## Reshimot Shiurim on Bava Metzia Daf 48a

###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:1
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:1](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:1)

רש"י ד"ה קאי. וז"ל ונ"מ לענין איסורא כגון אם קידש בו את האשה לר' יוחנן הוו קידושין דמדאורייתא קנייה ודידיה הוא, לר"ל לא הוו קידושין עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:2
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:2](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:2)

ומבואר דאליבא דרש"י אף לאחר תקנת הרבנן מעות קונות מדאורייתא לר' יוחנן וחלין הקידושין מה"ת, דרק תקנו זכות חזרה. מאידך הריטב"א כתב וז"ל ואינו מחוור, דכיון דמדרבנן אינן קונות הפקר ב"ד הפקר, ואף לר"י אינה מקודשת עכ"ל. הריטב"א סובר דחכמים הפקיעו את עצם חלות הקנין ולפיכך אינה מקודשת כי הקנין אינו חל.¹ ונראה דרש"י אזיל לשיטתו (דף מז: ד"ה כך) דאם נשרפו החטין בלי חזרה הוי האחריות דהלוקח משום דס"ל דהקנין חל אלא דאיכא זכות חזרה. משא"כ הריטב"א ס"ל כשיטת הרי"ף דהאחריות של המוכר משום שהקנין אינו חל. ברם מלשון דרב חסדא "כדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות" משמע שהקנין חל אלא שתקנו זכות חזרה כשיטת רש"י ודלא כהריטב"א. ועוד יש לדייק מלשון המשנה (לעיל מד א) "נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול וכו'", ומלשון המשנה "אבל אמרו וכו'" משמע דהקנין חל אלא דיש דין חזרה כשיטת רש"י ודלא כהריטב"א.

footnotes:
¹ ועיין במחנה אפרים הל' מכירה קנין מעות סימן י"א.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:3
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:3](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:3)

**גמ'. דברים ואיכא בהדייהו מעות קאי באבל דברים וליכא בהדייהו מעות לא קאי באבל.** וברש"י (ד"ה קאי באבל) כתב וז"ל משום דברים שבאו על כך לכלל מעשה עכ"ל. ויש לבארו בב' אופנים: א) דדברים בלי מעשה הויין דברים בעלמא, ואילו כשנתן מעות הדברים חזקים יותר ולכן חל מי שפרע. ב) י"ל שאם נתן מעות חל מקצת קנין ומשו"ה אינם דברים בעלמא, ואילו בדברים בלי נתינת מעות ליכא קנין ומשו"ה אם חוזר בו ליכא מי שפרע. ולפי זה אף ר"ל סובר שחל מקצת קנין במעות אלא דס"ל דניתן לעוקרו בחזרה ובקבלת מי שפרע.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:4
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:4](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:4)

בדין סיטומתא ומי שפרע


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:5
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:5](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:5)

עיין בגמ' לקמן (דף עד.) "אמר רב פפי משמיה דרבא האי סיטומתא קניא, למאי הלכתא, רב חביבא אמר למקניא ממש, רבנן אמרי לקבולי עליה מי שפרע, והלכתא לקבולי עליה מי שפרע, ובאתרא דנהיגו למקני ממש קני". וצ"ב בהשייכות בין דין מי שפרע לדין סיטומתא.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:6
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:6](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:6)

ונראה לבאר דנחלקו הראשונים בהגדרת סיטומתא, דרש"י (שם) והרמב"ם (פ"ז מהל' מכירה ה"ו) ס"ל דהוי רושם שרושם הלוקח על המקח כדי שיהא סימן ידוע דהוי שלו. אולם בשו"ע (חו"מ סימן ר"א סעיף ב') פסק דמדין סיטומתא קונים בכל דבר שנהגו התגרים לקנות בו כגון בתקיעת כף או במסירת המפתח.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:7
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:7](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:7)

והנה קנין מעות חלוק משאר הקנינים כי קנינים אחרים חלין מדין מעשה קנין ואילו קנין מעות אינו פועל כמעשה קנין, אלא דהמעות הן פרעון¹ וחלות הקנין חל ממילא. ולפי"ז י"ל דזהו הצד השוה שבין סיטומתא לבין קנין מעות, דבסיטומתא נמי ליכא מעשה קנין כפי שיש בשאר מעשי הקנינים דעלמא דאין המעשה דסיטומתא אלא מעשה בעלמא שהסכימו עליו התגרים, וא"כ י"ל דבסיטומתא נמי הקנין חל ממילא מחמת הסכמת התגרים, ודומה איפוא לדין מעות קונות דהקנין חל ממילא ולא ע"י מעשה הקנין, ומשו"ה בתרווייהו חל דין מי שפרע, דבלי מעשה קנין גמור התקינו שחל חלות קנין דעלמא דחל חלות מדין מי שפרע דיכולים לחזר בו, מדאינו חלות קנין גמור. ולפי"ז י"ל דזהו הביאור במה דבמקום שנהגו לקנות בו לגמרי קונה סיטומתא לגמרי, כלומר דבכה"ג התגרים התקינו שסיטומתא חל הוא מעשה קנין גמור, ומשו"ה קונה נמי קנין גמור ואינו יכול לחזור בו, כדין מעשה קנין דעלמא. משא"כ בשאר המקומות, דתיקנו שיחול סיטומתא כחלות קנין דממילא, ולכן הוא חל רק לענין מי שפרע בלבד בדומה לקנין מעות.

footnotes:
¹ כדעת הסמ"ע חו"מ סי' ק"צ ס"ק א'.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:8
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:8](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:8)

**בענין מי שפרע בדבר שאינו ברשותו ובדבר שלא בא לעולם**


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:9
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:9](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:9)

**א.**
שיטת הר"י מגא"ש


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:10
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:10](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:10)

עיין בשיטמ"ק שכתב בשם הר"י מגא"ש וז"ל מה שעלה על דעתך שאין חיוב מי שפרע חל אלא בדבר שהוא נקנה מה"ת במעות, ומשום גזרה שמא יאמרו לו נשרפו חטיך בעלייה הוא דלא קנה, אבל דבר שלא נתקיים בו המקח מה"ת במעות כמו מי שמכר דבר שאינו ברשותו וקבל בו המעות שאין חייב בו מי שפרע, אין הדבר כמו שעלה בדעתך, אלא חיוב מי שפרע חל ואפילו בדבר שאינו נקנה מה"ת. הלא תראה מה שאמרו בדרך קושיא על מי שאמר מעות אינן קונות וכו' ואי אמרת מעות אינן קונות אמאי קאי באבל וכו' עד דברים בלא מעות אין רוח חכמים נוחה הימנו, דברים ומעות קאי באבל אמרו. הנך רואה כי אפילו מאן דס"ל מעות אינן קונות אית ליה דחייב במי שפרע, דכוותה נמי לדברי האומר מעות קונות וכו' נחייב אותו ואפילו במה שאינו נקנה במעות, לפי מה שחייבנו אותו במי שפרע הוא מטעם שקבל המעות עם הדברים ל"ש היה הדבר ההוא ברשותו שאז קנו לו מעותיו מה"ת ל"ש לא היה ברשותו שלא קנו לו מעותיו מה"ת. אלא שלא נחייב מי שפרע למי שמכר מה שאינו ברשותו מטעם שקבל המעות אלא אם קנה אח"כ אותו הדבר שמכר אותו ובא לרשותו יכול הוא להשלים דברו אם ירצה שאז נחייב אותו במי שפרע לפי שמכיון שקנה הדבר ההוא ובא לרשותו חל עליו מדרך האמונה וצידוק הדיבור להשלים דיבורו ולתת הדבר ההוא להקונה, ואם לא עמד בדיבורו נחייב אותו במי שפרע וכו' עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:11
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:11](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:11)

ומבואר דשיטת הר"י מגא"ש היא דחל מי שפרע בהקנאת דבר שאינו ברשותו, דהיינו דחייב לקיים את דברו לכשיבא הדבר לרשותו, דאע"פ דאין קנין חל בדבר שאינו ברשותו מ"מ חל מי שפרע אם חוזר בו משום דחייב לקיים את דברו. והר"י מגא"ש הביא בשם ר' נסים גאון דסובר שהמוכר חייב לקיים את דברו ולחפש בשוק את החפצא שהבטיח למכור, ואילו הר"י מגא"ש חולק עליו וס"ל דחייב רק ליתן את החפצא לכשיגיע לרשותו אך אינו חייב לחפש אחריו. ובפשטות י"ל דהר"י מגא"ש סובר דיסוד הדין דמי שפרע הוא שחייב לקיים את דיבורו ומשו"ה חל אף במקום שאין חלות קנין, ולכן חל בדבר שאינו ברשותו, אלא דא"כ צע"ק דלמה אינו חייב לקיים את דברו ולחפש אחרי החפצא. ויתכן לומר דס"ל לר"י מגא"ש דיסוד הדין דמי שפרע חל ע"י מקצת קנין, ואפילו בדבר שאינו ברשותו חל מקצת הקנין לחייבו במי שפרע. ואילו לפי רב נסים גאון דין מי שפרע חל משום חיוב האמנת דברים ולכן סובר דהמוכר חייב גם לחפש אחרי החפצא שהבטיח למכור. ומאידך לפי הר"י מגא"ש מי שפרע הוי חלות קנין דחל אחרי שבא החפץ לרשות המוכר. ונראה דיש לדמות שיטת הר"י מגא"ש לשיטת רב הונא (לקמן דף סו:) הסובר דמוכר פירות דקל שלא באו לעולם קנה, ואילו עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו. דאף דחל קנין בדבר שלא בא לעולם מ"מ אין הקנין חל אלא אחרי שבא לעולם לרשות המקנה. ובדומה לזה סובר הר"י מגא"ש דחל קנין בדבר שאינו ברשותו לאחר שיבא לרשותו מדין מי שפרע. ומ"מ ליכא התחייבות גברא לחפש אחרי החפצא כדי להאמין את דבריו.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:12
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:12](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:12)

**ב.**
שיטת הרמב"ם


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:13
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:13](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:13)

