## Reshimot Shiurim on Berakhot Daf 34a ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:1 [Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:1](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/34a:1) תוס' ד"ה לא יענה אמן. וז"ל תימה תיפוק ליה דמפסיק תפלה אם עונה אמן וי"ל מאחר שלא אמר האי טעמא ש"מ דעניית אמן לא חשיב ליה הפסקה מאחר שצורך תפלה הוא עכ"ל. יש לעיין מדוע הקשו תוס' רק דעניית אמן דהש"ץ ליהוי הפסק לתפלה ולא הקשו מעניית אמן של הקהל. ונראה דעניית אמן של הציבור לא הוי הפסק אלא הוי חלק מקיום תפלת הציבור, וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ט מהל' תפלה ה"ג) "ואחר שיפסיע שליח ציבור שלש פסיעות לאחוריו ויעמוד מתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות להוציא את מי שלא התפלל והכל עומדים ושומעין ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה בין אלו שלא יצאו ידי חובתן בין אלו שכבר יצאו ידי חובתן". ומבואר דמעיקר תקנת קיום תפלת הציבור שיענו הקהל אמן לכל ברכה הנאמרת בתפלה, ומאחר שברכת כהנים הוי חלק מעצם החפצא דתפלה משו"ה לא הקשו התוס' דעניית הקהל ליהוי הפסק אלא הקשו רק על עניית הש"ץ עצמו. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:2 [Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:2](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/34a:2) **תוס' ד"ה לא יענה אמן. בא"ד. וז"ל אבל לקרות כהנים לדוכן אומר ר"ת שאין ש"צ יכול לקוראם דחשיב הפסקה לתפלה אם קוראם אלא אחד מבני הקהל קוראם והא דאמרינן בסוטה פ' אלו נאמרים (ד' לח א) לשנים קורא כהנים וכו' לאו השליח צבור קאי אלא אחזן כדתניא בספרי (פרשת נשא) אמור להם מלמד שהחזן אומר להם אמרו וחזן לאו היינו שליח צבור דחזן היינו המתעסק בצרכי צבור וכן משמע נמי בסוטה (ד' לט ב) דלאו אשליח צבור קאי דמעיקרא קאמר אין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדבור מפי הקורא פי' הקורא כהנים ואח"כ אומר אין שליח צבור רשאי וכו' משמע דשנים הם ויש שהיו רוצים לומר דכמו כן אין ש"צ רשאי להקרות יברכך לכהנים דכמו כן הוי הפסקה אמנם רבינו יהודה פי' דבהדיא יש במדרש טעמי יתרות וחסרות אמור להם מלמד ששליח צבור אומר להם על כל דבור ודבור וכן יש רוצים להתיר לשליח צבור עצמו לקרות כהנים אפילו לפי' ר"ת דמה דפי' דהויא הפסקה היינו דוקא בימיהם מיד כשסיימו ברכת הודאה לא היו אומרים או"א ברכנו בברכה כדמשמע בסוטה (שם) דקאמר אין הקורא רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן מפי הצבור פי' אמן שעונין בסיום ברכת הודאה אלמא משמע שלא היו אומרים אלא כהנים מיד אבל עכשיו שהורגלו לומר אלקינו בלשון ברכה ותפלה אין זו הפסק דלא גרע מעניית אמן דהכא דלא חשיבא הפסק כדפרישית עכ"ל.** ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:3 [Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:3](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/34a:3) והנה מבואר דלשיטת ר"ת אין הש"צ קורא לכהנים לדוכן דחשיב הפסק בתפלתו אלא אחד מבני הקהל יקראם. ויש שר"ל דלפי ר"ת אין הש"צ נמי מקריא לכהנים את הפסוקים דברכת כהנים דחשיב הפסק. ולכאורה ס"ל דברכת כהנים אינה מעיקר החפצא של תפלה. וצ"ע בזה דבמשנה איתא "ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי", וצריך עיון מדוע מותר לש"צ לברך ברכת כהנים כשמובטח שלא יתבלבל להוי הפסק באמצע תפלתו. