## Reshimot Shiurim on Bava Metzia Daf 93a

###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 93a:1
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 93a:1](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/93a:1)

קוצץ אדם על ידי עצמו על ידי בנו ובתו הגדולים וכו' אבל אינו קוצץ על ידי בנו ובתו הקטנים וכו' ולא על ידי בהמתו מפני שאין בהן דעת.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 93a:2
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 93a:2](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/93a:2)

מבואר במשנה שאי אפשר לקצוץ בבהמה שלא תאכל, וצ"ע לגבי מה סלקא דעתין דחלה מחילה בבהמה, דלכאורה בבהמה יש רק איסור לאו ד"לא תחסום שור בדישו" אבל אין לבהמה זכות ממון לאכול דתהני ביה מחילה, ודין אכילה דבהמה אינו אלא חלות איסור ומעשה עבירה דלא תחסום שור בדישו וא"כ איך ס"ד דתהני בזה מחילה. ועל כרחך צ"ל דאע"פ דדין אכילת בהמה הויא חלות איסור בלבד מ"מ האיסור דלא תחסום חל מחמת עצם השכירות, דהשכירות קובעת את האיסור. ודין קציצה ומחילה חל על עצם השכירות - שהשכירות תחול מבלי לחייב באיסור לא תחסום, ומהני מדין מתנה ע"מ שכתוב בתורה. אמנם צ"ע דלכאורה לפי ר' יהודה דמועיל מתנה ע"מ שכתוב בתורה רק בדבר שבממון י"ל דלא יועיל קציצה בבהמה דהוי תנאי בנוגע לאיסור, ועוד צ"ע דבבהמתו ליכא חלות שכירות וא"כ בבהמתו לא יפקע האיסור לא תחסום ע"י קציצה. וצ"ל דאה"נ בבהמתו דליכא חלות שכירות אין האיסור נפקע ע"י קציצה, אמנם בבהמת חבירו חל קציצה דחל חיוב ממון דמזונות ד' קבין לפרה והאיסור תלוי בחיוב ממון, והיכא שפקע החיוב ממון מדין מחילה פקע נמי האיסור. אולם לפי"ז מבואר דאף בבהמה חל זכות ממון לאכילה, ודלא כמש"כ הגר"ח זצ"ל בספרו בהל' מעילה (פ"ח ה"א) דבבהמה חל חלות איסור בעלמא, ורק לפועל חל זכות ממון. ולכאורה לפי"ז י"ל דעצם החיוב מזונות לפרה היה חל ביה מחילה דהוי חיוב ממון והא דקיי"ל במשנתנו דליכא קציצה בבהמה הוא משום שאי אפשר להפקיע את האיסור. ועיין ברמב"ם (פי"ב מהל' שכירות הי"ד) וז"ל פועל שהיה עושה הוא ואשתו ובניו ועבדיו והתנה עם הבעל הבית שלא יאכלו ממה שהן עושין לא הוא ולא הם הרי אלו אינם אוכלין במה דברים אמורים בגדולים מפני שיש בהם דעת והם מחלו אבל קטנים אינו יכול לפסוק עליהם שלא יאכלו שאינן אוכלין משל אביהם או משל אדוניהם אלא משל שמים עכ"ל. ויש לדקדק דהרמב"ם השמיט את ההלכה שאין קוצצין בבהמה. ויתכן דהרמב"ם סובר דבבהמה חלה מחילה על חיוב הממון ולא על האיסור והוי הלכה מיוחדת בבהמה שחל בה איסור דלא מהני בה מחילה, ולכן לא כלל הרמב"ם דין בהמה בהלכה זו בהדי הלכתה דמחילה בבניו. ולפי"ז י"ל שאם קצץ ועבר וחסם דעובר רק על הלאו דלא תחסום, אולם אינו חייב לשלם ד' קבין לפרה דהועילה המחילה עכ"פ לענין החיוב ממון.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 93a:3
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 93a:3](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/93a:3)

