## Reshimot Shiurim on Bava Metzia Daf 99a

###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:1
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:1](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/99a:1)

גמ'. אמר שמואל בעבד עברי דלא קני ליה גופיה רב אמר אפילו תימא בעבד כנעני נעשה כאומר ליה הכישה במקל והיא תבא.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:2
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:2](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/99a:2)

עיין ברש"י (ד"ה נעשה) שביאר דבאומר הכישה במקל והיא תבא השואל מתחייב באונסין משיצתה מרשות הבעלים משום "דשעביד נפשיה משתצא מרשותו", והיינו שחל חיוב אחריות מדין תנאי והתחייבות של השואל. וכ"כ הראב"ד בשיטמ"ק ד"ה השואל וז"ל רב אמר אפילו תימה בעבד כנעני נעשה כאומר לו הכישה במקל והיא תבא ואני מקבל עלי אחריותה מיד כשתתחיל לבא, ועל זה התנאי שאלה ממנו, ושמענו שמתנה שומר חנם להיות כשואל ואף זה כמוהו עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:3
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:3](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/99a:3)

ועיין בתוס' (ד"ה כיון שיצתה וכו') שכתבו וז"ל לכאורה נראה דמיירי שיצתה מיד לסימטא או לצדי רה"ר דחשיב כאילו משכה שואל אבל יצתה מיד לרה"ר לא דמשיכה אינה קונה ברה"ר עכ"ל. ומבואר דהתוס' חולקים על רש"י והראב"ד וס"ל דחל חיוב האחריות מחמת קנין, ולא מדין תנאי דשעביד נפשיה להתחייב באונסין משיצתה מרשות הבעלים. ומבואר עוד בדברי התוס' דס"ל דהמשאיל יכול לפעול מעשה הקנין עבור השואל, דמשיצתה מרשות המשאיל לסימטא או לצדי רשות הרבים מתחייב השואל בקנין של המשאיל. ונראה דהתוס' אזלי לשיטתם למש"כ (בד"ה כך תיקנו) דאין השואל מתחייב באונסין מדאורייתא אלא בקנין משיכה ואינו מתחייב כשאמר "הנך לפני", וה"ה דס"ל דתנאי אינו מועיל ובעינן קנין. ויש כאן חידוש דין דקנין המשאיל מועיל לחייב את השואל דא"א לומר שהמשאיל שלוחו של השואל דלא חזרה שליחות אצל הבעל ואדם א' לא יוכל להיות המקנה והקונה בבת אחת. והוא דין מסוים בשמירה דקנין המפקיד מחייב את השומר כשרוצה בכך בלי חלות שליחות.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:4
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:4](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/99a:4)

**גמ'. אמר לך רב לא תימא נעשה כאמר ליה אלא אימא באמר ליה הכישה במקל והיא תבא.** יש לעיין בביאור השקו"ט שבגמ'. ונראה דלכאורה זה תלוי במחלוקת הראשונים בביאור הדין דשלחה לי ביד בנו וביד עבדו. דהנה הר"ן ביאר דמועיל הקנין מדין ערב, ולכאורה לפי"ד יש לבאר השקו"ט שבגמ' עפ"י דברי הריטב"א (המובא בשיטמ"ק) וז"ל שכל שאומר לחבירו שיוציא ממונו על פיו למקום שאינו משתמר או שיזרקנה לים וכיוצא בה ויתחייב בו מיד שעשה כן על פיו נשתעבד לו בההיא הנאה כאלו קבלו ממש ממנו ואב לכולן ערב וכדפירש רש"י פ"ק דקידושין. וכל שאמר כן בפירוש הכישה במקל והיא תבא ואתחייב אני לך דלכו"ע חייב דהו"ל כאומר זרוק מנה לים ואתחייב אני לך וכו' אבל הכא אע"פ שלא אמר ואתחייב אני לך אמר רב שהוא חייב דכיון דלהנאתו הוא אומר לו לשלחם מסתמא כאילו פירש ואתחייב אני לך דמי, משא"כ בזרוק מנה לים וכו' כיון שאין הזריקה לתועלתו של זה, והשתא אתי שפיר מאי דאמרינן שהאומר שלח לי ביד עבד כנעני כיון דרוב עבדים רשעים ואין להם ממון לשלם הרי זה כאומר להכישה לרה"ר או למקום איבוד. ומאן דמותיב לה בסמוך סבר דכיון דעבד בן דעת ואימת רבו עליו מקום המשתמר הוא חשוב וכיון שלא אמר ואתחייב אני לך פטור, ואמרינן לא תימא נעשה כאומר כלומר דהתם ודאי פטור דמקום המשתמר הוא אלא באומר לו בפירוש אמור לעבדך שיכישנה ויבא עכ"ל. ומבואר דהריטב"א סובר דרש"י פירש כהר"ן דסוגיין מיירי מדין ערב דחל בזרוק מנה לים ובאם עבד כנעני כמקום אבוד דמי או לא.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:5
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:5](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/99a:5)

