## Reshimot Shiurim on Bava Metzia Daf 57b

###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:1
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:1](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:1)

גמ'. רבית דהקדש היכי דמי כו'


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:2
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:2](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:2)

**א.**
ביסוד היתר רבית להקדש מדאורייתא


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:3
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:3](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:3)

עיין בשיטה מקובצת בשם הרא"ש והר"ן דההיתר דרבית בהקדש חל מדין דאורייתא. והביאו אופן לזה וכגון שנדר אדם ליתן מאה סלעין להקדש ותבען ממנו הגזבר ולא היו בידו המעות והרוויח לו הגזבר זמן שישלם מאה ועשרים. והנה בחיוב רבית עבור הרווחת זמן ההלוואה פליגי הרמב"ם והראב"ד, דכתב הרמב"ם (פ"ו מהל' מלוה הל"ג) וז"ל הורו רבותי שהמלוה את חבירו ולאחר זמן תבע חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי עד שאחזיר לך חובך הרי זה אבק רבית לפי שלא קצץ בשעת הלואה שנ' לא תתן לו בנשך עכ"ל. והראב"ד השיג וז"ל חיי ראשי לא יפה הורו שאם הגיע זמן הפרעון וארווח ליה זמניה משום ההוא דירה כשעת מתן מעות דמיא עכ"ל. ויוצא שהרא"ש והר"ן מסכימים עם הראב"ד דחל איסור רבית מדאורייתא בקציצת רבית בשעת הרווחת זמן ההלוואה ודלא כהרמב"ם. ונראה דיש לדון עוד בשיטתם, שהרי בביאור שיטת הראב"ד לכאורה יש לפרש בב' אופנים: א) דשעת הרווחת הזמן בעצמה הוי זמן דאורייתא לקציצת רבית. ב) דשעת הרווחת הזמן נחשבת כשעת מתן מעות מחדש, וכאילו באותה שעה דהרווחת הזמן המלוה הלוה ללוה את מעות המלוה מחדש. ולפי הצד השני לכאורה יש לומר דהראב"ד חולק על הראשונים הנ"ל (הרא"ש והר"ן), דהא מלכתחילא חסר כאן מתן מעות הלוואה ממלוה ללוה דהרי התחייב בחוב להקדש מחמת נדר, ולא היה כאן מתן מעות בתורת הלוואה כלל, ויתכן דבחוב שלא חל מחמת מתן מעות ליכא איסור רבית מדאורייתא. ועוד נראה דאפילו אם נאמר דמי שהתחייב מעות לחבירו בקנין, ואח"כ קצץ רבית להרווחת זמן שחל איסור רבית דאורייתא, י"ל דהיינו משום דההתחייבות בשעה הראשונה חלה מחמת קנין ממון, ובכך הוי דומה להלוואה ונאסר באיסור רבית מדאורייתא. משא"כ כאן, דעיקר ההתחייבות חלה מחמת נדר, דאינו מעשה קנין, אלא חלות דין דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט, כלומר, שהנדר, דבעצם הוי מעשה איסור, מחדש נמי חיוב ממון, אך מכיון דעיקר מעשה המחייב מעיקרא אינו מעשה קנין ממון י"ל דלא חל בחיוב זה איסור רבית דאורייתא, ואפילו להראב"ד ודלא כהרא"ש והר"ן.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:4
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:4](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:4)

ועיין במאירי דס"ל דפליגי רב הושעיא ורב פפא, דלרב הושעיא רבית דאורייתא אסורה להקדש והותרה רק רבית דרבנן בדרך מקרה, ואילו לרב פפא אפילו רבית דאורייתא הותר להקדש ופסקינן כרב הושעיא.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:5
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:5](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:5)

וע"ע ברמב"ן וז"ל וי"מ שהברייתא עצמה דהמקבל רק פירושה מי שקבל עליו נדבה לספק סלתות בסלע והיו ד' סאין בסלע ועמדו מג' מספק מד' ובכה"ג משכחת רבית דאורייתא עכ"ל. ויוצא דלי"מ ברמב"ן התחייבות דעלמא ואף מחמת נדר, הויא כמו שעת מתן מעות דהלוואה וחל עליה איסור רבית דאורייתא. וכך פירשו את האוקימתא דרב הושעיא דמיירי באופן כזה. ומאידך רש"י פירש את האוקימתא דרב הושעיא דמיירי ברבית בדרך מקח דבהדיוט הוי רק איסור רבית מדרבנן, דמותרת להקדש. ומשמע דסובר רש"י דלפי רב הושעיא ליכא היתר רבית מדאורייתא להקדש דכל הקולא דרבית בהקדש הוא רק מדרבנן כמאירי. ויתכן דרש"י סובר שחיוב נדר אינו נחשב למתן מעות דאורייתא לענין רבית, ומשו"ה נמנע מלפרש כהרמב"ן.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:6
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:6](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:6)

**ב.**
**תוס' ד"ה לספק.**


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:7
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:7](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:7)

עיין בתוס' דף נז: ד"ה לספק וז"ל וליכא למימר שיחלל על פרוטה עכ"ל. לכאורה צ"ע דאם חלל כל קדושת הסלע על הפרוטה, כשנותנו הסלע לספק סלתות שוב הו"ל דהדיוט, ומ"ש ממעילה שאחרי המעילה הו"ל דהדיוט, ואינה של הקדש.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:8
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:8](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:8)

וצ"ל דשאני מעילה מחילול. דבמעילה הוציא את הסלע מהקדש באיסור, ולכן הו"ל ממון הדיוט שקונה את הסלתות. משא"כ בחילול, שהוציא את הסלע לחולין בהיתר ולכן י"ל שהסלע שיצא לחולין ושנתנו הגזבר לפודהו עבור סלתותיו ניתן לו מדעת הקדש, והקדש נחשב משו"ה כבעל הסלע שנתנו כדי לקנות הסלתות, ומשו"ה הו"ל קנייה דהקדש ולא קנייה דהדיוט.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:9
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:9](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:9)

**בא"ד. כיון דבשעת חילול מחלל על דבר שאינו שוה זהו זילותא עכ"ל.** ר"ל דבדיני הקדש אנו דנים על עצם מעשה החילול ולא על הרווחת ממון בעלמא. ולכן אסור לחלל הסלע על הפרוטה. ואע"פ דתהיה הרווחת ממון להקדש מהסלתות, אך עצם מעשה הפדיון הוא פחות משוויו ואסור.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:10
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:10](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:10)

**בא"ד. כגון שהתנדב אדם כו' וכן בזוזי אם נתן ק' לאדם שיחזיר להקדש מאה ועשרים אסור דאפי' מדאורייתא נראה דאסור דחשיב כאילו מקבל מלוה עצמו כמו (קידושין דף ז.) תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת מדין ערב דחשיב כאילו קבלה ממנו עכ"ל.** והנה בדין ערב דמקודשת קיימת מחלוקת בראשונים האם הוי כאילו קבלה האשה את הכסף עצמו ולפיכך היא מקודשת, או"ד דמקודשת בההיא הנאה דנעשית רצונה. ונ"מ באומרת לו לזרוק את הכסף לים - שמדין הנאה הריהי מקודשת ואילו מדין קבלת החפצא דהכסף אינה מקודשת שהרי הכסף לא הגיע לידי אדם, וא"א לומר בזה שכאילו הגיע הכסף לידה. ומתוס' דידן מוכח דס"ל דדין ערב הוי כאילו הכסף עצמו הגיע לידה, ומשו"ה ס"ל דאף בדיני רבית אמרי' שאם הלוה שילם את הרבית לאדם שלישי עפ"י ציווי המלוה הו"ל רבית, כי קבלתו חשובה כאילו המלוה עצמו קיבל את הרבית¹.

footnotes:
¹ ועיין במחנה אפרים הל' ריבית סימן י"א, ובס' ברכת שמואל עמ"ס קידושין סימן ו'.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:11
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:11](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:11)

**בא"ד. והא דשרי בסמוך דאוזיל אבנים בק"כ היינו שהגזבר עצמו נותנן וגם אבנים הם דמוכחא מילתא שהם של הקדש עכ"ל.** לכאורה צ"ע, שמאחר שבונין בחול הרי האבנים הם בבעלות דהדיוט, וא"כ היאך חל כאן דין אין רבית להקדש.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:12
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:12](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:12)

