## Reshimot Shiurim on Berakhot Daf 20a ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:1 [Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:1](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/20a:1) **בענין טומאת כהנים לקרוביו ולמת מצוה** ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:2 [Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:2](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/20a:2) גמ'. וז"ל וליגמר מינה שב ואל תעשה שאני עכ"ל. עיין ברש"י (ד"ה שב ואל תעשה שאני) וז"ל וטומאת גופיה שהותרה לכהן ולנזיר ליטמא למת מצוה דקא מעקר בידים מפני כבוד הבריות דלאו שב ואל תעשה הוא היינו טעמא דלא גמרינן מיניה דהתם לאו כבוד הבריות הוא דדחי לא תעשה דידיה דמעיקרא כשנכתב ל"ת דטומאה לא על מת מצוה נכתב כשם שלא נכתב על הקרובים עכ"ל. ומבואר דרש"י סובר שטומאת כהן לקרובים ולמת מצוה הותרה. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:3 [Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:3](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/20a:3) אמנם עיין בתוס' (ד"ה שב ואל תעשה) דחולקים על רש"י וס"ל דטומאת כהן למת מצוה דחויה היא. אך משמע מתוס' דטומאת כהן לקרוביו הוי הותרה. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:4 [Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:4](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/20a:4) והנה שיטת הרמב"ם היא דטומאת כהן לקרוביו הויא דחויה ומהוה קיום מצות אבילות, שע"י שהכהן מחלל את קדושתו ועובר על איסור טומאה בשביל קרובו מקיים מצות אבילות, וכדמבואר ממה שפסק (פ"ב מהל' אבל ה"ו) וז"ל כמה חמורה מצות אבילות שהרי נדחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן שנאמר כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו כו' לה יטמא מצות עשה כו' עכ"ל. וכמו"כ פסק (שם הלט"ו) ז"ל הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל עכ"ל. ומבואר שהרמב"ם חולק על שיטת הראשונים (רש"י ותוס') הסוברים שטומאת כהן לקרוביו הותרה ולא דחויה. ולכאורה י"ל דאליבא דהרמב"ם שסובר שטומאת כהן לקרוביו דחויה היא ה"ה דטומאת כהן למת מצוה נמי דחויה ולא הותרה. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:5 [Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:5](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/20a:5) אמנם צ"ע בפסק הרמב"ם (פ"ו מהל' אבל הל' ט"ו) שכתב וז"ל הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל, לפיכך אסור לכהן להתטמא למת אפילו בעת שמתטמא לקרוביו שנאמר לה יטמא אינו מטמא לאחרים עמה, שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבי אלקט עצמות פלוני או אגע בקבר פלוני עכ"ל. וצ"ע דמשמע ממה שכתב "לפיכך וכו'" שהאיסור לכהן לנגוע במת אחר עם קרובו תלוי במה שטומאת כהן לקרובו דחויה ולא הותרה, דאילו היתה הטומאה לקרובו הותרה היה מותר לו לכהן לנגוע אף במתים אחרים ביחד עם קרובו. וקשה דאפילו אם נימא שהטומאה הותרה מ"מ הסברא נותנת דאדרבא שרק הטומאה לקרובו מותרת ולא טומאה למת אחר. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:6 [Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:6](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/20a:6) והנה בעצם דינו של הרמב"ם קיימת סתירה, דאיתא בתו"כ (פ' אמור) ז"ל לה יטמא אינו מטמא לאחרים עמה, שלא יאמר אדם הואיל ונטמאתי אלקט עצמות פלוני בידי עכ"ל. ומבואר בתו"כ דאסור לכהן לנגוע במת אחר עם מתו. ומאידך במס' שמחות (פ"ד הל' ט"ו - ט"ז) מבואר איפכא, וז"ל היה עומד וקובר את מתו עד שהוא עומד בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר, פירש הרי זה לא יטמא כו' עכ"ל. ומבואר במס' שמחות דבאמת מותר לכהן להיטמא למתים אחרים בשעה שמיטמא לקרובו שלא כדברי התו"כ והרמב"ם שפסקו לאסור, וצ"ע. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:7 [Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:7](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/20a:7) ועיין בכסף משנה המיישב את הסתירה, ומבאר דהברייתא דמס' שמחות מיירי בטומאה בחיבורין שמותרת, ואילו בתו"כ מדובר בטומאה בזה אחר זה, לאחר שפירש ממתו. והכסף משנה קבע שהרמב"ם פסק כתרוייהו, ומתיר טומאה בחיבורין ואוסר טומאה אחרי שפירש ממגע בקרובו. אמנם ביאורו קשה דפשטות לשון הרמב"ם (בפ"ו מהל' אבל הט"ו) משמע שאוסר הוספת מגע במת אחר אפילו בשעת חיבורין לקרובו, דכתב וז"ל אסור לכהן להתטמא למת אפילו בעת שמתטמא לקרוביו עכ"ל. ועוד קשה שאם הרמב"ם אוסר רק כשמתטמא למת אחרי שפירש מקרובו למה תלה את האיסור בדין דחויה, שאפילו אם טומאת קרוביו היא הותרה מהיכי תיתי שיתטמא למת אחרי שפירש מקרובו, דפשיטא דאסור לו ליטמא למת אחר, שהרי משפירש ממתו הרי הוא מתטמא בטומאה חדשה למת אחר בלי קשר כלל לטומאת קרובו שכבר פירש ממנו, ואפילו אם הטומאה לקרובו הותרה הרי הטומאה למת אחר משפירש ממתו בודאי אסור, ומהרמב"ם משמע דלמ"ד דטומאת קרוביו הותרה ניתן לכהן לנגוע ולהטמא למת אחר, וצ"ע. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:8 [Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:8](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/20a:8) ונראה לבאר שיטת הרמב"ם באופן אחר דלא כפירוש הכס"מ, די"ל דהרמב"ם אוסר טומאה נוספת אפילו בחיבורין. וסובר שאילו היתה טומאת כהן לקרובו הותרה, היה מותר לו להטמא למת אחר בשעת מגע מתו, אך מכיון שטומאת כהן לקרובו דחויה לפיכך אסור לכהן להטמא למת אחר. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:9 [Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:9](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/20a:9) והנה בכהן שמטמא למת א' באיסור ובשעת מגעו מטמא גם למת נוסף, פסק הרמב"ם (פ"ג מהל' אבל ה"ד) וז"ל היה נוגע ולא פירש, או שהיה עומד בבית הקברות ונגע במתים אחרים, אע"פ שהתרו בו כמה פעמים אינו לוקה אלא אחת, שהרי מחולל ועומד כל זמן שלא פירש עכ"ל. ומשמע שהרמב"ם סובר שיש איסור דאורייתא להטמא למת אחר בשעת חיבורין למת הראשון אך אינו לוקה עליו. ובזה חולק על הרמב"ן שכ' בס' תורת האדם וז"ל ולא תימא פטור דקאמרינן אבל אסור הוא, אלא מותר לכתחילה דתניא באבל, היה עומד וקובר את מתו עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר עכ"ל. ולפי דברינו י"ל דהרמב"ם סובר שטומאה בחיבורין אסורה אף לכהן שמטמא לקרובו מן התורה משום דהוי דחויה אלא דמ"מ אינו לוקה אלא אחת. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:10 [Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:10](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/20a:10) ונראה דכבר ביארנו¹ דשיטת הרמב"ם היא שטומאת כהן לקרובו מהוה קיום מצות אבילות, שע"י שמחלל את קדושתו לקרובו בהטמא לו מקיים מצות אבילות. וס"ל שקיום מצוה זו להטמא לקרובו המת נוהגת רק בכהן ולא בכהנת משום שכהנת אינה מוזהרת בטומאת מת, וטומאתה אינה חילול קדושתה, ולכן לית לה קיום מצוה. וכן מבואר ממה שפסק הרמב"ם בפ"ב מהל' אבל (הל' ו) וז"ל כמה חמורה מצות אבילות שהרי נדחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן, שנאמר כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו וכו' לה יטמא מצות עשה כו' במה דברים אמורים בזכרים שהוזהרו על הטומאה אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כן אינן מצוות להתטמא לקרובים אלא אם רצו מתטמאות ואם לא רצו לא יתטמאו עכ"ל. ועיין בראב"ד (שם) שהשיג על הרמב"ם וסובר שהמצוה להטמא לקרובים חלה גם על כהנות ואע"פ שאינן מוזהרות על הטומאה. ולכאורה שיטת הרמב"ם מחוסרת ביאור, דאמאי אין כהנת חייבת להתטמא לקרוביה, והרי פשיטא שכהנת חייבת להתאבל על קרוביה שמתו כמו כהן, ואם טומאה לקרובים מהווה חלק מהאבילות על מתו וכדמשמע ברמב"ם, בדין הוא שגם כהנת תטמא לקרוביה שמתאבלת עליהם. footnotes: ¹ עיין לעיל בשיעורים לדף יז: ד"ה תוס' פטור מק"ש. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:11 [Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:11](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/20a:11) ונראה לבאר דהא שיטת הרמב"ם היא שטומאת כהנים לקרוביו דחויה ולא הותרה, וכפי שכ' הרמב"ם (בפ"ו מהל' אבל הל' ט"ו) וז"ל הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל עכ"ל. וביאור שיטתו שהמצוה להתאבל על קרוביו דוחה את האיסור של טומאה. ונראה דיסוד שיטתו הוא שעיקר המצוה דאבילות שחלה על הכהן הוא לחלל את כהונתו בטומאת מת על קרובו, ובכך הוא מקיים את מצות האבילות על קרובו. ולפיכך המצוה להתטמא חלה דוקא