## Reshimot Shiurim on Bava Metzia Daf 25b

###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:1
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:1](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/25b:1)

גמ'. המוצא סלע בשוק ומצאו חבירו ואמר לו שלי היא חדשה היא נירונית היא של מלך פלוני היא לא אמר כלום, ולא עוד אלא אפילו שמו כתוב עליה לא אמר כלום לפי שאין סימן למטבע דאמר דלמא אפוקי אפקה ומאיניש אחרינא נפל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:2
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:2](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/25b:2)

הראשונים נחלקו בביאור הדין דאין מחזירין מטבע אפילו בסימן, דהרי"ף והרמב"ם נקטו שאין סימן חל במטבע כלל, וגרסו בגמ' "דלמא אפוקי אפקה ומאיניש אחרינא נפל", דאפילו אם יש סימן מיוחד שנמצא במטבע אחת וכגון שיש נקב בצד אות פלוני לא הוי סימן, דחיישינן לרמאי - שהיה לו המטבע והוציאה והמטבע נפל מאדם אחר אלא דהוא מכיר את סימניה דהוא היה הבעלים הראשונים של המטבע. וכן מבואר מדברי הרמב"ם (פי"ד מהל' גזו"א ה"י) וז"ל המוצא סלע בשוק מצאו חבירו ואמר לו שלי היא וחדשה היא של מדינה פלונית היא ושל מלך פלוני אפילו אמר שמי כתוב עליה לא אמר כלום ואינו חייב להחזיר, שאין סימני המטבע סימן מפני שחזקתו להוצאה, ואנו אומרין שלו היתה והוציאה מידו ונפלה מיד אחר וכו' עכ"ל. אולם עיין בר"ן (הובא בשיטמ"ק דף כה: ד"ה ולא עוד וכו' שאין סימן למטבע) וז"ל ולאו למימרא דחיישינן שמא לא אבד הוא כלום אלא אחר, דא"כ היאך ידע זה דההוא אחרינא אבד את שלו עד שהוא בא ונותן סימנין, אלא דחיישינן שמא היו לו שנים או שלשה שהיה שמו כתוב עליהם, והוציא האחד ואבד האחרת, ואותה שהוציא ג"כ נאבדה מיד אותו וכו' עכ"ל. ולכאורה נראה דלפי הר"ן הסימן במטבע אינו סימן דוקא באופן דיש לחשוש שהסימן שנתן היה על כמה מטבעות (כגון סימן דשמו), ולכן הסימן שנתן אינו מוכיח שזוהי המטבע שאבד, דדלמא חבירו נמי אבד מטבע כזה שיש בו הך סימן דשמו. אמנם אם היה נותן סימן מיוחד, שאין לחשוש שמא היו לו כמה מטבעות עם אותו סימן, כגון נקב יש בצד אות פלוני אזי היו מחזירין לו את המטבע.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:3
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:3](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/25b:3)

ובביאור פלוגתתם נראה דלפי הרמב"ם אם לאחר שנתן את הסימן עדיין יש חשש שמא הוא רמאי, דשמא ידע את הסימן ברמאות וכגון במטבעות שעוברות מיד ליד, אזי אין מחזירין לו את האבדה. משא"כ הר"ן סובר דאעפ"כ מחזירין לו את האבדה. ונראה דיסוד שיטת הר"ן הוא שהנותן סימן נאמן לומר שאינו רמאי ושהוא הבעלים. משא"כ הרמב"ם סובר דאינו נאמן, ויש לחשוש לרמאות אפילו כשנתן את הסימן. ויתכן לפרש פלוגתתם עפי"ד הגר"ח זצ"ל (עיין לעיל בשיעורים) שביאר דבהשבת אבדה יש דין דב"ד טוענין כנגד מי שבא ואמר את הסימן, דדלמא יש אדם אחר שהוא בעל האבדה, דאבד אבידה כזו עם סימנים אלה, ודלמא מי שבא לפנינו וטוען דהיא שלו הוא רמאי. דהרמב"ם סובר דטענינן כנגד זה שבא ואמר את הסימן שבמטבע דלמא ראה אותה תחילה ורמאי הוא. ואילו הר"ן סובר דזה שנתן את הסימן נאמן דלא חוששין לרמאי, דלא טענינן לבעלים שאינם לפנינו לטעון כנגד זה שבא שטוען דהאבידה היא שלו ונותן את סימניה. ולפי"ז י"ל דהרמב"ם והר"ן נחלקו ביסוד הדין דהשבת אבדה בסימנים, דהר"ן סובר דהסימן חל ביחד עם נאמנות הטוען, והטוען שנתן סימן נאמן ולא חיישינן שמא הוא רמאי ומחזירין לו את האבדה משום דיש לו נאמנות. משא"כ לפי הרמב"ם נותן הסימן אינו נאמן, ומחזירין לו את האבדה מחמת עצם הסימן שנתן, דהסימן הוי מברר בפני עצמו.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:4
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:4](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/25b:4)

**משנה. מצא אחר הגפה או אחר הגדר גוזלות מקושרים וכו' הרי זה לא יגע בהן.** עיין בתוס' (ד"ה אחר הגפה) וז"ל מקום שמשתמרות קצת אבל מצא במקום שאין משתמר כלל ודאי אבידה היא ונתיאשו הבעלים כיון שאין בה סימן, ולא מיירי הכא במשתמר לגמרי מדפריך בגמ' ולהוי קשר סימן כלומר ויטול ויכריז ובמקום המשתמר אפילו יש בו סימן לא יגע בו דהא תנן מצא כלי טמון באשפה לא יגע בו וביש בו סימן מיירי מדקאמר ואם מגולה נוטל ומכריז וכו' עכ"ל. ומבואר מתוס' דיש ג' אופנים: א) אם נמצאה האבידה במקום שאינו משתמר כלל - הרי אלו שלו, דודאי נתיאשו הבעלים, ב) אם נמצאה האבידה במקום המשתמר במקצת - בזה מיירי מתני' דלא יגע בהן משום דאין בהן סימן, ג) אם נמצאה במקום המשתמר לגמרי - דלא יגע בו כלל ואפילו אם יש בו סימן דלא הוי אבוד.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:5
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:5](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/25b:5)