אמנם לכאורה יותר נראה שרש"י ס"ל כפירוש הראב"ד, דכתב רש"י (בד"ה נעשה) וז"ל משיצאתה מחצירו של בעלים בין בלא שומר בין ע"י שומר עמדה ברשות שואל דשעביד נפשיה משתצא מרשותו והרי הכישה במקל עד אשר יצאתה מביתו עכ"ל. ומשמע דהתחייבות דשומר אינו חל מטעם קנין אלא מחמת הסתלקות הבעלים שיצאתה הפרה מרשותם ולכן התחייב השואל באחריות דשומר. ודומה לדין "הנך לפני" המחייב באחריות בלי חלות קנין אלא ע"י עצם המסירה לשמירה, דה"ה בהכישה במקל ויצאתה מרשות הבעלים השומר מתחייב באחריות בסילוק הבעלים. ולפי"ז י"ל דלפי ההו"א כששלח ביד עבד כנעני נהי דיד עבד כיד רבו דמי ועפ"י דין אין העבד יכול לעשות מעשה קנין יד מרבו לידו, מ"מ במסירה לעבד חלה הסתלקות הבעלים משמירת פרתם כשיצאתה הפרה מרשותם לרשות העבד שאין ידו נחשבת כרשות הבעלים לענין שמירת הפרה, ולכן השואל מתחייב מכיון שנסתלק בעל הפרה ויצאתה הפרה מרשות בעלים לרשות העבד לחייב את השואל. ואילו למסקנת הגמ' נקטינן דלא רק שיד עבד כיד רבו לגבי קנין, אלא אף רשות העבד הוי רשות רבו, והפרה לא יצאתה מרשות בעליה כשנמסרה לעבדו, ורק באמר להכישה ושתלך לרה"ר אזי יצאתה מרשות הבעלים והשואל משתעבד מחמת שנסתלקו הבעלים משמירה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:6
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:6](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/99a:6)

ותוס' (ד"ה כיון) נמנעו מפרש"י והראב"ד דס"ל שאין לדמות סוגיין לדין מתנה שומר להיות כשואל כי שם התחייב הש"ח בשעת קנין משיכה להיות כשואל משא"כ בסוגיין לפרש"י והראב"ד דחסר כאן מעשה קנין לחייב וגם ס"ל שאין לדמות סוגיין לדין "הנך לפני" כי שם נמסרה הפרה לשומר לשמרה, אך כאן ליכא שואל ולא נמסרה לו הפרה לשמירתו. ולפיכך פרשו התוס' שיש בסוגיין חידוש דין שהמשאיל עשה את מעשה הקנין בעד השואל, ובהכישה ויצאתה לרה"ר חל קנין משיכה מהמשאיל המחייב את השואל. וקנין המשאיל מועיל בלי חלות שליחות כי א"א לאדם אחד להיות גם המקנה וגם הקונה בבת אחת, אלא דיש כאן דין חדש והלכה מסוימת בהלכות שומרים שהמשאיל והמפקיד יכולים לעשות את מעשה הקנין בלי חלות שליחות כדי לחייב את השומר והשואל בשימרה ובאחריות הפקדון והשאלה. ולפי"ז נראה דהשקו"ט שבגמ' היא האם עבד כנעני דהמשאיל יכול לעשות את קנין השאלה לחייב את השואל כמו המשאיל, דלהו"א העבד יכול לעשות את הקנין ולמסקנא רק המשאיל יכול לעשותו ולא עבד כנעני שלו. ונראה דלכאורה זה תלוי במה שיש לחקור בדין יד עבד כיד רבו לענין קנינים, די"ל דעבד אינו יכול לעשות מעשה קנין אלא לרבו דאין לעבד יד לעצמו דיד עבד כיד רבו דמי. דיש להסתפק בגדר ההלכה דמה שקנה עבד קנה רבו, האם חל מעשה קנין לאדון ע"י העבד, או"ד דהעבד עושה מעשה קנין לעצמו אלא דחלות הקנין הוא לרבו. דאם נאמר דעבד עושה את עצם מעשה הקנין עבור רבו י"ל דמשו"ה אין העבד של המשאיל יכול לעשות מעשה קנין עבור השואל. אך אי נימא דבעלמא עבד עושה מעשה קנין לעצמו אלא דחלות הקנין חל לאדון אזי י"ל שיכול העבד לעשות מעשה קנין לחייב את השואל בשמירת הפרה, כי אינו קנין לזכות בעצמו ולרבו אלא לחייב את השואל בשמירת הפרה. ולמסקנא עצם מעשה הקנין של עבד כנעני אינו שלו אלא של רבו ואינו יכול לעשות בעצמו מעשה קנין לחייב את השואל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:7
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:7](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/99a:7)

**תוס' ד"ה אמר וז"ל פ' ר"ח דשמואל פליג עליה דרב וכו' עכ"ל.**


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:8
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:8](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/99a:8)

יש לעיין בביאור שיטת שמואל, ולכאורה זה תלוי בשיטות הראשונים הנ"ל. ונראה דאליבא דהר"ן דמיירי בקנין מדין ערב י"ל דשמואל חלוק על רב משום דבדין ערב נחלקו הראשונים (עיין בקידושין דף ח. ובחידושי הרמב"ן שם) האם דין ערב חל בזרוק מנה לים או"ד דחל רק בתנו מנה לפלוני, שדין תנו מנה לפלוני שייך רק בעבד עברי ולא בעבד כנעני דאין לו יד לעצמו. ואילו אם דין ערב חל בזרוק מנה לים אזי הוא חל אף בעבד כנעני וכדביאר הריטב"א. וי"ל דשמואל סובר דדין ערב חל רק בתנו מנה לפלוני ואילו לרב דין ערב חל אפילו בזרוק מנה לים.¹

footnotes:
¹ ולכאורה ביאור המחלוקת הוא האם דין ערב חל מחמת דנהנה הנאה בעלמא דאזי חל דין ערב אף בזרוק מנה לים. אולם אם נימא שדין ערב חל מחמת שקבלת אדם שלישי מצטרפת לשני אזי י"ל דחל דין ערב רק בתנו מנה לפלוני כשיש קבלת החפצא בידי פלוני ולא בזרוק מנה לים. (רבינו זצ"ל)


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:9
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:9](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/99a:9)

