## Reshimot Shiurim on Bava Metzia Daf 82a

###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:1
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:1](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:1)

תוס' ד"ה לא דכ"ע.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:2
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:2](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:2)

כבר ביארנו שלדעת רש"י הדין דשמואל הוי הלכה מיוחדת בהלכות מלוה ומשכון דמשכון חל מדין פרעון. ברם חלות הפרעון היא רק כל זמן שהמלוה לא החזיר את המשכון, אבל משהחזירו פקע ממנו דין הפרעון והמלוה גובה משאר הנכסים. ורש"י סובר שדינו של שמואל חל בדלא פירש - בלי התחייבות מיוחדת - אלא חל מעיקר דין מלוה ומשכון. וחלות דין הפרעון תלויה באי ההשבה, ובהשבה פקע דין הפרעון.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:3
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:3](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:3)

ר"ח ור"ת, לעומת זאת, סוברים שהדין של שמואל הוא דוקא כשפירש - כלומר כשהמלוה מתחייב בהתחייבות מיוחדת. ולפי ר"א החולק על שמואל דינו של שמואל לא חל מדהוה אסמכתא דלא קניא, ואילו לר"ע הנוקט כשמואל אינו אסמכתא וקניא.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:4
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:4](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:4)

ועיין במס' שבועות (דף מד:) שלשיטת שמואל שביעית אינה משמטת כל החוב גם כשיש עליו משכון כל שהוא. ואליבא דרש"י הגמרא מבוארת שהרי סובר דאליבא דשמואל החוב פרוע, ובכן לא חל בו איסור "לא יגוש" דשביעית. ברם אליבא דתוס' צ"ע למה לא יחול דין שמיטה בכל החוב.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:5
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:5](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:5)

ונראה דאליבא דתוס' יתכן לומר שלשה ביאורים בדינא דשמואל: א) שהמלוה התנה למחול את כל החוב אם המשכון יאבד. ב) המלוה התנה להתחייב באחריות שמירת המשכון יותר מכדי שוויו, ובאבד המשכון הלוה פטור מלשלם שהרי המלוה התחייב לשלם לו עבור אבידת המשכון והפוכי מטרתא ל"ל¹. ג) שהתנאי חל כהתחייבות מצד הלוה, שאם יאבד המשכון לא התחייב מעיקרא לשלם עבור החוב. וונראה דקושייתנו על התוס' משביעית היא רק לפי שני הביאורים הראשונים. ברם לפי הביאור השלישי י"ל שהלוואה שאפשר שלא תבא לידי פרעון כלל (אם המשכון אבד), אינה כהלוואה בעלמא שניתנת לנגישה ולתביעה ואינה נכללת באיסור ד"לא יגוש".

footnotes:
¹ וכמו"כ איתא בריטב"א מובא בשיטה מקובצת לב"מ דף פ"ב דלשמואל אינו אסמכתא כי חל מדין קבלת אחריות דשומר.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:6
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:6](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:6)

והנה התוס' בשבועות (דף מד. ד"ה שומר אבידה וכו') כתבו בסוף דבריהם שקבלת האחריות על חמץ המחייבת בבל יראה ובל ימצא היא דוקא אחריות דאונסים וז"ל דאל"ה ישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו יאסר בהנאה בלא דר' יצחק ורבנן נמי אמאי פליגי שהרי חייב באחריות גניבה ואבידה מדשמואל דקיימא לן כוותיה כיון דקיי"ל כרבה אלא ודאי כיון דלא מיחייב באונסים לא מקרי חמצו. מיהו מדר' יצחק אע"ג דלא מיחייב באונסים כדפרי' לעיל אסור בהנאה כיון דקני ליה והוי שלו אבל שומר לא מיחייב לבער אם לא מקבל עליו אחריות אונסים עכ"ל. התוס' הוכיחו דדוקא קבלת אחריות דאונסין מחייבת את השומר בב"י וב"י מהא דבגמ' פסחים (לא:) אינו מבואר שיש איסור ב"י וב"י אליבא דשמואל כי אם אליבא דר' יצחק. ולכאורה ראייתם מתקבלת דוקא לפי הביאור השני הנ"ל בשמואל, שחיוב האחריות דשומר של המלוה עבור המשכון מחייבתו. וא"כ קשה למה לא יעבר על ב"י וב"י כשמואל אלא דע"כ מוכח דפטור מב"י וב"י כי רק חיוב אחריות דאונסין מחייב בב"י וב"י. מאידך אליבא דהביאור הראשון והשלישי הנ"ל אין הדין דשמואל חל מדין אחריות עבור המשכון אלא כתנאי מצד המלוה למחול (הביאור הראשון), או כתנאי מצד הלוה לשלם את החוב (הביאור השני) ואין ראייתם ראיה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:7
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:7](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:7)

ועיין ברמב"ן לסוגיין שמבאר כי שמואל ס"ל נמי כר' יצחק, וחיוב האחריות הוא מדין דר' יצחק או לפי ר' יוסף, ולא ס"ל דהו"ל מדין פרעון אלא דהוי דין בשווי המשכון שלא נמדד לפי שער השוק אלא כמו שקיבלו המלוה ואם קבל המלוה קתא דמגלא לאלף זוז חל שם משכון על כל האלף זוז.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:8
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:8](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:8)

אמנם נראה שדין ב"י וב"י תלוי בהגדרת הגזיה"כ ששומר שקיבל אחריות על חמצו של נכרי חייב בב"י וב"י (פסחים דף ה:) - האם חיובו תלוי בחלות של אחריות, או"ד בגורם לממון בעלמא. והנה הרמב"ם פסק בפ"ד מהל' חו"מ (הל"ד) שישראל שהחזיק חמץ בפסח בשביל עכו"ם אנס עובר בב"י וב"י. ולכאורה תמוה, שהרי לא קיבל עליו אחריות. ובע"כ שלדעת הרמב"ם מאחר שהחמץ גורם לממון חייב בב"י וב"י. ואילו הראב"ד בהשגתו שם כתב וז"ל והתשלומין שהם מן האונס אינן כדין האחריות עכ"ל. ועולה שלהראב"ד דוקא חלות אחריות מחייבת בב"י וב"י ולא גורם לממון בעלמא. ולפי"ז, אליבא דכל שלשת הביאורים בדשמואל הרי החמץ גורם לממון, אלא שהביאור השני בלבד מבאר את הדין דשמואל מטעם אחריות. ובהתאם לכך, אם התוס' מחייבים בב"י וב"י מטעם גורם לממון (כדעת הרמב"ם) ליכא הבדל בין הביאורים השונים בדשמואל, אבל אם סוברים שחיוב השומר בב"י וב"י חל מטעם אחריות ניתן להבחין ביניהם וכדנבאר לעיל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:9
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:9](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:9)

והנה בתוס' שלפנינו כ' דר' אליעזר לית ליה דשמואל דסובר דהוי אסמכתא דלא קניא, ור"ע סבר דלא מקרי אסמכתא משום דהכא המלוה מחל את כל החוב. ובפשטות התוס' ס"ל דפליגי ר"א ור"ע האם מחילה נתפס בדין אסמכתא דלא קניא, או"ד דדין אסמכתא לא קניא חל בהתחייבות בלבד ולא במחילה דקניא בכל אופן. והוא לכאורה כמהלך הראשון הנ"ל שהצענו כדי לבאר הדין דשמואל אליבא דתוס'¹.

footnotes:
¹ עיין בראשונים שמביאים סברות שונות למה אין כאן אסמכתא חוץ מסברת מחילה, וכגון דדין אסמכתא חל רק כשהמתחייב מרוויח ומשו"ה מגזם בהתחייבותו כמו באם אוביר ולא אעביד דמרוויח דמקבל האריסות (לקמן דף קד.) וכמו הלוה בהלוהו על שדהו (לעיל סו א) דמקבל את ההלואה. משא"כ כאן דהמלוה אינו מרוויח אלא רק מפסיד. ועוד דאסמכתא חלה כשהוא בידו של המתחייב לקיים תנאו, משא"כ כאן אצל המלוה דהתחייב באונסין. (רבינו זצ"ל)


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:10
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:10](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:10)

ברם יעויין ברמב"ם (פי"א מהל' מכירה הל"ד) דהרמב"ם פסק דאין דין אסמכתא חל במחילה ואכן קניא, ואילו הראב"ד השיג עליו וס"ל דגם במחילה אין אסמכתא קניא. ונראה לבאר את הבחנת הרמב"ם לחלק בין אסמכתא במחילה דקניא לבין בהתחייבות דלא קניא בתרי אנפי. יתכן דבהתחייבות צריכים חלות קנין כדי להוציא ממון ואילו במחילה הממון כבר נמצא אצל המוחזק והקנין חל שיחזיק עוד בממונו אך לא חל כדי להוציאו ממנו. וכח המוחזק בממונו מועיל לומר דאסמכתא קניא ליה, אך אין אסמכתא קניא כנגד המוחזק בממון כדי להוציא את ממונו ממנו. ועוד י"ל דהדעת למחול אינה צריכא להיות כ"כ חזקה כמו הדעת להתחייב ולהקנות.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:11
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:11](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:11)

