## Reshimot Shiurim on Bava Metzia Daf 30a

###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 30a:1
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 30a:1](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/30a:1)

גמ'. איבעיא להו לצורכו ולצרכה מאי וכו' ת"ש הכניסה לרבקה ודשה כשירה בשביל שתינוק ותידוש פסולה והא הכא דלצורכו ולצרכה הוא וקתני פסולה שאני התם דאמר קרא אשר לא עובד בה מ"מ, אי הכי אפילו רישא נמי, הא לא דמיא אלא להא דתנן שכן עליה עוף כשירה עלה עליה זכר פסולה מאי טעמא כדרב פפא, דאמר ר"פ אי כתיב עובד וקרינן עובד הוה אמינה אפילו ממילא, ואי כתיב עבד וקרינן עבד הו"א עד דעבד בה איהו, השתא דכתיב עבד וקרינן עובד בעינן עובד דומיא דעבד, מה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 30a:2
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 30a:2](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/30a:2)

יש לעיין בביאור האיבעיא "דלצורכו ולצרכה מאי", ובביאור השקו"ט שבסוגיא. ולפום ריהטא היה נראה לפרש דהיכא שהשומר אבידה שטח את הבגד לצורכו, הוי ליה משתמש בכסותו של חבירו. אולם מ"מ איבעיא לן האם נחשב השומר לנוטל ולוקח ממון של חבירו. דבכל גזילת תשמישין כגון בשואל שלא מדעת בעינן ב' דברים כדי לחייב המשתמש מדין גזלן: א) מעשה השתמשות ב) לקיחת ממון מהנגזל, דהפסיד ממון מהבעלים כיון שהתשמישים שווים ממון, דהבעלים היו נוטלים שכר עבור השתמשות בחפץ שלהן. ובשומר דעלמא השתמשות לצורכו הוי שליחות יד. אולם הגמ' מפסק"ל בשומר אבידה ששטח את האבידה לצורכו ולצרכה אי אסור או לא, דמאחר דבלאו הכי חייב לשוטחה כדי לקיים מצות השבת אבידה י"ל דהויא השתמשות בלי לקיחת ממון ומותר, או"ד דנחשב כלקיחת ממון ואסור. אמנם יש לעיין לפי"ז בהמשך הסוגיא מהו הדמיון לפרה אדומה, דבפרה אדומה אין הנידון אי הוי רק השתמשות בלי לקיחת ממון או לא, אלא הנידון הוא אי נחשב כמשתמש בה או לא.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 30a:3
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 30a:3](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/30a:3)

ולכאורה היה נראה לפרש האיבעיא בגמ' באופן אחר, דדילמא היכא שנשתמש בחפץ לצורכו ולצרכה אזי לא חשיב כמשתמש בחפץ של חבירו, דההשתמשות לצרכה מפקיע את ההשתמשות לצורכו, ונחשב כאילו לא נשתמש בה כלל. או"ד דחל מעשה השתמשות מאחר שנשתמש בה נמי לצורכו. ולפי"ז אתי שפיר הא דהגמ' מדמה לה לדין פרה אדומה, דס"ד דרק אם הגברא עשה בפרה חלות שם מעשה עבודה והשתמשות אזי הפרה נפסלת, ומהא דחזינן דלצורכו ולצרכה הפרה נפסלת מוכח דחל מעשה עבודה והשתמשות שלו אע"פ דהוי נמי לצורכה. והוא הדין בשומר אבידה לצורכו ולצרכה נמי אסור דנחשב כהשתמש בה. וע"ז דוחה הגמ' דבפרה אדומה הפסול תלוי בניחא ליה ולא במעשה עבודה של הגברא, ואף אם לא עבד בה אלא ניחא ליה שנעבדה הפרה פסולה, משא"כ בשומר אבידה דלהתחייב משום גזילה בעי מעשה השתמשות בחפץ של חבירו, ויתכן דבלצורכו ולצרכה - ההשתמשות לצרכה מפקיע את המעשה השתמשות של השומר.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 30a:4
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 30a:4](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/30a:4)

