## Reshimot Shiurim on Bava Metzia Daf 92b

###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 92b:1
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 92b:1](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/92b:1)

**גמ'. ואי אמרת משלו הוא אוכל בנו אמאי חייב אמר רבינא משום דמיחזי כמקח.** ונראה דאליבא דההו"א כשאומר הפועל ע"מ שיאכל בני בשכרי אין הפועל מקנה את הפירות לבנו אלא שמראה מקום לבנו שיאכל את הפירות במקומו, ולכן אין כאן מקח דהא ליכא הקנאה לבנו אלא רק נתינת רשות לאכול במקום אביו הפועל, ומשו"ה הבן פטור ממעשר. ובתירוץ הגמ' דמיחזי כמקח י"ל דהוי גזירה דרבנן כעין מראית עין משום דמיחזי כמקח. א"נ י"ל דלמסקנת הגמ' הפועל מקנה את זכותו לבנו לאכול ולפיכך הוי מקח (ועיין בשיטמ"ק).


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 92b:2
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 92b:2](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/92b:2)

**ת"ש השוכר את הפועל לעשות בנטע רבעי שלו הרי אלו לא יאכלו ואם לא הודיעם פודה ומאכילן, ואי אמרת משל שמים הוא אוכל אמאי פודה ומאכילן איסורא לא זכי להו רחמנא, התם משום דמיחזי כמקח טעות וכו'.**


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 92b:3
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 92b:3](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/92b:3)

נראה לבאר השקלא וטריא שבגמ' דבס"ד הגמ' נקטה דחל מקח טעות רק אם יש טעות בעיקר דעת הקונה ובדעת המקנה דיש חסרון בעיקר דעת המתחייב - וכגון שהקונה חשב שהוא קונה חפץ שלם ואילו המוכר נתן לו חפץ שיש לו חסרון ופגם דאזי יש חסרון בעצם דעת המתחייב של הקונה לקנות והוי מקח טעות. אולם אם יש טעות בענין צדדי שאינו חלק מעיקר דעת המקנה ודעת הקונה ליכא מקח טעות. ולפי"ז נראה דאי משלו הוא אוכל אזי י"ל דהאכילה היא חלק מעיקר הדעת מקנה ודעת המתחייב דהפועל, דהפועל חשב שיקבל שכר וגם יאכל וחל מקח טעות, ומשו"ה חייב הבעה"ב לפדות הנט"ר ולהאכילם. אמנם אי משל שמים הוא אוכל אזי האכילה אינה חלק מהדעת מקנה ודעת המתחייב דהפועל אלא מתנה היא מן השמים ואינה קובעת מקח טעות באופן דהוי איסורא ואינו יכול לאכול. דאע"פ שהפועל טעה שחשב בדעתו שיוכל לאכול מ"מ אין זה אלא טעות בענין צדדי ולא בעצם השכירות ולא הוי מקח טעות. ועיין בראב"ד בשיטמ"ק וז"ל אי אמרת משלו הוא אוכל ודאי מקח טעות הוא כמי שהתנה לו ארבעה ואינו נותן לו אלא שלשה, אבל משל שמים אינו מן התנאים שלו אלא חסד שמים הוא ואינו בכאן, ושני ליה אפילו הכי משום דמיחזי כמקח טעות הוא וכו' עכ"ל. ונראה דכוונתו כמש"נ. (וע"ע בשיטמ"ק בשם הרא"ש).