ונראה דאם מצא חפץ במקום המשתמר לגמרי יש איסור ליטלו ואפילו אם נוטלו בכוונה להכריזו ולהחזירו לבעלים, ולכאורה נראה דאם נוטלו עובר באיסור גניבה, דהנה עיין ברמב"ם (פ"א מהל' גניבה ה"ב) וז"ל אסור לגנוב כל שהוא דין תורה ואסור לגנוב דרך שחוק או לגנוב על מנת להחזיר או על מנת לשלם הכל אסור שלא ירגיל עצמו בכך עכ"ל. וע"ש במגיד משנה שביאר דהאיסור לגנוב כל שהוא ואפילו פחות משוה פרוטה הוא משום דחצי שיעור אסור מה"ת. ויש להעיר דלפי"ז צ"ע מדוע כלל הרמב"ם דין זה ביחד עם האיסור לגנוב ע"מ לשלם. וביאר הגר"ח זצ"ל דבאמת אין האיסור דגניבת כל שהוא אסור מדין חצי שיעור, דשוה פרוטה אינה שיעור בחיוב כשיעור כזית דשוה פרוטה היא שיעור בחלות שם חפצא של ממון. ושיעור שוה פרוטה חלוק משיעור כזית - כי חצי זית של חלב הוי חפצא של חלב, אולם כשאוכל חצי זית חלב ליכא מעשה אכילת הגברא דאין אכילה פחות מכזית והשיעור דכזית הוי שיעור במעשה אכילה והחיוב דמלקות. משא"כ חצי פרוטה לא הוי חפצא של ממון כלל דהדין דשוה פרוטה הוי שיעור בחפצא של ממון. והגר"ח זצ"ל הביא ראייה לזה מהא דאיתא במשנה (לקמן נה א) דחמש פרוטות הן דיש דין של שוה פרוטה בגזילה בפדיון הקדש בקידושין במעילה ובהשבת אבידה, ולכאורה צ"ע דאי שו"פ הוי שיעור בממון המחייב בגזילה צ"ע מדוע יש דין של שו"פ בפדיון הקדש וקידושין, דלכאורה בקידושין ופדיון הקדש בעינן רק חפצא של ממון דליכא בהן דין שיעורין. ומוכח דשו"פ הוי שיעור בחפצא של ממון בכהת"כ ופחות משוה פרוטה אינו ממון כלל. ולפי"ז אין לומר דהאיסור לגנוב כל שהוא חל מדין איסור דחצי שיעור דכהת"כ, אלא דהוא איסור מיוחד דגניבה, והוא איסור טפל ללאו דגניבה ופטור ממלקות. דבכל התורה כולה חל חפצא של איסור אף בפחות מכשיעור (וכגון בחצי זית חלב), והשיעור דכזית אינו אלא שיעור במעשה העבירה המחייבת, משא"כ בפחות משו"פ אינה חפצא של ממון כלל ואינו נתפס באיסור גזילה. ועכצ"ל דגניבת פחות משוה פרוטה הוי איסור מיוחד של גניבה, ויסוד האיסור הוא דהתורה אסרה כל מעשה לקיחה של דבר שאינו שלו, ואע"פ שאינו לוקח ממון חבירו, מ"מ עושה מעשה גניבה כשלוקח דבר שאינו שלו. ויסוד האיסור דגניבה פחות משוה פרוטה הוי איסור גברא של לקיחת דבר שאינו שלו בלי רשות אע"פ שאין כאן גניבת חפצא של ממון. ולפי"ז י"ל דהאיסור לגנוב דרך שחוק וע"מ לשלם נמי אסור מדין זה. דאין כאן גניבת ממון המחייבת בכפל שאינו לוקח הממון בכוונה לעכבו לעצמו ומ"מ עבר על איסור גניבה משום שלקח דבר שאינו שלו מרשות חבירו בלי רשות, ואף אם מתכוון להחזירו או ע"מ לשלם. ולפי"ז נראה דמש"כ הרמב"ם "הכל אסור שלא ירגיל עצמו בכך" אין כוונתו לומר דהוי רק איסור דרבנן, אלא דהרמב"ם מבאר טעם האיסור ובאמת כל הני גווני דגניבה פחות משו"פ וע"מ להחזיר או לשלם אסורים מה"ת.¹ ולפי"ז נראה דאסור ליטול אבידה ממקום המשתמר ע"מ להחזירה לבעלים דעבר באיסור גניבה כגונב ע"מ להחזיר. ועוד י"ל דאסור ליטול את החפץ ע"מ להחזירו משום דמטריח הבעלים לרדוף אחריו לתת סימנים. ואסור לקחת החפץ ממקום המשתמר ולעשותו לאבוד לגבי הבעלים משום איסור העשה דהשב תשיבם. ועיין ברמב"ם (פט"ו מהל' גזלה ואבדה ה"א) וז"ל כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה שמא בעליה הניחוה שם עד שיחזרו לה ואם יבא ליטול אותה והיה דבר שאין בו סימן ה"ז אבד ממון חבירו בידו שהרי אין לו בה סימן להחזירה בו ואם היה דבר שיש בו סימן הרי זה הטריחן לרדוף אחריה וליתן סימניה ולפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצא אותה דרך נפילה וכו' עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם מפרש דאסור ליגע בהן אף אם יש בהן סימן משום שמטריח הבעלים לרדוף אחריה. ונראה דאסור מדין איסור העשה דהשב תשיבם, דבלקיחתו הוא עושה את החפצא לאבוד ואסור לאבד ממון חבירו ואע"פ שיש בו סימן ודעתו להחזירו.

footnotes:
¹ ועיין ברשימות שיעורים למס' ב"ק ח"ב עמ' שמ"ה - שמ"ו.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:6
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:6](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/25b:6)

והנה הרמב"ם לא חילק בין אם נמצאה האבידה במקום המשתמר או במקום שאינו משתמר וס"ל דאם נמצאה אבידה שאין בה סימן בדרך הינוח לא יגע בה ואם עבר ונטלה לא יחזיר, ואם יש בה סימן ומצאה בדרך הנחה ונטלה חייב להכריז. ומשמע דאם מצא האבידה בדרך הנחה אף אם היא במקום שאינו משתמר כלל לא יגע בה. וצ"ע דלכאורה הויא אבידה מדעת והוי הפקר כמו פירות במכנשתא דבי דרי (כא.). ונראה דהרמב"ם פסק (בפי"א מהל' גזלה ואבדה הי"א) וז"ל המאבד ממון לדעת אין נזקקין לו כיצד הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלך לו, השליך כיסו ברשות הרבים והלך לו, וכל כיוצא בזה, הרי זה אבד ממנו לדעתו, ואע"פ שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו אינו זקוק להחזיר לו שנא' אשר תאבד פרט למאבד לדעתו עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם סובר דבאבדה מדעת אסור ליטול האבדה לעצמו אמנם אינו זקוק להחזיר את האבדה להבעלים, דחל פטור מחיוב השבת אבידה אבל לא פקע ממון הבעלים. וצ"ע דלכאורה אבידה מדעת הוי הפקר ואמאי אינו יכול ליטול האבדה לעצמו. וצ"ל דיש ב' גווני אבידה מדעת: א) שהבעלים אינו שומר את ממונו כבעלים דמתנהג בדרך שטות שאינו מפקח על ממונו, ובכה"ג חל רק פטור ממצות השבה אולם אין הממון הפקר. ב) שיודע הבעל מה שעושה ומפקיר את ממונו מדעת דאין אבידת הממון נחשב אצלו להפסד. ונראה דבמכשנתא דבי דרי הו"ל אבידה מדעת באופן שמפקיר את ממונו מדעת ובכוונה דאין איבוד הממון נחשב אצלו להפסד, ובכה"ג הוי הפקר והותר הממון לאחרים. משא"כ הכא דמיירי שטעה דלא שמר על ממונו כדרך הבעלים ונהג בדרך שטות דהניח חפץ שאין בו סימן במקום שאינו משתמר כלל, ולשיטת הרמב"ם בכה"ג לא הוי הפקר ועדיין הוי ממון הבעלים, ומשו"ה לא יגע בהן, דבאבדה מדעת חל רק פטור ממצות השבה, ומ"מ הממון אינו הפקר ואסור למוצא לקחת האבדה לעצמו.¹.

footnotes:
¹ ועיין בחו"מ (סימן רס"א סעיף ד') ועיי"ש בנושאי כלים, וע"ע בחידושי האור שמח על הש"ס ב"מ דף כא. ד"ה במכנשתא דבי דרי.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:7
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:7](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/25b:7)

**גמ'. והוה ליה ספק הינוח ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב כל ספק הינוח לא יטול ואם נטל לא יחזיר.**


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:8
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:8](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/25b:8)

ענין ספק הינוח


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:9
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:9](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/25b:9)

**א.**
בדין ספק הינוח לא יטול


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:10
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:10](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/25b:10)

עיין ברש"י (ד"ה ואם נטל לא יחזיר) וז"ל דליכא דיהיב סימנא עכ"ל. ומבואר דרש"י מפרש דלא יחזיר למי שבא וטוען דהוי שלו משום שאינו נותן סימן. ועיין בתוס' ד"ה ואם נטל בא"ד וז"ל ויש לפרש דמיירי הכא בספק אבידה דאפילו הניחה בעלים שם מדעת דומה ששכחוהו, דבלא משתמר כי אם מקצת מיירי דומיא דמתני' וכו' ולכך אם נטל לא יחזיר דהשתא אבידה היא ושכחוה הבעלים, וכיון שאם היה יודע שהיא אבידה היה מחויב בהשבתה בלא שום הגבהה אם היה יודע של מי הוא דכיון שהוא משתמר קצת לא יתיאשו הבעלים היכא דהגביה הוי מחויב בשמירתה מספק לרבה הוי שומר חנם ולרב יוסף שומר שכר עד שתבא ליד הבעלים, ולא דמי לזקן ואינה לפי כבודו וכו' היינו משום דזקן לא מחייב בהשבה כלל ולכך כי יחזיר למקומה אינו חייב בשמירתה וכן צלוחית דפרק הספינה (פז:) לא מחייב כלל בנטילה דאבידה מדעת היא ואינו חייב כלל בהשבתה אבל הכא אם היה יודע שהיא אבידה היה חייב ליקחנה ולהשיבה לבעלים אם היה יודע של מי הם, עתה שהוא ספק אם הגביה חייב בשמירתה כדין אבידה ממש וכו' וכן הא דתניא לקמן מצא טלית או קרדום בצד גדר אין זו אבידה ולא יגע בו אפילו יש בו סימן מיירי במקום המשתמר אי נמי לדעת הניח שם ולא יגע בו דדרך פועלים שמניחין טליתן או קורדומם בצד גדר של אותה שדה. ולפירוש רש"י דפירש דלא יחזיר דליכא איניש דיהיב סימנא קשה דפשיטא דלא יחזירנו לשום אדם שאינו יודע מי הם הבעלים כיון שאין בו סימן עכ"ל. ומבואר דתוס' מפרשים "ואם נטל לא יחזיר" היינו שלא יחזיר למקומו דנתחייב בשמירה מספק. והתוס' ס"ל דהא דאמרינן "ספק הינוח לא יטול" היינו בדבר שאין בו סימן שנמצא במקום המשתמר קצת, אמנם אי הוי דבר שיש בו סימן יטול ויכריז באופן שנמצאה האבידה במקום המשתמר קצת, אולם אם היא במקום המשתמר לגמרי לא יגע בה דאינה אבידה. וכ"כ המגיד משנה (פט"ו מהל' גזלה ואבדה ה"א) וז"ל ולפי הנראה מהסוגיא וכו' ספק הינוח לא יטול אלא בשאין בו סימן אבל כשיש בו סימן לא, אלא יטול ויכריז, וכ"כ הרשב"א ז"ל וז"ל אם הוא ספק הינוח ואין בו סימן הרי זה לא יטול ואם נטל לא יחזיר ואם יש בו סימן נוטל ומכריז דהינו אבידה דחייבה התורה להזקק לה ליטול ולהכריז והיינו דאקשינו הכא ולהוי קשר סימן וכו' כלומר יטול ויכריז ויתן הבעל סימן קשר או מקום עכ"ל. אמנם מסתימת לשון הרמב"ם משמע דס"ל דספק הינוח לא יטול אף בדבר שיש בו סימן (וכן דייק המגיד משנה בדעת הרמב"ם עיי"ש), ועוד יש לדייק דהרמב"ם לא חילק כלל בין מקום המשתמר למקום שאינו משתמר, ומשמע דס"ל דספק הינוח לא יטול אף בדבר שיש בו סימן שנמצא במקום שאינו משתמר כלל. ולפי"ז נמצא דנחלקו הראשונים בתרתי, א) אם נמצאה האבידה במקום המשתמר קצת ויש בה סימן - דלפי הרמב"ם לא יטול אלא יניחנה במקומה, ואילו לדעת הרשב"א והמ"מ יטול ויכריז. ב) אם נמצאה האבידה במקום שאינו משתמר כלל ויש בו סימן דלהרמב"ם לא יטול ולשאר הראשונים נוטל ומכריז. וצ"ב מהו יסוד מחלקותם.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:11
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:11](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/25b:11)

