## Reshimot Shiurim on Bava Metzia Daf 51a

###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:1
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:1](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:1)

רש"י ד"ה בדבר שבממון.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:2
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:2](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:2)

בענין מתנה ע"מ שכתוב בתורה


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:3
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:3](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:3)

**א.**
האם עונה הוי דבר שבממון


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:4
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:4](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:4)

עיין ברש"י (ד"ה בדבר שבממון) וז"ל כגון שאר וכסות ניתן למחילה והרי מחלה אבל עונה שהוא צער הגוף לא ניתן למחילה עכ"ל. ולכאורה דברי רש"י צ"ע שהרי אף עונה ניתן למחילה (וכדפסק הרמב"ם פי"ד מהל' אישות הל"ב והל"ז). וכן הקשה הריטב"א בשיטה וז"ל ואינו נכון דצער הגוף נמי ניתן למחול כדאיתא בפרק החובל (דף צג.), ועוד כי בירושלמי אמרו ועונה לאו דבר שבממון הוא (בתמיהה), הי ניהו דבר שאינו של ממון על מנת שלא תצטרכי גט שלא תהיה זקוקה ליבם עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:5
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:5](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:5)

ובביאור פרש"י נראה דיש שני דיני מחילה: א) מחילה בממונות דמהווה חלות של דעת מקנה דע"י המחילה חל קנין והפקעת שעבודי ממון. וכן מוכח ממה שדנו בתוס' בסנהדרין דף ו. (ד"ה צריכא קנין) האם מחילה צריכא קנין או לא. ונראה דזהו דין המחילה דחל בשאר וכסות, דהבעל נשתעבד בשעבוד ממון מן התורה לתת לאשתו שארה וכסותה וכשמחלתם הבעל פטור מחמת הקנאתה ומחילתה דהאשה הויא בעלים להקנות ולמחול חיובי הממון דשארה וכסותה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:6
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:6](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:6)

ב) מאידך מחילת עונת אשת איש הוי חלות דין מחילה אחרת - דהמחילה אינה אלא פיוס בעלמא. וכמו כשהנחבל מוחל על צערו שהוא מתפייס ונותן רשות לחבירו להכותו, ומשום שמחל לא חל מעיקרא על מעשה המכה חלות שם מעשה חבלה, וכמו כן י"ל דכשמחלה אשה על עונתה ונתפייסה לבעלה לא לדרוש עונתה הריהי מפקיעה כל חיוב העונה מעיקרא. ברם אין זה כמו דעת מקנה ומחילה של ממון אלא הוי רק פיוס בעלמא, דאינה בעלים על העונה כמו בעל ממון דהוי בעלים על ממונו להקנותו בדעת מקנה ומוחל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:7
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:7](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:7)

ולפי"ז י"ל דס"ל לרש"י דרק כשמחילה חלה מדין דעת בעלים ומקנה אזי הבעלים יכולים להתנות תנאי בעצם מעשה המחייב שהחיוב לא יחול. וזהו הדין דחל בתנאי שאין לך עלי שאר וכסות, דע"י דעת מחילתה דהויא בעלים אזי חיובי שאר וכסות לא חלין, דמדעת הבעלים שיש לה יכולה לשנות את עצם מעשה הנשואין. משא"כ לגבי עונה, דלית לה חלות דין בעלים, אין בכחה של התנאתה לשנות את עצם חלות הנשואין מעיקרא ולהפקיע חלות חיוב עונה שלא תחול כלל, דע"ז איננה בעלים.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:8
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:8](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:8)

**ב.**
שיטת הרמב"ם במתנה ע"מ שכתוב בתורה ובתנאי שא"א לקיימו


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:9
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:9](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:9)

כתב הרמב"ם (פ"ו מהל' אישות הל"ט - י) וז"ל ובמה אמרו חכמים כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל חוץ מדבר שבממון שתנאו קיים, כגון שקידש או גירש או נתן או מכר על תנאי שהוא רוצה בתנאי שיזכה עצמו בדבר שלא זיכתה לו תורה ומנעה ממנו או יפטור עצמו בתנאו מדבר שחייבה אותו בו התורה, שאומרין לו תנאך בטל וכבר נתקיימו מעשיך ואין אתה נפטר מדבר שחייבה אותך בו התורה ולא תזכה בדבר שמנעה אותך ממנו. כיצד כגון שקידש אשה על תנאי שאין לה עליו שאר כסות ועונה. שאומרין לו בכסות ושאר שהוא תנאי שבממון תנאיך קיים אבל בעונה תנאך בטל שהתורה חייבה אותך עונה והרי זו מקודשת ואתה חייב בעונתה ואין בידך לפטור עצמך בתנאך וכן כל כיוצא בזה. וכן המקדש יפת תואר על תנאי שיתעמר בה הרי זו מקודשת ואין לו להתעמר בה שהרי התורה מנעה אותו מלהשתעבד בה אחר שנבעלה. ולא מפני תנאי יזכה בדבר שמנעה אותו תורה אלא תנאו בטל וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. ויל"ע במה שהשמיט הרמב"ם את שני האופנים שבירושלמי המובאים בריטב"א (לעיל אות א') של מתנה ע"מ שכתוב בתורה וכגון שקידשה ע"מ שלא תצטרך גט או ע"מ שלא תהיה זקוקה ליבם.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:10
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:10](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:10)

ונראה לבאר דיעויין ברמב"ם (פ"ז מהל' אישות הלי"ג) שכתב וז"ל אם אמר לה הרי את מקודשת לי ע"מ שתהיי מותרת לפלוני הרי זו מקודשת ותהיה אסורה עליו כשאר העם מפני שהתנה בדבר שא"א לקיימו עכ"ל. וצ"ע למה פסל הרמב"ם תנאי זה מדין דבר שא"א לקיימו ולמה לא פסלו מדין מתנה ע"מ שכתוב בתורה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:11
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:11](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:11)

ונראה שבתנאי של ע"מ שתהיי מותרת לפלוני ישנו תרתי דסתרי מיניה וביה, שהרי מצד אחד קדשה במעשה קדושין גמורין האוסרין אותה על פלוני, ומצד שני התנה שלא תאסור עליו, ותנאו הבל הבלים ודברי הבאי, דזהו עצם חלות הקדושין לאוסרה באיסורי אשת איש, וא"א שתהיה מקודשת כלפי פלוני וגם מותרת לו בב"א ולכן התנאי בטל דא"א לקיימו. דשאני מהיכא דקדשה חוץ מפלוני דאזי לא החיל קדושין לגבי פלוני, שהקדושין חלין על שאר העולם לבר מפלוני דאפשר שתהיה מותרת לפלוני דכלפיו אינה מקודשת (ועיי"ש ברמב"ם בריש הלי"ג). משא"כ כשהתנה שתהיה מקודשת לגבי פלוני, אך תהיה גם מותרת לו, דזהו דבר שבלתי אפשר להיות ומשו"ה בטל מדין תנאי דא"א לקיימו.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:12
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:12](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:12)

ומאידך במתנה ע"מ שכתוב בתורה, כגון שקידשה ונשאה ע"מ שלא יתחייב בשאר וכסות, אין תרתי דסתרי בין מעשה הנשואין לבין התנאי, כי התנה דעיקר הקידושין והנשואין יחולו אלא שלא יחייבוהו בחיובי שאר וכסות, שהן חיובים החלין ממילא מחמת הנשואין אבל אינן מגדירים את עצם החלות של נשואין. ולכן הו"ל תנאי שאפשר לקיימו אלא שהתנאי פסול משום דהוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:13
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:13](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:13)

ולפי"ז מבואר למה השמיט הרמב"ם את שני האופנים דהירושלמי דמתנה ע"מ שכתוב בתורה. דבהתנה שמקדשה ע"מ שלא תצטרך גט הרי הוי תנאי דא"א לקיימו, שהרי גופו של חלות הקידושין הוא חלות דאיסורי אישות, שא"א שיותרו אלא רק בגט אשה או במיתת הבעל בלבד ואם קדשה בע"כ היא צריכא גט, שתנאו להתירה בלי גט סתירה הוא לעצם חלות הקידושין ולהגדרתו, ומשו"ה אין תנאו תנאי דא"א לקיימו ולהתנותו כלל. ואף תנאי שלא תזדקק ליבום הוי תנאי שסותר לעיקר החלות של הקדושין והנשואין עצמם, דמעצם דין קדושין הוי דנופלת ליבום, ואין זה תוצאה דממילא בעלמא של הקדושין והנשואין כהחיובים של שאר כסות ועונה אלא הוי דין בעיקר החפצא וחלות דקידושין ונשואין, ולפיכך הוי תנאי דא"א לקיימו¹.

footnotes:
¹ לכאורה סברת מו"ר זצ"ל כאן היא דזיקת יבום הויא המשך אישות המת, ומשו"ה א"א להתנות תנאי שלא תפול ליבום דהרי קידשה והו"ל תרתי דסתרי. ועיין עוד בשיעורים למס' יבמות באריכות רבה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:14
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:14](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:14)

**ג.**
ע"מ שאין לך עלי אונאה


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:15
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:15](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:15)

איתא בסוגיין "ע"מ שאין לך עלי אונאה, רב אמר יש לו עליו אונאה ושמואל אמר אין לו עליו אונאה. לימא רב דאמר כר"מ ושמואל דאמר כר"י כו' אמר לך רב אנא דאמרי אפי' לר"י, עד כאן לא קאמר ר"י התם אלא דידעה וקא מחלה אבל הכא מי ידע דמחיל. ושמואל אמר אנא דאמרי אפילו לר"מ, עד כאן לא קאמר ר"מ התם אלא דודאי קא עקר אבל הכא מי יימר דקא עקר מידי".