אמנם עיין בתוס' (ד"ה לצורכו ולצרכה) שפירשו דמיבעיא לן בלצורכו ולצורכה דילמא לא ישמרנה כראוי דיניחנה שטוחה יותר מכדי צורכה עד שתקלקל והוי איסור דרבנן. ולפי"ז צ"ע מהו הדמיון לפרה אדומה והרי בפרה אדומה אין חשש זה, והא דפסולה היינו מה"ת. ונראה דאי נימא כהפירוש הראשון שכתבנו דבלצורכו ולצרכה הוי משתמש בשל חבירו אלא דאינו נחשב לנוטל ממון חבירו, אזי שפיר ניחא הא דגזרו רבנן איסור בכה"ג דילמא לא ישמרנה כראוי, דעכ"פ הוי משתמש בחפץ של חבירו ושפיר שייך למיגזר דילמא יבוא לקלקל את החפץ. אולם אי נימא דבלצורכו ולצרכה לא חשיב מעשה דידיה כהשתמשות בשל חבירו כלל צ"ע אמאי יחול איסור דרבנן דילמא יקלקל את החפץ, דלמה יתקנו רבנן איסור כזה והא לא נחשב השומר כמי דעביד מידי דאינו משתמש בשל חבירו כלל. ויתכן לפרש דהגמ' מספק"ל בהא גופא האם לצורכו ולצורכה מותר משום דלא חיסר ממון של חבירו ואע"פ שנשתמש בשל חבירו, או"ד דמותר משום דלא נחשב כלל כשמשתמש בממון חבירו. והגמ' הביאה הוכחה מהא דקיי"ל בפרה אדומה שהכניסה בשביל שתינוק ותידוש פסולה דעל כרחך אין הפירוש דבלצורכו ולצורכה לא חשיב כמעשה דידיה והוי כלא נשתמש בה כלל, דא"כ צ"ע בפרה אמאי פסולה. ועל כרחך הטעם דלצורכו ולצורכה מותר הוא משום דאע"פ שהשומר השתמש בחפץ מ"מ ליכא חסרון ממון. ובפרה פסולה משום דאין פסול הפרה תלוי בהפסד ממון אלא בהשתמשות דעבד בה עבודה. ומכיון דחלה השתמשות אזי בשומר בלצורכו ולצרכה גזרו בה רבנן איסור דילמא יקלקל את החפץ. וע"ז מתרצת הגמ' דבאמת הטעם דלצורכו ולצרכה מותר בשומר הוא משום דלא נחשב כאילו השתמש בה כלל, ובפרה חל פסול משום דלא בעינן מעשה דיליה וגם אם נעבדה בה מעשה בעלמא וניחא ליה נמי פסולה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 30a:5
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 30a:5](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/30a:5)