ועוד יתכן לפרש דקס"ד דתועיל מחילה לענין חיוב מזונות דד' קבין לפרה וג' לחמור דהוי חיוב ממון, וקמ"ל מתני' דהחיוב ממון תלוי בהאיסור ומאחר שאי אפשר למחול ולהפקיע את האיסור ד"לא תחסום שור בדישו" הוא הדין נמי דאי אפשר למחול החיוב ממון דמזונות לפרה, דחיוב הממון הוא תוצאה מהאיסור. ועיין בשיטמ"ק שכתב בשם הרשב"א (דף צ"ב: ד"ה וז"ל הרשב"א ולענין פסק הלכה וכו') וז"ל ולענין פסק הלכה אסיקנא דמשל שמים הוא אוכל והלכך אם אמר תנו לאשתי ובני אין שומעין לו. וקשיא לי דא"כ היכי קתני בברייתא לעיל החוסם את הפרה ודש בה משלם ד' קבין לפרה וג' קבין לחמור דהא לגבי פרה וחמור מאי דהוה הוה דכי זכי להו רחמנא לאכול אינהו בשעת מלאכה, וכיון דלא אכלי איסורא דעבד עבד ואמאי משלם לבעלים דהא לא גזל משל בעלים כלום. וליתא דודאי בדכוותה בעבדו ושפחתו אם חסמן בעל כרחם משלם הוא להם וכל שמשלם הוא להם תשלומין דבעלים נינהו ואפילו למ"ד משל שמים הוא אוכל שהרי לא אכל והוא הדין והוא הטעם בבהמתו עכ"ל. ונראה דבקושייתו נקט הרשב"א דאי משל שמים הוא אוכל אזי ליכא זכות ממון לפועל או לבהמה לאכול ואי חסמם לא יצטרך לשלם כלום, דרק עבר על איסור. והרשב"א מתרץ דאפילו למ"ד משל שמים הוא אוכל חל זכות ממון לפועל ולבהמה לאכול, ואי חסם את הפועל או את הפרה חייב לשלם מה שהיו ראויין לאכול¹. ומבואר מדבריו דחל זכות ממון לאכול אף בבהמה, והלאו דלא תחסום אינו רק חלות איסור בלבד אלא כולל נמי חיוב ממון לבעל הבהמה. ולפי"ז יתכן לפרש משנתנו דקמ"ל דאי אפשר למחול הך זכות ממון משום דזכות הממון תלוי בהאיסור, ומאחר שאי אפשר להפקיע את האיסור אף זכות הממון נמי לא פקע ע"י המחילה. ולפי"ז י"ל דלפי הרשב"א אי קצץ ועבר וחסם הבהמה ודש בה ילקה וישלם.

footnotes:
¹ ואמר רבינו זצ"ל דמבואר מדברי הרשב"א דס"ל דאף למ"ד פועל משל שמים הוא אוכל דחל זכות ממון לפועל בהפירות ולכן כתב דאי עבר וחסמן בעל כרחם משלם להם, וצ"ל דהרשב"א סובר דאי משל שמים הוא אוכל אע"פ שיש לפועל קנין וזכות ממון בגוף הפירות מ"מ אי אפשר לפועל להקנות הפירות לאחרים דהתורה זיכתה זכות ממון לפועל בלבד. ועוד אמר רבינו זצ"ל דמבואר מדברי הרשב"א דחל זכות ממון לבהמה לאכול ודלא כדברי הגר"ח זצ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 93a:4
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 93a:4](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/93a:4)