והנה כתב הרמב"ם (פכ"ב מהל' מכירה ה"א - ה"ה) וז"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכו' לא קנה כלום וכו' המוכר פירות דקל לחבירו יכול לחזור בו אף לאחר שבאו הפירות לעולם וכו' וכל החוזר בו משניהם אין חייב לקבל מי שפרע. אבל הפוסק על שער שבשוק ולא היה אותו המין שפסק עליו ברשות מוכר חייב לקנות וליתן ללוקח מה שפסק ואם חזר מקבל מי שפרע וכו' דבר שאינו ברשותו של מקנה אינו נקנה והרי הוא כדבר שלא בא לעולם וכו' לא קנה כלום וכו' עכ"ל. ומשמע שהרמב"ם מחלק בין דבר שאינו ברשותו לבין דבר שאינו בעולם, שאם מכר דבר שאינו ברשותו חייב המוכר לקנותו ולתתו ללוקח, ואם חוזר בו מקבל מי שפרע, וכשיטת רבנו נסים גאון. ומאידך בדבר שאינו בעולם סובר שאינו חייב לקיים את דברו כלל ואפילו כשיבא לעולם, ואם חוזר בו ליכא מי שפרע. וצ"ע בזה דאם הרמב"ם ס"ל דיסוד ההלכה דמי שפרע הוא חיוב האמנת דבריו (וכמש"ב בשיטת רב נסים גאון) א"כ מ"ש דבר שלא בא לעולם מדבר שאינו ברשותו, דלכאורה בתרווייהו צ"ל מי שפרע. ומשמע דהרמב"ם סובר דמי שפרע חל מדין מקצת קנין, וס"ל דבדבר שאינו ברשותו חל מקצת קנין, דהיינו דחל קנין של התחייבות על המוכר להקנות את החפץ ההוא ללוקח, ומשו"ה חייב הוא להשיג ולקנות את החפץ ולתתו ללוקח. ודומה לשעבוד הגוף המהוה חיוב ממון דחל על הלוה לשלם החוב למלוה, דה"ה דחל שעבוד הגוף על הגברא לקנות ולהקנות את החפץ שאינו ברשותו ללוקח. משא"כ בדבר שאינו בעולם דלא חל מחמתו שום קנין כלל, ואף קנין התחייבות דהגברא לא חלה, ולכן בדבר שלא בא לעולם ליכא דין מי שפרע, דא"א לו לגברא להתחייב בחיוב ממון על דבר שלא בא לעולם. ויוצא דלהרמב"ם אפשר לגברא להתחייב בגופו התחייבות ממון על חפצא שאינו ברשותו לתתו לאדם שני, ובתנאי דהחפצא ישנו בעולם, דעל דבר שאינו ברשותו חלה התחייבות, אך א"א לגברא להתחייב בשעבוד ממון על דבר שאינו בעולם כלל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:14
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:14](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:14)

**ג.**
מחלוקת הרי"ף הר"ן בדין מי שפרע במנה אין כאן משכון אין כאן


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:15
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:15](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:15)

והנה הר"ן (עיין בשיטמ"ק) כתב וז"ל וכתב הרי"ף ז"ל בהלכות דאפילו דברים ומשכון לא קאי באבל, והביא ראייה מדאמרינן בפ"ק דקידושין בני רב הונא זבין אמתא בפריטי אותיבו נסכא עלויה, לסוף אייקור אמתא, אתא לקמיה דרב אמי א"ל פריטי אין כאן נסכא אין כאן, ולא א"ל דליקבלו מי שפרע. ואין זו ראייה דהתם דינא קאמר ליה דיכול לחזור בו אבל לעולם מקבל עליה מי שפרע וכו' עכ"ל. הרי"ף והר"ן חלוקים בדין מנה אין כאן משכון אין כאן (קידושין ח א) דלרי"ף ליכא מי שפרע, ואילו לר"ן חל דין מי שפרע. ובביאור פלוגתתם נראה דאם מי שפרע חל מדין קנין, אזי מכיון דבמנה אין כאן משכון אין כאן ליכא מעשה וחלות קנין ליכא מי שפרע, וזוהי שיטת הרי"ף. מאידך אם מי שפרע חל מדין חיוב האמנת דברים בלי חלות קנין י"ל דחל מי שפרע אף במנה אין כאן משכון אין כאן כשיטת הר"ן.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:16
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:16](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:16)

והנה יש לעיין מהי שיטת הר"י מגא"ש במנה אין כאן משכון אין כאן לענין מי שפרע. ולכאורה י"ל דזה תלוי בב' פירושים הנ"ל בביאור שיטת הר"י מגא"ש, האם חל מי שפרע מדין קנין או מדין האמנת דברים. אך נראה דאף אי נימא דמי שפרע חל מדין האמנת דברים יתכן לחלוק על שיטת הר"ן במנה אין כאן משכון אין כאן, די"ל דבעלמא כשהלוקח מקנה מעותיו להמוכר אע"פ דלא קנה מ"מ הנתינה חלה לחייב את המוכר בהאמנת דבריו. משא"כ בציור דמנה אין כאן משכון אין כאן, דלא הקנה הלוקח כלום למקנה - מכיון דהמשכון לא חל ואינו נקנה להמקנה, ומשו"ה י"ל דמאחר דחסרה הקנאת מעות למקנה משו"ה לא חלה עליו חובת האמנת דברים ודין מי שפרע. ואילו הר"ן סובר דעצם מעשה נתינת מעות בעלמא נמי מחייבת המקנה בחיוב האמנת דבריו ובמי שפרע. וכן משמע קצת מלשון רש"י (ד"ה קאי באבל) וז"ל משום דברים שבאו על כך לכלל מעשה עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:17
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:17](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:17)

**ד.**
שיטת הרמב"ם בהתחייבות להקדיש דבר שלא בא לעולם


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:18
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:18](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:18)

בקניני ממון דעלמא סובר הרמב"ם דלא חלה התחייבות על דבר שלא בא לעולם, ולא חל עליו נמי מי שפרע (וכדנתבאר לעיל אות ב'). אולם עיין ברמב"ם (פ"ו מהל' ערכין הל' ל"א - ל"ג) שכתב וז"ל יראה לי שאע"פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אם אמר הרי עלי להקדישו הרי זה חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדרו. ואם לא הקדיש הרי זה עובר משום בל תאחר ולא יחל דברו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה כשאר הנדרים. כיצד האומר הרי עלי להקדיש כל שתעלה מצודתי מן הים, הרי עלי ליתן לעניים פירות שתוציא שדה זו, הרי עלי להחרים או ליתן לשבוים כל שאשתכר בשנה זו וכל כיוצא במאמרים אלו הרי זה חייב ליתן ולעשות בהן מה שאמר כשיבאו לידו, וזה וכיוצא בו בכלל הנדרים הוא לא בכלל הקדשות. ראיה לדבר זה מה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, ונאמר אשר נדרת לי שם נדר. והרי האומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר חייב לנהוג בנזירות ואע"פ שעדיין לא נדר בנזיר, הואיל ואמר שידור בנזיר חייב להנזר וזה וכיוצא בו, וכזה ראוי לדון עכ"ל. ועיין עוד ברמב"ם (פ"כב מהל' מכירה ה"טו - י"ז) שכתב וז"ל דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין ההדיוט בקנייתו, שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם הרי זה חייב לקיים דברו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה, והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא שכיב מרע ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים זכו בהן העניים. יש גאונים שחולקים על דבר זה ואומרים שאין העניים זוכין אלא בדברים שההדיוט קונה בהן, ולפיכך לא יזכו בדבר שלא בא לעולם. ואין דעתי נוטה לדברים אלו שאין אדם מצווה להקנות והוא מצווה לקיים דבריו בצדקה או בהקדש כמו שהוא מצווה לקיים הנדר כמו שביארנו בהלכות ערכין עכ"ל. וצ"ב מדוע הרמב"ם הביא את ההלכה שהנודר להקדיש או ליתן לעניים דבר שלא בא לעולם חייב לקיים את דברו פעמיים בין בהל' ערכין ובין בהל' מכירה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:19
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:19](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:19)

ונראה דהמב"ם סובר דיש שני דינים במי שמתחייב לתת להקדש או לצדקה דבר שלא בא לעולם: א) דין של חיוב נדר דהיינו חובת מצוה ואיסורין, ב) דין של חיוב והשתעבדות ממון שניתן לגביית ב"ד. ונראה דבהל' ערכין הביא הרמב"ם הדין של מצות נדר, וכפי שמדוייק בלשונו שם שמביא מצות ואיסורים דהפלאה. מאידך בהל' מכירה מיירי מדין השתעבדות ממון. ושיטת הרמב"ם היא שהדיוט אינו יכול להשתעבד להדיוט על דבר שלא בא לעולם. ועיין בתוס' במס' כתובות (דף נד: ד"ה אע"פ) וז"ל תימה דעכשיו נהגו שהכותב חתן לכלה מאה ליטרין אע"פ שאין לו שוה פרוטה, דבשלמא כשיש לו הוא משעבד נכסיו לזה החוב וכו' אבל אותו שאין לו היאך ישתעבד נכסיו שיקנה אחרי כן כיון שלא נתחייב לה היינו דבר שלא בא לעולם, ושאל ר"י לרבי אליהו והשיב לו וכו' אע"פ שאין מקנה לו שום נכסים אלא שמשעבד גופו לזה החוב מעתה ולכשיהיו לו נכסים חל שעבודו מעתה, ואין זה קנין דברים בעלמא, דקנין דברים לא הוי אלא כההוא דריש בבא בתרא (ג.) שקנו מידם לחלוק חצר שאין בה דין חלוקה, אבל מה שמשעבד גופו להתחייב לדבר זה משתעבד, ואין זה קנין דברים, עכ"ל. ומבואר דשיטת התוס' היא דיכול לשעבד גופו בהתחייבות ממון אפילו על חפצא שאין לו בשעת ההתחייבות. אמנם הרמב"ם מחלק בין המתחייב לשלם ממון לחבירו ובין המתחייב ליתן דבר שבעין לחבירו. דהמתחייב ממון לחבירו חייב אף שאין בידו עכשיו ממון לשלם (עיין נמי ברמב"ם פ"י מהל' אישות ה"ז), אבל אין אדם מתחייב ליתן לחבירו דבר שבעין שאינו בעולם (פכ"ב מהל' מכירה ה"א - ב, וה"ה), והיינו לגבי הדיוט. אולם המתחייב לתת להקדש ולצדקה דבר שבעין שאינו בעולם חייב. והרמב"ם מבאר דיסוד החילוק שבזה הוא דבהקדש וצדקה עיקר המחייב הוא חלות הנדר ומצות הפלאה. דמאחר שחל הנדר דהרי עלי לתת להקדש או לצדקה דבר שאינו בעולם דהוי חלות מצות הפלאה (וכדפסק בהל' ערכין), חל נמי חיוב ממון לתת את הבעין להקדש או לצדקה, (וזהו יסוד ההלכה שהביא בהל' מכירה).


