## Reshimot Shiurim on Bava Metzia Daf 44a

###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:1
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:1](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:1)

[דף מד ע"א - מה ע"ב]


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:2
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:2](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:2)

הזהב קונה את הכסף


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:3
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:3](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:3)

בענין פדיון מע"ש


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:4
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:4](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:4)

**א.**
ביאור שיטות הראשונים והרמב"ם בדין מטבע זהב


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:5
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:5](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:5)

הרמב"ם (פ"ו מהל' מכירה הל' ג' - ד') פסק שהזהב קונה את הכסף, וז"ל הדינרין של זהב לגבי מטבעות של כסף הרי הן כפירות. וכן המעות של נחשת כמו פירות לגבי מטבע של כסף. כיצד נתן לו דינר של זהב בכ"ה דינר של כסף נקנה הכסף אע"פ שעדיין לא בא הכסף לידו, וחייב ליתן לו כ"ה דינר של כסף כשפסק עמו, אם חדשים חדשים ואם ישנים ישנים. אבל אם נתן לו כ"ה כסף בדינר זהב לא קנה עד שיקח הדינר של זהב. וכל א' מהן יכול לחזור בו עכ"ל. ואילו בנוגע למעשר שני פסק (פ"ה מהל' מע"ש הל' י"ג) וז"ל מעות מעשר שני אם רצה לצרף אותן בדינרי זהב כדי להקל משאן מצרף, ואם צרפן לעצמו אינו מוסיף חומש שאין זה דרך פדייה עכ"ל, כאן פסק הרמב"ם דמחללין מעות כסף מע"ש על דינרי זהב. ולכאורה צ"ע דמדס"ל להרמב"ם דזהב הוי פירא וכסף הוי טבעא בדין מקח וממכר, למה פסק דזהב הוי טבעא בחילול מעות מעשר שני.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:6
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:6](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:6)

ועיין ברי"ף (דף כו. - כו: מדפי הרי"ף ד"ה מתני לה רבי וכו') ובבעה"מ (שם ד"ה מה שכתב הרי"ף) ובמלחמות ה' לרמב"ן (שם). וכתב הבעה"מ וז"ל ושמעינן מהכא שאין דין מעשר ודין מקח וממכר שוין זה לזה, ובמקח וממכר כו"ע לא פליגי דדהבא פירא וכספא טיבעא כזקנותו של רבי דבתר חורפא אזלינן, וטעמייהו דב"ה לענין מעשר משום דהכסף כסף ריבה ואפילו זהב טיבעא הוי, הלכך כיון דתרוייהו לא שנא כספא ולא שנא דהבא טיבעא הוו אם בא לחלל זה על זה אזלינן בתר חשיבותא משום חשיבותא דמעשר והו"ל כספא פירא ודהבא טיבעא ומחללין פירא אטיבעא, הלכך לא גמרינן למקח וממכר ממעשר, דהכא אזלינן בתר חורפא כזקנותו דרבי והכא אזלינן בתר חשיבותא. ומאן דבעי למימר דלענין מקח וממכר הוי דהבא טיבעא לגבי פירי ומטלטלי צריך הוא להביא ראייה ע"כ, דממעשר לא גמרינן כדאמרן, והיינו טעמיה דרבינו האי ז"ל דאמר דהבא פירא הוי לענין כל מילי ומיקני נמי בחליפין עכ"ל. הבעה"מ מיישב פסקו של רבינו האי גאון הסובר דזהב הוי פירא לענין מקח וממכר בקניית מטלטלין ובחליפין, ואילו בדיני מעשר שני פסק שיש לזהב דין טבעא, וביאר הבעה"מ דגזה"כ הכסף כסף ריבה קובעת דנהי דבמקח וממכר אזלינן בתר חורפא מ"מ בפדיון מעשר שני אזלינן בתר חשיבותא, ומשו"ה בפדיון מע"ש זהב הוי טבעא, ואילו בדינים אחרים בכהת"כ זהב הוי פירא.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:7
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:7](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:7)

מאידך הרמב"ן השיג על שיטת רב האי ובעה"מ וז"ל ועוד נסתרו דברי רבינו הגדול ז"ל מלישנא בתרא דמרבינן דהבא משום דכתיב כסף הכסף ריבה, ואי ס"ד פירא הוי לכל מילי היכי איתרבי מכסף הכסף, והלא אין שם כסף עליו, והו"ל לאוקמיה רבויא לסלעין על סלעין א"נ לפריטי שהם טבעא לענין מקח וממכר, אבל לדהבא ליכא לאוקמיה דהא אמרת פירא הוי לכל מילי אפילו לגבי פירי, אלא ש"מ דהבא טבעא הוי לגבי מטלטלי ושאר מילי, הלכך אע"ג דלגבי כספא לענין מקח וממכר הוי פירא, איתרבי ליה מכסף הכסף ומחללין עליה אפילו כספא וכו' ואומר אני דטעמא דמ"ד אין מחללין משום דבעינן מטבע גמור דומיא דוצרת הכסף בידך, דלא ליתי מעשר לידי פסידא משום זילא, הילכך דהבא אע"ג דטבעא הוא לגבי פירי דחלול כיון שהוא נעשה פירות בסוף בשעה שאתה פורט אותו כסף והוא ניהו דאיתזיל לא מחללין עליה פירות דאזלינן בתר בסוף דהא פסיד בהו מעשר, דלא אמרינן מידי דהוה אכסף לב"ה משום דכסף מעשר א"צ לפרטו בזהב לעולם, אבל זהב צריך הוא לפרטו בכסף בירושלים שאין אדם קונה צורכי סעודה בזהב ונמצא שחלל אמידי דאיתזיל ורחמנא אמר פירי דמיתזלי אכסף דקאי בשויו, ומשו"ה חשיב כפירא לגבי נפשיה דלא קאים בשויו והוי פירא בסוף וכו' הילכך אין מחללין שאין מעשר עומד בטבעא דהא מיתזיל בהו וכו' ומסקנא ר' יוחנן הוא דאמר מחללין ולא חשבינן ביה בתר בסוף דלהוי כפירא משום כסף וכו' אבל הכא מודים לענין מקח וממכר דזהב טבעא הוי לגבי פירות וכו' וכיון דטבעא הוא לענין שום מידי את"ל אין מטבע נעשה חליפין אף זה אינו נעשה חליפין אפילו לגבי כסף דחריף דמ"מ טבעא הוי ודעתיה אצורתה וכו' עכ"ל. הרמב"ן קובע דזהב יש לו דין טבעא בכהת"כ לענין לקנות פירא דעלמא במקח וממכר ולענין שאינו נקנה בחליפין. ולמסקנא זהב הוי טבעא לענין פדיון פירות מע"ש. והא דלחד לישנא אין מחללין פירות מע"ש על זהב דין מיוחד הוא בפדיון מע"ש דצריכים טבעא בין בתחילה ובין לבסוף, ומכיון דלבסוף זהב הוי פירא דפרטין ליה אכסף בהביאו לירושלים ובכך מע"ש מפסיד את דמי הפירוט, משו"ה חל בזהב דין פירא נמי מעיקרא ואין פודין מע"ש עליו, ואע"פ דטבעא הוי בכהת"כ. אך לדינא זהב נחשב לטבעא לפדות פירות מע"ש עליו. ואילו במקח וממכר כשמחליפין זהב עבור כסף נחשב זהב לפירי משום חורפיה דכסף. ומ"מ מחללין כסף מע"ש אזהב משום גזה"כ כסף הכסף ריבה, עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:8
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:8](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:8)

והנה פשטות דברי הרמב"ם משמע דס"ל כשיטת הרמב"ן ולכן פסק במקח וממכר דבמחליף זהב בכסף דזהב הוי פירי, וגם דפודין פירות מע"ש על זהב, וזהב אינו נקנה בחליפין (פ"ו מהל' מכירה ה"ב), דבכהת"כ יש לזהב דין טבעא. ובדין חילול כסף מע"ש אזהב פסק הרמב"ם דמחללין כסף אזהב כב"ה. אך צ"ע בדברי הרמב"ם שכתב "מעות מע"ש אם רצה לצרף אותן בדינרי זהב כדי להקל משאן מצרף", דלמה לו להרמב"ם לומר שמחללין כסף מע"ש על זהב "כדי להקל משאן", דמה נ"מ למה מחללן, דאילו לפי הרמב"ן מחלל כסף אזהב מגזה"כ דכסף הכסף ריבה, אך מהרמב"ם משמע שיש בדין זה איזו שהיא סברא, ודבריו בזה מחוסרין ביאור.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:9
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:9](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:9)

ונראה דישנן שתי פרשיות בתורה בדין פדיון מעשר שני. בפ' בחוקתי (ויקרא כז: ל"א) כתיב "ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישתו יוסף עליו". ואילו בפרשת ראה (דברים יד: כ"ד - כ"ו) כתיב "וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשום שמו שם כי יברכך ה' אלוקיך. ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו. ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו'". ונראה מזה שיש שני דיני פדיון מע"ש: א) בפ' בחוקתי כתוב דין פדיון מע"ש דחל מדין פדיון קדש דעלמא הדומה לפדיון הקדשות דעלמא הנמנים באותה פרשה, ב) ובפ' ראה כתוב דין פדיון מע"ש דחל מדין הבאת מע"ש לירושלים, שממצות הבאת מע"ש לירושלים חל דין שאפשר לפדות פירות מע"ש ולהביא הכסף לירושלים ובכך לקיים מצות הבאת מע"ש לירושלים כדי לאכלו שם.¹ ומצות הבאת מקום דמעשר שני מתקיימת בהבאת כסף פדיון מע"ש לירושלים כדי לקנות פירות בירושלים ולאכלן שם בקדושת מע"ש.

footnotes:
¹ ע"ע במש"כ בפ' ראה (דברים יב: ו - ז) "והבאתם שמה עלתיכם וזבחיכם ואת מעשרתיכם ואת תרומת ידכם ונדריכם ונדבתכים ובכרת בקרכם וצאנכם. ואכלתם שם לפני ה' אלוקיכם ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ובתיכם אשר ברכך ה' אלקיך". בפרשה זו נכללה כל הקדשים שהבעלים חייבים להביאם לירושלים ולאכלם שם בשמחה כמצותם. ברם בפרשה זו אין עצם ההבאה קיום מצוה בחפצא כמו שמתקיימת בהבאת מע"ש, אלא רק קיום מצות גברא בעלמא להביא את קדשיו לביהמ"ק כמצותן ולשמח באכילתן. משא"כ במע"ש, שמפרשת "וכי ירחק ממך המקום" נלמדת חלות של קיום מצות הבאה המתקיימת בחפצא דמע"ש עצמו שמצותו להביאו לירושלים ולאוכלו שם וכמצות החפצא (רבינו זצ"ל). ועיין בס' החינוך (מצוה ש"ס) שביאר דמשרשי המצוה של מצות הבאת המעשרות (מע"ש ומעשר בהמה) ונטע רבעי לירושלים הוא כדי שיהיה בירושלים כל השנה כולה אוכל בשפע בשביל בני הישיבות ולומדי התורה בירושלים מפי הכהנים והלויים. ולפי טעמו מבואר למה התורה חייבה מצות הבאת מקום מיוחדת דוקא במעשרות בנטע רבעי ובבכור (עיין לקמן בשיעורים אות ו') ולא בקדשים אחרים וכדמבואר בשיעורים.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:10
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:10](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:10)

ולפי"ז נראה לבאר דברי הרמב"ם דמחללין כסף מע"ש על זהב "כדי להקל משאן", דר"ל דאע"פ דבמקח וממכר דעלמא כשמוכרין זהב בשביל כסף הזהב נחשב לפירי לגבי הכסף דהוי הטבעא, מ"מ בנוגע לדין חילול מע"ש הדין הוא להיפך, כי עיקר חלות חלול כסף מע"ש חל מדין הבאת מקום, דמדין הבאת מקום פודין מע"ש משום טרחת הדרך, וכדכתיב "וכי ירבה ממך המקום כי לא תוכל שאתו", דלהקל אטרחת הדרך פודין פירות מע"ש על כסף, וס"ל להרמב"ם דמשו"ה מחללין כסף מע"ש אזהב "כדי להקל משאן", דחילול כסף אזהב חל מדין קיום מצות הבאת מעשר שני לירושלים. ויוצא דדין חילול מע"ש הוא הפוך מבכהת"כ, דבפדיון מע"ש נחשב זהב כטבעא וכסף כפירי דמחללין כסף מע"ש על זהב כדי להקל בטרחת הדרך ולקיים מצות הבאת מעשר שני לירושלים. ונראה דזוהי כוונת הרמב"ם במש"כ "אם רוצה לצרף אותן בדינרי זהב כדי להקל משאן מצרף" דהיינו כדי להקל על משא מע"ש לירושלים, וס"ל דיסוד הדין של חילול כסף מע"ש על זהב הוא משום קיום מצות הבאת מקום.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:11
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:11](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:11)