על כהן זכר שנאסר בטומאת מת, וכשמתטמא לקרובו הוא מחלל את קדושתו לשם אבילותו, משום דחילול קדושתו לצורך קרובו מהוה את קיום מצות האבילות. משא"כ כהנת, שאינה מוזהרת על טומאת מת, ולכן טומאתה לקרוביה אינה קיום אבילות מכיון דליכא בכך חילול קדושה, ומשו"ה פטורה מלהתטמא לקרוביה. והרמב"ם לשיטתו שסובר שטומאת כהנים לקרובו דחויה ולא הותרה, ומשו"ה נחשבת טומאת הכהן לקרובו חילול קדושתו שנדחה לשם מצות האבילות. משא"כ אילו היתה הטומאה לקרובו הותרה, דהיינו שלא היתה כלל אזהרה לכהן מלהטמא למת שהוא קרובו, אין טומאת קרובו מחללת את קדושתו כלל. ומשום כך בטומאת קרובו לא היה מקיים הכהן מצות אבילות, משום דעיקר המצוה דאבילות היא לחלל קדושת כהונתו כשמטמא לקרובו, ויש חילול קדושה רק כשטומאת הכהן לקרובו דחויה ולא כשהותרה. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:12 [Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:12](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/20a:12) ונראה דחובת מצות הכהן להטמא למתו אינה תלויה במצות קבורת המת, דהא הרמב"ם פסק שאינו מטמא לקרוביו הרוגי ב"ד (פ"ב מהל' אבל ה"ח) וז"ל וכן כל אותן שאמרו שאין מתאבלין עליהן כגון הרוגי ב"ד ושפרשו מדרכי ציבור וכו' והמאבד עצמו לדעת אין הכהן מטמא להן כו' עכ"ל, ואע"פ שבכל המתים האלה חלה מצות קבורה מ"מ מאחר שאין בהן חיוב אבילות אינו מטמא להם, משום דחובת והיתר הטומאה תלויות במצות האבילות ולא במצות הקבורה. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:13 [Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:13](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/20a:13) והנה הדין הוא שכהן נמי מטמא למת מצוה, אלא דהמתיר במת מצוה הוי חובת הקבורה ולא חובת האבילות, וכדאיתא ברמב"ם (פ"ג מהל' אבל ה"ח) ז"ל כהן שפגע במת מצוה בדרך הרי זה מטמא לו, אפילו כהן גדול חייב להטמא לו ולקוברו עכ"ל. ולפי"ז נראה דאף בהרוגי ב"ד, במאבד עצמו לדעת, ובהפורשים מדרכי הציבור כשהם מתי מצוה חייבים לקוברם, ואפילו כהן גדול יטמא להם כדי לקוברם ואע"פ דליכא מצוה להתאבל עליהם. ולפי"ז נראה שאם כהן פוגע במת מצוה בשבת שאסור לקוברו הדין הוא שאינו מטמא לו כי ליכא חיוב קבורה בשבת ואע"פ שיש אבילות בשבת. ועוד נראה שבמת מצוה אין הטומאה עצמה מהוה עיקר קיום המצוה דעיקר המצוה היא הקבורה לבדה אלא שבשעת הקבורה הודחה טומאת כהן, אבל גופה של המצוה היא הקבורה ולא הטומאה. ומאידך בטומאת כהן לקרוביו, עצם הטומאה מהוה עיקר וגופה של מצות האבילות¹. footnotes: ¹ ולכן לכאורה יוצא דלהרמב"ם כהן יטמא לקרוביו אף בשבת משום מצות האבילות, דאע"פ דליכא מצות קבורה ואנינות בשבת מ"מ יש מצות אבילות, וצ"ע. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:14 [Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:14](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/20a:14) ולפי"ז נראה שדין הרמב"ם המגביל את היתר טומאת הכהן לקרובו רק לעצמו של המת שהוא קרובו ולא למת אחר בחיבורין לקרובו, חל רק בטומאה לקרובו ולא במת מצוה. ומשום דבקרובו הדוחה הוא חילול קדושתו כדי לקיים את מצות האבילות לקרובו, ולכן מוגבל ההיתר לעצמו של קרובו המת שמתאבל עליו ולא למת אחר. משא"כ במת מצוה, שאין בו חובת מצות טומאה ואבילות, אלא חובת הקבורה בלבד, והטומאה הודחה בשעה שקוברו, ולכן גם כל טומאת מת אחר נדחה לצורך קיום מצות הקבורה, ואפילו אם מטמא למת אחר לצורך קבורת המת מצוה גם כן מותר¹. footnotes: ¹ לכאורה ר"ל שבאופן שאי אפשר לו לקבור את המת מצוה בלי להטמא למת אחר אזי מותר לו להטמא אף למת אחר כי חובת קבורת המת מצוה דוחה כל טומאת מת, אבל במקום שאפשר לו לקבור את המת מצוה בלי להטמא למת אחר אסור לו להטמא בחיבורין למת אחר, שהרי טומאת מת מצוה דחויה ולא הותרה. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:15 [Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:15](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/20a:15) מאידך אף אם הכהן צריך להטמא למת אחר כדי לקבור את קרובו מאחר שאין בטומאה למת אחר קיום מצות אבילות, דהא רק הטומאה לגופו של קרובו המת מהוה קיום אבילות, לפיכך במקרה כזה אסור לו לכהן לקבור את מתו קרובו משום שמתטמא אף למת אחר. ורק במת מצוה שהמתיר הוא חובת קבורת המת, מותר לו לכהן להטמא אף למת אחר בשעה שמתעסק בקבורת המת מצוה כדי לקיים את מצות הקבורה. דהא עצמו של המת אינו המתיר, ורק מצות הקבורה הוי המתיר, ואיסור טומאה נדחה לצורך הקבורה. ולכן אפילו טומאת מת אחר ג"כ נדחה בשעה שקובר את המת מצוה. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:16 [Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:16](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/20a:16) וראייה לדברינו דאיכא חילוק בין טומאת כהן לקרובים לבין טומאת כהן למת מצוה היא ההלכה שאין כהן מטמא לעצם כשעורה מאביו, ואפילו אם כל גופו קיים וראשו נקטע אינו מטמא לו, וכמבואר ברמב"ם (פ"ב מהל' אבל הל' י"ד - ט"ו) ז"ל אין הכהן מטמא לאבר מן החי מאביו ולא לעצם מעצמות אביו וכו' נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו שנאמר לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר עכ"ל. והנה בסוגיא במס' נזיר (דף מג:) מבואר שדין זה אינו חל במת מצוה, וז"ל הגמרא: אמר רב חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו, מ"ט אמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר, א"ל רב המנונא אלא מעתה קאזיל בפקתא דערבות ופסקוה גנבי לרישיה ה"נ דלא ליטמא ליה, א"ל מת מצוה קאמרת כו' עכ"ל. ומבואר להדיא בגמ' דשאני מת מצוה מקרובים. ונראה דההלכה של נקטע ראשו של אביו נאמרה בחלות שם עצמו של מת שהוא קרובו, שאם הוא שלם הריהו חפצא של קרובו המת שחייב להתאבל עליו ולהטמא לו, ואילו כשנקטע ראשו חסר עצמו של קרובו המת, ולפיכך אינו מטמא לו¹. מאידך במת מצוה חובת הקבורה מתרת, ומשו"ה חייב להטמא כדי לקוברו ואפילו כשהמת חסר. footnotes: ¹ ואמר רבינו זצ"ל שדין זה שהמת צריך להיות שלם חל רק בחיוב הכהן להטמא לאביו המת כי המחייב של האבילות והטומאה הוא עצם גופו של המת, וגוף המת נחשב כעצמו של אביו רק כשהגוף שלם. ומאידך המחייב של דיני האבילות האחרים, כגון איסורי שבעה ושלשים, אינו עצמו של המת אלא מיתת אביו, ואע"פ שגופו של אביו שמת אינו שלם מ"מ חייב הבן להתאבל על אביו שמת. ויעויין ברמב"ם (פ"ב מהל' אבל ה"ח) שפסק שהמצוה להתטמא לקרובים פקעה עם סתימת הגולל וז"ל אבל מאחר שנסתם הגולל הרי הן כשאר כל המתים שאם נטמא בהן לוקה עכ"ל, ונראה דר"ל שחלות השם עצמו של אביו פקע עם סתימת הגולל ולכן אינו מטמא לו. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:17 [Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:17](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/20a:17) ולפי"ז מבואר היטב אמאי תלה הרמב"ם את האיסור להטמא למת אחר בשעת חיבורין לקרובו משום שהטומאה לקרובו דחויה ולא הותרה, דרק אם הוי דחויה חילול קדושת הכהן מהווה קיום אבילות. ומפני שעצם הטומאה לעצמו של קרובו המת מהוה קיום אבילות וחילול קדושה משו"ה ההיתר מוגבל למת עצמו ולא למת אחר. מאידך אילו היתה הטומאה לקרובו הותרה י"ל שהמתיר הוא חובת הקבורה כמו המתיר במת מצוה, והיינו אומרים דמותר לו להטמא למת אחר בשעה שמתטמא לקרובו כמו שמותר לו כשקובר מת מצוה. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:18 [Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:18](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/20a:18) והנה נתבאר דאליבא דהרמב"ם המתיר של טומאת כהן לקרובו הוא מצות האבילות ולא מצות הקבורה. מאידך יעויין בתוס' למס' פסחים (דף ט. ד"ה בשפחתו וכו') שסוברים שהמתיר של טומאת כהנים לקרובו הוא מצות הקבורה, וז"ל ואר"י דכהן שוטה היה דאפילו אם נאמר של גבירתה היה וכהן זה קרוב, לא היה לו ליטמא דאמרינן בתו"כ דאין כהן מטמא לנפלים דדומיא דאביו ואמו בעינן בני קיימא, ועוד דכאן לא היה לצורך המת עכ"ל. הר"י סובר בפירושו הראשון שאין כהן מטמא לקרובו נפל. ולפום ריהטא שיטת הר"י היא שטומאת כהנים לקרוביו דחויה היא ולא הותרה, והדוחה הוא מצות קבורת המת המוטלת על הכהן. ומשו"ה כהן אינו מטמא לנפל משום שאין מצוה לקבור נפל וכדאיתא בהגהת מיימונית (פ"א מהל' מילה אות י') וז"ל נפלים דאין מצוה לקוברן כדמשמע בכמה מקומות בתלמוד שמפלין אותן לבור עכ"ל. וכן מה דמסיק הר"י בפירושו האחרון שכהן אסור לטמא למת בלי צורך המת, לשיטתו אזיל שטומאת כהן לקרובו דחויה, ולכן מותר לו לכהן להטמא למת רק לצורך קבורת המת ולא להטמא בטומאה בעלמא שלא לצורך המת. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:19 [Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:19](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/20a:19) אמנם יעויין במגן אברהם (או"ח תקכ"ו, כ') החולק על ההג"מ וסובר שיש מצוה לקבור נפל, וגזיה"כ היא שאין כהן מטמא לנפל דאינו בר קיימא כאביו ואמו ואע"פ שחייבים לקוברו. ואליבא דהמגן אברהם י"ל שקיימת מחלוקת בין ב' התירוצים בר"י, דלפי תירוצא קמא יתכן שיש מצות קבורה בנפל, ואף שטומאת כהנים לקרובו הותרה, ומ"מ אין כהן מטמא לנפל מגזיה"כ דעלמא. משא"כ לתירוצא בתרא טומאת כהן לקרובו דחויה לצורך קבורת המת, ואילו טומאה שלא לצורך קבורה אסור. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:20 [Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:20](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/20a:20) ויעויין בשו"ע (יו"ד שע"ג, ה') וז"ל כל אלו שמיטמא להם אפילו שלא לצורך, וי"א דדוקא לצורך עכ"ל. וכ' הרמ"א וז"ל ולסברא הראשונה אפילו מת לו מת בשבת שא"א לקברו בו ביום שרי לטמאות לו ולשמרו כדי שלא יהא מוטל בבזיון, ונכון להחמיר כסברא האחרונה שלא לטמאות רק לצורך קבורה ולהביא לו ארון ותכריכין עכ"ל. ובפשטות שתי הדיעות שבשו"ע חלוקין אם טומאת כהן לקרובו היא הותרה או דחויה. דאי הוי הותרה, י"ל שמטמא לקרובו אפילו שלא לצורך כלל. משא"כ אם טומאת כהן לקרובו דחויה היא מטמא דוקא לצורך המת ולא שלא לצורך המת¹. אך לרמ"א יש פירוש אחר במחלוקת כי הוא סובר דאף אליבא דהדיעה הראשונה טומאת כהנים לקרובו דחויה, וההיתר ליטמא אפילו בשבת הוא כדי שלא יהא המת מוטל בבזיון, דהיינו נמי לצורך כבוד המת. והדיעה האחרונה סוברת שטומאת כהנים דחויה רק לצורך מצות קבורת המת בלבד, ולא לצורך מניעת בזיון המת בעלמא. ובשבת שאין מצות קבורה חלה אין לכהן היתר להטמא למת. footnotes: ¹ וכ"ז שלא כשיטת הרמב"ם הסובר שטומאת כהן לקרובו דחויה ואעפ"כ מטמא אף שלא לצורך הקבורה כדי לחלל קדושת כהן שלו ובכך מקיים מצות האבילות וכדמבואר בשיעורים לעיל. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:21 [Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:21](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/20a:21) והנה אליבא דהדיעה הראשונה בשו"ע מותר לכהן להיטמא לקרובו בשבת. ויש להעיר, שאפילו אם ננקוט שטומאת כהן לקרובו הותרה, מ"מ י"ל דהיינו רק להיטמא למתו בחול, בזמן שמצות קבורת המת חלה עליו, ואילו בשבת שאינו זמן קבורת המת, כי מצות קבורת המת פקעה בשבת, גם טומאת הכהן לקרובו נאסרת, משום דבשבת המת נחשב כאיש אחר שאיננו קרובו. אמנם יעויין בתוס' לעיל (דף יז: ד"ה ואינו) שדן האם ההתעסקות במת להחשיך על התחום בשבת מחייבת אנינות בשבת. ונראה שכל זה בנוגע לאנינות שתלויה בהתעסקות במציאות, אבל כו"ע מודים שמצות קבורת המת הופקעה בשבת, ומשו"ה יתכן שטומאת כהן לקרובו נמי אסורה. ברם לפי מה שביארנו אליבא דהרמב"ם שיש קיום מצות אבילות מיוחדת לכהן לחלל את קדושתו על מתו כשמטמא לו, יל"ע מהו הדין בשבת, דיתכן דאף בשבת אע"פ שאינה זמן מצות קבורה עדיין יש קיום מצות אבילות לכהן שמטמא לקרובו. ומאידך יתכן דמכיון שאין חובת קבורה חלה בשבת אף מצות האבילות דכהן המתקיימת ע"י טומאה נמי אינה חלה, וצ"ע. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:22 [Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:22](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/20a:22) ע"כ ענין טומאת כהנים לקרוביו ולמת מצוה ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:23 [Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:23](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/20a:23) **גמ'. וז"ל שב ואל תעשה שאני עכ"ל.** ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:24 [Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:24](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/20a:24) **א.** עיין ברמ"א (יו"ד סי' שע"ב סע' א') שפסק וז"ל כהן ששוכב ערום והוא באהל עם המת ולא ידע אין להגיד לו אלא יקראו לו סתם שיצא כדי שילביש עצמו תחלה, אבל אם כבר הגידו לו אסור להמתין עד שילביש עצמו, ודוקא אם הוא באהל המת שהוא טומאה דאורייתא אבל אם הוא בבית הפרס או ארץ העמים שהיא טומאה דרבנן ילביש עצמו תחילה דגדול כבוד הבריות. וכו' כהן שהוא ישן ומת עצמו באהל צריכים להקיצו ולהגיד לו כדי שיצא עכ"ל. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:25 [Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:25](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/20a:25) ויש לעיין בפסק הרמ"א שפסק דכשכהן שוכב ערום והוא באהל עם המת שאין צריך להגיד לו שיש שם מת כדי שיוכל להתלבש תחילה, דמהו יסוד ההיתר שבזה. ועוד יש להעיר בפסק של הרמ"א דכתב ר' שלמה איגר זצ"ל (גליון המהרש"א שם) דאינו צריך לצאת מיד ורשאי להמתין ולהתלבש משום דאיסור טומאת כהנים הוי לאו שאינו שוה בכל, וכדפירשו בתוס' (דף כ. ד"ה שב ואל תעשה) דאי אפשר למיליף דכבוד הבריות דוחה איסור בקום ועשה מטומאת כהן למת מצוה משום דהוי לאו שאינו שוה בכל. והנה יש להסתפק בביאור התוס' (הנ"ל) אם כוונתם דלאו שאינו שוה בכל הוי לאו קלוש ונדחה מחמת כבוד הבריות בעלמא או דילמא כוונת התוס' היא דרק משום כבוד המת ושלא יהיה בזיון למת נדחה איסור טומאת כהנים. ואי נימא דהלאו דטומאת כהנים הוי לאו קלוש (משום דאינו שוה בכל) ונדחה משום כבוד הבריות י"ל דשפיר פסק הרמ"א שאינו צריך לצאת מיד. אמנם אם ננקוט דטומאת כהנים נדחה רק משום כבוד המת בלבד י"ל דבציור דהרמ"א אין לכהן היתר ליטמא למת משום כבוד הבריות שלו, דרק משום כבוד המת ובזיון המת התירו לכהן ליטמא למת מצוה ולא משום כבוד הבריות דהכהן עצמו. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:26 [Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:26](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/20a:26) **ב.** ועוד י"ל דטעמו משום דמיירי בטומאה ע"י שהייה באהל המת דהוי איסור בשב ואל תעשה, וכבוד הבריות דוחה איסור שעובר בשב ואל תעשה. ועיין בגליון מהרש"א שהקשה למה פסק הרמ"א דכשאמרו לו שיש שם מת שאסור מלהמתין עד שיתלבש אלא יוצא מיד, והרי אינו אלא איסור בשב ואל תעשה וגדול כבוד הבריות שדוחה איסור בשב ואל תעשה. ותירץ דשאני התם דהוי בזיון זוטא. ומבואר דס"ל דכשאינו יודע שיש שם מת אין צריך להגיד לו מפני שאינו עובר אלא בשב ואל תעשה וגדול כבוד הבריות. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:27 [Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:27](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/20a:27) ויש להעיר ע"ז דיתכן לומר דהאיסור ליטמא בשהייה נחשב לעבירה בקום ועשה שהרי פסק הרמב"ם (פ"ו מהל' נזירות ה"ח) דמי שנדר בנזירות והוא בבית הקברות לוקה על שהייתו שם, וכן פסק (פ"ה מהל' נזירות הי"ט) דנזיר ששהה בטומאת מת לוקה על שהייתו. וצ"ע אמאי לוקה והא אין לוקין על לאו שאין בו מעשה ולא קעביד מעשה. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:28 [Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:28](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/20a:28) ונראה לתרץ דבנוגע ללאו שאין בו מעשה דאין לוקין עליו קיימת מחלוקת בין התוס' והרמב"ן במי שנשבע לאכול ככר זה היום וזרקו לים באמצע היום ומשום כך לא אכלו עד סוף היום. דעת התוס' (שבועות דף ד. ד"ה אבל) לאו שאין בו מעשה הוא ואליבא דר' יוחנן אינו לוקה עליו. ואילו הרמב"ן (מכות דף ט"ו ד"ה והא אמרינן בנותר) הביא מהירושלמי במסכת שבועות שבזרקו לים הוא לאו שיש בו מעשה ולוקה, עיי"ש. וביאר הגר"ח זצ"ל שחלוקים בגדר דין לאו שאין בו מעשה. דאליבא דהרמב"ן דין לאו שאין בו מעשה תלוי במעשה הגברא בפועל, ולכן בזרקו לים לוקה שהרי הגברא עשה מעשה עבירה בפועל, שזריקתו גרמה שיעבור באיסור השבועה. ומאידך לפי התוס' דין לאו שאין בו מעשה תלוי בגוף האיסור, ולכן גם בזרקו לים אינו לוקה, שכן עצם האיסור הוא שלא יאכל כל היום, וחלות האיסור הוי בשב ואל תעשה שאינו אוכל את הככר כפי שנשבע והאיסור הוא שלא קיים את חובת השבועה, ולכן הוי לאו שאין בו מעשה ואינו לוקה. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:29 [Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:29](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/20a:29) והנה פסק הרמב"ם (פ"א מהל' תמורה ה"א) וז"ל מפי השמועה למדו שכל מצות לא תעשה שאין בה מעשה אין לוקין עליה חוץ מנשבע וממיר ומקלל את חבירו בשם. שלשה לאוין אלו אי אפשר שיהיה בהן מעשה כלל ולוקין עליהן, עכ"ל. והנה ממה שקבע הרמב"ם "אי אפשר שיהיה בהן מעשה כלל" משמע דאליביה יסוד דין לאו שאין בו מעשה היינו שבעצם חלותו מופקע הלאו ממעשה, ובשלשת לאוים אלו עצם האיסור הוא איסור דיבור ואינם בכלל איסורי מעשה כלל. ויוצא איפוא שאף אם הגברא יעשה מעשה ממש בפועל, כגון שיכתוב במקום לדבר, וכדעת אותם אחרונים שגם ע"י כתיבה עוברים על איסורי נשבע מימר ומקלל, עכ"ז מכיון שהלאו עצמו אין בו מעשה אינו לוקה, והוא כשיטת התוס' הנ"ל. וכן בנוגע לאיסור שלא להשהות ברשותו מדה חסרה כתב הרמב"ם (פ"ז מהל' גניבה ה"ג) ז"ל כל מי שמשהה בביתו או בחנותו מדה חסרה או משקל חסר עובר בלא תעשה שנאמר לא יהיה לך בכיסך וגו' ואפילו לעשות המדה עביט של מימי רגלים אסור שאע"פ שאין זה לוקח ומוכר בה שמא יבא מי שאינו יודע שהיא חסרה וימדוד בה ואין לוקין על לאו זה שהרי אין בו מעשה, עכ"ל. ומסתימת לשונו משמע שאפילו אם יעשה המדה בפועל לא ילקה שכן עצם חלות הלאו אין בה מעשה, מאחר שעצם האיסור הוא שהיית המדה ברשותו. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:30 [Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:30](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/20a:30) ועפי"ז יש לבאר שיטת הרמב"ם באיסור דביאה ריקנית לעזרה, דפסק הרמב"ם (פ"א מהל' חגיגה ה"א) שהבא לעזרה ביום טוב הראשון של החג ולא הביא עולה לא קיים מצות עשה ד"יראה כל זכורך" וגם עבר על לא תעשה ד"לא יראה פני ריקם" אבל אינו לוקה על לאו זה שהרי לא עשה מעשה. והקשה השאג"א (סי' ל"ב) הלא בביאה ריקנית יש מעשה ביאת הגברא לעזרה ולמה לא ילקה. וביאר השאג"א (שם ובספרו טורי אבן ריש מס' חגיגה דף ב.) דהלאו דביאה ריקנית אליבא דהרמב"ם תלוי בביטול העשה, זאת אומרת, איסור הלאו אינו עצם מעשה הביאה למקדש ריקנית אלא המניעה מהבאת קרבנות בשעת הביאה. ועיקר העבירה של הלאו הוא שאינו מקיים את העשה, ולכן נחשב ללאו שאין בו מעשה. והוסיף הגר"ח זצ"ל לבנו הגר"מ זצ"ל שכן הוא הביאור האמיתי ברמב"ם. ומתבאר מזה דלשיטת הרמב"ם חלות שם לאו שאין בו מעשה תלוי בעיקר הלאו, ומעשה הגברא בפועל אינו מפקיעו מדינו¹. ולפי"ז י"ל דמשום הכי נזיר ששהה בבית הקברות לוקה דעצם הלאו חשיב יש בו מעשה. ולפי"ז נראה דהוא הדין באיסור כהן ליטמא למת, גוף הלאו חשיב לאו שיש בו מעשה, ואע"פ שאינו עושה מעשה נחשב לעבירה בקום ועשה, ואינה נדחית מפני כבוד הבריות. וצ"ע לפי"ז בפסק הרמ"א. ומשמע לכאורה כפירוש הראשון דהו"ל לאו שאינו שוה בכל ומשו"ה נדחה מפני כבוד הבריות. footnotes: ¹ הרמב"ם פסק (פ"ט מהל' ק"פ ה"ז) שהמאכיל ק"פ לבן נכר או לתושב ושכיר אינו לוקה. והחינוך (מצ' י"ג) מפרש שהוא משום דהוי ליה לאו שאין בו מעשה. אמנם בעל מנ"ח תמה דהא המאכיל עשה מעשה. ברם לפי יסוד הגר"ח זצ"ל ניחא שכן אין גוף האיסור מעשה ההאכלה אלא עיקר האיסור הוא שגורם שהחפצא של הפסח יהיה נאכל שלא כמצותו ע"י בן נכר תושב ושכיר, יוצא איפוא שבעצם שם האיסור אינו מעשה גברא ודומה לביאה ריקנית, ודו"ק היטב.והנה בנוגע לביאור השאג"א בביאה ריקנית השווה מה שכתב הרמב"ן בקידושין (לד.) ליישב מה שהקשו התוס' שם למה נמנית מעקה בין מצוות עשה שלא הזמן גרמא, הרי במעקה נמי יש לא תעשה ד"לא תשים דמים בביתך", ובין שהז"ג ובין שאינה הז"ג נשים חייבות. ותי' הרמב"ן וז"ל ול"נ שעיקר מצותו עשה, שאין לאו שבו אלא שיקיים העשה דכתב רחמנא ועשית מעקה תחילה והדר לא תשים דמים בביתך, כלו' לא תעכב שלא תעשה מצוה זו, ולאו שאין בו מעשה אחר אלא קיום עשה שבו הוא. ואילו היו נשים פטורות מעשה היו פטורות אף מלאו שאין הלאו אלא קיום העשה וכו' ע"ש, ועיין בריטב"א שם. ועיין עוד בספר המצוות לרס"ג ח"א (דף עז: - עח א, עשה ג', ד'). ולכאורה לפי שיטת הרמב"ן כאן ולפי"ד הגר"ח זצ"ל בביאור שיטת הרמב"ם אף אם יעשה מעשה בפועל לא ילקה על הלאו דמעקה משום דעיקר הלאו הוי אי קיום העשה וא"כ עצם הלאו אין בו מעשה ודומה לביאה ריקנית אליבא דהרמב"ם דאין לוקין עליו. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:31 [Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:31](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/20a:31) **ג.