין זה שבא עכשיו וטוען דזוהי אבידתו ובין מי שיבוא בעתיד וג"כ יטעון שזו היא אבידתו - ולכן בעינן שהסימן שנותן הטוען ראשון יהני נמי לאפוקי מטענת השני שיכול לבא בעתיד ולטעון דזוהי אבידתו. ובכריכות ברה"י באופן דרק המקום הוי הסימן, אין לחשוש שמא יבוא אדם שני ויתן סימן דאלים יותר מהסימן דמקום שנתן הראשון. ונראה דכדי להוציא את האבידה מידי המוצא לתת אותה למי שטוען דזוהי אבדתו מועיל מקום אע"פ דהוי סימן שאינו מובהק (דאינו אפילו סימן אמצעי אלא הוא סימן גרוע כמו חיורי וסומקי), ומשו"ה פסק הרמב"ם (פט"ו מהל' גזו"א ה"י) שאם מצא כריכות ברה"י דרך הנחה חייב להכריז "שאע"פ שאין להם סימן המקום סימן אע"פ שאינו סימן מובהק", דהסימן של מקום מועיל להוציא את האבידה מיד המוצא אע"פ שמקום אינו סימן מובהק (ר"ל שאינו אפילו סימן אמצעי). והא דבעינן ליתן סימן מובהק לזכות באבידה היינו רק בכדי להפקיע מידי אדם שני שיכול לבא ולטעון שזוהי אבידתו ויתן סימן מובהק (באופן שיש לאבידה שני סימנים). אמנם לפי גירסת המ"מ י"ל דאין מחזירין אבידה אלא ע"י סימן מובהק, ובסימן שאינו מובהק אין מחזירין אבידה כלל. ומקום נחשב לסימן מובהק ולא גרסינן בפט"ו (ה"י) "אע"פ שאינו סימן מובהק".


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:23
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:23](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/22b:23)

ולפי"ז נראה דרש"י נמי סובר דכשאין סימן מובהק אזי מחזירין האבידה עפ"י סימן שאינו מובהק, ומשו"ה סובר דהמוצא מכריז המקום ובעל האבידה מזכיר את החפץ ומחזירין לו את האבידה ואע"פ שאינו נותן סימן מובהק, משא"כ תוס' ס"ל דאין מחזירין עפ"י סימן שאינו מובהק כלל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:24
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:24](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/22b:24)

ועיין בכתבי הגר"ח זצ"ל משיעוריו בוואלאזין¹ שתירץ קושיית התוס' על רש"י, וז"ל ונראה עפ"י מאי דאיתא לקמן דף כז: את"ל סימנים דרבנן איך מהדרינן אבידה דניחה ליה למוצא מציאה, מתקיף לה רב ספרא וכי אדם עושה טובה לעצמו בממון שאינו שלו אלא דניחה ליה לבעל אבידה. וקשה דהא איכא מחצה ישראל דחייב להכריז, ואף דמספקא לנו דילמא אינה של ישראל והוי של המוצא, הרי דסימנים מהניא להוציא בין מרשות המוצא ובין מרשות האובד, וא"כ הא בעינן להך טעמא דניחה ליה למוצא, עכ"ל.

footnotes:
¹ רבנו זצ"ל קיבל מאביו הגר"מ זצ"ל את כתבי זקנו הגר"ח זצ"ל משיעוריו בוואלאזין, והביא המחברת הזו לשיעור ולמד ממנו ברבים, ורבנו זצ"ל האריך בשיעור לבאר ולדון בדברי הגר"ח זצ"ל שבכתבי השיעורים מוואלאזין. ובשנת תשנ"ח הודפסה מחברת זו ע"י משפחת הגר"מ זצ"ל בספר שיעורי רבנו חיים הלוי עמ"ס ב"ק ב"מ, וב"ב, ועיי"ש בשיעורים לב"מ דף כב: ד"ה מאי מכריז מקום.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:25
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:25](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/22b:25)