ובדרך זו נמי יש לבאר מש"כ הרמב"ן אליבא דב"ש דאין מחללין כסף מע"ש על זהב, דאע"פ דבכך מקל במשא, ובדין היה שיוכל לחלל כסף מע"ש על זהב מדין הבאת מקום, אך בירושלים גופא מע"ש יפסיד מדלא יוכל לקנות פירות לאכילה עם דינרי הזהב עצמם, דיצטרך מקודם לפרטם אכסף, ומשום הפסד דמי הפירוט יחסר בקיום מצות אכילת מע"ש בירושלים, ומשום כך ס"ל לב"ש שלא ניתן לחלל כסף על זהב. משא"כ ב"ה סברי דכדי להקל ממשאו פודין כסף אזהב ואע"פ שיחסר לו בקיום אכילת מע"ש לבסוף. ונראה בביאור המחלוקת שבין ב"ש ובין ב"ה, דבמצות הבאת מעשר שני לירושלים יש שני קיומים: א) קיום מצות הבאת מע"ש לירושלים, ב) קיום מצות אכילת מעשר שני בירושלים. דבמע"ש חלה חלות מצוה בגופו של החפצא שיאכל בירושלים לבעליו וכלשון הרמב"ם (פ"ב מהל' מע"ש הל"א) וז"ל מע"ש נאכל לבעליו לפנים מחומת ירושלים עכ"ל. וכן כתב לגבי נט"ר (פ"ט שם הל"א) וז"ל ודינו להאכל בירושלים לבעליו כמע"ש עכ"ל. ובמנין המצוות הקצר בריש הלכות מע"ש ונט"ר כתב וז"ל להיות נט"ר כולו קודש ודינו להאכל בירושלים לבעליו כמע"ש עכ"ל. ובסה"מ (מצות עשה קכ"ח) כ' וז"ל ולשון התורה להיות זה המעשר עולה לירושלים ושם יאכלוהו בעליו עכ"ל. וכן כתב (במצות קי"ט) גבי נט"ר וז"ל ודינו שיעלהו לירושלים ויאכלוהו שם בעליו עכ"ל. ומבואר דס"ל להרמב"ם שקיום מצותן של מע"ש ונט"ר דחל בעצם החפצא דמעשר שני ונטע רבעי היא להעלותם ולהביאם לירושלים שיאכלו שם לבעליהם.¹ ונראה דב"ש ס"ל דמכיון דקיום מצות האכילה מהווה עיקר קיום המצוה שבחפצא דמעשר שני, קיום האכילה שבחפצא חשובה יותר מהקלת המשא בקיום ההבאה, ולכן סברי דחייב לטרוח ולהביא כסף מע"ש ולא לחללו על זהב. ומאידך ב"ה סברי דהקלת המשא בקיום ההבאה עדיפא ומחללין כסף אזהב ואע"פ שגורם הפסד מע"ש בקיום האכילה לבסוף. ומחלוקתם טעונה ביאור.

footnotes:
¹ עיין במנ"ח (מצוה תמ"ב) דחולק ע"ז וסובר דליכא קיום מצוה לאכול מע"ש בירושלים, אלא שחל רק איסור לאוכלו מחוץ לירושלים. ושיטתו תמוהה וכדהוכיח רבינו זצ"ל בשיעורים. ועל מה שהקשה המנ"ח דלמה לא מנו הרמב"ם והרמב"ן קיום מצות אכילת מע"ש כמצוה בפני עצמה, י"ל משום דעיקר קיום מצותו הוי קיום בחפצא, והמצוה שבחפצא כוללת את ההבאה ואת האכילה ביחד בקיום אחד. ויל"ע האם מתקיימת קיום מצות אכילת מע"ש כשנאכל שלא ע"י הבעלים אלא ע"י אדם אחר. ועיין ברמב"ם (פ"ז מהל' ממרים הל"ב) שכשאוכל בן סורר ומורה מע"ש הו"ל אכילת מצוה ופטור, ואע"פ שהחפצא אינו שלו אלא משל אביו שגנבו ממנו. ומשמע שבכל אופן שהחפצא דמע"ש נאכל ואפילו שלא ע"י בעליו מתקיימת קיום מצות החפצא דמע"ש שיאכל. ולכאורה הוא פסוק מפורש (דברים י"ד: כ"ו) "ואכלת שם לפני ה' אלוקיך ושמחת אתה וביתך", דאכילת בני הבית מהווה קיום מצות אכילת מע"ש, ואם אכילת בני ביתו הויא קיום מצוה י"ל דה"ה אכילת אדם אחר. ועיין לקמן בשיעורים אות ו' ובהערות 13 - 12 דיתכן דיש קיום מצות אכילה בחפצא דמע"ש אפילו באכילת נכרי ואע"פ שאינו מצווה כגברא באכילת מע"ש, עיי"ש.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:12
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:12](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:12)

ונראה לבאר פלוגתתם עפי"ד הרמב"ם (סה"מ מצוה קס"ח) שמנה מצות מע"ש הכוללת בתוכה גם הבאת מע"ש לירושלים וגם אכילתו במצוה אחת. וס"ל דיסוד המצוה הוא לקיים מצות החפצא דמע"ש - שיעלה המע"ש לירושלים ושיאכל שם לבעליו. ויל"ע מתי חלה חובת קיום אכילת מע"ש, דיתכן דחלה בשעת הפרשת מע"ש ביחד עם חובת קיום הבאתו לירושלים, ומאידך יתכן לומר דרק חובת ההבאה לבדה חלה משעת ההפרשה, ואילו חובת קיום אכילת מע"ש חלה רק בשעה שנכנס המעשר שני בתוך חומות ירושלים.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:13
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:13](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:13)

ונראה דבזה פליגי ב"ש וב"ה. דב"ש ס"ל דמצות אכילת מע"ש חלה משעת ההפרשה, ומשו"ה אין מחללין כסף על זהב כי הריווח בקיום האכילה עדיפא מהריווח בקיום ההבאה, כי האכילה מהווה עיקר קיום מצות החפצא דמע"ש. ומאידך ב"ה ס"ל דמצות אכילה אינה חלה משעת ההפרשה, דחל מצות אכילת מע"ש רק אחרי שנתקיימה קיום ההבאה לירושלים. ומשו"ה סברי דהריווח בקיום ההבאה בשעתה מלכתחלה עדיף מהריווח בקיום האכילה לבסוף, ומחללין כסף מע"ש על זהב כדי לקיים ביותר את מצות ההבאה, וההפסד במצות האכילה שלאח"כ אינו מעכב וקובע, משום דמצות האכילה עדיין לא חלה טרם קיום מצות הבאת מע"ש לירושלים.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:14
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:14](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:14)

ועיין ברמב"ם (פ"ב מהל' מע"ש הל"ה - ו') וז"ל לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וכו' אינו לוקה מן התורה עד שיאכלנו אחר שנכנס לחומת ירושלים שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ואכלת לפני ה' אלוקיך, כיון שנכנס למקום אכילתו ואכלו בחוץ לוקה וכו' עכ"ל. ומכאן משמע דמצות אכילת מע"ש חלה רק לאחר שנכנס המע"ש למקום אכילתו בירושלים ולא מלפני כן, ומשו"ה רק משנכנס למקום אכילתו נאסר לאוכלו מחוץ לירושלים כי יסוד האיסור לאכול מע"ש מחוץ לירושלים הוא שלא לבטלו ממצותו להאכל בירושלים. ומצות מע"ש להאכל בירושלים חלה רק משנכנס המע"ש לתוך העיר. ונראה עוד דקדושת מע"ש משעת ההפרשה אינה קדושה גמורה, שנתקדש למצות הבאה בלבד ולא למצות אכילה, והכניסה בתוך חומות ירושלים מקדשת את החפצא דמע"ש בקדושה גמורה למצות האכילה, ולכן חל אז האיסור לאוכלו מחוץ לירושלים שלא כקדושתו ושלא כמצוותו. ומזה יש סמוכין לשיטת ב"ה דס"ל דבשעת ההפרשה חלה רק מצות ההבאה בלבד ולא מצות האכילה, שלא כשיטת ב"ש, וכמש"נ.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:15
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:15](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:15)

**ב.**
ביאור שיטת הרמב"ם בדין פדיון שני במעשר שני


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:16
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:16](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:16)

והנה נתבאר לעיל שיש שני דיני פדיון מעשר שני: א) פדיון דחל מדין פדיון הקדש דעלמא, וב) פדיון דחל מדין מיוחד של הבאת מע"ש לירושלים. ולפי"ז נראה ליישב נמי שיטת הרמב"ם, דעיין ברמב"ם (פ"ה מהל' מע"ש ה"ג) שכתב וז"ל פדה פירות מעשרו והוסיף חומש וחזר ופדה הפדיון לעצמו פעם שנייה מוסיף חומש שני על הקרן בלבד ואינו מוסיף חומש על החומש עכ"ל. ובפשטות הרמב"ם מיירי באדם שפדה בפדיון הראשון פירות מע"ש על כסף ואח"כ פדה את הכסף על כסף אחר בפדיון שני, דאפשר לעשות כן וכדפסק הרמב"ם (פ"ד מהל' מע"ש ה"ה) וז"ל אין מחללין מעות מע"ש על מעות אחרות בין שהיו אלו ואלו כסף או אלו ואלו נחושת וכו' ואם עבר וחילל הרי אלו מחוללין עכ"ל. ובפדיון שני דכסף על כסף פסק הרמב"ם דמוסיף חומש על הקרן. וצ"ע דבסוגיין כשפדה כסף על זהב פסק הרמב"ם דאינו מוסיף חומש וכדכתב (פ"ה מהל' מע"ש הי"ג) וז"ל מעות מעשר שני אם רצה לצרפם בדינרי זהב כדי להקל משאן מצרפן, ואם צרפן לעצמו אינו מוסיף חומש שאין זה דרך פדייה עכ"ל, וצ"ע מ"ש פדיון כסף אכסף דמוסיף חומש מפדיון כסף אזהב דאינו מוסיף חומש.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:17
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:17](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:17)

ונראה דשאני פדיון כסף אזהב דחל מדין הבאת מקום וכדכתב הרמב"ם "אם רצה לצרפם בדינרי זהב כדי להקל משאן מצרפן". ומאחר שמצרף הכסף על הזהב כדי להקל משאו הו"ל חלות דין פדיון אחד, שהתחיל כשפדה את הפירות על הכסף והסתיים כשפדה וצירף את הכסף על הזהב, ומאחר דהו"ל חלות שם פדיון אחד אינו מוסיף אלא חומש אחד ולא שני חומשים. וזוהי כוונת הרמב"ם בביאורו את הפטור מלשלם עוד חומש "שאין זה דרך פדייה", דר"ל דאינה חלות שם פדיון שני אלא המשך של הפדיון הראשון דחל מדין הבאת מקום. משא"כ כשפודה כסף אכסף דאינו אלא חלות פדיון דעלמא דאינו חל מצד דין הבאת מקום - דכסף אכסף אינו מקל במשאו - ולכן הו"ל חלות שם פדיון שני שחל בפני עצמו, ומדין חלות פדיון בפני עצמו מחייב חומש שני.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:18
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:18](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:18)

ונראה דכ"ז נכון בפדיון מע"ש דחל משני דינים: א) מדין פדיון הקדש דעלמא, וב) פדיון דחל מדין מיוחד של הבאת מע"ש לירושלים, משא"כ בפדיון הקדש דחל רק מדין פדיון דעלמא ולא מדין הבאת מקום. דנראה לומר דאע"פ דפשיטא דאף בהקדש יש מצוה להביא קדשים לירושלים וכדכתיב "שמה תביאו", מ"מ לא חידשה התורה בהקדש דין פדיון מדין הבאת מקום, דפדיון הקדש חל רק מדין פדיון בעלמא. ומשו"ה בפדיון הקדש אין חילוק בין אם הוא פודה כסף אכסף או כסף אזהב,¹ דבכל אופן הו"ל הפדיון חלות שם ומעשה פדיון בפני עצמו וחייב לשלם חומש שני עבור הפדיון השני שעשה מאחר שאין פדיון הקדש חל מדין הבאת מקום כמו דחל פדיון מע"ש.