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 92b:4
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 92b:4](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/92b:4)

ועוד נראה לבאר דיש ב' דיני מקח טעות: א) כשיש אומדנא דמוכח שאינו משתמע לתרי אנפי דע"מ כך נשכרו, דהוי ליה כאילו התנו במפורש שע"מ כן נשכרו, דאזי אף אם הטעות היא בדבר צדדי ולא בדעת מקנה עצמה חל מקח טעות¹. ב) מקח טעות כשאין אומדנא דמוכח דהו"ל כאילו פירשו להדיא שע"מ נשכרו, אלא דיש אומדנא דיש כאן טעות בסמיכת דעת. והגמ' נקטה בהוה אמינא דמיירי שאין כאן אומדנא דמוכח דחו"ל כאילו התנו בפירוש שאינם נשכרים אא"כ יכולים הם לאכול, אלא דחל מקח טעות משום סמיכת דעת, דיש לפועלים טענה שבעל הבית היה צריך להודיעם שהפירות הם נטע רבעי. והמקח טעות הוא משום דהפועלים סמכו על השוכר שיודיעם והשוכר לא קיים את חובתו להודיעם, ולא משום דיש אומדנא דמוכח דהו"ל כאילו התנו שלא יעבדו אם אינם יכולים לאכול. אולם נראה דמקח טעות כזה חל רק בדבר שהוא מעיקר הדעת מקנה, ולכן אם פועל אוכל משלו והאכילה היא תוספת שכר בנוסף לשכירות אזי י"ל דהפועלים סמכו ע"ז ואם הבעה"ב אינו מודיע לפועלים שהפירות נגמרו מלאכתן למעשר או שהן נט"ר ואסורים באכילה חל מקח טעות, מכיון שלא הודיע בדבר שהוא חלק מהדעת מקנה וההתחייבות. אבל אי משל שמים הוא אוכל אזי ליכא דעת מקנה להקנות זכות אכילת הפירות לפועלים דהוי מתנה מן השמים, ולכן אין חובה על הבעה"ב להודיעם שהפירות נגמרו מלאכתן למעשר או דהפירות נט"ר, ומה שלא הודיעם לא נחשב למקח טעות. ומסיק הש"ס דמיירי כאן במקח טעות שחל משום אומדנא דמוכח - דהפועלים לא היו נשכרין אילו ידעו שאין להם היתר אכילה. ונראה שזהו כוונת הריטב"א (בשיטמ"ק ד"ה ואם לא הודיען) וז"ל פירוש דמקח טעות הוא שאילו הודיען לא היו נשכרין אצלו וכו' ומהדרינן דאפילו הכי מיחזי כמקח טעות שהרי היו סבורין שימצאו שם מה שיאכלו בתורת צדקה ועל דעת כן נשכרו לו מן הסתם עכ"ל. ומשמע דפירש דבס"ד הגמ' נקטה דחל מקח טעות משום שהיה לו להודיען וחל דין מקח טעות מחמת דיש טעות בסמיכת דעת שסמכו על הבעה"ב שיודיעם ולא הודיעם, וקמ"ל דחל מקח טעות משום דיש אומדנא דמוכח שלא היו נשכרין אילו ידעו שלא יוכלו לאכול.

footnotes:
¹ וכגון הציור שבגמ' (קידושין מט א) בההוא גברא דמכר קרקע אדעתיה למיסק לא"י דאם לא עלה לא"י המקח בטל אע"פ שלא התנה כן בפירוש דיש אומדנא דמוכח שמכר קרקעותיו רק ע"מ שיעלה לא"י.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 92b:5
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 92b:5](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/92b:5)

**תוס' ד"ה הכי גרסינן וז"ל ור"ח פ' אמאי פודה ומאכילן יאכלו בלא פדייה עכ"ל.** כלומר דאם אוכל משל שמים הא גופא הו"ל כפדיון דשמים מאכילו ומשמע דאזיל כמ"ד מע"ש ממון גבוה, דממון גבוה הוי יסוד האיסור דמע"ש ובכן מכיון שהפועל אוכל משמים הרי צריך להיות מותר במעשר שני גם בלי פדיון, דמדין פועל אוכל מממון שמים בפירות דאכל מעלמא וה"ה דיכול לאכול ממון גבוה דמע"ש, והוא חידוש. והגמ' מתרצת דאיסורא לא זכי ליה רחמנא, כלומר דאיסור נט"ר מונע את חלות זכות והיתר אכילת פועל מעיקרו דלא חל לפועל היתר אכילה כלל בדבר איסור ואפילו במע"ש ונט"ר.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 92b:6
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 92b:6](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/92b:6)