ונראה לבאר קושיית הגר"ח זצ"ל דהגמ' לקמן (דף כז:) שואלת דאי ס"ל דסימנים מדרבנן מ"ט מחזירין אבידה עפ"י סימנים, והגמ' מתרצת דהטעם משום דניחה ליה למוצא להחזיר בסימנים כדי שאם הוא עצמו יאבד חפץ נמי יחזירו לו עפ"י סימנים, וע"ז הקשה הגמ' "וכי אדם עושה טובה לעצמו בממון שאינו שלו", ופרש"י דמאי איכפת לן בניחותא דמוצא אם בעל האבידה לא ניחה ליה. וע"כ פירשה הגמ' דניחה ליה לבעל האבידה למיהב סימנים ולמישקליה, ופרש"י דאם יזקיקוהו להביא עדים לפעמים אין לו עדים ולא תבא לידו לעולם, ומימר אמר טוב לי שיחזירוה לכל האומר סימניה, דלא שכיחא דנימא סימנין דידה אלא אנא, דכולי עלמא לא ידעי סימנים מובהקים דידה ואנא יהיבנא סימנים מובהקים דידה ושקלנא לה. ובפשטות משמע דלמסקנא הגמ' דחתה לגמרי הטעם דמחזירין בסימנים משום דניחה ליה למוצא להחזיר עפ"י סימנים, והקשה הגר"ח זצ"ל דבשלמא היכא דאיכא רוב ישראל י"ל דלאו כל כמיניה דהמוצא להחזיר עפ"י סימנים שלא ברצון בעל האבידה, דברוב ישראל אמרינן דהחפץ נאבד מישראל ואין ביד המוצא לעשות טובה בממון שאינו שלו. אמנם בגוונא דמחצה ישראל ומחצה עכו"ם דחייב להכריז הרי יש ב' ספיקות: א) דילמא זה שנותן הסימנים אינו הבעלים האמיתי אלא יש אדם אחר שהוא הבעלים, ב) דילמא האבידה היא של המוצא דיתכן שנאבדה מעכו"ם. והא דסימנים מועילים היינו בין להוציא מרשות המוצא ובין להוציא מרשות אדם אחר שיכול לטעון שהוא האובד. ולפי"ז צ"ע דאה"נ דכלפי טענת אדם אחר אין למוצא רשות לעשות טובה בממון שאינו שלו אולם בגוונא דמחצה ישראל ומחצה עכו"ם בעינן ניחותא דמוצא להוציא את האבידה מרשות המוצא - דדילמא שלו היא דנאבדה מעכו"ם. וא"כ צ"ע מדוע דחתה הגמ' לגמרי הסברא דמחזירין עפ"י סימנים משום דניחה ליה למוצא.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:26
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:26](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/22b:26)

ותירץ הגר"ח זצ"ל וז"ל ונראה דהנה הטעם דסימנים דרבנן הא הוי לכמה מרבאותה משום דילמא אבד עוד אחד כהאי גוונא בהך סימנים. והנה לפי"ז הא לא דמי להיכא דליכא סימנים, דהיכא דליכא סימנים הא אין לו שום שייכות וטענה בהך חפץ, משא"כ ביהיב סימנא א"כ הא יש לו טענה על החפץ אלא דחיישינן דדלמא עבד עוד אינשי, וא"כ הוי כמו סימנים וסימנים. ולפי"ז לפי מאי דמבואר בב"ב דף לה דאם בא א' מן השוק מוציאין אותה מידו משום דבא בלא טענה, א"כ ה"ה הכא מהניא הסימנים מדאורייתא לדחות מי שאינו בא בטענה. ולפי"ז לענין המוצא שבא בלא טענה הוי סימנים דאורייתא, אלא דכל עיקר הטעם דסימנים דרבנן הוא משום האובד, וע"ז שפיר פריך הגמ' וכי אדם עושה טובה לעצמו בממון חבירו. והנה יעוי"ש הכא בתוס' שכתבו דאמר את האבידה הוי סימן שאבד חפץ כזה אלא דמספקא לנו דילמא אבד עוד אחר חפץ כזה. ולפי"ז הרי לגבי המוצא הרי מהניא אמר את האבידה אלא דחיישינן דילמא אבד עוד אחר. ולפי"ז לקמן דמיירי באבידה שיש בה סימנין שפיר חיישינן לאחר שאבד, אבל הכא דאיירינן באין בה סימנין ולפי"ז אם לא יחזיר באמירת האבידה הרי תשאר למוצאו, ולגבי המוצא הרי מהניא אמר את האבידה, וכש"נ. ועיין ברמב"ם (פט"ו הל' גזלה ואבדה ה"י) שפסק דמחזירין במקום, וכתב שם אע"פ שאינו סימן מובהק (ר"ל סימן אמצעי), וכבר עמד המ"מ דא"כ למה מחזירין, ולפי"ד הרי ניחא דהך סימן מהניא אם אך שנדע שאבד וע"כ מהניא הכא. עכ"ל


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:27
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:27](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/22b:27)