ונראה דאיתא במס' ב"ב (דף עט:) שמים שנפלו לבור של הקדש אין בהם מעילה. ועיין שם בריטב"א שהביא ב' פירושים בראשונים - א) דס"ל כהר"י שחצר קונה מטעם יד ואין קנין יד וחצר קונים להקדש, וב) כהרמב"ן שאע"פ שבאמת חצר קונה להקדש אך אין בקנינו דין מעילה מפני שחסרה קדושת פה דמעילה חלה רק בקדושת פה בלבד.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:13
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:13](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:13)

ולפי הרמב"ן ניתן לבאר את הדין דאבנים אליבא דר"פ. דכשבונין בחול, הקדש שפיר קנה את האבנים בקנין חצר אלא שחסרה קדושת פה, ולפיכך אין בהם מעילה. ובכן הלוואת האבנים היא מממון הקדש¹, שהקדש הלוותן בשביל רבית. ויתכן דזוהי נמי כוונת התוס' שלפנינו.

footnotes:
¹ והממון הוי של הקדש אך בלי חלות קדושה דהוי חול ומותר להנאת הדיוט כשקבלו מהגזבר. וצ"ע לפי יסוד הגר"ח זצ"ל המובא כמה פעמים בשיעורים, דיסוד חלות קדושת בדק הבית הוא חלות ממון הקדש וקנינו, היאך יתכן לרמב"ן חלות ממון הקדש וקנינו בלי חלות קדושה, וצ"ע.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:14
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:14](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:14)

**ג.**
בדין רבית להקדש ולצדקה


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:15
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:15](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:15)

ועיין בתוס' (מנחות דף צ: ד"ה מארבע) וז"ל (שם) ומיהו לפי טעם זה היה מותר להוליך מעות הקדש לסחורה כדי להשתכר בהן וזהו תימא דא"כ אמאי לא אשכחן רבית בהקדש בכה"ג בפ' הזהב, לכן נראה דאין נכון לעשות כן או משום בזיון הקדש או משום שלא יבא לידי מעילה עכ"ל. ויל"ע בכוונת התוס' - האם התכוונו שישתכרו במעות הקדש במקח וממכר ברבית דרבנן או"ד דמותר אפילו בהלוואה וברבית דאורייתא. ולכאורה למסקנתם שאינו נכון לעשות כן, אבל מעיקרא דדינא מותר, תהיה נ"מ גדולה האם התכוונו לרבית דאורייתא או לדרבנן. ולעיל (אות א') הבאנו מחלוקת הראשונים האם הקדש מותר ברבית דאורייתא או לא.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:16
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:16](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:16)

וע"ע בתשובות מיימוניות (רמב"ם ס' משפטים אות י"ד) הדן האם צדקה שוה להקדש ומותר להלוות מעות צדקה ברבית או לא. והנה ממון עניים וצדקה הו"ל ממון שאין לו תובעים דפטור מזיק מנזקם. אך אין בצדקה חלות קדושה כמו שחלה בהקדש. ובכן י"ל שאם היתר הרבית בהקדש מיוסד בבעלות דהקדש דשונה מבעלות דהדיוט, אזי ה"ה בצדקה דהוי ממון שאין לו תובעים המהוה חלות שם בעלות מיוחדת דאינה שוה לבעלות דהדיוט, ולכן כמו דרבית מותרת בהקדש ה"ה בצדקה. מאידך י"ל דאם ההיתר דרבית בהקדש מיוסד בחלות קדושה אזי אין לדמות צדקה להקדש, ורבית בצדקה אסורה. (ועיין במאירי לסוגיין שדן בזה).


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:17
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:17](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:17)

ויתכן עוד ביאור בקולת הראשונים להלוות ממון צדקה והקדש ברבית, דס"ל דאיסור רבית חל רק ברבית בין הדיוט להדיוט משום דהלוואתם מהווה "עסק" להרוויח ממון, והרווחת ממון בעסק של רבית אסורה מן התורה. משא"כ בממון הקדש וצדקה, י"ל דכל חלות שם "עסק" לא חל בהם, דהו"ל חפצי שמים ומצוה, ולכן הלוואתם לא חשובה ל"עסק", ומשו"ה רבית דהלוואתם מותרת מאחר דאינה "עסק".


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:18
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:18](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:18)

**בא"ד. (שם) וכי תימא אפילו ריבית קצוצה לישתרי שילוו העשירים מאה של חולין לשלם להקדש מאה ועשרים כו' אבל הכא גזרינן כו' ועוד דאפילו כה"ג אסור מדאורייתא דחשיב כאילו הויא הנאה למלוה כיון דקעביד על פיו כגון תן מנה כו' מדין ערב עכ"ל.** ויוצא שקיימת מחלוקת בין שתי דיעות בתוס' בהלוואת מלוה ע"מ שישלם הלוה הרבית להקדש, האם הוי רבית דהדיוט דמדאורייתא אסורה או דהוי רבית דהקדש דמדאורייתא מותרת. ובפשטות נראה דפליגי האם קבלת הרבית בידי הקדש הוי כאילו הגיע הרבית למלוה או לא. דהיינו דפליגי ביסוד דין ערב המועיל בקידושין - האם קבלת האדם השלישי של הכסף נחשבת כאילו קבלה האשה עצמה את הכסף לקידושין בידיה, ולעניננו שהמלוה עצמו קבל את הרבית דההלוואה בידיו. או"ד דדין ערב אינו אלא משום שיש הנאה בעלמא לאשה שנעשה רצונה, אך הכסף עצמו לא חשוב כאילו הגיע לידה עבור הקידושין, וכמו"כ לא הגיע הכסף לידי המלוה בהלוואה, והו"ל רבית דהקדש ומותר.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:19
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:19](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:19)

ולכאורה עוד יתכן לומר דפליגי האם שייך דין ערב בהקדש. די"ל דדין ערב חל בין הדיוט להדיוט, דקבלת האדם השלישי נחשבת כאילו האדם הראשון עצמו קבל את הכסף, דהו"ל כידה אריכתא. משא"א לומר כן בהקדש, כלומר דתהוי הקדש יד אריכתא דהדיוט, ומשו"ה ברבית המשתלמת להקדש אין הכסף חשוב כאילו הגיע למלוה עצמו דהוי הדיוט, ומותר מדאורייתא.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:20
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:20](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:20)

**בא"ד. (שם) ולא דמי לאבני בנין שאין לגזבר חלק בהן עכ"ל.** צ"ע בכוונת התוס'. והנה למעלה (סוף אות ב') דננו בכוונת ר"פ באבני בנין, וביארנו אותה עפ"י שיטת הרמב"ן בחצר הקדש, דס"ל דחל קנין ממון להקדש בלי חלות קדושה משום דחסר קידוש פה. וזהו יסוד הדין באבני בנין דקנויין הן להקדש בלי קדושה דחלה בחפצא, ומדהויין ממון הקדש בעלמא מותר לגזבר להלוותן ברבית, דאין רבית אסורה מן התורה להקדש.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:21
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:21](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:21)

אמנם הבאנו לעיל שהר"י חולק על הרמב"ן, ומשמע דס"ל לר"י דמדחל קנין ממון להקדש ממילא חלה נמי קדושת חפצא לאוסרו במעילה¹. ואליביה עדיין עלינו לבאר את שיטת ר"פ באבני בנין.

footnotes:
¹ וכדין בדק הבית אליבא דהגר"ח זצ"ל דחלות קדושתו משום דהוי ממון הקדש וקנינו.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:22
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:22](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:22)