ולכאורה היה נראה לפרש בב' אופנים, א) כשמצא את האבידה במקום המשתמר קצת החפץ הוי אבוד מאחר שיתכן שיבא אדם ויקחנו לעצמו. אמנם הרמב"ם סובר דאעפ"כ לא יטול משום דשמא הבעלים לא ישמעו את ההכרזה, ויתכן שאם יטול ויכריז יגרום הפסד ממון לבעלים שלא ישמעו ההכרזה ויחזרו ליטלו ממקום הנחתו ולא ימצאוהו ויפסידו את ממונם. ואע"פ שיש ספק איסור דלא תוכל להתעלם ס"ל להרמב"ם דבכה"ג שוא"ת עדיף. ואילו שאר הראשונים סברי דשוקלים את האפשריות, ומכיון שיש צד שאם לא יטול וינחיהו במקומו אזי עשוי לבא א' מן השוק ויטלו ויאבד ממון הבעלים אמרינן דהמוצא יטול ויכריז, ואע"פ שיש סיכוי שלא ישמעו הבעלים ההכרזה ויפסידו את ממונם, מ"מ שוקלים הסיכויים לקיים השבה מול הסיכוי שיגרום הפסד לבעלים. ואמרינן דעדיף ליטול ולהכריז. ולפי"ז יתכן דפלוגתא זו נוגעת לכהת"כ אי שוקלים האפשריות והסיכויים של הצלחת פעולה מול הסכנה של הפסד אם יעשו את הפעולה, ואם הרוב מכריע דהאפשרות להרויח יותר גדול מהאפשרות של הפסד אזי לוקחים את הסיכון (ולמשל בשאלה האם לעשות ניתוח מסוכן או לא), או דמ"מ שוא"ת עדיף. ב) יתכן לפרש דזוהי מחלוקת מסוימת רק בדיני השבת אבידה, דהרמב"ם סובר דמכיון דהוי ספק הינוח ויש אפשרות שאם יטול המוצא את האבדה ויכריז יגרום הפסד ממון לבעלים, משו"ה לא חל בספק הינוח האיסור דלא תוכל להתעלם. ואילו שאר הראשונים ס"ל דמכיון דאילו היה יודע מי הם הבעלים היה חייב להחזיר להם אזי חל האיסור דלא תוכל להתעלם, ולפיכך בספק הינוח הוי ספק לא תוכל להתעלם - וספק מה"ת לחומרא, ולכן אם יש בו סימן חייב ליטול ולהחזיר. ומאידך הרמב"ם סובר דמכיון שאם יטול יש אפשרות שיזיק ויפסיד את ממון הבעלים לא חל הלאו דלא תוכל להתעלם, דספק הפסד והיזק לבעלים מפקיע את הלאו דלא תוכל להתעלם. ועיין ברמב"ם (פט"ו מהל' גזלה ואבדה ה"א) שכתב דלא יגע בו באופן שנמצאה האבידה בדרך הנחה, ואח"כ הוסיף דאף בספק הינוח לא יטול. ונראה דהיכא דמצאה בדרך הנחה ליכא לאו דלא תוכל להתעלם דהוי הנחה מדעת ולא הוי אבידה כלל, וה"ה בספק הינוח לא חל לאו דלא תוכל להתעלם. משא"כ התוס' ס"ל דאף בודאי הינוח אם יש בה סימן והוי במקום שאינו משתמר כלל צריך ליטול ולהכריז, דהתוס' סברי דהחפץ הוי אבוד מחמת דהוי במקום שאינו משתמר. ויש להוסיף דלפי"ד הגר"ח זצ"ל דהגוזל ע"מ לשלם עובר באיסור גזילה, י"ל שאם מצאה בדרך הנחה יש איסור גזילה לנוטלה ואפילו אם נטלה ע"מ להחזירה, ולפי"ז י"ל דספק הינוח הוי ספק איסור דלא תגזול, ואתי שפיר שיטת הרמב"ם דאף אם יש בו סימן בספק הינוח לא יטול, דהספק שמא יעבור על איסור גזילה בידיים מתיר הלאו דלא תוכל להתעלם, ומשו"ה קיי"ל דספק הינוח לא יטול בכל גווני. ואילו לפי התוס' דס"ל דבספק הינוח אם יש בו סימן נוטל ומכריז, י"ל דהיינו משום דמאחר שנוטלו ע"מ לקיים מצות השבת אבידה ליכא שום איסור דלא תגזול, ומכיון שיתכן שיקיים מצות השבה עדיף ליטול החפץ מלהשאירו במקומו.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:12
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:12](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/25b:12)

ובמצא אבידה במקום שאינו משתמר כלל אם יש בו סימן לפי התוס' נוטל ומכריז אע"פ שנמצא בדרך הנחה, דהוי אבוד מחמת שנמצא במקום שאינו משתמר כלל והוי בכלל מצות השבת אבידה. ואילו הרמב"ם סובר דלא יטול משום דס"ל דיש גזה"כ מיוחדת דבעינן "נדחים בדרך" להיות בכלל אבידה, ואם החפץ נמצא בדרך הנחה אינו בכלל "נדחים", וכמוש"כ הרמב"ם (בפט"ו מהל' גזו"א ה"ב) וז"ל כיצד דרך הנחה כגון שמצא חמור או פרה רועים בדרך ביום או שמצא כלי מכוסה באשפה הרי זה לא יגע בהן שנאמר נדחים אבל אם מצא חמור וכליו הפוכים ופרה רצה בין הכרמים או כלי מגולה באשפה הרי זה אבידה ונוטל ומכריז עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:13
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:13](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/25b:13)

והנה עיין ברמב"ם (פי"א מהל' גזלה ואבדה הי"א) וז"ל המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו כיצד הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלך לו השליך כיסו ברה"ר והלך לו וכל כיוצא בזה, הרי זה אבד ממונו לדעתו. ואע"פ שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו אינו זקוק להחזיר שנאמר אשר תאבד פרט למאבד לדעתו עכ"ל. ונראה דיש שתי הלכות ברמב"ם דין אבידה מדעת (בפי"א מהל' גזו"א הי"א) ודין הנחה מדעת (פט"ו מהל' גזו"א ה"ב). ובדין אבידה מדעת (בפי"א מהל' גזו"א הי"א) פסק דליכא כלל איסור דלא תוכל להתעלם ומצות השבת אבידה, ואפילו אם נטלו אינו חייב להכריז ולהחזיר את האבידה לבעלים. משא"כ (בפט"ו מהל' גזו"א ה"ב) כשמצא אבידה בדרך הנחה כתב הרמב"ם "לא יגע בהן שנאמר נדחים", ונראה דר"ל דלכתחילה לא יגע בהן ואינו זקוק להן, אבל בדיעבד אם נטלו חייב להכריז (אע"פ שאינו נדח). דהגזה"כ דנדחים הוי רק פטור מהלאו דלא תוכל להתעלם, אבל אף אם אין החפץ "נדחים" חל בו מצות עשה דהשבת אבידה. וי"ל דאם אינו נדח אין החפץ "אבוד" אולם לאחר שנטלו והגביהו הו"ל "אבוד" וחל בו מצות השבת אבידה. משא"כ בגוונא דאבידה מדעת (בפי"א מהל' גזו"א הי"א) דהו"ל "אבוד" מעיקרא ואין נטילת החפץ עושה החפץ לאבוד, וליכא מצות השבת אבידה משום דהויא אבידה מדעת. אמנם אע"פ שאין מצות השבת אבידה ולאו דלא תוכל להתעלם חלין באבידה מדעת מ"מ אין היתר ממון ליקח את החפץ לעצמו.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:14
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:14](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/25b:14)