והנה עיין ברמב"ם (פ"א מהל' פרה אדומה ה"ז) וז"ל יתירה פרה על הקדשים שהעבודה פוסלת בה שנאמר אשר עלה עול ובעגלה ערופה אומר אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול מה עול האמור בעגלה עשה שאר עבודות כעול אף עול האמור בפרה יפסול בה שאר עבודות כעול וכו' נעשית בה מלאכה מאליה או שעלה עליה עול מאליו אם לרצונו פסולה שנאמר אשר לא עובד בה שאם עובד בה לרצונו הרי זה כמי שעבד בה וכו' עכ"ל. ומבואר מלשון הרמב"ם דס"ל דיסוד הפוסל בפרה אדומה הוא עבודת הבעלים בפרה, והיכא דנעשה בה עבודה ממילא וניחא להו לבעלים חשיב כאילו הבעלים עצמם עבדו בה וכמש"כ "הרי זה כמי שעבד בה". וכן מבואר נמי מדברי הר"ח בסוגיין וז"ל ודחי רב פפא ואמר כל מילתא דניחא ליה אע"ג שלא עשאה בידים מעשיו הן וכו' עכ"ל. ולפי"ז אין לפרש השקו"ט בגמ' כדפירשנו לעיל, דלפמש"נ הגמ' מתרצת דבפרה אדומה חל פסול משום דניחא ליה, אבל באמת בלצורכו ולצרכה לא נחשב כאילו הוא השתמש בה, ומשו"ה בשומר אבידה מותר. אמנם לפי הרמב"ם אי אפשר לומר הכי דהרמב"ם סובר דלמסקנא אי עובד בה וניחא ליה הו"ל כאילו הוא עצמו עבד בה. והנה עיין בתוס' (ד"ה בשביל שתינק וכו') וז"ל ובסיפא דתוספתא קתני לצורכו פסולה לצרכה כשירה וכו' עכ"ל. אמנם יעויין ברמב"ם (פ"א מהל' פרה אדומה ה"ד) וז"ל זה הכלל כל שהוא לצרכה כשירה לצורך אחר פסולה עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם סובר דבפרה אף אם לא עבד בה לצורכו אלא לצורך דבר אחר נמי פסולה, ורק אם עבד בה לצרכה בלבד הריהי כשירה. ולפי"ז י"ל דאליבא דהרמב"ם היכא דקעביד בפרה לצרכה ולצורך דבר אחר אין הלצרכה מפקיע את הפסול - דהאיסור ופסול הוא מה שנעשה בה עבודה שלא לצרכה, דרק עבודה לצורכה בלבד כשירה, ומאחר שנעשה בה עכ"פ עבודה לצורך דבר אחר אע"פ שגם הוי לצורכה חל פסול. משא"כ אם האיסור והפסול בפרה היה תלוי בעבודה לצורכו ולהנאתו ממש אזי י"ל דאי הוי לצורכו ולצרכה הפרה כשירה, דהעבודה לצורכה מפקיע את הלצורכו - דלא נחשב שעבד בה עבודה להנאתו גרידא. ובזה חלוק דין שומר מפרה אדומה, דבשומר איסור גזילה תלוי בהשתמשות לצורכו ולהנאתו ממש וע"כ אי עבד בה לצורכו ולצורכה מותר. משא"כ בפרה אדומה דהפסול חל מחמת שעבד בה שלא לצורכה אזי פסולה אף כשעבד בה לצורכו ולצרכה. ולפי"ז נל"ב השקו"ט בגמ' אליבא דהרמב"ם, דהגמ' קס"ד דמפרה אדומה מוכח דאי עבד בה לצורכו ולצורכה חשיב כמעשה דידיה, דס"ד דהפסול בפרה חל מחמת מעשה עבודה דיליה - דרק אם עשה הגברא מעשה השתמשות ועבודה הפרה נפסלת והביאה הגמ' ראייה מהברייתא דקתני "בשביל שתינוק ותידוש פסולה", דאע"פ דהוי לצורכו ולצרכה מ"מ נחשב כאילו הוא עבד בה. וא"כ הוא הדין בשומר אבידה לצורכו ולצרכה נמי אסור דנחשב כהשתמש בה. וע"ז דוחה הגמ' דבפרה אדומה כתיב עבד וקרינן עובד דבעינן עובד דומיא דעבד מה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה, והיכא דנעשה בה עבודה ממילא וניחא ליה הו"ל כאילו הוא עצמו עבד בה ופסולה. ומכל מקום שאני פרה אדומה משומר, דבפרה אדומה כתיב "אשר לא לא עובד בה" מ"מ, וחל בה פסול כ"ז שאין העבודה לצרכה בלבד, משא"כ בשומר בנוגע לאיסור גזילה דהאיסור חל רק כשעשה בה עבודה לצורכו ולהנאתו בלבד, ואי הוי לצורכו ולצרכה מותר.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 30a:6
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 30a:6](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/30a:6)