footnotes:
¹ יל"ע אם אפשר לפדות פדיון הקדש כסף אזהב, דהא כסף טבעא וזהב פירי בקנין כסף דעלמא. ויתכן דבהקדש סדר הפדיון הוא הפוך ממע"ש דהיינו לפדות דוקא הקדש בראשונה אזהב ואח"כ מזהב אכסף, ובפדיון השני מוסיף עוד פעם חומש וכדמבואר בשיעורים.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:19
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:19](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:19)

**ג.**
נפ"מ לדינא בדין פדיון מע"ש מדין קיום הבאת מקום


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:21
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:21](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:21)

ולפימש"נ דחל בפדיון מע"ש דין הבאת מקום מבואר נמי עוד כמה הלכות בפדיון מעשר שני. דעיין ברמב"ם (פ"ד מהל' מע"ש ה"ז) שהביא דין המשנה (פ"ב דמעשר שני מ"ו) וז"ל בשעת הדחק מותר לחלל מעות הכסף על נחשת לא שיקיים כן אלא עד שימצא ריוח ויחזור ויחלל מעות הנחשת על מעות הכסף עכ"ל. וכמו"כ פסק (בפ"ו מהל' מע"ש ה"ב) שכשיש לו מעות נחשת מפדיון מע"ש דחוזרים ומחללים אותם על סלע דכסף. וצ"ע בזה דמאחר שכבר פדה מע"ש על נחשת למה חייב לחלל הנחשת עוד פעם על כסף. ונראה דמצד דין פדיון בעלמא אין חיוב לפדות נחשת פעם נוספת על כסף, דהא כבר פדה הפירות דמע"ש. והא דחייב לפדות שוב את הנחשת על כסף יסוד החיוב הוא משום דין הבאת מקום, דעיקר קיום הבאת מקום דמע"ש מתקיים במטבע של כסף וכדכתיב "וצרת הכסף", וכדפסק נמי הרמב"ם (פי"ד מהל' מע"ש ה"ט) וז"ל אין פודין פירות מעשר אלא בכסף שנאמר וצרת הכסף עכ"ל, והוא דין מיוחד בפדיון מע"ש מצד דין הבאת מקום.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:22
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:22](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:22)

והנה הרמב"ם פסק (פ"א מהל' מע"ש ה"יד) וז"ל מע"ש הואיל וטעון הבאת מקום אין מביאין אותו מחו"ל כבכור בהמה, לפיכך לא חייבו להפריש מע"ש בסוריא עכ"ל. ולכאורה דבריו צ"ע, דמאחר דחייבו סוריא בתרומות ומעשרות וקידשוה כא"י מדרבנן למה לא תיקנו בסוריא מצות מע"ש מדרבנן.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:23
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:23](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:23)

והנראה מכאן דאין מצות הבאת מע"ש לירושלים דין והיכי תימצי בעלמא, אלא דמצות הבאת מקום חלה בעיקר חלות דין מע"ש. שרק מע"ש שחלה בו מצות הבאת מקום לירושלים מתקדש בקדושת מעשר שני, ואי ליכא חלות מצות הבאת מקום הריהו חולין. ולכן פסק הרמב"ם שאין מע"ש בסוריא, דנהי דקידשו החכמים את סוריא בקדושת א"י, מ"מ לא הפקיעו ממנה חלות שם חו"ל,¹ דמצד דין חו"ל שבסוריא המע"ש אינו ראוי למצות הבאת מקום, וכשאין חלות מצות הבאת מע"ש לירושלים אין מצות מע"ש חלה כלל.² ולפי"ז מבואר נמי דפדיון מע"ש אינו חל רק מדין פדיון דעלמא אלא אף מדין מיוחד דהבאת מקום, כי דין הבאת מעשר שני לירושלים הוא מעיקר חלות דין מע"ש ומעכב בעיקר המקדש דמע"ש. ופדיון מע"ש הוי קיום במצות הבאת מע"ש להאכל בירושלים.

footnotes:
¹ דלכאורה סוריא הויא חלות שם חו"ל וכדחזינן דאית בה טומאת ארץ העמים (גיטין ח א) אלא דנתקדשה בקדושת א"י לגבי תרו"מ מדרבנן. דנ"ל דיש שני דינים בא"י: א) שם א"י, ב) קדושת א"י. ונ"מ לדינים שונים למשל מצות ישוב הארץ דאורייתא דתלויה בשם א"י ולא בקדושת הארץ, ומאידך מצוות תרומות ומעשרות תלויות בקדושת א"י ולא בשם א"י, (עיין לקמן בשיעורים דף נג: בענין ארץ ישראל וקדושתה שדן רבנו זצ"ל ביסוד זה בארוכה). אמנם עיי"ש בשיעורים דנקט רבנו זצ"ל דחל בסוריא שם א"י אולם חסר בה חלות דין קדושת א"י מדאורייתא דקיי"ל כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, ואעפ"כ חל בסוריא מצות ישוב א"י מדאורייתא ומשו"ה כותבין עליו שטר ע"י נכרי אפילו בשבת (עיין בגמ' גיטין ח: וברמב"ם פ"ו מהל' שבת הי"א). ולכאורה יהיה בזה נפ"מ לענין כמה דינים כגון עגלה ערופה וסמיכת זקנים דתלויים בחלות שם א"י ולא בקדושת א"י (עיי"ש בשיעורים), וצ"ע בדברי רבנו כאן דנקט דליכא שם א"י בסוריא. ונראה לומר דיש ג' דרגות: א) חפצא דא"י - דהיינו גבולות הארץ המובטחת לאברהם יצחק ויעקב, ב) חלות שם א"י - דחל מדין קנין ממון ע"י כיבוש, ג) חלות דין קדושת א"י - לגבי מצות התלויות בארץ. ונראה דסוריא הוי חפצא דחו"ל ומשו"ה לא חל בה דין הבאת מקום לגבי בכור ומע"ש ואע"פ שחל בה חלות שם א"י מדאורייתא ע"י כיבוש דהוי קנין ממון של כלל ישראל, וחל בה נמי קדושת א"י לענין תרו"מ מדרבנן.
² ע"ע לקמן בשיעורים אות ו', ועיין באגרות הגרי"ד פ"י מהל' מע"ש ה"י (עמ' קס"ד).


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:24
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:24](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:24)

**ד.**
דין פדיון מע"ש ודין חילול מעשר שני


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:25
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:25](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:25)

ונראה דיש שני דינים בחליפי מע"ש: א) חלות דין פדיון כשפודה פירות מע"ש על כסף מחוץ לירושלים. ב) חלות דין חילול כשקונה פירות בירושלים בכסף מע"ש. ויעויין בתוס' (ד"ה השתא) וז"ל הא פשיטא ליה שיש חילוק בין ירושלים לחוץ לירושלים, דחוץ לירושלים עיקר חילול הוא פירות על פריטי או על סלעים כדי להקל משאו, ובירושלים עיקר החילול הוא כסף על פירות כדי לאכלם או על פריטי כדי לקנות בהם צורך אכילה וכו' עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:26
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:26](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:26)

ונראה דאין כאן רק דין בעלמא בשינוי סדר חליפי הקדושה, דמחוץ לירושלים הקדושה מתחלפת ועוברת מפירות לכסף, ובירושלים מתחלפת ועוברת מכסף לפירות. אלא שיש כאן שני דינים וחלויות שונים. ונראה דפדיון פירות מע"ש על כסף מחוץ לירושלים חל מדין קנין כסף, דהוא יסוד דין פדיון הקדשות דעלמא וכדמבואר ברש"י (קידושין דף כו. ד"ה דבר תורה מעות קונות) וז"ל כדאשכחן גבי הקדש ונתן הכסף וקם לו עכ"ל. וכמו"כ כתב רש"י לקמן (דף מו. ד"ה סבר) וז"ל דבר תורה מעות קונות כדאשכחן גבי הקונה מן ההקדש שאמרה תורה ונתן הכסף וקם לו עכ"ל. וכן נמי מוכח מהגמרא בקידושין (דף ה.) "מה לכסף שכן פודין בו ההקדש". ומכאן דאף פדיון הקדש חל מדין קנין כסף. ולכאורה נמי משמע הכי מלישנא דמשנה (קידושין כח ב) "רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה", דמשמע דקניני הקדש חלין מדין קנין כסף ואילו בהדיוט מעות אינן קונות אלא חזקה קונה.¹ וה"ה בפדיון מע"ש, חלות דין הפדיון הוא דהפודה קונה את הפירות ממע"ש עם הכסף, ומאחר שקנה את הפירות הקדושה מתחללת מהפירות ומתחלפת ונתפסת בכסף הפדיון שהוא קנוי עכשיו למע"ש, והפירות יוצאים לחולין ביד הפודה שקנאם.

footnotes:
¹ עיין בחידושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם (פ"ח מהל' מעשר שני ה"ז) ובחידושי הגר"מ הלוי (פ"ד מהל' עכו"ם הי"ג) וע"ע בספר אבי עזרי על הרמב"ם (פ"ג מהל' אישות ה"א).


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:27
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:27](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:27)

אולם נראה לומר דחילול כסף מעשר שני אפירות בירושלים אינו חל מדין קנין כסף בעלמא, שהרי הרמב"ם פסק דמע"ש ממון גבוה ואין מקדשין בו אשה (פ"ג ממע"ש הלי"ז). ולפי"ז נראה דעיקר הדין דקנין פירות בירושלים בכסף מע"ש חל מפאת מצות מע"ש להאכל בירושלים וכדכתיב "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך", והקנין חל בתורת קיום מצות מע"ש.¹ ונראה דדין מע"ש ממון גבוה אינו קובע דליכא להדיוט חלות בעלות כלל במע"ש, אלא דאע"פ דיש לו חלות שם בעלות, מ"מ בעלותו מוגבלת היא, כי מחוייב הוא לקיים מצות החפצא דמע"ש להביאו ולאוכלו בירושלים. ומשו"ה אינו יכול לקדש בו אשה דאין זה ממצות מע"ש². ברם לצורך מצות אכילה הרי הוא הבעלים של הכסף דמע"ש להוציאו ולחללו אפירות. ונראה דבחילול כסף מע"ש אפירות בירושלים חלה חלות חליפי קדושה מכסף אפירות כמצות מע"ש, כלומר דנכנסין הפירות לקדושה תחת הכסף לשם קיום מצות אכילה, שהקדושה שבכסף מתחלפת ועוברת מהכסף לפירות וחל הקנין ממילא, דהיינו דהכסף עוברת מבעלות ורשות דמע"ש לקנין ההדיוט בעל הפירות, והפירות שנתפסו בקדושה תחת הכסף נכנסין ממילא לרשות מע"ש.³

footnotes:
¹ ע"ע ברשימות שיעורים למס' סוכה (עמ' קס"ו - קס"ז).
² עיין להלן בשיעורים דף נג. בענין מעשר שני אות א', ועיין באגרות הגרי"ד הלוי פ"ג מהל' מע"ש ונט"ר הי"ז.
³ צ"ע מפסק הרמב"ם (פ"ז מהל' מע"ש הלי"ד) שפסק שכשלקח מים ומלח מכסף מע"ש המעות יוצאים לחולין ועכ"ז לא קנה מע"ש את המים ואת המלח. ומ"מ מפסק זה נמי מוכח דאין כאן חלות קנין כסף דעלמא, דהא המים ומלח לא נקנו למע"ש ומ"מ הכסף התחלל ויצא לחולין, וצ"ע.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:28
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:28](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:28)

ולכאורה יש עוד ראייה דחלין בזה שני דינים נפרדים ממה שפסק הרמב"ם (פ"ד מהל' מע"ש ה"ג) שכתב וז"ל הפודה מע"ש מברך על פדיון מע"ש. ואם חיללן על פירות אחרות או שחילל מעות על הפירות מברך על חילול מעשר שני עכ"ל. ומבואר דלרמב"ם מברכין שתי ברכות שונות, "על פדיון מע"ש" ו"על חילול מע"ש", והוא משום דס"ל דחלין ב' חלויות שונות - חלות פדיון וחלות חילול. ונראה דחלוקים הם ביסוד דיניהם, דפדיון פירות מע"ש על כסף מהוה חלות קנין ואילו חילול כסף מע"ש על פירות מהוה חלות תמורת קדושה מהכסף לפירות.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:29
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:29](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:29)