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:16
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:16](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:16)

ונראה בביאור שיטת רב דקסבר דדין אונאה אינו חלק מעצם חלות המכירה ודעת המקנה והקונה, אלא הוא דין דממילא דחל משמים. משא"כ חיובי שאר כסות ועונה דהויים חיובי הנשואין דנכללים בדעת הנשואין, ומשו"ה ס"ל דניתן להתנות שהנשואין יחולו בלי חיובי שאר כסות ועונה, כי יש לאיש ולאשה בעלות למעט חיובים אלה מחלות הנשואין. משא"כ דין אונאה דאינו נכלל בעצם חלות המכירה, אלא הוי דין דחל ממילא, שהתורה הטילה דין אונאה על המקח, ולכן למוכר וללוקח ליכא בעלות להתנות ולמעטו מכיון דהוי דין דחל ממילא מדין התורה ולא מחמת המוכר והלוקח.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:17
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:17](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:17)

וע"ז חולק שמואל דקסבר דדיני אונאה אינן חלין ממילא משמים מדין התורה, אלא הויין חלק מעצם דעת המקח למכור ולקנות. ומשו"ה ס"ל דניתן להתנות תנאי למעט שלא יחול דין אונאה. ואף לר"מ דס"ל דאין מתנין ע"מ שכתוב בתורה היינו רק בעקירה וודאית, משא"כ באונאה דאינו וודאי עוקר את דין התורה, ומשו"ה יכול להתנות שדין אונאה לא חל. והנה רבא אליבא דרב חילק בין סתם דאין תנאי חל לבין מפרש דיש תנאי. ונראה דס"ל דרב נמי סובר דאונאה הוי חלק מעצם המכירה דאפשר להתנות עליו שלא תחול, אלא דבמפרש, התנאי מועיל, דהדעת להתנות גמורה, משא"כ בסתם דלא ידע דיש אונאה, דחסרה דעת גמורה להתנות תנאי גמור ומשו"ה התנאי אינו חל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:18
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:18](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:18)

והנה רב ענן חילק אליבא דשמואל בין ע"מ שאין לך עלי אונאה התנאי מועיל לבין שאין בו אונאה שהתנאי אינו מועיל. ועיין ברש"י ובתוס' ד"ה ע"מ. ובתוס' כתבו ז"ל ורבינו שמואל פרש דע"מ שאין בו אונאה משמע ע"מ שלא יחול איסור דלא תונו על המקח וע"כ הוא חל עכ"ל. ונראה לבאר דס"ל דאונאה אינה שייכת לעצם חלות מכירה אלא הויא חלות דין דחל ממילא משמים ומשו"ה אינו יכול להתנות על האיסור דלא תונו, דליכא להם בעלות להתנות על זה. ואילו על חיוב הממון דבאונאה ניתן להתנות, אע"פ דחל החיוב משמים, דמ"מ הוי חיוב ממון דחלה בו בעלות לבסוף ואינו דומה לחלות האיסור דליכא בו חלות בעלות כלל. ומשו"ה על חיוב הממון שבאונאה אפשר להתנות תנאי ואילו על האיסור דאונאה א"א להתנות תנאי. ומשו"ה תנאי שאין לך עלי אונאה חל ותנאי שאין בו אונאה אינו חל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:19
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:19](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:19)

**ד.**
ע"מ שלא תשמטני שביעית


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:20
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:20](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:20)

בגמרא מכות (דף ג:) איתא "ואמר רב יהודה אמר שמואל האומר לחבירו ע"מ שלא תשמטני שביעית שביעית משמטת לימא קסבר שמואל מתנה על מה שכתוב בתורה הוא וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, והא אתמר האומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה רב אומר יש לו עליו אונאה ושמואל אומר אין לו עליו אונאה. הא איתמר עלה אמר רב ענן לדידי מפרשא ליה מיניה דשמואל ע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה ע"מ שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה ה"נ ע"מ שלא תשמטני בשביעית אין שביעית משמטתו, ע"מ שלא תשמטני שביעית שביעית משמטו". הגמרא השווה אליבא דרב ענן ושמואל דין תנאי בשביעית לדין תנאי באונאה שהתנאי "שאין בו" אינו חל ואילו התנאים ד"שאין לך עלי אונאה" ו"שלא תשמטני בשביעית" חלין.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:21
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:21](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:21)

ובפשטות נראה דכי היכי שבאונאה אינם יכולים להתנות על האיסור שלא יחול משום דהאיסור חל ממילא מדין התורה ואינו בבעלותם להתנות עליו דאינו חלק מעצם המכירה, דה"ה בשביעית דאינם יכולים להתנות על האיסור דשביעית משום דחל משמים מדין התורה ואינו בבעלותם להתנות עליו, דאין דין שמיטה חלק מעצם ההלוואה. ומאידך יכולים להתנות על חיובי הממון דאונאה ושביעית שלא יחולו, דאע"פ דאינם חלים בעצם מעשי המכירה וההלואה, מ"מ חיובי הממון הריהם תחת בעלות דבעלי המעשה, ומשו"ה על חיובי הממון המסתעפים והיוצאים מהמעשים יכולים הבעלים להתנות שלא יחולו.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:22
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:22](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:22)

והנה יל"ע בפסקי הרמב"ם באונאה ושביעית דכתב (בפי"ג מהל' מכירה הל"ג - ד) ז"ל האומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונייה יש לו עליו הונייה. בד"א בסתם שאין יודע כמה הונייה יש בו כדי שימחול. ואצ"ל אם אמר לו ע"מ שאין בו הונייה שהרי יש בו. אבל במפרש אין לו הונייה שכל תנאי שבממון קיים. כיצד מוכר שאמר ללוקח חפץ שאני נותן במאתים יודע אני שאינו שוה אלא מנה ע"מ שאין לך הונייה אני מוכר לך אין לו עליו הונייה. וכן לוקח אמר למוכר חפץ זה שאני לוקח ממך במנה יודע אני ששוה מאתים ע"מ שאין לך עלי הונייה אני לוקח ממך אין לו עליו הונייה עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם פסק כרב אליבא דר' יהודה שתנאי שבממון דעלמא קיים אלא שבאונאה התנאי חל דוקא כשיודע מפורש מהו מוחל, אך בסתם שלא יודע מהו מוחל אין התנאי חל. ואילו (בהל' שמיטה פ"ט הל"י) כתב וז"ל המלוה את חבירו והתנה עמו שלא תשמטני שביעית ה"ז נשמט שאינו יכול לבטל דין שביעית. התנה עמו שלא ישמיט הוא חוב זה ואפילו בשביעית תנאו קיים שכל תנאי שבממון קיים ונמצא זה חייב עצמו בממון שלא חייבתו תורה שהוא חייב עכ"ל. ומבואר דפסק כשמואל אליבא דרב ענן דיש נ"מ בין תנאי "שלא תשמטני שביעית" שתנאו בטל לבין תנאי "שלא ישמיט הוא חוב זה אפילו בשביעית" שתנאו חל. ועיי"ש במגיד משנה ובלחם משנה שדנו ביישוב פסקיו.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:23
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:23](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:23)

והנה יש לדקדק בלשון הרמב"ם, דבהל' שמיטה לגבי התנאי שלא תשמטני שביעית כתב וז"ל שאינו יכול לבטל דין שביעית עכ"ל, אולם בנוגע לאונאה לא כתב כלשון הזה שאינו יכול לבטל דין אונאה אלא כתב וז"ל ואצ"ל אם אמר לו ע"מ שאין בו הונייה שהרי יש בו עכ"ל, ומשמע דהטעם שהתנאי דאין בו אונאה אינו חל הוא משום דהוי שקר בעלמא שאמר שאין בו אונאה והרי יש בו, והוי מקח טעות. וצ"ע א"כ מ"ש שביעית מאונאה, שאינו יכול לבטל דין שביעית בתנאי, ומאידך יש בידו לבטל דין אונאה בתנאי כשמתנה התנאי בלשון שאינו משקר.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:24
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:24](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:24)

ולכאורה יתכן לומר דדין השמטת מלוה בשמיטה הוי דין דחל ממילא מדין התורה, ומשו"ה אינו יכול להתנות עליו ולעוקרו משום דאין לו בעלות לבטלו. משא"כ דין אונאה הוי דין שחל בעצם המקח, דהבעלי הדברים התחייבו בעצם המקח בדיני אונאה, ומשו"ה הם בעלים לבטל דין אונאה מהמקח. אך ביאור זה קצת קשה דמסתבר דאף דין אונאה חל משמים ואינו חלק מעצם המקח, דבפשטות בכל מכירה דעלמא המוכר והלוקח אינם מתחייבים בדיני אונאה מדעתם.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:25
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:25](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:25)

ונ"ל דהרמב"ם הבחין בין שביעית לבין אונאה מטעם אחר, דהיינו דדין השמטת מלוה בשביעית הוי דין דחל מחמת שנת השמיטה, וחל על כל ההלוואות שבעולם להשמיטן בבת אחת, ואינו דין מסוים דחל על כל הלוואה והלוואה לבדה. משא"כ דין אונאה חל משמים על כל מקח ומקח לבדו. ולכן כ' הרמב"ם שאינו יכול לבטל דין השמטת ההלוואה דהוי דין דחל לכולי עלמא ולא חל רק בהלוואה זו ולמלוה וללוה האלו. ומשו"ה התנאי לבטל דין שמיטה אינו חל. משא"כ דין אונאה דחל כדין מסוים בכל מקח ומקח לבדו, ומשו"ה ביד המוכר והלוקח להתנות שלא יחול דין האונאה על מקחם.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:26
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:26](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:26)

ולפי"ז יתכן דבאמת הרמב"ם חולק על תוס' וס"ל דבין דין שביעית ובין דין אונאה הוי חלק מעצם מעשה ההלוואה והמקח. ומשו"ה היה יתכן להתנות עליהם ולבטלם. אלא דבשביעית התנאי אינו חל משום דחלות ההשמטה חלה לכולי עלמא מדין שנת השמיטה ואין בבעלותם לבטל דין דחל אכולי עלמא, ובאונאה החסרון הוי רק בלשון התנאי.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:27
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:27](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:27)