ויתכן לר"י דאבני בנין הריהן חולין, ואינן ממון הקדש כלל אלא ממון הדיוט של הבעלים שנדבן לבנין, דהיינו שמסר ההדיוט את אבניו להקדש לעשות בהן מה שהקדש רוצה, דלא איכפת ליה לבעל האבן באיזה דרך ישתמש הקדש באבניו. ונמצא שהאבנים שבידי הגזבר ממון הדיוט הן אלא שברשות הגזבר לעשות בהן מה שרוצה לטובת הקדש. והגזבר החליט להלוותן ברבית להרווחת הקדש, ומותר לו לעשות כן, משום שאין רבית להקדש. והקשו תוס' דלמה לא יאסר לגזבר להלוותן מדין ערב כמו שאסור להדיוט להלוות מעותיו לחבירו שחבירו ישלם רבית להקדש דאסור מדין ערב, כלומר שכשהקדש מקבל את הרבית הריהו כאילו הגיעה הרבית לידי המלוה, דה"ה כאן בהלוואת האבנים הקנויות עדיין להדיוט, כשמשלם הלוה את הרבית להקדש, מדין ערב היה צ"ל כאילו שילם הלוה את הרבית לבעל האבן דהוי הדיוט והיה צ"ל אסור.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:23
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:23](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:23)

ועל זה תירצו התוס' דאין הגזבר בעל האבן. כלומר, דרבית אסורה במעות שהלוום המלוה שהוא בעל המעות ללוה. אך כאן בעל האבנים לא הלוותן ללוה, אלא הגזבר הלוותן ברשות בעל האבנים. ולכן אע"פ שיש כאן הלוואה אך אין כאן חלות שם "מלוה" כי בעל האבנים לא הלוותן אלא שאינו מקפיד על הגזבר והגזבר שהלוותן הרי אינו הבעלים, ומשו"ה ליכא כאן איסור רבית בהלוואה מהדיוט, אלא היתר רבית בהלוואה מהקדש.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:24
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:24](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:24)

**בענין גניבת קרקעות**


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:25
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:25](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:25)

גמ'. אין בהן תשלומי כפל. מנה"מ דת"ר על כל דבר פשע כלל על חמור על שה על שלמה פרט על כל אבדה אשר יאמר חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאע"פ שמטלטלין אין גופן ממון, הקדשות אמר קרא רעהו רעהו ולא הקדש.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:26
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:26](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:26)

**א.**
גניבת קרקע


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:27
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:27](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:27)

מבואר במשנה (לעיל נו. ובשבועות מב ב) דליכא תשלומי כפל בגניבת קרקע. ועיין בתוס' בשבועות (דף מב:) ד"ה ואין בהן תשלומי כפל. וז"ל דאפי' בקרקע שייכא גניבה כגון מסיג גבול עכ"ל. וכן קבע הרמב"ם בפ"ז מהל' גניבה הלי"א שהמסיג גבול רעהו בסתר עובר בלא תגנוב.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:28
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:28](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:28)

ועוד תירצו התוס' (שם) וז"ל א"נ בגפנים טעונות והלא טוען טענת גנב וכו' עכ"ל. ולכאורה צריך עיון דהרי אין שמירה בקרקע ולמה יעלה על הדעת שיחול חיוב טט"ג דהוי חיוב שחל דוקא בשומרים. ונראה שתוס' בתירוץ הזה ס"ל כשיטת הרמב"ם (פ"ב מהל' שכירות הל"ג) דיש חלות שמירה בקרקע וחייב השומר בפשיעה, ומיירי שנשבע בגלגול שנגנבו וחלה חלות שבועת השומרים, ולכן יתכן שיתחייב מדין שומר שטט"ג, קמ"ל דפטור.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:29
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:29](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:29)

וכן איתא נמי בתוס' שבועות (דף מב: ד"ה על) דמיירי דנשבע בגלגול. וצ"ע בזה, שכשנשבע בגלגול לכאורה אינו נשבע שבועת השומרים אלא שבועת דיינים בעלמא, וא"כ למה יתחייב בטט"ג. וצ"ל דחיוב טט"ג חל בשומר גם כשנשבע שבועת הדיינים בעלמא ואע"פ שאינה שבועת השומרים, ולא דמי לקפץ ונשבע דפטור מטט"ג דשם אינו נשבע שבוה"ד כלל ולא הוי אלא שבועת ביטוי בעלמא, ומשו"ה פטור, משא"כ בנשבע בגלגול שבועה דנשבע שבוה"ד ומשו"ה חייב. א"נ י"ל דמדין גלגול שבועה חל עליו חיוב לישבע שבועת השומרים ומשו"ה חייב בטט"ג.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:30
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:30](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:30)

והנה כתב הרמב"ם (בפ"א מהל' טוען ונטען הלי"ב) וז"ל ועד היכן כח גלגול עד שיאמר ובכלל שבועה זו שלא נמכרת לי בעבד עברי ועדיין עבדי אתה עכ"ל. ומוכח דס"ל שנשבע בגלגול שבועה אחת הכוללת גם את ענין השבועה הראשונה וגם את הענין שבגלגול. ויוצא לפי הרמב"ם שגלגול שבועה הויא חפצא של שבועה אחת ביחד עם השבועה הראשונה. וא"כ י"ל דבציור דהתוס' אינו נשבע שבועת השומרים דהא השבועה הראשונה איננה שבועת השומרים וגלגל את ענין השמירה בתוכה. וצ"ל דשבוה"ד בעלמא נמי מחייבת בטט"ג ואע"פ שאיננה שבועת השומרים.¹

footnotes:
¹ בענין גלגול שבועה עיין עוד ברשימות שיעורים למס' שבועות דף מט. ד"ה איכא בינייהו.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:31
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:31](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:31)

אמנם יש דרך אחרת לבאר את תירוצם של התוס', דהיינו דס"ל כצד א' ברשב"א ובר"ן (שבועות דף מב:) דשומר קרקע נשבע שבועת השומרים דאורייתא, דהדין שאין נשבעין על הקרקעות חל רק בשבוה"ד הבאה מחמת טענה, דאין טענת קרקע מחייבת שבועה, ומ"מ נשבעין שבועת השומרים על קרקע דחיובה חל בלי טענה. והרשב"א והר"ן ס"ל דהא דאימעיט קרקע משמירה היינו דאיתמעיט מתשלומי שומר ואף מפשיעה דש"ח על קרקע פטור מלשלם, ומ"מ חלות שמירה חלה אקרקע וחייב שומר קרקע בהשבה, ואם שלח בה יד חייב מדין שליחות יד. ולפיכך ס"ל לרשב"א ולהר"ן דשומר קרקע חייב לישבע שלא שלח בה יד ושאינה ברשותו, וחייב בטט"ג דנשבע שבועת השומרים. ולפי"ז אין הכרח דהתוס' סוברים כשיטת הרמב"ם דהפושע בקרקע חייב, דיתכן דסוברים שהפושע פטור דכך היא שיטת התוס' דעלמא (עיי"ש בשבועות דף מב: בתוס' ד"ה ש"ח) אלא דאעפ"כ הוי שומר וחייב בהשבת הפקדון דקרקע ונשבע עליה שבועות השומרים שלא שלח בה יד ושאינה ברשותו, ומשו"ה הטט"ג בקרקע הריהו חייב.¹

footnotes:
¹ עיין לעיל בשיעורים בענין פטורי השומרים אות א'.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:32
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:32](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:32)

וע"ע בתוס' ב"ק (סב ב ד"ה יצא) שהוסיפו קצת על תירוץ זה וז"ל כי ההיא די' גפנים טעונות וטוען שנגנבו לו ה' ונמצא שהוא גנבם עכ"ל. ולכאורה ר"ל שתלשם וגנבם לעצמו. ומבואר מתוס' שאם בשעת ההפקדה הפקדון היה מחובר לקרקע, אזי פטור מחיוב טט"ג אף שנתלש בשעת שבועה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:33
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:33](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:33)

וקשה שבאופן זה הרי השומר גנב תלוש בידים וא"כ לכאורה יתחייב מדין גנב דעלמא. וצ"ל שהתוס' סוברים כדעת הראב"ד בפ"ד מהל' גניבה (הל"י) ששומר שגנב מרשותו אינו גנב ולפיכך אינו חייב בשביל מעשה גניבת התלוש. ודלא כשיטת הרמב"ם הסובר ששומר שגנב הפקדון מרשותו גנב הוא וחייב לשלם כפל. והגר"ח זצ"ל ביאר דלפי הראב"ד גניבה חלה רק כשיש מעשה גניבה מרשות הבעלים ולא בשומר שגנב מרשותו. ולכן לתוס' תלישת השומר לא חשיבא גניבה. ברם אם השומר טען טענת גנב בפקדון שבשעת ההפקדה לשמירה הפקדון היה קרקע דינו תלוי בחלות דין גניבה בקרקע ופטור.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:34
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:34](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:34)