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:20
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:20](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:20)

ויש להביא ראייה דהרמב"ם סובר דחלין ב' דינים - דין הפלאה ודין חיוב ממון, דבהל' מכירה כתב הרמב"ם דיש גאונים שחולקים וס"ל שאין העניים זוכים בדבר שלא בא לעולם, ודינם כדין הדיוט. ואילו בהל' ערכין אין הרמב"ם מזכיר שיש גאונים שחולקים בדבר זה. ומשמע דהגאונים אינם חולקים על מה שפסק הרמב"ם בהל' ערכין דס"ל דחלה מצות נדר בדבר שלא בא לעולם, ורק נחלקו עמש"כ בהל' מכירה דחל נמי חיוב ממון וקנין ממון בדבר שלא בא לעולם. ולפי"ז מדוקדק לשון הרמב"ם, דבהל' ערכין כתב שהנודר נדר "הרי עלי להקדישו", ואילו בהל' מכירה כתב שאמר הנודר "יהיה הקדש". דבהל' ערכין מיירי לענין חיוב נדר ומצות הפלאה, ומשו"ה נקט לשון נדר דעלמא שנדר להקדיש דבר בעתיד (והוי נדר לעשות נדר גבוה שחל, עיין בתוס' נדרים ג ב ד"ה מיירי). משא"כ בהל' מכירה מיירי לענין חלות שעבוד ממון וקנין ממון ומשו"ה נקט לשון של הקדש ממש דחל חלות קנין וחיוב ממון.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:21
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:21](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:21)

והנה התרגום בפרשת מטות (במדבר ל: ג) עה"פ איש כי ידר נדר לה' או השבע שבועה וגו' כתב וז"ל גבר ארי ידר נדר קדם ה' או יקיים קיים עכ"ל. ומבואר דמתרגם נדר - נדר, ושבועה - קיים, ועיין עוד בתרגום (בראשית כד: ג), דמתרגם "ואשביעך בה'" - "ואקים לך", ועיין (דברים כג: כ"ב - כ"ו) דמתרגם לשון נדר שבפסוקים "כי תדר" - נדר. אולם בפרשת ויצא כשנדר יעקב אבינו נדר לה' "וידר יעקב נדר וגו' עשר אעשרנו לך" התרגום מתרגם "וקיים יעקב קים". וצ"ע דמשמע דס"ל לתרגום דיעקב אבינו נשבע שבועה, וצ"ע מדוע לא פירש כפשטיה דקרא דנדר נדר לה'. ונראה דהוקשה לתרגום היאך נדר יעקב אבינו נדר בקום ועשה על דבר שלא בא לעולם, ומשו"ה פירש דמיירי דנשבע שבועה, דחל חיוב על הגברא וחל שבועה אף בדבר שלא בא לעולם, משא"כ נדר דחל על החפצא דאינו חל בדבר שלא בא לעולם. ולפי"ז מבואר שהתרגום חולק על הרמב"ם שסובר שנדר בקום ועשה חל על דבר שלא בא לעולם, ואילו התרגום סובר שאינו חל. ומסתבר שלדעת התרגום חל נדר בקום ועשה משום שהנדר קובע שעבודי ממון וכמש"כ הרמב"ן (ריש פרשת מטות) ולפיכך אינו חל בדבר שלא בא לעולם הואיל והיא התחייבות הגברא על נתינת דבר בעין בלי שעבודי נכסים.¹

footnotes:
¹ ורבנו זצ"ל אמר דלכאורה יל"ע לשיטת התרגום האם שבועת יעקב אבינו חלה מדין שבועת ביטוי בעלמא או"ד דס"ל ששבועה לצדקה חלה מדין גבוה ונ"מ לענין בל תאחר, וצ"ע.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:22
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:22](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:22)

ולפימש"נ מבואר דאליבא דהרמב"ם חל דין ממון בנדרי צדקה, אך חלות ממון זו תלויה בחלות הנדר דמחמת חלות הנדר ומצות ההפלאה חל נמי חיוב ממון. והנה הרמב"ן (ריש פרשת מטות) הקשה דאם נדרים חלים רק על חפצא היאך חל נדר דהרי עלי קרבן, ותירץ וז"ל שאמירתו לגבוה נתחייבו בו נכסיו כמסירתו להדיוט עכ"ל. ונראה דר"ל דמכיון שחלה השתעבודות ממון בחפצא דנכסיו אזי חל נמי הנדר מדין מצוה והפלאה. ומבואר דהרמב"ן סובר דמדין אמריתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי חל שעבוד ממון וקנין ממון לגבוה ומחמת השעבוד וקנין ממון חל נמי חלות חיוב נדר. ולכאורה שיטתו הפוכה משיטת הרמב"ם הסובר דבראשונה חל חלות נדר ומחמתו חל חיוב וקנין ממון, וכמש"נ. ונראה דהרמב"ן סובר דיסוד חלות קנין ממון שחל באמירתו לגבוה חל מדין דעת מקנה, והוי חלות הקנאה מדעת בדומה לחלות קנין דדברים הנקנין באמירה (וכדביאר הגר"ח זצ"ל). מאידך הרמב"ם סובר דחלות הנדר מחילה את השעבוד וקנין הממון.¹

footnotes:
¹ וע"ע למעלה בשיעורים (דף מו:) ד"ה בענין קנין דחל מדין דעת מקנה ודעת קונה אותיות ב' - ד'.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:23
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:23](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:23)

ע"כ ענין מי שפרע בדבר שאינו ברשותו ובדשלב"ל


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:24
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:24](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:24)

**בענין שבועת הפקדון**


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:25
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:25](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:25)

גמ'. אמר רב חסדא כגון שיחד לו כלי להלואתו וכו' לאו משום דמחסרא משיכה וכו' הב"ע כגון שנטלו הימנו וחזרו והפקידו אצלו וכו'.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:26
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:26](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:26)

**א.**
ביאור מחלוקת הראשונים אם חיוב שבועת הפקדון תלוי ביחוד כלי או לא


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:27
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:27](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:27)

ובפשטות מבואר מהגמ' דכדי להתחייב בשבועת הפקדון בעינן יחוד כלי, וכן כתב רש"י (ד"ה תשומת יד וד"ה שיחד), וכן כתבו התוס' (בד"ה תשומת יד). אך הרמב"ן (מובא בשיטמ"ק ד"ה כגון שייחד לו כלי) חולק ע"ז שכתב וז"ל עוד נ"ל לפרש דקרבן שבועה לעולם חייב, והכא להכי אוקמה רב חסדא כגון שייחד לו כלי להלואתו ולעשקו משום דכתיב והשיב את הגזילה אשר גזל או את העושק אשר עשק ומשמע הידוע, לומר שנתייחד והדר בעיניה, דאי בהלואה גרידא ובשכר שכיר גרידא הא לא משלם המלוה ממש שהלוהו דלהוצאה נתנה, אלא ודאי כגון שייחד לו כלו לעשקו, והיינו דקאמרינן ואלו תשומת יד שיירה, לאו משום דכיון דלא משך לא קנה הכלי שייחד לו להלוואתו ולא קרינן ביה והשיב את הגזילה וכו', וזה מדבר ר"ח ז"ל למדתיה שכתב מדחזינן דאזהר רחמנא להשיב הגזל והעושק והפקדון וכו' ש"מ דכיון דלא משך לההוא כלי לא קנאו ולפיכך לא חייבתו התורה להחזירו למלוה וכו' עכ"ל. ומבואר דלפי הר"ח והרמב"ן חיוב שבועת הפקדון חל בכפירת המלוה עצמה אף בלי יחוד כלי, ודין יחוד כלי חל כדי לחייבו בהשבת הכלי מדין והשיב את הגזלה אשר גזל, דגזילת הכלי הוי גזילת בעין ומחייבת השבה. משא"כ בכפירת מלוה דעלמא דחל חלות חיוב ממון לשלם את החוב אשר כפר בו, וליכא חפצא דגזילה דחייב להשיבו.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:28
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:28](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:28)

ובביאור מחלוקת הראשונים נראה דפליגי ביסוד המחייב דשבועת הפקדון, דאליבא דרש"י והתוס' המחייב הוא חלות גזילת חפצא, ומשו"ה ס"ל דבעינן יחוד כלי שכפר בו וגזלו דאזי איכא חפצא דגזילה, דרק חפצא דגזילה מחייבת שבועת הפקדון. מאידך הרמב"ן והר"ח ס"ל דהמחייב דשבוה"פ הוי איסור גזילה עם איסור שבועת שקר, דמכיון דחלין איסורי גזילה ושבועת שקר בכפירת שעבודי מלוה משו"ה חל חיוב שבועת הפקדון אף בכפירת מלוה. והדין דבעינן יחוד כלי דין הוא בחיוב השבת הבעין - דרק ביחוד כלי חל חיוב השבת הכלי הבעין, ואילו בכפירת מלוה בלי יחוד כלי לא חל חיוב השבת הבעין, דחל רק חיוב לשלם את דמי המלוה בעלמא כבכל חוב דעלמא.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:29
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:29](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:29)

**ב.**
שיטת הרמב"ם ביסוד המחייב דשבועת הפקדון


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:30
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:30](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:30)

והנה הרמב"ם (פ"ז ופ"ח מהל' שבועות) השמיט את הדין דבעינן יחוד כלי בחיוב שבועת הפקדון, ומשמע דס"ל כשיטת הרמב"ן דהמחייב דשבועת הפקדון הוי איסורי גזילה ושבועת שקר בלי חלות גזילת חפצא, דכפירת חוב בעלמא מחייבת שבועת הפקדון.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:31
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:31](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:31)

ונראה דהרמב"ם אזיל לשיטתו דפסק (בפ"א מהל' שבועות ה"ח) וז"ל שבועת הפקדון כיצד כל מי שיש ממון חבירו בידו בין פקדון בין מלוה או שגזלו או עשקו או מצא לו אבדה ולא החזירה וכיוצא בזה ותבע ממנו ממון שיש לו בידו וכפר בו הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא תכחשו זו אזהרה לכפירת ממון ואין לוקין על לאו זה. ואם נשבע לו על שקר על ממון שכפר בו הרי זה עובר בלאו אחר ועל זה נאמר ולא תשקרו איש בעמיתו זו אזהרה לנשבע על כפירת ממון, ושבועה זו היא הנקראת שבועת הפקדון עכ"ל. ומשמע דאע"פ שהכופר בפקדון הו"ל גזלן ועובר על הלאו דלא תעשוק וגו' וכמש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' גזילה ה"ד ועיי"ש במגיד משנה ובגמ' לקמן דף קיא.), מ"מ איסורי גזילה ועושק אינם עיקר המחייב דחיוב שבועת הפקדון, אלא עיקר המחייב דשבוה"פ הויין הלאווין דלא תכחשו ולא תשקרו, דעיקר המחייב אינה חלות דין גזילה אלא שבועת שקר שיש בה הפסד וכפירת ממון. ולפיכך הרמב"ם מחייב שבועת הפקדון בכפירת מלוה ועושק בעלמא בלי גזילת חפצא. ואילו רש"י והתוס' ס"ל דבעינן גזילת חפצא לחייב שבועת הפקדון, דס"ל דעיקר המחייב דשבועה"פ הוא איסור גזילה וחל איסור גזילה גמור בגזילת חפצא המחייב במצות השבה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:32
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:32](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:32)