ואליבא דפרש"י והראב"ד י"ל דשמואל סובר שסילוק הבעלים אינו מחיל חלות שמירה ובעינן מעשה קנין להחיל חלות דין שמירה וכאן חסר מעשה קנין. ואילו לרב שמירה חלה אף בסילוק הבעלים בעלמא. ואילבא דתוס' י"ל דשמואל חלוק על רב שסובר שהמשאיל יכול לעשות מעשה קנין עבור השואל, דשמואל סובר שהשואל בעצמו צריך לעשות את הקנין המחייב.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:10
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:10](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/99a:10)

**תוס' ד"ה באומר וז"ל ואע"פ שעבדו מוליכה לא הוי שאילה בבעלים וכו' אבל הכא ששואל את עבדו הוה ליה כשואל שתי פרות דעבדו כבהמתו דמי עכ"ל.**


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:11
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:11](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/99a:11)

ונראה דהתוס' אזלי לשיטתם דס"ל דחל דין בבעלים מחמת מלאכת הבעלים (עיין בתוס' דף צד. ד"ה פרה במשיכה) ולא מחמת התחייבות הבעלים לעשות מלאכה בלי מלאכת הבעלים (וכשיטת הראב"ד בדף צד. ורבינו יהונתן בדף צז.), דלשיטת הראב"ד ורבינו יהונתן לא קשיא כלל קושיית התוס', דהכא ליכא התחייבות הבעלים למלאכה. ותירצו התוס' דלא הוי בעליו עמו דהעבד אינו עושה מלאכה מחמת ציווי המשאיל אלא דנשאל להשואל ולא חשיב שהבעלים הם במלאכה לשואל.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:12
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:12](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/99a:12)

ועיין ברמב"ם (פ"ד מהל' שלוחין ושותפין ה"ב) וז"ל האומנין שנשתתפו באומנות אע"פ שקנו מידם אינן שותפין. כיצד שני חייטים או שני אורגים שהתנו ביניהם שכל שיקח זה וזה במלאכתו יהיה ביניהם בשוה אין כאן שותפות כלל שאין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם. אבל אם היו לוקחין הבגדים בממון עצמן ותופרין אותן ומוכרין ולוקחין השתי והערב ממעותיהן ועורגין ומוכרין ונשתתפו במעות שלוקחין בו הרי אלו שותפין וכל מה שירויחו בשכר מלאכתן ובמשאן הרי אלו לאמצע עכ"ל. וכתב הראב"ד שם וז"ל ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחבירו בקנין כדין עבדים וכשם שמצינו באומרת יקדשו ידי לעושיהן עכ"ל. ומבואר שנחלקו הרמב"ם והראב"ד האם פועלים ואומנים יכולים להקנות את עצמן להקנות ידיהם למלאכה או"ד דרק יכולים להתחייב לעשות מלאכה. ולפי"ז יתכן לבאר דברי התוס' דס"ל דליכא דין בבעלים היכא שיש לשואל קנין בידיים של הבעלים ודין בעליו עמו חל רק היכא שיש התחייבות הבעלים למלאכה ואין גופם קנוי למלאכה. ולכן ליכא דין בעליו עמו בעבד דהמשאיל מאחר דיש לשואל קנין ידיים בהעבד.¹

footnotes:
¹ עיין בשיעורים לעיל (דף צד. תוס ד"ה פרה אות ג') בדין בעליו עמו בעבד עברי.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:13
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:13](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/99a:13)

**תוס' ד"ה כיון.**


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:14
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:14](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/99a:14)

בתוס' פירשו בב' אופנים או דמיירי שיצתה לסימטא ולצדי רה"ר דחשיב כאילו משכה השואל וקנאה. אי נמי דמיירי דמשכה ברה"ר ולענין להתחייב באונסין קניא משיכה ברה"ר אע"פ דלענין מקח לא קניא. ומבואר דיש ב' דיעות האם מועיל קנין משיכה ברה"ר לחייב שואל באונסין. ועיין בתוס' במס' ב"ק (בדף ע"ט. ד"ה או) שדנו האם גזלן קונה רק במשיכה לסימטא או אף ברה"ר, וכתבו שאין נראה לחלק בין קניית גנב להתחייב באונסין לשאר קניות, וס"ל דליכא קנין לגנב ברה"ר. אמנם התוס' במס' כתובות (דף לא: ד"ה וברשות הרבים נמי קנה) כתבו בשם הר"י דמשיכה ברה"ר קונה לגזלן להתחייב באונסין וז"ל דהא דקאמר דקני היינו לענין להתחייב באונסין אבל אינו קונה שיהיה שלו לגמרי עכ"ל. והנה יש לחקור בדין דלא מהני קנין משיכה ברה"ר האם זהו חסרון במעשה הקנין או בחלות הקנין, ונראה דאי נימא דמשיכה ברה"ר לא הויא מעשה קנין אז אף גנב אינו קונה במשיכה ברה"ר משא"כ אי הוי חסרון בחלות הקנין י"ל דהיינו רק לקנין גמור אבל חל קנין לגזלן להתחייב באונסין אף ברה"ר, וגנב וגזלן אינם צריכים משיכה לסימטא בכדי להתחייב באונסין. ויתכן דבזה נחלקו אף ב' הדיעות בתוס' דידן לענין שואל, דלדעה הראשונה אף שואל לא קנה במשיכה ברה"ר דאינו מעשה קנין כלל. ואילו הדעה השנייה סוברת דבעלמא משיכה אינה קונה ברה"ר משום דיש חסרון בחלות הקנין ולענין חלות חיוב אונסין חל הקנין. אמנם יתכן לפרש סברת התוס' דמועיל משיכה ברה"ר לחייב שואל באונסין באופן אחר, דבמקח וממכר חל קנין ע"י הכנסה לרשות הקונה ומשו"ה משיכה ברה"ר לא קני במקח וממכר. משא"כ בשומר חל חיוב אחריות במעשה קנין בעלמא המוציא את הפקדון מרשות הבעלים ובדעת השומר להתחייב באחריות אבל לא בעינן שיכניס השומר החפץ לרשותו בכדי להתחייב באחריות. ונראה דהנידון לענין גנב וגזלן תלוי האם חל חיוב אונסין מחמת מעשה קנין המוציא את החפץ מרשות הבעלים - דאזי חל חיוב אף במשיכה לרה"ר וכסברת הר"י. או דאף בגנב וגזלן בעינן מעשה קנין דכהת"כ - דהיינו הכנסה לרשותו ואינו מועיל משיכה ברה"ר אף לגנב וגזלן וכשיטת התוס' בב"ק הנ"ל. ברם יתכן לחלק בין שומר לגנב, די"ל דשומר קונה במשיכה לרה"ר משא"כ גנב, משום דקנין השומר חל בעיקר שיקבל השומר על עצמו חיובי השמירה ולכן מועיל מעשה קנין המוציא את הפקדון מבית הבעלים ולכן גם משיכה לרה"ר מחייבת את השומר, דהרי הפקדון יצא מרשות הבעלים. משא"כ בגנב דחייב רק היכא שמעשה הקנין מכניס את החפצא לרשותו שיהא החפצא גנוב ברשותו.¹