אך עדיין קשה מהגמ' בשבועות המשווה דין דשמואל לדין השמטת החוב בשביעית ואילו אליבא דתוס' דינו חל מדין מחילת החוב, וצ"ע היאך זה שייך להשמטת החוב בשביעית. ולכן נ"ל דאפילו לתוס' אין כאן חלות דין מחילה בעלמא, אלא דעפ"י דעתו למחול חל חלות שם ודין משכון הקובע חלות פרעון בכל החוב, ובדומה לרש"י דביאר דין דשמואל מדין פרעון, אלא דלרש"י דינו חל בסתם בלי דעת מפורשת, ואילו לתוס' הדין תלוי בדעתו המפורשת. וכן מצינו בענין מתנה ע"מ שכתוב בתורה דראשונים מבארים את דין מחילה, אך לא ר"ל מחילה ממש דהא חל תנאי אלא ר"ל דכח המחילה משווה ליה לבעלים להתנות, וה"ה היכא כח המחילה משווה ליה לבעלים לקבוע חפצא דמשכון עם חלות פרעון על כל החוב. אמנם אף לתוס' הדין הוא דהמשכון מתהפך להיות חלות פרעון. ולכן לתוס' נמי ניחא הגמ' בשבועות דהגמ' השווה את דין הפרעון במשכון דשמואל עם דין השמטת חוב בשביעית, דהמשכון ששוה מקצת החוב מפקיע השמטת החוב מכולו, והוא מפני דחל חלות פרעון בכל החוב.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:12
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:12](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:12)

ולפי"ז נראה דלא צריכים לדון במחלוקת שבין הרמב"ם והראב"ד בביאור המחלוקת שבין ר"א ור"ע. דהרמב"ם והראב"ד פליגי באסמכתא אי קניא במחילה דעלמא. ואילו במחלוקת שבין ר"א ור"ע ליכא חלות מחילה דעלמא, אלא שיש קביעות דין המשכון שאינו לבטיחות אלא דהוי משכון של פרעון. ויתכן א"כ דאע"פ דבמחילה דעלמא אסמכתא לא קניא אך במשכון אכן קניא, דאין כאן הפקעת ממון כבמחילת חוב ממש אלא רק קביעת דין המשכון - לפרעון.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:13
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:13](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:13)

ויעויין בסוף לישנא דתוס' (דף פב.) ד"ה נימא וז"ל והא דקתני מתני' ש"ש לאו דוקא דהא האי לישנא לא שייך אמעות יתרים על המשכון אלא כלומר כדין ש"ש דמפסיד הכל בגניבה ואבידה ולא באונסין א"נ מתני' איירי בדשוי דסתם משכון שוה כנגד כל החוב ולכך קרי ליה ש"ש עכ"ל. וצ"ע דלפי דברינו דחיוב דשמואל אף לתוס' חל מדין פרעון אזי בכל אופן לישנא דש"ש לאו דוקא הוא כי המלוה מפסיד לא בתורת שומר אלא בתורת פרעון. ועוד קשה דאם לפי תוס' המלוה מפסיד בתורת פרעון אזי למה פטור באונסין, הרי שואל שיש לו קנין חייב באונסין, ומ"ש מלוה על המשכון משואל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:14
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:14](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:14)

ונראה לתרץ את הקושיא השניה דשאני שואל שכל הנאה שלו ומשו"ה חייב באונסין. משא"כ מלוה דאע"פ דהוי הבעלים דהמשכון שקנאו בתורת פרעון מ"מ אין כל הנאה שלו שהרי אסור לו להשתמש בו וצריך להחזירו ללוה כשמשלם לו את דמי ההלוואה. ומאחר שקנין המלוה במשכון הוי קנין קלוש משו"ה המלוה חייב רק על גניבת ואבידת המשכון ולא על אונסין. והמלוה דומה בכך לשוכר ואומן דג"כ קנו את הפקדון וחייבים רק אגניבה ואבידה מכיון דקנינם בפקדון הוי קנין קלוש ומצומצם. (ועיין בשיעורים לעיל (דף פ:) ד"ה שוכר כיצד ובמה שנתבאר שם בשיטות רש"י והראב"ד, ונראה דדין המלוה התופס משכון דומה לדיני שוכר ואומן).


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:15
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:15](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:15)

ולפי"ז נמצא שיש שני בעלי המשכון גם המלוה וגם הלוה. ומאחר שאף הלוה הוי בעלים משו"ה חל על המלוה דין שומר המחויב לשמור את המשכון ולהשיבו ללוה כשישלם לו. ועל חלות דין השמירה הזה דנים התוס' בלישנא דמתניתין¹.

footnotes:
¹ יל"ע מאחר שגם הלוה וגם המלוה הם בעלי המשכון לאיזה דינים נחשב הלוה כבעליו ולאיזה דינים הוי המלוה הבעלים. והנה לענין תשמיש הלוה הוי הבעלים ולא המלוה. מאידך, לענין האחריות דגניבה ואבידה המלוה הוא הבעלים. ואילו לאונסין הלוה הבעלים. ולכאורה לענין קדושי אשה ובל יראה ובל ימצא המלוה הוי הבעלים דלא גרע דין משכון אליבא דשמואל מדין המשכון אליבא דר' יצחק. וצ"ע בין אליבא דשמואל ובין אליבא דר' יצחק האם הלוה הוי ג"כ הבעלים לקדש אשה ולעבר על בל יראה ובל ימצא.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:16
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:16](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:16)

ולפי"ז נראה להוסיף עוד נופך בביאור דין דשמואל דמשכון ששוה רק מקצת החוב חל כנגד כולו, די"ל דמאחר דהמלוה הוי הבעלים של המשכון שקונהו מדין פרעון משו"ה בידו לקבע את שוויותו לגבי עצמו ולומר לדידי שוה לי המשכון כנגד שוויות כל החוב¹. ומכיון שקבע בתורת בעלים את שוויות של המשכון לעצמו שהיא כנגד כל החוב משו"ה אם אבד המשכון אבד את כל החוב, דכלפי עצמו קבע את שיעור השוויות של המשכון כשוויות של כל החוב. ולפי"ז לא צ"ל אליבא דתוס' דלשמואל חל חלות דין פרעון די"ל דחל חלות קנין כמו אליבא דר' יצחק. משא"כ לרש"י דחל חלות שם פרעון.

footnotes:
¹ עיין במס' קידושין (דף ח.).


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:17
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:17](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:17)

**בענין שיטת הרמב"ן באסמכתא**


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:18
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:18](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:18)

עיין ברמב"ן על הרי"ף למס' נדרים (דף ט: מדפי הרי"ף) שהקשה מהא דמצינו דיני תנאים דחלין בדיני ממונות והקנין לא בטל מטעם אסמכתא, וצ"ע מהו הגדר להבחין בין קנין בתנאי דקניא, ובאסמכתא לא קניא. ותירץ הרמב"ן וז"ל דלא אמור רבנן אסמכתא אלא במילתא דתלי לה ההוא דמתני בגופיה ובדעתיה כגון הא דאיתמר הכא אי לא אתינא מכאן ועד ל' יום וכו' דכיון דמקנה הוא דאתניה אנפשיה אסמכתא היא דאית ליה בדעתיה לקיומי ההוא תנאה וכו', אבל תנאי בני גד ובני ראובן מקנה הוא דאתני עליה דקונה וא"ל אי עבדת מילת פלן ופלן תיקני הדא ארעא או האי מטלטלין ולאו מילתא דאסמכתא דהא לאו בדידיה דמקנה היא מילתא ולאו בדעתא דיליה תליא דליסמוך בה דעתיה בכלום בעולם אלא גמר ויהיב הוא על תנאה וכו' עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:19
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:19](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:19)

ונראה דיתכן לבאר את דברי הרמב"ן בב' אופנים: א) י"ל דהרמב"ן מבחין בהיכי תימצי ובאומדן דעת המתחייב, דכשתולה קיום התנאי בדעתו ובמעשיו בטוח הוא בעצמו שלא יקיים את התנאי ולא יתחייב, וממילא חסר בדעת המתחייב שלו, דאינו מתחייב בדעת גמורה ודבריו הם גוזמא בעלמא. משא"כ כשמתנה בדעת ובמעשה של אחרים דאז התחייב בדעת גמורה מכיון דאינו בטוח כ"כ שחבירו לא יקיים את התנאי, ושלא יתחייב. ומשו"ה על הצד שחבירו יקיים את התנאי הריהו מתחייב בדעת גמורה. ועיין בתוס' בסנה' דף כד: ד"ה כל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:20
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:20](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:20)

ב) א"נ י"ל דהרמב"ן ר"ל דהגזה"כ דתנאי ב"ג וב"ר מחדש חלות דין דעת המתחייב גמורה לחלות הקנין אלא שמותנית בקיום וביטול התנאי. ואילו כשהמקנה התנה התחייבות בלשון משפטי התנאים ומתחייב בגוזמא אמרינן דהוי אסמכתא דלית ליה דעת להתחייב ולא קניא. וחלות דיני תנאי חלין דוקא כשהמתחייב מתנה את קיום ובטול התנאי על חבירו הקונה ומחייבו לקיים או לבטל את התנאי כבנו גד ובני ראובן, כשכלל ישראל התנה עליהם בתנאי כפול לבא למלחמה כחלוצי צבא דבידיהם היה לקיים או לבטל את התנאי ובכך לקבל נחלתם או לא לקבלה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:21
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:21](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:21)

**בא"ד. ואפילו תולה נמי בדעת אחר כגון דאמר אי לא אתי איש פלוני מכאן ועד ל' יום שדי נתונה לך שדי מכורה לך לאו אסמכתא היא דהא לא סמיך אדעתיה וכו' עכ"ל.** ומדבריו כאן משמע כביאור הראשון דשיטת הרמב"ן מיוסדת באומדנא דמוכח בהשערת דעת המתחייב, ובתולה באחרים יש אומדן דמוכח שיש דעת להתחייב. ברם יתכן לפרש את דבריו גם לפי הביאור הב', די"ל דס"ל דחלין דיני תנאים גם בתולה קיום ובטול התנאי באדם שלישי ולא רק במעשה של הקונה. ולפי"ז אף באמר אם ירד גשמים תקנה שדי חל דין תנאי, דהא ירידת גשמים אינה תלויה בדעתו. ורק כשמתנה ותולה בדעתו ובמעשיו ליכא חלות תנאי והו"ל אסמכתא.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:22
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:22](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:22)