והנה לעיל (דף צא.) אמר רב פפא "משעת משיכה איחייב לה במזונות ומילקא לא לקי עד שעת חסימה" וכן פסק הרמב"ם (פי"ג מהל' שכירות הי"ב), ומשמע דס"ל דחיוב ממון חל בפני עצמו משעת השכירות ואינו תלוי באיסור. ולפי"ז י"ל שהבעלים יכולים למחול על הממון אך לא על האיסור, ודלא כמש"כ בדעת הרשב"א. אולם יתכן לומר שגם לרב פפא האיסור מחייב הממון, אך ר"פ סובר דלוקה ומשלם משום שאין החיובים חלין בב"א ואע"פ דהלאו מחייב המלקות והממון ושניהם תלויים במחייב אחד. ואילו אביי ס"ל דמאחר שיש כאן מחייב אחד הדין הוא דאינו לוקה ומשלם ואע"פ שחיוב הממון וחיוב המלקות אינן חלין בב"א. וכן מבואר מדברי הריטב"א (דף צא. ד"ה רב פפא אמר) שכתב וז"ל וכיון שאין חיוב המלקות באין כאחד חייב בשתיהן עכ"ל. ומשמע דס"ל דלרב פפא יש מחייב אחד של האיסור והממון, והא דלוקה ומשלם הוא משום שהחיובים אינן חלין בבת אחת. וע"ע בריטב"א (שם) דהשיעור דד' קבין לפרה הוי יותר משיעור מזונות של הפרה אלא היא שיעור מה שהיתה אוכלת כל היום כשהיא דשה בלא חסימה. ומזה נמי משמע דהמחייב של חיוב הממון הוא האיסור ומשו"ה חייב לשלם שיעור מזונות דכל היום ולא רק שיעור מזונות דשעת המלאכה, דאם החיוב מזונות הוא משום שכירות י"ל דאינו חייב אלא בשיעור מזונות שהיתה אוכלת בשעת דישה. ולפי"ז י"ל שאין הבעלים יכולים למחול על הממון כמו שאינם יכולים למחול ולהפקיע את האיסור, דחיוב הממון חל מחמת האיסור.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 93a:5
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 93a:5](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/93a:5)

**גמ'. שומרי פירות אמר רב לא שנו אלא שומרי גנות ופרדסין אבל שומרי גיתות וערימות אוכלין מן התורה קסבר משמר כעושה מעשה דמי. ושמואל אמר לא שנו אלא שומרי גיתות וערימות אבל שומרי גנות ופרדסין אינן אוכלים לא מן התורה ולא מהלכות מדינה קסבר משמר לאו כעושה מעשה דמי.** יש לעיין במחלוקת בין רב ושמואל דהרי בכל התורה קיי"ל דשומר הוי פועל וצ"ע מהו המחלוקת אי משמר כעושה מעשה דמי או לא. ונראה דכדי לאכול מן הפירות צריך שיהא הפועל מתעסק במלאכת הפירות - דיש צירוף בין מלאכתו לפירות, ובזה נחלקו האם משמר כעושה מעשה דמי או לא. ולפי"ז מבואר הדמיון שבגמ' לפרה דרק המתעסק בגוף הפרה מתטמא ומשו"ה דין הטומאה דשומר פרה תלוי במחלוקת שבין רב ושמואל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 93a:6
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 93a:6](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/93a:6)

**גמ'. מתיב רב אחא בר רב הונא המשמר את הפרה מטמא בגדים ואי אמרת משמר לאו כעושה מעשה דמי אמאי מטמא בגדים אמר רבה בר עולא גזירה שמא יזיז בה אבר.** יש לעיין ביסוד הדין דטומאת פרה - האם הפרה הוה המטמא או"ד דחל טומאה מאליה על מי שעוסק בפרה - דעוסק בפרה נטמא מעצמו. ולכאורה י"ל דמהשואת הש"ס לדין פועל דקא פריך דמפרה מוכח דמשמר כעושה מעשה דמי - מוכח דחל טומאה מאליה במי שעוסק בפרה אדומה, דאי הפרה עצמה הוה חפצא המטמא אזי אין לדמות דין זה לשומר פירות - דהנידון בשומר פרה הוא האם הפרה מטמאה רק כשנוגע בה או אף אם עוסק בה ואינו נוגע בה וזה נידון מסוים בדין טומאת פרה, ולכאורה לפי"ז אין לדמות דין פרה לשומר פירות - דבשומר פירות הנידון הוא אם נחשב לעוסק במלאכת הפירות שיחול דין אכילת פועל או לא והם ב' נידונים שונים. דבפרה מספק"ל האם הפרה מטמאה רק בנגיעה או אף שמטמאה מי שעוסק בה בשמירתה, ואילו בשומר פירות דנים האם הוי עוסק במלאכה ליחשב פועל לענין היתר אכילה, ומהו הדמיון בין שומר פרה לשומר פירות. אלא על כרחך מוכח שהעוסק בפרה נטמא מאליו, והגמ' מביאה ראיה דכי היכי דשומר הפרה נחשב לעוסק בפרה להיות טמא - דחל צירוף בין השומר לפרה וחל בו חלות שם עוסק בפרה ועי"ז נטמא מאליו, הוא הדין דחל צירוף בשומר פירות בין השומר לפירות דנחשב לעוסק במלאכת הפירות וחל ביה דין אכילת פועל. דדין אכילת פועל תלוי בעסק - דפועל אוכל מפירות שעוסק בהם.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 93a:7
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 93a:7](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/93a:7)