footnotes:
¹ ועיין ברשימות שיעורים למס' ב"ק דף עט. תוס' ד"ה או.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:15
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:15](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/99a:15)

**תוס' ד"ה וחבירו. וז"ל תימא דתניא בתוספתא בקע בקרדום של הקדש בא חבירו ובקע בו בא חבירו ובקע בו כולם מעלו וכו' ואין נראה לר"י נמי דהתם איירי בשלא נתכוונו לגזול אלא כל אחד דעתו להחזירו אחר בקוע ולא יצא לחולין אלא מה שנתכוון לגזול דהא קיי"ל שואל שלא מדעת גזלן הוי וקים ליה כוליה ברשותיה עכ"ל.**


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:16
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:16](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/99a:16)

עיין ברמב"ם (פ"ו מהל' מעילה ה"ג - ה"ד) וז"ל המועל בקדשי בדק הבית כיון שמעל בשגגה נתחלל הקדש וזה שנהנה אחריו פטור וכו' בד"א כשמעל בקדש והוציאו בתורת חולין והקנהו לאחר, אבל אם נהנה בו ופגמו ולא הקנה לאחר יש מועל אחר מועל. ואין מועל אחר מועל במוקדשים אלא בבהמה וכלי תשמיש בלבד. כיצד בקע בקרדום של הקדש ונהנה בפרוטה ופגם ובא חבירו ובקע בו ונהנה ופגם כולם מעלו. נטל הקרדום ונתנו לחבירו הוא מעל אבל חבירו לא מעל וכו' עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם דיש חילוק בין מעילה שחלה משום הוצאה - דהיינו שהוציא החפץ מהקדש והקנהו לאחר - דהך מעילה מוציאה את החפץ לחולין, לבין מעילה שחלה מחמת שנהנה מהקדש שאינה מוציאה את החפץ של הקדש לחולין. ומרן הגר"ח זצ"ל ביאר דלשיטת הרמב"ם יש ב' דינים במעילה: א) דין מעילה של הנאה שאין בה דין גזילה ואינה מוציאה לחולין, ב) דין מעילה של הוצאה שחלה משום גזילה ומוציאה החפץ לחולין. ולפי"ז נמי מבואר דברי הרמב"ם (בפ"א מהל' שופר ה"ג) שכתב וז"ל שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אע"פ שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל. וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה, ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול, מצות לאו ליהנות ניתנו עכ"ל. דהרמב"ם דן האם חל בתוקע בשופר של עולה דין מעילה מדין גזילה - דגזל את הקול, וע"ז נקט דליכא מעילה בקול כלומר דאין בקול דין מעילה דחל משום גזילה מפני שאין בקול דין גזל וכמש"כ בתחילת ההלכה לגבי שופר הגזול. ועוד הוסיף שאין דין מעילה חל משום שנהנה מהקדש משום דמצות לאו ליהנות ניתנו. ומוכח דלהרמב"ם יש שני דינים במעילה - מעילה מדין גזילה ומעילה משום הנאה. ולפי"ז נראה דהתוס' הקשו דמדוע קיי"ל בתוספתא שאם בקע בקרדום של הקדש ובא חבירו ובקע בו וכו' שכולם מעלו, והרי חלה מעילה מדין גזילה המוציאה את החפץ לחולין, ואפילו אם לא נתכוונו לגזול מ"מ הוי גזילה מדין שואל שלא מדעת גזלן הוי, וא"כ מהראוי שהחפץ יצא לחולין. ועיין בראב"ד (פ"ו מהל' מעילה ה"ג - ה"ד) שהשיג על הרמב"ם "אבל בכלי המוקדשים אם הראשון נהנה בו ופגם שוב אין בו מועל", וסובר דכל מעילה בקדשי בדק הבית מוציאה את החפץ לחולין, ואין חילוק בין מעילה דהוצאה ובין מעילה משום הנאה. ומשמע דס"ל דאף במעילה שמשום הנאה חלה המעילה מדין גזילה ומוציאה את החפץ לחולין. ויתכן דהתוס' ס"ל כהראב"ד והקשו דמכיון שנהנה יצא הקרדום לחולין מדין גזילה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:17
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:17](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/99a:17)