**גמ'. היה כהן והיא בבית הקברות וכו' לכך נאמר והתעלמת מהם. למאי איצטריך קרא אילמא לכהן והיא בבית הקברות פשיטא האי עשה והאי לא תעשה ועשה ולא אתי עשה ודחי את ל"ת ועשה.** וברש"י ד"ה ל"ת ועשה כתב וז"ל לנפש לא יטמא (ויקרא כ״א:א׳) קדושים יהיו (שם) עכ"ל. ומבואר דס"ל דהעשה דטומאת כהנים נלמד מקרא ד"קדושים יהיו". והנה שיטת הרמב"ם בסה"מ (שורש רביעי) דאין מונין לאו או עשה שבכללות, ויש להסתפק האם עשה שבכללות רק אינו נמנה במנין המצוות או"ד דעשה שבכללות חלוק ביסוד דינו משאר מצות עשה בעלמא. ולכאורה יש להוכיח דעשה שבכללות לא חשיב לעשה לענין ההלכה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה, דהיכא דחל עשה כללי ביחד עם ל"ת העשה דוחה ל"ת, ולא חשיב כל"ת ועשה. דהרי יש מצות עשה כללית בכהת"כ ד"קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם"¹, וי"ל דבכל לאו דקעבר ביטל נמי העשה דקדושים תהיו וגו', ואי נימא דעשה כללי ולאו הויא עשה ול"ת אזי לא יהא אפשר לומר עשה דוחה ל"ת בכהת"כ, דכל ל"ת הוי ל"ת ועשה, דחל בכהת"כ עשה כללי דקדושים תהיו וגו'. ועל כרחך מוכח דאין העשה דקדושים תהיו חשיב כעשה לענין ההלכה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. וי"ל דהטעם בזה הוא דבעשה כללי ד"קדושים תהיו" ליכא חפצא של עבירה ומעשה עבירה מסוים, והוי רק חלות איסור כללי שחל על הגברא. דעיין ברמב"ן עה"ת (ריש פ' קדושים) שכתב וז"ל והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין ובזוללי בשר למו וידבר ברצונו בכל וכו' והנה יהיה נבל ברשות התורה לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי וצוה בדרך כלל שנהיה פרושים מן המותרות ימעט במשגל וכו' ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו, ויקדש עצמו מן היין במיעוטו וכו' עכ"ל. ונראה לומר שאם א' שותה יין ומשתכר וביטל העשה ד"קדושים תהיו" דליכא חפצא של עבירה ומעשה עבירה מסוים דאין מעשה עבירה בעצם שתיית יין ובשכרות, אלא דקעבר הגברא על איסור עשה כללי ד"קדושים תהיו". משא"כ בשאר מצות עשה י"ל דאי ביטל העשה קעביד מעשה עבירה וחפצא של עבירה מסוימת. ולפי"ז נראה לומר דמשו"ה לא חל דין אין עשה דוחה ל"ת ועשה היכא שחל עשה כללי וכגון העשה דקדושים תהיו - דליכא בהך עשה מעשה איסור מסוים, ורק בעשה מסוים דביטולו הוי מעשה איסור חל הדין דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. אולם לפי"ז צ"ע בסוגיין ד"קדושים יהיו" נמי הוי עשה שבכללות, וא"כ לכאורה לא יחול הדין דאין עשה דוחה ל"ת ועשה בכה"ג, ומדוע קאמרינן בגמ' דאין עשה (דהשב תשיבם) דוחה ל"ת (לא יטמא) ועשה (דקדושים יהיו), דמ"ש העשה ד"קדושים יהיו" לגבי כהנים מהעשה ד"קדושים תהיו" דחל בכהת"כ.

footnotes:
¹ כדנקט הרמב"ם בספה"מ שורש ד', ודלא כשיטת הרמב"ן עה"ת ריש פ' קדושים.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 30a:7
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 30a:7](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/30a:7)