ועיין ברמב"ם (פ"ה מהל' פרה ה"ב) וז"ל כל מקום שנאמר בתורה בטומאות יכבס בגדיו לא בא ללמדנו שהבגדים שעליו בלבד הם טמאים אלא ללמד שכל בגד או כלי שיגע בו הטמא הזה בשעת חיבורו במטמאיו הרי הם טמאים אבל אחר שיפרוש ממטמאיו אינו מטמא בגדים וכו' עכ"ל, ומבואר דחל בטומאת פרה דין טומאה בחיבורין ולכאורה משמע דהפרה עצמה מהוה המטמא וע"כ חל דין טומאה בחיבורין. אמנם י"ל דבאמת דין טומאה בחיבורין אינו תלוי במטמא אלא דכל זמן שיש חיבור להתחלת הטומאה חל דין טומאה בחיבורין, ואין הטומאה חלה מחמת חיבור להפרה שהיא עצמה המטמא אלא הגברא הוא המטמא דטומאה בחיבורין וטומאת הגברא חלה מאליה. וכן משמע מלשון הרמב"ם (שם) וז"ל וכן כל העוסקין בפרה אם נגע בבגד או בכלי בשעת שחיטה או בשעת שריפה הרי הן טמאין, אבל אחר שיפרוש ממעשיה אע"פ שעדיין לא טבל אם נגע בכלי אינו מטמאו מפני שהוא ולד הטומאה והפרה עצמה אינה מטמאה לא אדם ולא כלים שנגעו בה אלא המתעסק בה בלבד הוא הטמא וטעון טבילה ומטמא בגדים כל זמן שעוסק בה עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 93a:8
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 93a:8](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/93a:8)

**משנה. ארבע שומרים הן שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר שומר חנם נשבע על הכל והשואל משלם את הכל ונושא שכר נשבעים על השבורה ועל המתה ומשלמין את האבידה ואת הגניבה.**


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 93a:9
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 93a:9](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/93a:9)