ויעויין במחלוקת שבין הרמב"ם והראב"ד (פ"ד מהל' מע"ש ה"ב - ה"ו) דתרווייהו ס"ל דאפילו מחוץ לירושלים אם חילל כסף מעשר על פירות החילול חל בדיעבד ויעלו הפירות ויאכלום בירושלים. אולם נחלקו בדין חילול פירות מע"ש על פירות, דלהראב"ד אינו חל כלל, דפרי ראשון דמע"ש אינו נפדה אלא בכסף צורה ולא בפירות דאינם אלא שוה כסף דפסול לפדיון מע"ש. ואילו לפי הרמב"ם פירות מתחללין על פירות אפילו מחוץ לירושלים. ושיטתו צ"ע, דלכאורה סותר את עצמו, שהרי פסק (פ"ד מהל' מעשר שני ה"ט) שאין פודין מע"ש אלא בכסף שיש עליו צורה ואם פדה על אסימון לא עשה כלום, וא"כ קשה היאך מועיל חילול פירות על פירות, דחסר פדיון במטבע שיש עליה צורה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:30
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:30](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:30)

ונראה דהרמב"ם סובר דחילול פירות על פירות אינו חל מדין פדיון, דהיינו מדין קנין, דהא ליכא בזה כסף צורה. אלא דחל מדין חילול כמו בחילול מעות מע"ש על פירות בירושלים דחל החילול מדין התפסת קדושה. דכמו שמחללין מעות מע"ש בחלות תמורת קדושתן על גבי פירות כדי לאכל את הפירות בירושלים, ה"ה פירות הראשונים דמע"ש מתחלפין בפירות אחרים כדי לאכל את הפירות השניים בקדושת מע"ש בירושלים. ומשו"ה כלל הרמב"ם חילול פירות אפירות ומעות אפירות בהלכה אחת ובברכה אחת.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:31
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:31](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:31)

ויוצא דבזה פליגי הרמב"ם והראב"ד, לשיטת הרמב"ם אף פרי ראשון דמע"ש נתפס בתמורת קדושתו בפרי שני כדי לקיים מצות אכילת מע"ש בפרי שני, ואע"פ שבכך נתבטלה מצות האכילה שהיתה חלה מלכתחילה על הפרי הראשון. ואילו הראב"ד סובר שחילול אינו חל מפרי לפרי, דס"ל דרק כסדר מצותן נתפס פרי שני בקדושת מע"ש, דהיינו לחלל מקודם על מעות מע"ש שאינם ראויים לאכילה, ואח"כ מהמעות על פירות שניים ולאכלם בירושלים. ואילו לחלל ולהחליף פרי ראשון בפרי שני ס"ל דאינו חל, דהרי חילול כזה הוא שלא כמצות מע"ש, המחייבת אכילת פרי ראשון עצמו בירושלים או לפדותו בכסף צורה ולהביא את הכסף שנתקדש בקדושת מע"ש בקיום הבאה לירושלים מפני טורח הדרך, ואח"כ לחלל הכסף על פירות שניים בירושלים ולאכלם.¹

footnotes:
¹ עיין ברמב"ם (פ"ח מהל' מעשר שני ה"ז) וז"ל הלוקח פירות בסלע של כסף מעשר ומשך הפירות ולא הספיק ליתן הסלע עד שהוקרו הפירות ועמדו בשתים, הרי זה מפריש עליהן סלע בלבד שנאמר ונתן הכסף וקם לו בנתינת הכסף קונה והשכר למעשר עכ"ל. והראב"ד השיג עליו באריכות וכתב וז"ל אי אפשר לזה בלא שבוש שהרי לא נתן הכסף וכו' עכ"ל. ודברי הרמב"ם לכאורה תמוהים, דאיך פסק שקנה את הפירות בכסף מע"ש דהרי עדיין לא נתן את הכסף למוכר הפירות. ונהי דקנה הפירות במשיכה כהדיוט מ"מ רק התחייב לתת את הכסף דמע"ש למוכר, וא"כ היאך כתב שקנה בנתינת הכסף שהרי עדיין לא נתן הכסף למוכר הפירות. אך לפי"ד רבינו זצ"ל יתכן ליישב דחילול כסף מע"ש על פירות אינו חל מדין קנין כסף דעלמא, דאזי צריך לתת את הכסף לידי המוכר. אלא יסוד דין חילול הוי חלות דין תמורת וחליפי הקדושה מהכסף על גבי הפירות, דהפירות נכנסים לקדושה תחת הכסף. ובכן י"ל דס"ל להרמב"ם דאף במשיכת הפירות בלבד חלה תמורת וחליפי הקדושה, דבמשיכה בעלמא נחשבין הפירות לתמורת הכסף דחלה בהם קדושה תחת הכסף, ולפיכך קנה מעשר משעת משיכת הפירות שנתקדשו והכסף יצא לחולין. אמנם עדיין צ"ע דא"כ היה לו להרמב"ם להביא את הפסוק דחילול מע"ש, "ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך" ולא את הפסוק ד"ונתן הכסף וקם לו" דמיירי בפדיון הקדש דעלמא - כשפודה הקדש בכסף חולין, דחל מדין קנין כסף ולא מדין חילול הקדש. ונראה דלא הביא הרמב"ם את הפסוק ד"ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך" דמיירי כשנתן את הכסף דמע"ש למוכר הפירות, ובכך התהווה מעשה החילול. ואילו בציור שברמב"ם מעשה החילול נעשה באופן הפוך, שבעל הפירות נתנם לבעל הכסף, ובכך הפירות נכנסו לקדושה תחת הכסף. והא דהביא הרמב"ם את הפסוק "ונתן הכסף וקם לו" היינו לקבע שבחלות החילול של הפירות תחת הכסף חל נמי חלות קנין, דהפירות שנתקדשו נקנו למע"ש והכסף שנתחלל נקנה לבעל הפירות, דהפסוק ד"ונתן הכסף" קובע חלות קנין בפדיון הקדשות. ועוד יתכן דס"ל לרמב"ם שכשמשך את הפירות, מעיקרא חל קנין מע"ש מדין משיכה, וקנין זה חל כקנין לשם אכילת מע"ש ומשו"ה חל חלות שם מע"ש בפירות, ובבת אחת קדושת מע"ש שבכסף מתחללת ונתפסת בפירות הקנויים למע"ש. ומשו"ה הביא את הפסוק ד"ונתן הכסף" דכמו דבפדיון כסף מעיקרא חל הקנין וע"י נפדה ומתחללת הקדושה, ה"ה כאן במשיכת הפירות מעיקרא חל הקנין וע"י נפדה ומתחללת הקדושה. ועיין בחידושי הגר"ח זצ"ל על הרמב"ם פ"ח מהל' מע"ש ה"ז.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:32
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:32](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:32)

ועוד נראה לבאר את שיטת הראב"ד, דיעויין בראב"ד בדין חילול פירות על פירות מחוץ לירושלים שכתב (פ"ד מהל' מע"ש ה"ב) וז"ל והראשונים לא יצאו לחולין ויעלו גם הם ולעולם פירות הראשונים של מעשר אינם מתחללים אלא על כסף, ואפילו דיעבד משמעתא דמס' סוכה (מ:) ופרי שני נמי דיעבד אין לכתחילה לא עכ"ל. ונראה שהראב"ד השווה דין פרי ראשון דמע"ש בחילול פרי על פרי עם דין חילול פרי על פרי שני בשביעית, דהדין הוא דהפרי השני נתפס בקדושת שביעית והפרי הראשון נשאר בקדושתו. והראב"ד דוחה בכך את שיטת הרמב"ם שסובר דחל קיום מצות חילול מע"ש מפרי ראשון על פרי שני, דס"ל לראב"ד דחל רק דין בעלמא של תפיסת דמים בקדושת מע"ש כבשביעית, שחילול ומקח וממכר תופסין פרי שני בקדושה בלי לחלל את הפרי הראשון שאינו יוצא לחולין.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:33
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:33](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:33)

ויעויין עוד בראב"ד (שם ה"ג) שהשיג על מה שפסק הרמב"ם לברך על חילול פירות מע"ש על פירות וז"ל אני אומר שאם חלל פירות על פירות אינו מברך לפי שאינו רשאי לעשות כן ואם בירך הרי זה מנאץ עכ"ל. ונראה דהראב"ד אזיל לשיטתו דס"ל דליכא קיום מצות ד"ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך" בחילול פירות מע"ש על פירות, אלא דחלה התפסת קדושה בעלמא. והראב"ד סובר דרק כשמקיים מצותו של מע"ש לחלל כסף על פירות חל דין לברך, ולא בהתפסת קדושה בעלמא. מאידך הרמב"ם פסק דמברכין בחילול פירות על פירות משום דס"ל דחילול פירות על פירות מהווה קיום מצות מע"ש ד"ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך", ומשו"ה ס"ל דמברך עליו, והרמב"ם אזיל לשיטתו דס"ל דבחילול פירות על פירות הפרי הראשון מתחלל מדין מצות "ונתת", שלא כהראב"ד הסובר דהפרי הראשון לא מתחלל ונשאר בקדושתו ובמצותו להאכל בירושלים.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:34
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:34](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:34)

**ה.**
פדיון מעשר שני בזה"ז


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:35
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:35](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:35)

עיין בתוס' (מסכת ברכות דף לה. ד"ה ולמאן) וז"ל וכרם רבעי בזה"ז מחללין על שוה פרוטה ושוחקו ומטילו לנהר וכן מפורש בשאלתות דר' אחאי עכ"ל. והקשה הגרע"א זצ"ל בגליון הש"ס "ותמוה לי כיון דילפינן חילול חילול ממעשר ליבעי חילול על דבר שעליו צורה, וצ"ע".


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:36
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:36](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:36)

והנה עיין ברמב"ם (פ"י מהל' מאכלות אסורות הל' י"ז) וז"ל כיצד פודין פירות נטע רבעי בזמן הזה אחר שאוסף אותן מברך וכו' ואח"כ פודה את כולן ואפילו בפרוטה אחת ואומר הרי אלו פדויין בפרוטה זו ומשליך אותה פרוטה לים המלח או מחללן על שוה פרוטה מפירות אחרות ואומר הרי כל הפירות האלו מחוללין על חטים אלו או על שיעורים אלו וכיוצא בהן ושורף אותן כדי שלא יהיו תקלה לאחרים ואוכל כל הפירות עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד (שם) וז"ל א"א זהו תימה דהא ילפינן קדש קדש ממעשר שני ומה להלן כסף אף כאן כסף עכ"ל. ובכסף משנה שם תירץ את שיטת הרמב"ם וז"ל וי"ל לדעת רבינו דהני מילי בזמן הבית דוקא עכ"ל. ועיין עוד ברמב"ם (פ"ב מהל' מעשר שני הל' ב' - ג') וז"ל והורו הגאונים שאם רצה לפדות שוה מנה בפרוטה לכתחילה בזה"ז פודה, לא יהיה זה חמור מן ההקדש ומשליך הפרוטה לים הגדול. וכן אם חילל מעשר שוה מנה על שוה פרוטה מפירות אחרות הרי זה מחולל, ושורף את הפירות שחילל עליהם כדי שלא יהיו תקלה לאחרים כפדיון נטע רבעי בזה"ז כמו שביארנו בהל' מאכלות אסורות עכ"ל. והשיג הראב"ד וז"ל א"א תמה אני אם אמרו הגאונים שיפדה מעשר שני אפילו בזה"ז פירות על פירות אלא במעשר שני של חו"ל שעשאו כדמאי עכ"ל, וברדב"ז שם תירץ דרק בזמן הבית בעי כסף ואילו בזה"ז מחללין לכתחילה מעשר שני והקדש שוה מנה על שוה פרוטה דפירות כדין נטע רבעי.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:37
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:37](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:37)