ומתוס' חזינן שבהפקיד קרקע ותלשו ונשבע שנגנבו שפטור מטט"ג, כי אזלינן בתר המחייב דהשבועה דהוי קרקע כבשעת תחילת השמירה. ויעויין ברשב"א (מס' שבועות דף מב: ד"ה עשר גפנים) שהאריך בנידון זה ומסיק שלא כתוס' דלא אזלינן בתר המחייב דהשמירה דהוי קרקע אלא בתר עצם שעת השבועה דהוי מטלטלין.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:35
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:35](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:35)

ובנוגע לדיון זה עיין ברמב"ם בפ"ה מהל' טוען ונטען (הל"ב) שכתב ז"ל וכן החופר בשדה חבירו בורות שיחין ומערות והפסידה והרי הוא חייב לשלם בין שטענו שחפר והוא אומר לא חפרתי או שטענו שחפר שתי מערות והוא אומר לא חפרתי אלא אחת או שהיה שם עד אחד שחפר והוא אומר לא חפרתי כלום הרי זה נשבע היסת על הכל עכ"ל. הרמב"ם פסק שהמודה במקצת בנזק קרקע פטור מלישבע שבועה מדאורייתא כי דמי קרקע דינם כקרקע. והשיג עליו הראב"ד וז"ל נראין דברים שתבעו למלא החפירות ולהשוות החצרות אבל אם תבעו לשלם פחתו ה"ה כשאר תביעת ממון, וכמו שאמר לו חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת עכ"ל. כלומר מ"ש מודה במקצת מזיק קרקע ממודה במקצת חבלה שזה פטור משבועה וזה חייב.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:36
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:36](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:36)

ולכאורה יסוד שיטת הרמב"ם במזיק קרקע הוי דאזלינן בתר המחייב דהשבועה דהוי קרקע ואע"פ שעצם תביעת התשלומין הריהן מעות דהויין מטלטלין, ואילו הראב"ד סובר דאזלינן בתר התשלומין דהויין מטלטלין ולא בתר המחייב. וכן נקט הרשב"א בביאור מחלוקתם. ובנוגע לקושיית הראב"ד מחבלה תירץ הרשב"א דרק עבדים הוקשו לקרקעות ולא בני חורין דדינן כמטלטלין ומחייבין שבועה אפילו אליבא דהרמב"ם, ומשו"ה חל חיוב שבועת מודה במקצת בחבלה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:37
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:37](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:37)

אך ביאור זה לכאורה קשה בשיטת הרמב"ם שהרי פסק דבן חורין הריהי כקרקע לענין אונאה וכדכתב בפי"ג מהל' מכירה (הלט"ו) וז"ל השוכר את הפועל לעשות עמו בין בקרקע בין במטלטלין אין לו הונאה מפני שהוא כקונה אותו לזמן עכ"ל. וא"כ הדרא קושיית הראב"ד לדוכתא.¹

footnotes:
¹ ובביאור שיטת הרשב"א ברמב"ם י"ל לפי"מ שאמר רבנו זצ"ל פעם בשיעור דיתכן דהרמב"ם סובר דעצם הגוף דבן חורין דינו כמטלטלין וכדפסק לענין חבלה, אך פעולת האדם דינה כקרקע דהא פועל דומה לעבד עברי וע"ע דומה לעבד כנעני דכקרקע דמי.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:38
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:38](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:38)

וביאר הגר"ח זצ"ל שלדעת הרמב"ם חיוב שבועת מודה במקצת תלוי בעיקר חלות החיוב ולא בתשלומין עצמן. ובכן חלוקים נזקי ממון מחבלה. דעיקר החיוב בנזקי ממון הוא החזרת החפצא שהפסיד למצבו הראשון אלא שהתשלומין הם במקום החפצא. ומשום כך בנזק קרקע דמי קרקע כקרקע דמי שכן עיקר החיוב במזיק קרקע הוא להחזיר את הקרקע למצבו הראשון, אלא שמאחר שבלתי אפשר לעשות את זאת משלם דמים תחת הקרקע. ובכן המודה במקצת נזק קרקע פטור לישבע הואיל ועיקר חיוב של המזיק הוא קרקע. ומאידך עיקר החיוב בחבלה אינו החזרת גוף הנחבל למצבו הראשון אלא חיוב ממון בפני עצמו ולא בתורת חליפי הגוף. ובהתאם לכך מי שמודה במקצת חבלה חשוב למודה במקצת ממון ונשבע. והגר"ח זצ"ל הוסיף שחיוב התשלומין בחובל הוא מדין עונש, ובעונש אין לחייבו להחזיר את החפצא שהזיק למצבו הראשון אך תשלומי הדמים הם העונש. והראייה לכך משיטת הרמב"ם בפ"ה מהל' חובל (הל"ו) שנזק דחבלה בדומה לצער ובשת הוי קנס ולא ממון והמודה בקנס דנזק פטור. חזינן שתשלומי חובל הם חלות עונש ויסודם חיוב קנס ולא חיוב ממון¹.

footnotes:
¹ אמנם כל הדיון במודה במקצת חבלה מיירי באונס ומפתה דהנזק ופגם בנערה הוי חיוב ממון ולא חיוב קנס, דבקנס לא שייך דין מודה במקצת דהא מודה בקנס פטור, וא"כ מנזק דחבלה דהוי קנס ועונש אין הוכחה לפגם דנערה אי הוי עונש או אי הוי חיוב ממון בעלמא כמו בנזקי ממון.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:39
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:39](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:39)

מאידך בחיוב מזיק דמי הנזק הם חליפי החפצא שהוזק כי עיקר החיוב הוא החזרת החפץ שהוזק למצבו הראשון. וסיוע לכך עולה אף משיטת הראב"ד דס"ל שבהזיק קרקע ניתן לתבוע מהמזיק למלא את החפירות ולהשוות את החצרות, ולכאורה דינו תמוה. ונראה לבאר דבריו לפי מה שנתבאר דעיקר החיוב במזיק הוא להחזיר את החפץ שהוזק למצבו הראשון וזה יסוד התביעה למלא את החפירות ולהשוות את החצרות. אמנם בשאר הדברים הניזוקים לא יתכן לתבוע תביעה כזאת כי א"א להחזיר את החפץ למצבו הראשון ממש שכן פנים חדשות באו לכאן. למשל אם שבר כסא ותקן אותו לא החזיר אותו כסא לקדמתו אלא יצר כסא חדש לניזק, ומשו"ה חייב לשלם דמים תחת הכסא. ואילו בקרקע סדנא דארעא חד הוא וכשימלא את החפירות הרי יחזיר אותה הקרקע עצמה למצבה הראשון. דזהו עיקר החיוב דמזיק, ולכן ניתן לתבוע כך.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:40
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:40](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:40)

ולפי"ד הגר"ח זצ"ל מבואר דהרמב"ם סובר דאזלינן בשבועות בתר עצם חלות החיוב ולא בתר המחייב שלא כתוס' דאזלו בתר עיקר המחייב, ושלא כדנקט הרשב"א דהרמב"ם אזל בתר המחייב.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:41
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:41](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:41)

**ב.**
דין קרן בגזילה וקרן בגניבה


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:42
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:42](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:42)

ועוד צ"ע ל"ל קרא למעט הגונב קרקע מכפל, הרי יש פסוקים אחרים הממעטים קרקע מקרן דגזלן (ב"ק דף קיז:), ואם קרן דגזלן ליכא, כפל בגנב מנ"ל. ועיין בתוס' הנ"ל (בב"ק) וז"ל וא"ת גניבה בקרקע היכי שייכא וי"ל במשיג גבול א"נ במחובר לקרקע כי ההיא די' גפנים טעונות וטוען שנגנבו לו ה' ונמצא שהוא גנבם עכ"ל. והנה אליבא דהתירוץ השני בתוס' שמדובר בטט"ג ניחא כי סד"א שחיוב הקרן והכפל בטט"ג אינו תלוי בחיוב קרן וכפל בגזלן וגנב דעלמא, ובא הפסוק להוציא קרקע מגניבה דטוען טענת גנב.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:43
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:43](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:43)

