## Reshimot Shiurim on Bava Metzia Daf 28b ###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 28b:1 [Reshimot Shiurim on Bava Metzia 28b:1](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/28b:1) משנה. והרמאי אע"פ שאמר סימניה לא יתן לו שנאמר עד דרוש אחיך אותו עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי. ###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 28b:2 [Reshimot Shiurim on Bava Metzia 28b:2](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/28b:2) עיין בגמ' לעיל (דף כז:) "ת"ש והיה עמך עד דרוש אחיך אותו, וכי תעלה על דעתך שיתננו לו קודם שידרשנו, אלא דרשהו אם הוא רמאי או אינו רמאי מאי לאו בסימנים לא בעדים", ופירש רש"י (בד"ה בעדים) וז"ל שיביא עדים שהוא שלו עכ"ל. ובסוגיין איתא "ת"ר בראשונה כל מי שאבדה לו אבידה היה נותן סימנין ונוטלה משרבו הרמאין התקינו שיהיו אומרים לו צא והבא עדים דלאו רמאי את וטול". ובפשטות הטעם דאין מחזירין לרמאי עפ"י סימנים הוא משום דחיישינן שמא חיפש ובירר סימני החפץ ברמאות לאחר ששמע על האבידה (עיין ברש"י דף כח: ד"ה חיישינן לרמאי), וכגון ששמע שזה מכריז אבידה מצאתי והלך והכריז ברמאות גם הוא שמצא אבידה כזו ובאו בני אדם ואמרו לו סימניה ואח"כ הולך באלו הסימנים ליטול את האבידה מהמוצא. ובירושלמי (ב"מ פ"ב ה"ז) איתא עוד טעם דחיישינן שמא היה החפץ פקדון תחת ידו מקודם, ומשו"ה הכיר את סימניה. ונפ"מ דאם נתן סימנים ואח"כ באו עדים והעידו שראו חפץ זה תחת ידו מעיקרא, דאי חיישינן שמא היה פקדון אצלו אזי אף אם הביא עדים אינו מועיל. משא"כ אם החשש הוא דשמא שמע את הסימנים מאחרים לאחר ההכרזה, י"ל דמכיון שהעידו העדים שהיה החפץ בידו מעיקרא לפני ההכרזה שפיר מהני הסימנים. ועיין בר"ן (מס' חולין דף עט: ד"ה סימנים) שכתב בשם הרמב"ן דסימנים הם מדרבנן משום דיש ג' חששות בסימנים: א) שמא שמע את הסימנים, ב) שמא איכא ב' אבידות שוות, ג) שמא היתה שלו מעיקרא ומכרה. ולכאורה לפי הטעם הראשון שברמב"ן י"ל שאם באו עדים והעידו שהיה לו חפץ כזה מעיקרא, ונתן הוא סימניה אזי אין לחשוש שמא שמע את הסימנים מאדם אחר שהוא בעל החפץ, ושפיר חלין הסימנים מה"ת. ולפי"ז אמר הגר"ח זצ"ל (בשיעוריו בוואלאזין) דיל"פ את הגמ' "מאי לאו בסימנים לא בעדים", דאי סימנים הן מדרבנן צ"ע מדוע רק לרמאי אין מחזירין בסימנים אלא בעדים דה"ה לשאר בני אדם אין מחזירין אלא בעדים. וביאר הגר"ח זצ"ל דהגמ' ר"ל דהיכא דהעדים מעידים שהיה לו חפץ כזה מעיקרא אזי בכה"ג מהני סימנים מה"ת וס"ד דיועילו הסימנים. ומשני דמ"מ לא מהדרינן לרמאי אלא בעדים משום דחיישינן שמא היה בידו פקדון של אחרים מעיקרא ונותן הסימנים ברמאות, דבכה"ג לא מהני אלא א"כ העדים מעידים שהחפץ הוא שלו, (ועיין בשיעורי רבנו חיים הלוי עמ"ס ב"מ דף כח: ד"ה והרמאי אע"פ שאמר סימניה וכו'). ###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 28b:4 [Reshimot Shiurim on Bava Metzia 28b:4](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/28b:4) ועיין בתוס' (דף כז. ד"ה מה שמלה) וז"ל דמה שמלה מיוחדת שיש בה סימן ואין