**גמ'. השוכר את הפועל לעשות בנטע רבעי שלו הרי אלו לא יאכלו ואם לא הודיעם פודה ומאכילן.** לכאורה צ"ע למה נקט המשנה "בנט"ר שלו", דלכאורה הוא הדין אם השכיר א' פועל לעשות בנט"ר של חבירו, ומסתימת לשון המשנה משמע דבנט"ר של חבירו אינו פודה ומאכילו והפועל אינו אוכל. ונראה דבאופן כזה אין חובה על הבעלים לפדות הנט"ר ולהאכיל את הפועל, דהרי הבעלים עצמם לא השכירוהו ולא הטעוהו, והפועל לא סמך בדעתו שיאכל מן הפירות. ועוד י"ל דאם א' השכיר פועל לעשות בשל חבירו שאין הפועל אוכל כלל מהפירות דבעה"ב ואפילו מפירות של היתר דהא הבעה"ב לא השכירו והתורה זכתה לפועל רק כשבעה"ב השכירו אך לא לפועל שאדם אחר השכירו ולא בעה"ב, ויל"ע בזה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 92b:7
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 92b:7](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/92b:7)

**גמ'. ת"ש קוצץ אדם על ידי עצמו על ידי בנו ובתו הגדולים וכו' ועל ידי אשתו מפני שיש להם דעת אבל אינו קוצץ לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הקטנים ולא ע"י בהמתו מפני שאין בהן דעת, קס"ד במעלה להן מזונות אי אמרת בשלמא משל שמים הוא אוכל משום הכי אינו קוצץ, אלא אי אמרת משלו הוא אוכל קטנים נמי נקוץ להו, הכא במאי עסקינן בשאין מעלה להן מזונות, אי הכי גדולים נמי, גדולים ידעי וקא מחלי וכו' צערייהו דבנו ובתו הקטנים לא זכי ליה רחמנא.** ועיין ברש"י ד"ה קוצץ ז"ל ליטול מעות ולא יאכל. ע"י עצמו בשביל עצמו. מפני שיש בהן דעת וידעי וקא מחלי עכ"ל. ומבואר דהפועל יכול למחול על זכות אכילתו אף למ"ד משל שמים הוא אוכל. וצ"ע לפי רש"י דמשל שמים הוא אוכל ר"ל דהוי מתנה מן השמים ואינו חוב שהבעל הבית חייב לפועל א"כ איך מועיל בזה מחילה. ועיין במנחת חינוך (מצוה תקע"ו אות ט') שהעיר דלכאורה המחילה חלה רק אליבא דר"י דסובר דמתנה ע"מ שכתוב בתורה תנאו קיים בדבר שבממון, ולפי"ז י"ל דהמחילה חלה בעצם השכירות דשכירות זו אין בה דין אכילת פועל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 92b:8
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 92b:8](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/92b:8)

