## Reshimot Shiurim on Berakhot Daf 15a

###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:1
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:1](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:1)

גמ'. ז"ל א"ל רבינא לרבא חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר מי שאין לו מים לרחוץ ידיו מקנח ידיו בעפר ובצרור ובקסמית וכו' כל מידי דמנקי עכ"ל. מבואר בגמ' דבק"ש ותפלה בדיעבד כשאין לו מים לרחוץ ידיו מקנח ידיו בעפר או בצרור או בכל דבר המנקה, וכן פסק הרמב"ם (פ"ג מהל' ק"ש ה"א) וז"ל הגיע זמן קריאה ולא מצא מים לא יאחר קריאתה וילך לבקש מים אלא מקנח ידיו בעפר או בצרור או בקורה וכיוצא בהן וקורא עכ"ל, (וכן פסק בפ"ד ה"ב מהל' תפלה לגבי תפלה).


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:2
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:2](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:2)

והנה יש להסתפק האם מועיל קינוח ידיו בעפר או בצרור היכא שאין לו מים ליטול ידים לאכילה. ויתכן דדין זה תלוי במח' שבין הרמב"ם והראב"ד, דכתב הרמב"ם (פ"ח ה"ח מהל' אבות הטומאות) וז"ל שלמה המלך ובית דינו גזרו על כל הידים שיהיו שניות ואע"פ שלא ידע בודאי שנטמאו מפני שהידים עסקניות, ולא גזר שלמה על הידים טומאה אלא לקדש ואח"כ גזרו ב"ד של אחריו אף לתרומה עכ"ל. והשיג שם הראב"ד וז"ל ואח"כ גזרו על אכילת חולין שצריך נטילת ידים עכ"ל. ונראה דנחלקו בגדר תקנת נט"י לאכילת חולין - דלשיטת הראב"ד גדר חיוב נטילת ידים לאכילה הוא כדי לטהר את הידים, דב"ד של אחריהם הרחיבו תקנת נט"י לתרומה - שהיא משום טומאה אף לאכילת חולין. מאידך הרמב"ם סובר דרק באכילת תרומה חלה נטילת ידים כדי לטהר הידים, ואילו לאכילת חולין יסוד דין נט"י הוא משום זוהמא ונקיות וכנט"י לתפלה וק"ש. והראיה לכך ממה שהשווה הרמב"ם (פ"ו מהל' ברכות ה"ב) נט"י לאכילה ותפלה וק"ש שכתב וז"ל "כל הנוטל ידיו בין לאכילה בין לקריאת שמע בין לתפלה מברך בתחילה אשר קדשנו במצותיו וציונו על נטילת ידים שזו מצות חכמים היא שנצטוינו בתורה לשמוע מהן שנאמר על פי התורה אשר יורוך" עכ"ל. ועוד יש לדקדק ממ"ש "שזו מצות חכמים" כלומר דהויא תקנה אחת דיסודה משום נקיות וזוהמא ואינה גזירה מדין טומאה. ולפי"ז י"ל דלשיטת הראב"ד היכא שאין לו מים לא יועיל קינוח בצרור או בעפר, דמכיון דנט"י משום טומאה בעי דוקא מים לטהר את ידיו, משא"כ לשיטת הרמב"ם י"ל דכמו שמועיל קינוח בעפר וצרור לתפלה וק"ש ה"נ מועיל לענין אכילה.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:3
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:3](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:3)

והנה יש להסתפק עוד האם האוכל פת בלי נטילת ידים עובר על איסור אכילה מדרבנן או שרק ביטל מצוה דרבנן של נט"י. ועיין בגמ' (חולין דף קו.) "אמר ר' יצחק בר אשיאן נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה ועוד משום מצוה מאי מצוה, מצוה לשמוע דברי חכמים". ונראה דהראב"ד ס"ל דקיי"ל דתיקנו נט"י לחולין משום סרך תרומה, ולשיטתו הסברא דסרך תרומה אינה רק סיבת התקנה בלבד אלא גם גדר התקנה, דהיינו דחכמים הרחיבו תקנת נט"י לתרומה שידים שניות לטומאה אף לחולין, ונטילת ידים לאכילת חולין יסודו משום טהרת הידים. ולפי"ז י"ל דלדעת הראב"ד האוכל פת בלי נט"י עובר על איסור אכילה מדרבנן בדומה להאוכל טהרות בטומאת הידים. ומאידך י"ל דלשיטת הרמב"ם חיוב נט"י לחולין הוה תקנה ומצוה בפ"ע משום נקיות וזוהמה בדומה לנט"י לתפלה וק"ש. ופסק כלישנא דנט"י לחולין משום מצוה, כלומר מצוה לשמוע דברי חכמים (וכמש"כ בפ"ו מהל' תפלה הי"ב), ולשיטתו האוכל מבלי נטילת ידים רק ביטל מצוה מדרבנן.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:4
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:4](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:4)

ברם יש לעיין בשיטת הרמב"ם האם חובת נט"י לחולין הוי רק מצוה מדרבנן, או"ד דרבנן תיקנו נמי איסור לאכול בלי נטילת ידים. ונפ"מ לאונן שפטור מן המצוות, ועכ"ז חייב באיסורים האם מותר לו לאכול בלי נטילת ידים¹. וכן יש לומר דיש נפ"מ בחולה שצריך לאכול ביוה"כ או בת"ב, דיל"ע האם נוטל את ידיו לאכילה או"ד דמכיון שיוה"כ ות"ב אסורים ברחיצה י"ל שיאכל בלי נטילת ידים. ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' שביתת עשור ה"ג) שפסק דבזמן שתקנו טבילה לבעלי קרי מותר לבעל קרי לטבול ביוה"כ כדי להתפלל דלא חשיב טבילת בעל קרי להתירו להתפלל כרחיצה של תענוג. ולפי"ז י"ל לגבי נטילת ידים שאם יסוד דין נט"י הוא להתיר האיסור לאכול בלי נט"י, מותר לחולה שאוכל ביוה"כ ליטול את ידיו לאכילה דלא חשיב רחיצה של תענוג. משא"כ אי נט"י לאכילה הויא רק מצוה ותקנת חכמים בעלמא, יל"ע האם היא מותרת ביוה"כ ותשעה באב או לא.

footnotes:
¹ ועיין בפתחי תשובה יו"ד סימן שמ"א ס"ק ד'.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:5
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:5](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:5)

והנה פסק המחבר (או"ח סימן קס"ג סעיף א') שאם אין לו מים מצויים לפניו בריחוק יותר מד' מילין שלט ידיו במפה ואוכל פת בלי נטילת ידים, וצ"ע בגדר הך דינא, שלט ידיו במפה שאם מועילה מפה לחולין למה אין מברכין עליו. ונראה לתרץ שיש ב' דינים בנט"י לחולין: א) איסור לאכול פת בלי נטילת ידים, ב) מצוה מדרבנן ליטול ידיו לאכילה. ונראה דאע"פ שהאוכל במפה לא קיים מצות נט"י, מ"מ מועילה המפה שלא יעבור על איסור אכילה בידים שאינן נטולות.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:6
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:6](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:6)