וביאר הגר"ח זצ"ל דמ"ד סימנים דרבנן ס"ל דסימנין דרבנן הם משום דדילמא אדם אחר ג"כ אבד חפץ כזה בסימנים אלו - והוי ליה כסימנים וסימנים. אמנם כ"ז ביחס לשמא יבוא אחר ויטעון שהוא האובד, אמנם ביחס למוצא האבידה שאין לו שום טענה בחפץ י"ל דלכו"ע סימנים מדאורייתא להוציא את האבידה מיד המוצא. ולפיכך לא בעינן לניחותא דהמוצא להוציא את האבידה מתחת ידו ע"י סימנים, דלגבי המוצא חלין סימנים מדאורייתא. ולפי"ז יש ליישב את קושיית התוס' (דף כב: ד"ה אי דליכא סימן) על רש"י, דהא דאמר את האבידה ולא אמר את סימניה אינו מועיל היינו רק לגבי טענת אובד שני שטוען שהוא בעל האבידה ויודע את סימניה, משא"כ לגבי להוציא מידי המוצא מועיל שפיר אמר את האבידה ולא את סימניה. אמנם היכא דהוי דבר שיש בו סימן אינו מועיל כשאמר את האבידה ולא את סימניה דיש לחשוש דילמא האבידה שייכת לאדם אחר שיבוא ויתן סימניה. משא"כ בסוגיין דמיירי בכריכות ברה"י - שאין בהם סימן אחר, וא"כ אין לחשוש שמא יבא אחר ויטעון עפ"י סימנים שהוא האובד, ולגבי להוציא מידי המוצא מועיל אמר את האבידה, (דהיינו שהכריזו את מקום האבידה ובא א' ואמר את האבידה). ולפי"ז מבואר דלגבי להוציא את האבידה מידי המוצא מועיל אף סימן שאינו מובהק, והא דבעינן סימנים מובהקים היינו רק להפקיע טענת אדם אחר שבא וטוען שהוא בעל האבידה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:28
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:28](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/22b:28)

ולפי"ז תירץ הגר"ח זצ"ל את קושיית המ"מ הנ"ל דאם מקום אינו נחשב לסימן מובהק (כדמשמע מהרמב"ם פט"ו מהל' גזו"א ה"י) מדוע פסק הרמב"ם שמחזירין עפ"י סימן של מקום. די"ל דהך סימן דמקום מועיל להוציא מידי מוצא האבידה אבל אינו מועיל כנגד טענת אדם אחר שטוען שהוא בעל האבידה ונותן סימן מובהק יותר מסימן דמקום. ולכן כשיש בחפצא סימן מובהק אזי סימן דמקום שאינו מובהק כ"כ אינו מועיל להוציא מטענת אדם שני. אולם כשאין סימן מובהק אחר בחפצא אזי סימן דמקום מועיל להוציא את האבידה מידי המוצא.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:29
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:29](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/22b:29)

ועוד כתב שם הגר"ח זצ"ל וז"ל והנה עוד הקשו אהא דפסק הרמב"ם לעיל (פי"ג ה"ה) דמקום הוי סימן מובהק. ולפי"ד ניחא דבאמת איכא תרי גווני מקום, היכא שמכריז המקום לא הוי סימן מובהק, והיכא שאומר את המקום הוי סימן מובהק. אכן היכא שיש בו סימן דאין מחזירין באמירת האבידה, וע"כ רשאי לו להכריז את האבידה ואז אין מחזירין רק באומר המקום ואז הוי סימן מובהק. משא"כ בדבר שאין בו סימן דאז הרי מחויב להחזיר באמירת האבידה, וע"כ אינו רשאי להכריז את האבידה, ומכריז את המקום והוא אומר את האבידה, וע"ז לא הוי סימן מובהק ומ"מ מחזירין וכמש"נ. וזה אין לומר דיכריז האבידה ופלוני יאמר את המקום ונחשבנו כמו דבר שיש בו סימן משום סימן מקום, זה אינו, דאינו בחזקת שידע המקום דאטו מי ידעינן דצמצם המקום בעת ההנחה, וע"כ הוי בחזקת דבר שאין בו סימן, וע"ז מכריז המקום והוא אומר את האבידה. וכן מבואר במעייני החכמה בחידושיו לב"מ יעו"ש, עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:30
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:30](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/22b:30)