הבעלים מתייאשים אלא תובעין שיחזירוה להם בסימנין אפילו אי סימנים לאו דאורייתא ואין מחזירין להם אלא בעדים מ"מ ילפנין משמלה דדוקא דבר שיש בו סימן חייב להכריז, דע"י שיש בו סימן ימצא עדים שיאמר להם מכירים אתם שמלה שלי שהיו בה סימנין כך וכך, וגם המוצא לא יוציא השמלה להראותה לכל אדם אלא למי שיתן בה סימנים אע"פ שאינו מחזירה לו בכך מ"מ דומה שהיא שלו ומראה אותה לעדים וכו' עכ"ל. ונראה שיש לפרש דברי התוס' בב' אופנים: א) דהעדים מעידים שהאבידה היא שלו ע"י טביעות עין והסימנים אינם אלא ההיכי תימצי לעורר את העדים שיעידו עפ"י טביעות עין שהם מכירים דהאבידה היא שלו. ב) י"ל דהעדים אינם מעידים עפ"י טביעות עין דהאבידה היא שלו אלא מעידים עפ"י הסימנים, דחפצא כזה עם סימנים כאלו היתה ברשותו, ולכן נותנין לו החפץ אפילו אי סימנין דרבנן דמכיון שהיה מוחזק בחפצא אין חשש שמא רימה דשמע על הסימנין לאחר שנאבד החפץ כיון דהיה החפצא אצלו לפני שנאבד ולפקדון לא חיישינן כלל, ומשו"ה מחזירין לו החפצא בסימנים שנאמרו ע"י העדת עדים. אולם במי שהוא רמאי חיישינן שמא היה פקדון אצלו לפני כן ולכן עדות שהיה בידו לפני שנאבד אינה מועילה, דלרמאי אינו מועיל חזקת מרא קמא בלי נאמנות הטענה. אך לפי"ז צ"ע דמשמע דסימנים אינם מועילים מדאורייתא באבידה משום דחיישינן דלמא שמע את הסימנים אחרי שנאבד החפץ, וקשה דטעם זה לא שייך במת בעלה, והרי הגמרא השווה סימנים לאו דאורייתא באבידה עם סימנין לאו דאורייתא במת בעלה. ###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 28b:5 [Reshimot Shiurim on Bava Metzia 28b:5](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/28b:5) ונראה דאי סימנין דאורייתא אזי הולכים בתר הרוב דהסימנים מבררים שהוא הבעלים ולא חיישינן למיעוט כלל. אך אי סימנים לאו דאורייתא אזי חיישינן למיעוט כנגד הרוב דבסימן. ואילו באבידה חיישינן רק למיעוט אחד דשמא שמע את הסימן אחרי שנאבד החפצא אך לא חיישינן דלמא היה אבידה אחרת עם אותם הסימנים ודלמא פקדון היה אצלו. אמנם נראה דכ"ז באבידה דהוי דיני ממונות בעלמא וגם מצותה להשיבה לבעליה, משא"כ במיתת הבעל דהוי דבר שבערוה חיישינן אף למיעוט דלמא יש גוף של אדם אחר עם אותו הסימן כמו שהיה לבעלה ולכן במת בעלה סימנים אינם מועילים מדאורייתא אפילו בלי החשש של רמאות. ###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 28b:6 [Reshimot Shiurim on Bava Metzia 28b:6](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/28b:6) **רש"י ד"ה כל דבר וז"ל אם אבידה זו דבר שיכולין להאכילו את שכר מעשיו וכו' יעשה ויאכל ולא ימכור אותו המוצא אם שהו בעליו מלדרשו שכל אדם נוח לו בבהמתו שהכירה בו כבר ולימדה לרצונו עכ"ל.