והנה נתבאר דלשיטת הראב"ד נט"י לאכילת פת חולין היא משום טומאת ידים. ויל"ע לפי"ז בזה"ז שכולנו טמאי מת היאך מועלת נט"י. ואולי י"ל דהראב"ד מודה דבזה"ז נט"י לאכילה אינו אלא משום נקיות בלבד. א"נ י"ל שסובר שמועלת נטילת ידים להפקיע טומאת ידים אע"פ שכל גופו עדיין טמא משום טומאת מת. ולפי"ז יל"ע בדין מי שנטל ידיו לסעודה ובאמצע הסעודה נגע ידיו בספר מכתבי הקודש ונטמאו ידיו כשניות לטומאה האם צריך לחזור וליטול את ידיו כדי לסלק טומאת ידים. דאי נימא דבזה"ז אף לשיטת הראב"ד נט"י לחולין הוא רק משום נקיות י"ל שאינו צריך לחזור וליטול את ידיו, דכבר נטל קודם לסעודה וידיו עדיין נקיות הן. משא"כ אם נאמר דלדעת הראב"ד אף בזה"ז נט"י הוא משום טומאה י"ל שאם נגע בספר מכתבי הקודש באמצע הסעודה שצריך לחזור וליטול את ידיו. ורבינו אמר שפעם אחת סעד עם דודו מרן הגרי"ז זצ"ל ונגע הגרי"ז זצ"ל באמצע הסעודה במגילת אסתר והחמיר ליטול ידיו שנית וכפסקו של החיי אדם (כלל מ' אות כ') דבכה"ג נוטל את ידיו אבל אינו מברך¹.

footnotes:
¹ ועיין בביאור הלכה סימן קס"ה ד"ה לחזור וליטול ידיו וכו' שדן בדברי החיי אדם.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:7
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:7](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:7)

**גמ'. וז"ל רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא, והני מילי לק"ש אבל לתפלה מהדר וכו' עכ"ל.** פירש רש"י (ד"ה לק"ש) וז"ל בעידנא דק"ש שזמנה קבוע פן יעבור הזמן אבל לתפלה דכל היום זמנה הוא צריך למהדר אמיא עכ"ל. ועיין ברמב"ם (פ"ד מהל' תפלה הל' א' - ב') וז"ל חמשה דברים מעכבים את התפלה אע"פ שהגיע זמנה טהרת ידים וכיסוי הערוה וטהרת מקום תפלה וכו' טהרת ידים כיצד רוחץ ידיו במים עד הפרק ואח"כ יתפלל עכ"ל. ומבואר דסובר שנט"י מעכבת התפלה, ומשמע שאם התפלל בלי ליטול ידיו במים או לקנח ידיו בצרור צריך לחזור ולהתפלל. אמנם לגבי ק"ש משמע שהרמב"ם סובר דנטילת ידים אינה מעכבת והוי רק חיוב לכתחילה, וז"ל (פ"ג ה"א מהל' ק"ש) הקורא את שמע רוחץ ידיו במים קודם שיקרא עכ"ל. וצ"ע מ"ש ק"ש שנט"י אינה מעכבת מתפלה שנט"י מעכב בה. ועוד צ"ע דבפ"ג מהל' ק"ש (ה"ב) פסק הרמב"ם "אין קורין לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא אע"פ שאין בו צואה ולא בבית הקברות ולא בצד המת עצמו וכו' וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא", וצריך ביאור מ"ש נט"י לק"ש שאם קרא ק"ש בלי נט"י שאינו חוזר וקורא, מהקורא ק"ש במקום שאין קורין בו שחוזר וקורא. ונראה דבק"ש ותפלה חלין ב' דינים: א) דין הכשר מקום, ב) דין הכשר הגברא. וי"ל דחלות דין הכשר מקום מעכב בתרוויהו, וכדמבואר ברמב"ם (פ"ג ה"ב מהל' ק"ש) דאם קרא ק"ש במקום שאין קורין בו חוזר וקורא. וכן בתפלה פסק בפ"ד ה"א מהל' תפלה ובפ"ד מהל' תפלה הל' ח' - ט') שאם התפלל במקום שיש צואה שצריך לחזור ולהתפלל. אמנם לגבי חלות דין הכשר הגברא יש חילוק בין ק"ש לתפלה דבתפלה הכשר הגברא מעכב, וע"כ נט"י מעכבת לתפלה דנטילת ידים מהווה חלות הכשר הגברא, משא"כ בק"ש אין הכשר הגברא מעכב קיום מצות ק"ש. והנראה לומר בביאור החילוק ביניהם כי בתפלה חלות שם חפצא של התפלה תלוי במעשה הגברא, שע"י כוונתו חל החפצא של תפלת שחרית, מנחה, מעריב, וכן חלות שם תפלת חובה או נדבה תלוי בכוונתו, ומבואר שאין חלות שם תפלה חלה מאליה אלא שהיא תלויה במעשה האדם וכוונתו. ולפיכך י"ל דמכיון דבתפלה נאמרה ההלכה של "הכון לקראת אלוקיך" דהיינו דבעי הכשר הגברא להתפלל, ולכן בתפלה אמרינן דהכשר הגברא להתפלל מעכב, ואם התפלל בלא הכשר והכנה תפלתו תועבה, וכדמבואר בגמ' (דף כב:) שאם התפלל ומצא צואה במקומו תפלתו תועבה, ובתוס' (שם ד"ה והא) פירשו דמיירי במקום שהיה לו להסתפק שמא יש שם צואה, וכך פסק הרמב"ם (פ"ט מהל' תפלה ה"ט) "התפלל ומצא צואה במקומו הואיל וחטא מפני שלא בדק עד שהתפלל חוזר ומתפלל במקום טהור", ומשמע מדבריהם שתפלתו תועבה משום שהתפלל מבלי לבדוק אם ראוי להתפלל באותו מקום והוי חסרון בהכשר הגברא להתפלל ולא משום חסרון בהכשר עצם מקום להתפלל. ומבואר שחסרון הכנה לתפלה מעכבת ובלי הכנה והכשר לתפלה תפלתו תועבה. משא"כ בק"ש כשאין מניעה ואיסור, חלות שם קריאת שמע חלה מאליה, שהרי קרא ק"ש ככתבה. ובק"ש אין חלות הכשר הגברא מעכב, וע"כ פסק הרמב"ם דנט"י מעכבת בתפלה ואינה מעכבת בק"ש¹.

footnotes:
¹ ועיין ברמב"ם פ"ד מהל' תפלה ה"ג וז"ל בד"א שאינו מטהר לתפלה אלא ידיו בלבד בשאר תפילות חוץ מתפלת שחרית אבל בשחרית רוחץ פניו ידיו ורגליו ואח"כ יתפלל עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד "לא ידעתי רגליו למה". וכתב ברבינו מנוח דהרמב"ם סובר דמכיון דתפילות כנגד תמידים תקנום וכהן חייב לקדש יו"ר קודם להקרבת התמיד ואם לא קידש יו"ר עבודתו פסולה, והדין נותן שגם לתפלה יהא אדם רוחץ פניו ידיו ורגליו קודם תפלת השחר. ומבואר דנט"י לתפלה היא מעין קידוש ידים ורגליים, וי"ל דמשום כך היא מעכבת בתפלה, משא"כ בקר"ש שאינה אלא משום נקיון בלבד.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:8
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:8](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:8)

**גמ'. וז"ל דתניא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא עכ"ל.** פירש רש"י (ד"ה בלבו) וז"ל שלא השמיע לאזנו עכ"ל. ומשמע דמיירי שהוציא בשפתיו אלא דלא השמיע לאזנו ובכהאי גוונא יצא, משא"כ אם הרהר בלבו ולא הוציא בשפתיו דלא יצא. אמנם עיין ברמב"ם (פ"א ה"ז מהל' ברכות) וז"ל כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו עכ"ל. ומבואר שהרמב"ם חולק על רש"י וסובר דיצא ברכהמ"ז ע"י הרהור (וכ"כ הכס"מ שם). ברם צ"ע בשיטת הרמב"ם דלגבי ק"ש פסק (בפ"ב ה"ח מהל' ק"ש) שלא יצא יד"ח ע"י הרהור בלבו דצריך להוציא בשפתיו (עיין בכס"מ פ"ב ה"ח מהל' ק"ש) ומשמע דסובר הרהור לאו כדיבור דמי, וצ"ע מ"ש ברכהמ"ז דפסק שיצא ע"י הרהור.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:9
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:9](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:9)