**ה.**
ביאור דברי התוס' בכתובות דף נו א, בדין מתנה עמש"כ בתורה


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:28
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:28](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:28)

עיין בתוס' כתובות (דף נו.) ד"ה הרי זו כו'. וז"ל ותימא א"כ אמאי היא מקודשת הרי התנה בפירוש שאם יהא לה שאר כסות ועונה שאינה מקודשת כו' ואר"י דאי לאו דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן ה"א דשום תנאי אינו מבטל את המעשה ואפילו לא יתקיים בסוף המעשה קיים והשתא דילפינן מהתם דמהני תנאי לבטל המעשה אמרינן דדוקא שאינו מתנה ע"מ שכתוב בתורה דומיא דבני גד ובני ראובן שלא התנו ע"מ שכתוב בתורה עכ"ל. דבריהם צ"ב.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:29
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:29](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:29)

ונראה לבאר עפי"מ שכתבו התוס' בקידושין (דף מט: ד"ה דברים שבלב אינם דברים) וז"ל ואומר ר"י דצריך לחלק ולומר דיש דברים שאינם צריכין תנאי כפול אלא גילוי מילתא דאנן סהדי דאדעתא דהכי עביד כו' וכמו"כ אנן סהדי דלא זבן אלא אדעתא למיסק לארעא דישראל עכ"ל. ומבואר מדברי הר"י דיש שני דינים בביטול מעשה: א) ביטול המעשה מדין טעות. ב) ביטול המעשה מדין תנאי. ונראה דכשחל דין טעות אזי איכא אנן סהדי שלא היתה דעת קנין כלל, דכל מעשה המקח לא חל מעיקרא בגלל הטעות, דחסרה עצם הדעת לעשות את הקנין. משא"כ בתנאי דיש דעת קנין, אלא שהמעשה מתבטל ע"י חלות דין תנאי, המפקיע חלות הקנין לפי משפטי התנאים. אך היכא שהתנאי אינו לפי משפטי התנאים - וכגון שמתנה ע"מ שכתוב בתורה - לא חל דין תנאי, ולכן בכל אופן המעשה קיים, דהרי היתה דעת קנין גמורה להחיל את הקנין, דליכא אנן סהדי ואומדנא דחסרה דעת לעשות את הקנין.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:30
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:30](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:30)

ונראה דזה הוא נמי יסוד שיטת הראב"ד (פ"ג מהל' זכייה הל"ח) דס"ל דצריכים משפטי התנאים רק בגיטין וקדושין ולא בדיני ממונות שכתב וז"ל וטעם גדול יש לדבר ואיך יתכן דזה מוכר קרקע או נותנו ואומר אינו נותנו או מוכרו אא"כ יעשה לי כך וכך ונוציא אותו מידו ולא עשה בו מה שהתנה עליו, אבל גיטין וקדושין אומדן דעתא הוא מכיון שנתן דעתו לגרש או לקדש אינו אלא דמפליג בדברים, וקירוב הדעת וריחוק הדעת אין תנאי מועיל בו לרחק ולקרב אא"כ חזרו בכפילו בכל העניינים שנתפרשו בו כי כולם חוזק התנאי הם ובין תבין עכ"ל. ונראה לבאר דר"ל, דבדיני ממונות אנן סהדי דדעת הקנין תלויה במה שהתנו הבעלים, דבלי קיום התנאי דעת הבעלים להקנות לא חלה כלל, ומשו"ה ביטול הקנין אינו תלוי במשפטי התנאים, דהקנין בטל מחמת טעות בעצם דעת הבעלים לעשות את הקנין. משא"כ בגיטין וקידושין דיש דעת גמורה לגרשה ולקדשה, אלא דכשחל דין תנאי אזי חל ביטול המעשה מחמת משפטי תנאים ולא מחמת טעות בדעת, ומשו"ה כשהתנאי אינו לפי משפטי התנאים התנאי בטל והמעשה קיים, וכדנתבאר לעיל דזהו היסוד שקבע הר"י בתוס' לחלק בין טעות לבין תנאי.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:31
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:31](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:31)

אולם נראה דיש הבדל בין שיטת הר"י לבין שיטת הראב"ד, דהר"י סובר דטעות חלה רק במקום שיש אנן סהדי ובדליכא אנן סהדי אף בדיני ממונות חלים משפטי התנאים, וכשהתנאי בטל המעשה קיים. ואילו הראב"ד סובר דשאני דיני ממונות דחלה בם חלות בעלות גמורה, ולכן אף בלי אנן סהדי חל דין טעות, דיכולים הבעלים לתלות דעתם בכל דבר לשווייה טעות בלי חלות דין משפטי התנאים¹.

footnotes:
¹ ע"ע במאסף תורני "מסורה" חוברת ב' דף ל"ט - מ"ג.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:32
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:32](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:32)

**בא"ד. דלא אמרי' מתנה ע"מ שכתוב בתורה תנאי בטל אלא היכא שמתכוין לעקור מה שכתוב בתורה אבל התם סבור שיש מצוה בבית חניו כמו בביהמ"ק ואין מתכוין לעקור אית לן למילף מתנאי בני גד ובני ראובן עכ"ל.** ביאור דבריהם דדין מתנה ע"מ שכתוב בתורה חל רק כשחלה עבירה בזדון בקיום התנאי, אך בשוגג באומר מותר דליכא עבירה בזדון לא חל דין מתנה ע"מ שכתוב בתורה והתנאי חל. ולכאורה סברא זו סותרת לסברת ה"ר אלחנן לקמן בתוס', דס"ל דמתנה ע"מ שכתוב בתורה חל כשהתנאי סותר לחלות דאורייתא - כגון שהתנה לקדשה בלי שאר וכסות דעוקר כל עיקר חלות הקדושין כדינו, וא"כ אין נ"מ בין מזיד לשוגג, דבכל אופן התנאי הוי כנגד חלות התורה והוא בטל, דא"א לשנות חלות התורה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:33
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:33](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:33)

**בא"ד. שאם יאמר עשה עמי וחובך מחול לך יהא מתנה ע"מ שכתוב בתורה עכ"ל.** צ"ע דכאן ליכא עבירה, ולפי הר"י דדין מתנה ע"מ שכתוב בתורה חל רק כשיש עבירה. ואפילו אליבא דה"ר אלחנן צ"ע, דהתנאי בפועל אינו בא לשנות את חלות התורה, כמו שעושה התנאי בקדושין כשהתנה דאין לך עלי שאר כסות ועונה, כי שם רוצה לקדשה בלי החיובים, ובכך התנאי משנה את חלות הקדושין. משא"כ בפועל דהתנאי הוי שימחול את התשלומין, כלומר, שיעבד בחנם בתורת מתנה, דאין זה משנה את עצם דיני הפעולה אלא רק שיעשה הפועל את הפעולה בתורת מתנה בעלמא, וצע"ג דאיך זה מתנה ע"מ שכתוב בתורה, דהא לפי התורה אפשר לאיש לתת מתנה לחבירו, וצ"ע.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:34
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:34](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:34)

**בא"ד. ותירץ ה"ר אלחנן דהתם נמי אם היה אומר קרע ושבר ע"מ שאין שאין לך עלי דין נזק חשיב מתנה ע"מ שכתוב בתורה אבל למחול יכול וכן הכא גבי שאר כסות ועונה דוקא כשאמר ע"מ שאין לך עלי דין שאר כסות ועונה הוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה, אבל ע"מ שתפטרי אותי משאר כו' פטור, וכן ע"מ שאין לך עלי אונאה ע"מ שאין לך עלי דין אונאה וכן ע"מ שלא תשמיטנו שביעית עכ"ל.** ונראה דאליבא דהתירוץ הראשון דין המתנה ע"מ שכתוב בתורה חל כשהתנה לשנות את עצם מעשה המחייב שלא יחייב. אבל אם התנה שימחול את זכותו לגבות את התשלומין התנאי חל. והתירוץ האחר בתוס' חולק ע"ז דס"ל דאם חלה מחילה בעיקר המעשה שלא יוכל השני לגבות את החוב אזי עצם המחייב נמי השתנה והו"ל מתנה ע"מ שכתוב בתורה (ועיין עוד להלן באות ו').


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:35
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:35](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:35)

**בא"ד. ועוי"ל דנזקין לא דמי לקדושין דהכא ה"ט דאין קדושין לחצאין כו' אבל גבי נזקין לא שייך למימר הכי וא"ת א"כ היכי מדמה בפרק המגרש (גיטין דף פד.) הרי את מגורשת ע"מ שתאכלי בשר חזיר למתנה ע"מ שכתוב בתורה והא בתנאי זה לא הוי גרושין לחצאין וי"ל דגבי ממון דניתן למחילה דוקא אמרי' טעמא משום דלחצאין אבל גבי איסורא לא בעינן האי טעמא עכ"ל.** לפי זה יש שני דינים דמתנה ע"מ שכתוב בתורה: א) כשהתנאי משנה את עצם החלות שבתורה כגון כשקדשה ע"מ שאין לה שאר כסות ועונה. ב) כשהתנאי גורם איסור תורה כגון ע"מ שתאכלי בשר חזיר. אך למסקנת הגמרא (שם) התנאי דע"מ שתאכלי בשר חזיר חל, וכן פסק הרמב"ם (פ"ו מהל' אישות הל"ח), ויוצא דמתנה ע"מ שכתוב בתורה הוי רק כשהתנאי משנה חלות, וכן היא שיטת הרמב"ם (פ"ו מהל' אישות הל"ט - י'), אך כשהתנאי גורם איסור בעלמא אין זה מתנה ע"מ שכתוב בתורה¹.

footnotes:
¹ וכשמתנה ע"מ שתבעלי לאביך התנאי בטל משום דא"א לקיימו ולא משום מתנה ע"מ שכתוב בתורה. עיין ברמב"ם (פ"ו מהל' אישות הלי"א).