**בא"ד. ודמיא הא מילתא לתולה בדעת יונתו דאתמר התם דלאו אסמכתא היא לכולי עלמא, אלא משום דבנקשא תליא מילתא ומימר אמר אנא ידענא נקשא טפי, הא לאו הכי תנאה הוי ולא אסמכתא עכ"ל.** ולכאורה מדברי הרמב"ן כאן משמע דבמתנה אם ירד גשמים הוי תנאי שהרי התנה על היונים בלי נקשא. וחידוש הוא דיש חלות קיום ובטול התנאי אף כשאיננו בידי אדם כלל. אמנם כשתולה בעצמו ליכא חלות קיום ובטול התנאי.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:23
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:23](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:23)

**בא"ד. ואי קשיא לך וכו' ערב משתעבד פלוגתא דר' יהודה, לר' יהודה דאמר אסמכתא לא קניא לא משתעבד, ואיצטריך גמ' (ב"ב קעב ב) למימר דשאני התם דבההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה, הא לאו הכי אסמכתא הוי, והא תולה בדעת אחר הוא אי לא פרע לך לוה עד מישלם זמנך אנא יהיבנא לך. ולטעמיך ערב דלאחר מתן מעות דלית ביה הנאה דמהימנותא לכלום לא לישתעבד בקנין דהא קנין באסמכתא לא ניקני, אלא ערב לאו אסמכתא ולא הוי אסמכתא דמי לאסמכתא דאנן סהדי דאי לאו דסמיך באומדנא דנפשיה דודאי פרע ליה משום דלא עבד איניש דלישוי נפשיה לוה רשע ולא ישלם לא הוה איהו משעבד נפשיה כלל, א"נ מימר אמר כפינא ליה בבי דינא ופרענא לך מדיליה ואי לא פרענא לך מדיליה משלמנא מדילי, ואסמכתא זוטרתי היא דסמיך בנפשיה וכי איכא הנאה דהימנותא או קנין משתעבדי דלא אסמכתא גמורה היא כיון שתולה אף בדעת אחר עכ"ל.** ודבריו צ"ב דמהי כוונתו באסמכתא זוטרתי ואסמכתא גמורה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:24
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:24](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:24)

ונראה דאסמכתא גמורה הויא רק כשמתחייב בספק בתנאי דאם, ותולה ההתחייבות בדעתו ובמעשיו, דמפני דסמך על עצמו בלי חלות משפטי התנאים הו"ל אסמכתא ולא קניא. משא"כ בערב דאינו מתחייב מספק דהיינו דאם הלוה לא ישלם אזי יתחייב כמו המשחק בקוביא ומפריחי יונים, אלא דין ערב הוי דמתחייב הערב בודאי בכל אנפי ומיד משעת ההלוואה והקנין בין אם ישלם הלוה לבסוף ובין אם לא ישלם הלוה לבסוף. אלא דמדין ערבות הוא דאין גובין מהערב תחילה, דחל דין קדימה בגביית החוב לגבות את החוב מהלוה קודם. ודומה לדין דאין גובין מנכסים משעובדים במקום שיש נכסים בני חורין, דהנכסים המשועבדים השתעבדו בתורת ודאי, אלא דחל דין קדימה בגביית החוב שגובין מנכסים בני חורין קודם לנכסים משועבדים, וי"ל דה"ה לגבי ערב. ולפיכך אין כאן אסמכתא גמורה דהא ליכא בערב ספק התחייבות כדבאסמכתא גמורה דעלמא. והויא רק אסמכתא זוטרתי כלומר דאע"פ דהתחייב הערב בוודאות בלי ספק מ"מ יש אומדנא דמוכח דהתחייבותו היא גוזמא בעלמא בלי דעת קנין להתחייב, דערבותו הוי פטפוטי דברים בעלמא דהא סמך על הלוה ועל הב"ד דבודאי ישלם הלוה לבסוף את החוב, והוא לא ישלם. וכל דברי הערב היו רק כדי לפייס את המלוה ולא בדעת להתחייב בחיוב ממון. והרמב"ן קובע דיש נפ"מ לענין להתחייב מחמת ההיא הנאה דמהימנא ליה בקנין, דבאסמכתא גמורה מחמת ספק התחייבות לא יועילו כבשאר אסמכתות הגמורות. משא"כ באסמכתא דערב דאינו אסמכתא גמורה דאין כאן ספק התחייבות, אלא התחייבות גמורה בודאי ביחד עם ספק האם יצטרך לשלם לבסוף, או לא. ומשום כך הוי אסמכתא זוטרתי, ובאסמכתא זוטרתי כזו אמרינן סברת בההיא הנאה לחייבו, ואף מועיל קנין בלבדו בלי ב"ד חשוב כבשאר אסמכתות הגמורות.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:25
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:25](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:25)

ונראה דאליבא דהרמב"ן ישנן ב' דיני אסמכתא: א) דין אסמכתא זוטרתי דחל בדליכא דעת קנין גמורה להתחייב. ובאסמכתא כזו מועיל אף קנין סודר לבדו, והוא דין אסמכתא דחל בערב לאחר מתן מעות, דע"ז מועיל קנין סודר לבדו לחייבו, וע"ז מועיל נמי ההיא הנאה לחייבו בשעת הלואה. ב) דין אסמכתא גמורה דחל בספק התחייבות, דהיינו כשמתחייב מספק בלי חלות דין תנאים. דבמקום דמתחייב בספק ותולה ההתחייבות בתנאי גמור אזי חלין משפטי התנאים דבני גד ובני ראובן הקובעים דהתחייבות זו חלה ותלויה היא בקיום ובטול התנאי. מאידך כשמתחייב בספק בלי דיני תנאים כגון כשמתחייב מספק ותולה בדעת עצמו אזי ההתחייבות אינה חלה כלל, דליכא חלות התחייבות בספק ע"פ דין, ורק קנין במקום דחל תנאי גמור עפ"י משפטי התנאים חלה חלות קנין מספק כפי הלכות התנאים, וכגון דתולה בדעת אחרים.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:26
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:26](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:26)

ונפקא מינא לגבי קנין סודר לבדו בלי ב"ד חשוב (עיין בנדרים דף כז:), דבאסמכתא זוטרתי, כשיש חסרון בדעת המקנה של המתחייב, מועיל קנין סודר להוכיח שגמר את דעתו בדעת גמורה. ומשום הכי ערב לאחר מתן מעות מתחייב בסודר בלי ב"ד חשוב. ומאידך כשיש אסמכתא גמורה כלומר ספק התחייבות בלי משפטי התנאים, לא מועיל קנין סודר בלי ב"ד חשוב, מדהוי עיקר ההתחייבות ספק, דליכא התחייבות דחלה מספק בלי משפטי התנאים. דנראה דמעיקר חלות דין דהתחייבות צ"ל התחייבות וודאית בלי ספק, דספק התחייבות אינה התחייבות כלל, אלא רק ע"י חלות דין משפטי התנאים, כשתולה ההתחייבות בתנאי גמור, חלה ההתחייבות גם מספק. והיינו כשמתנה בדעת אחרים ולא בדעת עצמו, דבדעת עצמו ליכא חלות תנאי אלא רק ספק התחייבות בעלמא, וספק התחייבות לא חלה כלל. וסברת "בההיא הנאה" מועילה רק בנוגע לגמירת דעת באסמכתא זוטרתי ואינה מועילה בנוגע להתחייבות מספק, דא"א לחול אפילו כשיש דעת גמורה בלי חלות משפטי התנאים.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:27
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:27](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:27)

**בא"ד. וכי מעיינינן וכו' אשכחן לכולהו דאינון מילי דבטול מעשה אם לא באתי וכו' אבל בקום ועשה מסתברא דלאו אסמכתא כגון דאמר אי עבידנא הכי והכי שדעי נתונה לך מכורה לך אשגח אתנסויה וערב ההיא מילתא דאתני בה כגון דבדעתא דנפשיה עביד ש"מ גמר ואקני עכ"ל.** הרמב"ן קובע דתנאי דקיומו הוא בשב ואל תעשה הוי אסמכתא, ואילו אם הקיום הוי בקום ועשה אינה אסמכתא. ובביאור דבריו נראה דמכיון דעושה מעשה בקום ועשה לבסוף המעשה שעושה לבסוף משלים את החסרון שבדעתו דמעיקרא דהיה בספק ובאסמכתא. ואילו אם לבסוף היה רק שב וא"ת ולא עשה מעשה בקום ועשה לא השלים את דעתו, ונשאר בדעתו דמעיקרא בספק והוי אסמכתא. ונראה דהשלמת הדעת לבסוף בקום ועשה אינו גילוי מילתא למפרע דהיתה לו דעת מעיקרא אלא דשעת קיום התנאי הויא שעת קביעת דעת הקנין להשלימה כדי שהקנין יחול, והוא חידוש.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:28
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:28](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:28)