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:4 [Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:4](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/34a:4) והנה רבינו יהודה (בתוס') סובר דאף לר"ת דס"ל שאין הש"צ קורא את הכהנים לדוכן דהוי הפסק בתפלה, מ"מ רשאי הש"צ להקרות לכהנים יברכך וכו', וכדאיתא במדרש "אמור להם על כל דיבור ודיבור". ונראה דרבינו יהודה סובר דשאני קריאת כהנים לדוכן מקריאת הפסוקים דיברכך וכו', דאמירת "כהנים" הויא הפסק בתפלה משום שהיא רק נתינת רשות לכהנים לברך את העם, או דרישת הציבור לקבל את הברכה, אבל אינו חלק מעיקר החפצא של התפלה אלא מילתא אחריתי. מאידך מה שאומר הש"צ יברכך וכו' ומקריא כל דבור ודבור, הוי חלק מהתפלה עצמה, שהרי עצם ברכת כהנים הויא חלק מהתפלה. וראיה לדבר, שהרי במתניתין בראש השנה (דף לב.) תנן "ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים", ומדלא קאמר ו"שים שלום" אלא "ברכת כהנים" מבואר דברכת כהנים חלק מהתפלה עצמה, ונחשבת כתחילת ברכת שים שלום. ולכן אמירת הש"ץ יברכך וכו', מצטרפת לעצם הברכות דשמונה עשרה ואינה הפסק מדהויא חלק מברכת שים שלום¹. footnotes: ¹ ועיין בשו"ת משיב דבר (סימן מ"ז) שכתב הנצי"ב דליכא דין שומע כעונה בברכת כהנים משום דברכת כהנים הריהי חלק מן התפלה ובתפלה ליכא דין שומע כעונה כדאיתא בירושלמי (ברכות פ"ג ה"ג). ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:5 [Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:5](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/34a:5) ולפי"ז יש לבאר את סברת התוס' (בסוף הדיבור) שבזמנינו שאומרים או"א ברכינו בברכה, אף ר"ת היה מודה שיכול הש"ץ לקרוא "כהנים", דלפי מנהגינו אמירת או"א וכן כהנים מצטרפת לברכה של הש"צ ולא חשיבא הפסק¹. footnotes: ¹ ועיין ברמ"א (או"ח סימן קכח, י') שהביא די"א שהש"ץ יאמר או"א בלחש ורק יאמר מלת כהנים בקול רם, (וזוהי שיטת הטור ובהג"מ רמב"ם פי"ד מהל' תפלה הל"ח בשם מהר"ם). אך פשטות לשון התוס' הוא דהש"ץ אומר או"א בקול רם כשאר התפלה משום דהויא חלק מתפלת הציבור הנאמרת בקול רם. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:6 [Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:6](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/34a:6) והנה עיין ברש"י בסוטה (דף לח. ד"ה לשנים קורא כהנים) וז"ל כשיש שם שני כהנים לברך, שליח ציבור כשגמר ברכת הודאה קורא אותן כהנים, והן הופכין את פניהן שהיו הפוכין לצד התיבה להתפלל עכ"ל. וכן עיין ברש"י (שם ד"ה אמור להם) וז"ל מקרא דלהם נפקא לן ששליח ציבור מזהיר אותן לברך עכ"ל. הרי דלשיטת רש"י הש"צ בעצמו קורא "כהנים". ונראה דרש"י סובר דמקרא ד"אמור להם" נלמד דין דאורייתא שצריך לקרוא לכהנים לברך את העם. ובטעם הדבר י"ל דבברכת כהנים נאמר דין דבעי מברך ומתברך, ובעינן שהציבור המתברך ידרשו מהכהנים לברכם. ולכן צריך שדוקא הש"צ יקרא לכהנים לדוכן דעי"ז נחשב כאילו כל הציבור דרשו מהכהנים לברכם, ולכן אין זה הפסק בתפלת הציבור דחזרת הש"ץ. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:7 [Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:7](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/34a:7) **תוס' ד"ה אמצעיות. בא"ד. וז"ל ותענית ציבור שש"ץ קובע ברכה לעצמו שאומר עננו בין גואל לרופא אם שכחה ונזכר בה קודם סיום תפלה אין מחזירין אותו כיון שהיה צריך לחזור ולומר על הסדר כפירוש רשב"ם א"כ הויא ברכה לבטלה אם מחזירין אותו אבל לפירוש הקונטרס היה אומרה במקום שנזכר ואין כאן ברכה לבטלה עכ"ל.** המחבר (או"ח סימן קי"ט סעיף ד') פסק "שליח ציבור שגמר גואל ישראל ושכח ולא אמר עננו לא יחזיר אפילו אם עדיין לא גמר רק רפאינו ואם חזר ברכה לבטלה היא", וכתב ע"ז הרמ"א "אלא יאמר עננו בשומע תפלה כיחיד". ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:8 [Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:8](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/34a:8) וצ"ע בפסק הרמ"א דלכאורה רק יחיד יכול להוסיף בקשות בשומע תפלה, ואילו שליח ציבור שמתפלל תפלת הציבור אינו יכול להוסיף בקשות בתפלה (ואף בקשות שהם עבור הציבור) וא"כ הש"ץ אינו יכול להזכיר עננו בשומע תפלה. וה"ה נמי דאם שכח הש"ץ לומר ותן טל ומטר חוזר לברכת השנים משום דאינו יכול לסמוך על שומע תפלה. ועיין בשו"ת הרא"ש (כלל ד' סימן י') שדן לגבי ארצות אשכנז וצרפת שצריכים מטר בין פסח לעצרת אם יכולין לשאול ותן טל ומטר בברכת השנים ונקט שישאלו ותן טל ומטר בשומע תפלה, וכן פסק המחבר (או"ח סימן קי"ח סעיף ב'). אמנם הט"ז (שם ס"ק ב') כתב דהיינו רק ביחיד אבל לא בש"ץ המתפלל בקול רם שאם יזכיר יעשה חלק מתפלת הציבור ואין הזכרת ותן טל ומטר חלק משומע תפלה דציבור, ומבואר דלא נאמר בש"ץ דין הוספת בקשות בשומע תפלה, וצ"ע בדברי הרמ"א. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:9 [Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:9](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/34a:9) ובעיקר דברי התוס' שכתבו דלפי הרשב"ם אין הש"ץ חוזר משום שתהא ברכה לבטלה, יש להעיר דהתוס' (לעיל דף ל: ד"ה מסתברא) כתבו בשם ר"ת דהיכא דלא עקר רגליו חוזר לרצה אפילו בדברים שאין מחזירין (כגון על הניסים), ומשמע דלא איכפת לן דיהא ברכת הודאה ברכה לבטלה. וצריך לומר דתוס' דידן חולק על ר"ת. אי נמי י"ל דאפילו אי ס"ל כר"ת מ"מ התוס' מחלקים בין ברכת עננו של הש"ץ לבין על הניסים ויעלה ויבוא, שהדין שצריך לחזור לרצה חל כששכח הזכרה שנאמרת ע"י כל הציבור, משא"כ בעננו דהויא ברכה מיוחדת להש"ץ דאינו חוזר. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:10 [Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:10](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/34a:10) **גמ' וז"ל תני חדא הכורע בהודאה הרי זה משובח ותניא אידך הרי זה מגונה לא קשיא הא בתחילה הא לבסוף רבא כרע בהודאה תחלה וסוף וכו' והתניא הכורע בהודאה הרי זה מגונה ההיא בהודאה שבהלל והתניא הכורע בהודאה ובהודאה של הלל הרי זה מגונה כי תניא ההיא בהודאה דברכת המזון עכ"ל.** מבואר בגמ' שחל חיוב כריעה בהודאה בשמונה עשרה ואילו הכורע בהודאה שבהלל ובברכת המזון הרי זה מגונה, ויש לעיין מהי סברת הגמ' לחלק בין הודאה שבתפלה להודאה דהלל וברכת המזון. ועוד יש להעיר דיעויין ברש"י (ד"ה בהודאה דהלל) וז"ל הודו לה' כי טוב עכ"ל, וצריך ביאור מדוע פירש רש"י דהודאה של הלל מיירי בפסוקים דהודו לה' כי טוב ולא בפרקים שבתחילת הלל (כהללוי - ה הללו עבדי ה' וגו', והללו את ה' כל גויים וגו'). ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:11 [Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:11](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/34a:11) ונראה דיש בהלל ב' ענינים: א) שבח על גבורות ה', ב) הודאה על חסדי ה'. והנה חיוב שבח להקב"ה על גבורותיו וגדולתו יתברך חל אפילו לא קיבל אדם שום טובה מהקב"ה דעצם גבורתו ית' מחייבת שבח. ונראה דשבחו ית' מהווה קיום של מצות אהבת ה', וכמש"כ הרמב"ם (פ"ב מהל' יסוה"ת ה"ב) וז"ל והאיך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהו חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם שע"י התבוננות בנפלאות הבורא, מכיר אדם בגבורות ה' ובגדלות ה', ומשו"ה משבח ומפאר את השי"ת. וכן מצינו שדוד המלך משבח את ה' על מעשי ה' וגדלות ה' יתברך וכדכתיב (תהילים ק״ד:א׳-ב׳) "ברכי נפשי את ה', ה' אלוקי גדלת מאד הוד והדר לבשת, עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה וגו' מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך". ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:12 [Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:12](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/34a:12) אמנם יסודה של הודאה היא הכרת הטוב על חסדי ה' והטבתו יתברך. ונראה דבזה חלוק שאר פרקי הלל מ"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", דפרקי הלל הויין שבח על גבורות ה', ואילו "הודו לה' וגו'", היא הודאה על חסדי ה' יתברך. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:13 [Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:13](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/34a:13) ונראה דיש נפקא מינה לדינא בין הלל דשבח לבין הלל דהודאה, דהנה פסק המחבר (או"ח סימן תפ"ז סעיף ד') שאומרים הלל בנעימה, ונראה שכוונתו בנחת ובנעימה וכדין פסוקי דזמרא שפסק המחבר (או"ח סי' נ"א סעיף ח') שאין אומרים הזמירות דפסוקי דזמרא במרוצה כי אם בנחת. ואילו לגבי מזמור לתודה פסק המחבר (סי' נ"א סעיף ט') "מזמור לתודה יש לאומרה בנגינה שכל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה". וי"ל דבחלק של הלל שנאמר בתורת שבח על גבורות ה' חל דין לאומרו בנעימה דהיינו בנחת, וכפסוקי דזמרא שהן נמי חלות קיום שבח על גבורות ה'. משא"כ ב"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" דאית ביה חלות הודאה על חסדי ה', י"ל שחל דין נגינה ושירה כבמזמור לתודה דהיא תפלת הודאה כנגד קרבן תודה. וכן נהגו בבית המדרש של הגר"א לשיר באמירת "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", וכן איתא להדיא (בילקוט שמעוני שה"ש) "השמיעני את קולך זה הלל, כי קולך ערב בהודו לה'". ומבואר שחל דין שירה ונגינה בהודאה שבהלל. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:14 [Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:14](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/34a:14) ונראה דיסוד הענין של כריעה היינו דע"י כריעה מראה ביטול עצמיותו והכנעה, דלית ליה מגרמיה כלום, ולכן י"ל שכריעה שייכת בדוקא להודאה, שע"י כריעה האדם מודה ומכיר בחסד ה' ובטובתו יתברך דלית ליה לאינש מגרמיה מידי. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:15 [Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:15](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/34a:15) ועפ"ז י"ל דמשום הכי דקדק רש"י לפרש בהודאה שבהלל דהיינו בפסוקים "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" שהן מלות הודאה ולא בשאר פרקים שבהלל המהווים חלות שבח, דאין כריעה שייכת לשבח. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:16 [Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:16](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/34a:16) אמנם עדיין צריך ביאור בגוף ההלכה שכורעין בהודאה שבשמונה עשרה דמאי שנא מהודאה שבהלל וברכת המזון דהרי זה מגונה. וי"ל דיסודה של תפלה היא צרה, וכדכתיב "מן המיצר קראתי י - ה ענני במרחב י - ה", ו"ממעמקים קראתיך ה'", וכמש"כ הרמב"ן (בסה"מ מ"ע ה') דיש מצוה מדאורייתא להתפלל בעת צרה שנלמד מקרא "וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם". ונראה דלכן חל דין כריעה בהודאה בתפלה משום שכריעה מבטאת ביטול - שהאדם מרגיש שאין לו כלום, ולא מגיע לו כלום והוא תלוי כולו בחסדו יתברך. וזה מתאים לתפלה, שיסוד ענין התפלה הוא שהאדם נמצא בצרה. וכולו תלוי בחסדי ה' (ובאמת בכל רגע האדם נמצא בצרה גדולה, ותלוי בחסדי ה', ומשום כך אמרו חז"ל ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו). ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:17 [Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:17](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/34a:17) ומאידך, הלל וברכת המזון הויין הודאה על חסדי השם יתברך, ועל הטובות שמיטיב השי"ת לברואיו וחל בהן חלות של שמחה, שהאדם מרגיש כאילו יש לו הכל. בהלל חלה חלות שמחה מכיון דהלל נלמד מן הפסוק "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג" (ערכין י ב), וכן כתב הרמב"ן בספר המצוות שורש א' שהלל מכלל מצות שמחה ונלמד מקרא "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות". וכן