ועיין ברמב"ם (פ"ד מהל' מע"ש הל' א' - ה') וז"ל הרוצה לפדות פירות מעשר שני פודה אותן בדמיהן ואומר הרי המעות האלו תחת הפירות האלו או הרי הפירות האלו מחוללות על המעות האלו וכו' ויצאו הפירות לחולין ויעלו המעות לירושלים ויוציאם שם שנא' וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו, וכן אם רצה לחלל פירות המעשר על פירות אחרות יעלו הפירות השניות ויאכלו בירושלים ולא יחלל ממין על שאינו מינו ולא מן היפה על הרע וכו', הפודה מעשר שני מברך על פדיון מעשר שני ואם חיללן על פירות אחרות או שחילל המעות על הפירות מברך על חילול מעשר שני וכו' כשפודין המעשר אין פודין אותו לשם מעשר אלא לשם חולין ואומרים כמה שוין פירות חולין אלו ואע"פ שהכל יודעין שהן מעשר כדי שלא יתבזה. אין מחללין מעות מעשר שני על מעות אחרות בין שהיו אלו ואלו כסף או אלו ואלו נחושת או הראשונות כסף והשניות נחושת וכו' ואם עבר וחילל הרי אלו מחוללין עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם דחלין ב' דינים: א) דין פדיון מעשר שני במעות, ב) דין חילול פירות בפירות אחרות. והויין שני דינים שונים, דדין פדיון בכסף נלמד מן הפסוק "וצרת הכסף בידך" ומהווה חלות קנין שחל בכסף דוקא, ואילו דין חילול על פירות נלמד מהפסוק "ונתת וגו' בכל אשר תאוה נפשך", והוא מהווה קיום במצות אכילת מעשר שני בירושלים דהקדושה עוברת מפירות ראשונים לשניים לשם קיום מצות אכילת מעשר שני. והראב"ד (פ"ד מהל' מעשר שני ה"ב) השיג על הרמב"ם וז"ל והראשונים לא יצאו לחולין ויעלו גם הם ולעולם פירות הראשונים של מעשר אינם מתחללים אלא על כסף ואפילו דיעבד וכו' אלא בדמאי דמחלל לכתחילה עכ"ל, ומבואר דנחלקו הרמב"ם והראב"ד אם חל דין חילול פירות בפירות אף בזמן הבית, דלשיטת הרמב"ם חל דין חילול בפרי ראשון על פרי שני אפילו חוץ לירושלים, דמעלה את הפירות השניים לבדם לירושלים כדי לקיים בהם מצות אכילת מעשר שני. משא"כ לשיטת הראב"ד דין חילול להוציא את הפרי הראשון לחולין לא נאמר אלא בדמאי, דדין חילול על פרי שני אינו נוהג במע"ש אלא בירושלים כשקונה פרי בכסף מע"ש שהביא שם. ועיין בכסף משנה (שם) שביאר דפליגי בביאור הסוגיא במס' סוכה (דף מ:) דתניא אחד שביעית ואחד מעשר שני מתחללין על בהמה חיה ועוף ומוקי לה בדמי שביעית ודמי מעשר דאי בפירות מעשר הא כתיב וצרת הכסף בידך, ופירש רש"י דאין מתחלל אלא על המטבע דבר שיש בו צורה. והרמב"ם סובר דלא נלמד מקרא דוצרת הכסף בידך דבעי כסף דוקא אלא למעוטי שלא יחלל על שאינו מינו. ולפי"ז צע"ק בכוונת הראב"ד בהלכות מעשר שני (פ"ב ה"ג) שהשיג על מה שפסק הרמב"ם שמחללין פירות על פירות בזה"ז, דהרי אף בזמן הבית חולק עליו (פ"ד שם ה"ב).


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:38
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:38](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:38)

ונראה לבאר בכוונת השגתו דמשיג דאפילו לשיטת הרמב"ם שחל דין חילול פירות בפירות מחוץ לירושלים, דמעלה את הפירות השניים לקיים בהם מצות אכילת מעשר שני בירושלים, דזהו דוקא בזמן הבית דאיכא קיום מצות אכילת מעשר שני בפירות השניים. אמנם בזמן הזה דאי אפשר לקיים מצות אכילת מעשר שני בפירות שניים כיון דמעשר שני אינו נאכל אלא בפני הבית (פ"ב שם ה"א), לא יהא אלא כדבר שאינו נאכל שאין מחללים עליו, דבטל לגמרי דין חילול פירות בפירות בזה"ז, דבזמן הזה חל רק דין פדיון בכסף צורה. ולפי"ז יש לדחות את דברי הרדב"ז (פ"ב ה"ב) שתירץ דדין פדיון בכסף חל דוקא בזמן הבית וע"כ פסק הרמב"ם דבזה"ז מחללין פירות על פירות, דמוכח מהרמב"ם (פ"ד ה"ב) דחל דין חילול פירות בפירות בזמן הבית משום דמקיים בהם מצות אכילת מעשר שני בירושלים. ואם נחלק בין בזמן הזה לזמן הבית אזי י"ל דבזה"ז דליכא קיום מצות אכילת מעשר שני חל רק דין פדיון בכסף צורה ולא חילול פירות בפירות, וכדנתבאר בכוונת השגת הראב"ד. ולפי"ז נמי יש לבאר את השגת הראב"ד (פ"י מהל' מאכלות אסורות הל' י"ז) דמעשר שני בזה"ז נלמד ממעשר שני דעלמא דבעי לפדותו דוקא בכסף, וכוונתו כנ"ל דבזה"ז דליכא קיום הבאת מקום ואכילת מעשר שני לא חל דין חילול אלא דין פדיון בכסף בלבד. ושיטת הרמב"ם זקוקה לביאור.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:39
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:39](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:39)

ונראה דשיטת הרמב"ם היא דבזה"ז חל דין פדיון מע"ש אף שלא בכסף, כי הרמב"ם סובר דפדיון מעשר שני בכסף יסודו הוי חלות דין קנין, והא דבעינן כסף צורה אינו מפאת דין קנין דהרי קיי"ל בכל התורה כולה דשוה כסף ככסף ומועיל לקנין, ועל כרחך צ"ל דדין כסף צורה דין הוא בקיום הבאת מקום, דנלמד מקרא "וצרת הכסף בידך וקמת ועלית" דבעינן כסף היוצא בכל מקום, שיוכל לקנות בו כל מה שיחפוץ לקיים מצות הבאת מקום ואכילת מעשר שני בירושלים, ולכן בזמן הזה דליכא קיום הבאת מקום וקיום אכילת מעשר שני בירושלים פסק הרמב"ם שמועיל חילול פירות על פירות, כשהם שוה פרוטה (פ"י מהל' מאכלות אסורות הל' י"ז, ופ"ב מהל' מעשר שני ה"ג). ונראה דחל חילול פירות על פירות מדין פדיון וקנין גרידא, דבזה"ז ליכא דין הבאת מקום ומשו"ה לא בעינן כסף צורה לעשות חלות פדיון וקנין. ונראה דזוהי כוונת הרדב"ז בתירוצו (פ"י מהל' מאכלות אסורות הל' י"ז) דבזה"ז לא בעי כסף, דר"ל דבזה"ז ליכא קיום מצות הבאת מקום, ולכן אין צריך כסף צורה, וחל דין פדיון וקנין אף בשוה פרוטה ופירות. ואשר לפי"ז מיושבת קושיית הגרע"א זצ"ל בגליון הש"ס על התוס', די"ל דתוס' סברי דבזה"ז דליכא קיום הבאת מקום ואכילת מעשר שני חל דין פדיון אף בשוה פרוטה, דדין כסף צורה לא נאמר בעצם חלות דין פדיון וקנין אלא נאמר בקיום הבאת מקום דמעשר שני, ובזה"ז דליכא קיום הבאת מקום חל פדיון וקנין מעשר שני בשוה פרוטה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:40
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:40](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:40)

ולפי"ז מדוייק לשון הרמב"ם (פ"י מהל' מאכ"א הל' י"ז) שכתב וז"ל כיצד פודין פירות נטע רבעי בזה"ז אחר שאוסף אותן מברך אקב"ו על פדיון נטע רבעי ואח"כ פודה את כולן וכו' או מחללן על שוה פרוטה מפירות אחרות עכ"ל. והנה אי פדיון על פירות חל מדין חילול כבזמן הבית הו"ל לברך "אקב"ו על חילול נטע רבעי" וכדפסק הרמב"ם (פ"ד ה"ג מהל' מעשר שני). ומשמע דס"ל לרמב"ם דבזה"ז חל דין פדיון וקנין אף בפירות, וע"כ נקט הרמב"ם דלשון הברכה הוא "אקב"ו על פדיון נטע רבעי".


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:41
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:41](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:41)

אלא דלפי"ז צ"ע למה נקט הרמב"ם שמחללין דוקא על פירות שהן שוה פרוטה, דאי מיירי מדין פדיון וקנין ומשום דליכא בזה"ז קיום מצות הבאת מקום, אמאי צריך לפדותן דוקא על פירות, דהרי בכל דבר ששוה פרוטה יועיל הפדיון וקנין, ומלשון הרמב"ם (פ"י מהל' מאכ"א הל' י"ז, פ"ב מהל' מעשר שני ה"ב) משמע שמחללין דוקא על פירות שהן שוה פרוטה, ומשמע מזה שחל חלות חילול אף בזה"ז ושיטתו צ"ע, דלפי"ז הדרא קושיית הראב"ד לדוכתא, וצ"ע.¹.

footnotes:
¹ ויתכן דלרמב"ם לא נאמר דין שוה כסף ככסף בפדיון מע"ש, דליכא בו חלות דין תשלומי דמים כבקנין כסף דעלמא. דבקנין כסף דעלמא חל דין שוה כסף ככסף משום שחל הקנין מדין פרעון. משא"כ בפדיון מע"ש דאין בו חלות תשלומין ומשו"ה צריך בו חפצא של כסף ממש ולא שוה כסף ודמי פרעון. ועיין בחו"מ ריש סימן ק"צ בסמ"ע ובט"ז דנחלקו בהגדרת קנין כסף דעלמא אי חל בתורת פרעון או בתורת מעשה קנין בחפצא של כסף. ונראה דהרמב"ם סובר דבמע"ש חל קנין כסף מדין מעשה קנין ומועיל רק בחפצא של כסף, דאין הקנין חל מדין פרעון, ומשו"ה ס"ל דשוה כסף פסול לקנין ופדיון מע"ש, ומה דמועיל בזה"ז חילול פירות על פירות להרמב"ם אינו מדין קנין כסף דהא ליכא בזה חפצא דכסף, אלא דחל מדין חילול, דפירות מתחללין על פירות, דאע"פ דליכא קיום הבאת מקום בזה"ז מ"מ חל חילול פירות על פירות. ומשו"ה אינו מברך על חילול פירות בזה"ז דהברכה נאמרת רק כשחל קיום הבאת מקום משא"כ בזה"ז. ומאידך ברכת על פדיון מע"ש נאמרת אף בזה"ז דהברכה נתקנה על עצם מעשה הפדיון דחל אף בזה"ז, ועדיין צ"ע.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:42
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:42](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:42)

**ו.**
מצות הבאת מעשר שני לירושלים


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:43
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:43](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:43)

עיין ברמב"ם (פ"א מהל' מעשר שני הל' י"ד) וז"ל מעשר שני הואיל וטעון הבאת מקום אין מביאין אותו מחו"ל כבכור בהמה לפיכך לא חייבו להפריש מעשר שני בסוריא עכ"ל. ולקמן כתב (פ"ט מהל' מע"ש ה"א) ז"ל וכשם שאין מעשר שני בסוריא כך אין נטע רבעי בסוריא עכ"ל. ומבואר מלשון הרמב"ם דליכא חלות מעשר שני בחו"ל. והנה ז"ל הרמב"ם (פ"א מהל' בכורות ה"ה) (בגירסא שלפנינו) מצות בכור בהמה טהורה נוהגת בארץ ובחו"ל, ואין מביאין בכורות מחו"ל לארץ, שנאמר ואכלת לפני ה' אלוקיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך בכורות בקרך וצאנך, ממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכור בקר וצאן וממקום שאין אתה מביא מעשר דגן אי אתה מביא בכור בקר וצאן אלא הרי הוא כחולין ויאכל במומו, ואם הביא אין מקבלין ממנו עכ"ל. ובטור (יו"ד סימן ש"ו) גרס ברמב"ם שבכור אינו נוהג אלא בארץ ואם הובאו מחו"ל לא יקרבו שהן חולין גמורין. וקשה דבשלמא לפי גירסת הטור דבכור חו"ל אינו קדוש כלל שפיר משווינן אותו למעשר שני דליכא חלות ודין מעשר שני בחו"ל כלל, וממילא יליף נמי דאין נטע רבעי בחו"ל. אמנם צ"ע לפי הגריסא שלפנינו ברמב"ם דבכור חו"ל נאכל במומו כלומר דחלה קדושת בכור בבכור חו"ל אלא דקדוש ואינו קרב, א"כ צ"ע היאך ילפינן מיניה למעשר שני בחו"ל דאינו קדוש כלל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:44
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:44](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:44)