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:36
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:36](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:36)

**בא"ד. והא דתנן מתנה ש"ח להיות פטור משבועה, כו' וי"ל דשאני התם כיון דריבתה תורה שומרים הרבה ש"ח והשואל נושא שכר וכו' יכול נמי כל אחד להיות לפי תנאו עכ"ל.** ונראה דר"ל דמאחר שהתורה לא הקפידה על חלות שמירה אחת מסוימת דא"א לשנותה, דיש ד' שומרים שונים בתורה ולכן ניתן לשנות דיני שומר עם תנאי.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:37
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:37](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:37)

**בא"ד. א"נ דשאני התם דחייבתו תורה ש"ש על שלוקח שכר ושואל לפי שכל הנאה שלו ומשעבדים עצמם לכל הכתוב בפרשה הלכך במקום שאין משעבדים עצמם פטורים עכ"ל.** ר"ל דכל חיובי שומר חלים משום דעת השומר להשתעבד עבור כל חיוב וחיוב בפני עצמו, ואם הוא רוצה לחדש בדעתו שעבודים שהם שונים מהתורה בידו לעשות כן, כי אין חלות שמירה אחת מסוימת כמו חלות קדושין אלא התחייבות והשתעבדות בעלמא כפי רצונו של השומר.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:38
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:38](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:38)

**ו.**
שיטת הרמב"ן


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:39
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:39](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:39)

עיין בחידושי הרמב"ן לב"ב (דף קכו: ד"ה הרי זו). והקשה הרמב"ן על המקדש אשה ע"מ שאין לך עלי שאר וכסות דמשום דין מתנה ע"מ שכתוב בתורה תנאו בטל דמקודשת וחלים חיובי שאר וכסות, למה יחולו ומתקדשת, הרי התנה במפורש שאם יחולו שאינו רוצה לקדשה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:40
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:40](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:40)

וז"ל ואיכא מאן דתריץ דהכי אמר לה ע"מ שתמחלי לי שלא אתחייב לך בשאר כסות ועונה והאי תנאה לאו תנאי דידיה הוא דרחמנא חייביה ומשום תנאה לא מצי לממחל ליה ואה"נ דאי מחלה מדעתה בתר הכי מחילתה מחילה אבל אם משום תנאי לא, דרחמנא אמר ליכא דנסיב איתתא ולא ליחייב בשאר כסות ועונה, ודמיא לע"מ שאין בו אונאה שיש בו אונאה ואע"ג דמצי מחיל דתנאיה לאו תנאי הוא כיון דתנאיה לאו תנאה דידיה הוא לא חל עלה כלל כו', ולי נראה טעמא דכל מתנה ע"מ שכתוב בתורה דתנאו בטל משום דכל תנאי דקא עקר ליה למעשה לאו תנאה הוא שכיון שאמר ע"מ שאין לך עלי הרי את מקודשת לי חלו הקדושין שמצאו מקום לחול שהרי אפשר להתקיים התנאי שלא יתן לה שאר כסות ועונה וכיון שחלו לא חלו לחצאין שאין אישות לחצאין ולא דמו לשאר תנאין שלא נתקיימו שהקדושין בטלים כו' עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:41
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:41](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:41)

ובביאור דבריו נראה דקסבר דאם התנה ע"מ שאין בו דין שאר וכסות התנאי בטל דא"א להו לשנות את עצם חלות הקדושין ולהפקיע חיובי שאר וכסות. אלא דמיירי שהתנה ע"מ שתמחלי לי שאר וכסות, דאליבא דר' יהודה מכיון שהתנאי אינו נוגע לעצם חלות הקדושין אלא לגביית הממון אחר כך שתמחול אותו, התנאי חל ככל תנאי שבעולם, דאין התנאי בא לשנות את עצם חלות הקדושין.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:42
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:42](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:42)

ומאידך ר"מ סובר דהוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה משום דצריכא למחול ולא תגבה שאר וכסות. ומכיון דהחיובים האלה אינם ראויים לגבייה משום דמחלתם אינם חלין כלל, דכל חיוב ממון דלית ליה זכות לגבות אותו אינו חל. ונמצא דע"י התנאי דמחילה, הקדושין יחולו בלי חיובי שאר כסות, ושוב הו"ל מתנה ע"מ שכתוב בתורה שהתנאי בטל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:43
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:43](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:43)

ונראה דלר' יהודה נמי הקדושין חלין בלי חיובי שאר וכסות, ואם אח"כ האשה תתבע שארה וכסותה הבעל פטור, דההרי חל התנאי ועקר את החיובים דשארה וכסותה מעצם חלות הקדושין. אלא דס"ל לר"י דא"א להתנות על עצם הקדושין עצמם שחיובי שאר וכסות לא יחולו, אבל יכולים להתנות שתמחול את זכות הגבייה, ומכיון דליכא זכות גבייה עצם החיובים נמי בטלים, דליכא חיוב ממון בלי זכות גבייה, ובכך עצם הקדושין נמי נשתנו.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:44
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:44](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:44)

ובנוגע לקושיתו דהאיך חלו הקדושין לר"מ אחרי שאמר במפורש שאם יתחייב בשאר וכסות שאינו רוצה לקדשה, תירץ הרמב"ן בסוף דבריו שאין קדושין לחצאין, כלומר דהבעל קדשה מדעתו אלא שלא רצה שיחולו חיובי שאר וכסות. ומכיון דרצה עכ"פ בחצי הקדושין יש דעת המספיק לחלות כל הקדושין. ונראה דדומה למקדש חצי אשה דמקודשת משום דפשטה קדושין בכולה (קדושין דף ז.), דה"ה כשמקדשה בלי שאר וכסות יש דעת מקדש לחצי קדושין, והדין הוי דכל הקדושין חלין, דדעת לחצי קדושין נחשבת לדעת למעשה קדושין, וממילא כל חלות הקדושין חלה, דאינו יכול לשנותה כלל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:45
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:45](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:45)

**ז.**
תנאי למכור קרקע בא"י לצמיתות בזמן שיובל נוהג


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:46
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:46](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:46)

עיין בחדושי הרמב"ן למס' מכות (דף ג: ד"ה ודאמרינן) וז"ל כתב הרב הנזכר (הרמב"ם) ז"ל דה"ה ליובל שתנאו קיים¹. וצריך תלמוד שהרי מקרא צווח (ויקרא כ"ה: כ"ג) לא תמכר לצמיתות שלא יעשה דבר שמכירתו תהא לצמיתות, כדדרשינן לא יאכל לא יהא בו היתר אכילה. ועוד אני אומר שזה הכתוב אזהרה למוכר הוא שלא ימכור לצמיתות, וכל היכא דלמוכר אזהר רחמנא ליכא תקנתא בתנאין דלא דבר שבממון הוא כיון דמוכר נמי הוא מוזהר ולא מצי מחיל, דמי לריבית דאזהריה רחמנא ללוה ולא מצי לאתנויי ע"מ שלא יהא בו משום ריבית עכ"ל.

footnotes:
¹ לא נמצא דין זה בנוסחת הרמב"ם שלנו במשנה תורה. ועיין בהגהות הרה"ג משה הרשלר זצ"ל על חדושי הרמב"ן למס' מכות שם.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:47
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:47](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:47)

ומבואר דאליבא דהרמב"ם תנאי חל למכור קרקע בא"י לצמיתות בזמן שיובל נוהג. והרמב"ן פליגי וסובר דתנאי אינו מועיל. וטענה הראשונה של הרמב"ן היא שפשטות דהקרא מונעת את זה וכדכתיב "לא תמכר" דר"ל בשום אופן לא תמכר ואפילו בתנאי. ויעויין ברשב"א וז"ל י"ל דלכ"ע אין תנאי מועיל ביובל שאין אדם מתנה על מה שאינו שלו שכן כתוב ביובל והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ ע"כ. והנמוקי יוסף (לעיל דף נא.) ד"ה ע"מ כ' וז"ל דלא מהני תנאה ביובל כלל וטעמא דאין לו זכות כדי להתנות עליה משום שאינה שלו שהיא קדש לה' דכתיב כי לי כל הארץ עכ"ל. ומבואר דלפי הרשב"א והנ"י הגזה"כ ד"והארץ לא תמכר לצמיתות" אינה גזיה"כ בעלמא, אלא דליכא בעלות להדיוט למכר א"י לצמיתות מכיון דקדושת ארץ ישראל מהווה חלות של בעלות שמים בארץ ישראל הפוגמת את בעלות ההדיוט ומונעתו מלמכר את הארץ לצמיתות דלענין זה אין הארץ של ההדיוט אלא של השי"ת.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:48
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:48](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:48)

וטענה שניה כתב הרמב"ן דהאיסור מכירה לצמיתות אינו דבר שבממון מכיון דלמוכר נמי אזהר רחמנא והוא לא מצי מחיל. וי"ל דהרמב"ן אזיל לשיטתו (ב"ב דף קכו: ד"ה הרי זו) דתנאי שבממון מועיל רק מדין מחילה, דבלי"ז א"א להתנות על עצם החלות שלא יחול דין תורה, והמוכר אינו בר מחילה למכור לצמיתות, דע"ז אזהרתיה התורה שלא ימחול. והביאור דדין דיובל אינו זכות של המוכר אלא דין בפני עצמו, ואינו בעלים למוחלו¹.

footnotes:
¹ עיין עוד ברשימות לעיל (דף נא.) בענין מתנה ע"מ שכתוב בתורה (אות ו').