ונראה לתרץ דבק"ש נאמר דין קיום קריאה ככתבה, ולכן לגבי ק"ש אינו מועיל הרהור כדיבור, דלא הוי קריאה ככתבה אא"כ יוציא בשפתיו. משא"כ לגבי ברכות דלא נאמר דין ככתבה, ומשו"ה יוצא ע"י הרהור.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:10
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:10](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:10)

**גמ'. וז"ל תנן חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה עכ"ל.** רש"י מפרש (ד"ה לא יתרום) דלכתחילה לא יתרום משום שאינו שומע הברכה שמברך, ומשמע שאם תרם ובירך - תרומתו תרומה ויצא אף ידי הברכה. ומשום דהברכה היא מדרבנן, ורק דלכתחילה אמרינן שיתן לאחר לתרום ולברך בשבילו, דמכיון שאם יברך החרש יצא יד"ח הברכה רק בדיעבד - דאינו שומע הברכה שמברך - לכן מוטב שיתרום חבירו ויברך - דאזי יוצא יד"ח הברכה לכתחילה. אמנם מתוס' (ד"ה אי) משמע שפירשו דכוונת הגמ' "שאם תרם תרומתו תרומה" - היינו שיצא יד"ח מצות הפרשת תרומה אבל אם החרש תרם ובירך בעצמו לא יצא ידי הברכה, דלתוס' הא דמתרצת הגמ' "אבל תרומה משום ברכה הוא וברכה דרבנן ולא בברכה תליא מילתא", הכוונה היא דרק משום שהברכה היא מדרבנן לכן אין הברכה מעכבת מצות ההפרשה, ואילו היה חיוב הברכה מה"ת אזי הברכה היתה מעכבת בקיום מצות הפרשת תרומה. (וכן מבואר מדברי התוס' הרא"ש דף טו. ד"ה אבל תרומה), ולפי התוס' י"ל דלר' יוסי דחרש שתרם יצא ידי הפרשת תרומה אע"פ שלא יצא יד"ח ברכה, וחרש אינו מברך כלל. אמנם רש"י מפרש תירוץ הגמ' דתרתי קאמר, חדא דשאני ברכהמ"ז דהוי דאורייתא - וע"כ צריך להשמיע לאזניו - משא"כ ברכת המצות דהוי מדרבנן. ועוד דברכות המצוות אינן מעכבות.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:11
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:11](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:11)

ונמצא שנחלקו רש"י ותוס' בביאור ההלכה שאם עבר ותרם תרומתו תרומה, דלרש"י הכוונה היא שאם עבר ותרם ובירך יצא יד"ח הפרשת תרומה ויד"ח ברכת המצוה, ואילו להתוס' יצא ידי חובת הפרשה בלבד.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:12
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:12](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:12)

ויש לעיין בשיטת התוס' דמדוע ס"ל שאם ברכת המצות הן מה"ת אזי דהברכה מעכבת בקיום מצות הפרשת תרו"מ, ואם לא יצא יד"ח הברכה אף מצות הפרשה לא יצא. ונראה מכאן שהתוס' ס"ל דיש איסור לעשות מצוה בלי ברכה והברכה חלה מדין מתיר, ומשו"ה סברי שאם עשה המצוה מבלי לברך עליה לא יצא יד"ח, וע"כ צריך החרש ליתן לכתחילה לפקח לתרום ולברך בשבילו. ומדברי הרמב"ם נמי משמע דברכת המצוות חלין מדין מתיר שכתב (פ"א מהל' ברכות ה"ג) "וכשם שמברכים על ההנייה כך מברכים על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה", וצ"ב בהשוואת הרמב"ם בין ברכת נהנין לברכת המצוות. ונראה דר"ל דכמו שאסור ליהנות מן עוה"ז בלי ברכה דהברכה הויא המתיר ליהנות, כך יש איסור לעשות מצוה בלי ברכה. אמנם עיין בתוס' (דף יב. ד"ה לא) ובהגהות הגרע"א זצ"ל בגליון הש"ס (שם) דחילקו בין ספק ברכת הנהנין - דקיי"ל לחומרא, משום דהוי ספק איסור דאסור ליהנות מעוה"ז בלי ברכה, לבין ברכת המצוות - דאמרינן ספק ברכות להקל. ומשמע דלפי תוס' (שם) אין איסור לעשות מצוה בלי ברכה, וא"כ צ"ע לפי דבריהם אמאי אמרינן דחרש לכתחילה לא יתרום בעצמו, דאע"פ שלא יצא יד"ח הברכה מ"מ אין איסור לעשות המצוה בלי ברכה, ומדוע תעכב הברכה את קיום מצות ההפרשה¹.

footnotes:
¹ ויתכן לתרץ דהתוס' (לעיל בדף יב. ד"ה לא) סוברים כפי הנתבאר בשיעורים (עיין למעלה בשיעורים לדף ב. בענין מצות ק"ש בשחרית ובערבית אות ה', בביאור המחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד פ"ג מהל' מילה ה"ו בספק מצוה אם מברכין עליה או לא א) ונתבאר שם דאליבא דהראב"ד ברכת המצוה מצטרפת לקיום המצוה עצמה ואינה רק קיום מצות ברכה בפ"ע, אלא דהברכה חלה בעצם קיום המצוה עצמה, ולפי"ז יש ליישב דאף לפי התוס' דברכת המצוה אינה חלות מתיר מ"מ עדיף לכתחילה ליתן לפקח לתרום ולברך, דאם יתרום החרש לא יצא יד"ח הברכה ויהיה חסרון בעצם קיום מצות ההפרשה. ואילו אם יתרום פקח ויברך יקיים מצות ההפרשה בשלימותה.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:13
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:13](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:13)

**תוס' ד"ה ורבי יהודה. וז"ל ואי בהגיע לחינוך מאי טעמייהו דרבנן דאסרי הרי קריאת מגילה דרבנן ואמרינן קטן שהגיע לחינוך מדרבנן כגדול ופוטר דרבנן כדאמר לקמן דקטן מוציא אביו שלא אכל אלא כזית דהיינו דרבנן וי"ל שאני ברכת המזון שהיא חומרא יתירתא יותר מדאורייתא ובקל נפטרים ממנה כדאמרינן לקמן והם החמירו על עצמם או בכזית או בכביצה עכ"ל.** ותירוצם צ"ב דמהי הסברא לומר דמשום שהחמירו רבנן לחייב ברכהמ"ז בכזית משום הכי קטן שחייב מדרבנן מוציא גדול שאכל כזית, דמ"ש ממגילה דתרוויהו חייבים מדרבנן ואין קטן מוציא את הגדול.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:14
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:14](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:14)