אולם יש לעיין מ"ש אבידה מדעת דליכא בה היתר ממון מאבידת עכו"ם ואבידה פחות משו"פ דחל בהו היתר ממון להתירה למוצא מחמת חלות שם אבידה שבחפצא. ונראה לומר דהפטור דאבידה מדעת שנלמד מקרא דאשר תאבד ממנו הוי פטור רק מהקום עשה דהשב תשיבם אבל עדיין חל באבידה מדעת איסור עשה דהשב תשיבם - דאסור ליקח את האבידה לעצמו. משא"כ באבידת עכו"ם ואבידה פחות משוה פרוטה ליכא אפילו האיסור עשה דהשב תשיבם, ומשו"ה האבידה מותרת.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:15
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:15](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/25b:15)

א"נ י"ל דאבידה מדעת אינה אבידה כלל, דמופקעת היא לגמרי מחלות שם אבידה, ומשו"ה לא חלין בה מצות השבת אבידה כלל, ואף אם נטלה לא קנה המוצא דדוקא אבדה גמורה קנויה למוצאה. משא"כ אבידת עכו"ם ואבידה פחות משו"פ דחל בהן חלות שם אבידה אך אין בהן מצות השבת אבידה, ומכיון דהויין אבידות גמורות אך בלי מצות השבה הנוטלן קנאן מדין אבידה. מאידך בהנחה מדעת אין החפצא אבידה כל זמן שהיא מונחת. אך משנטלה המוצא נעשה החפצא לאבידה וחייב להחזירה דחל עליה מצות השבת אבידה דדין "נדחין בדרך" אינו תנאי בחלות שם אבוד - דאפילו אם אין החפץ נדח בדרך הוי אבוד - אלא דחל תנאי בעלמא באיסור לא תוכל להתעלם דאם אינו בכלל "נדחין בדרך" חל בו פטור מאיסור העלמא. ויש חילוק בין חפץ שמונח מדעת לבין אבידה מדעת, דבאבידה מדעת החפצא לגמרי מופקעת מחלות שם אבידה ודין השבה, ואף אם משיבה אינו מקיים מצות השבת אבידה, משא"כ בחפץ שמונח מדעת דהוי אבידה אלא דפטור מלאו דלא תוכל להתעלם דאינו בכלל "נדחים", אך משנטלה חלה עליו מצות עשה דהשבת אבידה ושפיר מקיים בה מצות השבת אבידה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:16
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:16](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/25b:16)

**ב.**
ביאור שיטת הרמב"ם דספק הינוח לא יטול ואם נטלו זכה בו


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:17
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:17](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/25b:17)

עיין ברמב"ם (פט"ו מהל' גזו"א ה"א) וז"ל כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה שמא בעליה הניחוה שם עד שיחזרו לה ואם יבא ליטול אותה והיה דבר שאין בו סימן הרי אבד ממון חבירו בידו שהרי אין בו סימן להחזירה בו ואם היה דבר שיש בו סימן הרי זה הטריחן לרדוף אחריה וליתן סימניה ולפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצא אותה דרך נפילה. אפילו נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח הרי זה לא יגע בו, ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירה לשם. ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל א"א דבר זה אינו מחוור אצלי שיזכה בו לעצמו לעולם אלא יעמוד בידו עד שיבא אליהו עכ"ל. ועיין במגיד משנה שם וז"ל זו באמת קשה בודאי והיאך יזכה בו ויהיה שלו, והלא קודם יאוש בא לידו ואין צ"ל בודאי הניח דלאו כל כמיניה לנוטלו ויזכה בו אלא אפילו ספק הינוח ודאי לא זכה בו, דהא ספקא הוא אם הוא דרך נפילה וזכה בו כדין המוצא דבר שאין בו סימן או שהוא דרך הנחה והרי בא לידו קודם יאוש וספקא בכה"ג לחומרא, וכמש"כ בפי"ד ה"ה ביאוש שלא מדעת, וכבר השיגו הר"א ז"ל וכתב יעמוד עד זמן אשר יבא אליהו והאמת כדבריו וכ"כ הרמב"ן ז"ל זה לשונו ואיהו לא קני בהאי יאוש דבאיסורא אתא לידיה, וכן דעת הרשב"א ז"ל וכן דעת רבנו יונתן ז"ל עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:18
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:18](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/25b:18)

ובכתבי הגר"ח זצ"ל משיעוריו בוואלאזין (עיין בשיעורי רבנו חיים הלוי עמ"ס ב"מ דף כה. ד"ה ואם נטל לא יחזיר) כתב ליישב את שיטת הרמב"ם, וז"ל ואשר יראה ליישב דעת הרמב"ם דהנה בהינוח לא הוי אבידה כלל, וא"כ הא הוי גזילה מי שנוטלו, ובספק הינוח חשיב ספק גזילה. אכן במוצא אבידה קודם יאוש כיון דהויא אבידה ודאית, א"כ הוי משיב אבידה ובספק חשיב ספק מוצא אבידה. והנה יעויי"ש בגמ' ב"ק (דף קיד.) נטלו מוכסין חמורו ונתנו לו חמור אחר הרי אלו שלו מפני שנתייאשו הבעלים. וכבר הקשו הראשונים (עיי"ש ברש"י ד"ה הרי ובתוס' דף סז: ד"ה אמר) דהא יאוש דאיסורא לא קני. ועיין ברמב"ם (פ"ה מהל' גזלה ה"י) שכתב הטעם משום ספק גזילה וז"ל נטלו מוכסין כסותו והחזירו לו כסות אחרת נטלו חמורו והחזירו לו חמור אחר הרי אלו שלו מפני שזו כמכירה היא וחזקתן שנתיאשו הבעלים מהן ואינו יודע בודאי שזו גזלה וכו' עכ"ל. וחזינן לדעת הרמב"ם דודאי יאוש וספק גזילה קני. ולפי"ז הכא גבי ספק הינוח כיון דהוי ודאי יאוש וספק גזילה שפיר מותר וזכה בו. והנה יעויין ברמב"ן (במלחמות ה' דף כו:) שכתב דלהכי לא מהניא יאוש גבי מוצא אבידה מפני שהאבידה ברשות הבעלים דרשות השומר כרשות הבעלים דמי. ולפי"ז הא נמצא דגבי אבידה ליכא יאוש כלל וגם יאוש ושינוי רשות או שינוי השם דמהני גבי גזילה לא מהני גבי אבידה, וא"כ בספק שומר אבידה הוי ספק בהיאוש, וע"כ באמת לא מהניא, משא"כ בספק הינוח דהוי ספק גזילה והוי ודאי יאוש שפיר זכה בו וכש"נ. והראב"ד לטעמיה אזיל דכתב שם הטעם דהוי שינוי רשות¹ וחזינן לדעתיה דיאוש לחוד לא מהניא אף בספק גזילה, וע"כ שפיר כתב הכא דיהא מונח, וכש"נ עכ"ל הגר"ח זצ"ל. הגר"ח זצ"ל ביאר דלשיטת הרמב"ם ודאי יאוש וספק גזילה קני, וכדמוכח ממה שפסק (בפ"ה מהל' גזילה ה"י) לענין נטלו מוכסין חמורו והחזירו לו חמור אחר. וה"ה לגבי ספק הינוח אם נטלה זכה בה דהוי ספק גזילה וודאי יאוש. ונראה לבאר דברי הגר"ח זצ"ל דיאוש מועיל לקנות בספק גזילה משום דהמוצא הוי תפוס, וליכא חזקת מרא קמא מאחר שנתיאשו הבעלים, דאע"ג דבעלמא יאוש בכדי לא קני בגזילה מ"מ מהני היאוש לבטל החזקת מרא קמא של הבעלים, ואם נטלו זוכה המוצא מספק. אמנם נראה דכ"ז רק בספק גזילה דחל חלות שם יאוש בכדי בגזילה, דאע"פ שאינו קונה אך מ"מ היאוש מועיל להפקיע החזקת מרא קמא, והמוחזק התופס זוכה מספק. משא"כ יאוש בספק אבידה דאם נטלה קודם יאוש ליכא חלות יאוש כלל, וחזקת מרא קמא קיימת ולכן אין התופס זוכה בה כנגד המרא קמא, דלית ליה לתופס טענה וחזקת מרא קמא עדיפא מתפיסה בלי טענה.

footnotes:
¹ דהראב"ד פירש בנטלו מוכסין את חמורו ונתנו לו חמור אחר הרי אלו שלו משום יאוש ושינוי רשות עיין ברשב"א ב"ק קיד. (ד"ה תנא) מש"כ בשם הראב"ד.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:19
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:19](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/25b:19)