ונראה דהמצות עשה ד"קדושים יהיו לאלוקיהם ולא יחללו שם אלוקיהם וגו'" הוי איסור עשה שלא יחללו הכהנים את קדושת כהונתם, והוי חלות איסור פרטי ומסוים שלא לחלל קדושת הכהונה ע"י טומאה ונישואין לנשים האסורות להם. משא"כ המצות עשה ד"קדושים תהיו" הוי מ"ע כללית להיות פרושים וחל אף בדברים המותרים ואינו איסור מסוים. ולכן בכהנים חל דין אין עשה דוחה ל"ת ועשה דאין העשה דהשב תשיבם דוחה הלאו ד"לא יטמא" והעשה ד"קדושים יהיו". ברם עיין ברמב"ם (במנין המצות הקצר ריש הלכות אבל) שלא מנה העשה ד"קדושים יהיו" ורק מנה הלאו ד"לא יטמא" ומשמע דס"ל דהעשה הוי עשה שבכללות ואיסור כללי, וצ"ב לשיטתו בביאור דברי הגמ' דבכהן שראה אבידה בבית הקברות אין העשה דהשב תשיבם דוחה ל"ת ועשה, דלשיטת הרמב"ם העשה ד"קדושים יהיו" הוי עשה כללי. ונ"ל דהרמב"ם סובר דבכלל העשה ד"וקדשתו" נלמד שאסור לכהן ליטמא, דבגמ' יבמות (סא:) איתא דוקדשתו על כרחו - שאם היה כהן נשוי לגרושה הלקהו ויסרהו עד שיגרשה, ונראה דהרמב"ם סובר שהעשה ד"וקדשתו" אינו חל רק על ב"ד אלא שחל חיוב על הכהן שלא יחלל קדושתו וב"ד כופין אותו לקיים מצותו. דעיין ברמב"ם (פ"ד מהל' כלי המקדש ה"א - ה"ב) שכתב וז"ל הכהנים הובדלו מכלל הלוים לעבודת הקרבנות ומצות עשה להבדיל הכהנים ולקדשם ולהכניסם לקרבן שנאמר וקדשתו כי את לחם אלוקיך הוא מקריב. וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהן כבוד הרבה ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה, לפתוח בתורה ראשון ולברך ראשון וליטול מנה ראשון עכ"ל. ונראה דמבואר מהרמב"ם דיש ב' דינים במצוה דוקדשתו: א) דין לכבד את הכהנים לפתוח בדבר שבקדושה ראשון, ב) דין להבדיל הכהנים ולקדשם ולהכניסם להקרבת קרבנות. ונראה דהרמב"ם סובר דמשו"ה בכלל המצות עשה ד"וקדשתו" הוא שלא יטמא הכהן למת, דאם נטמא למת אינו מוכן להקרבת קרבנות. ולפי"ז י"ל דהעשה שלא יטמא הכהן היינו המ"ע ד"וקדשתו" ודלא כרש"י שפירש שהעשה הוא "קדושים יהיו לאלוקיהם וגו'". אמנם עיין ברמב"ם (פי"א מהל' גזו"א הי"ח) וז"ל כהן שראה האבדה בבית הקברות אינו מטמא להחזירה שבעת שקיים מצות עשה של השב אבדה מבטל עשה של קדושים יהיו ועובר על ל"ת של לא יטמא בעל בעמיו ואין עשה דוחה ל"ת ועשה עכ"ל, ומבואר להדיא דהרמב"ם פירש כרש"י דהעשה הוא מקרא ד"קדושים יהיו", וס"ל דמ"קדושים יהיו" ילפינן איסור עשה לכהן ליטמא למת, והוי איסור מסוים שלא לחלל קדושת כהן ע"י טומאת מת. אמנם לפי"ז צ"ע מדוע השמיט הרמב"ם הך עשה ממנין המצות, וצ"ע.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 30a:8
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 30a:8](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/30a:8)