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:49
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:49](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:49)

אך נראה שיש לתלות את השאלה של התנאת תנאי ביובל בחקירה האם יובל חל בעצם המכירה מעיקרא לצמצם את עיקר חלותה, להוי חלות קנין לזמן והקנין הוי חלות קנין פירות, או דיובל אינו פוגם את עצם חלות הקנין דמעיקרא, דהקנין חל כקנין הגוף ולעולם אלא דחל דין אפקעתא דמלכא בשעת היובל להפקיע את הקנין מכאן ולהבא. דפשיטא דתנאי בעלמא שהותנה מלכתחילא בשעת המעשה דמעיקרא כשהוא מועיל הוא מועיל לשנות את עצם המעשה ואת החלות דמעיקרא. ולמשל היכא שקדש איש אשה ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה דמועיל התנאי משום דהוי תנאי שבממון, אזי עצם חלות הקידושין דמעיקרא השתנה דחלה כקידושין בלי חיובי שאר כסות ועונה. דחלק מחלות קידושין דעלמא כשהוא חל בלי תנאי הוי חיובי שאר כסות ועונה. והתנאי קובע חלות קידושין מחודשת דחלה בלי חיובי שאר כסות ועונה. וה"ה בתנאי בהשמטת שביעית. דכל מלוה בעלמא מלכתחילא חל רק עד לשביעית, דהשמטת המלוה בשביעית הויא חלק מעיקר חלות וזמן המלוה דמעיקרא. ובתנאי דע"מ שלא תשמיטנו בשביעית י"ל דעצם חלות המלוה דמעיקרא השתנה, דחל כמלוה בלי חלות זמן והשמטה בשביעית כי זמן המלוה הריהו לעולם ואינו רק עד שנת השביעית בלבד. ולפי"ז נראה לגבי יובל נמי, דאם יובל חל בעיקר חלות המכירה דמעיקרא, דהיינו דהמכירה מעיקרא חלה רק עד לזמן היובל, א"כ שפיר ניתן להתנות בה תנאי, כדי לשנות את עצם חלות המכירה מחלות מכירה לזמן דחלה רק עד ליובל למכירה דחלה לעולם, משום דהוי דבר שבממון דהתנאי קיים. אמנם אם נימא דיובל אינו חל בעצם חלות המכירה, ומעיקר הדין המכירה חלה כקנין הגוף לעולם, ויובל הוי חלות דין אפקעתא דמלכא דחל לאחר זמן בשעת היובל לעקור את הקנין ולהחזיר את השדה מכאן ולהבא, אזי י"ל דא"א להתנות ביובל תנאי. כי הדין דיובל מפקיע הקנין אינו חל בעיקר המעשה וחלות המכירה דמעיקרא להוי רק קנין לזמן, דתנאי מועיל רק לשנות את עיקר המעשה ועצם החלות, וזה לא שייך ביובל דהפקעת הקנין ביובל אינו חלות דין בעיקר המכירה אלא אפקעתא דמלכא. ולפי"ז יוצא דלפי הרמב"ם (וכדנקט בו הרמב"ן) דתנאי מועיל י"ל דיובל חל בעיקר המכירה להשוותו קנין לזמן, ואילו לשיטת הרמב"ן דתנאי אינו מועיל, יובל הוי אפקעתא דמלכא שחלה לאחר זמן בשעת היובל, ואילו עצם הקנין דמעיקרא חל כקנין הגוף דעלמא וכקנין לעולם.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:50
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:50](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:50)

אמנם לכאורה נראה שיש לתלות את השאלה של תנאי במכירה לצמיתות בדבר אחר. דהנה בלאו דלא תמכר לצמיתות פליגי רש"י והרמב"ן. דהרמב"ן כתב דהאיסור חל בין על המוכר ובין על הלוקח. וכן נמי פסק הרמב"ם (פי"א מהל' שמיטה הל"א) דשניהם עוברים בלא תעשה. מאידך רש"י על התורה חולק ע"ז (ויקרא כ"ה: כ"ג) שכתב וז"ל והארץ לא תמכר ליתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל שלא יהא הלוקח כובשה עכ"ל. ובפשטות ס"ל דהאיסור חל רק על הלוקח בלבד הכובש את הקרקע ואינו מחזירה. ויוצא דלפי הרמב"ן הלאו חל בשעת מכירה גם על המוכר וגם על הלוקח, דעצם מעשה המכירה לצמיתות מהווה איסור. ואילו לרש"י האיסור חל על הלוקח בשנת היובל כשכובש את הקרקע ואינו מחזירה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:51
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:51](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:51)

ונ"ל דיתכן לומר דתהא נפ"מ בין רש"י והרמב"ן לענין תנאי, די"ל דאליבא דרש"י חל תנאי ביובל אך לא אליבא דהרמב"ן. דפשיטא כדאיתא ברמב"ן דתנאי אינו מועיל להתיר רבית. ומאידך תנאי מועיל בשאר כסות ואונאה. וצ"ע הרי אף תנאי ברבית הריהו תנאי שבממון, ואין לומר דברבית יש איסורים דהא בשאר כסות ואונאה נמי יש איסורין, ומ"מ הריהם נחשבים לדבר שבממון וה"ה לכאורה צ"ל ברבית, ומ"ש זה מזה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:52
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:52](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:52)

ונראה דהנ"מ ביניהם נמצאת ביסוד חלות דיניהם, דיל"ע האם דין הממון גורם את דין האיסור או דדין האיסור גורם את דין הממון. דאם דין הממון גורם את חלות האיסור הריהו דבר שבממון שניתן להתנות עליו. ומאידך אם חלות האיסור גורם את דין הממון אזי איננו דבר שבממון, אלא דבר שבאיסור, דא"א להתנות עליו.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:53
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:53](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:53)

והנה יל"ע למה למ"ד תנאי שבממון קיים ניתן להתנות תנאי בשאר וכסות ובהשמטת מלוה וא"א להתנות תנאי להתיר הלוואה ברבית. ונראה דהחיוב דשאר וכסות חל מעיקרא מדין ממון, והאיסור ד"לא יגרע" חל רק אחרי שחל חיובי הממון. ומשו"ה אפשר להתנות על הממון דשאר וכסות דלא יחולו וממילא פקע האיסור. וכן הוא באונאה, דלכתחילא חל חיובי ממון דאונאה, ואח"כ חל הלאו ד"לא תונו". וכשהתנו, דליכא חלות חיובי הממון אזי אף הלאו ד"לא תונו" נמי פקע. וה"ה בשמיטה, דמקודם חל דין הממון, ששמיטה משמטת את החוב, וע"ז חל האיסור ד"לא יגש". ולכן בחלות תנאי שבממון דלא ישתמט החוב דשביעית לא חל הלאו ד"לא יגש", דהאיסור נקבע כפי דין הממון. משא"כ ברבית דלכתחילא חל האיסור ללוות ברבית בעצם ההלוואה, והאיסור דריבית אינו בא מחמת דין ממון דרבית, ומשו"ה תנאי אינו מועיל ברבית.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:54
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:54](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:54)

ולפי"ז מסתבר דלפימש"נ בשיטת הרמב"ם דס"ל דדין יובל חל בעיקר המכירה להשוותה חלות קנין לזמן, אזי י"ל דעיקר דינו דיובל הוי חלות דין ממון, ועל דין הממון דחל מעיקרא חל נמי האיסור ד"והארץ לא תמכר לצמיתות", ומשו"ה הו"ל חלות שם דבר שבממון דניתן להתנות בו תנאי שבממון ולשנות את דין הממון לקנין לעולם, וממילא הותר נמי האיסור. ואילו לפי הרמב"ן דין יובל חל מדין אפקעתא דמלכא ואינו חלות דין בעצם ממון המכירה מעיקרא, אזי י"ל דהאיסור ד"והארץ לא תמכר לצמיתות" חל כאיסור בפני עצמו דאינו תלוי בחלות דין קנין ממון בעצם המכירה, ובכן לא הוי דבר שבממון אלא דבר איסור ותנאי אינו מועיל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:55
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:55](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:55)

ולפי"ז מסתבר לומר דאליבא דרש"י הסובר דהאיסור ד"לא תמכר לצמיתות" חל על הלוקח לבדו כשהוא כובש את הקרקע ביובל, דחלות האיסור חל מחמת הממון ומחמת הקרקע שהלוקח כובשה. ולפי"ז י"ל דלרש"י תנאי מועיל דהו"ל דבר שבממון. משא"כ אליבא דהרמב"ן דהאיסור חל על המוכר ועל הלוקח בשעת המכירה, י"ל דס"ל דעצם מעשה המכירה לצמיתות נאסר, ואזי י"ל דחלות האיסור הוי דין בפ"ע ואינו תלוי בחלות דין הממון, ולפי"ז י"ל דתנאי אינו מועיל דאינו דבר שבממון.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:56
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:56](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:56)

אך לפי"ז תקשה עלינו את שיטת הרמב"ם שהרי פסק (פי"א מהל' שמיטה הל"א) שגם המוכר והלוקח שניהם עוברים על הלאו דצמיתות בשעת המכירה וגם פסק דתנאי מועיל מדהוי דבר שבממון, וצ"ע.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:57
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:57](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:57)

ונראה דהרמב"ם סובר דעיקר הדין דצמיתות חל מדיני ממונות דהיינו דמכיון דאי אפשר לעשות מכירה לצמיתות בדיני ממונות משו"ה חל איסור לעשות מעשה מכירה לצמיתות. ברם במקום תנאי דמדיני ממונות המכירה לצמיתות חלה, הותר נמי האיסור של מכירה לצמיתות.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:58
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:58](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:58)

**ח.**
מילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:59
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:59](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:59)