אמנם יל"ע בדברי הגר"ח זצ"ל דלכאורה גם כשהאבידה נמצאה בדרך הנחה הריהי אבידה, והא דאינו חייב בהשבה לשיטת הרמב"ם הוא מגזה"כ מיוחדת לענין הל"ת דלא תוכל להתעלם דבעינן "נדחים בדרך", דאם נמצא החפץ בדרך הנחה לא הוי בכלל "נדחים בדרך", ומותר להתעלם ולא לקחתה (וכמש"נ לעיל). וא"כ צ"ע מדוע נקט הגר"ח דבודאי הינוח חל איסור גזילה כשנוטלו, דלכאורה אי הוי אבוד ואינו ברשות הבעלים אינו עובר על איסור גזילה בנטילתו אלא על איסור מזיק. ועוד יש להעיר דאפילו אי נימא דנדחין הוי שיעור בחלות שם אבוד, ואם נמצא החפץ בדרך הנחה לא הוי אבוד כלל, ואסור ליטלו מדין גזילה, מ"מ נראה דליכא בנטילת החפץ קניני גזילה וקעבר רק על איסור גזילה, דהוי כגוזל ע"מ להחזיר דליכא קניני גזילה, ורק עבר על איסור גזילה, וא"כ צ"ע אמאי מהני יאוש דלכאורה יאוש חל ומועיל לקנות רק היכא דיש קניני גזילה. ומבואר לפי"ז דהגר"ח זצ"ל נקט דנדחין הוי שיעור בחלות שם אבוד ואינו תנאי בעלמא במצות השבת אבידה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:20
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:20](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/25b:20)

ויתכן לומר דמכיון דהוי דבר שאין בו סימן אזי י"ל דכשנוטלה אינו נוטלה ע"מ להחזירה דהרי אין בה סימן, אלא נוטלה ע"מ שיהא מונח עד שיבא אליהו, ואף נטילה זו נחשבת כגזילה גמורה עם קניני גזילה, משום דנוטל את החפץ מהבעלים ומונע מהם ליהנות מהחפץ. ודמי לזורק מטבע לים הגדול במים עכורים (ב"ק צח. "דשקליה בידיה מיגזל גזליה") דאסור משום גזילה, אע"פ שאין הזורק נוטל את המטבע לעצמו, אלא מאבד את המטבע מהבעלים ומונע מהם להשתמש בו. אמנם עיין בתוס' (ב"ק דף נו: ד"ה פשיטא) שכתבו בשם הירושלמי דהא דתנן (ב"ק נה ב) הוציאוה ליסטים מן הדיר והזיקה חייבים הליסטים לשלם, מיירי שהוציאוה ע"מ לגוזלה דאזי חייבים בתשלומי נזק, משא"כ אם הוציאוה ע"מ לאבד דפטורין. ודייקו האחרונים דלפי הירושלמי אם הוציאוה הלסטים ע"מ לאבד אינם חייבים בתשלומי נזק, ומשמע דהירושלמי ס"ל דהגוזל ע"מ לאבד אינו גזלן כלל, מכיון שאינו לוקח את החפץ לעצמו. וא"כ שוב צ"ע בדברי הגר"ח זצ"ל דנקט דהנוטל אבידה בספק הינוח הוי ספק גזילה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:21
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:21](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/25b:21)

ברם הגר"ח זצ"ל נקט דהגוזל ע"מ לאבד הוי גזלן וחייב בהשבת הגזילה. והא דאיתא בירושלמי דבגוזל ע"מ לאבד פטור מניזקין י"ל דהיינו משום דנהי דהגוזל ע"מ לאבד עבר על איסור גזילה, ומשו"ה חייב באחריות ובמצות השבה אבל בגוזל ע"מ לאבד ליכא קניני גזילה שלא התכוון לקנות החפץ, ומשו"ה אינו חייב בנזקין מדין בעל המזיק. ולפי"ז אמר הגר"ח זצ"ל דאף שואל שלא מדעת דהוי גזלן אמנם היינו רק לענין איסור גזילה אולם ליכא לשואל שלא מדעת קניני גזילה ומשו"ה סובר הראב"ד (בשיטמ"ק לב"ק דף צז. ד"ה אי נחית) דשואל שלא מדעת חייב במתה מחמת מלאכה ובאונסין אמנם אינו קונה בשינוי. והביאור בזה הוא דשואל שלא מדעת עבר על איסור גזילה ומשו"ה חייב באחריות וחייב באונסין, אולם אין חלות קניני גזילה ולפיכך אינו קונה בשינוי. אולם נראה דיאוש מועיל בגוזל ע"מ לאבד, דיאוש אינו חל מדין קנין גזילה אלא מדין קנין אבידה, דכל גזילה נמי הויא אבידה וכדחזינן מהגמ' בב"ק (דף סו.) שלמד דין יאוש בגיזלה מדין יאוש דאבידה, דכל גזילה הויא נמי אבידה. ולכן אע"פ שאין לגוזל ע"מ לאבד קניני גזילה, מ"מ חל דין יאוש בגזילתו מדין אבידה ומועיל היאוש בספק גזילה להפקיע את החזקת מרא קמא, ומשו"ה המוצא יכול לתפוס את האבידה ולזכות בה מספק.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:22
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:22](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/25b:22)

ועוד אמר הגר"ח זצ"ל ליישב את שיטת הירושלמי, דיתכן דיש נפ"מ בגוזל ע"מ לאבד בין אם מאבד החפץ בידיים לבין ציור שנאבד ממילא, דהירושלמי פוטר מתשלומי נזק דוקא היכא שהבהמה נאבדה מאיליה, דאזי אינו גזלן כלל. משא"כ בזרק מטבע לים דעביד מעשה איבוד בידים הריהו גזלן גמור. ולכאורה יש להביא ראייה לחילוק זה מדברי הרמב"ם (פ"א מהל' גניבה הי"ד) וז"ל גנב בהמה או כלי וכו' ובשעת הגניבה היה שוה ארבע ועכשיו בשעת העמדה בדין שוה שנים משלם קרן כשעת הגניבה ותשלומי כפל או ד' וה' כשעת העמדה בדין, היה שוה בשעת הגניבה שנים ובשעת העמדה בדין ארבע אם שחט או מכר או שבר הכלי או אבדו משלם תשלומי כפל או ד' וה' כשעת העמדה בדין, ואם מתה הבהמה או אבד הכלי מאליו משלם תשלומי כפל כשעת הגניבה עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם פסק שאם נאבד החפצא הגנוב מאליו הגנב משלם כפל כפי השער הכי זול בין שעת הגניבה לבין שעת העמדה בדין. משא"כ אם הגנב איבד את הגניבה בידים משלם כפל כפי שעת העמדה בדין. ונראה דהרמב"ם סובר דמעשה מזיק של איבוד הגניבה בידים מהוה מעשה גניבה המחייב כפל, דאיבוד החפצא מצטרף ומשלים את הגניבה הראשונה. ומשום כך ס"ל דהגנב מתחייב לשלם כפל יותר מכפי השיווי בשעת מעשה הגניבה הראשון. ולפי"ז יתכן דיש חילוק בגזילה בין הגוזל ע"מ לאבד בידים לבין הגוזל ע"מ לאבד מאליו, דהגוזל ע"מ לאבד בידים הוי גזלן גמור, דאיבוד החפצא בידים מצטרף ומשלים את מעשה הגזילה. משא"כ הגוזל ע"מ לאבד מאליו אינו גזלן כלל.¹

footnotes:
¹ עיין בחידושי רבנו חיים הלוי (פ"ז מהל' חובל ומזיק ה"ד), וע"ע ברשימות שיעורים למס' בבא קמא ח"א דף נו: ד"ה תוס' פשיטא (עמ' ש' - ש"א), ובח"ב עמ' תקפ"ו.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:23
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:23](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/25b:23)

אמנם יתכן לבאר שיטת הרמב"ם באופן אחר מדברי הגר"ח זצ"ל עפי"ד הכס"מ שם שתירץ את קושיית המ"מ, וז"ל ואפשר לומר לדעת רבנו דהא דאמרינן בר"פ אלו מציאות (כא:) בפלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת, הויא בדבר שאין בו סימן, ואיפסקא הילכתא כאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש משום דהא לא ידע דנפל מיניה היינו לומר שאסור לו ליטלם, אבל אם עבר ונטלם זכה בהם, משום דכיון שהם בידו ואינו יודע למי יחזירם שהרי אין בהם סימן ולמקום שנטלם אין לו להחזירה כמש"נ, ממילא זכה בהם. דאין לנו לומר שיעמדו עד שיבוא אליהו אלא היכא דאתמר הכי בהדיא עכ"ל. ומבואר דהכס"מ סובר דספק יאוש שלא מדעת מותר אם עבר ונטל - דאפילו אם נטל את האבידה קודם יאוש שלא כדין מ"מ זכה בה משום שאין בה סימן ואינו יכול להחזירה, ולכן זכה בה ממילא. ונראה דהכס"מ מפרש קושיית הגמ' (כא:) "והא לא ידע דנפל מיניה" דהוי ספק יאוש שלא מדעת, ומשו"ה אסור ליטול המעות לכתחילה ואמאי תנן "הרי אלו שלו" דמשמע שמותר לקחת המעות לכתחילה. וע"ז מתרצת הגמ' דאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה והוי יאוש מדעת. אולם לפי הכס"מ למסקנת הגמ' ספק יאוש שלא מדעת מותר בדיעבד אם עבר ונטלו. וס"ל להכס"מ דבדבר שאין בו סימן לא חל דין באיסורא אתא לידיה לאביי.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:24
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:24](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/25b:24)