ונראה לבאר דבריהם בהקדם הסוגיא לקמן (דף מח.) "ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא בהדי הדדי ומדקטל להו לרבנן לא הוה איניש לברכוי להו וכו' אייתיתיה לשמעון בן שטח אחוה וכו' יהבו ליה כסא לברוכי אמר היכי אבריך ברוך שאכל ינאי וחביריו משלו וכו' א"ר חייא בר אבא אר"י לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן". ועיין ברש"י (שם ד"ה עד) וז"ל ומכי אכל כזית דגן מיהא מפיק אע"ג דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא וכו' מיהו כיון דמיחייב מדרבנן מחויב בדבר קרינן ביה ומוציא רבים יד"ח, וא"ת בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמר הכי ההוא אפילו מדרבנן לא מיחייב דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכיה עכ"ל. ובתוס' שם (ד"ה עד) דחו דברי רש"י שלפי"ד שקטן הוי אינו מחויב בדבר קשה איך מוציא את אביו בברכהמ"ז היכא דאביו אכל כזית וחייב בברכהמ"ז מדרבנן (כמבואר בגמ' דף כ:). ותירצו התוס' "אלא נראה לחלק שקטן שאינו בר חיוב כלל דאורייתא אפילו אכל כדי שביעה הלכך אינו מחויב בדבר קרינן ביה ולכך לא מפיק ליה אי אכל שיעורא דאורייתא, אבל גדול שהוא בר חיובא כי אכל כדי שביעה מחויב בדבר קרינן ביה אפילו לא אכל כלל כדאמרינן כל הברכות אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין והיינו טעמה דכל ישראל ערבין זה בזה והוא הדין בברכהמ"ז אע"פ שיצא מוציא וכו', וכזית דגן אינו צריך אלא שיוכל לומר שאכלנו משלו". ומשמע דנחלקו רש"י והתוס' אם חיוב חינוך רמיא על האב לחנך את בנו במצוות או שהקטן עצמו מחוייב במצוות, דלרש"י חיוב חינוך מוטל על האב והקטן עצמו אינו מחוייב במצוות, וממילא הקטן הוי אינו מחוייב בדבר ואינו מוציא גדול שאכל כדי שביעה. ואילו התוס' ס"ל דהקטן עצמו מחוייב במצוות מדרבנן. אמנם לגבי גדול שאכל שיעור דאורייתא נחשב הקטן כאינו מחוייב בדבר, דלא יבוא לידי חיוב דאורייתא לעולם אפילו אם יאכל כדי שביעה. ולכן אינו מוציא את הגדול, דאינו בכלל ערבות.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:15
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:15](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:15)

ברם יש לדקדק מדוע נמנע רש"י מלפרש כפירוש התוס' דגדול שאכל כזית מוציא גדול שאכל כדי שביעה מדין ערבות, וקטן אינו מוציא גדול שאכל כדי שביעה משום שאינו בכלל ערבות. ונראה דפליגי רש"י והתוס' אם חל דין ערבות בברכהמ"ז. ובביאור המחלוקת נראה דנחלקו אם ברכהמ"ז דומה לברכת המצוות - משום דבתרוויהו חל עליו חובת ברכה, דהתוס' סברי דחל בברכהמ"ז דין ערבות כבברכת המצוות. ואילו לרש"י ברכהמ"ז דמי לברכת הנהנין, דבתרוויהו מעשה אכילת הגברא מחייבת הברכה - דאם לא אכל אינו מחויב לברך, וע"כ אין בה דין ערבות כברכת הנהנין.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:16
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:16](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:16)

והנה התוס' פירשו שגדול שאכל כזית שחייב בברכהמ"ז מדרבנן מוציא גדול שאכל כדי שביעה המחוייב בברכהמ"ז מדאורייתא משום ערבות, והטעם שצריך לאכול כזית הוא כדי שיוכל לומר שאכלנו משלו. ונראה בביאור דבריהם, דאע"פ שמדין ערבות חלה חובה לברך ברכהמ"ז עבור חבירו אע"פ שהוא עצמו לא אכל, מ"מ לא חל חפצא של ברכהמ"ז אא"כ אכל כזית ויכול לומר שאכלנו משלו, דברכהמ"ז מהווה חפצא של הודאה ואם לא אכל כזית אין חסרון בחיוב אלא בחפצא של ההודאה.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:17
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:17](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:17)

ומסתבר דלהתוס' אע"פ דחיוב ברכהמ"ז מדאורייתא חל רק כשאכל כדי שביעה, מ"מ קיום ברכהמ"ז מדאורייתא חל בכזית, דהויא חפצא של ברכהמ"ז מדאורייתא. ולפיכך גדול שאכל כזית יכול לברך ברכהמ"ז ולהוציא גדול שאכל כדי שביעה דברכתו הויא חפצא של ברכהמ"ז דאורייתא, ואע"פ שחיובו לברך אינו אלא מדרבנן, מ"מ הברכה מהווה חפצא וקיום של ברכהמ"ז דאורייתא, ושפיר מוציא את מי שמחוייב לברך מה"ת. אמנם התוס' (שם) ס"ל דכ"ז נאמר בגדול דהוי בר חיובא דחלה בברכתו חלות שם ברכהמ"ז דאורייתא ואע"פ שלא אכל אלא כזית, משא"כ בקטן דאינו בר חיוב ברכהמ"ז מה"ת, שאפילו אכל כדי שביעה לא יתחייב ואינו בכלל ערבות ולכן אינו יכול להוציא גדול שאכל כדי שביעה, דאין ברכהמ"ז דקטן חפצא של ברכהמ"ז מדאורייתא כלל.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:18
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:18](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:18)

ונראה דלשיטת רש"י נמי אע"פ שאין חיוב מה"ת לברך ברכהמ"ז על כזית, מ"מ חל חפצא דברכהמ"ז מדאורייתא על כזית, דהא הקשו הראשונים דלכאורה יש סתירה בסוגיות הגמ', שהרי בדף (כ:) דרש רב עוירא דמה"ת חייב לברך ברכהמ"ז כשאכל כדי שביעה - דכתיב ואכלת ושבעת וברכת - וכלל ישראל הם המדקדקים על עצמם עד כזית וכביצה. ואילו בסוגיא בדף (מט:) איתא דנחלקו ר"מ ור"י האם מברכים ברכהמ"ז על כזית או כביצה, דפליגי בקרא דואכלת ושבעת אם פירוש ואכלת היינו אכילה בעלמא ושיעורה בכזית, או אכילה שיש בה שביעה ושיעורה בכביצה, ומשמע דחל חיוב ברכהמ"ז מה"ת בכזית או בכביצה. ובתוס' (דף מט: ד"ה ר"מ סובר) תירצו דהוי דרבנן והקרא אסמכתא בעלמא הוא. ומאידך הרמב"ן נקט דהוי סתירת הסוגיות וקיי"ל כסוגיא בדף (מט:) דחל חיוב ברכהמ"ז מה"ת בכזית (לר"מ) ובכביצה (לר"י). ונראה דרש"י מיישב את סתירת הסוגיות שחיוב ברכהמ"ז מה"ת חל באכילת כדי שביעה בכזית וכדרשת ר' עוירא, ומ"מ חפצא של ברכהמ"ז חל מדאורייתא בכזית ובכביצה וכדדרשינן (בדף מט): מקרא דואכלת ושבעת שברכהמ"ז מה"ת בכזית וכביצה.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:19
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:19](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:19)

והנה שיטת רש"י (בסוגיא לקמן מח א ד"ה עד) היא שהמחוייב בברכהמ"ז מדרבנן מוציא את מי שמחוייב לברך ברכהמ"ז מה"ת, והא דקטן אינו מוציא את הגדול הוא משום דאינו בר חיובא כלל, דהחיוב חל על אביו לחנכו במצוות. ויש לדייק דרש"י לא פירש דהמחוייב מדרבנן מוציא מי שמחוייב מה"ת מדין ערבות כסברת התוס'. וצ"ב לשיטתו מהו גדר הך דינא דיכול להוציא את מי שמחוייב לברך מה"ת. ועוד צ"ע דהקשה הגרע"א זצ"ל בגליון הש"ס על דברי רש"י דהרי נשים מחויבות בברכהמ"ז עכ"פ מדרבנן ואמאי אינן מוציאות את בעליהם כשאכלו כזית (כמבואר בגמ' דף כ:), דלפי"ד רש"י מי שמחויב מדרבנן מוציאה מחויב בברכהמ"ז מה"ת, ולפי"ז אפילו אם אכלו בעליהם כדי שביעה תוציאום הנשים בברכהמ"ז.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:20
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:20](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:20)