ויש להוסיף דהרמב"ם לשיטתו בפ"א מהל' גזילה (ה"א) דהגוזל ממון משלם ואינו לוקה. וביארו התוס' (מכות דף טז. ד"ה התם) דאינו לוקה משום דהו"ל לאו הניתק לעשה דמקיים מצות השבת הגזילה בהשבת החפצא שגזל ואם החפצא נאבד מקיים את מצות השבה בתשלומין, דבכל אופן הרי הוא מקיים מצות השבת הגזילה. ואילו הרמב"ם חולק על תוס' וסובר שאינו מקיים מצות השבת הגזילה אלא בהשבת החפצא וכדפסק (שם) וז"ל כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה עובר בלא תעשה שנאמר לא תגזול, אין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב נתקו לעשה שאם גזל חייב להחזיר שנאמר והשיב את הגזילה אשר גזל זו מצות עשה. ואפילו שרף הגזילה אינו לוקה שהרי הוא חייב לשלם דמיה וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו עכ"ל. ומהא שהוצרך הרמב"ם לומר דבאופן ששרף הבעין וחייב בתשלומין אינו לוקה מטעם דהוי לאו הניתן לתשלומין ולא נקט דפטור ממלקות משום דהו"ל לאו הניתק לעשה מוכח שהרמב"ם סובר שאינו מקיים מצות השבת גזילה אלא בהשבת הבעין ולא ע"י תשלומין. ולפי"ז נראה דבכופר במלוה בלי יחוד כלי דליכא חפצא דגזילה לא חלה מצות השבה, משא"כ כשייחד כלי להלוואתו וכפר בה דחלה גזילה בחפצא ונתחייב במצות השבה. והרמב"ם סובר דחייב שבוה"פ בהכופר במלוה בלי יחוד כלי כי סובר דהמחייב דשבוה"פ הוא שבועת שקר עם מעשה גזילה והפסד ממון בעלמא בלי חלות גזילה בהחפצא ובלי חיוב השבת גזילה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:33
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:33](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:33)

אמנם צע"ק בשיטת הרמב"ם דאי ס"ל דהמחייב דשבוה"פ הוי שבועת שקר שיש בה הפסד ממון צ"ע מדוע פסק דליכא חיוב שבועה"פ בכפירת קרקע, והרי נשבע לשקר והפסיד את הבעלים ממון, ואע"פ דקיי"ל דקרקע אינה נגזלת מ"מ הו"ל לחייב הכופר בקרקע בשבוה"פ דאע"פ דליכא חלות גזילה וחיוב השבת גזילה בגזילת קרקע מ"מ יש מעשה גזילה עם הפסד ממון ואיסור גזילה. ונראה דהרמב"ם עצמו ביאר טעמו דכתב (פ"ז מהל' שבועות ה"ג - ה"ד) וז"ל וכן אם תבעו בקרקע או בעבד או בשטר וכפר ונשבע פטור משבוה"פ וכו' ולמה נפטר משבועה"פ והרי זה אילו הודה חייב היה ומשלם מה שכפר, לפי שנאמר בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבדה, הכל מטלטלין שאם יודה בהן יוציא ממון מתחת ידו, יצאו קרקעות שאינן מטלטלין והרי הן לפני בעליהן ובחזקתן, ויצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, ויצאו שטרות שאין גופן ממון עכ"ל. ונראה דמדוייק ברמב"ם דהפטור דקרקע אינו גזה"כ בעלמא הנלמד מכלל פרט וכלל, אלא דיש בה סברא דהיינו דמאחר דקרקע בחזקת בעליה עומדת משו"ה בכפירת קרקע ליכא חלות שם הפסד ממון כי לחייב שבועה"פ בעינן הפסד ממון גמור, דהיינו שעפ"י דין יצא הממון מרשות הבעלים ע"י הכפירה וכדמצינו במטלטלין, ואילו קרקע בחזקת בעליה היא עומדת ובכפירת קרקע ליכא איפוא הוצאה והפסד ממון מרשות הבעלים המחייבת שבוה"פ.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:34
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:34](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:34)

ויתכן דהרמב"ן חולק על הרמב"ם כי הרמב"ם סובר דליכא קיום מצות השבת הגזילה בתשלומי דמי הגזילה בכלל, אך יתכן דהרמב"ן סובר כתוס' דהיכא שגזל חפץ בעין דחל עליו חיוב השבה וכשהחפץ נשרף ומשלם את דמיו מקיים מצות והשיב את הגזילה אשר גזל בהדמים שהם תחת החפץ שנשרף. משא"כ בכופר במלוה בלי יחוד כלי דליכא גזילת חפץ מעיקרא ס"ל להרמב"ן דליכא מצות השבה בתשלומי הדמים, כי אינם אלא תשלומי החוב. אולם נראה דיתכן לומר איפכא, דהיכא דגזל חפץ ונשרף ליכא קיום מצות השבת הגזילה בתשלומין, דהא חסר החפץ שגזל. משא"כ בכופר במלוה י"ל דעיקר הגזילה מעיקרא חלה בשעבודי החוב בלי חפצא, ואזי חלה מצות השבה להשיב את החוב - משום שגזל את החוב בכפירתו, ואע"פ שאין חפצא בעין. ומשו"ה מחייב הרמב"ן שבוה"פ בלי יחוד כלי דהא בכפירת החוב חלה גזילה גמור הכוללת חיוב השבת החוב ממצות השבת גזילה. אך סברא זו דחוקה בלישנא דהרמב"ן. ועוד י"ל דבשוה"פ ההשבה מצוה בפני עצמה היא המהוה חלק מדיני שבוה"פ, ולכן יש לחלק בין מצות ההשבה בשבוה"פ לבין מצות ההשבה בגזילה דעלמא, דמכיון דההשבה בשבוה"פ חלק מהכפרה עם תשלומי חומש ואשם, משום כך חלה מצות השבה מדמי המלוה ואע"פ דליכא גזילת חפצא בעין.¹ משא"כ בגזילה דעלמא חלה מצות השבה רק בגזילת חפצא ולא בכפירת שעבודי מלוה בעלמא.

footnotes:
¹ לכאורה סברת רבינו זצ"ל כאן היא כנגד פשטות הרמב"ן והראשונים בסוגיין וצ"ע.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:35
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:35](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:35)

**ג.**
ביאור מחלוקת הריטב"א והראב"ד בחיוב שבועת הפקדון כשכפר בכלי והודה בחוב


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:36
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:36](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:36)

עיין בשיטמ"ק שכתב בשם הריטב"א וז"ל והנכון דהכא ה"ק דקרא אשמועינן דאפילו בכפירה לבד ולא כפר במלוה ולא בשכירות שהם עיקרי החוב אפילו הכי חשיבא כפירה לחייבו קרבן כל היכא שזכה בשעבוד הכלי במעות או במשיכה עכ"ל. הריטב"א סובר דאפילו כשהודה בחוב אלא שכפר בכלי הרי הוא חייב בשבועה"פ. והראב"ד (מובא שם בשיטמ"ק) חולק עליו וז"ל קשה לי כי כפר נמי ביחוד הכלי מאי הוה והלא מודה בעיקר הוא שהרי אינו כופר בהלואה, עכ"ל. אליבא דהריטב"א כשכפר בכלי בלבד הרי הוא חייב בשבועה"פ אע"פ שהודה בהלואה, והקשה הראב"ד דלמה יתחייב והרי לא הפסיד המלוה את מעותיו כי יגבה מנכסים אחרים שיש ללוה. ועלינו לבאר את יסוד מחלוקתם.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:37
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:37](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:37)

ונראה דהריטב"א והראב"ד פליגי ביסוד המחייב דשבועה"פ, דהראב"ד סובר דהמחייב הוי הפסד וגזילת ממון ומשו"ה סובר דכשמודה בהלוואה וכפר בכלי, מדליכא הפסד וגזילת ממון ליכא חיוב שבועה"פ. מאידך הריטב"א סובר דהמחייב דשבועה"פ הוי מעשה גזילת חפצא, ואפילו היכא דליכא הפסד ממון, ולכן סובר דכשכפר בכלי אע"פ שהודה בהלואה מ"מ חל מעשה גזילת חפצא בכפירת הכלי ומשו"ה חייב.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:38
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:38](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:38)

ובדומה לזה ביאר מרן הגר"מ זצ"ל את שיטת הרמב"ם, דהרמב"ם (פ"ט מהל' גזילה ה"א) פסק שקרקע אינה נגזלת והגוזל קרקע פטור מאחריות. אולם הרמב"ם השמיט את ההלכה דשטרות אינם נגזלים. ואילו לענין שבועת הפקדון פסק (פ"ז מהל' שבועות ה"ג) דליכא שבועה"פ בקרקעות ובשטרות. וצ"ע מדוע השמיט הרמב"ם את הפטור דשטרות מדיני גזילה דעלמא.¹

footnotes:
¹ ועיין ברשימות שיעורים למס' שבועות ונדרים ח"ב עמ' קל"ד - קל"ז.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:39
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:39](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:39)

וביאר הגר"מ זצ"ל דהרמב"ם סובר דליכא דין גזילה דעלמא בגזילת שטר מלוה, משום דאע"פ שגזל הגזלן את השטר מ"מ בכך לא חלה גזילה בעיקר החוב, דהלוה עדיין משועבד וחייב לשלם את החוב למלוה וליכא הפסד ממון למלוה בגזילת השטר, ולכן לא חל דין גזילה דעלמא, דחלות שם גזילה תלויה בהפסד ממון הנגזל.¹ מאידך לענין שבועה"פ סד"א שהכופר בשטר מלוה יתחייב בשבוה"פ כי המחייב בשבועה"פ הוי מעשה גזילה מסוים שחל מחמת מעשה כפירה ושנשבע לשקר בב"ד ועבר על איסורי לא תכחשו ולא תשקרו, ואין המחייב חלות גזילה דכל התורה כולה, ומשו"ה סד"א דאף בשטרות יתחייב קמ"ל דפטור.

footnotes:
¹ ואף אם במציאות המלוה מפסיד ממון מאחר שאינו יכול לגבות את החוב בלי השטר מ"מ אין זה אלא גרמי בעלמא וליכא חלות כבישת ממון עפ"י דין, ולא הוי בכלל גזילה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:40
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:40](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:40)

ועיין ברמב"ם (פ"ח מהל' שבועות הי"ג) שכתב וז"ל וכן מי שהיתה עליו מלוה בשטר וכפר בה ונשבע פטור משבועת הפקדון שהרי בשטר נשתעבד הקרקע ונמצא זה ככופר בקרקע וכבר בארנו שהכופר בקרקע פטור משבועת הפקדון עכ"ל. ומבואר דהכופר בשטר פטור משבועה"פ משום דהו"ל כפירת שעבוד קרקעות, וקרקע אינה מחייבת בשבועה"פ. ועיין עוד ברמב"ם (פ"טז מהל' אישות הכ"ה) שפסק וז"ל היא אומרת בתולה נשאתי ועיקר כתובתי מאתים והוא או יורשיו אומרים בעולה נשאה ואין לה אלא מאה וכו' הרי זה נוטלת מנה, ואם היה הבעל קיים יש לה להשביעו שבועת התורה שהרי הודה במקצת הטענה עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד (שם) וז"ל שבועת התורה אין כאן שהרי כפירת שעבוד קרקעות היא עכ"ל. וכתב המגיד משנה וז"ל ואני אומר שאין זו קושיא שכיון שהגאונים תקנו שתגבה הכתובה מן המטלטלין חזרה כתובתה שאינה כפירת שעבוד קרקעות בלבד עכ"ל. וצ"ע דאם הרמב"ם מיירי לאחר תקנת הגאונים דמטלטלין משתעבדין א"כ למה פסק הרמב"ם שהכופר בשטר מלוה פטור משבועה"פ, דהרי הכופר בשטר מלוה אינה רק כפירה בשעבוד קרקעות דהויא נמי כפירת שעבוד מטלטלין, ומ"ש דין מודה במקצת הכתובה דחייב מדין שבועה"פ דפטור.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:41
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:41](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:41)