ועיין בהשגת הראב"ד (פ"א מהל' בכורות ה"ה) וז"ל טעות היא זו ואפילו לר"ע דאית ליה האי סברא לא אמר אלא ליקרב אבל קדושת בכור יש בו ואינו נגזז ונעבד ואינו נאכל אלא במומו עכ"ל, ולגירסא שלפנינו צ"ע בכוונת השגתו שהרי גם הרמב"ם מודה דבכור חו"ל קדוש ואינו קרב, ואולי כוונתו להשיג דא"כ איך ילפינן מיניה דליכא קדושת מעשר שני בחו"ל כלל, ודבריו צ"ב.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:45
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:45](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:45)

ובספר חידושי רבינו חיים הלוי (פ"א מהל' מעשר שני הל' י"ד) ביאר דכוונת הראב"ד בהשגתו דאי אפשר ללמוד דין הבאת מקום במעשר שני מדין הקרבת בכור חו"ל, דמעשר שני ובכור הוקשו להדדי רק בעצם חלות קדושתן, ואילו הדין דבכור חו"ל אינו קרב הוא רק גזירת הכתוב של איסור ומניעת הקרבה אע"פ שחל ביה קדושת בכור, ולכן אין ללמוד מיניה למעשר שני שלא יהא בחו"ל דין הבאת מקום, דדין הבאת מקום הוי דין שחל ממילא במעשר שני, ואם אך איכא חלות שם מעשר שני בחו"ל ממילא חל בו נמי דין הבאת מקום.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:46
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:46](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:46)

ובביאור שיטת הרמב"ם כתב מרן הגר"ח זצ"ל (שם) וז"ל ונראה דהנה ביסוד הדין דבכור אינו בא מחו"ל צ"ע, אם הוא זה דין בפני עצמו של מניעת הקרבה, דבכור חו"ל אינו קרב אבל בעצם דין קדושת בכור ליכא שום נפקותא בין בכור חו"ל לבכור א"י, או דנימא דהא דבכור חו"ל אינו קרב הוא זה דין בעצם קדשותו, דכל דין קדושת בכור שלו הוא רק לענין איסורי בכור ואיסורי קדש, אבל לענין דין הקרבה הרי הוא מופקע מעצם דין בכורה, וכל לענין הקרבה אמרינן דאין בכור נוהג בחו"ל. ונראה דזה מבואר בדברי הרמב"ם שכתב דהרי הוא כחולין, ור"ל דלענין הקרבה הרי הוא כחולין ואין בו דין בכור כלל. אשר ע"כ זהו שהשיג הראב"ד במה שכתב לא אמר אלא ליקרב אבל קדושת בכור יש בו, ר"ל דגם זה שאינו קרב הוא ג"כ גזירת הכתוב של מניעת הקרבה, אבל לא משום חסרון קדושה, ולא משום חסרון חלות דין בכור. אשר לפי"ז ניחא שפיר דעת הרמב"ם דדין הבאת מקום של מעשר שני נלמד מדין הקרבה דבכור שאינו בחו"ל. ואע"ג דהוו שני ענינים שונים, כיון דלדעת הרמב"ם יסוד הדין של בכור חו"ל דאינו קרב אין זה דין מניעת הקרבה, כי אם דין דהוי דין הפקעת בכורה, דלענין הקרבה אין בו דין בכור כלל¹, א"כ שפיר ילפינן מיניה גם למעשר שני, דלענין הבאת מקום פקע מיניה שם מעשר, דבזה הרי איתקשו בכור ומעשר שני להדדי דאינן באין מחו"ל, וממילא דחסר לו כל הדין של הבאת מקום. אכן כל זה לדעת הרמב"ם דחסרון דין הקרבה שבבכור חו"ל הוא זה דין בעצם קדושתו, אבל הראב"ד לטעמיה דס"ל דבכור חו"ל הוא שוה בקדושתו לבכור א"י, וכל דינו הוא רק חלות דין בפני עצמו של מניעת הקרבה, ע"כ זהו שהשיג דאין לדמות דין מניעת הקרבה לדין הבאת מקום שהוא היתרא דממילא וכמו שנתבאר עכ"ל.

footnotes:
¹ לכאורה יוצא נ"מ לפי"ד הגר"ח זצ"ל, דאליבא דהרמב"ם אם הקריבו בכור חו"ל עברו על איסור הבאת חולין לעזרה דהא לגבי הקרבה הריהו חולין, ואע"פ שקדוש בקדושת הגוף לענין גיזה ועבודה ושאסור לאכלו בלי מום. ועוד יתכן נ"מ לגבי חלות תמורה, דאם בכור חו"ל קדוש להקרבה תמורתו חלה בדומה לתמורת בעל מום ואילו אם אינו קדוש להקרבה כלל לא חלה תמורה. דאילו בעל מום קדוש להקרבה אלא שפסול, ואילו בכור כחולין לענין הקרבה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:47
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:47](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:47)

ויש להוסיף דלשיטת הרמב"ם דין הבאת מקום וקיום אכילת החפצא של מעשר שני דין הוא בעצם קדושת מעשר שני, דאי ליכא בפירות חלות דין הבאת מקום וקיום מצות אכילת מע"ש בירושלים, פקע מהם כל חלות שם מעשר שני. וע"כ פסק הרמב"ם דבסוריא ובחו"ל ליכא מעשר שני כלל, דמכיון דילפינן מבכור חו"ל דאין בו דין הבאת מקום מחו"ל זה גופא מפקיע כל חלות שם מעשר שני בחו"ל, דיסוד חלות קדושת מעשר שני תלויה בדין הבאת מקום וקיום הניתן לאכילה שבחפצא דמעשר שני. והראייה לזה ממה שכתב הרמב"ם (פ"ג מהל' מעשר שני הל' י"א) וז"ל ואין מחייבין אותו לאכול פת שעיפשה ושמן שנסרח אלא כיון שנפסל מאוכל אדם פקעה קדושה ממנו עכ"ל. ומבואר להדיא דקדושת מעשר שני תלויה בקיום הניתן לאכילה, וחל בחפצא דמעשר שני חלות דין ניתן לאכילה, ואם אי אפשר לאוכלו דנפסל מאכילת אדם דפקע ממנו כל הדין ניתן להבאת מקום ואכילה, פקעה ממנו נמי עצם חלות קדושת מעשר שני. וה"ה דליכא חלות קדושת מע"ש בסוריא מכיון דאינו ראוי להבאת מקום ולקיום אכילה בירושלים. משא"כ בבכור דחלה בו קדושה לאוסרו בגיזה ועבודה ובאכילה בלי מום אף בבכור חו"ל אע"פ דלא ניתן למצות הבאה ולהקרבה. דבכור שוה לקדשים אחרים דחלה בהם חלות קדושה ואע"פ שאינם בני הקרבה ואכילה, וכדמצינו בפסולי המוקדשין. ומשו"ה בכור חו"ל קדש ואינו קרב. משא"כ במע"ש ונט"ר שכשאינם ראוים לקיום הבאת מקום ואכילה פקעה כל קדושתם מעיקרא.¹

footnotes:
¹ אך לפי"ז צ"ע בעצם השוואת מע"ש לבכור, דהא קדושת בכור אינה תלויה בהבאת מקום משא"כ במע"ש. וצ"ל דיש שני דינים בקדושת בכור: א) קדושת קדשים דעלמא דאינה תלויה במצות הבאת מקום: ב) קדושת בכור מיוחדת התלויה בהבאת מקום בדומה לקדושת מע"ש. ושתי הקדושות תלויות זו בזו במקצת, ובחו"ל דחסרה בבכור הקדושה להבאת מקום אף קדושת הקרבן דחלה בו אינה קדושה גמורה. וממילא דין בכור בחו"ל שונה מדין בכור בא"י. ונראה דהיקש דבכור למע"ש בדין הבאת מקום נלמד מהפסוק (דברים י"ד: כ"ג) "ואכלת לפני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכרות בקרך וצאנך". וברש"י (דברים ט"ו: כ) ד"ה שנה בשנה הביא היקש זה שבין בכור לבין מע"ש. וע"ע ברש"י (סוכה דף מ: ד"ה שמא) שכ' שכמו שיש מצוה לאכול בכור תוך שנתו דה"ה במע"ש שיש מצוה לאכלו תוך שנה. ונראה דהשווה רש"י את מצוות אכילות בכור ומע"ש אהדדי משום שבשניהם חלה מצות הבאת מקום לירושלים לאוכלם שם כמצוותם. ועיין ברשימות שיעורים למס' סוכה על דברי רש"י שם (עמ' ר"ו - ר"ז). והוסיף רבינו זצ"ל (עיין בקובץ חידושי תורה להגר"מ והגרי"ד עמ' ק"ו) דיעויין ברמב"ם (פ"ה מהל' בכורות הל"ט) שכתב וז"ל הלוקח בהמה ממעות מע"ש בירושלים חייבת בבכורה. אבל הלוקח בהמה מפירות שביעית הרי זו פטורה מן הבכורה לפי שאינו רשאי לעשות סחורה בפירות שביעית שהרי נאמר בה לאכלה, לאכלה ולא לסחורה, ואם תהיה חייבת בבכורה הרי זה משתכר בבכור שהרי יצא מתורת פירות שביעית כו' עכ"ל. ודבריו צריכים ביאור, עיין בכסף משנה.ואשר נראה דהרמב"ם ס"ל דאילו היתה הבהמה חייבת בבכורה היתה קדושת בכור מפקיעה קדושת שביעית, דשתי הקדושות הריהן תרתי דסתרי. מאידך קדושת בכור וקדושת מע"ש חלות ביחד דאינן סותרות הדדי, והוא משום שבבכור חלה מצוה מיוחדת של הבאת מקום בדומה למע"ש, לפיכך קדושת בכור סותרת לקדושת שביעית דלית בה מצות הבאת מקום לירושלים, ואילו קדושת מע"ש אינה סותרת לקדושת בכור מכיון דבשתיהן חלה מצוה של הבאת מקום לירושלים.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:48
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:48](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:48)

ועפי"ז יש לבאר נמי את דברי הרמב"ם (פ"י מהל' מאכ"א הל' ט"ו) שכתב וז"ל יראה לי שאין נטע רבעי נוהג בחו"ל, אלא אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל, שלא אמרו שם אלא בערלה. וקו"ח הדברים ומה סוריא שהיא חייבת במעשרות ובשביעית מדבריהם אינם חייבת בנטע רבעי כמו שיתבאר בהלכות מע"ש, חוצה לארץ לא כ"ש שלא יהיה נ"ר נוהג בה כו' עכ"ל. ולכאורה דבריו תמוהים, דמה ענין דין נ"ר בסוריא מדרבנן לדין נ"ר בחו"ל מדאורייתא, דערלת חו"ל חלה כמצוה מן התורה, ובדין הוא שאף מצות נטע רבעי תחול בחו"ל כמצוה מן התורה דהוקשה נ"ר לערלה, והיאך שייך לעשות קו"ח מפטור מצוה מדרבנן בסוריא לחובת מצוה בחו"ל מדאורייתא. ונראה דהרמב"ם אזיל לשיטתו דס"ל דמצות הבאת מקום לירושלים אינה נוהגת בחו"ל מן התורה וכדנלמד מדין בכור חו"ל, ולכן פטרו הרבנן סוריא ממצוות מע"ש ונ"ר מדליכא מסוריא קיום מצות הבאה, ואע"פ דהדין דבסוריא חל בפטור מצוה מדרבנן אך עצם הלימוד מבכור והסברא שבזה דין דאורייתא הוא. ולכן שפיר עושים קו"ח לפטור חו"ל ממצות נטע רבעי מדאורייתא. דיסוד וגופה של קדושת מע"ש ונ"ר הוא הניתן לקיום מצות הבאה, דבלי"ז לא חלה קדושתן כלל.¹

footnotes:
¹ ע"ע בחידושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם (פ"י מהל' מאכ"א הל' ט"ו ופ"א מהל' מע"ש הל' י"ד).