מבואר במשנה דשומר חנם חייב בפשיעה, ושומר שכר בגניבה ואבידה, ושואל חייב אף על האונסין. והנה יש לחקור ביסוד גדר החיוב דשומר לשלם עבור הפסד הפקדון האם משלם עבור אחריות החפצא - דשומר מקבל על עצמו אחריות להשיב החפצא לבעלים, או"ד דמשלם עבור המעשה שעשה שגרם להפסד הפקדון. ולכאורה פשיטא דיסוד החיוב דשואל הוא משום חיוב אחריות - דהרי שואל חייב באונסין ועל כרחך דחיובו אינו מחמת שמעשיו גרמו ההיזק, דהרי כשאירע אונס לא גרמו מעשיו את ההיזק ומ"מ שואל חייב, ומוכח דחיובו מדין קבלת אחריות. אולם יש לחקור לגבי שאר שומרים מהו יסוד המחייב לשלם - דין אחריות או מעשה השומר שגרם את ההיזק. ועיין בתוס' במס' ב"ק (דף נז. ד"ה כגון שטענו) דלשיטת הר"י שומר שכר חייב בגניבה ואפילו אי אירע הגניבה באונס גמור ומוכח דס"ל דיסוד חיוב ש"ש הוא מדין אחריות ולא מחמת מעשיו. ונראה לומר דספק זה תלוי במחלוקת הראשונים (עיין ברא"ש מס' פסחים פ"ק סימן ד') האם דוקא ש"ש שקיבל אחריות על חמצו של נכרי עובר בב"י וב"י או דאף שומר חנם עובר בב"י וב"י. ויתכן דיש חילוק בין חיוב דשומר חנם לחיוב דשומר שכר, דיסוד החיוב דש"ח הוא משום מעשיו דחייב רק על פשיעה, דעיין ברמב"ם (פ"ב מהל' שכירות ה"ג) שפסק דפושע מזיק הוא וז"ל יראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן חייב לשלם שאינו פטור בעבדים וקרקעות ושטרות אלא מדין גניבה ואבידה ומתה וכיוצא בהן שאם היה שומר חנם על מטלטלין ונגנבו או אבדו ישבע ובעבדים וקרקעות ושטרות פטור משבועה וכו' אבל אם פשע בה חייב לשלם שכל הפושע מזיק הוא וכו' עכ"ל. ונראה דאליבא דהרמב"ם שומר חנם חייב לשלם משום מעשיו שפשע וגרם להפסיד את הפקדון ופטור אי עביד שמירה פחותה דהמחייב דידיה הוא מדין מזיק דפושע כמזיק, ובשמירה פחותה פטור דתו לא הוי פושע ולא נחשב כמזיק. אמנם נראה דבשומר שכר המחייב הוא הקבלת אחריות על החפצא. ולפי"ז י"ל דרק שומר שכר חייב בב"י וב"י דמאחר דחיובו משום אחריות החפצא אזי נחשב כאילו החפצא של החמץ ברשותו וחייב בב"י וב"י, משא"כ בשומר חנם שחיובו מחמת מעשה הפשיעה יתכן דלא חשוב הפקדון ברשותו לחייבו בב"י וב"י. ולפי"ז יתכן שיש עוד נפ"מ בין החיוב דשומר חנם לבין החיוב דשומר שכר, דשומר חנם חייב לשלם משעת הפשיעה ואילו שומר שכר דחיובו חל משום קבלת אחריות משלם משעת משיכה.¹

footnotes:
¹ ועיין ברשימות שיעורים למס' שבועות ח"ב עמ' קצ"ב - קצ"ד, ובקצות החשן סימן רצ"א ס"ק א'. ועוד אמר רבנו זצ"ל דיתכן לחלק בין המחייב דשומר שכר למחייב דשומר חנם, דהמחייב דשומר שכר הוי אי קיום שמירה ופטור רק אם קיים חובת שמירה ומשו"ה ש"ש חייב בשמירה מעולה דבהכי חל קיום שמירה, משא"כ המחייב דשומר חנם הוא שגרם הפסד להבעלים דפושע כמזיק דמי ולכן אי עביד ש"ח שמירה פחותה פטור דלא נחשב פושע ואינו חייב משום מזיק.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 93a:10
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 93a:10](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/93a:10)