ואשר נראה לומר בישוב שיטת רש"י בהקדם דברי הרמב"ם (פ"ד מהל' ברכות הל' ב' - ג') וז"ל שלשה שאכלו פת כאחד חייבים לברך ברכת הזימון קודם ברכת המזון וכו' ואח"כ אומר ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם הזן את העולם כולו בטובו עד שגומר ארבע ברכות והן עונין אמן אחר כל ברכה וברכה עכ"ל. וצ"ב אמאי מצריך הרמב"ם בברכהמ"ז לענות אמן אחר כל ברכה, והרי קי"ל שומע כעונה וכדפסק הרמב"ם (פ"א מהל' ברכות הי"א) וז"ל כל השומע ברכה מן הברכות מתחילתה ועד סופה ומתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא ואע"פ שלא ענה אמן עכ"ל. וכן יש להעיר בדברי הרמב"ם (פ"ה מהל' ברכות הט"ו) וז"ל ואם היה אחד מהם יודע והשני אינו יודע זה שיודע מברך בקול רם והשני עונה אמן אחר כל ברכה וברכה ויוצא ידי חובתו עכ"ל, ומדויק בלשון הרמב"ם דאינו יוצא אא"כ עונה אמן, וצ"ע דהרי קי"ל שומע כעונה. ונראה דהרמב"ם סובר דאין יוצאים יד"ח ברכהמ"ז ע"י שומע כעונה, וכמבואר בירושלמי ברכות (פ"ג ה"ג) "תני כל מצוות וכו' אדם מוציא את הרבים יד"ח חוץ מברכת המזון וכו' שנייא היא ברכת המזון דכתיב בה ואכלת ושבעת וברכת וכו' מי שאכל הוא יברך". אמנם אע"פ שאין אדם מוציא את חבירו בברכהמ"ז מדין שומע כעונה מוציאו יד"ח ע"י חלות דין ברכהמ"ז בזימון דהויא חלות ברכה של החבורה ביחד. וע"כ צריך לענות אמן כדי להצטרף לחלות ברכה דהחבורה. ולשיטת הרמב"ם ההלכה של סופר מברך ובור יוצא אינה מדין שומע כעונה דעלמא אלא דחל בסופר ובור חלות דין ברכה בזימון דחבורה, וע"כ צריך הבור לענות אמן אחר כל ברכה וברכה. ודין זה דברכהמ"ז בחבורה דומה לשיטת הרמב"ם בתפלת הציבור. דאע"פ דאיתא בירושלמי (פ"ג ה"ג) שאין אדם מוציא את חבירו בתפלה, מ"מ פסק הרמב"ם (פ"ט הל' א' - ג') "סדר תפילת הציבור כך הוא וכו' ויעמוד ומתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות להוציא את מי שלא התפלל והכל עומדים ושומעין ועונים אמן אחר כל ברכה וברכה", ובפ"ח מהל' תפלה (ה"ט) פסק "שליח ציבור מוציא את הרבים יד"ח כיצד בשעה שהוא מתפלל והן שומעים ועונים אמן אחר כל ברכה הרי הם כמתפללים", (ובפ"ט ה"ג מהל' תפלה) כתב "ושליח ציבור מתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות להוציא מי שלא התפלל והכל שומעים ועונים אמן אחר כל ברכה וברכה", ומבואר דש"ץ מוציא את הציבור יד"ח תפלה. אמנם הציבור חייב לענות אמן אחר כל ברכה וברכה. וצ"ע אמאי אינם יוצאים ע"י שומע כעונה מבלי לענות אמן. אלא דמוכח דחל חלות שם תפלת הציבור - שהיא תפלה מיוחדת של כל הציבור, ועי"ז שעונים אמן מצטרפים כולם לחפצא של תפלת הציבור הנאמרת ע"י הש"ץ. ויוצאים יד"ח מדין תפלת הציבור דוקא ע"י עניית אמן שיש בו מעשה ברכה וכאילו הוא בירך בעצמו, (כמבואר ברמב"ם פ"א מהל' ברכות הי"א). וה"נ בברכת המזון, עי"ז שעונה אמן חל חלות שם ברכת המזון בזימון - דהיא ברכה של החבורה ביחד ויוצא יד"ח.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:21
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:21](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:21)

ולפי"ז נראה ליישב את שיטת רש"י שסובר דהמחוייב בברכהמ"ז מדרבנן מוציא את מי שמחוייב לברך מה"ת, דאע"פ דבכל המצוות גברא המחוייב רק מדרבנן אינו מוציא את המחוייב מה"ת, דזה נאמר כשמוציאו מדין שומע כעונה, דאם לא הוי בר אותו חיוב אינו יכול להוציאו. אמנם שאני ברכהמ"ז דאינו יוצא מדין שומע כעונה אלא דחל חלות שם ברכהמ"ז בזימון ע"י החבורה ביחד, וע"כ סובר רש"י דבגדול שאכל כזית, אע"פ שחיובו לברך הוא רק מדרבנן, מ"מ ברכתו הויא חפצא דברכת המזון דאורייתא, ומועילה לכל בני החבורה מדין ברכהמ"ז דחבורה. משא"כ בקטן, כיון שאינו מחוייב בעצמו בברכהמ"ז אלא דמוטל על אביו לחנכו, ברכהמ"ז דידיה אינה חפצא של ברכהמ"ז דאורייתא אינו מצטרף לחבורה, ואינו מוציא המחוייב בברכהמ"ז דאורייתא אף מדין ברכהמ"ז דחבורה. ולפי"ז נמי מיושבת קושיית הגרע"א זצ"ל בגליון הש"ס דאע"פ שנשים חייבות בברכת המזון מדרבנן מ"מ אינן מוציאות אנשים שאכלו כדי שביעה שחייבים לברך מה"ת, והביאור הוא משום דליכא לנשים חפצא של ברכת המזון מה"ת שאינן בכלל ברית ותורה, וע"כ אין מוציאות אנשים אף מדין ברכות הזימון. אולם באופן שהגדול אכל כזית, אע"פ שחיובו רק מדרבנן, מ"מ ברכתו מהווה חפצא של ברכהמ"ז מדאורייתא ויכול משו"ה להוציא את חבירו מדין ברכות הזימון דהחבורה.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:22
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:22](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:22)

ומבואר מזה דפליגי רש"י ותוס' בביאור הדין שגדול שאכל כזית שמחויב בברכהמ"ז מדרבנן מוציא את מי שאכל כדי שביעה שמחויב בברכהמ"ז מדאורייתא, דלשיטת רש"י היינו משום דחל חלות דין ברכהמ"ז בזימון דחבורה, וצריך לאכול כזית כדי שיחול חלות שם ברכהמ"ז מדאורייתא שיצטרף לחבורה ביחד עם מי שאכל כדי שביעה שחייב בברכהמ"ז מדאורייתא. ואילו לתוס' מוציא את חבירו מדין ערבות, וצריך לאכול כזית בכדי שיכול לומר שאכלנו משלו. אמנם בין רש"י ותוס' סוברים דחל חפצא דברכהמ"ז דאורייתא באכילת כזית.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:23
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:23](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:23)