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:49
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:49](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:49)

ולפי היסוד הנ"ל נראה לבאר את המחלוקת שבין ר' יהודה ובין החכמים (ירושלמי פאה פ"ז ה"א, ומעשר שני פ"ה ה"ב ובמס' תרומות פ"ג מ"ט) דפליגי האם חל נטע רבעי בפירות נכרי. והר"ש והגר"א שם פירשו את המחלוקת דנחלקו אי יש קנין לנכרי להפקיע מקדושת נטע רבעי בסוריא (ובא"י לכולי עלמא יש לנכרי נטע רבעי). ולדברי החכמים יש נט"ר ומע"ש בסוריא גם לנכרי. דלשיטת ר"י אין לנכרי נטע רבעי דנטע רבעי נלמד ממעשר שני, ומכיון שאין מעשר שני בסוריא הכא נמי אין נטע רבעי בסוריא. אמנם הרמב"ם פסק (פ"ט מהל' מעשר שני ה"א) דאין מעשר שני ונטע רבעי בסוריא כלל. ועל כרחך צ"ל דהרמב"ם מפרש את המחלוקת בין ר"י וחכמים האם יש נטע רבעי לעכו"ם דמיירי בא"י, דלר"י אין לנכרי נטע רבעי בא"י מאותו טעם דליכא נטע רבעי בסוריא. וצ"ע דהדין דאין נטע רבעי בסוריא היינו דין מדרבנן ואילו הא דאין לנכרי נטע רבעי בא"י היינו דין דאורייתא והיאך למדים דין דאורייתא מדין דרבנן.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:50
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:50](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:50)

ונראה לבאר דעצם קדושת מעשר שני תלויה בקיום הניתן שבחפצא לאכילה, וכמו שמדרבנן אין מעשר שני ונטע רבעי נוהגין בסוריא מכיון דאין בסוריא דין הבאת מקום, ולכן ליכא בנט"ר ומע"ש שבסוריא חלות דין קיום הניתן שבחפצא לאכילה, וע"כ מדרבנן לא חל ביה חלות שם מעשר שני ונטע רבעי כלל, דה"ה לשיטת ר' יהודה אין נטע רבעי לעכו"ם בא"י מה"ת משום שאינו יכול לקיים את מצות האכילה שבחפצא, וממילא לא חלה בפירותיו קדושת נטע רבעי כלל. משא"כ לחכמים דס"ל דיש לנכרי נטע רבעי דס"ל דאע"פ שאין לנכרי קיום אכילת נטע רבעי היינו חסרון רק בקיום הגברא, אמנם באכילת עכו"ם איכא חלות קיום אכילה המתקיימת בחפצא של הפירות עצמן, וע"כ שפיר מתקיים הניתן לאכילה שבחפצא,¹ וע"כ קדושת נטע רבעי חלה בפירות. ועיין ברמב"ם (פ"י מהל' מעשר שני ה"י) שפסק כשיטת חכמים ד"יש לנכרי נטע רבעי שאם בא לנהוג במצוה זו הרי הוא קדש כנטע רבעי של ישראל", ר"ל שאם נכרי נוהג מצות נטע רבעי מתקיים דין הבאת מקום והניתן לאכילה בחפצא של הפירות וע"כ חל בפירות של נכרי חלות קדושת נטע רבעי.²

footnotes:
¹ דאכילת נכרי שמה אכילה, ובכן כשהנכרי אוכל מע"ש, המע"ש הוי נאכל לאדם ומתקיימת בו המצוה דבחפצא, והנכרי שאוכלו הוא עצמו מקיים את מצות אכילת מע"ש שמתקיימת בחפצא, ואע"פ שאיננה משבע מצוות בני נח.
² בנוגע לנט"ר דנכרי כתב הרמב"ם בפיה"מ (פ"ג מתרומות משנה ט') וז"ל הנכרים אע"פ שאינן חייבין במצות אם עשו מהם שום דבר יש להם קצת שכר, וזהו מן העיקר שלנו, וכיון שהם משתתפין עמנו בשכר, מעשיהן במצות קיימין כאשר תראה והלכה כחכמים עכ"ל. ונראה דלפי"ד רבינו ז"ל הרמב"ם התכוון רק לקיום מצות נט"ר דחלה בחפצא ולא למצוות אחרות שהן קיומי גברא כגון מצוות הנחת תפילין ואכילת מצה. דלגבי מצות אכילת נט"ר דוקא הויא אכילת נכרי כשהוא בעל הנט"ר קיום מצות אכילה המתקיימת בחפצא דנט"ר הניתן לאכלית בעליו. והנה בפסוק דמצות אכילת מע"ש כתוב "ואכלת שם לפני ה' אלוקיך ושמחת אתה וביתך" (דברים י"ג: כ"ו) ומשמע דאכילת בני ביתו, כולל קטנים, מהווה קיום מצות אכילת מע"ש. ואע"פ דקטנים לאו בני מיעבד מצוות נינהו מ"מ שאני מצות מע"ש דהקיום הוי קיום בחפצא כשנאכל כמצוותה דאינה מצות גברא בעלמא, ואכילת קטנים מהווה קיום מצוה בקיום המצוה דהחפצא דמע"ש, וי"ל דה"ה דאכילת נכרי מהווה קיום מצוה בחפצא דנט"ר ומע"ש.והנה נרחיב היריעה בענין נכרי בעשיית מצוות אחרות בנוסף לז' מצוות בני נח. הנה עכו"ם שמל בגיותו שלא לשם גירות חייב להטיף דם ברית כשנתגייר כי מילתו אינה מילה וערל הוא ע"פ דין וכמו שפסק במשנת נדרים (לא:) שהנודר מן הערלים אסור במולי עכו"ם שבכלל ערלים הם (ועיין ברש"י שם). ועיין ברמב"ן בחידושיו למס' שבת (קלה.) שכתב וז"ל גר שנתגייר כשהוא מהול ודאי צריך להטיף ממנו וכו' ומילה ראשונה לא מהניא שלא נעשית כהלכתה ואע"פ שמל ערל היה וכו' ונ"ל שהמל גר וכו' שנתגייר כשהוא מהול מברך אקב"ו להטיף דם ברית מן הגרים וכו' שאין הטפת דם זו מפני ספק אלא חייבין אנו להטיף מהם דם זו של ברית ונכנסין בה תחת כנפי השכינה וכו' עכ"ל, ומבואר שמילת גוי אינה מילה כלל. ויש לעיין בבן קטורה שמל ואח"כ נתגייר שהרי בני קטורה חייבין במילה מדין זרע של אברהם (רמב"ם פ"י ממלכים הל"ח). וכבר ביאר הבית הלוי בפרשת לך לך כי אין מילת בני קטורה חלה כמילת ישראל, כי לא מתקדשים ע"י מילתם וע"פ דין הן נשארים ערלים כשאר עכו"ם. וכן מדוייק ברמב"ם (פ"י ממלכים הל"ז - ח') המחלק דיני מילת ישראל ומילת בני קטורה לשתי הלכות, עיי"ש. ברם צ"ע בתשובת הרמב"ם (סי' תנ"ב) שכתב שמותר לישראל לעשות פריעה לעכו"ם שמל לשם מצוה וז"ל דהא עכו"ם שעשה מצוה נותנין לו שכר מצוה אך אינו כמו שהוא מצווה, הא מיהא שכר מצוה בידו, והתורה אמרה ככם כגר וכל הרוצה להתגייר יבא ויתגייר וכו' עכ"ל. ורבינו זצ"ל הקפיד מאד על כך ונקט שהרמב"ם מיירי רק בעכו"ם שמל לשם גירות ולא להשאר עכו"ם שאל"כ אין לו שכר מצוה כלל, דדוקא מילת גירות מהווה מצוה כמי שאינו מצווה ועושה, ומשנתגייר מקיים מצות מילה מדין גירות. והא שכתב הרמב"ם בפ"י מהל' מלכים הל"י שבן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו מלעשותה כהלכתה הוא דוקא לעשות מצוות הקרבנות וצדקה שהוזכרו שם ברמב"ם ולא מצוות אחרות - ושלא כמו שפירשו אחרים בדעת הרמב"ם. ועיי"ש בהל"ט שכתב הרמב"ם וז"ל כללו של דבר אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע, ואם עסק בתורה או שבת או חדש דבר מכין אותו ועונשין אותו ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה אבל אינו נהרג עכ"ל. ועיין באגרות משה (יו"ד חלק א' סי' ג' ויו"ד חלק ב' סי' ז) שדן בשאלה זו ודחה את האפשרות של קיום מצוות אחרות ע"י עכו"ם. והרה"ג ר' יוסף וונפסקי זצ"ל אחד מגדולי תלמידי רבינו זצ"ל אמר שעכו"ם שמל קיים מצות מילת בני קטורה שגם הם עכו"ם. אכן לע"ד לכאורה נראה שזה אינו נכון, שהרי בבית הלוי מבואר שבני קטורה מלין ולא פורעין ושלא כישראל שחייב בפריעה ובתשובת הרמב"ם מבואר שהעכו"ם פורע. ועוד י"ל שמילת בני קטורה היא מדין "זרע של אברהם" ולא שייך לעכו"ם אחר.ועיין בפירוש הריטב"א להגדה של פסח (ד"ה ואת ערום ועריה) וז"ל וי"א כי אף שבטו של לוי הוצרך להטיף מהם דם ברית כדי שיכנסו תחת כנפי השכינה, וטעות הוא בידם דכיון דמפקדי אמילה מילתם סגי לה, ולא דמי לכותי מהול דההוא כמאן דלא מהלי דמי וכו' ובני קטורה לא נתחייבו אלא הם בלבד ולא זרעם כדמפרש רש"י ז"ל וכו' עכ"ל. ונראה אליבא דהי"א שהטפת דם ברית מהווה מעשה גירות ואף בני לוי הוצרכו להטיף דם ברית כדי שיתגיירו - שלא כהרמב"ם שכתב שבני לוי לא הוצרכו להטיף דם ברית בשעת יצי"מ מכיון דלא ביטלו מצוות מילה במצרים בשנות השעבוד (פ"ג מא"ב הל"ב) דס"ל דמילה אינה מעשה גירות אלא הסרת ערלה בעלמא דערל אינו יכול להתגייר ובני לוי היו מהולים בברית של אברהם אבינו ולפיכך יוכלו להתגייר בלי הטפת דם. ועוד נראה דאליבא דהריטב"א שאף מילת בני קטורה איפוא דומה למילת ישראל ומועלת לענין גירות כמילת בני לוי, שלא כדברי הבית הלוי שהבחין בין מילת בני קטורה ובין מילת ישראל.וביאר רבנו זצ"ל שאפשר לבני נח לקיים את המצוות של צדקה וקרבנות משום שמצוות אלו אינן משתייכות לקדושת ישראל אלא לצלם האלוקים ולכבוד האדם שיש לכל איש ואיש מבאי העולם. דכתיב שאנשי סדום היו "רעים וחטאים לד' מאד", ונראה דהיינו בגלל אכזריותם. דבכך חיללו את הדמות ואת צלם האלקים שניתן להם ע"י בוראם. "עולם חסד יבנה" - עשיית חסד הוא היסוד של חיי חברת בני האדם בעולם. ומשום כך מצות צדקה שייכת אף לב"נ. וכן י"ל לגבי קרבנות שאינם שייכים רק לאלו שנתקדשו בקדושת ישראל, שהרי ענין הקרבנות כבר התחיל מימי קדם - מזמן קין והבל - כשבני האדם חיפשו דרך להביע את הכרת הטוב לבורא עולם ית' על חסדיו והטבותיו. ובכך קרבנות שייכים לצלם האלקים שבאדם ואף לבני נח.ולכאורה הוא הדין נמי לגבי ברכות ותפילות. שהריהן מביעות את עיקר צורכיהם ורגשותיהם של כל בני אדם. תפילה הריהי מעיקר הצורכים של אנשים, כי ככה אנשים מודים לה' ית' עבור חסדיו. וכדכתיב: "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו יודוך ה' כל מעשיך". וחזינן דיתרו כשהיה נכרי בירך להקב"ה, וכן אנשי נינוה שהיו נכרים התחננו עבור סליחה מאת ה' יתב'. ולכן תפילות וברכות נוהגות בבני נח (אלא דצ"ע מהי נוסחת ברכותיהם ותפילותיהם).וכך יסוד הדברים: מצוות המשתייכות לכבוד הבריות ניתנו אף לבני נח לקיימן והן ז' מצוות בני נח, צדקה, קרבנות, ותפילה. ושאר מצוות התורה שייכות לקדושת ישראל דוקא ולא ניתנו לבני נח לקיימן ואף לא כמצוות רשות. אכן צ"ע דבמדרש רבה קהלת פרק א' איתא וז"ל רבנן אמרין לעתיד לבא הקב"ה מוציא כרוז ומכריז ואומר כל מי שלא אכל בשר חזיר מימיו יבוא ויטול שכרו והרבה מעכו"ם שלא אכלו בשר חזיר מימיהם הם באים ליטול שכרן, באותה שעה הקב"ה אומר נשתכרו אלו שני עולמות וכו' ע"כ. ולכאורה מבואר דנכרי שקיים שאר מצות נוטל שכר, ועיין ברדב"ז בפ"י מהל' מלכים הל"י.ויל"ע בדין נכרי בברכות, ועיין בב"ח (או"ח סימן מ"ז) דקבע דברכת אקב"ו לעסוק בדברי תורה ברכת המצוה היא ואילו ברכת אשר בחר בנו היריהי ברכת השבח. ולכן דין נשים האם מברכות ברכת אשר בחר בנו תלויה האם נשים מברכות על מעשהז"ג או לא. והב"ח הסיק דנשים מברכות ברכה"ת, דמקבלות שכר על לימוד דידהון ושייכות בלימוד תורה במצוות דידהון דלא גרעי מנכרי שעוסק בת"ת בשבע מצוות דידיה דהוי ככה"ג, ומשמע מהב"ח דס"ל דנכרי מברך ברכה"ת. ועיין בצל"ח (ברכות לה. ד"ה לפניו) דדחה סברת הפנ"י דס"ל דברכת הנהנין מה"ת משום דאסור ליהנות מעוה"ז בלי ברכה דא"כ אף נכרי יתחייבו לברך ברכת הנהנין מדמצווין על הגזל. ומשמע קצת דלפי הפנ"י נכרי חייב לברך ברכת הנהנין, דלהנות מעוה"ז בלי ברכה נאסר באיסור גזל (ברכות דף לה:) ונכרי מצווה על הגזל (סנה' נו א). ומהשיעורים למס' ברכות מבואר דיתכן דליכא איסור לעשות מצוה בלי ברכה דשאני ברכת המצוות מברכות הנהנין, וכן נקט הגרע"א זצ"ל בגליון הש"ס (בברכות יב א) שכתב דבספק ברכות הנהנין אזלינן לחומרא משום דאסור ליהנות מעוה"ז בלי ברכה, ואילו בספק ברכת המצוה אזלינן לקולא. וזה שלא כשיטת הרמב"ם דס"ל דברכת המצוות נמי חלין בתורת מתיר, דאסור לעשות מצוה בלי לברך עליה מקודם, בדומה לברכת הנהנין. ולפי הרמב"ם יתכן דנכרי נמי אסור לעשות מצוה מז' מצוות דידיה בלי ברכה דחייב לברך אף ברכות המצוות. ברם בנוגע למצות ת"ת משמע מהסוגיא בברכות (יא:) דלכו"ע קיים איסור ללמוד תורה בלי ברכה, והאיסור ללמוד תורה בלי ברכה הוי איסור חמור מאד דמפני זה אבדה הארץ וכדאיתא בנדרים (דף פא.) "על עזבם את תורתי - שלא ברכו בתורה תחלה". ולרמב"ן ברכה"ת מצוה מדאורייתא היא שנמנית בתרי"ג מצוות, ומשמע דהאיסור ללמוד תורה בלי לברך תחילה נמי הוי איסור דאורייתא וא"כ בספק בירך ברכה"ת חייב לברך דספק דאורייתא לחומרא, דשאני ברכה"ת מברכת המצוות (דלפי הגרע"א זצ"ל לא מברכין ברכת המצוות מספק). ולכאורה האיסור ללמוד תורה בלי לברך עליה הוי איסור גזל, דהתורה היא תורת ה' אלא דהקב"ה נתנה לישראל בכמה תנאים, וא' מן התנאים הוא שיברכו עליה תחילה, ובלי ברכה לימוד התורה הוי גזל. ולפי"ז יל"ע בעכו"ם הלומד תורת שבע מצוות דידיה דאמרינן בסנהדרין (דף נט.) דהריהו ככ"ג האם חייב לברך תחילה דהא עכו"ם מצווין על הגזל. ומסתבר דיברך בנוסח אחר דאי אפשר לעכו"ם לומר אשקב"ו או אשר בחר בנו. ויתכן דעכו"ם הלומד תורה אינו צריך לברך לפניה כי היכי דאינו מברך ברכת הנהנין על אכילה. דאע"פ דעכו"ם מצווה על הגזל ואסור ליהנות מעוה"ז בלי ברכה מ"מ י"ל דהאיסור ליהנות מעוה"ז תלוי בחיוב מצות הברכה, ומאחר דליכא חובת מצות ברכה על עכו"ם דאינה מז' מצוות ב"נ לא חל האיסור ליהנות מעוה"ז בלי ברכה. דדינו כדין אונן דאינו מברך ברכת הנהנין לפני האכילה (ברכות דף יז:) אע"פ שאונן נאסר באיסורים, והוא משום שהאיסור ליהנות בלי ברכה חל רק על מי שמצווה במצות ברכה, דהאיסור תלוי בחיוב המצוה לברך, ומאחר דאונן פטור ממצות הברכה לא חל עליו את האיסור ליהנות מעוה"ז בלי ברכה. ויתכן דה"ה בעכו"ם שלומד תורה או דנהנה מעוה"ז דמכיון שאינו מצווה במצות ברכה"ת וברכה"נ לא חל עליו את האיסור ללמוד תורה או להנות בלי ברכה, ואינו חייב לברך. ועיין ברש"י ברכות (לה:) ד"ה גוזל להקב"ה וז"ל את ברכתו עכ"ל, דמשמע דהאיסור גזל חל עקב החובה לברך, וא"כ עכו"ם דאינו חייב לברך אינו עובר על איסור גזל. וכן שמעתי מהרה"ג הרב ברוך דוב פוברסקי שליט"א בפרש"י. וכשדנתי בזה בפני הרה"ג הרב מאיר סאלאווייצ'יק זצ"ל אמר לי די"ל דהגזילה ליהנות מעוה"ז בלי ברכה הויא חלות שם גזילה בפני עצמה דחלה רק בבנ"י ולא בנכרי. ועוד י"ל דיתכן להבחין בין אונן לעכו"ם, דאונן נאסר מלברך ומלעשות מצוות וכדאיתא בתוס' (ברכות דף יז: ד"ה ואינו), ומכיון דאסור לברך הריהו מופקע מברכה ומשו"ה מותר לו לאכל וללמוד תורה ולהנות מעוה"ז בלי ברכה. ואילו נכרי אינו נאסר ואינו מופקע מברכה דבר ברכה הוא, וכדמצינו ביתרו דהיה נכרי וברך את ה' יתב' (שמות י"ח פסוק י'). ומכיון דבר ברכה הוא י"ל דנאסר בת"ת ובהנאת עוה"ז בלי ברכה, וצ"ע.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:51
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:51](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:51)