ונראה בביאור דברי הגר"ח זצ"ל דרש"י לא רצה לפרש כתוס' דמכריז את האבידה והלה אומר את מקום האבידה, דהרי מיירי דליכא סימן מובהק אחר באבידה, ובכה"ג אין לחשוש שיבוא אדם אחר ויתן סימניה, ונמצא שמחזירין את האבידה למי שבא ואומר מקום האבידה משום דמועיל הך סימן דמקום להוציא מידי מוצא האבידה, ומשו"ה ס"ל לרש"י דמכריז את המקום והטוען דהיא שלו - אומר את האבידה, ואע"פ דהוי סימן שאינו מובהק נותנין לו האבידה. דסימן שאינו מובהק מועיל להוציא את האבידה מידי המוצא. ועדיף להחזיר את האבידה בסימן שאינו מובהק כגון שאמר את האבידה מלהכריז האבידה ולהחזירה רק כשאמר את מקום האבידה דהוי סימן יותר מובהק, משום דמנא לן דידע את מקום האבידה, ולהוציא מידי המוצא סגי בסימן שאינו מובהק, ומשו"ה ס"ל לרש"י דמכריז את המקום ומחזירין כשאמר את האבידה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:31
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 22b:31](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/22b:31)

והנה יש לדקדק בדברי הגר"ח זצ"ל שכתב "ונראה דהנה הטעם דסימנים דרבנן הא הוי לכמה מרבותאה משום דילמא אבד עוד אחד כהאי גוונא בהך סימנים. והנה לפי"ז הא לא דמי להיכא דליכא סימנים, דהיכא דליכא סימנים הא אין לו שום שייכות וטענה בהך חפץ, משא"כ ביהיב סימנא א"כ הא יש לו טענה על החפץ אלא דחיישינן דדלמא אבד עוד אינשי, וא"כ הוי כמו סימנים וסימנים", דמבואר מלשון הגר"ח דהא דס"ל דסימנים מדרבנן אינו משום דנקטינן דסימנים אינם מבררין, דאינם ראייה חותכת ובירור שמי שנותן את הסימנים הוא הבעלים, אלא דחיישינן דילמא יש עוד אדם אחר שאבד חפץ כזה בסימנים אלו, וב"ד טוענין עבורו - והויא ליה כסימנים וסימנים - דנחשב כאילו בא השני לפנינו וטען עפ"י הסימנים האלה שהחפץ הוי שלו, אמנם לכו"ע אין חסרון בעצם כח הבירור של הסימנים. אולם אם נפרש דסימנים מדרבנן משום דאינם מבררין כל צרכן שהוא הבעלים, ובעינן בירור אלימתא דעדות לברר מיהו הבעלים, אזי י"ל דאף לגבי להוציא מיד מוצא האבידה לא מהני סימנים, דבעינן בירור דעדות להוציא מיד המוצא. ולכאורה יהא בזה נפ"מ אם נתן א' סימנים ואח"כ תפס את החפץ דלפי"ד הגר"ח זצ"ל י"ל דאין מוציאין את החפץ מידו - דהוי כתרי ותרי, דמאחר שנתן סימן יש בירור שהחפץ שלו אלא דיש עפ"י דין טענה של אדם אחר כנגדו, והויא ליה כתרי ותרי. משא"כ לפי הפשט דסימנים מדרבנן משום שסימנים אינם מבררים י"ל דתפיסתו לא מהניא - דאין לו שום שייכות וזכות באבידה. ועוד י"ל דנפ"מ בדבר שאין בו סימן ואמר את האבידה ותפסה, דלפי"ד הגר"ח י"ל דאין מוציאין מידו משום דאמר את האבידה והוי סימן לגבי המוצא. אולם יש לעיין בזה דדילמא לא מהני תפיסה כלל באבידה, ורק כשיש שני בע"ד מועילה תפיסה.¹

footnotes:
¹ יש לעיין בדברי הגר"ח זצ"ל דאי ס"ל דלכולי עלמא סימנים דאורייתא, אלא שיש לחשש שמא יש אדם אחר שיודע הסימן ויבא ויטעון דהאבידה היא שלו ומשו"ה אמרינן דסימנים מדרבנן (כסברת הגר"ח זצ"ל), א"כ למה במיתת הבעל וזיהויו אמרינן ג"כ דסימנים מדרבנן, דהלא התם ליכא טוען אחר שיביא סימן כמו באבידה וא"כ אמאי אמרינן דסימנים מדרבנן במיתת הבעל. וי"ל דלמ"ד סימנים מדרבנן סימן המברר מדאורייתא מועיל רק בהדי נאמנות של הטוען שהאבידה היא שלו. משא"כ במיתת הבעל וזיהויו דליכא נאמנות דטוען דאזי ליכא חלות דין סימנים מדאורייתא. ואילו למ"ד סימנים דאורייתא סימן מברר בלי טענה. (רבנו זצ"ל)