ועיין בתוס' (ד"ה הא אין עשה דוחה ל"ת) וז"ל וא"ת דבפ"ב דיבמות (כא.) ובפ' כ"ג (סנה' יט א) לא חשיב אלמנה לכה"ג אלא ל"ת גרידא ואמאי והא איכא עשה דקדושים יהיו (ויקרא כ"א) וי"ל דלא קאי עשה דקדושים יהיו אלא אמאי דכתיב בההיא פרשה עכ"ל. ודבריהם צ"ב דמשמע דס"ל דחל העשה רק על איסור טומאה ואיסור כהן בגרושה וזונה דכתיב בפרשה ולא באיסור אלמנה לכה"ג דלא כתיב התם בפרשה. אמנם קצת צ"ע איך מחלקים בין איסורי אישות דכהן הדיוט שחל בהם איסור עשה מקרא דקדושים יהיו לאיסורי אישות דכהן גדול דליכא איסור עשה, וצ"ע. ונראה לבאר דברי התוס' באופן אחר דס"ל דהעשה דקדושים יהיו הוי איסור עשה שלא יחללו הכהנים קדושתם, וכדכתיב בקרא "קדושים יהיו לאלוקיהם ולא יחללו שם אלוקיהם כי את אשי ה' לחם אלוקיהם הם מקריבים והיו קדש". ויש להסתפק אי הכהנים מחללין קדושתן רק ע"י שנטמאו למת או אף ע"י נישואין באיסור, וי"ל דהתוס' סברי דחל חילול קדושת כהונה רק ע"י טומאה למת, והקרא דקדושים יהיו הוי איסור עשה על טומאת כהנים ואינו איסור עשה כללי שלא לעבור על איסורי כהונה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 30a:9
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 30a:9](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/30a:9)

ויש להוכיח דחל חילול קדושת כהונה ע"י טומאת כהן למת מדברי הרמב"ם (פ"ב מהל' אבל ה"ו) וז"ל כמה חמורה מצות אבילות שהרי נדחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן שנאמר כי אם לשארו הקרוב אליו וכו' לה יטמא מצות עשה כו' במה דברים אמורים בזכרים שהוזהרו על הטומאה אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כן אינן מצוות להתטמא לקרובים אלא אם רצו מתטמאות ואם לאו לא מטמאות עכ"ל. וצ"ב מדוע אין כהנת חייבת להתטמא לקרוביה והרי פשיטא שכהנת חייבת להתאבל על קרוביה כמו כהן זכר. והנה שיטת הרמב"ם (בפ"ב מהל' אבל הט"ו) היא דטומאת כהנים לקרוביהם הוי דחויה ולא הותרה. ומבואר דהרמב"ם סובר שהמצוה להתאבל על קרוביו דוחה את האיסור ליטמא למת. ויש להוסיף דהרמב"ם סובר שעיקר מצות האבילות שחלה על הכהן היא לחלל את קדושת כהונתו ע"י שמתטמא לקרובו שמת. וחילול קדושתו לשם אבילות על קרובו מהוה קיום מצות האבילות. משא"כ בכהנת שאינה מוזהרת על טומאת מת ואם נטמאה למת אין טומאתה מהוה חילול קדושת כהונה ומשו"ה אין טומאתה מהוה קיום אבילות ואינה חייבת להתטמא למת.¹

footnotes:
¹ ועיין עוד בס' רשימות שיעורים למס' יבמות עמ' נ"ח - ס"ג בענין טומאת כהנים לקרובים.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 30a:10
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 30a:10](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/30a:10)