ובישוב קושיית התוס' היה נראה לתרץ דאע"פ שחל בשואל שלא מדעת חיובי גזילה מ"מ אין לו קניני גזילה, וכן מבואר משיטת הראב"ד (בשיטה מקובצת ב"ק דף צז.) דאע"פ דשואל שלא מדעת חייב כגזלן לענין מתה מחמת מלאכה מ"מ אין בו דין שינוי קונה משום דאין לשואל שלא מדעת קניני גזילה¹. ויתכן דרק קניני גזילה מוציאים את ההקדש לחולין, ומשו"ה חל הוצאה לחולין במעילה של הוצאה שחל בה קניני גזילה, ואילו במעילה שמשום הנאה ליכא הוצאה לחולין שאין בה קניני גזילה.

footnotes:
¹ ולפי"ז אמר הגר"ח זצ"ל דאע"פ שלולב הגזול פסול כל ז' מדין מהבב"ע לולב השאול שלא מדעת כשר בשאר ימי החג שאין בו קניני גזילה, ורק לולב הגזול דחל בו קניני גזילה פסול כל ז'. והגר"מ זצ"ל אמר דבגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינה ברשותו, היינו רק בגזילה ממש שחל בה קניני גזילה - וקניני גזילה מפקיעים את החפץ מרשות הנגזל. ואילו בשואל שלא מדעת דליכא קניני גזילה שפיר יכול הנגזל להקדישו.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:18
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:18](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/99a:18)

ובתוס' במס' קידושין דף נה. (ד"ה אין מועל אחר מועל) תירצו וז"ל ולא קשה מידי דהא דאמרינן הכא דאין מועל אחר מועל היינו כשהוא סבור שהכלי של חבירו ואז הוא מתכוון לגוזלה היכא דנתנו לחבירו, כדין שליחות יד בפקדון, דהיכא דמתכוין להוציאו מרשות לרשות נקרא גזלן על כל הפקדון אפילו לא הוציאן אלא מקצתן, אבל האי דתוספתא דקאמר בא חבירו וביקע בו בא חבירו דכולן מעלו מיירי דכל חד וחד יסבור שהוא שלו ואין מתכוון להוציא מרשות לרשות אלא ליהנות ולהניחו אחר ההנאה, ואז כשיהנה לא ימעול אלא כפי טובת הנאה שיש לו במלאכה, ומשום הכי אמרינן שלא יצא לחולין ומעלו כולן, אבל נתנו לחבירו וחבירו לחבירו לא מעל אלא הראשון שהוציא מרשות לרשות ונהי דסבר שהיא שלו מ"מ מתכוין להוציאו מרשותו לרשות חבירו עכ"ל. ומבואר דאין מעילה מוציאה לחולין אלא היכא דסבר שאין החפץ שלו ונתכוון להוציא החפץ מרשותו לרשות חבירו. ואילו בתוספתא מיירי דהו"ל שואל שלא מדעת וקסבר שהחפץ הוי שלו, ולא נתכוונו להוציאו מרשות לרשות אלא שנתכוין ליהנות בלבד, ומשו"ה לא יצא לחולין וכולן מעלו. ונראה לבאר דשואל שלא מדעת דקסבר דהחפץ הוי שלו אינו חייב מדין גזלן מכיון דקסבר שהחפץ שלו, ואע"פ דשיטת התוס' (ב"ק דף עט. ד"ה נתנו לבכורות בנו) היא דחל חיוב גניבה וגזילה היכא דנטל דבר שאינו שלו וקסבר שהוא שלו, מ"מ שואל שלא מדעת אינו חייב מדין גזלן אלא היכא דנטל החפץ ע"מ להחזירו וידע שאין החפץ שלו, משא"כ היכא דקסבר שהוא שלו אינו חייב מדין גזלן, ומעל רק משום שנהנה מהקדש, ומשו"ה אינו מוציא החפץ לחולין, דרק מעילה מדין גזילה מוציאה לחולין.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:19
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:19](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/99a:19)

ונראה דזוהי נמי כוונת התוס' שלפנינו שתירצו וז"ל דתוספתא איירי בגזברים המסורות להן קרדומות של הקדש דכל אחד מעל לפי שנהנה ואינו יוצא לחולין שהרי לא נתכוונו להוציא מרשות שהוא שם עכ"ל. ונראה דר"ל דהגזבר נהנה אלא שסבור היה שהקרדום הוא שלו ומשו"ה אינו גזלן מדין שואל שלא מדעת, וחלה מעילה של הנאה בלבד שאינה מוציאה לחולין.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:20
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:20](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/99a:20)

והנה הרמב"ם כתב (פ"ו מהל' מעילה ה"ז) וז"ל הנוטל פרוטה של הקדש על דעת שהיא שלו לא מעל עד שיוציא אותה בחפציו או עד שיתן אותה במתנה עכ"ל. והנה הראשונים נחלקו בדין מי שלקח חפץ וכסבור שהוא שלו אם חייב מדין גנב או לא. ולפום ריהטא שיטת הרמב"ם היא דחייב משום גניבה (עיין ברמב"ם פ"ב מהל' גניבה הט"ז), וא"כ צ"ע למה פסק שלא מעל הנוטל הקדש על דעת שהוא שלו. וי"ל דהרמב"ם מבחין בין גניבה בעלמא לבין מעילה. דבגניבה בעלמא מעשה הגניבה לבדו מחייב ולכן חייב בכל אופן שגנב ואף היכא דקסבר שהחפץ הוא שלו. משא"כ במעילה אף שהלקיחה מרשות הקדש מחייבתו מדין גזילה אין היא מחייבת אא"כ עבר נמי על איסור המעילה. והיכא דקסבר שהחפץ הוא שלו לא עבר על איסור מעילה דהו"ל מתעסק, ומכיון שלא עבר על איסור מעילה לא מעל ואין החפץ יוצא לחולין. ומש"כ הרמב"ם בסוף ההל' שאם הוציא אותה בחפציו מעל י"ל דבאופן זה אינו מתעסק שכן הו"ל למידע דשל הקדש הוא ועבר באיסור המעילה.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:21
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:21](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/99a:21)