והנה יש לעיין בביאור סברת הכס"מ דבספק יאוש אסור ליטול את החפץ לכתחילה אבל אם עבר ונטלו זכה בו. ולכאורה י"ל דלכו"ע אע"פ שנאבדה מ"מ קיימת חזקת מרא קמא ואין עצם חלות שם האבידה מפקיעה החזקת מרא קמא, ומשו"ה אסור ליטלם לכתחילה. והיכא דאם אזלינן בתר חזקת מרא קמא היה זוכה המרא קמא בחפץ אזי אזלנין בתר חזקת מרא קמא. אמנם בציור דספק יאוש, דאין אנו יודעים מיהו המרא קמא - או שהמוצא שתפס יטול את החפץ - או שיהא מונח, לא מהני חזקת מרא קמא לבטל את חזקת התפיסה. ולפי"ז י"ל שנחלקו הכס"מ והמ"מ בחזקת מרא קמא כנגד חזקת תפיסה, דלפי המ"מ חזקת מרא קמא מפקיע ומבטל את זכות התופס. והכס"מ סובר דאין חזקת מ"ק עדיפא מחזקת תפיסה אא"כ זוכה המרא קמא מחמת החזקה, ובלא"ה מועילה התפיסה. ולפי הכס"מ אע"פ דכשתפס זוכה בממון מדין ספק מ"מ נראה דעי"ז הויא ממונו בודאי ויכול לקדש בו את האשה. ונחלקו הכס"מ והמ"מ האם חזקת מרא קמא מבטלת לגמרי את התפיסה ומפקיעה קנין אחר (שיטת המ"מ), או"ד דחזקת מרא קמא הויא ראייה אלימתא מהראייה של חזקת תפיסה, אולם היכא דלא ידעינן מיהו המרא קמא אזי מועילה חזקת תפיסה (הכס"מ). ונראה דלפי"ד הכס"מ זכה בו מיד כשנטלו ואילו לפי"ד הגר"ח זצ"ל י"ל דזכה בו רק לאחר שנתיאשו לבסוף.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:25
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:25](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/25b:25)

ועוד יתכן לפרש בשיטת הרמב"ם, דס"ל דבדבר שאין בו סימן לא חל דין באיסורא אתא לידיה אף אם הוי ודאי הינוח, ולפי שאין בה סימן ויש יאוש בעלים זכה בה לעצמו¹. דהרמב"ם סובר דאע"פ דכשנטל את האבידה עבר בלאו דלא תגזול, מ"מ ליכא בכה"ג קניני גזילה דלא נטלה ע"מ לגוזלה, ודומה להגוזל ע"מ לאבד דעבר על איסור גזילה דקעביד מעשה גזילה אבל ליכא חלות קניני גזילה. והרמב"ם סובר דהדין דיאוש אינו קונה בגזילה היכא דבאיסורא אתא לידיה (כדמבואר ב"ק דף ס.) חל רק באופן שחלו קניני גזילה, דקניני גזילה מפקיעים קנין יאוש, אבל היכא דקעבר רק על איסור גזילה בלבד לא חל דין ביאסורא אתא לידיה דאיסור גזילה גרידא אינו מפקיע קנין יאוש. ונראה דהרמב"ם סובר דנעשה אבידה ע"י עצם הלקיחה ומועיל בה יאוש אע"פ שנעשה אבודה ע"י גזילה. משא"כ הראב"ד סובר שאינה יכולה להעשות אבידה ע"י לקיחת איסור, ולא חל בה שם אבידה ואין מועיל בה יאוש וע"כ פסק שיהא מונח עד שיבא אליהו.

footnotes:
¹ עיין לעיל בשיעורים דף כא. בתוס' ד"ה אלו מציאות בא"ד וא"ת כריכות ברה"ר. ועיין בהגהות הגרע"א זצ"ל (פט"ו מהל' גזו"א ה"א שהודפסו ברמב"ם פרנקל) דנקט דהרמב"ם מיירי אף בודאי הינוח.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:26
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:26](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/25b:26)

ולפי"ד הגר"ח זצ"ל חל קנין יאוש רק בספק הינוח, ומש"כ הרמב"ם (פט"ו ה"א) "ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו" היינו רק בספק הינוח, אולם בודאי הינוח הוי ודאי גזילה ולא זכה בו. אולם לפימש"נ דבדבר שאין בו סימן ליכא דין באיסורא אתא לידיה, אזי י"ל דזכה בו לאחר יאוש אף בודאי הינוח.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:27
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:27](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/25b:27)

והנה עיין ברמב"ם שפסק (פ"ט מהל' גזילה ואבידה ה"א) וז"ל הגוזל קרקע מחבירו והפסידה כגון שחפר בה בורות שיחין ומערות וכו' חייב להעמיד לו בית או שדה כשהיו בשעת הגזלה או ישלם דמי מה שהפסיד, אבל אם נשחתה מאליה כגון ששטפה נהר או נשרפה באש שירדה מן השמים אומר לו הרי שלך לפניך. שהקרקע בחזקת בעליה קיימת ואין אחריות הפסדה עליו אא"כ הפסיד בידו מה שאין הדין כן במטלטלין כמו שביארנו עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל א"א תימה הוא זה שהוא לא ביאר כן שהרי עשה העבדים כקרקעות לענין גזילה, שהרי הזקינו אומר לו הרי שלך לפניך וכו' אבל מ"מ נגזלים הם ונקנין ביאוש דכתיב וישב ממנו שבי, ואמרינן העבד שנשבה ופדאוהו לשם בן חורין אחר יאוש לא ישתעבד לא לראשון ולא לשני אלמא לאו כקרקע דמי דהא קני נפשיה ביאוש, הלכך כשמת העבד או נשרף משלם את דמיו שהרי משמת אין שלו לפניו וכשמת לגזלן מת עכ"ל. ועיין בחידושי רבינו חיים הלוי (פ"ט מהל' גזו"א ה"א) שביאר הגר"ח זצ"ל דהראב"ד סובר דאע"פ שעבדים הוקשו לקרקע וקיי"ל דקרקע אינה נגזלת היינו רק לענין שלא חל קניני גזילה בעבדים, אבל מ"מ חל מעשה גזילה בעבדים (משא"כ בקרקע דליכא אפילו מעשה גזילה), ומכיון שחל מעשה גזילה בעבדים הריהן אבודין, וממילא חל בהו יאוש - דהא דחל קנין יאוש בגזילה ילפנין לה מאבידה (עיין ב"ק דף ס.), והיינו משום דעיקר דין יאוש נאמר באבידה אלא דכל גזילה הרי היא בכלל אבידה, ומשו"ה מועיל יאוש בעבדים דהויין אבודים מחמת מעשה הגזילה. ועוד אמר הגר"מ זצ"ל בשם אביו הגר"ח זצ"ל דיש להביא ראיה דיאוש בגזילה חל מדין יאוש דאבידה מהא דאיתא בגמ' בתמורה (דף ו.) דהא דשינוי קונה בגזילה תלוי בדין כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי ס"ל דלא מהני אין שינוי קונה בגזילה, וצ"ע מדוע לא קתני נמי דיאוש קונה בגזילה רק אי ס"ל דאי עביד מהני. ותירץ הגר"ח דיאוש בגזילה אינה קנין גזילה בפ"ע אלא חלות קנין דחל מדין אבידה דכל גזילה נמי הויא אבידה ומשו"ה אף אי ס"ל דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני מ"מ יאוש קונה בגזילה מדין יאוש דאבידה, עכ"ד הגר"ח זצ"ל¹. ומבואר מדברי הגר"ח זצ"ל דחל שם אבידה בחפצא ע"י מעשה גזילה. ולפי"ז י"ל דהרמב"ם סובר דבדבר שאין בו סימן לא חל דין באיסורא אתא לידיה אף אם הוי ודאי הינוח. דאע"פ דכשנטל את האבידה עבר בלאו דלא תגזול, מ"מ נעשה חפצא של אבידה ע"י עצם הלקיחה, דאע"פ דהוי לקיחה באיסור חל בה שם אבידה, ולפי שאין בה סימן ויש יאוש בעלים זכה בה לעצמו, דמאחר שלא נטלה ע"מ לגוזלה ליכא קניני גזילה ולא חל בה דין באיסורא אתא לידיה.²