ברם עדיין צ"ע לשיטת רש"י מדוע קטן שאכל כדי שביעה מוציא גדול שאכל כזית, והרי רש"י סובר שאין הקטן עצמו חייב בחינוך אלא דעל אביו רמיא לחנכו במצוות, וא"כ היאך מוציא גדול שמחוייב לברך ברכהמ"ז מדרבנן, והא ליכא לקטן חפצא של ברכהמ"ז מדרבנן בכדי לצאת יד"ח. ועכצ"ל דאף לשיטת רש"י שאין הקטן מחוייב בעצמו מדין חינוך מ"מ ברכת המזון של הקטן הוי חפצא של ברכת המזון מדרבנן, דמהא שאביו חייב לחנכו במצוות מוכח שחל לקטן חלות שם מעשה מצוה מדרבנן, דאל"ה אין טעם לחנכו בעשיית מעשה בעלמא שאין בו חלות שם מצוה¹. וע"כ דברכהמ"ז של קטן הויא חפצא של ברכהמ"ז מדרבנן. ולפיכך קטן שאכל כדי שביעה שחייב לברך ברכהמ"ז מדין חינוך ברכתו הויא חפצא של ברכהמ"ז מדרבנן ומשו"ה מוציא גדול שאכל כזית מדין ברכת המזון בזימון דחבורה מדרבנן².

footnotes:
¹ ואמר רבינו זצ"ל דמשום כך הקפיד הגר"ח זצ"ל לחנך קטן במעשה מצוה גמור - וכגון בד' מינים שיהיו כשרין עפ"י דין, דאל"ה הוי סתם מעשה קוף בעלמא.
² אך כ"ז סובר רש"י מדרבנן, דלשיטת רש"י מדאורייתא לית ליה לקטן חלות שם מעשה מצוה וחפצא דברכהמ"ז, ומשו"ה אינו מצטרף לחבורה דברכהמ"ז דאורייתא. אך יש להעיר דמדברי הגר"ח זצ"ל בספרו (הל' קרבן פסח) משמע דסובר דמדאורייתא יש לקטן חלות מעשה מצוה, וצ"ע.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:24
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:24](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:24)

ולפי"ז ניתן לפרש דברי התוס' דידן שכתבו ד"ברכת המזון שאני דהוי חומרא יתירא בקל נפטרים ממנה", דר"ל דכיון שהחמירו רבנן וחייבו לברך ברכהמ"ז על כזית גם הקילו שקטן המברך ברכהמ"ז ברכתו הויא חפצא של ברכהמ"ז מדרבנן והגדול יוצא יד"ח מדין ברכת הזימון, דרק כשמוציא אחר מדין שומע כעונה צריך להיות בר חיובא כמותו, משא"כ בברכהמ"ז דנתחדש דין ברכהמ"ז בחבורה ולפיכך מועילה אף ברכהמ"ז של קטן דהויא חפצא דברכהמ"ז מדרבנן להוציא גדול המחויב בברכהמ"ז מדרבנן, דמדרבנן הקטן הצטרף לחבורה.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:25
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:25](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:25)

ועוד יש לבאר בכוונת התוס' דס"ל דאף מדרבנן אין חיוב לברך ברכהמ"ז על כזית, וברכמה"ז על כזית אינה אלא קיום מצוה דרבנן בתורת רשות. וסמוכים לכך מלשון הגמ' (בדף כ:) "הם מדקדקים על עצמם בכזית", דלא נקט לישנא שרבנן התקינו חיוב לברך על כזית, ומשמע איפוא דרבנן לא תיקנו חובת גברא לברך ברכהמ"ז על כזית אלא אמרו שחל קיום ברכהמ"ז בכזית. ולפי"ז יש לבאר מש"כ התוס' "דברכהמ"ז שאני דהוי חומרא יתירא בקל נפטרים ממנה" כלומר דמדרבנן יכולים לברך ברכהמ"ז בכזית בתורת רשות, ולא הויא תקנה וחיוב מדרבנן, ומשו"ה בקל נפטרים ממנה. כלומר דרבנן הקילו בקיום ברכהמ"ז על כזית דמועיל חפצא של ברכהמ"ז של קטן שהגיע לחינוך, דהויא חפצא של ברכהמ"ז לפטור גדול מדין ברכת הזימון דבחבורה.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:26
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:26](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:26)

ולפי הנ"ל נמצא דרש"י (מח א ד"ה עד) סובר דקטן אינו מוציא גדול שאכל כדי שביעה משום שחובת חינוך במצוות מוטלת על אביו, וע"כ אין לקטן מעשה מצוה דברכהמ"ז דאורייתא. משא"כ התוס' (מח:) סוברים שמדין חינוך חל חיוב על הקטן עצמו, וע"כ הוי מעשה מצוה וחפצא של ברכהמ"ז דאורייתא, ולכאורה צ"ע דלפי"ז אמאי אינה מועילה ברכהמ"ז דקטן מדין זימון. והגר"מ זצ"ל אמר דיש לדחות דאף אי חל חיוב חינוך על הקטן בעצמו, מ"מ הך חיוב הוי חיוב בפ"ע מדין חינוך - ואינו חיוב במצוה עצמה, ומשו"כ אין למעשה מצוה של קטן חלות שם מצוה מסוימת - דהוי רק קיום מצות חינוך בעלמא, וע"כ אין גדול יוצא במעשה מצוה של קטן ואף מדין ברכהמ"ז בזימון משום דהחפצא של ברכת המזון דקטן אינה מתיחסת לזימון של הגדול ולקיום ברכהמ"ז דחבורה, שהם חייבים בברכהמ"ז עצמה.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:27
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:27](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:27)

ועיין בשו"ע (או"ח סי' תרע"ה סעיף ג') שפסק שאם הדליק חש"ו נר חנוכה לא עשה כלום ויש אומרים שבקטן שהגיע לחינוך יוצאים. ובביאור הגר"א שם הקשה דהא ניחא אליבא דר"י המכשיר קטן לקריאת המגילה, אמנם קיי"ל כרבנן דקטן אינו מוציא את הגדול בקריאת המגילה (שו"ע סי' תרפ"ט סעיף ג'), וא"כ מהי סברת היש אומרים דקטן מדליק נר חנוכה ומוציא בהדלקתו את הגדול. ונראה לתרץ דבנר חנוכה חל החיוב על הבית - דהיינו שיהא נר חנוכה דלוק בביתו, ואם חל חלות שם חפצא של נר חנוכה בנר הדלוק בביתו כל בני הבית ממילא יוצאים יד"ח. ואף בקטן שהגיע לחינוך הרי הדלקתו הויא הדלקת חפצא של נר חנוכה ולכן יוצאים כל בני הבית מצות נ"ח, מאחר שיש חפצא של נר חנוכה דלוק בביתם.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:28
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:28](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:28)

**תוס' ד"ה ור' יהודה. בא"ד. וז"ל א"נ התם ליכא בקטן אלא חד דרבנן דמיירי שקטן אכל כדי שביעה לכך אתי דרבנן ומוציא דרבנן אבל הכא דגבי קטן איכא תרתי דרבנן דהמגילה דרבנן והקטן דרבנן אינו יכול להוציא היכא דליכא אלא חד דרבנן עכ"ל.** עיין בתוס' (מס' מגילה דף יט: ד"ה ור' יהודה מכשיר) דהקשו "מ"מ קשיא דקאמרינן דרב ששת ורב יוסף אמרי אגדתא בליל פסחים ומוציאים האחרים משום דסברי מצה בזה"ז דרבנן, ולפי מה שפירשתי קשה היכי אתו אינהו דהוו תרי דרבנן דהא סומא פטור מלומר האגדה ומפקי האחרים דחייבים מיהא דרבנן וליכא בהו אלא חד דרבנן, וי"ל דסומא עדיף מקטן שהרי נתחייב כבר מדאורייתא משא"כ בקטן". וציין הגרע"א זצ"ל בגליון הש"ס לעיין בתוס' במגילה (דף כד. ד"ה מי) שפירשו דסומא מוציא אחרים כשפורס על שמע אע"ג דאית ביה תרתי דרבנן דכיון שהוא גדול ובר דעת עדיף טפי מקטן. ופשטות דבריהם משמע דתרי דרבנן דקטן יותר קל מחד דרבנן דגדול ואינו בכלל אותו גדר של חיוב.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:29
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:29](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:29)