ואליבא דהתירוץ הראשון בתוס' נראה שתשלומי קרן דגנב חלוק בעיקר דינו מחיוב תשלומי קרן דגזלן. דחיוב הקרן דגזלן נלמד מקרא "והשיב את הגזלה אשר גזל", משא"כ חיוב הקרן בגניבה שנלמד מהקרא "חיים שנים ישלם" המחייב קרן וכפל ביחד, ומהוה חיוב קרן חדש¹. ולכן סד"א שלמרות מיעוט הגוזל קרקע מקרן, עכ"ז הגונב קרקע יתחייב בקרן וכפל, שכן חיוב הקרן בגנב הוא חיוב חדש של גניבה שחל עם הכפל, קמ"ל קרא שהגונב קרקע פטור אף מקרן וכפל דגניבה.

footnotes:
¹ עיין עוד ברשימות שיעורים לב"ק דף סה. ד"ה ענין קרן כעין שגנב וכפל כשעת העמדה בדין. וע"ע שם בהקדמה לפרק מרובה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:44
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:44](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:44)

**ג.**
שיטת הראב"ד ביאוש בגזילת עבדים


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:45
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:45](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:45)

כתב הראב"ד (פ"ט מהל' גזילה הל"א) ז"ל שהרי עשה עבדים כקרקעות לענין גזילה שהרי הזקינו אומר לו הרי שלך לפניך, מיהו הני מילי לענין כחושה אע"ג דלא הדרא גזילה מיהא בעינה איתא ואומר לו הרי שלך לפניך אבל מ"מ נגזלים הם ונקנית ביאוש דכתיב וישב ממנו שבי ואמרינן העבד שנשבה ופדאוהו לשם בן חורין אחר יאוש לא ישתעבד לא לראשון ולא לשני אלמא לאו כקרקע דמי דהא קני נפשיה ביאוש הלכך כשמת העבד או נשרף משלם את דמיו שהרי משמת אין שלו לפניו וכשמת לגזלן מת עכ"ל. דברי הראב"ד צ"ע, דמ"ש יאוש שקונה בעבד משינוי שאינו קונה; וכן צ"ע מ"ש במת העבד דחייב לשלם ואילו כשהזקין העבד אינו חייב לשלם.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:46
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:46](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:46)

וביאר מרן הגר"ח זצ"ל בספרו על הרמב"ם (פ"ט מהל' גזילה ה"א) דאע"פ שעבד הוקש לקרקעות היינו דוקא לענין שאין בעבד חלות גזילה גמורה עם קניני גזילה, אולם אף בעבד חל מעשה גזילה. ונ"מ לענין הדין דשינוי קונה ולענין הדין דיאוש קונה. דנ"ל דקנין שינוי חל מדין קנין גזילה, ולפיכך מאחר שעבד מופקע מחלות קנין גזילה אין בו קנין שינוי. מאידך יאוש קונה אף באבידה ועל כרחך דקנין יאוש אינו תלוי בחלות דין קנין גזילה אלא בחלות שם אבידה בלבד, ומאחר שחל בעבד מעשה גזילה שפיר חל בעבד שם אבידה והוי חפצא דאבידה שנקנית ביאוש. ונראה דבזה שאני עבד מקרקע, דבקרקע אין מעשה גזילה חל כלל מכיון דלא ניידא, ואילו בעבד יש מעשה גזילה, וגזילת העבד עושה אותו אבוד כאבידה. ומשו"ה יאוש קונה בעבד הגזול דמועיל מדין קנין יאוש דאבידה, ומאידך יאוש אינו קונה בקרקע גזולה, דמדלית בה מעשה גזילה אינה חפצא דאבידה ולא נקנית ביאוש דאבידה.¹

footnotes:
¹ עיין ברשימות שיעורים למס' ב"ק (עמ' שנ"ד, ת"ד, ועמ' תקע"ט). ולכאורה צ"ע דהא מצות השבת אבידה חלה באבידת קרקע (עיין לעיל דף לא.), ומשמע קצת דחל בקרקע שם אבידה וא"כ צ"ע אמאי אינה נקנית ביאוש. וי"ל דאין זו אלא חובת גברא להציל את הקרקע ובעליה מהפסד, ומ"מ גופא של הקרקע אינה חפצא דאבידה ולא נקנית ביאוש, דיאוש קונה רק בחפצא דאבידה בלבד. דחפצא דאבידה הוא רק דבר שאינו ברשות בעליו, ואילו קרקע תמיד ברשות בעליה נמצאת, ולכן אינה חפצא דאבידה ולא נקנית ביאוש. ועיין בשיעורים לעיל ריש פרק אלו מציאות.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:47
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:47](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:47)

ובנוגע לקושיא השניה ביאר הגר"ח זצ"ל שהגוזל עבד חייב בתשלומין מפני מעשה הגזילה. ולכן כשמת העבד חייב הגזלן לשלם מדין תשלומי גזילה, ואילו בהזקין העבד שהגזילה קיימת ולא קנה אותה הגזלן בשינוי, הגזלן פטור מלשלם בטענת הרי שלך לפניך.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:48
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:48](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:48)

**ד.**
יאוש בקרקע גזולה


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:49
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:49](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:49)

הבאנו בשם הראב"ד שיאוש קונה בעבדים הנגזלים. ואילו קרקע אינה נגזלת כלל ואף אינה נקנית ביאוש. מאידך בתוס' למס' סוכה (דף ל: ד"ה וקרקע) יש דיון אם קרקע גזולה נקנית ביאוש.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:50
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:50](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:50)

וז"ל וכי תימא משום דקא סבר יאוש כדי לא קני ושינוי רשות לא שייך בקרקע עכ"ל. לתוס' יאוש מועיל בקרקע למ"ד יאוש כדי קונה, ואילו למ"ד יאוש ושינוי רשות קונה אינו מועיל בקרקע. ושיטתם מחוסרת ביאור.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:51
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:51](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:51)

וי"ל דלמ"ד יאוש כדי קונה היינו דמועיל מדין יאוש דאבידה, כי גזילה היא גם חלות שם אבידה, וגם קרקע גזולה נחשבת לאבידה, כי יש חלות שם גזילה בקרקע כדי להשוותה לאבידה, ובכן יש קנין יאוש בקרקע גזולה מדין אבידה בדומה לעבדים לראב"ד (בפ"ט מגזילה הל"א) עיין בשיעורים למעלה ובביאור הגר"ח זצ"ל. משא"כ למ"ד דיאוש כדי אינו קונה, ודוקא יאוש ושינוי רשות קונים, י"ל דהקנין חל מדין קנין גזילה, ואין קנין גזילה חל בקרקע דאינה נגזלת ולפיכך אין בה חלות קנין יאוש ושינוי רשות.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:52
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:52](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:52)

אמנם יתכן פירוש אחר, והיינו דלא מטעם אבידה קאתינן אלא מטעם גזילה. כלומר שתוס' סוברים שקרקע אינה נגזלת לבדה אך בהדי יאוש נגזלת. דאין דין גזילה בקרקע שוה לדין גזילה במטלטלין, דמטלטלים נגזלים הם מיד בהוצאה מרשות הבעלים. מאידך בקרקע, אין גזילה חלה ע"י מעשה גזילה לבדו, דתמיד הקרקע היא ברשות בעליה ואין בה חלות מעשה גזילה בעלמא, אלא דבהדי יאוש חל מעשה גזילה גם בקרקע¹.

footnotes:
¹ וגזילה בהדי יאוש מהווה מעשה גזילה בקרקע, דהא הקרקע יצאה מרשות בעליה כשהתיאשו אחרי הגזילה. ולפי"ז מסתבר דלמ"ד יאוש בכדי אינו קונה דהגזלן יהיה חייב באחריות הקרקע שנגזלה מנתייאשו הבעלים ממנה בדומה לדין העבדים אליבא דהראב"ד. משא"כ לפי הביאור הראשון דקונה מדין אבידה ולא מדין גזילה דפטור מאחריות.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:53
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:53](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:53)