**בא"ד. וכל דאמור רבנן באסמכתא ליתא אלא בדיני ממונות אבל בגיטין וקידושין ליכא דינא דאסמכתא וכו' עכ"ל.** ונראה לבאר דבריו בב' אופנים: א) עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' זכייה ה"ח) שכתב וז"ל ורבותי הורו שאין צריך לכפול התנאי ולהקדים הן ללאו אלא בגיטין ובקידושין בלבד ואין לדבר זה ראייה עכ"ל. וכתב שם הראב"ד וז"ל אע"פ שאין ראייה לדבר זכר לדבר וטעם גדול יש בדבר ואיך יתכן דזה מוכר קרקע או נותנו ואומר איני נותנו או מוכרו אא"כ יעשה לי כך וכך ונוציא אותו מידו ולא עשה בו מה שהתנה עליו, אבל גיטין וקידושין אומדן דעתא הוא מכיון שנתן דעתו לגרש או לקדש אינו אלא כמפליג בדברים, וקירוב הדעת וריחוק הדעת אין תנאי מועיל בו לרחק ולקרב אא"כ חזקו בכפילו ובכל הענינים שנתפרשו בו כי כולם חזוק התנאי הם ובין תבין וכו' עכ"ל. ובביאור שיטת הראב"ד נראה דס"ל דבדיני ממונות כשתולה המקנה את חלות הקנין באיזה דבר נעשה אותו דבר לחלק מעיקר דעת המקנה והמתחייב. ולכן הקנין לא חל בלי אותו דבר, דבדליכא אותו דבר נחשב עצם דעת המקנה דמעיקרא לדעת קנין בטעות דממילא בטלה. משא"כ בגיטין וקידושין דאע"פ שתלאם באיזה שהוא דבר מ"מ אותו דבר לא נעשה לחלק מעצם הדעת לגיטין ולקידושין, דאף בדליכא אותו דבר חלה דעת האיש לגרש ולקדש דליכא בזה טעות כלל. אך כשתולה האיש את הגט או את הקידושין באותו דבר בתנאי כפול שהתנהו כפי משפטי התנאים אז הגט או הקידושין חלין בתנאי, דקיום התנאי מקיים את הדעת ואת החלות, ובטול התנאי מבטל את הדעת ואת החלות. ברם ליכא בזה שום חלות דין ושם טעות בדעת של האיש לגרש ולקדש, אלא שעצם החלות מותנה בתנאי - בקיומו ובביטולו.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:29
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:29](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:29)

ולפי"ז י"ל דבדיני ממונות דלא חלו בו משפטי התנאים אלא רק דיני דעת בעלמא, אזי כשיש אסמכתא מוכח דליכא דעת להקנות והקנין בטל מחמת חסרון דעת. משא"כ בגיטין וקידושין דליכא ספק וחסרון בעצם הדעת לגרש ולקדש ואפילו כשתולה בדבר אחר דחלה התלייה רק עפ"י משפטי התנאים ומשו"ה דין אסמכתא לא חל בם, כי משפטי התנאים קובעים שבקיום התנאי הגיטין והקידושין חלין ובבטול התנאי אזי חלותם מתבטלת. אמנם לכאורה ביאור זה אינו הולם את שיטת הרמב"ן, דהרמב"ן ס"ל כהראב"ד דדיני ממונות א"צ למשפטי התנאים. ב) ועוד י"ל דהרמב"ן סובר דבכדי שיחול דין אסמכתא לא קניא צריכא להיות אסמכתא ברשות, דהא במקום שמזיק או מבייש לא אמרינן אסמכתא לא קניא דלית ליה רשות להזיק או לבייש חבירו. (ועיין בתוס' לעיל דף סו. ד"ה ומניומי) וה"ה בגיטין וקידושין דלית ליה רשות להגזים ולומר דברים בעלמא בלי התחייבות באמת דהא מדובר באיסור חמור דאשת איש.¹

footnotes:
¹ עוד י"ל דבדיני ממונות חלה דעת המתחייב ובדעת המתחייב אמרינן אסמכתא לא קניא, משא"כ בגיטין וקידושין דליתא בהם חלות דעת המתחייב. ועוד נראה דבד"מ יש חלות בעלות דממון, ובדעת בעלים אמרינן אסמכתא. משא"כ בגיטין וקידושין דליכא בהם חלות בעלות. ועוד י"ל דבד"מ צריכים דעת לחלות הקנין ודעת כזו חסרה באסמכתא. משא"כ בגיטין וקידושין דלא צריכים דעת לחלות אלא רק למעשה הגט והקידושין, ובאסמכתא היה לו דעת על המעשה רק חסרה לו דעת לחלות, ומשו"ה אסמכתא מועלת בגיטין וקידושין ולא בדיני ממונות.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:30
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:30](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:30)

ע"כ ענין שיטת הרמב"ן באסמכתא


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:31
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:31](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:31)

**בענין משכון אליבא דר' יצחק**


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:32
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:32](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:32)

**א.**
החילוק שבין משכון בשעת הלואה לבין שלא בשעת הלואה


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:33
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:33](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:33)

גמ'. שמשכנו שלא בשעת הלואה וכו'.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:34
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:34](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:34)

יש מחלוקת בראשונים האם לקבל את חילוק הגמ' דידן לחלק בין שעת הלואה לבין שלא בשעת הלואה אליבא דר' יצחק, דבסוגיות אחרות לא מצינו חילוק זה. אך בביאור חילוק הגמרא בין משכנו בשעת הלואה לבין משכנו שלא בשעת הלואה נראה לבאר עפ"י דברי הר"ן בריש פרק שבועת הדיינין (על הרי"ף דפוס ווילנא דף י"ח.) וז"ל כי אמרי' בב"ח דקונה משכון ה"מ או בשמשכנו בשעת הלואתו משום דקני ליה מעותיו וכו' ואי נמי שמשכנו שלא בשעת הלואתו קני ליה משום דבגוביאנא דבי דינא אתו לידיה וגזה"כ הוא דקני ליה כדר' יצחק דהרי הוא כאלו הגביהו לו ב"ד וכו' אבל כשנתן לוה למלוה משכון שלא בשעת הלואתו כיון שמלוה אינו קונה במה קנאו למשכון. שמא תאמר אע"פ שהמלוה אינו קונה לה קנאו במשיכה לשעבודו שכשם שאילו הקנהו לוה למלוה לגמרי נקנה במשיכה כך כשהקנהו לו בתורת משכון משיכה קונה לו זו היא שלמד הרב רבי יוסף ז"ל מההיא דקדושין שאין המטלטלין נקנין במשיכה למשכון בעלמא כיון שאין כח במעות הראשונים לקנות וכו' עכ"ל. הר"ן קובע דלדעת הר"י מגא"ש קיימים שני דיני משכון: א) משכון בשעת הלואה הנקנה ע"י כסף ההלואה; ב) משכון שלא בשעת הלואה הנקנה ע"פ גביית ב"ד. אמנם קנין משיכה בעלמא אינו קונה משכון. ולפי"ז נראה לבאר הגמרא בסוגיין: משכון בשעת ההלואה חל ע"פ קנין מעות של החוב מעיקרא, ומשו"ה דין המשכון הריהו כדין שאר הנכסים המשועבדים המשתעבדים בשעת הלואה. ובדומה לשאר הנכסים המשועבדים שאין למלוה בהם חלות קנין הגוף כי אם זכויות שעבוד ה"ה במשכון. ואילו משכון שלא בשעת הלואה נקנה ע"פ גביית בי"ד ומועלת להקנות למלוה קנינים בגופו של המשכון. וי"ל שהוא משום דהוי חלות פרעון ולפיכך חל בו קנין הגוף למלוה. דקנין דנעשה עפ"י גביית ב"ד מהווה פרעון ולכן עדיף מקנין כסף דהלואה עצמה ומחיל קנין בגופו של המשכון ולא רק חלות שעבוד.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:35
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:35](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:35)

ויעויין בתוס' (דף פא:) ד"ה דברי הכל שהביאו את פסק דר' יהודאי גאון דבמלוה בעל פה חל דין דר' יצחק ולמלוה חל קנין כשמשכנו בין בשעת ההלואה ובין שלא בשעת ההלואה. ואילו במלוה בשטר בע"ח קונה משכון רק כשמשכנו שלא בשעת הלואה. ופסקו מחוסר ביאור¹.

footnotes:
¹ עיין בהגהות מהר"ב רנשבורג על התוס'.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:36
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:36](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:36)

ונראה לבארו עפ"י מש"כ הר"ן בשם הר"י מגא"ש, דס"ל לר' יהודאי גאון דכשיש שטר חוב אזי מעות המלוה אינן קנין ההלוואה, דהקונה הוא רק השטר חוב לבדו. והרי שטר קנין קונה רק בקרקע ולא במטלטלין, משא"כ קנין מעות שקונה בין בקרקע ובין במטלטלין. ולכן במלוה בשטר חסר קנין בשעת ההלואה לקנות את המטלטלין דמשכון, ואילו במלוה בע"פ הקנין הוי קנין מעות דחל בשעת ההלואה הקונה את המטלטלין דמשכון עבור המלוה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:37
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:37](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:37)

ונראה לומר דשיטתו מיוסדת במחלוקת הראשונים דפליגי האם שטר מלוה חל כשטר ראייה או כשטר קנין. ונ"מ בדין שטר בעדי מסירה האם מועיל להשוות את המלוה למלוה בשטר. והיא שתי דעות ברש"י גיטין (דף ג:) ד"ה וגובה, ועיי"ש גם בתוס' ד"ה וגובה. והנה שטר בעדי מסירה בלבדו הוי רק שטר קנין ולא שטר ראייה. ומאידך שטר עם עדי חתימה הריהו גם שטר קנין וגם שטר ראייה. ופליגי בזה - דאם מלוה בשטר זקוק לשטר ראייה אזי שטר בעדי מסירה לא כרתי להשוות המלוה למלוה בשטר, ורק עדי חתימה כרתי בשטרי מלוה. ונראה שאם שטר מלוה צ"ל דוקא שטר ראייה עם ע"ח, השעבוד חל מחמת קנין מעות ההלוואה, כי השטר בא לראייה בעלמא ולא להחיל את הקנין. ומאידך אם גם שטר בע"מ חל להשוותה למלוה בשטר, אזי קנין השעבוד חל מחמת קנין השטר ולא מחמת מעות ההלואה. ור' יהודאי גאון סובר ששטר מלוה הוי שטר קנין. וכשיש שטר מלוה שקונה אזי מעות ההלואה אינן קונות כלל. ואילו במלוה ע"פ דליכא בו שטר אזי מעות ההלואה קונות את השעבוד. ברם במקום שיש שטר רק השטר קונה ולא המעות.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:38
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:38](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:38)