footnotes:
¹ ועיין בתוס' (ב"ק דף סט. ד"ה כל שלקטו) דהביאו שתי דיעות דפליגי אליבא דמ"ד יאוש בכדי קונה בגזילה האם רק הגזלן קונה ביאוש או אפילו כל אדם קונה כשהגזילה נמצאת אצלו בשעת יאוש. וי"ל דנחלקו האם יאוש בגזילה קונה מדין אבידה ולכן כל אדם קונה בה או"ד דקונה מדין גזילה והוי קנין לגזלן בלבד. ועיין בס' רשימות שיעורים למס' ב"ק ח"ב עמ' שע"ב ובהערה 62 שם, ובעמ' ש"פ.
² וצ"ע דלכאורה לפי"ז יש סתירה בדברי הראב"ד, דלגבי גזילת עבדים פסק הראב"ד דנקנין ביאוש מדין אבידה דחל בהו שם אבידה מחמת מעשה הגזילה, ואילו בספק הינוח פסק דאין החפצא נקנית ביאוש דאבידה מאחר שלקחה באיסור גזילה. ואולי י"ל דהראב"ד ס"ל דבעבדים ליכא קניני גזילה, משא"כ בספק הינוח חל קניני גזילה ומשו"ה הו"ל באיסורא אתא לידיה ולא קני ביאוש, וצ"ע בזה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:28
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:28](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/25b:28)

ע"כ ענין ספק הינוח


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:29
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:29](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/25b:29)

**תוס' ד"ה אם נטל לא יחזיר וז"ל יש מפרשים דהיינו דוקא כשנטלוהו והוליכו לביתו דיש לחוש שמא באו בעלים בתוך כך ולא מצאו מה שהניחו שם ושוב לא יחזרו לבקשה לכן לא יחזיר למקום שנטל אבל אם נטלו ולא זז משם וראה שלא באו בעלים בתוך כך יחזיר וכו' ומיהו אם נטל לא יחזיר משמע רק שנטלה ואע"ג דלא הוליכה לשום מקום לא יחזיר. ויש לפרש דמיירי הכא בספק אבידה דאפילו הניחה בעלים שם מדעת דומה ששכחוהו דבלא משתמר כי אם קצת מיירי דומיא דמתני' דעל מתני' קאי רבי אבא ולכך אם נטל לא יחזיר דהשתא אבידה היא ושכחוה הבעלים וכיון שאם היה יודע שהיא אבידה היה מחויב בהשבתה בלא שום הגבהה אם היה יודע של מי הוא דכיון שהוא משתמר קצת לא יתיאשו הבעלים היכא דהגביה הוי מחויב בשמירתה מספק לרבה הוי שומר חנם ולרב יוסף שומר שכר עד שתבא ליד בעלים ולא דמי לזקן ואינה לפי כבודו דאמר רבה הכישה במקל נתחייב בה ואמרינן בהמוכר את הספינה (ב"ב דף פח.) אימור דאמר רבה בבעלי חיים דאנקטינהו נגרי ברייתא אבל בשאר דברים לא היינו משום דזקן לא מחויב בהשבה כלל ולכן כי יחזיר למקומה אינו חייב בשמירתה וכן צלוחית דפרק הספינה (שם פז ב) לא מחייב כלל בנטילה דאבידה מדעת היא ואינו חייב כלל בהשבתה אבל הכא אם היה יודע שהיא אבידה היה חייב ליקחנה ולהשיבה לבעלים אם היה יודע של מי הם עתה שהוא ספק אם הגביה חייב בשמירתה כדין אבידה ממש וכו' ואי לא הוה משתמר לגמרי א"כ שפיר עשה שנטלו ואמאי אמר דלא יאות עבד וכן הא דתניא לקמן (לא.) מצא טלית או קרדום בצד גדר אין זו אבידה ולא יגע בו אפילו יש בו סימן מיירי במקום המשתמר אי נמי התם לדעת הונח שם ולא יגע בו אפילו יש בו סימן דדרך פועלים שמניחין טליתן או קרדומם בצד גדר של אותה שדה ולפירוש רש"י דפירש דלא יחזיר דליכא איניש דיהיב סימנא קשה דפשיטא דלא יחזירנו לשום אדם שאינו יודע מי הם הבעלים כיון שאין בו סימן עכ"ל.**


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:30
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:30](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/25b:30)

ומבואר דבלישנא קמא תוס' מפרשים דלא יחזיר למקומה משום דמאחר שנטלה והוליכה לביתו שוויה לאבוד. ויל"ע בשיטתם דיתכן דס"ל שגם אם היה מונח במקום המשתמר קצת ואפילו יש בו סימן מ"מ לא יגע בהן, דאף לפי תוס' חל דין דבעינן "נדחים" להתחייב בהשבת אבידה. ומשו"ה אע"פ שבמקום המשתמר קצת הו"ל אבוד מ"מ אם נמצא החפץ בדרך הנחה ואינו "נדח" לא יגע בו, דבכה"ג ליכא חיוב השבת אבידה. אולם יתכן דהתוס' ס"ל כשיטת הרא"ש דביש בו סימן ונמצא בדרך הנחה במקום המשתמר קצת דנוטל ומכריז (ודלא כהרמב"ם והר"ן) ואילו אם אין בו סימן אזי לא יטול דמפסיד לבעלים, דמשו"ה בספק הינוח ואין בו סימן לא יטול לכתחילה. ולפי"ז תוס' חולקים על הרמב"ם וס"ל דליכא דין דבעינן "נדחים" לחיוב השבת אבידה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:31
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:31](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/25b:31)

מאידך ללישנא בתרא דתוס' מיירי הכא בספק אבידה שנמצא במקום המשתמר קצת והוי אבוד ומ"מ לא יגע בו לכתחילה מכיון דאין בו סימן ומפסיד את הבעלים אם יטלנו, אבל אם כבר נטלו הריהו מחויב בשמירתה ובהשבת אבידה, ואע"פ שאינו חייב בהכרזה מכיון דאין בו סימן וליכא חיוב השבה בקום ועשה, מ"מ חל חיוב השבה וחלות שמירה מחמת איסור העשה דהשב תשיבם. והא דלא יטול לכתחילה הוא משום דיש חשש שמא יגרום הפסד לבעלים בנטילתו, וזה מפקיע את האיסור דלא תוכל להתעלם אבל אינו מפקיע את חיוב ההשבה שחל אם נטלו ונעשה שומר אבידה, דמכיון שנטלה נעשה שומר ואסור לו להחזירה למקום שמצאה. אך לפני שנטלה אינו שומר ומותר לו להתעלם ממנה מחמת החשש דאם יטלנה יגרום הפסד לבעלים.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:32
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:32](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/25b:32)

ולפי"ז יוצא דחל חלות דין שומר אבידה אף כשאין מצות השבת אבידה בקום ועשה, וחלות דין שמירה חל מחמת אסור העשה. ולכאורה יש נפ"מ בזה לגבי דין שמירת נזקין בשומר אבידה, דיש לעיין האם שומר אבידה חייב בשמירת נזקין או לא. ולכאורה י"ל דאם האחריות דשומר אבידה מהווה חלות דין אחריות שמירה כבכהת"כ אזי אף שומר אבידה חייב בשמירת נזקין. משא"כ אי הוי חלות דין שמירה מיוחדת שחלה מחמת מצות השבת אבידה י"ל דפטור משמירת נזקין. ויתכן דיש נפ"מ האם חלה מצות השבת אבידה בקום ועשה או רק איסור עשה דהשב תשיבם, די"ל דכשחל מצות השבה בקום ועשה אזי חל דין שמירה כבכהת"כ וחייב שומר אבידה בשמירת נזקין, משא"כ אם חל דין שמירה מחמת איסור העשה דהשב תשיבם אזי י"ל דחל דין שמירה מיוחדת דשומר אבידה ואינו חייב בשמירת נזקין.¹

footnotes:
¹ וכן יש לעיין אליבא דאביי ביאוש שלא מדעת וכגון שהגביה אבידה שאין בה סימן לפני יאוש, דלכאורה לא חלה בכה"ג מצות השבת אבידה בקום ועשה - דהרי אין בה סימן, וחל רק איסור עשה שאסור לו לקחת את האבידה לעצמו והוי איסור בשב ואל תעשה, ויש לעיין האם חל דין בכה"ג דין שמירה לענין שמירת נזקין. אולם יש לחלק דספק הינוח שאני דלכתחילה לא יטול - דהיינו שלא חלה עליו מצות השבת אבידה בקום ועשה, ואם נטלה חל רק איסור עשה שלא לקחת האבידה לעצמו. וא"כ י"ל דאינו חייב בדין שמירה כבכהת"כ אלא דין שמירה מיוחדת מחמת האיסור עשה. משא"כ ביאוש שלא מדעת י"ל דחל מצות השבת אבידה בקום ועשה וחל בו דין שמירה כבהת"כ וחייב אף בשמירת נזקין, ויל"ע בזה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:33
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:33](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/25b:33)