**בא"ד. וז"ל ובמשאיל קורדום לחבירו דקאמר הכא, היה נראה לר"י לכאורה שיצא כל הקורדום לחולין בשאלה זו, ולכך חבירו מותר לבקע בו לכתחילה, ומ"מ לא מעל אלא לפי טובת הנאה שבו אע"פ שההפסד כולו להקדש וכו', וע"כ נראה לו יותר שאינו יוצא לחולין אלא אותה הנאה שנותן לשואל, ומותר לבקע עד זמן השאלה ולא יותר ובנותנו לחבירו דעלמא מעל לפי כולה עכ"ל.**


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:22
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:22](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/99a:22)

והנה לפי הדיעה הראשונה של הר"י אע"פ שיצא כל הקרדום לחולין מ"מ אינו משלם אלא לפי טובת הנאה שנהנה, ולכאורה היה נראה דס"ל דתשלומי מעילה אינם מדין תשלומי גזילה אלא דמשלם עבור ההנאה שקיבל ולכן אע"פ שגורם הפסד להקדש על כל הקרדום מ"מ אינו משלם אלא כפי טובת הנאה. ולכאורה סברתם משום דהתשלומין הוויין כפרה על איסור ההנאה של מעילה¹, ונראה עוד דס"ל דכשם שמזיק הקדש פטור (עיין בתוס' ב"ק ו ב ד"ה שור רעהו) ה"ה דהגוזל מהקדש פטור מתשלומין מדין חיוב גזילה ואינו משלם אלא מחמת איסור הנאה, ומשו"ה משלם רק כפי טובת ההנאה. אולם עיין בתוס' בכתובות (דף ל: ד"ה זר שאכל תרומה) שחילקו בין תשלומי קרן וחומש בזר שאכל תרומה בשוגג לבין תשלומי קרן וחומש במעל מהקדש, דהאוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם ואינו נפטר משום קלבד"מ, ואילו האוכל חמץ של הקדש במועד בשוגג לא מעל דקלבד"מ, וז"ל התוס' דשאני שוגג דתרומה משום דתשלומין דידיה כפרה ולא ממונא כדאמרינן במס' תרומות (פ"ו מ"א) דאם רצה כהן למחול אינו יכול למחול משום דלא הוי ממון אלא כפרה, ואפילו אכל תרומת עצמו דלא גזל מידי משלם כפרה לעצמו וחומש לכהן, ולכן לא שייך קלבד"מ לפוטרו מכפרה, אבל קרן וחומש של הקדש אינו משום כפרה, אלא משלם ממון שגזל הקדש עכ"ל. ומבואר מדבריהם דתשלומי מעילה אינם חלות כפרה על איסור ההנאה אלא תשלומי גזילה להקדש עבור ההפסד שהקדש הפסיד. ולכוארה דבריהם סותרים לדיעה הראשונה של הר"י בתוס' דידן. אמנם יתכן לפרש ההו"א של הר"י באופן אחר, דאע"פ שסובר דתשלומי מעילה הויין תשלומי גזילה מ"מ משלם רק כפי טובת הנאה. דבגזילה מהקדש חל גזילה רק בנוגע להנאה שנהנה מכיון דעצם החפצא אינו נגזל, דבהקדש קיי"ל דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, ולכן אין מעשה המעילה נחשב למעשה גזילה לגבי עיקר החפצא. וחל דין תשלומין רק עבור גזילת התשמישים וההנאה.² אולם למסקנא סובר הר"י דמיירי שלקח הקרדום וכסבור שהוא שלו ואין הלקיחה גזילה משום דקסבר שהוא שלו, וחל מעילה מדין נהנה ומשלם טובת הנאה בלבד מדין מעילה של הנאה.

footnotes:
¹ עיין ברמב"ם (פ"א מהל' מעילה ה"ג) שסובר דהלאו של מעילה נלמד מהפסוק "לא תוכל לאכול בשעריך" ואילו הראב"ד ס"ל דהלאו הוא מקרא "דהיא בתרומת הקדשים לא תאכל" דשניהם הווים איסוה"נ ולא איסורי גזילה.
² ועיין עוד בס' רשימות שיעורים למס' שבועות ונדרים ח"א בענין מעילה (עמ' ר"א - ר"ד).