ולפי"ז נראה לבאר שיטת ר' יהודאי גאון דס"ל דמעות ההלואה קונות משכון דר' יצחק וזה חל במלוה בע"פ בשעת הלואת המעות. מאידך במלוה בשטר רק השטר לבדו קונה ולא מעות ההלואה. ומעות ההלואה יכולין לקנות משכון דהוי מטלטלין. משא"כ שטר דלא שייך לקנות משכון כי שטר קנין אינו קונה מטלטלין דלא חל שטר כלל בקניית מטלטלין. ומשו"ה פסק דבמלוה בשטר "אשטר קא סמיך", דהיינו רק השטר קונה ולא המעות ושטר אינו קונה משכון. משא"כ במלוה בעל פה דמעות ההלואה קונות את המשכון בקנין מעות בשעת ההלואה, ולכן דינא דר' יצחק חל במלוה ע"פ אף בשעת ההלואה ודינו אינו חל בשעת ההלואה במלוה בשטר. ואילו שלא בשעת ההלואה דין דר' יצחק חל, כי המשכון נקנה שלא בשעת ההלואה ע"י גביית ב"ד, וחלה בכל ההלואות בין במלוה בע"פ ובין במלוה בשטר.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:39
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:39](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:39)

מאידך תוס' שלפנינו אינם מבארים את שיטת ר' יהודאי גאון כנ"ל. אלא מבארים דסובר דדין דר' יצחק חל רק שלא בשעת הלואה עפ"י חלות דין גביית ב"ד. ואילו בשעת ההלואה לא חל קנין דר' יצחק. ונראה דהתוס' שלפנינו ס"ל דבשעת ההלואה חסר קנין לקנות את המשכון, דאנן פסקינן מעות אינן קונות במטלטלין (לעיל דף מז:) או מדאורייתא או מדרבנן, ושטר נמי אינו קונה במטלטלין. וקניני ההלואה חלין רק להחיל שעבודים אך לא קנינים. והוא דין מסוים בהלואות דחלין שעבודים, אך קנינים דעלמא לא חלין.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:40
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:40](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:40)

אמנם התוס' מבארים את הדין דר' יהודאי גאון באופן אחר, דחלה אחריות על המשכון בשעת ההלואה מההלכה דשמואל דבע"ח מחויב באחריות המשכון, ושדין זה חל רק במלוה בע"פ ולא במלוה בשטר. ואף שיטתם מחוסרת ביאור.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:41
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:41](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:41)

ונראה לבאר דס"ל דהדין דשמואל חל מדין פרעון, דהמשכון מהווה פרעון, ומשו"ה המשכון מחייב את המלוה באחריות כל החוב, דכל זמן שאינו מחזיר את המשכון החוב פרוע. וסבורים דכל זה נכון במלוה בע"פ דכל זמן דהמשכון נמצא בידי המלוה החוב פרוע. משא"כ במלוה בשטר - שהשטר עומד לגבייה ומכריז שהחוב אינו פרוע, ומשו"ה א"א להחיל בחוב זה חלות דין פרעון ע"י המשכון. ומשו"ה דינא דמשכון אליבא דשמואל איני חל במלוה בשטר.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:42
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:42](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:42)

וכל זה אליבא דר' יהודאי גאון, אמנם ראשונים אחרים חלוקים עליו. דשיטת הרי"ף הרמב"ם והרמב"ן הוא דהדין דר' יצחק חל בין בשעת הלואה ובין שלא בשעת הלואה - שלא כסוגיין המחלק - אלא כשאר הסוגיות שבש"ס שאינן מחלקין בין שעת הלואה לבין שלא שעת הלואה. ונראה דסבורים דקנין מעות דבשעת ההלואה חל בכל ההלואות - בין במלוה בע"פ ובין במלוה בשטר - להחיל קנין בחפצא דהמשכון. וסבורים דחלות דין קנין משכון דר' יצחק חל מחמת מעות ההלואה ואינו תלוי בדין מעות קונות או אינן קונות בכהת"כ, כי קנין מעות דההלואה חלות דין מסוים הוא דחל בהלואה, דמעות דההלואה אכן קונות משכון בשעת ההלואה בכל ההלואות.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:43
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:43](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:43)

ושיטה שלישית היא שיטת התוס' בסוגיין ובשאר המקומות דדין דר' יצחק חל רק שלא בשעת הלואה דחל מדין גביית ב"ד. ברם בשעת ההלואה דין דר' יצחק אינו חל, ונראה שהוא משום דחסר מעשה קנין לקנות את המשכון, כי שטר לא שייך לקנות מטלטלין, ואף מעות דההלואה אינן קונות שלא ניתנות בתורת כסף קנין אלא בתורת מלוה, ומשו"ה אינו קונות. והא דחלין שעבודים הוא מדיני הלואה ולא מדיני קנין דכהת"כ.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:44
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:44](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:44)

תוס' ד"ה וה"א.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:45
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:45](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:45)

שיטת התוס'


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:46
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:46](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:46)

תוס' לפנינו ובקידושין (דף ח: ד"ה משכון וכו') מצמצמים את ההבדל בדר' יצחק בין שעת הלואה לבין שלא בשעת הלואה וז"ל (שם בקידושין) מצינו למימר כיון דבעל חוב קונה משכון שלא בשעת הלואה קנין גמור עד שיפדה בשעת הלואה נמי אלים שיעבודיה לחשב ממון לקדש בו האשה ולקנות בו עבדים וקרקעות וכן צריך לפרש בפ' השולח בההיא דאמר המלוה על המשכון אינו משמט וכו' אלא ה"פ התם כיון דקני ליה שלא בשעת הלואתו לגמרי סברא הוא דיקנה הוא בשעת הלואתו שלא ישמט דחשיב של אחיך בידך וכו' וכיון דקני ליה כרבי יצחק שלא בשעת הלואתו בשעת הלואתו קני ליה נמי לענין דקרינן ליה שלך אי אתה רואה עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהים ובמיוחד לפי ההסבר של הר"ן, שהרי שני דינים שונים קיימים במשכון: משכון שלא בשעת הלואה החל מדין קנין ופרעון מחמת גביית ב"ד ועוד משכון בשעת הלואה החל מהמת קנין מעות דההלואה המחיל שעבודי חוב בעלמא - ובכן צ"ע בדברי התוס' שכתבו דמאחר שיש קנין במשכון שלא בשעת הלואה לכל דבר דה"ה בשעת הלואה שיש קנין למקצת הדברים.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:47
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:47](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:47)

ונראה לבאר דהנה קיי"ל מטלטלין דיתמי לא משתעבדי לבע"ח, "שהמטלטלין אינם תחת שעבוד בע"ח מה"ת" (רמב"ם פי"א הל' מלוה הל"ז), והוא משום דלאו בני אחריות הן, כי רק נכסים דלא ניידי דהיינו קרקע ערבאין ואחראין הן¹, כלומר מוכנים הם לגביית המלוה, ונותנים לו בטיחות לגבות את החוב. משא"כ מטלטלין בידי הלוה דיכול להעלימם ולא ערבאין ואחראין הן בעד החוב ומשו"ה אינם משתעבדים. משא"כ משכון דהוי מטלטלין בידי המלוה המבטיחים לו את החוב, ומדהוויין ערבאין ואחראין משו"ה בני שעבוד הן, ובכן גובין מהמשכון לשלם את החוב ואפילו מיתמי הלוה. וכעין חילוק זה מצינו אף בהלכה אחרת ברמב"ם. שהרי הרמב"ם פסק (פ"כ מהל' מלוה ולוה הל"א - ד) שדין שבע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה חל רק בגביית קרקע אך לא בגביית מטלטלין. ובפשטות סברתו הוא משום דעל קרקע חלין שעבודים, ומשו"ה חלה זכות קדימה לבע"ח מוקדם ולשעבודיו בקרקעות הלוה מכיון דבני שעבוד הן. משא"כ במטלטלין דלאו בני שעבוד הן דמשו"ה לא חלה עליהן זכות קדימה לבע"ח מוקדם ולכן אצל מטלטלין בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה.

footnotes:
¹ וכמו"כ כ' הראב"ד בהשגותיו על הרי"ף לריש פ' הנזקין וז"ל מפני שהלקוחות כמו ערבים הם עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:48
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:48](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:48)

אמנם מאידך כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' ערכין הלי"א) וז"ל האומר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי והיו בידו עשר סלעים ונתן תשע לשניה וסלע לראשונה יצא ידי שתיהן, שהערכין לאו כחובות הן, שאע"פ שכל מה שבידו משועבד לראשונה, הקדש מאוחר שגבה גבה עכ"ל. וצ"ע דל"ל לומר דבהקדש מאוחר מה שגבה גבה, הרי מיירי במטלטלין דהא שלם סלעים, ובמטלטלין אפילו בהדיוט בע"ח מאוחר מה שגבה גבה מדאינם בני שעבוד.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:49
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:49](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:49)