במסכת נזיר (יא.) איתא דהאומר הריני נזיר על מנת שאשתה יין הו"ל מתנה ע"מ שכתוב בתורה דהתנאי בטל. והקשו שם בתוס' (בד"ה דהוי) דתיפוק ליה דנזירות א"א לקיים ע"י שליח ומילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי. ותירצו דקרבנות הנזיר ישנם בשליחות. ותירוצם תמוה, דהא מעשה קבלת הנזירות עצמו ליתא בשליחות¹ ומה לי דהקרבנות ישנם בשליחות. ועוד הקשה הגרע"א זצ"ל שם (בגליון הש"ס) דאף בנדרי איסור אפשר להתנות תנאים, ושם הרי ליכא חיוב קרבנות, והאיך חלים תנאים בנדרים, הא נדרים הויים בכלל מילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי, ונשאר הגרע"א זצ"ל בצ"ע.

footnotes:
¹ עיין בנדרים (דף עב:) בדין הפרה ע"י שליח.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:60
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:60](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:60)

והגר"ח זצ"ל אמר דיש לתרץ את קושיית התוס' והגרע"א זצ"ל, דהנה בגמ' כתובות (עד.) איתא דאין תנאי חל בחליצה מכיון דליכא בה שליחות, דגמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן דמילתא דאפשר לקיומיה ע"י שליח הוי תנאה, וחליצה דלא אפשר לקיומיה ע"י שליח לא הוי תנאה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:61
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:61](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:61)

והנה לכאורה היה יתכן לומר דיש חילוק בין החולץ לבין החלוצה לענין שליחות שרק החולץ אינו יכול למנות שליח ואילו החלוצה יכולה למנות שליח לחלוץ במקומה. דלכאורה י"ל דהטעם דליכא שליחות בחליצה הוא משום דהויא מצוה שבגופו של החולץ שצריך להיות נעול בנעל על רגלו הימנית, ובמצוה שבגופו אין שליחות, וכמו שביאר קצוה"ח (חו"מ ריש סימן קפ"ב)¹. וכל זה נכון בנוגע לחולץ, ואילו החלוצה עושה מעשה חליצה בעלמא הדומה לשאר המעשים שבתורה, כמו מעשי קנין קידושין וגירושין הנתפסים בשליחות, וה"ה מעשה החליצה שהחלוצה עושה, שאינו מעשה מצוה שבגופה ונתפס בשליחות.

footnotes:
¹ ועיין בתוס' רי"ד (קידושין דף מב) ובפירוש הרא"ש לנדרים (דף עב).


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:62
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:62](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:62)

אך הגר"ח זצ"ל נקט דליכא חלות שליחות בחליצה כלל בין לגבי החולץ ובין לגבי החלוצה, דהנה בגמרא כתובות (שם) איתא דאין תנאי מועיל בחליצה. וכתבו בתוס' (שם ד"ה תנאי כו') וז"ל וא"ת מה סברא יש כאן כו' וי"ל דהיינו טעמא דהואיל והמעשה כל כך בידו שיכול לקיים ע"י שליח סברא הוא שיהא כמו כן בידו לשוויי ביה תנאה, אבל חליצה שאין בידו לקיימה ע"י שליח לא הוי בידו נמי למירמי ביה תנאה, ואפילו לא יתקיים התנאי יהיה המעשה קיים כו' עכ"ל. וביאר הגר"ח זצ"ל דמבואר מדברי התוס' שרק מי שנחשב לבעלים על המעשה יכול להטיל במעשיו תנאי ולמנות שליח. ובגיטין וקידושין חל חלות דין בעלים דהאיש והאשה פועלים את החלות איסור והיתר מדעתם, ולכן יכולים האיש והאשה להטיל במעשיהם תנאים ולמנות שלוחים. מאידך בחליצה ליכא חלות שם בעלים - דהחולץ והחלוצה עושים מעשה החליצה בלבד, ואילו חלות פטור החלוצה לשוק חל ממילא משמים ולא מחמת בעלות ודעת החולץ והחלוצה. ויש להביא ראייה לזה מהסוגיא ביבמות (דף ק"ד - ק"ה) בדין חליצת קטנה חרש וחרשת דלא אמרינן שתפסל משום דלאו בני דעת נינהו, ומוכרח שחליצה חלה בלי חלות דין דעת בעלים אלא בכוונה בעלמא שאפילו קטנה חרש וחרשת יכולים לכוון אותה. ומוכח דחליצה אינה כמו קניני קידושין וגירושין שחלין מדין דעת בעלים דחליצה חלה מפני שהחולץ והחלוצה מתכוונים למעשה החליצה והפטור חל ממילא מדין תורה, ולא מדין בעלים ולכן אפילו מי שאינו בר דעת יכול לכוון לעשות חליצה. ועפ"י יסוד זה ביאר הגר"ח זצ"ל את שיטת הרמב"ם (פ"ד מהל' יבום וחליצה הל' ט"ז) דס"ל שאין צורך בעידי קיום לחליצה - כי עדי קיום באים לקיים את דעת הבעלים, ואילו בחליצה ליכא דין דעת בעלים, (ועיין עוד בספרו על הרמב"ם פ"ד מהל' יבום וחליצה הלט"ז ואכמ"ל). ולפי"ז נראה דאין לחלק בין שליחות דהחולץ לבין שליחות דהחלוצה דמכיון דשניהם אינם בעלים על פטור החליצה שניהם אינם יכולים להתנות בה תנאי למנות בה שליח¹.

footnotes:
¹ ועיין ברשימות שיעורים למס' יבמות דף נג. ד"ה תוס' רבינא (עמ' תקנ"ו), ובקובץ הערות סימן ע"ו.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:63
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:63](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:63)

ולפימש"נ נראה לבאר נמי דברי הגמרא בכתובות (עד.) שהקשה דאי כל מילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי, כשמקדש אשה בביאה היאך יכול להתנות תנאי בקידושין, והרי ביאת קידושין ליתא בשליחות. ועונה הגמרא וז"ל התם משום דאיתקוש הויות להדדי עכ"ל. ואמר הגר"ח זצ"ל דביאור הגמרא הוא - כי האיש נחשב לבעל מעשה הקידושין כדכתיב כי יקח, בין כשמקדש בכסף ובשטר ובין כשמקדש בביאה. ומה שביאה אינה בשליחות שכן תלויה בגופו אינו פוגם את בעלות האיש בקידושין¹, דהבעל הוא הבעלים של הקידושין בכל אופן. וכן מוכח מדברי הר"ן בנדרים (דף ל. ד"ה ואשה וכו') שכתב וז"ל כיון שהתורה אמרה כי יקח איש אשה ולא אמרה כי תלקח אשה לאיש לא כל הימנה שתכניס עצמה לרשות הבעל וכו' אלא מכיון שהיא מסכמת לקדושי האיש היא מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו, הלכך אין אנו דנין בקידושין מצד האשה אלא מצד הבעל עכ"ל. ומשו"ה נ"ל דאף המקדש בביאה יכול להתנות תנאים שהרי הוא הבעלים של הקידושין. ומאידך בחליצה, שחלה בלי דעת החולץ, אין החולץ בעל חלות החליצה דאינו פועל חלות ההיתר לשוק מדעתו, ולכן אינו יכול למנות שליח או להתנות תנאים בחליצתו. ומבואר מהנ"ל דיש שני סוגי דברים שאינם נתפסים בשליחות: א) דברים התלויים בגופו של העושה כגון הנחת תפילין וביאת קידושין. ב) דברים שאין לעושה אותם חלות בעלות ולפיכך אינו יכול למנות שליח כגון חליצה.

footnotes:
¹ בשיעוריו למס' קידושין ביאר רבינו זצ"ל שהבעל בלבד הוא הבעלים על הקידושין, וכדחזינן מדין כי יקח ולא כי תקח.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:64
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:64](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:64)

ולכאורה פשיטא דאליבא דהגר"ח זצ"ל י"ל דיבום נמי ליתא בשליחות ובתנאי, שהרי ליכא ביבום חלות דין בעלים מאחר דקנין היבום אינו זקוק לדעת היבם והיבמה וכדאיתא במשנה ביבמות (דף נג:) שהבא על יבמתו קונה אותה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון. ולפי מש"כ הגר"ח זצ"ל לגבי חליצה (עיין בספרו פ"ד מהל' יבום וחליצה הט"ז) יוצא דביבום נמי היבם והיבמה עושים מעשה היבום בעלמא וחלות היבום חלה ממילא מן התורה משמים בלי דעתם, ומשו"ה אינם בעלים ואינם יכולים למנות שליח ולהתנות בו תנאים¹.

footnotes:
¹ אמנם לפי הטעם דיבום הוי מצוה שבגופו י"ל דנהי דליתא בשליחות מ"מ איתא בתנאי, ויבום דומה לקידושי ביאה דהויא מצוה שבגופו דליתא בשליחות ומ"מ איתא בתנאי.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:65
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:65](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:65)

ומבואר לפי"ז ההבדל שבין חליצה לבין נדרים. בחליצה אין לחולץ חלות דין בעלים, ולכן אין בידו למנות שליח או להתנות תנאים כי אינו בעל המעשה. ומאידך הנודר נדר או הנוזר נזירות הוי הבעלים של הנדר ושל הנזירות שהרי נדרים זקוקים לחלות שם דעת בעלים (דמופלא סמוך לאיש קובע דין דעת בעלים לענין נדרים, עיין בשיעורים לריש פרק נערה המאורסה). ומה שהנדרים אינם בשליחות הוא מדין מיוחד שנדר כעין מצוה שבגופו - כי פי השליח אינו כפי המשלח לענין הפלאה, ובכן ליכא חלות שליחות להפליא נדרים ונזירות. ואילו בנוגע להתנאת תנאים בנדרים הואיל והנודר נחשב לבעל הנדר יש לו הכח להתנות תנאי בנדריו מדין בעל הנדר¹.