** ונראה דרש"י מבאר את חובת הטיפול באבידה שעושה ואוכל דהמוצא חייב לטפל באבידה ולהחזירה לבעלים ולא למכרה ולהחזיר את הדמים משום שיותר נוח לבעלים בבהמתו שהכירה בו כבר ולימדה לרצונו. ולכאורה צ"ע למה ליה הך טעמא דתיפוק ליה שאסור למוצא למכרה משום דאינה שלו. ונראה דקס"ד דיהא מותר למוצא למכרה משום דדרשינן "והתעלמת פעמים שאתה מתעלם" וקס"ד דהטירחא לטפל בבהמה מתרת לו למוכרה דבכה"ג דאיכא טירחא לטפל באבידה יש לו רשות להתעלם מהשבת הבעין ולקיים מצות השבת אבידה בדמים, קמ"ל דמאחר שנוח להם לבעלים לקבל בחזרה את בהמתם שהכיר בו ולימדה לרצונו משו"ה חייב המוצא לטרוח ולטפל בה ולקיים מצות השבת אבידה עם הבהמה עצמה ולא בדמים. והנה בסיפא של המשנה איתא "ודבר שאינו עושה ואוכל ימכר שנא' והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו", ופרש"י (בד"ה ראה) וז"ל שלא תאכלינו חצי דמיו שא"כ אין זו השבה עכ"ל. ולכאורה הגזה"כ ד"והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו" קאי נמי ארישא ומחייב את המוצא לטרוח ולטפל בבהמה כפי הזמן והשיעור שקבעו חז"ל כל זמן שאינו מפסיד דמים משלו. אך מרש"י משמע שחובת הטיפול הוא מעצם מצות השבת אבידה דהשב תשיבם ואילו החיוב למכור דבר שאינו עושה ואוכל נלמד מגזה"כ והשבותו לו.¹ footnotes: ¹ ויתכן דנפ"מ בזה אם אינו מטפל באבידה כפי השיעור ומכרה לפני הזמן דלפי רש"י ביטל את עצם מצות עשה דהשבת אבידה (ויתכן שאף עבר על הלאו דלא תוכל להתעלם). ומאידך אם הזמן של חובת הטיפול נלמד מגזה"כ דוהשבותו לו י"ל דקיים העשה דהשב תשיבם אלא דלא קיים את המצוה כתיקונה. ###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 28b:7 [Reshimot Shiurim on Bava Metzia 28b:7](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/28b:7) **גמ'. שם דמיהן ומניחן.** ופרש"י (בד"ה שם) וז"ל מוכרן ומניח הדמים אצלו עכ"ל. אולם עיין ברמב"ם (פי"ג מהל' גזלה ואבדה הט"ו) וז"ל אם היה דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור מטפל בהן שנים עשר חדש מיום המציאה ומשכירן ולוקח שכר ומאכילן, אם היה שכרן יתר על אכילתן הרי היתר לבעלים וכן התרנגולין מוכר ביציהן ומאכילן כל י"ב חדש מכאן ואילך שם דמיהן עליו והרי הן שלו ושל בעלים בשותפות כדין כל השם בהמה מחבירו עכ"ל. וכתב הראב"ד וז"ל א"א יפה אמר שהרי שנינו שמין פרה וחמור וכל דבר שהוא עושה למחצית שכר הילכך כל מה שיוכל להחזיר ליד בעלים מחזיר עכ"ל. ונראה דפליגי במצות השבת אבידה, דלרש"י לאחר י"ב חדש חל פטור טיפול ומותר למכור את האבידה. משא"כ להרמב"ם חל דין טיפול לאחר י"ב חדש למחצית שכר, דהמוצא מקבל שכר על טיפולו באבידה. ורש"י והרמב"ם נחלקו האם מצות השבת אבידה נוהגת בעד שכר, דלרש"י ליכא מצוה בעד שכר, משא"כ הרמב"ם סובר דאף בעד שכר מקיים מצות השבת אבידה.¹ footnotes: ¹ ועוד יתכן לבאר דנחלקו בחקירה האם שומר אבידה הוי שומר דהבעלים או"ד דמשמיא קא רמיא עליה דין שמירה והוי שומר דשמים. דאם שומר אבידה הוי שומר של הבעלים יתכן שיקבל שכר מהבעלים על טיפולו ועל שמירתו כאריס קבלן דעלמא, ומשו"ה פסק הרמב"ם דמקבל מחצית שכר. ואילו רש"י סובר דהוי שומר דשמים ואינו יכול לקבל שכר מהבעלים על שמירתו (חוץ מפרוטה דר' יוסף). ועוד יתכן לומר דרש"י סובר דא"א להיות אריס קבלן למחצית שכר דא"כ מטפל באבידה לעצמו לקבל מחצית השכר ומצות השבת אבידה מחייבת שיטפל באבידה עבור הבעלים בלבד. משא"כ הרמב"ם סובר דמאחר שהבעלים מרוויחים לבסוף שמקבלים הם את הבעין שנאבד ולא רק הדמים לכן אף טיפול למחצית שכר הוי קיום מצות השבת אבידה.