ונראה דשאני בהקדש דאף מטלטלין תחת שעבוד הקדש מדאורייתא דאמרי' בהן כל מקום דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, ולכן אף מטלטלין נחשבין בני ערבות ואחריות להשתעבד להקדש, משא"כ בהדיוט דמטלטלין לאו בני אחריות ושעבוד הן, חוץ ממטלטלין שהן משכון בידי המלוה דהויין בני אחריות וערבות, דבני שעבוד הן.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:50
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:50](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:50)

ובזה נמי מבואר את ההבדל בין מלוה בשטר דחל שעבוד נכסים אקרקע, לבין מלוה בע"פ דלא חל שעבוד נכסים, והוא משום דצריך המלוה שטר כדי ליצור לו בטיחות ואחריות אנכסים המשועבדים - דכשיש שטר הלוה אינו יכול להכחישו. ואילו במלוה בע"פ יש ללוה כח הכחשה, ואזי הנכסים אינם ערבאין ואינם מבטיחים את גביית המלוה, ולכן לאו בני אחריות נינהו, ולא חל שעבוד אפילו אקרקע. ואין חילוק בין אם זה מדין דאורייתא או מדרבנן דמ"מ עיקר יסוד החילוק בין מלוה בשטר לבין מלוה בע"פ בדין שעבוד נכסים הוא משום חלות האחריות על הנכסים במלוה בשטר, וחסרון אחריות וערבות בנכסים במלוה בע"פ.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:51
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:51](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:51)

ברם עכ"ז עדיין קשה, היאך השווה תוס' משכון בשעת הלואה דחל מדין חלות שעבוד למשכון שלא בהלוואת דהוי חלות גבייה וקנין אליבא דר' יצחק. ונראה שתוס' סוברים שאף במשכון בשעת הלואה מתחילה גביית החוב במידת כל שהיא, ועקב כך חלים קניינים למלוה בנוגע למקצת דברים. כי במשכון שלא בשעת הלואה ב"ד גובים את המשכון עם כל הכח של גביית ב"ד, ולכן המלוה קונה את המשכון שלא בשעת הלואה בקנין גמור. אולם גם תפיסת המלוה במשכון בשעת הלואה אינה חלה בתורת נכסים המשועבדים דעלמא אלא שגביית החוב כבר מתחילה עם תפיסת המשכון של המלוה, ולפיכך אף במשכון בשעת הלואה חלין מקצת קניינים למלוה לדברים מסוימים - כגון לענין קידושי אשה ולענין השמטת כספים. אמנם שיטתם עדיין מחוסרת ביאור, דמ"ש קנין זה מזה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:52
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:52](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:52)

ונראה לבאר דבריהם עפ"י דברי המאירי (שם ד"ה כבר ביארנו וכו') שכתב וז"ל אלא שגדולי המפרשים פירשו זו שבגיטין שאני משכון דזימנין דקני ליה לגמרי כדר' יצחק ומאחר שכן אף בשעת הלואה יש שם קנייה כל שהיא לגבות ממנה את חובו ושלא להשמט עכ"ל. ומבואר מדבריו דר' יצחק חידש שיש קנין במשכן שלא בשעת הלואה, ואע"פ שאינו שלו לגמרי ואינו יכול להשתמש בו עכ"ז קונה אותו בקנין גבייה. ובדומה לכך חל נמי קנין אך קלוש יותר במשכון בשעת הלואה שהוא הוי שעת התחלת הגבייה. ונראה דר"ל כי בשעת הלואה קונה את המשכון במקצת כדי לגבות ממנו בשעה שהלוה לא ישלם, דכשהלוה לא ישלם אח"כ ויגבה עפ"י ב"ד מהמשכון אז יהפך המשכון להיות משכון שלא בשעת הלואה הנקנה לו בקנין חזק. ובכן בשעת הלואה קנה את המשכון בקנין כ"ש כדי לגבות ממנו בב"ד לאחר זמן, ואינו שעבוד בעלמא אלא חלות קנין בגופו של המשכון. ויתכן לפי"ז דלתוס' חלות דין משכון חל רק מפאת דין דר' יצחק דסוברים דלא חל שעבוד אמטלטלין מדליכא קנין בהלואה להחיל עליהן חלות שעבוד - דלא שטר ולא כסף קונים בהן. ומשו"ה ס"ל דמשכון חל רק מחלות דין גבייה בלבד וכשיטת ר' יצחק.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:53
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:53](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:53)

והנה התוס' שלפנינו בב"מ ביארו כמה דינים דחלין במשכון בשעת הלואה משום דכבר התחילה הגבייה ולפי' יש למלוה קנין כ"ש בחפצא. א) ששמיטה אינה משמטת חוב שיש עליו משכון מכיון דכבר התחילה הגבייה. ב) ועוד ביארו התוס' דאם ישראל משכנו לחמצו אצל נכרי שהישראל פטור מב"י וב"י וז"ל ואע"ג דהוי דישראל וקרינן ליה שלך מ"מ מדאפקיה קרא מלא ימצא לא מחייב אלא כשמצוי אצלו וכיון דאלים שעבודיה דנכרי לא חשיב מצוי כו' עכ"ל. ולכאורה הביאור בזה הוא דהמחייב דב"י וב"י הוא שהחמץ מצוי אצל הישראל והוי ברשותו, ומכיון דהגבייה התחילה בתפיסת הנכרי אין החמץ מצוי ברשותו אצל הישראל, ואע"פ דהוי שלו הריהו פטור מב"י וב"י.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:54
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:54](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:54)

והנה עיין בשו"ע (חו"מ ס"ו סעיף ל') שפסק שהמוכר שטר חוב לחבירו והיה לו עליו משכון ומסר את המשכון ללוקח אין המוכר יכול למחול את החוב. ומאידך מי שמכר שטר חוב בעלמא לחבירו וחזר ומחלו מחול. ונראה להסביר את ההבדל בין שני המקרים ע"פ המבואר בראשונים¹ שהדין שהמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול הוא משום שהמוכר מכר רק את שעבוד הנכסים. ומ"מ נשאר המוכר עם שעבוד הגוף, וכשמחל את שעבוד הגוף ממילא שעבוד הנכסים בטל כי שעבוד הנכסים תלוי הוא בשעבוד הגוף. ואילו שעבוד המשכון אינו תלוי בשעבוד הגוף, ולכן אם מסר ללוקח את המשכון, אפילו מחל המוכר את שעבוד הגוף שעבוד המשכון עדיין קיים. ולכאורה הביאור בזה הוא כדנתבאר לעיל שבמשכון הגבייה כבר התחילה משעת מסירת המשכון, וחלות דין המשכון וקנינו חל בלי תלייה בשעבוד הגוף מאחר שהמשכון קנוי למלוה בקנין לגבות ממנו.

footnotes:
¹ עיין ברא"ש כתובות פ"ט סי' י' בשם הר"ת.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:55
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:55](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:55)

**ג.**
המחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד בבע"ח קונה משכון האם חייב באונס


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:56
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:56](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:56)

כתב הרמב"ם בפ"י מהל' שכירות (הל"א) וז"ל המלוה את חבירו על המשכון בין שהלוהו מעות בין שהלוהו פירות בין שמשכנו בשעת הלואתו בין שמשכנו אחר שהלוהו הרי זה שומר שכר וכו' עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל אין אנו מודים לו ולרבותיו בזה שאם משכנו אחר הלואתו קונה אותו אף לאונסין כרבי יצחק עכ"ל. והנה הרמב"ם פסק כר' יצחק בפ"ט מהל' שמיטה ויובל (הלי"ד) וז"ל המלוה על המשכון אינו משמיט והוא שיהיה החוב כנגד המשכון וכו' עכ"ל. וכן בנוגע לקידושי אשה (פ"ה מהל' אישות הלכ"ג) פסק כר' יצחק וז"ל היה בידו משכון על חוב שיש לו אצל אחרים וקידש בו אשה אע"פ שאינו שלו הרי זו מקודשת. לפי שבעל חוב יש לו מקצת קנין בגופו של משכון עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם פסק כר' יצחק בשמיטה ובקידושי אשה, ומסתימת לשונו משמע שפסק כמותו בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה כדפסק בהל' שכירות לענין אחריות. אולם יש לעיין בשיטת הראב"ד דבהל' שכירות צמצם הראב"ד את הדין ר' יצחק למשכון שלא בשעת הלואה (לחייבו באונסין), ואילו בקידושין ובשמיטה אינו משיג על הרמב"ם ומשמע דס"ל כוותיה אפילו במשכון שבשעת הלואה, וצ"ע.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:57
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:57](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:57)

וי"ל דהראב"ד סובר שדין האונסין תלוי בקנינים גמורים החלין דוקא ע"י גביית בי"ד שלא בשעת הלואה. ואילו בנוגע לקידושי אשה ושמיטה סגי במקצת קנין בגופו של המשכון (כלשונו של הרמב"ם) שחלה אף בשעת הלואה. ויתכן שדעת הראב"ד היא כהתוס' בקידושין ושבסוגיין דס"ל דיש התחלת גביית החוב במשכון בשעת הלואה, ולפיכך חלין מקצת קנינים.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:58
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:58](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:58)

**ד.**
דין קידשה קידושין במשכון


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:59
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:59](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:59)

עיין בגמ' קידושין (דף ח:) קידשה במשכון מקודשת וכו' במשכון דאחרים וכדר' יצחק וכו', ופרש"י (ח ב ד"ה במשכון דאחרים) וז"ל שהיה בידו וקדשה בחוב שיש לו עליו הלכך מקודשת שהמשכון עצמו קנוי לה עכ"ל. וק"ק למה כתב "וקדשה בחוב שיש לו עליו" והרי לכאורה עיקר הקידושין הוא במשכון ולא בהחוב.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:60
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:60](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:60)