ולולא דבריהם היה נראה לפרש בביאור תירוץ התוס' שקטן הוי תרי דרבנן וגדול הוי חד דרבנן, דיש חילוק בדין חינוך בין מצוה דאורייתא לבין מצוות דרבנן. דבמצוות דאורייתא חל חיוב החינוך על הקטן בעצמו, ולכן לגבי מצות ברכת המזון שפיר יכול הקטן לברך ברכהמ"ז בעד גדול שאכל כזית, דשניהם חייבים מדרבנן לברך ברכהמ"ז, ומצטרפין יחד. משא"כ במצוות דרבנן כגון קריאת המגילה י"ל שחלה חובת המצוה על האב לחנך את בנו ואין הקטן עצמו מחוייב במצוה עצמה, ולפיכך במצוה דרבנן אין למעשה מצוה של קטן חלות שם מעשה מצוה, ואין הקטן יכול להוציא את הגדול המחויב מדרבנן. ולפי"ז מיושבת הקושיא מסומא, דאין חסרון למי שמחוייב בתרי דרבנן להוציא את מי שמחוייב בחד דרבנן היכא דתרוויהו מחוייבים עכ"פ מדרבנן, ושאני קטן במגילה דהחיוב מוטל על אביו ואין למעשה קריאת המגילה של קטן חלות שם מעשה מצוה דקריאת מגילה, דהוי רק קיום מצות חינוך בעלמא. ומשו"ה אינו יכול להוציא גדול בקריאת המגילה. משא"כ סומא שהוא עצמו מחוייב במצות מדרבנן, וחל במעשה מצוה דידיה חלות שם מעשה מצוה מדרבנן. ומשו"ה סומא יכול להוציא את מי שמחוייב מדרבנן אע"פ דהוי תרי דרבנן שמוציא חד דרבנן¹.

footnotes:
¹ כלומר דבסומא שקורא המגילה חל חלות שם מעשה מצוה דקריאת המגילה מדרבנן ומשו"ה מוציא אף את הפקח. משא"כ בקטן שמקיים רק חלות שם מצות חינוך בעלמא ואין בקריאתו חלות שם מעשה מצוה מסויימת דקריאת המגילה, ומשו"ה אינו מוציא את הגדול.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:30
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:30](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:30)

**ב.**
**בשיטת הרמב"ם במצות חינוך**


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:31
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:31](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:31)

עיין בר"ן למס' מגילה (דף ו: בדפי הרי"ף ד"ה רבי יהודה מכשיר בקטן) וז"ל והרמב"ן תירץ דרבנן סבירא להו שאינו בדין שקטן אע"פ שהגיע לחינוך יוציא הגדולים ידי חובתם משום דלאו מצוה דידיה אלא דאבוה דאיהו לא מיחייב במצוות כל עיקר, ור' יהודה עצמו לא התיר בקטן אלא במגילה מפני שכולם היו באותו הנס ומה שאמרו בן מברך לאביו בבן גדול מיירי וכו' ולא ניחא לי בהאי פירוקא דאי איהו לאו בר חיובא הוא במצוות אפילו מדרבנן כי הוי באותו הנס מאי הוה וכו' עכ"ל. ומבואר דחולק הר"ן עם הרמב"ן בגדר חיוב קטן במצוות מדין חינוך, דלשיטת הרמב"ן חיוב קטן במצוות מוטל על האב, דחכמים חייבו את האב לחנך בנו במצוות, ואילו לשיטת הר"ן הקטן עצמו מחוייב במצוות ויסוד מצוות חינוך של האב הוא לראות שהקטן ימלא את חיובו¹.

footnotes:
¹ ורבינו זצ"ל אמר בשם מרן הגר"ח זצ"ל דיש לדון אם חל חלות שם מעשה מצוה מדאורייתא במעשה מצוה של קטן, והגר"ח זצ"ל אמר דלכאורה זה תלוי במח' הראשונים הנ"ל אם חיוב חינוך חל על האב או על הקטן עצמו, דלשיטת הראשונים שהקטן עצמו מחויב במצוות י"ל דמעשה מצוה של קטן חשיב מעשה מצוה מדאורייתא, ולפיכך הטילו רבנן עליו חיוב מצוות מדין חינוך. משא"כ לראשונים שחיוב חינוך חל על האב י"ל דאין לקטן חלות שם מעשה מצוה מדאורייתא, ולא הוי אלא חלות מעשה מצוה מדרבנן ומשו"ה חל חיוב חינוך על האב, ע"כ דברי הגר"ח זצ"ל. ויתכן דנפ"מ בדין קטן שספר ספירת העומר מדין חינוך והגדיל באמצע הספירה, האם הוא ממשיך לספור עד הסוף מדאורייתא בברכה או לא. דאם יש לקטן חלות מעשה מצוה י"ל דממשיך לספור, דהא ספירתו כשהיה קטן מהווה חלות מעשה ספירה דאורייתא. ואילו אם אין לקטן מעשה מצוה דאורייתא לא יוכל לספור בברכה משהגדיל, דהא מדאורייתא לא ספר ספירה כלל כשהיה קטן וליכא תמימות, ואכמ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:32
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:32](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:32)

ויש לעיין בשיטת הרמב"ם בגדר חיוב קטן במצוות, האם סובר כשיטת הרמב"ן או כשיטת הר"ן. והעיר הגר"מ זצ"ל דמצינו לכאורה משמעות ברמב"ם לכאן ולכאן, דז"ל הרמב"ם בהל' קריאת שמע (פ"ד ה"א) נשים ועבדים וקטנים פטורים מק"ש ומלמדין את הקטנים לקרותה בעונתה עכ"ל, ובהל' תפילין (בפ"ד הי"ג) כתב וז"ל כל הפטור מק"ש פטור מתפילין, קטן היודע לשמור תפיליו אביו לוקח לו תפילין כדי לחנכו במצוות עכ"ל, ומשמע דסובר דיסוד חיוב קטן למצוות מוטל על האב ואין הקטן עצמו מחוייב במצוה מדרבנן (כשיטת הרמב"ן). ובקריאת המגילה ג"כ כתב הרמב"ם (פ"א מהל' מגילה ה"א) "ומחנכין את הקטנים לקרותה" ומשמע מהלכות אלו דיסוד החיוב מוטל על האב ולא על הקטן עצמו. אמנם מלשון הרמב"ם בהל' ברכות (פ"ה ה"א) "אבל הקטנים חייבים בברכהמ"ז מדברי סופרים כדי לחנכן במצוות" משמע דסובר כשיטת הר"ן שמדרבנן חל חיוב במצוות על הקטנים עצמן משום חינוך. וכן משמע ממה שפסק שבן מברך לאביו ומוציאו בברכהמ"ז היכא שאכל האב כזית (פ"ה הל' ט"ו - ט"ז מהל' ברכות) וצ"ע בשיטתו.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:33
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:33](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:33)