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:23
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:23](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/99a:23)

**בא"ד. וז"ל ואין להקשות איך מותר לבקע כיון שמעורב באתו קרדום חולין והקדש ומאי שנא ממשכיר בית והקדישו דאם דר בו השוכר מעל בשביל שמעורב חלקו בשל הקדש וי"ל כיון שהשאילו ומעל בשאלה יצאת כל הנאת בקוע לחולין ואין מעורב בה מן הקדש כלום עכ"ל.**


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:24
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:24](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/99a:24)

ובביאור דבריהם נראה לפרש בב' אופנים, א) דס"ל דמעילה מהווה מחלל ומתיר של קדש ומשו"ה אחרי שהראשון השתמש בקרדום ומעל הותר ההשתמשות בקרדום. משא"כ בהשכיר בית לחבירו והקדישו אם דר בו השוכר מעל אמנם לא חל דבר להתיר השתמשות השוכר ומשו"ה מעל. ב) י"ל דבשכירות בעלמא יש לשוכר זכות השתמשות אמנם אין לו קנין הגוף לפירות דעיין ברמב"ם (פכ"ג מהל' מכירה ה"ח) וז"ל ומה הפרש יש בין הקונה שדה זו לפירותיה ובין השוכר שדה מחבירו שהקונה שדה לפירותיה יש לו לנטעה או לזרעה כל זמן שירצה או להובירה והשוכר אינו כן כמו שיתבאר בענין שכירות ואין השוכר רשאי להשכיר אבל הקונה מקנה לאחרים כל מה שקנה עכ"ל. וביאר הגר"ח זצ"ל דמבואר מדברי הרמב"ם דלשוכר חל קנין פירות וזכות השתמשות בשדה ומשו"ה אין השוכר רשאי להשכיר, משא"כ הקונה שדה לפירותיה קנה קנין הגוף לפירות ומשו"ה הוי בעלים להקנות מה שקנה לאחרים. ולפי"ז יתכן לבאר דברי התוס' דמכיון דיש לשוכר רק קנין פירות וזכות השתמשות כשהמשכיר הקדיש את ביתו אסור לשוכר לדור בבית מפני שמשתמש בגוף דבר דהוי הקדש. משא"כ במעילה בקרדום המעילה מוציאה את הקרדום עצמו להשתמשות של ביקוע וא"כ המועל קונה את החפצא דהקרדום לפירותיו - דהיינו להשתמשות של ביקוע. ומשו"ה כשנשתמש ובקע בקרדום אינו נחשב למי שנשתמש בדבר של הקדש כלל ואין הקדש מעורב בהשתמשותו.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:25
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:25](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/99a:25)

**גמ'. כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרים.** יש לעיין בהשוואת הגמ' דכשם שתיקנו משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרים, דצ"ב מהו ההשוואה ביניהם. ונראה דר"ל דבלקוחות תיקנו שאין מעות קונות אלא משיכה, דתיקנו דמעשה קנין כסף אינו מועיל לקנות החפץ והקונה צריך להכניס הדבר הנקנה לרשותו ע"י משיכה. וה"ה דבשומר תיקנו שאין השומר חייב עד שיכניס הפקדון לרשותו ע"י משיכה. ועיין ברש"י במס' ב"ק דף עט. (ד"ה תיקנו משיכה בשומרים) שפירש וז"ל שלא יתחייב שומר בשמירה עד שימשוך עכ"ל. ומשמע דאין השומר חייב באחריות אלא ע"י קנין משיכה. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ב מהל' שכירות ה"ח) וז"ל כדרך שתיקנו חכמים משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרין, האומר לחבירו שמור לי זה ואמר לו הנך לפני הרי זה שומר חנם עכ"ל. ומבואר דחל חלות חיוב שומר בהנך לפני, והרמב"ם השווה חיוב אחריות שחל בהנך לפני לחיוב אחריות שחל במשיכה. ונראה דלשיטת הרמב"ם תקנת משיכה בשומרים אינה דין שתיקנו דבעינן חלות מעשה קנין כדי להתחייב מדין שומר דא"כ היאך יתחייב בהנך לפני והרי ליכא בזה שום מעשה קנין. ועל כרחך דהמחייב דשמירה אינו הקנין אלא שהפקדון נמסר לשומר לשמירה, ומשו"ה סובר הרמב"ם שחל חיוב שמירה ב"הנך לפני" - דב"הנך לפני" חל מסירת הפקדון לרשות השומר. ולפי הרמב"ם תקנת משיכה בשומרים לא הויא תקנה דבעינן מעשה קנין אלא דחלה חיוב שמירה במסירה והכנסת הפקדון לרשות השומר. אמנם י"ל דלפי רש"י קנין משיכה מעכב בחלות שם שומר דלא חל חיוב שמירה אא"כ משך השומר הפקדון, דס"ל דהמחייב דשמירה הוי הקנין של השומר, וחל לשומר מקצת קנין בגוף הפקדון, ומשו"ה קיי"ל דהשומר חמצו של חבירו עובר בבל יראה ובל ימצא (פסחים דף ה:), דיש לשומר קנין בגוף החמץ המחייבו בב"י וב"י.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:26
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:26](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/99a:26)

והנה הגר"מ זצ"ל העיר דבגמ' פסחים (ה:) מבואר דשומר חמץ עובר בב"י וב"י גם לפי המ"ד שסובר דגורם לממון לאו כממון דמי, ואילו בנוגע לקרבן איתא בירושלמי (פ"ב פסחים ה"ב) דבעל הקרבן עובר ב"י וב"י למ"ד גורם לממון כממון דמי, וצ"ב מאי שנא בעל קרבן משומר. ותירץ הגר"מ זצ"ל דהאחריות דשומר חלה מחמת הקנין שיש לו בפקדון, ומשו"ה חייב לכו"ע ואף למ"ד גורם לממון לאו כממון דמי. משא"כ בעל הקרבן חייב באחריות משום נדרו ולא מחמת הקנין שיש לו בקרבן ומשו"ה אינו עובר בב"י וב"י אלא למ"ד גורם לממון כממון דמי.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:27
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:27](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/99a:27)