והנה עיין בגמ' וז"ל אבל אינו קוצץ לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הקטנים ולא ע"י בהמתו מפני שאין בהן דעת, קס"ד במעלה להן מזונות אי אמרת בשלמא משל שמים הוא אוכל משום הכי אינו קוצץ, אלא אי אמרת משלו הוא אוכל קטנים נמי נקוץ להו עכ"ל. ולכאורה היה נראה לפרש דאי פועל משל שמים הוא אוכל היינו דהוי מתנה לפועל מן השמים א"כ אין האב יכול למחול על זכות בנו ובתו הפועלים, דהאב אינו בעלים על זכות האכילה. אמנם אי משלו הוא אוכל דהאכילה הוי שכר נוסף על דמי השכירות י"ל דכי היכי דהאב הוא הבעלים על שכירות בתו והדמים הם שלו ה"נ יכול למחול על זכות האכילה, (וכן משמע מפרש"י ד"ה אמאי אינו קוצץ וז"ל כי היכי דאגרייהו דידיה אכילתן נמי דידיה עכ"ל). אולם עיין ברש"י (ד"ה אי אמרת משל שמים הוא אוכל משום הכי אינו קוצץ) וז"ל ע"י עבדיו הקטנים דאין לפועל קטן זכות עד שיכניס לתוך פיו עכ"ל. ומשמע דס"ל כשיטת התוס' דהפועל קונה הפירות רק ע"י האכילה, ולפני האכילה ליכא זכות ממון, ולכן אין האב יכול למחול קודם לאכילה. ולכאורה רש"י היה צריך לפרש דאי משל שמים הוא אוכל אזי אין האכילה תוספת שכר אלא זכות בפ"ע שזיכתה התורה לפועל ולכן אין האב יכול למחול. ומרש"י משמע דאי הוי זכות ממון אזי האב או האדון הוי בעלים למחול בין אם הוי תוספת שכר או זכות ממון בפ"ע, אבל בממון שלא זכה בה עדיין אינו יכול למחול. וצ"ע בדברי רש"י דסותר את עצמו דבד"ה אלא אי אמרת משלו הוא אוכל כתב וז"ל דתוספת שכר הוא עכ"ל, דמשמע דאי הוי זכות אכילה בפ"ע אינו יכול למחול, וצ"ע.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 92b:9
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 92b:9](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/92b:9)

ובהמשך הגמ' איתא "דכולי עלמא בשלו הוא אוכל וכו' אי הכי קטנים נמי נקוץ להו, צערייהו דבנו ובתו הקטנים לא זכי ליה רחמנא", ונראה לומר דהגמ' מתרצת דזכות האכילה הוי זכות בפ"ע משום צער, ומשו"ה אין האב יכול למחול. ובהוה אמינא נקטה הגמ' דאי משלו הוא אוכל - האכילה הוי תוספת שכר על השכירות, ולכן האב יכול למחול, ולבסוף נקטה הגמ' דהוי זכות ממון בפ"ע, ומשו"ה אין האב יכול למחול זכות האכילה. משא"כ עבד דאין לו יד דמה שקנה עבד קנה רבו, ואי משלו הוא אוכל האדון יכול למחול. ואי משל שמים אז לא קנה העבד זכות האכילה ולכן אין האדון יכול למחול. ולפי"ז יתכן לתרץ דברי רש"י, דלעיל הגמ' הקשה דבמשנה איתא דאינו קוצץ אף ע"י עבד קטן ובשלמא אי משל שמים הוא אוכל משו"ה אינו קוצץ אבל אי משלו הוא אוכל מדוע אינו יכול לקצוץ, וכתב רש"י דאי משל שמים הוא אוכל אזי אין לקטן זכות אלא כשנותן לתוך פיו. וצ"ע מדוע לא פירש דאי משל שמים הוא אוכל אזי אין האכילה תוספת שכר ואין בזה מחילה. וי"ל דמיירי אף בעבד קטן ובעבד קיי"ל דמה שקנה עבד קנה רבו וא"כ אף אם הוי האכילה זכות ממון בפ"ע יכול האדון למחול. ולכן הוצרך רש"י לפרש דלא קנה העבד עד שיכניס לתוך פיו ולפני כן ליכא כלל זכות ממון ומשו"ה אין האדון יכול למחול. אולם לענין בתו י"ל דאי משל שמים הוא אוכל אין האכילה חלק מהשכירות ואין האב יכול למחול, וקס"ד דאי משלו הוא אוכל האכילה היא תוספת שכר וחלק מהשכירות ומשו"ה יכול האב למחול. והגמ' מתרצת דאי משלו הוא אוכל האכילה הויא זכות ממון נפרדת בפ"ע משום צער, ולפיכך אין האב יכול למחול זכות אכילת בתו הקטנה.