והנה יש לעיין מדוע לא קתני במשנה דשואל פטור במתה מחמת מלאכה. ובאמת יש לעיין בטעם הפטור דמתה מחמת מלאכה האם פטור מדין טענת פטור דלאו לאוקמא בכילתא שאילתה (עיין בגמ' צו ב), דהתורה פטרה שואל ממתה מחמת מלאכה דומיא דפטרה ש"ש מאונסין, או"ד דחל תנאי בהתחייבות שמירה דשואל מדין אומדנא דמוכח - דלא התחייב להיות שומר כלל כשמתה מחמת מלאכה. ועיין ברמב"ם (פ"א מהל' שאלה ופקדון ה"ב) וז"ל השואל בהמה מחבירו ומתה וטען השואל שבשעת מלאכה מתה אם היה המקום ששאלה לילך בו מקום שבני אדם מצויין שם יביא ראיה שמתה או נאנסה בשעת מלאכה ולא שינה בה ויפטר ואם לא הביא ראיה משלם, שאלה ממנו למלאות בה עפר שבחורבתו שאין העדים מצויין שם וכו' אם הביא ראיה יפטר אף משבועה ואם לאו ישבע השואל שבועת השומרים שמתה בשעת מלאכה ויפטר וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. ומבואר דחל חלות דין שבועת השומרים דנשבע שמתה מחמת מלאכה, ולכאורה מוכח דהוי טענת פטור דאם הפטור במתה מחמת מלאכה הוא משום דנחשב כאילו התנה דלא הוי שומר אי מתה מחמת מלאכה א"כ טענת מתה מחמת מלאכה היא טענה שאינו שומר, וליכא דין שבועה לישבע דלא הוי שומר. ולכאורה מוכח דהתורה פטרה שואל כשמתה מחמת מלאכה והוי טענת פטור ומשו"ה חל דין שבועה לישבע שמתה מחמת מלאכה. והנה עיי"ש ברמב"ם (פ"א מהל' שאלה ופקדון הל' א') וז"ל השואל כלים וכו' ואבד או נגנב אפילו נאנס אונס גדול וכו' חייב לשלם הכל וכו' בד"א כשנאנס שלא בשעת מלאכה אבל אם שאל בהמה מחבירו לחרוש בה ומתה כשהיא חורשת הרי זה פטור, אבל אם מתה קודם שיחרוש בה או אחר שחרש בה או שרכב עליה או דש בה ומתה כשהיא דשה או בשעת רכיבה הרי זה חייב לשלם וכן כל כיוצא בזה וכו' עכ"ל. ועיין במגיד משנה שכתב וז"ל וכבר השיגוהו בזה הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל והדין עמהם דודאי כל שלא עשה בה מלאכה יותר מדאי ולא שינה בה למלאכה אחרת ומתה מחמת המלאכה אפילו שלא בשעת מלאכה פטור שאל"כ היה להם להזכיר בגמ' מתה בשעת מלאכה ועיקר עכ"ל. ויתכן לומר דהרמב"ם הרמב"ן והרשב"א נחלקו בגדר הפטור דמתה מחמת מלאכה דלשיטת הרמב"ם מתה מחמת מלאכה הוי טענת פטור כאונס לשומר שכר, והרמב"ם סובר דהתורה רק פטרה את השואל אי מתה מחמת מלאכה בשעת המלאכה. משא"כ הרמב"ן והרשב"א ס"ל דמתה מחמת מלאכה הויא הפקעה של התחייבות שמירה דחל מדין תנאי (שחל מדין אומדנא דמוכח) שהתנה דאי מתה מחמת מלאכה לא הוי שומר, ומשו"ה ס"ל דחל הפטור אף כשמתה מחמת מלאכה שלא בשעת המלאכה עצמה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 93a:11
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 93a:11](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/93a:11)

**גמ'. אמר רב נחמן בר יצחק ארבע שומרים ודיניהם שלשה.** עיין בנימוקי יוסף (דף נז. מדפי הרי"ף ד"ה כך תיקנו משיכה בשומרים) וז"ל איכא מ"ד דכי מהניא משיכה בשומרים דוקא בשואל ובשוכר שכיון שהם משתמשין בגופו של כלי הו"ל כמכירה ליומיה ודין הוא שתקנה להם משכיתם כיון שהם זוכים בגופו של דבר, אבל ש"ש וש"ח שאין להם זכיה כלל בגופו של כלי ל"ל דתקנה להם משיכה עכ"ל. ונראה דיש חילוק בין המחייב דשוכר למחייב דשומר שכר, דבש"ש דאין לו זכיה בגוף החפץ המחייב הוי קבלת אחריות שמירה בשכר. משא"כ בשוכר המחייב הוא מדין בעלים דיש לשוכר זכיה וזכות השתמשות בגוף החפץ. ונראה לומר דאף בשואל אין המחייב קבלת אחריות דלמ"ד שואל שלא מדעת שואל הוי חל חלות דין אחריות דשאלה בלא קבלת אחריות שמירה דהרי הוא שואל שלא מדעת. ומוכח לכאורה דחל דין אחריות מדין בעלים - דמכיון דיש לשואל זכות השתמשות בחפץ הו"ל כבעלים וחייב באחריות.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 93a:12
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 93a:12](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/93a:12)