ועיין ברא"ש (פ"ח אות ט"ו) שסובר דהאחריות של שומר חלה בהנך לפני אלא שיכול לחזור בו עד שימשוך וז"ל דמשעה שמשך לא מצי למיהדר ביה, אבל להתחייב באונסים אפילו קודם משיכה נמי וכו' וסברא גדולה לחלק בין חזרה לחיוב אונסין, דלענין חזרה ברשות הבעלים קיימא כל זמן שלא עסק בה השומר דבר הקונה וכו' אבל לענין חיוב אונסין מיד שסלק בעל הבהמה שמירתה מעליה מדעת השומר קמה לה ברשות השומר לשומרה עכ"ל. ונראה דהרא"ש סובר דיש ב' דינים בשומר: א) חיוב אחריות שחל בקבלת התחייבות שמירה על עצמו בלי חלות קנין ובעלות בחפצא, ב) חלות קנין ובעלות בחפצא שחל ע"י משיכה, והיכא שחל לשומר קנין בחפצא של הפקדון שוב אינו יכול לחזור בו.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:28
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:28](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/99a:28)

ועיין בתוס' ד"ה כך וז"ל ש"ח בלא משיכה חייב בפשיעה וכו' דהנך לפני שומר חנם וה"ה שומר שכר גניבה ואבידה, ואי אשואל קאי מדאורייתא נמי לא קני אלא במשיכה וכו' אלא לענין חזרה קאמר דשוכר ושואל מיד שמשכו הבהמה אין הבעלים יכולים עוד לחזור עכ"ל. ומבואר דהתוס' ס"ל דש"ח וש"ש מתחייבים באחריות משעת קבלת השמירה על עצמם ואילו שואל מתחייב באחריות דאונסין רק במשיכה. ונראה דס"ל דשואל שאני משאר שומרים דעלמא משום ששואל חייב באונסין מחמת קנין שאלה שיש לו בחפצא ולכן צריך לעשות קנין משיכה כדי להתחייב באונסין. משא"כ ש"ח וש"ש מתחייבים באחריות מחמת קבלת השמירה ומשו"ה חייבים בהנך לפני. והנה עיין בתוס' במס' ב"ק דף יא. (ד"ה אין שמין) דלמ"ד אין שמין לשואל השואל קנה קנין בחפץ משעת השאלה, וז"ל וה"ט דמ"ד אף לשואל כיון דחייב באונסין נמצא שקנאו משעה שהוציא מיד הבעלים והדמים הוא דנתחייב כמו גנב וגזלן עכ"ל. ולפי"ז מבואר דלמ"ד אין שמין לשואל שואל חייב באחריות דאונסין מדין קנין כגנב וגזלן¹, ומשמע דלמ"ד שמין לשואל אין לשואל קנין בחפץ השאול וחייב באונסין מדין קבלת אחריות כשאר שומרים. ועיין בגמ' כתובות (דף לד:) דנחלקו האם שואל חייב באונסין משעת משיכה או משעת אונסין, ולכאורה זה תלוי בהנ"ל דאם שואל חייב באונסין מדין קנין אזי י"ל דשעת המשיכה היא המחייבת, משא"כ אם שואל חייב באונסין מדין קבלת אחריות כשאר שומרים י"ל דחייב כשעת האונס כדין שאר שומרים.

footnotes:
¹ ועיין בתוס' במס' יבמות דף סו: ד"ה אבל שכתבו בשם הר"י דכהן ששאל פרה מאכילה בתרומה, ומוכח דחל קנין לשואל בגוף הפרה. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ט מהל' תרומות ה"ח) שפירש באופן אחר.


###### Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:29
[Reshimot Shiurim on Bava Metzia 99a:29](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Bava%20Metzia/r/99a:29)

ועיין בנימוקי יוסף (דף נז. מדפי הרי"ף ד"ה כך תיקנו משיכה) וז"ל ואיכא מ"ד דכי מהניא משיכה בשומרים דוקא בשואל ובשוכר שהם משתמשין בגופו של כלי הו"ל כמכירה ליומיה ודין הוא שתקנה להם משיכתם כיון שהם זוכים בגופו של דבר, אבל ש"ש וש"ח שאין להם זכיה כלל בגופו של כלי ל"ל דתקנה להם משיכה וכו' עכ"ל. ונראה דהנמו"י סובר דרק בשוכר ובשואל חל חלות קנין בגוף הדבר ומשו"ה לאחר משיכה אינם יכולים לחזור, משא"כ בש"ח וש"ש ליכא חלות קנין ולכן שפיר יכולים לחזור. ועוד כתב שם הנמו"י וז"ל מהני משיכתו למשכיר שאין שוכר יכול לחזור בו אבל שואל לא הוה מסתברא הכי דנהי דמשמשך אין משאיל יכול לחזור בו שואל מיהא יכול לחזור בו דעיקר שאלה לצורכו הוא וכדאמרינן דכל הנאה שלו. אבל הרא"ה ז"ל כתב שאף בשואל השוו מדותיהן ואינו יכול לחזור בו עכ"ל. ונראה לבאר דהרא"ה סובר שחיוב השואל באונסין הוי זכות שקנה המשאיל בשעת השאלה תחת זכות הקנין שהקנה לשואל להשתמש בחפצא ששאל. ולפיכך אין השואל יכול לחזור בו כי חיוב אונסין הוי זכות שקנה המשאיל בעצם השאלה ודומה לזכות המשכיר בדמי שכירות. מאידך הדיעה הראשונה בנמו"י חולקת ע"ז, דס"ל שאין למשאיל קנין לאונסין שחל בעצם השאלה - אלא שכ"ז שמשתמש השואל בשאלה וכל ההנאה שלו הריהו חייב באחריות דאונסים, ולכן אם השואל חוזר בו מהשתמשותו הריהו פטור מאונסים¹.

footnotes:
¹ ועיין ברשימות שיעורים למס' ב"ק ח"ב דף עט. ד"ה כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות (עמ' תפ"ח - תצ).