וביאר מרן הגר"ח זצ"ל (עיין בספרו על הרמב"ם פט"ז מהל' אישות הל' כ"ה) דשאני חיוב שבועת מודה במקצת מחיוב שבועה"פ, דהמחייב בשבועת מודה במקצת הוי מעשה ההודאה והכפירה, והיכא דחלין שעבודי קרקעות ושעבוד מטלטלין מעשה ההודאה והכפירה דמטלטלין מחייב בשבועת מודה במקצת ולא איכפת לן מה דיש נמי כפירה והודאה בקרקעות. משא"כ בשבועה"פ שאין עצם הכפירה מחייבת אלא חלות הגזילה והפסד ממון, ובלי גזילת שעבודי הקרקע ביחד עם גזילת שעבודי מטלטלין ליכא גזילת החוב, ולכן מכיון דכפירת שעבודי הקרקע משלימה את גזילת הממון משו"ה פטור משבועה"פ, דקרקע אינה מחייבת שבועה"פ.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:42
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:42](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:42)

ולפי דברי הגר"ח זצ"ל מבואר דהרמב"ם סובר דעיקר המחייב דשבועה"פ הוי הפסד הממון וחלות שם גזילה ואין המחייב מעשה הכפירה ושבועת שקר ושלא כביאור הגר"מ זצ"ל. ולפי"ז י"ל דהמחלוקת בין הראשונים אי בעינן יחוד כלי לחייב שבועת הפקדון יסודה בשיעור הגזילה המחייבת, דאליבא דרש"י ותוס' רק גזילת חפצא מחייבת בשבועה"פ, ולכן ס"ל דבעינן יחוד כלי. משא"כ הרמב"ם והרמב"ן ס"ל דכל חלות גזילה בעלמא מחייבת שבועה"פ ואף גזילת חוב בלי יחוד כלי מהווה שיעור גזילה לחייב.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:43
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:43](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:43)

**ד.**
ביאור תוס' ד"ה תשומת יד


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:44
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:44](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:44)

עיין בתוס' (ד"ה תשומת יד) וז"ל וא"ת וכו' א"ל אנסת בתי וכו' ור"ש פוטר מקרבן שבועה וכו' בשלמא לר' יוחנן דלא בעי משיכה אלא יחוד אתי שפיר וכו' אלא לריש לקיש דבעי נטלו וחזר והפקידו אצלו כיון שנטלו ממונא הוא ומה שייך לקנס וכו' עכ"ל. כלומר דלריש לקיש בנטל הכלי קנה בו קנין גמור, וממילא פקע דין קנס והו"ל ממון גמור שחזר והפקידו אצלו. אך לפי ר' יוחנן דס"ל מעות קונות יחוד כלי אינו חלות קנין גמור אלא הוי רק חלות שעבודים ועדיין הו"ל קנס ולא ממון.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:45
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:45](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:45)

ויעויין בתוס' בכתובות דף מב. (ד"ה ר"ש פוטר) וז"ל תימה לר"י תיפוק ליה דאפילו בעושק והלואה גופייהו דכתיבי בקרא לא מיחייב קרבן אלא כשייחד לו כלי להלואתו ולעשקו וכאן בקנס מה יחוד שייך כאן וכו' ואומר ר"י כגון שייחד לו כך לכשיעמוד בדין בב"ד ויתחייב לו יהא כלי זה מיוחד לו לגבות ממנו דמי אונסו. וא"ת וכי נימא דסבר ר"ש דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכו' נחשביה בהדי הנך תנאי וכו' דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכו' ואומר ר"י דר"ש חדא ועוד קאמר, חדא דיחוד אינו מועיל דדבר שלא בא לעולם הוא דאינו מתחייב כלל אלא משעת העמדה בדין ואילך, ועוד וכו' שאין משלם קנס ע"פ עצמו ואי מודה מיפטר וכו' עכ"ל. ברם בתוס' במס' שבועות (דף לח. ד"ה אנסת) כתבו כתירוץ הראשון של הר"י וז"ל כגון שייחד לו בענין זה שיגבה מן הכלי כל מה שיחייבוהו ב"ד עכ"ל. ופלוגתתם צ"ב.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:46
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:46](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:46)

ונראה לבאר עפ"י הגמ' במס' ב"ק (דף סה.) דלדעת רב גנב משלם תשלומי קרן כעין שגנב ותשלומי כפל וד' וה' כשעת העמדה בדין. ובפשטות מבואר מזה דהמחייב של קנס הוי ההעמדה בדין, ולפני העמדה בדין ליכא חיוב קנס כלל. ונראה דזוהי שיטת הר"י (המובא בתוס' במס' ב"ק דף סו. ד"ה טלאים כדמעיקרא) דלענין יוקרא וזולא שעת העמדה בדין בלבד קובעת את שיעור הקנס של כפל בין לקולא ובין לחומרא. ומשמע דהר"י סובר דשעת ההעמדה בדין גרידא מחייבת קנס, ולפני ההעמדה בדין ליכא חלות חיוב קנס כלל. ומאידך אליבא דר"ת (שם) לענין יוקרא וזולא אזלינן בקנס לקולא, דהיינו ששמין את הכפל כפי השער הכי זול בין שעת הגניבה לבין שעת העמדה בדין. ולכאורה ר"ת ס"ל דיש שני מחייבים של כפל וקנס - שעת הגניבה - ושעת ההעמדה בדין. ולפיכך משלם הקנס כפי השיעור הפחות שבשתיהן.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:47
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:47](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:47)

ולפי"ז מבואר דלשיטת הר"י ליכא חיוב קנס לפני ההעמדה בדין דשעת ההעמדה בדין היא המחייבת בקנס, וכ"כ התוס' בכתובות (מב א ד"ה ר"ש) וז"ל ואומר ר"י וכו' דאינו מתחייב כלל אלא משעת העמדה בדין ואילך עכ"ל. משא"כ ר"ת סובר דחיוב קנס מתחיל משעת הגניבה אלא דאינו נגמר עד שעת ההעמדה בדין.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:48
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:48](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:48)

ויתכן דיש לתלות מחלוקת זו במחלוקת הראשונים בדין תפיסה בבבל בשור תם שהזיק, דכתב הרא"ש (פ"ק דב"ק אות כ') דנחלקו הראשונים האם התפיסה מועלת מדאורייתא או רק מדרבנן. ולכאורה י"ל דנידון זה תלוי האם חל חיוב קנס משעת הנזק או רק משעת ההעמדה בדין. דאי נימא דחל חיוב קנס משעת הנזק אזי י"ל דמועלת תפיסה בבבל מה"ת דאע"פ שאין סמוכים בבבל לדון דיני קנסות וליכא העמדה בדין מ"מ אי תפס לא מפקינן מיניה משום דחל חיוב קנס משעת הנזק. משא"כ אי נימא דשעת ההעמדה בדין היא המחייבת חיוב קנס אזי י"ל דמכיון דליכא העמדה בדין בבבל הא דמועיל תפיסה בקנס אינו אלא משום תקנה דרבנן. ולכאורה ג"כ יהיה נפ"מ האם מועיל תפיסה רק בקנס דשור תם או בכל חיובי קנס דאי נימא דהוי דין דרבנן יתכן דהויא תקנה מיוחדת במזיק ואינו חל בשאר קנסות משא"כ אם נאמר דהוי דין דאורייתא משום דחיוב הקנס חל משעת מעשה הנזק אזי י"ל דדין זה חל בכל חיובי קנס.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:49
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:49](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:49)

ולפי"ז נראה לבאר את המחלוקת בין תוס' בשבועות לבין התוס' במס' כתובות האם יחוד כלי בקנס לפני העמדה בדין הויא קנין בדבר שלא בא לעולם או לא, די"ל דאי חלין חיובי קנס לפני ההעמדה בדין אזי גם יחוד כלי חל לפני ההעמדה בדין ואין חסרון דדבר שלא בא לעולם. משא"כ אם חיובי קנס אינם חלין כלל עד ההעמדה בדין אזי י"ל דיחוד כלי לפני ההעמדה בדין הוי קנין בדבר שלא בא לעולם.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:50
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:50](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:50)

אולם יתכן דהתוס' ס"ל דהשעבוד לשלם הקנס חל משעת מעשה המחייב אף לפני ההעמדה בדין, ורק נחלקו בדין יחוד כלי - האם מועיל יחוד כלי מדין שעבודים¹ או מדין קנינים. דאם יחוד כלי חל מדין שעבודים חל אף בשעבודי קנס לפני ההעמדה בדין. אולם אם יחוד כלי חל מדין קנין י"ל דאין יחוד כלי חל לפני ההעמדה בדין מכיון דרק בשעת ההעמדה בדין נגמרים חיובי הקנס ולפני ההעמדה בדין יחוד כלי הוי קנין בדבר שלא בא לעולם.

footnotes:
¹ כלומר מדין חלות שעבודי אפותיקי דאלימי משעבודי חוב דעלמא ומהווה קנין במקצת. ולכן הכפירה מהווה חלות גזילה בחפצא דאפותיקי ואינה גזילת שעבודי חוב בעלמא.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:51
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:51](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:51)

ובתוס' דידן מבואר דלר' יוחנן יחוד כלי מחיל חלות שעבוד, ואילו אליבא דריש לקיש יחוד כלי מחיל חלות קנין. ונראה לבאר דאליבא דר' יוחנן דהקנין בכלי חל מחמת קנין מעות חלות הקנין חל כבכל הלואה דעלמא דמעות ההלואה מחילין שעבודים על נכסי הלוה, ויחוד כלי כמו"כ מחיל חלות שעבוד¹. משא"כ אליבא דריש לקיש דיחוד כלי נקנה בקנין משיכה, דמשיכה דעלמא חל כקנין גמור בחפצא, דלא מצינו חלות שעבוד דחל ע"י משיכה, ומשו"ה ס"ל דיחוד כלי יוצר חלות קנין בחפצא ולא שעבוד.

footnotes:
¹ צ"ע ביחוד כלי בקנס, איפוא והיאך יש מתן מעות להחיל שעבודי אפותיקי אליבא דר' יוחנן, דאם ימחלו הקנס בזקיפת מלוה הרי הוא חוב בעלמא ואינו קנס, וצ"ע.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:52
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:52](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:52)