** **מלקות בלאו דלא יראה ולא ימצא** ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:32 [Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:32](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/20a:32) והנה לגבי חמץ בפסח כתב הרמב"ם (פ"א מהל' חמץ ומצה ה"ג) וז"ל אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא א"כ קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה. אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אף על פי שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בו מעשה עכ"ל. הרי מבואר מדבריו דהיכא דאיכא מעשה הגברא בפועל באיסור בל יראה ובל ימצא חל מלקות, וכשיטת הרמב"ן (הנ"ל), וצ"ע דסותר למה שפסק דהמלקות תלוי בגוף הלאו, וכדנתבאר לעיל¹. footnotes: ¹ עיין בשער המלך שם הל' חו"מ. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:33 [Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:33](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/20a:33) ונראה לתרץ עפ"י מה שיש לעיין במה שפסק הרמב"ם (פ"ד מהל' חמץ ומצה ה"ד) וז"ל עכו"ם אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל אם יודע הישראל שאם אבד או נגנב מחייבו לשלמו וכופהו ואונסו לשלם אע"פ שלא קבל אחריות הרי זה חייב לבערו שהרי נחשב כאילו הוא שלו מפני שמחייבו האנס באחריותו עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד, וז"ל והתשלומין שהם מן האונס אינן כדין האחריות, עכ"ל. ולפום ריהטא פסק הרמב"ם תמוה, כי אין הישראל חייב באחריות לאנס ע"פ דין תורה, וא"כ למה מחוייב הוא לבער את החמץ של האנס מביתו. ונראה להוכיח מכאן שהרמב"ם סובר שיסוד האיסור דבל יראה ובל ימצא הוא שאסור בפועל לקיים חמץ בפסח ברשותו, ואיסור מעשה הוא דהיינו מעשה קיום החמץ, ואינו איסור שחל בשב ואל תעשה משום שמשהה חמץ שלו או חמץ שבאחריותו ברשותו. ומשום כך אף בחמץ שאינו חייב באחריות ע"פ דין תורה, עכ"ז כיון שרוצה בקיום חמצו של האנס עקב פחדו מהגוי בפועל עובר על איסור דאורייתא וגם על חמצו של גוי. ועיין בחידושי הרמב"ן בריש מס' פסחים שדן בדין המקיים חמץ של הפקר ברשותו אם עובר בב"י ובב"י, ואליבא דהרמב"ם מבואר שהמקיימו בפועל עובר, וכמו שנתבאר¹. footnotes: ¹ בנוגע להמקיים חמץ של ישראל אחר ברשותו לגבי ב"י וב"י עיין בפוסקים, ואכמ"ל. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:34 [Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:34](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/20a:34) ולפי"ז מיושבת הסתירה, שכן לשיטת הרמב"ם יש שני דינים בדין מלקות מן התורה: א) דין בעיקר חלות שם האיסור שיהיה איסור שיש בו מעשה, ב) דין שני שאף שהלאו ביסודו יש בו מעשה מ"מ יש צורך במעשה גברא בפועל. ועפי"ז מבואר פסק הרמב"ם בחמץ, דלגבי עצם גדר הלאו - האיסור שלא לקיים חמץ נחשב ביסודו וחלותו לאיסור שיש בו מעשה, כי עצם קיום החמץ הוי מעשה ע"פ דין. ואילו איסורי דיבור כשבועה ומימר ומקלל, ואיסורי שב ואל תעשה כנותר ומשהה מדות חסרות ברשותו מהווים לאוין שאין בהם מעשה בעיקר גדרן וחלותן. ברם דין המלקות תלוי גם במעשה הגברא בפועל, ולדין זה צריך פעולה ממש, ולכן פסק הרמב"ם שאם בפועל קנה חמץ לוקה, ואם לאו אינו לוקה. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:35 [Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:35](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/20a:35) והנה הר"ן כתב (ברפ"ק דפסחים) שאין הבעלים עוברים בבל יראה ובל ימצא על חמץ שאינו ידוע להם. וכן ניתן להסיק מדברי הרמב"ם (פ"ג מהל' חו"מ ה"ח) וז"ל לפיכך אם לא בטל קודם שש ומשש שעות ולמעלה מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא כו' עכ"ל. משמע שדוקא על חמץ שהיה ידוע לו עובר ולא על חמץ שאינו ידוע¹. ויש לעיין מאי שנא חמץ שאינו ידוע מחמץ ידוע. ולפי מה שנתבאר מסתבר לומר שמאחר שעיקר האיסור של בל יראה ובל ימצא הוא איסור לקיים חמץ ברשותו, שייך הוא דוקא בחמץ ידוע שאם אינו מבערו הרי מקיימו. ואילו בחמץ שאינו ידוע אף שנמצא ברשותו מ"מ אינו נחשב כמי שמקיים חמץ ברשותו ומשו"ה לא עבר בב"י, ומכאן ראייה שלפי הרמב"ם עיקר הלאו הוא איסור לקיים חמץ. footnotes: ¹ ועיין בכסף משנה (פ"ב מהל' חו"מ ה"ב), ורבינו זצ"ל האריך מאד בענין זה בשיעוריו על מס' פסחים, ואכמ"ל. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:36 [Reshimot Shiurim on Berakhot 20a:36](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/20a:36) וכל זה בנוגע לבל יראה ובל ימצא. ברם המשהה מדה חסרה בביתו אינו לוקה בכל אופן שכן עיקר חלות הלאו הוא איסור השהיית המדה ברשותו בשב ואל תעשה. ועקב כך לאו שאין בו מעשה הוא שאין לוקין עליו אפילו כשעובר עליו ע"י מעשה.