ויתכן דשיטת הרמב"ם מיוסדת על המשנה לקמן (דף כ.) "קטנים פטורים מק"ש ומן התפילין וחייבים בתפלה ובמזוזה ובברכהמ"ז", ועיין ברש"י (שם ד"ה קטנים) שפירש דמיירי בקטן שהגיע לחינוך דלא הטילו על אביו לחנכו בק"ש לפי שאינו מצוי תמיד כשמגיע זמן ק"ש. והקשו עליו בתוס' (ד"ה וקטנים) דקטן שהגיע לחינוך חייב בתפילין ובק"ש, ופירשו התוס' דהמשנה מיירי בקטן שלא הגיע לחינוך, והסיפא דחייבים בתפלה ומזוזה וברכהמ"ז מיירי בקטן שהגיע לחינוך.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:34
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:34](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:34)

ויתכן שהרמב"ם מפרש את המשנה דמיירי בקטן שהגיע לחינוך, אלא דהמשנה באה לחלק בחיוב קטן במצוות, דבמצות ק"ש ותפילין אין החיוב חל על הקטן עצמו אלא דחל חיוב על האב לחנך את בנו במצוות אלו, ואילו לגבי מצות תפלה מזוזה וברכהמ"ז חל חיוב על הקטן בעצמו.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:35
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:35](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:35)

אמנם עדיין צ"ב מ"ש הני ג' מצוות דחל החיוב על הקטן עצמו, ממצות ק"ש תפילין ומגילה שבהן חל החיוב על האב לחנך את בנו. ונראה דהרמב"ם סובר דהיכא דקיום המצוה תלוי במעשה מצוה גרידא חל החיוב על הקטן עצמו, וע"כ במזוזה שקיום המצוה במעשה קביעת מזוזה, ובברכהמ"ז במעשה ברכה החיוב חל על הקטן בעצמו. משא"כ בק"ש דהוי קיום קבלת עומ"ש בלב דשם החיוב חל על האב לחנך את בנו, ומשו"ה כתב הרמב"ם (פ"ד מהל' ק"ש ה"א) "ומלמדים את הקטנים לקרותה בעונתה". ובתפילין נמי אין קיום המצוה תלוי במעשה לבישה גרידא, אלא דצריך ג"כ לשמור את התפילין ואסור להסיח דעתו מקדושת התפילין, וכמש"כ הרמב"ם (פ"ד מהל' תפילין הל' י"ג - י"ד) וז"ל קטן שיודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין כדי לחנכו במצוות וכו', ומי שאין דעתו מיושבת ונכונה עליו פטור מן התפילין שהמניח תפילין אסור לו להסיח דעתו מהן וכו' חייב אדם למשמש בתפיליו כל זמן שהם עליו שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד שקדושתן גדולה מקדושת הציץ שהציץ אין בו אלא שם אחד ואילו יש בהם אחד ועשרים שם של יו"ד ה"א בשל ראש וכמותן בשל יד עכ"ל. ולפיכך סובר הרמב"ם דבתפילין חל החיוב על האב לחנך את בנו וכמש"כ "אביו לוקח לו תפילין כדי לחנכו במצוות". ולפי"ז יש לבאר נמי לשון הרמב"ם (פ"א מהל' מגילה ה"א) שכתב וז"ל "ומחנכין את הקטנים לקרותה", משום דקיום מצות מגילה אינה במעשה הקריאה בלבד אלא דמהווה נמי קיום פרסום הנס¹, וע"כ החיוב מוטל על האב לחנך את בנו שיקיים המצוה בשלימותה.

footnotes:
¹ ועיין ברמב"ם פ"ב ה"ה מהל' מגילה שפסק דהקורא את המגילה בלא כוונה לא יצא ובמ"מ שם כתב דאזיל כמ"ד מצוות צריכות כוונה "ואולי שהכל מודים במגילה", וצ"ב דמ"ש מגילה משאר מצוות. ונראה דמשום דאית במגילה חלות דין פרסום הנס לכו"ע בעי כוונה כדי לקיים מצות פרסומי ניסא. וה"נ י"ל דמפאת חלות דין פרסום הנס מוטל החיוב על האב לחנך את בנו במצות מגילה ואין הקטן עצמו מחויב במצות מגילה עצמה מדרבנן.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:36
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:36](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:36)

ועוד יש לעיין בשיטת הרמב"ם שפסק (פי"ז מהל' מאכלות אסורות הכ"ח) וז"ל אע"פ שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה שנאמר חנוך לנער על פי דרכו עכ"ל. וצ"ע למה רק כאן בהל' מאכ"א הביא הרמב"ם פסוק זה ולא בשאר הלכות שפסק חיוב חינוך כמו בהל' ק"ש, תפילין וכו'. ועיין במשנה ביומא (דף פב.) "התינוקות אין מענין אותן ביוה"כ אבל מחנכין אותן לפני שנה ולפני שנתיים בשביל שהיו רגילין במצוות" וברמב"ם בפיה"מ כתב "מחנכין אותן כלומר מלמדין אותן מגזירת חנוך לנער" הרי דהרמב"ם הביא שם את הפסוק "חנוך לנער ע"פ דרכו", וצ"ע בביאור שיטתו.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:37
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:37](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:37)

ועוד יש להקשות דיש כלל דקטן חייב במצות משום חינוך רק כשיכול לקיים ולעשות את המצוה בשלימותה, וכמו שצריך לידע לנענע את הלולב ואע"ג דאין הנענוע מעכב בקיום המצוה (וכדפסק הרמב"ם פ"ז מהל' לולב הי"ט). ולפי"ז צ"ע מה שייך חינוך של שעות ביום כיפור, דהרי אינו מקיים את כל המצוה של הצום בשלימותה.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:38
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:38](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:38)

ונראה דמוכח מזה דיש שני דינים בחינוך: א) חובת חינוך במ"ע, ב) חובת חינוך במצות ל"ת. ונראה שחובת חינוך במצות עשה אינו משום הך קרא ד"חנוך לנער על פי דרכו" אלא תקנה דרבנן היא. ובדין חינוך במצות עשה בעינן שיוכל הקטן לקיים את המצוה בשלימותה. משא"כ מצות חינוך בל"ת שהיא מצוה מדברי קבלה שנלמד מהפסוק "חנוך לנער על פי דרכו", וחל החיוב דחינוך אף במקצת מצוה, ולכן חל דין לחנך קטן להתענות לשעות.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:39
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:39](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:39)

ועוד יש להעיר דמלשון הרמב"ם בהל' מאכלות אסורות משמע דדין חינוך באיסורים מוטל על האב וכלשונו "מצוה על אביו". ואילו בחינוך במצות עשה נחלקו הראשונים (רש"י ותוס' ברכות מח. והרמב"ן ור"ן הנ"ל) האם החיוב מוטל על האב או על הקטן עצמו. ומלשון הרמב"ם פרק ה' מהל' ברכות (ה"א) "קטנים חייבים בברכהמ"ז כדי לחנכן במצוות", משמע דס"ל דהחיוב מוטל על הבן עצמו, וצ"ע בסתירת משמעות לשון הרמב"ם.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:40
[Reshimot Shiurim on Berakhot 15a:40](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/15a:40)

ולפי הנ"ל יש לתרץ דיש שני דינים בחינוך: א) חיוב חינוך במ"ע דהוי תקנה דרבנן, ב) חיוב חינוך במצוות ל"ת שיסודו מדברי קבלה, וי"ל דחלוקים הם ביסוד גדרם דהתקנה דרבנן של חינוך למצוה מוטלת על הבן עצמו. ואילו החיוב של חינוך לפרישה וקדושה במצות ל"ת הוא מחובת האב.