**בא"ד. אבל קשה בהפלת שנו וכו' דמאי יחוד שייך וכו' וי"ל דשפיר מקרי יחוד ששואל גופו שכובש בשחרורו ואינו משחררו עכ"ל.** ונראה דהתוס' בקושייתם נקטו דיחוד כלי ר"ל דהכופר בכלי תופס את הממון דהבעלים ובכך לוקחו ממנו, וזה שייך בכלי דעלמא, משא"כ בעבד דגוף העבד נמצא תמיד אצל העבד וא"א לקחתו ממנו. ותירצו דמ"מ מכיון שהאדון כובש את העבד במציאות ובכך גוזל את גופו ממנו, ואע"פ שלא הוציא את החפצא דגוף העבד מרשות העבד עצמו חל חלות שם כפירה ומעשה גזילה בחפצא המחייב שבוה"פ.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:53
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:53](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:53)

ע"כ ענין שבועת הפקדון


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:54
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:54](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:54)

**גמ'. יחד לו כלי להלוואתו - שיטת הראב"ד**


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:55
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:55](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:55)

עיין בשיטמ"ק שכתב בשם הראב"ד וז"ל ואיכא למימר דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו, וכשתבעו ממנו א"ל נאנסו ונשבע לו, דלר' יוחנן ממונא קא כפר ליה שהרי אבדו מעותיו, אבל לריש לקיש לא אבדו מעותיו דלא קנה הכלי, עכ"ל. ונראה דהראב"ד סובר דיחוד כלי היינו שעשאו אפותקי מפורש, והא דקיי"ל (ב"ב דף מד:) דעשה שורו אפותקי ומכרו אין בעל חוב גובה הימנו משום דלית ליה קלא היינו רק כשמכרו דאין גובין את האפותקי מהלוקח אמנם לגבי הבע"ח עצמו חל דין אפותקי לגבות ממנו ולא מממון אחר.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:56
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:56](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:56)

ולכאורה מדברי הראב"ד מוכח דחלות אפותקי תלוי במעשה קנין, דאליבא דר"י דמעות קונות, דמי ההלואה מהווה מעשה קנין לקנות את האפותקי. ואילו לר"ל מתן מעות אינו קונה וצריך קנין משיכה לקנות את האפותקי.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:57
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:57](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:57)

והנה יש לעיין בשעבודי הנכסים דחלין בחוב דעלמא האם חלין ע"י מעשה קנין או לא. ולכאורה י"ל דשעבוד קרקעות חל מחמת מעשה קנין כסף, דלכו"ע קנין כסף קונה בקרקע. והנה יש לעיין בשיטת הרמב"ם (פי"א מהל' מלוה ה"ז) דסובר דמטלטלין אינם משתעבדין במלוה דעלמא וז"ל והמטלטלין אינן תחת שעבוד בעל חוב מן התורה עכ"ל. ועיין עוד ברמב"ם (פ"ג מהל' ערכין הלי"א) וז"ל האומר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי והיו בידו עשר סלעים ונתן תשע לשניה וסלע לראשונה יצא ידי שתיהן, שהערכין לאו כחובות הן שאע"פ שכל מה שבידו משעובד לראשונה הקדש מאוחר שגבה גבה. אבל אם נתן תשע לראשונה ואחת לשניה ידי שניה יצא. שהרי כשנתן הסלע לא נשאר בידו כלום והרי אין ידו משגת, ידי ראשונה לא יצא שהרי כל מה שהיה בידו משועבד לראשונה כשנתן התשע נשאר לו סלע והרי לא נתן כל מה שידו משגת עכ"ל. ועיין ברדב"ז ובלח"מ שם, ומשמע דס"ל דבערכין והקדש גם מטלטלין משתעבדין מדאורייתא דלא כדין המטלטלין במלוה דעלמא, וצ"ע מאי שנא ערכין והקדש מהלוואה בדין שעבוד מטלטלין מן התורה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:58
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:58](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:58)

ויתכן דשעבוד נכסים בחוב דעלמא חל מחמת קנין, וקרקע נקנית בכסף, דקנין כסף קונה קרקע מדין מעשה קנין. ומאידך מעות קונות במטלטלין מדין פרעון. ולפיכך י"ל דבהלוואה חל שעבוד נכסים על הקרקע של הלוה משום דכסף ההלוואה מהוה מעשה קנין להחיל קנין שעבוד על קרקע. אמנם כסף ההלוואה אינו מועיל להחיל שעבוד נכסים על מטלטלין משום דאין בכסף ההלוואה חלות דין של פרעון דהרי ניתן ללוה בתורת הלוואה, ולכן אין בדמי ההלוואה חלות של פרעון וא"א להחיל מחמתם חלות שעבודים על מטלטלין. משא"כ בהקדש דחל קנין הקדש מדין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, דקנין זה חל בין בקרקע ובין במטלטלין, ומשו"ה בהקדש חל שעבוד נכסים בין על קרקע ובין על מטלטלין.¹

footnotes:
¹ עיין במחלוקת בין הסמ"ע ובין הט"ז בחו"מ ריש סי' ק"צ. ברם עיין בשיעורים לעיל (דף מו:) ד"ה בענין יש דמים שהן כחליפין אות ה' דרבינו זצ"ל קבע דלרמב"ם קנין כסף חל מדין פרעון בין בקרקע ובין במטלטלין וצ"ע.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:59
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:59](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:59)

ועוד יש לומר שישנם שני דינים בשעבודי נכסים: א) שעבוד נכסים דחל ממילא בלי קנין, ב) שעבוד נכסים דחל מחמת קנין. ונראה דבקרקעות דנכסים דלא ניידי הן בני אחריות נינהו, ושעבוד הנכסים חל עליהן ממילא, דהנכסים ערבים הם בעד הלוה לשלם את חובו (עיין בהשגות הראב"ד על הרי"ף ריש פרק הנזקין). ואילו מטלטלין לאו בני אחריות נינהו, ואינם ערבין עבור הלוה. ובכן חל שעבוד נכסים על מטלטלין רק בקנין. ובהלוואה דעלמא ליכא קנין להחיל שעבוד על מטלטלין.¹ משא"כ בהקדש דהקנין חל מדין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דחל אף על מטלטלין ולכן בהקדש חל שעבוד נכסים אמטלטלין. והנה קיי"ל דמטלטלין משתעבדין לבעל חוב כשהלוה משעבדם בקנין אגב (עיין בגמ' ב"ב דף ד: וברמב"ם פי"ח מהל' מלוה ולוה הלי"ב), ומוכח דבקנין המועיל אפילו מטלטלין משתעבדין.

footnotes:
¹ דלא חל שעבוד מדין קנין כסף דהא קנין כסף דעלמא חל מדין פרעון ואינו חל בכסף דהלוואה דלא שייך ביה פרעון, וקרקע משתעבד איפוא מדין ערבות בלבד ולא מדין קנין. ולפי"ז לא קשה את מה שהקשינו בהערה לעיל על שיטת הרמב"ם דס"ל דכסף קונה בין בקרקע ובין במטלטלין מדין פרעון.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:60
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:60](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:60)

אך צ"ע דהיאך חל דין אפותקי על מטלטלין, וכדפסק הרמב"ם (פ"יח מהל' מלוה ולוה ה"ה) וז"ל עשה אותו אפותקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו וכן שאר המטלטלין מפני שאין להן קול עכ"ל. ומשמע ממנו שגובין אפותקי מהלוה עצמו אף במטלטלין, וקשה דבאיזה קנין חל אפותקי על מטלטלין. ומשמע מהרמב"ם דכסף ההלוואה בעצמו נחשב לקנין בעד אפותקי. ולפי"ז נראה דהרמב"ם סובר דחל אפותקי מדין קנין מעות מחמת כסף ההלוואה כהראב"ד. וכ"ז באפותקי המהווה חלות קנין ממש בחפצא. מאידך שעבודי נכסים דחלין ממילא ורק מדין ערב, חלין על קרקע דלא ניידי דיש בהן אחריות וערבין הן בעד החוב, אך לא חלין על מטלטלין דלאו בני אחריות נינהו דזקוקין הן לקנין להחיל עליהן שעבוד. ובזה קנין אגב וגם קנין אמירתו לגבוה מועלים מדין קנין להחיל שעבודים על מטלטלין. וצ"ב למה דוקא קנינים אלו חלין. וי"ל דשניהם חלין בתורת הקנאה מדעת המקנה¹ ולא בתורת מעשה קנין, ולכן מועלים להחיל חלות שעבוד אף על מטלטלין אע"פ דאינן בני אחריות כמו קרקע. משא"כ קנין אפותיקי דהוי חלות קנין ממש בחפצא דחל אף אמטלטלין מדין קנין מעות, דחלות אפותיקי לא חל מדין ערבות כמו שעבוד נכסים דעלמא אלא מחלות דין קנין, ודו"ק.

footnotes:
¹ עיין בשיעורים למעלה (דף מה:) בענין קנין דחל מדין דעת מקנה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:61
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:61](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:61)

**גמ'. נתנה לבלן.** בנתן פרוטה של הקדש לספר אליבא דר' יוחנן מעל משום דמעות קונות את כלי התספורת, ואילו אליבא דר"ל לא מעל משום דמעות אינן קונות. ומשמע מכאן דבשכירות פועלים שוכרים את הפועל וגם את כליו, וחלה מעילה מחמת קנין הכלי. וצ"ב מדוע ליכא מעילה מחמת שכירות הפועל עצמו. ונראה דליכא מעילה משעת מתן מעות עבור שכירות הפועלים משום דהפועל יכול לחזור בו עד שעת התחלת המלאכה (עיין בגמ' לקמן דף עו:), דהמעות אינן מחילות התחייבות מוחלטת על הפועל עד שיתחיל במלאכה. משא"כ בשכירות כלי המלאכה דהכלי קנוי למשכיר לתשמישו משעת מתן המעות לר' יוחנן דס"ל מעות קונות. אולם אליבא דר"ל מעות אינן קונות ובעינן משיכה כדי לקנות את הכלי לתשמיש, (ועיין בשיטמ"ק בשם הר"ן).


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:62
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:62](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:62)

ויש להעיר דהתינח מדין תורה, אולם אף לפי ר' יוחנן הרבנן הפקיעו את קנין המעות ותקנו במקומו דין מי שפרע, ולאחר התקנה לכו"ע מעות אינן קונות וא"כ קשה אמאי מעל. ומשמע מזה כמש"נ לעיל בשיעורים דאף לאחר התקנה מעות עדיין קונות אלא דרבנן תקנו זכות חזרה ודין מי שפרע, ומשו"ה מעל בשעת מתן מעות - דאף מדרבנן קנה את הכלי במתן מעותיו. (ועיין בשיטמ"ק בשם הרשב"א).