footnotes:
¹ אך עדיין קשה תירוצם של בעלי התוס' דיש שליחות בקרבנות. ואולי י"ל דר"ל דעל קרבנו פשיטא דהנזיר הוי בעלים, דהריהו בעל הקרבן לכל דיניו, ומזה יש ראייה דהוי בעלים על כל קבלת הנזירות מעיקרה ויש לו כח בעלים להתנות עליה תנאי. ודו"ק.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:66
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:66](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:66)

עוד מרגלא בפומיה של הגר"ח זצ"ל שברוב מצוות התורה לא שייך דין בעלים, ולפיכך אין בהן חלות שליחות אליבא דהתוס' בכתובות. אולם בקרבנות חל חלות דין בעל הקרבן, ולכן חל שליחות בקרבנות, וה"ה בקידושי אשה. מאידך במצוות אחרות כגון בהנחת תפילין, מילה, תלמוד תורה וכו' ליכא דין של בעלים - ולפיכך לא חל בהן דין שליחות. והיה מוסיף שליסוד זה מסכים הרמב"ם ולא רק בעלי התוס' בכתובות¹.

footnotes:
¹ צ"ע לפי דברי הגר"ח זצ"ל מהמ"ד שסובר שיש שליח לדבר עבירה (קידושין מב ב), והרי שם אין לו בעלות על המעשה. וצ"ל שמ"ד זה חולק על היסוד של בעלות בשליחות (רבנו זצ"ל), ועי' בנתיבות המשפט ריש סי' קפ"ב ובתשובות חתם סופר או"ח סי' ר"א. ועוד יתכן שאין שם חלות שליחות דכהת"כ אלא חיוב מיוחד בעבירות ובעונשיהם.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:67
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:67](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:67)

ולפי"ד הגר"ח זצ"ל נראה דהאב אינו צריך למנות את המוהל להיות שלוחו, שהרי אין לאבי הנימול דין בעלים במצות המילה כי אינה אלא חובת מצוה בעלמא כרוב מצוות אחרות שבתורה. ומה שהאב יכול לקיים את המצוה ע"י אחר הוא משום שעיקר חיוב המצוה אינו שיעשה האב את מעשה המילה אלא חובתו להבטיח ולסדר שבנו יהיה מהול. ולכך אין המוהל צריך להיות ממונה כשלוחו של האב¹.

footnotes:
¹ ועיין ביו"ד סי' רס"ה סעיף ח' בגר"א שם אותיות ל"ה ומ', ובקצות החושן (חו"מ סי' שפ"ב אות א') ובפתחי תשובה שם אות ב'. ועיין בקצות החושן סימן קפ"ב ס"ק א'.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:68
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:68](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:68)

וכן היה טוען הגר"ח זצ"ל שא"א להתפלל תפילת שמונה עשרה בתנאי - ודלא כדברי הפוסקים דס"ל בספק תפילה שיתפלל תפלה בתנאי שאם חייב להתפלל תהיה תפילתו לשם חובתו ואם פטור מלהתפלל תהא תפילתו לנדבה. דתפילה לא דמי לקרבן שכן בקרבן יש חלות דין בעלים ולכן ביד הבעלים למנות שליח ולהתנות תנאים בקרבנו. משא"כ בתפילה ליכא חלות דין בעלים דתפילה אינה אלא חובת מצוה בעלמא כרוב מצוות אחרות שבתורה דליכא בהו חלות של בעלים, ומשום כך י"ל דאין בה דין תנאים¹.

footnotes:
¹ וכמו"כ א"א ליחיד למנות לו שליח להתפלל בעבורו מאחר שאינו בעלים. והא דמצינו שליח ציבור המועיל הוא מדין אחר ולא מדין שליחות דכהת"כ, כי הש"ץ מתפלל על שם כל הציבור ועל ידו מתהוה חלות מיוחדת של תפלת הציבור וכדמבואר ברשימות שיעורים למס' סוכה דף קפ"ז, ולמס' ברכות (עמ' יב - יד, של - שלא, דש, שמו - שמח, תסד - תסה).ועיין בב"י סי' ק"ז שמביא בשם הרשב"א שניתן להתנות תנאי בספק התפלל וז"ל ומיהו מתפלל ומתנה אם לא נתפלל זו לחובתו ואם נתפלל תהא לנדבתו עכ"ל. וכן איתא במג"א שם. אך מהרמב"ם משמע שחולק ע"ז, דעיין (בפ"י מהל' תפלה הל"ו) וז"ל מי שנסתפק לו אם התפלל אם לא התפלל אינו חוזר ומתפלל אלא אם כן מתפלל תפלה זו על דעת שהיא נדבה שאם רצה יחיד להתפלל כל היום תפלת נדבה יתפלל עכ"ל, ויש לדייק בדברי הרמב"ם שלא הזכיר שיצריך להתנות תנאי כמו שכ' הרשב"א, ושיטתו מבוארת היטב לפי"ד הגר"ח זצ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:69
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:69](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:69)

ועוד תירץ הגר"ח זצ"ל את קושית התוס' די"ל שתנאים בנדרים ובנזירות אינם חלין משום פרשת התנאים דבני גד ובני ראובן, כי מאחר שנדרים ונזירות אינם חלין ע"י שליח אינם נתפסים בדיני תנאים של בני גד ובני ראובן¹. אלא שדין נדרים ונזירות על התנאי נלמד מדין האדם בשבועה פרט לשוגג ופרט לאונס (שבועות דף כו.). ולכן התנאי מבטל את הנדר ואת הנזירות כי על ידו חל דין האדם בשבועה².

footnotes:
¹ דגם החסרון דמצוה שבגופו המונע שליחות ג"כ מונע להתנות תנאים. ושאני ביאת קדושין משום דאתקיש הוויות להדדי, דאע"פ דהויא מצוה שבגופו דליתא בשליחות מ"מ איתא בתנאי.
² וצ"ל שדין מילתא דליתא בשליחות ליתנא בתנאי חל דוקא בפרשת התנאים של בני גד ובני ראובן ולא בתנאים בפרשת האדם בשבועה. מאידך דין אין מתנין ע"מ שכתוב בתורה חל אף בתנאים המיוסדים בפרשת האדם בשבועה, עיי"ש בסוגיא במס' נזיר ועיין נמי בחדושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם ריש הלכות נזירות. וברשימות שיעורים למס' יבמות דף נג. ד"ה תוס' ד"ה רבינא (עמ' תקנ"ו).


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:70
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:70](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:70)

ועיין בחידושי הרמב"ן לב"ב (דף קכו: ד"ה הרי) שעל קושיית התוס' היאך חל תנאי בנזירות, והא ליתא בשליחות, הביא ב' תירוצים, וז"ל יש אומרין כי גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן ה"מ כיוצא בו שהוא תנאי שבין אדם לחבירו, אבל תנאי שבינו לבין עצמו בכל תנאו, הלכך אף תנאי כפול לא בעינן כו' ונכון הוא זה עכ"ל. ונראה שתירוץ זה ס"ל כתירוץ השני של הגר"ח זצ"ל דבנזירות ל"צ לחלות דין משפטי התנאים, דתלוי בדין אדם שבועה המחדש דיני טעות מיוחדים בהפלאה - כמו דין דברים שבלב הויין דברים לאשוויה טעות בנדר, עיין בסוגיות לפ"ג דמס' נדרים. ומשו"ה משפטי התנאים לא חלים בנדרים חוץ מדין מתנה ע"מ שכתוב בתורה דמפקיע אף דין האדם בשבועה, דבאופן כזה התנאי בטל והנדר קיים.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:71
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:71](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:71)

ועוד כתב הרמב"ן וז"ל ואחרים אומרים נזיר נמי משכח"ל ע"י שליח שאומר אדם לחברו הריני נזיר על דעתך וכל זמן שתרצה תדירנו בנזיר עכ"ל. ונראה דתירוץ זה ס"ל כתירוץ הראשון של הגר"ח זצ"ל דיש חלות שם בעלות לבעל הנדר הנותנת לו הכח להתנות תנאי. וההוכחה דהוי בעלים מהא דיכול למסור דעתו כבעלים לחבירו לקיים או לבטל את נדרו, ומהכ"ת שיש לו כח כזה, אלא ש"מ דהוי חלות שם בעלים, ומשו"ה יכול נמי להתנות תנאים.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:72
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:72](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:72)

**ט.**
שליחות בגט אשה


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:73
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:73](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:73)

אמנם לכאורה צ"ע בדברי הגר"ח זצ"ל (הנ"ל) דשליחות חלה רק בעד בעל החלות, דהרי קיי"ל דאשה עושה שליח לקבל את גיטה, והרי קיי"ל דאשה מתגרשת אפילו בע"כ (קידושין דף ה:), וא"כ מוכח שאין האשה בעלים על הגירושין, וא"כ צ"ע היאך יכולה היא למנות שליח לקבלה. אך נראה שאין כאן קושיא כלל שהרי בגמרא בקידושין (דף מא.) מובאה גזיה"כ מיוחדת שהאשה ממנה שליח לקבלת גיטה וכדאיתא התם וז"ל דתניא ושלח מלמד שהוא עושה שליח ושלחה מלמד שהיא עושה שליח עכ"ל, ואדרבא לכאורה יל"ע למה צריכא הגמרא לגזיה"כ מיוחדת ד"ושלחה" ללמדנו שהיא עושה שליח לקבלה, ולא למדה שהיא עושה שליח לקבלה מאותו הלימוד "ושלח" המלמד שהאיש המגרש עושה שליח. ונראה דהביאור הוא דבגירושין האשה שאני מהאיש. כי האיש הוי בעל הגירושין, דהגירושין תלויים בדעתו בלבד שרק הוא מצוה את הסופר לכתב את הגט והוא מגרשה בגטו מדעתו. מאידך האשה אינה בעלים על הגירושין דמתגרשת בע"כ. ולפיכך הפסוק ד"ושלח" המלמד שהאיש עושה שליח מועיל רק בשבילו דהוי בעל הגירושין ולא מועיל בשבילה שאינה בעלים, והדין שהאשה עושה שליח נלמד מגזיה"כ מיוחדת "ושלחה" המחדשת שהיא עושה שליח לקבל את גיטה ואע"פ שאינה בעלים על הגירושין¹.

footnotes:
¹ עיי"ש בתוס' הרא"ש (קידושין דף מא).