ונראה דרש"י סובר שא"א להקנות את המשכון בלי החוב שכן המשכון משועבד דוקא לשם פרעון החוב ורק בעל החוב יכול לקנות את המשכון ולא אדם אחר. ולכן אם האיש רוצה לקדש את האשה במשכון חייב להקנות לה את החוב עם המשכון לפי שאינה יכולה לקנות את המשכון אא"כ יש לה זכות של בעל חוב. ומסתבר לומר דרש"י מיירי במשכון בשעת הלואה שהוא משועבד לפרעון החוב, ולכן קניית המשכון תלויה בקניית החוב. ואילו משכון שלא בשעת הלואה שהוא קנוי למלוה בתורת גבייה וקנין י"ל שניתן להקנותו בלי החוב, וצ"ע בזה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:61
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:61](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:61)

ויוצא אליבא דרש"י שהקנאת משכון דאחרים לאשה מקנה לה את החוב בלי מעשה קנין אחר, כגון מעמד שלשתן או כתיבת ומסירת השטרות שעושים בהקנאת חובות דעלמא, והוא חידוש בהלכות הקנאת החובות. ועוד יוצא לרש"י דמקדשה גם עם החוב ביחד עם המשכון דעצם החוב נמי הוי חלק מכסף הקידושין כמו המשכון.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:62
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:62](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:62)

והנה כתב הרמב"ם בפ"ה מהל' אישות (הלכ"ג) וז"ל היה בידו משכון על חוב שיש לו אצל אחרים וקידש בו אשה אע"פ שאינו שלו הרי זו מקודשת לפי שבעל חוב יש לו מקצת קנין בגופו של משכון עכ"ל. הרמב"ם חולק על רש"י כי לדעת רש"י מקדשה בחוב (וכן מבואר במאירי לסוגיין וע"ע בריטב"א בקידושין דף ח:) ואילו אליבא דהרמב"ם מקדשה במקצת קנין שיש לו בגופו של המשכון.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:63
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:63](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:63)

ונראה דהרמב"ם אינו מקבל את שיטת רש"י משום דס"ל דא"א להקנות חוב בהקנאת המשכון. דרק יכול להקנות את המשכון בלי הקנאת החוב ובכך מקדשה. ברם יל"ע מהי מקבלת בקניית המשכון בלי החוב דהא לכאורה אינה מקבלת מידי - דהא אסור ליהנות מהמשכון וגם אינה גובה ממנו את החוב, וצ"ע א"כ במה מקדשה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:64
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:64](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:64)

ונראה דבשעת גביית החוב, הלוה יסרב לשלם למלוה החוב בלי שהמלוה יחזיר לו את המשכון שנתנו. ואזי המלוה יצטרך לבקש את המשכון מהאשה, והיא לא תתן לו את המשכון וגם לא תחזירנו ללוה אם לא שתקבל מדמי תשלומי החוב, ובהכרח שהמלוה יצטרך לתת לה מדמי תשלומי החוב כדי שיוכל להחזיר את המשכון ללוה כדין. וזוהי עיקר הנאת האשה שמקבלת מהמשכון ואע"פ שלא קנתה את החוב עצמו בקניית המשכון.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:65
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:65](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:65)

ויוצא דלרש"י עם קניית המשכון האשה קונה את החוב עצמו והיא נעשה לבעלת החוב לגבות ישיר מהמשכון את כל דמי החוב. ואילו לפי הרמב"ם האיש המלוה עדיין הוי בעל החוב אלא שבהקנאת המשכון לאשה בהכרח יצטרך לתת לה לבסוף מדמי החוב כדי שתסכים להחזיר את המשכון ללוה ומקדשה בהנאה זו. אמנם האיש המלוה עדיין הוי בעל החוב לבדו ולא האשה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:66
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:66](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:66)

ולכאורה תהיה נ"מ בין רש"י והרמב"ם לענין מחילת החוב. די"ל דלרש"י האשה יכולה למחול את החוב שהרי קנתה אותו בקניית המשכון. ואילו להרמב"ם האשה אינה בעלת החוב, גם אחרי שקנתה את המשכון, ולכן איננה יכולה למחול אותו. אך יתכן לומר שאף לשיטת הרמב"ם האשה יכולה למחול את החוב, שהרי בארנו בענין מכירת שטר חוב (עיין בשיעורים לעיל דף נו.) דיתכן לקנות את זכות גביית החוב בלי לקנות את עיקר החוב. ובכן י"ל דלרמב"ם נמי כשהאשה קונה את המשכון קונה היא אף את זכות גביית החוב בלי קניית עיקר החוב עצמו, שלא כדנ"ל. וא"כ יתכן דיכולה למחול, דהא יש לה את זכות הגבייה, ויל"ע בזה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:67
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:67](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:67)

אולם נראה דכ"ז הוא אליבא הרמב"ם וסייעתו, דס"ל דאין לחלק במשכון דר"י בין שלא בשעת הלואה לבין בשעת הלואה (שלא כסוגיין שאכן מחלקת). אך יעויין בתוס' בסוגיין (דף פב: ד"ה אימור) ובתוס' בגיטין (דף לז. ד"ה שאני) שמחלקים דהדין דר' יצחק יהני אף בשעת הלואה, אך רק לענין שמיטה וב"י וב"י, אבל לא לקדושין, וז"ל צ"ל דדוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו מקודשת עכ"ל. ושיטתם היא שלא כהרמב"ם וגם שלא כהתוס' בקדושין (דף ח: ד"ה משכון) דס"ל דאף בקידשה במשכון דקבל בשעת הלואה מקודשת. ונראה דלתוס' בגיטין מעשה הגבייה דחל במשכון בשעת הלואה מהווה חלות שם תפיסה בחפצא דמשכון, דהוי עכשיו תפוס ברשותו, ונ"מ לענין שמיטה ב"י וב"י. ומ"מ לית ליה למלוה בעלות בחפצא דמשכון להקנותו לאדם אחר, ומשו"ה אינו יכול לקדש בו אשה. משא"כ להרמב"ם ולתוס' בקדושין דס"ל דקונה את המשכון בשעת הלואה בקנין הגוף ושיכול להקנותו לאדם אחר, ולכן ס"ל דיכול אף לקדש בו אשה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:68
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:68](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:68)

אלא דבזה פליגי הרמב"ם וחכמי ספרד עם בעלי התוס' שבסוגיין ובקדושין, דהרמב"ם סובר דהדין דר"י חל בכל משכון בין בשעת הלואה ובין שלא בשעת הלואה, ומשמיט את ההבדל שמבואר בסוגיין דסובר דלא כהלכתה היא. ואילו בעלי התוס' ס"ל לדינא דיש הבדל בין בשעת הלואה לבין שלא כשעת הלואה, אך התוס' ס"ל דקנין גמור דר"י חל רק שלא בשעת ההלואה ואילו בשעת הלואה חל מקצת קנין ולא קנין גמור.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:69
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:69](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:69)

ברם צ"ע אליבא דתוס' בקדושין דס"ל דגם במשכון בשעת הלואה יכול הבע"ח לקדש אשה - דא"כ מהי הנ"מ לדינא בין משכון בשעת הלואה לבין משכון שלא בשעת הלואה. ויתכן דס"ל דנ"מ לענין מצות החזרת המשכון ביום או בלילה, דשלא בשעת הלואה הרי זו מצוה בפני עצמה בלי איסור גזילה, דהא בע"ח קונה משכון ומשו"ה אין באי - החזרתו איסור גזל. משא"כ בשעת הלואה דקנין הבע"ח קלוש, ובכן אם אינו מחזיר את המשכון ביום או בלילה עובר אף על איסור גזילה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:70
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:70](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:70)

ברם עוד צ"ע דבסוגיין איתא דדין משכון לפי ר' יצחק מחייב את הבע"ח כשומר שכר רק שלא בשעת הלואה, ואילו בשעת הלואה הו"ל ש"ח. ולכאורה קשה דהרי לפי התוס' יכול הבע"ח לקדש אשה גם במשכון בשעת הלואה, וא"כ למה אינו ש"ש מחמת שנהנה שיכול לקדש בו אשה. וי"ל דהתוס' ס"ל דהנאה זו אינה משוותו לש"ש דהויא הנאה צדדית וגם לא שכיחא. והא דהוי ש"ש הוא מעין דין שוכר אליבא דרש"י, ואומן להראב"ד דחייבים כש"ש מעין חיוב של שואל באונסים, מדין בעלים. אולם מאחר שאין כל ההנאה שלהם לפיכך הם פטורים מאונסין (עיין לעיל בשעורים דף פ: ד"ה שוכר כיצד משלם). וי"ל דה"ה במשכון דהקנין שיש לו בו מחייבו מדין ש"ש אך לא כשואל דהא אסור להשתמש בו. ברם יש לו חלות שם בעלות המספיק לאשוויי לש"ש. וכ"ז במשכון שלא בשעת ההלואה. ואלו במשכון שבשעת הלואה יש לו רק מקצת קנין בגופו של המשכון, ולפיכך איננו אפילו ש"ש אלא רק ש"ח בלבד, וצ"ע בזה¹.

footnotes:
¹ לכאורה ר"ל דבשעת הלואה הקנין אינו אלא קנין לשם גבייה ולא לדברים אחרים ומשו"ה הו"ל רק ש"ח. ואילו שלא בשעת הלואה קונה את המשכון אף לדברים אחרים ולכן הו"ל ש"ש. אך צ"ע מהם הדברים דקונה להם את המשכון שלא בשעת הלואה. ואולי דקונהו לענין קנין חצר, דהוי המשכון ברשותו ושלו הוא להשתמש בו לקנין חצר, משא"כ במשכון בשעת הלואה דאינו חצרו.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:71
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:71](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:71)