והנה יש לעיין בהא דקיי"ל דשומר שכר פטור באונסין דמדוע הוצרך ללמוד דין זה מגזה"כ דשבורה ומתה והרי קיי"ל בכהת"כ דאונס רחמנא פטריה מקרא ד"ולנערה לא תעשה דבר". ונ"ל דהפטור דאונס בכהת"כ הוא מחיוב שחל מחמת "רשעה" ומדין עונש דאזי נקטינן דאונס פטור דאין כאן "רשעה". משא"כ בחיוב תשלומין דשומר שאינו חל בתורת רשעה ועונש אלא מחמת קבלת אחריות ודעת מקנה ליכא פטור אונס דכהת"כ.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 93a:13
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 93a:13](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/93a:13)

אמנם לכאורה צ"ע בזה דעיין בגמ' בנדרים (דף כז.) "ההוא גברא דאתפיס זכוותאי בבי דינא ואמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלון הני זכוותאי איתניס ולא אתא אמר רב הונא בטיל זכוותיה אמר ליה רבא אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר". ומבואר דחל פטור אונס אף לגבי דעת מקנה - דמחילה חלה מדין דעת מקנה, ומאחר שנאנס ולא בא לא חלה המחילה, וחזינן שחל פטור אונס דכהת"כ אף לגבי התחייבות שחלה מדין דעת מקנה. ונראה לתרץ דהסוגיא בנדרים דנה על קיום התנאי באונס בשב ואל תעשה - וקיום התנאי באונס בשב ואל תעשה לא חשיב קיום. אולם אם קיום התנאי היה ע"י מעשה בקום ועשה י"ל דאף אם נתקיים התנאי באונס חשיב קיום התנאי. דיש ב' דינים בדין אונס: א) אונס חל כפטור עונשים אמנם אף באונס חל מעשה עבירה - ודין זה חל במעשה בקום ועשה שנעשה באונס. ב) אונס מהוה הפקעה מחלות שם מעשה עבירה - ודין זה חל כשנעשה המעשה עבירה באונס בשב ואל תעשה. ונראה דהסוגיא בנדרים מיירי בקיום התנאי בשב ואל תעשה ע"י אונס ואזי האונס מפקיע את עצם המעשה ולא חשיב שנתקיים התנאי, ועל כן יש טענת אונס ולא בטיל זכוותיה. ולפי"ז י"ל דבאונס בשב ואל תעשה חל דין אונס להפקיע דעת מקנה. והגר"ח זצ"ל היה רגיל לומר דאונס הוי מעשה עבירה והדין דאונס רחמנא פטריה אינו אלא פטור עונשין¹, ונראה לומר דזה נכון כשנעשה העבירה באונס בקום ועשה אמנם בשב ואל תעשה פקע שם מעשה מיניה ולא חשיב שנעשה מעשה עבירה בכלל.

footnotes:
¹ ועיין ברשימות שיעורים למס' בב"ק ח"א דף כח: ד"ה אונס הוא (עמ' קצ"ט, ר"א, ועמ' רי"ג - רי"ד), ואמר רבנו זצ"ל דיש להביא ראיה לדברי הגר"ח זצ"ל דאונס הוי רק פטור עונשים ואינו הפקעה ממעשה העבירה ממש"כ הרמב"ם פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ד וז"ל כל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג וכו' מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואצ"ל שאין ממיתין אותו בבית דין עכ"ל. ויל"ע מדוע הרמב"ם כתב שאינו נענש משום שעבר באונס ולא משום פקוח נפש וצ"ל דפקוח נפש חל מדין מתיר, והיכא דחל דין יהרג ואל יעבור ליכא מתיר דפקוח נפש. משא"כ אונס אינו מתיר אלא הוי פטור עונשין ולכן אף בג' עבירות דיהרג ואל יעבור חל דין אונס לפטור מעונש.