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:63
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:63](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:63)

**שיטת הרמב"ם במעילה בקנין מעות.**


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:64
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:64](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:64)

**א.**
קושיא בדברי הרמב"ם בדין מעילה בקנין מעות


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:65
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:65](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:65)

עיין ברמב"ם (פ"ט מהל' תרומות ה"י) וז"ל יראה לי שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח הדמים אע"פ שעדיין לא משך הלוקח ה"ז אסור להאכילה תרומה שדין תורה מעות קונות וכו' עכ"ל. ומבואר שסובר דאפילו אחרי תקנת הרבנן מעות עדיין קונות. ואע"פ שהרמב"ם עצמו פסק (פ"ג מהל' מכירה ה"ו) שאם נאנס החפץ לאחר קנין מעות המוכר חייב באחריותו, דמשמע דהקנין אינו חל, י"ל דס"ל להרמב"ם דחל מקצת קנין במעות לענין מי שפרע (וכדנתבאר לעיל בשיעורים), ולכן סובר דמחמת מקצת הקנין אין הפרה כולה של הכהן להאכילה תרומה דחל לזר מקצת קנין בפרה ברם חלק הקנין שנשאר ביד המוכר מחייבו באונסים.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:66
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:66](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:66)

אך צ"ע דבהל' מעילה (פ"ו ה"ט - ה"י) כתב וז"ל נטל פרוטה של הקדש ונתנה לבלן אע"פ שלא רחץ מעל, שהרי נהנה בהיותו רוחץ בכל עת שירצה. וכן אם נתנה לאחד מבעלי אומניות מעל אע"פ שעדיין לא עשו מלאכתו. קנה בה חפץ ולא משך אם מן העכו"ם מעל, ואם מן ישראל לא מעל עכ"ל. וצ"ע דמאי שנא דלענין קנין שכירות פסק שמעל במעות ואילו לענין קניית חפץ במעות פסק שלא מעל, (ועיין בכס"מ שם שהניח את פסקי הרמב"ם האלה בצ"ע).


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:67
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:67](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:67)

**ב.**
ביסוד החילוק בין גניבה לגזילה


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:68
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:68](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:68)

ונראה דהנה פסק הרמב"ם (פ"א מהל' גניבה ה"א) וז"ל כל הגונב ממון משוה פרוטה ולמעלה עובר על לא תעשה שנאמר לא תגנוב עכ"ל. ויש לדייק בלשון הרמב"ם דכאן לענין גניבה כתב "כל הגונב ממון משוה פרוטה ולמעלה" ואילו לענין גזילה כתב (פ"א מהל' גזילה ה"א) "כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה עובר בלא תעשה", וצ"ע מדוע בהל' גזילה כתב שחל ל"ת בגזילת שוה פרוטה ואילו לענין גניבה כתב "הגונב ממון משוה פרוטה ולמעלה".


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:69
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:69](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:69)

והנה בביאור החילוק בין יסוד האיסור דגניבה לגזילה ביאר הגר"ח זצ"ל דגזילה חלה כל היכא שאדם מעכב ממון חבירו ברשותו ואינו מחזירו אע"פ שלא הוציא את ממון הבעלים מרשות הבעלים. משא"כ גניבה דאינה חלה אא"כ הוציא את ממון הבעלים מרשותם.¹ ולפיכך בגונב מן הגנב חל דין גזילה ולא דין גניבה - דליכא הוצאת החפץ מרשות הבעלים עצמם, דהחפץ כבר איננו ברשות הבעלים מחמת הגניבה הראשונה. (ואע"פ שיש איסור גניבה אף בלי הוצאה מרשות הבעלים כדמצינו במסיג גבול רעהו בסתר (פ"ז מהל' גניבה ה"יא) מ"מ חלות דין גניבה גמורה לכל דיניה אינו חל אא"כ הוציא ממון מרשות הבעלים.²)

footnotes:
¹ ועיין בתוס' רי"ד ב"ק דף קיא: ד"ה א"ר חסדא שמחלק נמי בין גנב לגזלן כדברי הגר"ח זצ"ל.
² ועיין ברשימות שיעורים למס' ב"ק ח"ב הקדמה לפרק מרובה עמ' של"ט - שמ"א.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:70
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:70](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:70)

והגר"ח זצ"ל הביא עוד ראיות לזה:


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:71
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:71](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:71)

א) עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' גניבה ה"י) דפליגי הרמב"ם והראב"ד בדין שומר שגנב מרשותו, שכתב הרמב"ם וז"ל שומר שגנב מרשותו וכו' אם יש עליו עדים חייב בכפל וכו' עכ"ל. וכתב הראב"ד ז"ל זה אינו כלום עכ"ל. והנה הראב"ד השיג בנוגע לכפל ומ"מ מודה דכלתה שמירתו ומחוייב באחריות אונסין, דהא על מה שכתב הרמב"ם שהשומר שגנב חייב באחריות כתב הראב"ד וז"ל א"א או שיחזיר הכיס לבעליו וכו' עכ"ל. וצ"ע להראב"ד דאם נחשב לקיחת השומר כלקיחת ממון מהבעלים, למה פטור מכפל, ואם לקיחת השומר לא נחשבת ללקיחת ממון בעלים, למה יהיה חייב באחריות כגזלן.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:72
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:72](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:72)

ותירץ הגר"ח זצ"ל דהראב"ד סובר דשומר שגנב מרשותו הוי גזלן משום דאע"פ שחסרה לקיחת ממון מרשות הבעלים דהרי רשות השומר נחשב כרשות הבעלים מ"מ הרי עיכב השומר תחת ידו ממון הבעלים. ויסוד דין גזילה חל מחמת שכובש תחת ידו ממון של אחר, ואינו תלוי במעשה לקיחה מרשות הבעלים. ומשו"ה אע"פ ששומר שגנב מרשותו פטור מכפל הריהו חייב באחריות כגזלן, דחל בו דין גזלן ולא דין גנב דגניבה תלויה בהוצאה מרשות הבעלים. ואילו הרמב"ם חולק על הראב"ד וסובר דכששומר גנב מרשותו כלתה שמירתו ופקעה רשות הבעלים ולפיכך חל עליו חיוב גנב וחייב לשלם כפל דנחשב כאחר שהוציא את החפץ מרשות הבעלים לרשותו וחייב מדין גנב דעלמא¹.

footnotes:
¹ לפי"ז צ"ע מ"ש שומר שגנב מרשותו אליבא דהרמב"ם משומר ששלח יד בפקדון שכ' הרמב"ם בפ"ג מגזילה (הל' י"א) שדינו להיות גזלן ולא גנב. וע"פ השיעורים י"ל שבשליחות יד לא כלתה השמירה ולכן השומר הוי גזלן ולא גנב. ברם עיין במחלו' בין הרמב"ם לבין הראב"ד מפ"ד מהל' גניבה (הל"ב) בנוגע לשולח בו יד ואח"כ טוען טענת גנב. ולכאורה משם ראייה שהרמב"ם סובר שאף בשליחות יד כלתה שמירתו, ועיין במגיד משנה שם.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:73
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:73](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:73)

ב) הרמב"ם (פ"א מהל' גניבה ה"ג) הגדיר שגניבה היא לקיחת ממון מבעליו בסתר וגזילה בגלוי. ויש להקשות, דהרי השולח יד בפקדון הוי גזלן (פ"ג מהל' גזילה הלי"א) ואף באופן ששלח ידו בסתר, וצ"ע למה אינו נחשב כגנב. ונראה שחלות דין גניבה צריכה הוצאת החפץ מרשות הבעלים, ומאחר שרשות השומר כרשות הבעלים אף ששלח בו יד, עכ"ז לא הוציא את הפקדון מבית בעליו, ולפיכך הוי גזלן ולא גנב.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:74
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:74](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:74)

ג) השואל שלא מדעת הבעלים הרי זה גזלן (פ"ג מהל' גזילה הלט"ו). ולכאורה יש להעיר, דמאחר שלקחו בלא ידיעת הבעלים, למה לא יהיה גנב. ונ"ל שגניבה זקוקה להוצאת החפץ מרשות הבעלים, ושואל שלא מדעת, הואיל ולקחו בתורת שאלה ולא לקחו לעצמו אלא לקחו ע"מ להחזירו, לא הוציאו מרשות הבעלים במידה הקובעת גניבה, ואינו אלא גזלן.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:75
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:75](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:75)

ד) הרמב"ם פסק בפי"א מהל' שכירות (ה"ב) שהכובש שכר שכיר עובר בבל תגזול. וצ"ע, אם כבש את השכר בסתר למה לא יעבור בלא תגנוב. וי"ל דמאחר שאינו מוציא את השכר מרשות בעליו - רק נמנע מלשלם לפועל - אינו גנב כי אם גזלן. הוא הדין בכל עושק - מאחר שמונע ממון מבעליו בסירובו לשלם להם את החוב, אבל אינו מוציא את הממון מרשות הבעלים, הרי הוא בכלל גזלן.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:76
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:76](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:76)

ה) כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' גניבה (הלכה א') וז"ל הגונב את הגוי או שגנב נכסי הקדש אינו משלם אלא הקרן בלבד שנ' ישלם שנים לרעהו לרעהו ולא להקדש לרעהו ולא לגוי, וכן הגונב קדשים מבית בעליהן בין קדשי קדשים וכו' הרי זה פטור מן הכפל ומתשלומי ארבעה וחמשה שנ' וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש עכ"ל. וביאר הגר"ח זצ"ל¹ שהרמב"ם הוזקק לשני לימודים לפטור כפל בהקדש: א) "לרעהו ולא להקדש" בנוגע לקדשי בדק הבית, שהם ממון הקדש וקנינו, וגזיה"כ הוא שאינו משלם כפל להקדש; ב) "וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש" משמיע לנו שאינו משלם כפל לבעל הקרבן אף ד"מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן" (ב"ק דף עו.).

footnotes:
¹ עיין בשיעורים לב"ק בהקדמה לפרק מרובה על הרמב"ם (פ"ב מהל' גניבה הלכה א').