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:74
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:74](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:74)

ברם עדיין צ"ע, שמאחר שיש גזיה"כ שהאשה עושה שליח לקבל את גיטה ואע"פ שאינה בעלת הגירושין, למה לא נלמד מזה לחליצה וליבום שאף מי שאינו בעלים ממנה שליח. ונראה די"ל דשאני האשה בגט מהחולץ והחלוצה או מהיבם והיבמה. כי אין האשה פועלת בגט כגברא אלא כחפצא, כלומר שהגט צריך להנתן לתוך חפצא של ידה, אך אין לאשה פעולה כלל בתורת גברא שפועל חלות, ודין ידה שבגירושין הוי מעשה קוף בעלמא ולא מעשה גברא. ודוקא במקרה כזה חידשה התורה ששליחות חלה, דהגזיה"כ ד"ושלחה" היא דכי היכי שידה שבגופה הוי חפצא לקבלת הגט ה"ה שיד השליח נעשה לחפצא של ידה לקבלת הגט. וכמו דמצינו שגם חצרה נחשבת ע"פ דין לחפצא של ידה לקבלת גיטה ואע"פ שאין החצר חלק מגופה - ה"ה שלוחה¹. משא"כ ביבום וחליצה שהיבם היבמה החולץ והחלוצה פועלים בתורת גברא, כי מעשה היבום ומעשה החליצה מעשי גברא הם ולא מעשי קוף בעלמא - בין מעשה של האיש ובין מעשה של האשה. ולפיכך לא חלה בהם שליחות, כי שליחות חלה בעד גברא דהוי בעל החלות ולא בעד גברא שעושה מעשה גברא בלי להיותו הבעלים של החלות.

footnotes:
¹ עיין בלשון הרמב"ם ריש פ"ה מהלכות גירושין (ה"א) וז"ל זה שנאמר בתורה ונתן בידה אין ענין הכתוב אלא שיגיע הגט לה ואחד ידה או חיקה או חצרה או שלוחה שעשתה ידו כידה הכל אחד הוא עכ"ל, ומבואר להדיא כדברי רבינו זצ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:75
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:75](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:75)

ויש להביא ראייה שקבלת הגט מהוה מעשה קוף בעלמא ולא מעשה גברא מפסק הרמב"ם (פ"ו מהל' גירושין הל"ט) שכתב וז"ל וקטנה אינה עושה שליח לקבלה כו' מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעת גמורה עכ"ל. ועיין בהשגת הראב"ד שהקשה וז"ל אלא אתם גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם בני דעת אף שלוחכם בני דעת נמצא שהשליח והשולח צריכין להיות בני דעת עכ"ל, כלומר דצ"ע אליבא דהרמב"ם מאי שנא שליחות לקבלת הגט משליחות בכהת"כ הזקוקה למשלח בן דעת למנות את השליח. ועוד יש להקשות על הרמב"ם שאם עדים אינם יכולים להעיד על מעשה קטנה ולקיימו, א"כ היאך מגרשים אשה קטנה כשהבעל נותן לה גט לתוך ידה, והרי אין עדים מעידים על מעשה קטנה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:76
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:76](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:76)

ונראה לתרץ קושיית הראב"ד דס"ל להרמב"ם שצריכים בן דעת למנות שליח רק כשחלה השליחות ע"פ מינוי בעלים, דאזי רק בן דעת יכול למנות שליח. משא"כ שליחות האשה בקבלת גיטה שהשליחות אינה שליחות של בעלים, אלא חלות שליחות מיוחדת לעשות מעשה קוף בעלמא כדי ליצור חפצא של יד נוספת לאשה ביד השליח, ומינוי השליחות המיוחדת הזו אינה זקוקה לבן דעת ואפילו קטנה היתה יכולה למנות השליח אם לא היה חסרון בהעדאת העדים שאינם מעידים על מעשה קטנה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:77
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:77](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:77)

ובנוגע לקושיא השניה נראה ג"כ דשאני אשה בקבלת גיטה בידה, כי כשהיא מקבלת הגט בידה אינה עושה מעשה גברא אלא מעשה קוף בעלמא עם החפצא של ידה שהוא המקום לנתינת הגט. ולפי"ז נראה שהעדים המקיימים את הגירושין אינם מקיימים את קבלת הגט של האשה, כי עיקר דין עדי קיום המקיימים ומכשירים דבר שבערוה הוא כדי לקיים מעשה גברא, אך לא לקיים מעשה קוף בעלמא. ומשום כך נראה לומר דהעדים בגירושין מעידים ומקיימים רק את מעשה האיש המגרש שעושה מעשה גברא ולא את מעשה האשה המתגרשת, כי היא אינה עושה מעשה גברא ואינה אלא החפצא והמקום דקבלת הגט. ולפיכך אפשר לגרש קטנה בפני עדי קיום כי העדים המקיימים את הגירושין אינם מעידים על הקטנה כגברא, שלא באו אלא להעיד ולקיים את מעשה נתינת הגט שהאיש עושה בתורת גברא הפועל, ולא את מעשה קבלת האשה דהויא רק חפצא. משא"כ במינוי שליח לקבלה, י"ל דהאשה פועלת בתורת גברא במעשה המינוי שלה, ולפיכך זקוק מעשה המינוי שלה להעדאת עדים לקיום הדבר. ולכן פסק הרמב"ם שאין מעידים על קטנה לקיים את מעשה המינוי שלה¹.

footnotes:
¹ אמנם לפי"ז צ"ע מדברי הגר"ח זצ"ל שם בפ"ד מהלכות חליצה שכתב שרק דבר שתלוי בדעת בעלים בעי עדים לקיום הדבר ולא כוונה בעלמא, ולכן חליצה ל"צ עדים לקיומי, והרי חליצה בוודאי הוי מעשה גברא ולא מעשה קוף שהרי חליצה צריכה כוונה להתיר אלא דמ"מ אינו בעלים, וא"כ צ"ע מ"ש מינוי שליחות לקבלה דבעי עדים וצ"ע.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:78
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:78](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:78)

ע"כ ענין מתנה ע"מ שכתוב בתורה


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:79
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:79](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:79)

**שיטת הרמב"ם באיסור "שארה כסותה ועונתה לא יגרע"**


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:80
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:80](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:80)

יל"ע בשיטת הרמב"ם באיסור "שארה כסותה ועונתה לא יגרע". דעיין בסה"מ (מצות ל"ת רס"ב) שכתב וז"ל הזהיר מענות אמה עבריה כשנקנה אותה אם נשאה, ר"ל שנחסר ממנה מזונה כסותה ועונתה על דרך העינוי וההכאבה. והוא אמרו שארה כסותה ועונתה לא יגרע. וזאת האזהרה תכלול כל מי שישא בת ישראל שלא יענה אותה בדבר מאלו הדברים על צד ההכאבה והצער כו' עכ"ל. כאן הרמב"ם כולל שאר כסות ועונה כל שלשתם בעיקר הלאו.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:81
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:81](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:81)

אולם מאידך בהל' אישות יש לכאורה קצת סתירה בדברי הרמב"ם כי במנין המצוות והלאוין בריש הלכות אישות כתב הרמב"ם וז"ל שלא ימנע שאר כסות ועונה עכ"ל, והוא כמו שכתב בסה"מ שהלאו חל על שלשתן. אמנם בגוף ההלכות (פי"ד מהל' אישות הט"ז) כתב וז"ל אסור לאדם למנוע אשתו מעונתה ואם עבר ומנע כדי לצערה עבר בלא תעשה שבתורה שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע כו' עכ"ל. ויש לדקדק דהרמב"ם הזכיר הלאו רק בעונה בלבד ובשאר הלכות אישות אינו מביא שיש לאו במניעת שאר וכסות, וצ"ע בזה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:82
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:82](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:82)

והנה מלשון הרמב"ם בסה"מ "וזאת האזהרה תכלול כל מי שישא בת ישראל שלא יענה אותה בדבר מאלו הדברים על צד ההכאבה והצער" וממש"כ (בפי"ד מהל' אישות הט"ז) "ואם עבר ומנע כדי לצערה עובר בלא תעשה", משמע שהלאו ד"לא יגרע" חל רק אם הבעל מונע ואינו מקיים חיוביו לאשתו כדי לצערה. ומשמע שאם אין בכוונתו לצערה אינו עובר על הלאו. ולפי"ז יוצא דיש שני דינים - א) חיובי שאר כסות ועונה חלין בכל אופן, ב) אך הלאו ד"לא יגרע" אינו חל אלא רק כשמגרע ממנה מלתת לה הדברים שחייב לתת לה כדי לצערה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:83
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 51a:83](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/51a:83)

ולפי"ז יתכן לומר דכשהבעל מונע מאשתו את שארה וכסותה הרי היא יכולה ללכת לבי"ד ולתבוע את הממון המגיע לה. ולפיכך חסר שיעור צער המחייב את הלאו, דהא מ"מ תקבל שארה וכסותה מבי"ד. משא"כ בעונתה שאם יגרע אותה א"א לו לשלם לה תשלומין על מה שחסרה, ולכן הצער שיש לה מזה צער גמור הוא ולכן עובר הוא על הלאו ד"לא יגרע". ואה"נ דיכול לעבר על הלאו אף בשאר וכסות אם אינה יכולה לתובעו בבי"ד. אך האופן דליכא בי"ד אינו מצוי, ולכן השמיטו הרמב"ם, ויל"ע בזה.