ולפי פירוש זה צריך ביאור למה לא חל יאוש ושינוי רשות בקרקע. ונראה דהנה בכל יאוש ושינוי רשות הקשו המפרשים, איך שייך שינוי רשות הרי אינו של הגזלן להקנותו ולא יתכן שינוי רשות כלל.¹ ואמר הגר"מ זצ"ל דבאמת שינוי רשות דקונה בגזילת מטלטלין הוא דוקא שינוי רשות ממש, כגון ע"י קנין חצר או בקנין משיכה לרשות הלוקח, אבל קנינים דעלמא בלי שינוי רשות במציאות ממש, כגון קניני כסף וסודר אינם מועילים. ולפי"ז מבואר למה בקרקע לא חל דין שינוי רשות, דלא שייך בה שינוי רשות ממש כמו במטלטלין, דהא קרקע לא ניידא וע"כ קרקע נמצאת תמיד ברשות הבעלים הראשונים, ואף אחרי שהלוקח עשה בה מעשה קנין, דקנין בעלמא לא מהווה שינוי רשות, דשינוי רשות אינו אלא כשהגזלן תופס במציאות את הגזילה בידיו וברשותו כבמטלטלין.

footnotes:
¹ עיין בקצה"ח סימן שנ"ג ס"ק א', וברשימות שיעורים עמ"ס ב"ק דף סז. בענין יאוש ושינוי רשות.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:54
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:54](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:54)

**בא"ד. וז"ל הא טעמא דיאוש לא קני משום דבאיסורא אתא לידיה כו' והכא גבי קרקע נמי כבר נתייאש קודם שהחזיק בה הלוקח עכ"ל.** לפי"ז יאוש ושינוי רשות קונים בקרקע. ויתכן לבאר את יסוד המחלוקת בין שתי הדעות בתוס' בנדון זה בתרי אנפי:


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:55
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:55](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:55)

א) אליבא דהפירוש הראשון למעלה יתכן לומר שפליגי אם יאוש ושינוי רשות קונים מדין אבידה או מדין גזילה. אם הקנין חל מדין אבידה גם קרקע נקנה דשייך בה קנין אבידה, אבל אם יאוש ושינוי רשות קונים מטעם גזילה אינם חלים בקרקע דאינה נגזלת.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:56
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:56](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:56)

ב) אליבא דהפירוש השני למעלה י"ל דפליגי במה שיש לחקור בדין קנין גזילה דיאוש ושינוי רשות - האם גוף הקנין הוא היאוש, ושינוי הרשות פועל כתנאי עבור הקונה להחשיב את החפץ כבהיתרא אתי לידיה, או דילמא היאוש ושינוי הרשות מצטרפים ביחד להקנות את החפץ לקונה ושניהם הויין מגוף הקנין. ונראה דאם שינוי רשות הוא חלק מגוף הקנין י"ל דצ"ל שינוי רשות במציאות ואינו שייך בקרקע. אבל אם עיקר הקנין הוא מדין יאוש, ושינוי הרשות מהוה רק תנאי דבהיתרא אתי לידיה, שפיר שייך שינוי רשות בקרקע, דחזקת הלוקח בקרקע מועילה לשוייה בהיתרא אתי לידיה וקונה מחמת היאוש.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:57
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:57](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:57)

**בא"ד. וז"ל ובירושלמי דכלאים כו' משמע דיש יאוש לקרקע וכו', מאימתי נקרא שם אנס על הכרם ליחשב כשלו שיאסר בזריעתו משישקע שם בעלים ממנו ונקרא על שם האנס, ואע"פ שלא נתייאשו הבעלים דלא אמרו ווי ליה לחסרון כיס דאנן סברי דמיאשי ואפילו אמרי דלא מיאשי נעשה כצווח על ספינתו שטבעה בים ומיתסרא דאורייתא בזריעת האנס אבל נתייאשו ולא נשתקעו לא מתסר מדאורייתא דקרקע אינה נגזלת כו' עכ"ל.** עלינו להבין מדוע לדעה זו בתוס' קרקע נקנית לגזלן מדאורייתא דוקא משנשתקע שם הבעלים ולא ביאוש דעלמא.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:58
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:58](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:58)

ונראה שיש לפרש את השיטה הזו בשני אופנים - מטעם אבידה או מטעם גזילה: א) יתכן שתוס' סוברים שכאשר נשתקע שם הבעלים מהקרקע נעשתה הקרקע אבודה מהבעלים; דאע"פ שאין קרקע נגזלת מ"מ קרקע יכולה להיות אבידה, ואזי האנס קונה מדין יאוש דאבידה. ואילו כשלא נשתקע שם הבעלים ממנה הקרקע אינה חפצא דאבידה ובכן יאוש אינו קונה בה דיאוש קונה רק בחפצא דאבידה. ברם בנשתקע שם הבעלים אין צורך ליאוש בפועל, כי אע"פ שעומד וצווח - הרי הוא כמי שצווח על ספינתו שטבעה בים. ומסתבר, שהטעם הוא מפני שבטלה דעתו אצל כל אדם, כלומר יאוש אינו חלות דעת מקנה בפועל אלא גומר את חלות שם האבידה דבחפצא האבוד, והפקעת ממון הבעלים חלה מחמת חלות השם של אבידה גמורה דחלה בחפצא¹. ולפיכך אף בנשתקע שם הבעלים, נגמר שם האבידה וממילא פקעה רשות הבעלים ממנה. עוד יתכן כי בנשתקע שם הבעלים ממנה אף הופך החפצא להיות אבודה ממנו ומכל אדם, כי א"א שהבעלים יקבלו את החפצא בחזרה, לכן בעלות הקרקע פקעה ממילא מדין אבודה ממנו ומכל אדם².

footnotes:
¹ ובכך מבואר המ"ד דס"ל דיאוש שלא מדעת הוי יאוש (לעיל כא ב) כלומר שבאופן זה השם אבידה שבחפצא כבר נגמר משום שהחפצא עומד ליאוש, ואין צורך ליאוש בפועל, ועיין לעיל בשיעורים לאלו מציאות.
² ואמר רבנו זצ"ל שאף בדין אבודה ממנו ומכל אדם יש מחלוקת בראשונים האם הפקעת הבעלות חלה מעצמה בלי יאוש בעלים כלל או"ד דאנן סהדי דהבעלים נתייאשו ואם הם צווחים בטלה דעתם אצל כל אדם. ולכאורה ברמב"ם יש סתירה, דבפי"א מהל' גזילה ה"י הרמב"ם מבאר שהאבידה מותרת כי הבעלים בודאי נתייאשו ממנו, ואילו בפט"ז מהל' גזילה ה"ז - ה"ח מבואר שהממון פקע בלי יאוש בעלים כלל, ועיין לעיל בשיעורים לאלו מציאות (דף כא:).


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:59
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:59](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:59)

ב) ועוד יש לפרש דנשתקע שם הבעלים הופך את הקרקע לגזולה. מעשה גזילה רגיל אינו שייך בקרקעות דלא ניידי ואינן יוצאות מרשות בעלים במעשה גזילה רגיל. אבל משנשתקע שם הבעלים אפי' קרקע נגזלת. ברם נ"ל, שדין קרקע גזולה בשנשתקע שם בעלים שוה לדין עבדים לפי"ד הגר"ח זצ"ל בביאור הראב"ד, והיינו שיש בה מעשה גזילה בלבד אבל אין בה קניני גזילה. ונ"מ דיאוש חל בקרקע כי חלות דין יאוש תלוי רק במעשה הגזילה. ומאידך אין שינוי קונה בקרקע, כי שינוי תלוי בקניני גזילה. וכך הוא דין הקרקע לפי הירושלמי, דהיינו שבנשתקע שם הבעלים יש מעשה גזילה וקנין יאוש - אבל אין קניני גזילה וקנין שינוי.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:60
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:60](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:60)