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:77
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:77](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:77)

וקצת קשה שכן מפסוק דמגונב מבית האיש דורשים ולא מבית הגנב, וכיצד נלמדים שתי דרשות ושני דינים שונים ממיעוט אחד.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:78
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:78](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:78)

ונראה שהפטור מלשלם לבעל הקרבן אינו גזה"כ בעלמא אלא דגזיה"כ קובעת שהגנב פטור הואיל וממון הקרבן אינו ברשות בעליו לעשות בו כרצונו, שהרי המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום (פ"ד מהל' מכירה הל"ח). ונמצא שהפטור דגניבת קרבן והפטור דגונב מן הגנב מהווה אותו הפטור של גונב דבר שאינו ברשות בעליו, ויש כאן רק דין אחד דהיינו שחיובי גניבה חלין דוקא בגונב ממון מרשות בעליו.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:79
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:79](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:79)

על פי יסוד הגר"ח זצ"ל נראה לומר דלפיכך שונה דין גניבה מדין גזילה לענין שו"פ ולמעלה. חיוב גניבה חל על מעשה מסויים - לקיחת ממון מרשות הבעלים. מאידך חיוב גזילה הוי חיוב כללי שחל על עיכוב ממון חבירו בידו. ולכן בגזילה עובר באיסור בפ"ע על כל פרוטה ופרוטה שמעכב מהבעלים - כי מעכב יותר ממון. מאידך בגניבה שחייב מחמת מעשה הגניבה, אפילו אם גנב ממון הרבה עכ"ז עשה רק מעשה גניבה אחד ולכן עצם האיסור לא השתנה. ומשו"ה כתב הרמב"ם בהל' גניבה "משו"פ ולמעלה" דמ"מ הוי גניבה אחת. משא"כ בגזילה דעובר על כל פרוטה ופרוטה בפני עצמה כתב "שו"פ" והשמיט את המילה "ולמעלה", לומר דכל פרוטה ופרוטה הוי איסור גזילה בפני עצמו.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:80
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:80](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:80)

**ג.**
בגדר המחייב דמעילה


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:81
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:81](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:81)

והנה יל"ע בדין מעילה, דהמוציא הקדש מרשות הקדש גזל, האם המחייב הוי הקנין מהקדש וכבישת ממון הקדש, בדומה לגזילה בהדיוט, או דהמחייב דמעילה הוי ההוצאה מרשות הקדש, בדומה לגניבה בהדיוט.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:82
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:82](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:82)

ואמר הגר"ח זצ"ל דעיין ברמב"ם (פ"ב מהל' גניבה הלט"ז) וז"ל הגונב ברשות הבעלים הואיל והגניבה עדיין היא ברשותן פטור מן הכפל, וכן אם טבח ומכר שם ברשותן פטור, ואם הגביה הגניבה נתחייב משום גונב אף על פי שעדיין לא הוציאה מרשות הבעלים. כיצד, גנב טלה מן הדיר והיה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור, הגביהו או הוציאו מרשות הבעלים ומת חייב, נתנו שם בבית הבעלים לבכורת בנו ולבעל חובו או לשומר חנם ולשואל לנושא שכר ולשוכר והיה מושכו זה שניתן לו ומת פטור השומר, הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים ומת חייב השומר או בעל החוב שניתן לו מפני שעדיין לא הוציאו הגנב מרשות בעליו עכ"ל. והראב"ד חולק על הדין האחרון שברמב"ם ומשמע דקסבר דהשומר ובע"ח פטורים. ונראה דפליגי האם הש"ח והבע"ח דקסברו שהחפץ שלהם ברשות, האם הן הויין גזלנים או לא, דלהרמב"ם הגוזל וקסבר שהוא שלו הוי גזלן, ולהראב"ד אינו גזלן¹.

footnotes:
¹ שהריהו כמתעסק שפטור מחטאת באיסורי כרת שבתורה. ולהרמב"ם אין לדמות חיובי חטאת לחיובי גנב וגזלן.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:83
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:83](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:83)

אמנם עיין ברמב"ם (בפ"ו מהל' מעילה הל"ז) שכתב וז"ל אמרו חכמים שהנוטל אבן או קורה של הקדש ונתנה לחבירו שניהם מעלו, ואם נתנה לזה הגזבר שהיתה תחת ידו הוא מעל והגזבר לא מעל, ויראה לי שאין אלו הדברים אמורים אלא במועל בזדון שהרי לא נתחלל הקדש, הנוטל פרוטה של הקדש על דעת שהיא שלו לא מעל עד שיוציא אותה בחפציו או עד שיתן אותה במתנה, נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל וכו' עכ"ל. וצ"ע דהרי מאחר שפסק הרמב"ם (פ"ב מהל' גניבה הלט"ז) שמי שגזל וקסבר שהוא שלו הוי גזלן וחייב, למה פסק בדיני מעילה שלא מעל עד שיוציא אותה בחפציו.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:84
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:84](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:84)

ונראה לתרץ דהרמב"ם סובר דאיסור גזילה בעלמא אינה מחייבת מעילה, דרק גזילה של הוצאה מרשות הקדש מחייבת מעילה, בדומה לגניבה דעלמא. והא דכתב הרמב"ם שהשומר שגזל וקסבר שהוא שלו שהוא חייב היינו שחייב בחיוב ואיסור גזילה, אך ליכא קניני גזילה בחפצא וליכא חלות הוצאה מרשות הבעלים. ולכן מי שלקח הקדש וקסבר שהוא שלו לא מעל, דנהי דחל חיוב גזילה בעלמא מ"מ מאחר דליכא קנין גזילה וליכא הוצאה מרשות הקדש לא מעל, שרק הוצאה מרשות הקדש מחייבת במעילה ולא איסור גזילה בעלמא. ולפיכך ס"ל שלא מעל עד שיוציא את החפץ ויתן אותו במתנה לחבירו. וכל זה במעילה דחלה בהוצאת החפצא מרשות הקדש בגזילה ולא באיסור גזילת ממון הקדש בעלמא. אמנם חל נמי במעילה דין שני דהיינו מעילה מדין איסור הנאה, דאין זה דומה לדין מעילת הוצאה, דבהנאה לא הוציא את החפצא מרשות הקדש אלא שנהנה ממנו, ועצם איסור ההנאה מועל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:85
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:85](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:85)

ויש להביא ראיה לזה מהמחלוקת שבין הרמב"ם והראב"ד בפ"ו מהל' מעילה (הל' ג' - ד'), שהרמב"ם פסק (ע"פ התוספתא) דדוקא המעילה של הוצאה מוציאה לחולין ולא מעילת הנאה, ואילו אליבא דהראב"ד גם מעילת הנאה מהקדש מחללת. והר"י (תוס' ב"מ צט א ד"ה וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה) הקשה על הדעה שאין מעילת הנאה מחללת ומוציאה הקדש לחולין דהא קי"ל (ב"מ מג ב) שהשואל שלא מדעת גזלן, ובכן הנהנה דומה למוציא חפץ מהקדש בגזילה, ומהראוי שההקדש יתחלל מדין גזילה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:86
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:86](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:86)

ונראה דהרמב"ם סובר שהשואל שלא מדעת, אף שחלים עליו חיובי גזלה, עכ"ז חסרים לו קניני גזלה בחפצא. וכן כתב הש"מ בב"ק (צ"ז.) בשם הראב"ד דאע"פ ששואל שלא מדעת חייב כגזלן לענין מתה מחמת מלאכה מ"מ אין לו דין שינוי קונה. ומבואר דחל על שואל שלא מדעת רק חיובי גזלה אבל אין לו קניני גזלה בחפצא. והוסיף הגר"ח זצ"ל שלפי"ז לא יפסל לולב שאול שלא מדעת משום פסול גזול למצוה ומצוה הבאה בעבירה בשאר ימי החג אף אליבא דהראשונים דס"ל שלולב גזול פסול כל ז' (ועיין ברמב"ם ובראב"ד פ"ח מהל לולב הל"ט), שמאחר שאין לשואל שלא מדעת קניני גזילה בחפצא לא חל פסול גזול בחפצא שרק לולב גזול שיש בו קניני גזילה ושיצא מרשות הבעלים פסול בחפצא בפסול גזול למצוה¹. וכן אמר הגר"מ זצ"ל שאף שבגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו - זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו - היינו דוקא בגזילה ממש, שקניני גזילה שיש לו לגזלן מפקיעים את הרשות של הנגזל. אולם בשואל שלא מדעת, מכיון שאין לגזלן קניני גזילה שפיר יכול הנגזל להקדישו. ונראה לומר דלכן ס"ל להרמב"ם דשואל שלא מדעת אינו מועל מדין גזלן, כי גזילה בלי הוצאה מרשות הקדש אינו מועל, וכדמצינו בגוזל מהקדש וקסבר שהוא שלו דהויא גזילה בלי הוצאה מרשות הקדש דמשו"ה לא מעל דה"ה בשואל שלא מדעת. והא דהנהנה מהקדש מעל הוא חלות דין אחר, דהמעילה חלה מצד איסור ההנאה, ולא מדין גזילה, מדליכא הוצאה מרשות הקדש.

footnotes:
¹ והביא ראיה מסוכה גזולה למ"ד קרקע אינה נגזלת שאין פסול מצוה הבאה בעבירה חל (עי' סוכה לא א) ואע"פ שעבר באיסור גזילה אלא משום שאין בקרקע קניני גזילה בחפצא אין חלות דין מצוה הבאה בעבירה, ועיין ברשימות שיעורים על מס' סוכה דף קכ"ב ובקונטרס מצוה הבאה בעבירה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:87
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:87](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:87)

**ד.**
ישוב שיטת הרמב"ם


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:88
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:88](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:88)

ולפי"ז נראה שיש ליישב את תמיהת הכ"מ בהלכות הרמב"ם דפסק שמי שנתן מעות הקדש לשכירות פועלים מעל, ואילו מי שנתן מעות לקניית חפץ לא מעל, דמ"ש זה מזה. ונראה דלפימש"נ הרמב"ם סובר דהמחייב דמעילה אינו מעשה הגזילה וכבישת ממון הקדש בעלמא, אלא דצריך המועל להוציא את ממון ההקדש מרשות הקדש. ובנתן מעות הקדש לקנות חפץ, מכיון דאפילו לאחר שנתן את המעות לקניית החפץ יכול לחזר בו, ליכא חלות הוצאת המעות מרשות הקדש לחייבו במעילה, דהקנין לבדו אינו מחייב במעילה אלא רק ההוצאה מרשות הקדש מחייבת, וכל זמן דיכול לחזור בו ליכא הוצאת המעות מרשות הקדש לחייבו במעילה, ופטור.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:89
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:89](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:89)

אמנם קשה מ"ש בשכירות פועל וכליו דחל מעילה במתן מעות, והרי שם נמי יכול לחזור בו מקנין השכירות וליכא הוצאה מרשות הקדש, ולמה מעל. וי"ל שזכות חזרה פוגמת הוצאה מרשות הקדש רק בקניית חפץ כי בקנין חפץ דעלמא א"א לחזור בו, ואילו בקנין מעות ניתן לחזור בו מהקנין ובכן הקנין שלו פגום וליכא חלות הוצאה גמורה מרשות הקדש, ומשו"ה לא מעל. משא"כ בשכירות פועל דכל פועל דעלמא נמי יכול לחזור בו באמצע היום¹, ומשו"ה זכות החזרה דחלה מחמת קנין המעות אינה פוגמת את עיקר קנין התחייבות דפועלים ומהוה משו"ה הוצאה מרשות הקדש ולכן מעל.

footnotes:
¹ שהדין הוא שפועל חוזר ממלאכתו באמצע יום ואינו משלם כלל, ואילו קבלן שחוזר בו משלם נזקין לבעה"ב, ומ"מ בשניהם יש זכות חזרה מההתחייבות לעבוד.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:90
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 48a:90](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/48a:90)

א"נ י"ל שחלות החזרה בקנין חפץ במעות קונות עוקרת את הקנין למפרע, ומשו"ה ליכא במתן מעות חלות של הוצאה מהקדש, ולא מעל. משא"כ בשכירות פועל דהחזרה חלה רק מכאן ולהבא, ומשו"ה הויא הוצאה ומועל¹.

footnotes:
¹ לכאורה יש ביאור יותר פשוט ברמב"ם. דזכות החזרה מבטלת חלות הוצאה מהקדש בקניית חפץ, אך בשכירות פועל מיד יש הנאה וכדכתב הרמב"ם במפורש "שהרי נהנה בהיות רוחץ בכל עת שירצה", וחלה איפוא מעילה של הנאה מיד בלי הוצאה.