והנה כ' הר"י מגא"ש (דף מד. בשבועות) וז"ל וא"ת דכיון דלא מקנא גופה ממש קאמר, ההוא דאמרינן התם בפרק האשה נקנית (דף ח:) קדשה במשכון מקודשת דאוקימנא במשכון דאחרים כדר' יצחק במאי קא מיקדשה ליה. הא אמרינן דאע"ג דלא מקנא ממש קא קני ליה לגופיה, מכל מקום הא קני ביה זכותא בעלמא משום דהא קא משתעבד ליה, והו ליה כמאן דקני גופיה לההיא זכותא, ולאו למיהוי הגוף קנוי קנין גמור, כדאמרינן התם קנה דקל לפירותיו שהוא קנין הגוף הדקל לפירותיו, ולא שיהא הגוף קנוי מעיקרו קנין ממש, הילכך כיון שקנה גוף המשכון לההיא זכותא שהוא השעבוד כי מקדש ביה איתתא מיקדשה ליה עכ"ל. ומבואר דשיטת הר"י מגא"ש היא כהרמב"ם שמקדשה בגוף המשכון, ומדמהו לדקל לפירותיו כלומר גוף המשכון קנוי לענין גבייה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:72
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:72](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:72)

**ה.**
שיעור האחריות במשכון אליבא דר' יצחק


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:73
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:73](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:73)

יש מחלוקת בראשונים אליבא דר' יצחק הסובר שבעל חוב קונה משכון אם חייב באחריות דאונסין או רק בגניבה ואבידה בלבד. עיין בתוס' קידושין (דף ח: ד"ה מנין וכו') שחלוקים בכך רש"י ותוס'. וכבר הזכרנו למעלה שגם הרמב"ם והראב"ד חלוקים בשאלה זו. ועלינו להבין שיטת הפוטרים מאונסין שהרי אם המשכון קנוי לו למה לא יתחייב באונסין בדומה לשואל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:74
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:74](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:74)

ונראה שיש להסביר את הנ"מ בין בעל חוב ומשכון לבין שואל בנוגע לאונסין בשתי דרכים: א) י"ל דשאני משכון, כי יש זכות ללוה לפדותו מידי המלוה בכל עת שירצה ולשלם את החוב, ובכן קנין המלוה מצומצם ואינו קנין גמור המחייבו באונסין. ב) א"נ לשואל יש רשות השתמשות ואילו בעל חוב אסור להשתמש במשכון, ועקב כך קנין בעל חוב קלוש מקנין השואל ולכן הבע"ח פטור מאונסין. ומסתבר ששני החילוקים האלה תלויים זה בזה, זאת אומרת דמכיון שברשות הלוה לפדות את המשכון בכל עת שירצה לכן אין למלוה זכות השתמשות במשכון.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:75
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:75](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:75)

ועיין בבעה"מ ובמלחמות ה' (בשבועות דף מג:) שגם הם חלוקים בדין בעל חוב במשכון. אליבא דהרמב"ן בע"ח חייב בגניבה ואבידה כמו ש"ש דעלמא, ולבעה"מ בע"ח חייב באונסין כי המשכון הוא שלו שכן קנה אותו לגביית חובו. ויוצא שלדעת הרמב"ן החיוב בגניבה ואבידה הוא מדין שומר שכר, והשכר הוי שיכול לקדש בו אשה או הפרוטה דרב יוסף. ברם תוס' אינם פוסקים כרב יוסף אלא כרבה, ומשו"ה פוסקים כשמואל דאבד קתא אבד כל מעותיו דס"ל דר"ע כשמואל. ומ"מ מחייבים רק בגניבה ואבידה ולא באונסין, ומטעם התחייבות מיוחדת דהמלוה. ועיין עוד בשעורים להלן בתוס' ד"ה לא. ולפי המבואר במס' כתובות (דף לד) ע"פ הרבה ראשונים ששומר משלם משעת פשיעה ולא משעת משיכה עולה שהוא הדין בבעל חוב במשכון. מאידך אליבא דבעה"מ בע"ח חייב באונסין מדין בעלים ומשום הקנין שעשה בשעת קבלת המשכון נתחייב מאותה שעת משיכת המשכון באונסין.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:76
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:76](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:76)

ועיי"ש ברמב"ן במלחמות ד' שמבאר את פלוגתתו עם הבעה"מ בחיוב אונסין, וז"ל דאע"ג דקני ליה כדר' יצחק אין כל הנאה שלו ואדרבא יש ממנו הנאה גדולה לחבירו שהוא מחזירו אצלו, ועוד שאינו משתמש בו, ומעותיו של זה בטלות אצלו, ולא מצינו שואל שיהא אסור בשאלתו וכו' כיון שאין כל הנאה שלו אינו נעשה עליו אלא שומר שכר עכ"ל. לשיטת הרמב"ן בעלות לענין גבייה ולענין הקנאה שיש למלוה במשכון אינה מספיקה לחייבו באונסין, ורק בעלות של השתמשות כמו שיש לשואל דעלמא קובעת חיוב אונסין. מאידך רש"י והבעה"מ והראב"ד ס"ל שבעלות לגבייה ולהקנאה מחייבת באונסין בלי בעלות של השתמשות¹.

footnotes:
¹ ואין להקשות אליבם למה שוכר אינו חייב באונסין, די"ל דקנין שוכר אינו אלא קנין פירות בלי קנין הגוף, ואילו מלוה קונה קנין בגוף המשכון. ועוד שהשוכר אינו קונה אותו להקנות דשוכר אסור להשכיר ואילו המלוה יכול להקנותו וקנינו עדיף בכך משוכר. ואע"פ שהשוכר משתמש בחפצא מ"מ ע"ז שלם שכירות.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:77
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:77](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:77)

ועיין ברמב"ן במלחמות שם שהביא ראייה לשיטתו מאומן, וז"ל והם אמרו אומן קונה בשבח כלי ומקדשין את האשה ואינו אלא שומר שכר דתנן כל האומנין שומרי שכר הן עכ"ל. ועיין ב"ק (דף צח:) למ"ד אומן קונה בשבח כלי אם נתן לחרש עצים לעשות שידה ועשה מהן שידה ושיברו האומן פטור. וצ"ע שאם אומן פטור מלשלם על היזק שעשה בידים לשבח שהשביח כי השבח הריהו שלו ק"ו שפטור מלשלם על אבידת השבח מדין ש"ש. ובע"כ שהרמב"ן לא קאי על אבידת השבח שהרי האומן קנאו ופטור, אלא קאי על גופן של העצים כי האומן קונה רק את השבח. ומשמע שהרמב"ן סובר שאם אומן קונה בשבח כלי קונה נמי קנין בגופו של הכלי ולא רק בשבח. ועיין בקצות החושן (חו"מ ש"ו: ב') שדן בשיטת הרמב"ן באריכות. ולכאורה לפי הרמב"ן אומן קונה קנין גם בגופו של הכלי ולא רק בשבחו והוי ש"ש גם על גוף הכלי ואע"פ שיש לו בו קנין. ולפי"ז מבואר הדמיון דהרמב"ן למשכון, דהיינו דקנין בלי זכות השתמשות אינו מחייב באונסין. שקנין אומן בגוף הכלי הוי קנין שאינו גמור בלי זכות השתמשות ומשו"ה פטור מאונסין והוי רק ש"ש. ולכאורה מסברא סתבר לומר כשיטת הרמב"ן דהיאך שייך לומר דקנה את השבח בלי לקנות הכלי, דהא השבח מונח בצורת הכלי ומשתייך לגופו של הכלי. ובהכרח שחל לאומן קנין בגופו של הכלי עם הקנין שיש לו בשבחו. וחייב כש"ש על שמירת גוף הכלי ואילו על השבח אינו שומר כלל דהא השבח הוי לגמרי של האומן.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:78
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:78](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:78)

**ו.**
בדין בן שירש משכון אליבא דר' יצחק


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:79
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 82a:79](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/82a:79)

והנה לדעת אותם הראשונים (רש"י ראב"ד ובעה"מ) דס"ל שמלוה שלקח משכון שלא בשעת הלואה חייב באונסין אליבא דר' יצחק יל"ע מה יהיה הדין כשמת המלוה והניח בן קטן והמשכון נאבד ע"י אונס, האם הקטן חייב או פטור. ולכאורה זה יהיה תלוי ביסוד חיוב אונסין - האם הוא חל מדין קנין, דאזי י"ל דהואיל והקטן קנה את המשכון בירושה הריהו חייב. או"ד דחיוב אונסין חל מדין אחריות דשומר בדומה לשואל, ומאחר שקטן אינו בר שמירה הריהו פטור. והנה בפשטות דברי בעה"מ משמע דס"ל שהמחייב במשכון הוא הקנין הפשוט דהרי הוא שלו, ולפי"ז הדין יהא שקטן שירש משכון חייב באונסין. אך מהרמב"ן שהשיג עליו והעלה שאינו דומה מלוה לשואל, נראה שהוא הבין בבעה"מ שהמחייב הוא מדין שומר בדומה לשואל וא"כ י"ל דקטן שירש משכון הריהו פטור. ועוד נ"מ תהיה לענין דין בעליו עמו - דאם המחייב הוא מדין קנין אזי י"ל דבעליו עמו אינו מפקיע את החיוב, והריהו חייב. ואילו אם המחייב הוא מדין שואל ופרשת השומרין אזי אם בעליו עמו הריהו פטור.