אלא דקשה, דהא קיי"ל יאוש כדי לא קני, והכא בקרקע יאוש כדי קונה. ואפשר לומר שהירושלמי סובר שיאוש כדי לא קני בגזילת מטלטלין דבאיסורא אתי לידיה (לעיל סו א) וכ"ז במטלטלין שבאו לידו של הגזלן ממש באיסור שהביא את הדבר הגזול לרשותו, ולפיכך יאוש כדי אינו קונה את המטלטלין בשבילו. אבל בקרקע דאע"ג דנגזלת לא נכנסה באיסור לתוך רשות הגזלן, מכיון דקרקע לא ניידא, ולפיכך אינה נחשבת לבאיסורא אתי לידיה ויאוש כדי קונה. דבאיסורא אתי לידיה היינו שבא לרשותו באיסור, ובקרקע לא מיחשבא בא לרשותו, דהא קרקע תמיד ברשות בעליה קיימת. ואפילו בנשתקע שם הבעלים ויש בה חלות מעשה גזילה, מ"מ החפצא אינו גזול ולא יצא מרשות הבעלים לרשות הגזלן¹, ולכן לא מיחשבא באיסורא אתא לידיה - ויאוש כדי קונה.

footnotes:
¹ ולפי"ז הבעלים יכולים להקדישו דהו"ל ברשותו.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:61
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:61](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:61)

**ה.**
שיטת הרמב"ם בנשתקע שם הבעלים בקרקע


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:62
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:62](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:62)

עיין ברמב"ם (פ"ה מכלאים הל"י) שמביא דין דנשתקע שם הבעלים בכרם גזול וזרעו אנס, שאף בלי יאוש בעלים, הכרם נאסר בכלאים מדאורייתא. הלכה זו צ"ע, דאין היא מתפרשת לפי שני הפירושים הנ"ל בתוס'. דהרי אבידה לפי הרמב"ם קנויה למוצאה דוקא ביאוש ממש - דפוסק יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש (פי"ד מגזילה ואבידה הל"ה) - וכאן באנס חסר מעשה יאוש. ואפי' באבודה ממנו ומכל אדם לכאורה מצריך הרמב"ם יאוש (שם פי"ד הל"ד). ואף אין משמע מהרמב"ם דהוי דין גזילה דעלמא, כי הרמב"ם לא הביא דין זה בהלכות גזילה, וגם לא קבע שם ששייך גזילה בקרקע דעלמא כשנשתקע שם הבעלים. ובכן צ"ע לרמב"ם מהו יסוד הדין דנשתקע שם הבעלים וזרעו אנס שנאסר הכרם בכלאים.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:63
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:63](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:63)

ונראה שלרמב"ם קיים כאן דין מסוים בכלאים, שסובר שהבעלים בנוגע לכלאים אינם הבעלים בדיני ממונות, אלא מי שמוחזק בחפצא ויהנה מהכלאים הוא נחשב כבעלים לאסור כלאים. ולפיכך בנשתקע שם הבעלים הראשונים, האנס נחשב כבעלים, הואיל והוא המוחזק בחפצא של הכרם.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:64
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:64](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:64)

וראייה לזה מפסק הרמב"ם (פ"ה מכלאים הל"ח) שהנוטע כלאים בשביעית אינו אוסר כי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וצ"ע, דלגבי שביעית פשיטא שאין הקרקע הפקר, ואפילו הפירות אינם הפקר עד הבאת שליש, ולמה אין בעל הכרם נחשב בעלים לאסור הפירות מיד ע"י נטיעת הזרעים בכרם. אלא ע"כ צ"ל דאיסור כלאים אינו תלוי בבעלות הממון, אלא במוחזק. ומאחר שבפירות שביעית קיימת מצות תשמטנה ונטשתה, אינו בעלים ע"פ דין לאסור את הכרם בכלאים, כי מצות שמיטה מפקיעה את חזקתו לאסור כלאים. וכן כאן להיפך האנס הוא המוחזק במציאות מאחר שנשתקע שם הבעלים, ולכן נחשב כבעלים לאסור את הכרם בכלאים, ואע"פ שאינו הבעלים בדיני ממונות. יוצא דלרמב"ם דין נשתקע שם הבעלים הוא דין מסוים בכלאים - ולא בשאר דיני התורה - שלא כביאור התוס' בירושלמי¹.

footnotes:
¹ עיין ברשימות שיעורים לב"ק (עמ' ת"ה - ת"ח).


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:65
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:65](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:65)

ע"כ ענין גניבת קרקעות


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:66
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:66](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:66)

**הקדשות אמר קרא רעהו רעהו ולא הקדש.**


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:67
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:67](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:67)

עיין בתוס' (דף נז:) ד"ה רעהו וז"ל ובריש מרובה ממעט מגונב מבית האיש עכ"ל. והנה כתב הרמב"ם (פ"ב מהל' גניבה ה"א). וז"ל שגנב נכסי הקדש אינו משלם אלא הקרן בלבד שנאמר ישלם שנים לרעהו ולא להקדש כו' וכן הגונב קדשים מבית בעליהן בין קדשי קדשים בין קדשים קלים בין קדשים שאין הבעלים חייבין באחריותן בין קדשים שהבעלים חייבין באחריותן הרי זה פטור מן הכפל ומתשלומי ד' וה' שנאמר וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:68
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:68](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:68)

וצ"ע למה הביא הרמב"ם ב' פסוקים, הפסוק דרעהו לגניבת בדק הבית והפסוק דוגונב מבית האיש לגניבת קדשי מזבח. ותירץ מרן הגר"ח זצ"ל, דבאמת קדשי בדק הבית חלוק ביסוד דינו מקדשי מזבח. דקדשי בדק הבית ממונם של הקדש הם, ואין להדיוט המקדיש שום קניינים ובעלות בחפצא לאחר שהקדישו לבדק הבית. ונמצא שהגונב קדשי בדק הבית גנבו מהקדש ונראה דמשו"ה הביא הרמב"ם את הפסוק של "רעהו - ולא להקדש" המחדש דפטור מלשלם כפל להקדש, אבל משלם את הקרן להקדש. מאידך בקדשי מזבח, גופו של ההקדש הוא קדושת קרבן להקרבה. אבל עדיין נשארו קניינים ובעלות להמקדיש. ולכן הביא הרמב"ם את הפסוק של "וגונב מבית האיש" לפוטרו מלשלם כפל להדיוט אך חייב לשלם לו את הקרן.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:69
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:69](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:69)

והנה מן הפסוק של וגונב מבית האיש, נלמד ג"כ הדין שהגונב מן הגנב משלם קרן ולא כפל (עיין בב"ק דף סט:), ויל"ע האם הפטורים של הגונב מן הגנב וגונב קדשי מזבח הן ב' הלכות נפרדות או דלמא הלכה אחת הן ביסוד דינן.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:70
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:70](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:70)

ומרן הגר"ח זצ"ל אמר, שבאמת הפטורים מכפל בגונב מן הגנב ובגונב נכסי הקדש הם חלות פטור אחד. דנראה לומר דחלות גניבה חלה רק כשיש לקיחה מרשות הבעלים. מאידך גזילה חלה בכל כבישת ממון¹. חילוק זה הוא היסוד של גזה"כ וגונב מבית האיש, דהיינו שיש חלות דין של גניבה רק כשיש מעשה גניבה מרשות הבעלים. ולפיכך הגונב מן הגנב פטור מכפל שהרי החפצא אינו ברשות הבעלים משעת הגניבה הראשונה. וכן בגונב קדשי מזבח אין גניבה מרשות הבעלים, כי אע"פ שהקרבן קנוי לבעלים בתורת שלו, עכ"ז אינו ברשותו, שאין לבעלים בעלות להקנות את קרבנו לאחר (רמב"ם פ"ד מהל' מעילה הל"ח), כי חלות השם של קרבן פוגמת את בעלותו בבהמה לענין הקנאה ותשמישין ושאר דברים ולכן הוי אינו ברשותו אע"פ שהקרבן שלו ויש לו קנין בגופו בנוגע להקרבה. ולפי' הגונב קרבן חבירו פטור מכפל, דאינו גנב, מאחר שלא הוציא ממון חבירו מרשותו, כי עכ"פ קרבן אינו ברשות בעליו². וזהו גם יסוד הפטור מכפל בגונב מן הגנב, דאין החפצא ברשות הבעלים. ונמצא דגונב קרבן וגונב מן הגנב פטורים מכפל משום פטור א' - דהיינו, חסרון מעשה גניבה מרשות הבעלים. מ"מ שניהם חייבים בקרן מטעם גזילה, שהרי עכבו ממון חבירו בידיהם.