**גמ'. היה כהן והיא בבית הקברות וכו' לכך נאמר והתעלמת מהם. למאי איצטריך קרא אילמא לכהן והיא בבית הקברות פשיטא האי עשה והאי לא תעשה ועשה ולא אתי עשה ודחי את ל"ת ועשה.** עיין בשיטמ"ק שכתב בשם הרמב"ן (ד"ה קרא למאי אתא וכו') שהקשה והרי קיי"ל דעשה דוחה ל"ת רק אי הוי בעידנא, דהיינו דבשעה שמקיים את העשה קא עקר ללאו, ואילו הכא הכהן עבר בלאו דטומאה כשנכנס לבית הקברות ונטמא ואילו העשה אינו מקיים עד דמהדר את האבידה לבעלים. ועוד הקשה דאפילו אם שקל את האבידה מיד וכגון דקיימא בפתח בית הקברות מ"מ לא מקיים את העשה עד שמחזיר את האבידה להבעלים וא"כ היאך תדחה העשה דהשב תשיבם את הלאו דטומאה הא לא הוי בעידנא. ומקושיית הרמב"ן לכאורה משמע דס"ל דבעדל"ת קיום העשה דוחה את הלאו ולא מעשה המצוה, ומשו"ה הקשה דלא הוי בעידנא דקיום העשה אינו חל אלא לבסוף כשמשיב את האבידה להבעלים. ולכאורה יש לתרץ קושיית הרמב"ן דאע"פ שקיום מצות העשה דהשבה אינו אלא כשמחזיר את האבידה להבעלים, מ"מ כשמגביה את החפץ ונעשה שומר אבידה קא עביד מעשה מצוה דהשבת אבידה, דמכיון דהוי שומר אבידה ונחשב רשותו לרשות הבעלים חל מעשה מצוה דהשבת אבידה¹, ואף מעשה מצוה מועיל להחיל דחייה דעדל"ת. ולכאורה יש להביא ראייה דאף מעשה מצוה מועיל לחלות דין עדל"ת מהא דקיי"ל דמילה דוחה צרעת (פ"א מהל' מילה ה"ט) ואע"פ שהאיסור חל מיד בהסרת הצרעת ואילו קיום מצות מילה חל רק לבסוף לאחר הפריעה כשהוא מהול, ועל כרחך מוכח מהדין דמילה דוחה צרעת דמעשה המצוה דוחה את הלאו וכל מעשה המילה מהוה מעשה מצוה לדחות הלאו, וא"כ צ"ע בקושיית הרמב"ן. וצ"ל דהרמב"ן נקט דנטמא לפני ההגבהה ומשו"ה הקשה דלא הוי בעידנא ואיך יחול עדל"ת². אמנם עכ"פ מדברי הרמב"ן מבואר דעצם ההליכה למקום שהחפץ מונח בכדי ליטלו ולהחזירו לא חשיב מעשה מצוה דהשבת אבידה ורק בהגבהת האבידה חל מעשה מצוה דהשבת אבידה. אמנם יעויין בשיטמ"ק (שם) שכתב בשם הר"ן דסובר שהרואה אבידה ולא נטלה עבר על עשה דהשב תשיבם. ונראה דלפי הר"ן עצם ההליכה והטירחא שמתעסק ללכת לקחת את האבידה חשיב מעשה מצוה, ולפי הר"ן לא קשיא קושיית הרמב"ן.

footnotes:
¹ והראייה דנחשב לעוסק במצוה שפטור מן המצוה דחל דין פרוטה דר' יוסף בשעה ששומר את האבידה, ומוכח דעושה מעשה מצוה דהשבת אבידה בשמירת האבידה, ועיין בריטב"א לסוכה (דף כה.) וברשימות שיעורים שם.
² ומש"כ הרמב"ן כגון דקיימא האבידה בפתח בית הקברות כוונתו דמ"מ נטמא לפני שהגביה את האבידה, דגם הושטת אצבעו לבית הקברות מטמאתו ואילו מעשה המוצה דהשבת אבידה לא חל עד שנטל את האבידה, והרי עבר על הלאו לפני שעושה מעשה המצוה.