והנה בהמשך דבריהם כתבו התוס' וז"ל ולא דמי לזקן ואינו לפי כבודו דאמר רבה בפרקין הכישה נתחייב בה וכו' היינו משום דזקן לא מחייב בהשבה כלל ולכך כי יחזיר למקומה אינו חייב בשמירתה וכן צלוחית דפרק הספינה לא מחייב כלל בנטילה דאבידה מדעת היא ואינו חייב כלל בהשבתה, אבל הכא אם היה יודע שהיא אבידה היה חייב ליקחנה ולהשיבה לבעלים אם היה יודע של מי הם עתה שהוא ספק אם הגביה חייב בשמירתה כדין אבידה ממש עכ"ל. ונראה לבאר דהתוס' הקשו מ"ש דבספק הינוח קיי"ל דלא יגע בהן ופטור מהאיסור דלא תוכל להתעלם, אמנם אם נטלה נעשה שומר אבידה, ואילו בזקן ואינו לפי כבודו הרי הוא פטור לגמרי, ואף אם נטלה אינו נעשה שומר אבידה. ותירצו התוס' דבזקן ואינו לפי כבודו חל פטור גמור דאינו חייב בהשבת אבידה כלל, משא"כ הכא דעצם החפץ מחייב בהשבה וכן הגברא המוצא האבידה חייב בהשבה אלא דאי אפשר לקיים את ההשבה מכיון דאין בה סימן ויתכן שאם נוטלה יזיק ויפסיד את הבעלים, ולכן אמרינן דלא יגע בהן.¹ אולם אם נטלן חייב בשמירה מדין שומר אבידה דעצם החפץ והגברא הויין בכלל חיוב השבה, אלא דאמרינן דשוא"ת עדיף. ועוד י"ל דתוס' סברי דמשערין הספיקות ומכיון שיש סיכוי שאם יטלנה יפסיד ממון הבעלים ע"כ הרי הוא פטור מחיוב מצות השבת אבידה, אמנם אין זה מועיל להפקיע חלות דין שומר אבידה, וע"כ אם נטלה חייב בשמירתה מדין שומר אבידה. דהאפשרות שיגרום הפסד ממון לבעלים מתיר רק את האיסור דלא תוכל להתעלם וחובת המצוה דהשב תשיבם, אבל אינו מתיר חלות דין איסור ממון דחל על המוצא שלא לקחת ממון שאינו שלו, והחיוב שמירה דשומר אבידה הויא חיוב ושעבוד ממון שחל על המוצא, וחל אף בספק הינוח מחמת חלות דין איסור עשה דהשב תשיבם אע"פ שאין בספק הינוח חלות דין מצות השבה בקום ועשה.

footnotes:
¹ ועדיף להניח את האבידה במקומה ולא ליטלה, דבזה יש אפשרות יותר שתחזור האבידה לבעלים על הצד שהבעלים ישובו ויקחו את החפץ ממקום שהינחוהו שם.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:34
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:34](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/25b:34)

אולם עיין ברמב"ם (פי"א מהל' גזו"א הי"ד) וברש"י (בדף ל: ד"ה הכישה) דס"ל דאף בזקן ואינו לפי כבודו אם התחיל להשיב את האבידה והגביהה הרי הוא חייב בהשבה, ודלא כהתוס'. וביאר הגר"ח זצ"ל דהרמב"ם סובר דזקן ואינו לפי כבודו הויא פטור מהאיסור דלא תוכל להתעלם וממצות השבה בקום ועשה, אבל אינו מתיר חלות דין שעבוד ממון ודין שומר אבידה שחלין עי"ז שהגביה את החפץ. ונראה דזקן ואינו לפי כבודו הוי רק פטור גברא וע"כ משהגביה את החפץ נתחייב בשמירה ובהשבה מדין שומר אבידה, משא"כ באבידה מדעת חל פטור והפקעה בעצם החפצא שמופקעת מהשבה, ולכן אע"פ שהגביה אבידה מדעת אינו חייב בשמירה ובהשבה כלל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:35
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 25b:35](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/25b:35)

והנה עיין בחידושי הרמב"ן (ד"ה ספק הינוח לכתחילא לא יטול ואם נטל לא יחזיר) וז"ל פרש"י ספק הינוח בדבר שאין בו סימן לא יטול ואם נטל לא יחזיר לבעלים דהא ליכא דיהיב סימנא. ולא דייק כלל דאי הכי פשיטא שלא יחזיר לבעלים כי לא יהבי סימנא. אלא הכי פירושו לכתחילה לא יטול שאני אומר אתי מרוותיה דאצניענהו תמן ושקלי ליה. ואם נטל לא יחזיר שם שאני אומר אתי איניש אחרינא ושקל ליה וכיון שהגביהה נתחייב בחזרתה. ובירושלמי גרסינן וכו' פירושו א"ל שלא יחזירנה לשם וכו' שאם מחזירו שם מפסידו מן הבעלים כי שמא באו הבעלים וכיון שלא מצאו נתיאש ממנו ושוב לא יחזרו שם ואיהו לא קני בהאי יאוש דבאיסורא אתא לידיה וכו' ולמדנו למה לא יחזיר מפני שהבעלים לא יחזרו שם, ולפי טעם זה אפשר שאם הגביה ולא זז משם שיכול להחזירה. ולפי מה שפירשנו שכיון שהגביה נתחייב בה אפילו לא זז משם לא יחזיר. וטעם זה שאמרו בירושלמי עיקר שכיון שאינו מצווה מתחילה להחזירה אע"פ שהגביה לא נתחייב בה כיון שהחזירה למקומה, וכו' והוי יודע דכ"ש בדבר שיש בו סימן שאינו רשאי להחזירה למקומה דמשהגביהה ע"מ להחזירה נתחייב זה ושומר של בעלים הוא ואפילו לא זז משם לא יחזירנה לשם. אבל בדבר שאין בו סימן אם לא זז משם יחזיר, שכיון שאינו רשאי ליטלה לא נתחייב בה. ועוד שמא דרך נפילה ולא נתיאשו הבעלים הואיל ויש בו סימן ומיחייב בהשבה גמורה שהרי לא הניחוה שם מדעת והוא שומר אבידה דכשומר שכר דמי. ולהכי נקט דבר שאין בו סימן משום דדבר שיש בו סימן לכתחילה יטול וכו' והני מילי במקום שאינו משתמר לגמרי אבל במקום המשתמר לגמרי לא יטול שכך שנינו מצא כלי באשפא אם מכוסה הרי זה לא יגע בו. ואי דרך נפילה ודאי הוא נוטל ומכריז דכל דרך נפילה לאו שמור הוא לבעלים והיינו סכיני והמנקי, וזהו כלל אבידה עכ"ל. ונראה דהרמב"ן סובר דדין שומר אבידה וחיוב שמירה תלוי במצות השבה, ולפיכך ס"ל דבדבר שיש בו סימן דחל חיוב מצות השבת אבידה אם נטלה חייב בשמירה ואסור להחזירה למקומה. אולם מתוס' משמע דלא ס"ל דדין שמירה תלוי בחיוב השבה, וס"ל דאף אם אין חיוב השבה בדבר שאין בו סימן חל בה חיוב שמירה דהוי שומר אבידה משהגביהה, דחיוב שמירה תלוי בשם אבידה. ולפי הרמב"ן בדבר שאין בו סימן דליכא חיוב השבה בפועל אין בה נמי דין שמירה. ויתכן שנחלקו התוס' והרמב"ן בגדר דספק הינוח לא יטול, דלפי התוס' היינו משום דבדבר שאין בו סימן לא שייך השבה בפועל מכיון שאין בו סימן, אולם מעיקר הדין החפץ הויא בכלל חיוב השבה אלא דהוי חיוב שאי אפשר להתקיים, וע"כ אם נטלו הרי הוא חייב בשמירה מדין שומר אבידה ואסור להחזיר את החפץ למקומו ואף אם לא זז משם. משא"כ הרמב"ן סובר דבספק הינוח בדבר שאין בו סימן ליכא חיוב השבה כלל וחל פטור ממצות השבת אבידה, ואינו נעשה שומר אבידה, ואף אם נטל את החפץ אם לא זז משם וליכא חשש שיפסידו הבעלים יחזיר את החפץ למקומו. ובדבר שיש בו סימן ס"ל לרמב"ן דלכתחילה לא יטול, דאע"פ שבעצם חייב בהשבה מכיון דיש סיכוי דלמא יפסיד הבעלים שלא ישמעו ההכרזה או לא יזכרו הסימן שוא"ת עדיף. אמנם אם נטלו הוי שומר אבידה, משא"כ באין בו סימן אינו חייב כלל בהשבה ואינו נעשה שומר משהגביה.