footnotes:
¹ עיין לעיל בשיעורים ד"ה בענין גניבת שטרות אות ג' וברשימות שיעורים לב"ק ח"ב בהקדמה לפרק מרובה עמ' של"ט - שמ"א.
² צ"ע מדין הקדש עילוי דנחשב הקרבן ברשות בעליו, עיין ברמב"ם פ"ו מהל' ערכין ה"ח שיכול להקדיש קדשי מזבח לבדק הבית. ויתכן שיסוד החילוק שקדושת בדק הבית אינה סותרת עיקר דין קדושת הקרבן להקרבה ולפיכך בנוגע לזה יש לו כח הבעלים. ועיין בהערה הבאה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:71
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 57b:71](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/57b:71)

והנה כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' מעשר שני הל' כ"ד) ז"ל כבר ביארנו שהמעשר ממון גבוה הוא. לפיכך אנו אומרים שהגונב מעשר שני אינו משלם תשלומי כפל והגוזלו אינו משלם חומש עכ"ל. ובביאור פסקו נראה דכיון דמע"ש ממון גבוה הוא ואינו יכול להקנותו אינו ברשותו. ובכן ליכא מעשה גניבה מרשות בעלים לחייב הגנב בכפל וכדדרשינן וגנב מבית האיש. ועכ"ז חייב לשלם קרן לבעלים מדין גזילה שהרי יש חלות בעלות וקנין הדיוט במעשר שני¹.

footnotes:
¹ עיין בס' קובץ חידושי תורה להגר"מ והגרי"ד זצ"ל בענין מעשר שני ממון גבוה (דף פ"ג - צ"ג). דרבנו זצ"ל ביאר שם את שיטת הרמב"ם במע"ש ממון גבוה. הרמב"ם פסק בפ"ג מהל' מע"ש הי"ז וז"ל מע"ש ממון גבוה הוא שנאמר לד' הוא לפיכך אינו נקנה במתנה עכ"ל. ומאידך פסק בפ"ג מע"ש הכ"ה שיכולים הבעלים להקדיש מע"ש הקדש עילוי לבדק הבית. וצ"ע שאם מע"ש אינו שלהם להקנותו להדיוט היאך יכולים הם להקדישו לבדק הבית. ותירץ רבנו זצ"ל שאע"פ שמע"ש ממון גבוה הוא אין זה מפקיע לגמרי את בעלות הבעלים כי בדיני ממונות עדיין המע"ש שלהם אלא דמצות מע"ש להאכל בירושלים ע"י הבעלים אוסרת את ההקנאה לאחרים ועוד תשמישין אחרים. ואילו הקדש עילוי לבדק הבית חל על מע"ש משום שאינו סותר את מצות מע"ש שבחפצא, ובכן יש לבעלים בעלות ורשות להקדישו הקדש עילוי. ועוד ביאר רבנו זצ"ל שמצות החפצא דמעשר שני אוסרת ומפקיעה את ההקנאה בין בגבולין ובין בירושלים, ולפיכך פסק הרמב"ם שאין להקנותו בכל מקום. ואילו דיני הפסול והפטור דמע"ש למצה, אתרוג, חלה, ובכור חלין רק בגבולין ולא בירושלים. עיין ברמב"ם פ"ו מהל' חמץ ומצה ה"ח, פ"ח מהל' לולב ה"ב, בפ"ו מהל' בכורים ה"ד, ופ"ה מהל' בכורות ה"ט. דינים אלו אינם תלויים בניתן למצותה דמעשר שני אלא בעצם חלות הקנין של ממון גבוה ושל ממון הדיוט. עצם חלות הקנין שונה בירושלים מחלות הקנין שבגבולים. בירושלים עיקר הקנין שייך יותר להדיוט ואילו בגבולים שייך הוא יותר לגבוה. ומ"מ מצות מע"ש דהיינו הניתן של מע"ש למצות אכילת הבעלים לא משתנה, ולפיכך גם בירושלים אין להקנותו שלא כמצותו.מ"מ בנוגע להמבואר בשיעורים לענין חלות דין גניבה מע"ש אינו ברשות הבעלים. כי מאחר שלא ניתן להקנותו, אע"פ שיכולים להקדישו הרשות של הבעלים במעשר שני שלהם מוגבלת ואינה רשות גמורה. ומשו"ה לקיחת המע"ש אינה מעשה גניבה מרשות בעלים אלא חלות גזילה.והנה דין הגונב מע"ש דומה לדין הגונב קרבן דשניהם פטורים מכפל אך חייבים לשלם קרן לבעלים מדין גזילה. אולם דיניהם שונים מדין הגוזל מבדק הבית המשלם קרן להקדש, כי בבדק הבית הקדש הוא הבעלים בדיני ממונות ומחייב תשלומי קרן. ואמר רבנו זצ"ל דפשיטא דתשלומי קרן לבדק הבית מתקדשים בחלות קדושה כמו כל הקנאת חפץ לבדק הבית המחילה בו חלות הקדש. ואילו כשמשלם את הקרן לבעל מעשר שני נראה שהתשלומין נשארו חולין ולא מתקדשים בקדושת מע"ש. התשלומין הם לבעלים לבדם מחמת הפסדם ולא למע"ש, דאי אפשר שהתשלומין יתפסו בקדושת מע"ש, כי אינם ככסף פדיון מע"ש המתקדש בקדושת מע"ש מחמת חלות הפדיון. ויל"ע בגנב קרבן דמשלם קרן לבעלים האם הדמים חולין או קדושים. ומסתבר שגם בקרבן אין הדמים קדושים אלא הם חולין כמו במע"ש. ברם יש מקום לחלק בין בעלות הבעלים במע"ש לבין בעלותם בקרבן. דמצות מע"ש בחפצא שתאכל לבעליו בירושלים. ולכן בעלותם בו מהווה חלות שם בעלות דהדיוט, וקרן דגניבת מע"ש משתלם להם והוי ממון הדיוט בעלמא. משא"כ הבעלות דבעל הקרבן, דעיקר בעלותו חלה מדין בעל הקרבן להקרבה, דזהו מה שנותן לו את קנין הממון בקרבנו. ובכן י"ל דהקרן דגניבת קרבנו שמשתלם לו צ"ל קדוש בקדושת דמים להקרבת קרבנו ולא ממון הדיוט בעלמא, וצ"ע בזה.יש להעיר על הרמב"ם דפסק שהגונב מע"ש משלם קרן בין שגנב בירושלים ובין שגנב בגבולים ואינו מחלק ביניהם, ופסק דמשלם את הקרן לבעלים בכל מקום, וצ"ע דהרי הרמב"ם פסק שמע"ש בגבולים ממון גבוה לענין מצה, לולב, חלה, ובכור, ולכאורה הוא חלות דין קנין ממון לגבוה, וא"כ בגבולים למה משלם הגזלן את הקרן לבעלים ההדיוט ולא לגבוה דהוי עיקר הבעלים דמעשר שני.והנה בגבולים רק הבעלים חייבים במצות הבאת מע"ש לירושלים. ונראה מזה שאף בגבולים יש חלות קנין להדיוט ביחד עם חלות דין ממון גבוה, ומשו"ה זוכה ההדיוט בקרן דגזילה. אלא שחלות דין ממון גבוה דבגבולים יותר חזק מקנין ההדיוט לענין מצה אתרוג וכו'. והחילוק שביניהם צריך ביאור. ורבנו זצ"ל ביאר שלדעתו אין לגבוה חלות קנין ממש במע"ש ואפילו בגבולים. אלא שבעלות וקנין ההדיוט במע"ש שבגבולים מצומצת יותר מהקנין שיש לו בירושלים. ומאחר שבגבולים קנין ההדיוט חלש יותר נחשב כממון גבוה לענין מצה אתרוג חלה ובכור. ברם כ"ז בנוגע לתוקף הקנין של הדיוט אך לגבוה עצמו אין קנין ממש. ולפיכך רק להדיוט יש חלות קנין ממש ושם בעלים דמע"ש ולא לגבוה. מאידך בנוגע למצה, אתרוג חלה ובכור קנין ההדיוט בגבולים חלש ביותר וחלים הפסולים ופטורים של גבוה. וע"ע בשיעורים לעיל (דף נג.) בענין מעשר שני.