ועוד יש להביא ראייה דעיקר דין קדושת מע"ש תלוי בהניתן למצות אכילת הבעלים ממש"כ הרמב"ם בפיה"מ על המשנה במס' מע"ש (פ"א מ"ז) דאיתא שם דאין לוקחין חטאות ואשמות בכסף מע"ש. ובפיה"מ ביאר שהוא משום שחטאות ואשמות נאכלין לכהנים ולא לבעלים, שלא כשלמים הנאכלים לבעלים. דעיקר קדושת מע"ש תלויה בניתן לאכילת הבעלים. וכן משמע מדברי הרמב"ם (פ"ז מהל' מע"ש הלי"ז) שהחסרון בחטאות ואשמות שאינם ראוים לקדושת מע"ש הוי משום שאינם נאכלים לבעלים שכתב וז"ל זה הכלל כל שהוציא חוץ לאכילה ושתייה וסיכה מדמי מעשר כו' ואכל כנגדו כו' וכן אם הביא עולות וחטאות ואשמות דדמי מעשר יאכל כנגדן עכ"ל, חזינן שעיקר חלות קדושת מע"ש הוא חלה מדין אכילת הבעלים, דבחפצא דאינו ראוי לאכילת בעלים לא חלה קדושת מע"ש.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:52
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:52](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:52)

אך צ"ע בזה דהא הפקר חייב בנטע רבעי וכדכתב הרמב"ם (פ"ט מהל' מע"ש הל"ו), וקשה דהלא חסר קיום של אכילת בעלים. וי"ל דהחפצא מ"מ נתקדש לאכילת הבעלים שיזכו בו מהפקר לאחר זמן. ואילו נכרי אליבא דר' יהודה גרוע מהפקר משום דנכרי אינו בר קיום אכילה כלל, ומשום הכי חלה חלות מפקיע מקדושת מע"ש מכיון דהבעלים שהם נכרי מופקעים מהמצוה. משא"כ בהפקר, דליכא בעלים כלל בשעת הלקיטה, ומשום הכי חלה קדושת נטע רבעי דהא ראוי לאכילת בעלים ישראל לאחר זמן, דליכא בו חלות מפקיע כמו בנכרי.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:53
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:53](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:53)

אלא דיש להקשות על זה ממש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' מעשר שני הל' י"ד) וז"ל ויראה לי שמעשר שני שמפרישים בארץ שנער ובמצרים פודין אותו ומבאין דמיו לירושלים, וכן יראה לי שלא חייבו מקומות אלו במעשר שני אלא כדי לקבוע מעשר עני כדי שיהיו עניי ישראל סומכים עליהן עכ"ל. וצ"ע דמשמע דחל בשנער דין הבאה בדמים אבל לא בפירות, וצ"ע שאם ליכא חלות קיום הבאת מקום וקיום הניתן לאכילה בחפצא של הפירות ליכא א"כ חלות קדושת מעשר שני כלל, ומאי שנא מעשר שני דארץ שנער מסוריא.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:54
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:54](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:54)

ונראה לתרץ דבסוריא תיקנו רבנן מצות התלויות בארץ כפי שנוהגים בא"י, ובמעשר שני בא"י קיום הבאת מקום וקיום הניתן לאכילה שבחפצא דפירות מעכב בעצם חלות קדושת מעשר שני, ומכיון שבסוריא ליכא דין הבאת מקום (דנלמד מבכור חו"ל) אין חלות קדושת מעשר שני בסוריא כלל. משא"כ במעשר שני בארץ שנער דחידשו הרבנן חלות דין ושם מעשר שני בפני עצמו כדי לקבוע מעשר עני, דכדי שיהיו עניי ישראל סומכים על מעשר עני בשנער, תיקנו נמי חלות דין ושם מעשר שני, ואע"פ שאין בשנער דין הבאת מקום בעצם החפצא דהפירות, משא"כ בשאר חו"ל ובסוריא מכיון דאין קיום הבאת מקום בפירות ליכא חלות קדושת מעשר שני כלל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:55
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:55](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:55)

אך לפי"ז צ"ע למה התקינו להביא דמי מע"ש משנער לירושלים, והא אין בו קיום מצות הבאת מקום. ויתכן דאע"פ דליכא בשנער קיום מצות הבאת מקום ואכילת מע"ש בירושלים, מ"מ חל בו איסור אכילת מע"ש מחוץ לירושלים. ומשו"ה אם רוצה לאוכלו יביאו או את דמיו לירושלים כדי שיותר לו לאוכלו. אך כשיאכלו אותו בירושלים אינו מקיים קיום מצות אכילה. ונ"מ דלא יברך על פדיונו או על אכילתו בירושלים מכיון דלא מקיים מצות אכילת מע"ש בירושלים.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:56
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:56](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:56)

ועוד יתכן לומר דבסוריא תיקנו החכמים חלות קדושת ארץ ישראל מדרבנן, ולכן מצוות התלויות בארץ חלין בה. ומ"מ הרבנן לא הפקיעו מסוריא חלות שם חפצא דחו"ל, ונמצא דבחפצא דידה הויא סוריא חפצא של חו"ל אלא דנתקדשה בקדושת א"י. ולכן סוריא חייבת בכל מצוות הארץ התלויות בקדושת הארץ חוץ ממע"ש, דבמע"ש מצות הבאת מקום חלה רק מחפצא דא"י. ובנוגע לחפצא דידה מהווה סוריא חפצא דחו"ל, ולכן אין מע"ש בא ממנה. משא"כ ארץ שנער דלא הטילו עליה חלות קדושת ארץ ישראל כלל, ורק חייבוה במצוות התלויות בארץ בתורת חו"ל, וא"כ אף כללו מע"ש בתקנתם, דאף לגבי כל המצוות התלויות בארץ נתחייבה שנער, ואע"פ שאין בה קדושת א"י וחלות שם א"י כלל ולכן ארץ שנער נתחייבה נמי במע"ש, דכל חיובי ארץ שנער חלים בתורת חו"ל ולא מדין א"י כלל, והתקינו חידוש דין זה בשנער כדי שיהיה לעניים מעשר עני. ולפי"ז י"ל שאף התקינו קיום מצות הבאת מקום ואכילת פירות מע"ש בירושלים בפירות ארץ שנער.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:57
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 44a:57](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/44a:57)

**ז.**