בברכת המזון צריך אדם להרגיש כאילו לא חסר לו כלום, "ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו ואל יחסר לנו מזון לעולם ועד". ועפ"ז נראה לבאר את דברי התוס' (בדף לא: ד"ה מכאן ששכור) שכתבו בשם הירושלמי דשיכור מברך ברכת המזון אע"פ שתפלתו תועבה, דמעצם ענין התפלה הוא שהאדם מרגיש שהוא בצרה ובצער כנ"ל, ושיכור אינו מרגיש בצרה ולכן תפלתו תועבה. משא"כ בברכת המזון שחל בה ענין שמחה והרגשה שלא חסר לאדם כלום קיימא לן דשיכור מברך. ונראה דלכן אין כריעה שייכת לברכת המזון והלל שבהן חל חלות שמחה על הטבת ה'. וכריעה שייכת רק בהודאה דתפלה, דבתפלה מודים על החסד של ה' בעת צרה. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:18 [Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:18](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/34a:18) **גמ'. המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן ואם אינו יכול לכוין בכולן יכוין את לבו באחת א"ר חייא אמר רב ספרא משום חד דבי רב באבות עכ"ל.** עיין ברמב"ם (פ"י מהל' תפלה ה"א) וז"ל מי שהתפלל ולא כיון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה ואם כיון לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך עכ"ל. ומבואר שהרמב"ם פסק דכוונה מעכבת בברכה ראשונה בלבד. וצ"ע דבפרק ד' מהלכות תפלה הלכה א' פסק "חמשה דברים מעכבין את התפלה וכו' וכוונת הלב", ובהלכה ט"ו (שם) פסק "כוונת הלב כיצד כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה". ומסתימת לשון הרמב"ם (פרק ד' הל' ט"ו) משמע דכוונה מעכבת בכל התפלה, וצ"ע. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:19 [Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:19](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/34a:19) וביאר הגר"ח זצ"ל (בחידושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם פ"ד מהל' תפלה ה"א) דיש ב' דיני כוונה בתפלה: א) דין כוונת פירוש המילים, ב) דין כוונה שהוא עומד בתפלה לפני ה', וכמש"כ הרמב"ם (פרק ד' מהל' תפלה הל' ט"ז) וז"ל כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה עכ"ל. וחלוקים הם ביסוד דינם מהדדי, שדין כוונה שהוא עומד לפני המלך הויא הלכה בעצם החפצא של מעשה תפלה, דבלי כוונה זו הוי כמתעסק בעלמא וכאילו לא התפלל כלל. משא"כ הדין שצריך לכוון בפירוש המילים הוא דין מסוים של כוונה בתפלה שחלה בברכה ראשונה בלבד. ולפי זה ביאר הגר"ח זצ"ל שדין כוונת שהוא עומד לפני ה' מעכבת בכל התפלה ובזה מיירי הרמב"ם בפרק ד' מהל' תפלה הל' ט"ו, ואילו ההלכה שצריך לכוון בפירוש המלים אינו מעכב אלא בברכה הראשונה בלבד, וכדפסק הרמב"ם בפ"י מהל' תפלה ה"א. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:20 [Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:20](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/34a:20) אמנם יתכן לפרש את דברי הרמב"ם באופן אחר דבאמת הרמב"ם סובר שכוונה מעכבת בכל התפלה דכל החפצא של תפלה בעיא כוונה (וכדמשמע מסתימת לשונו בפ"ד מהל' תפלה הט"ו). ברם, יתכן לפרש דמש"כ הרמב"ם (פ"י מהל' תפלה ה"א) "ואם כיון לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך", דר"ל שהכוונה שכיוון בברכה ראשונה של שמונה עשרה מצטרפת וחלה לכל התפלה, ונחשב כאילו כיוון בכל השמונה עשרה, דבעי רק מעשה כוונה בברכה ראשונה ועי"ז חלה כוונה לכל התפלה, אלא א"כ חלה הפקעה שמפקיעה את כוונתו. והרמב"ם סובר דלו יצוייר שכיוון בברכת אבות ונעשה שיכור בשים שלום דאזי חלה הפקעה בכוונתו, ונחשב כאילו לא התפלל כלל, אע"פ שכיון בברכת אבות. ומשום הכי פסק הרמב"ם (פ"ד מהל' תפלה הי"ז) בסתמא דשיכור שהתפלל תפלתו תועבה ולא חילק בין אם היה שיכור בברכה ראשונה בלבד או אף בשאר ברכות, דשכרות הויא הפקעה מחלות שם כוונה, ומכיון שכוונה מעכבת בכל התפלה אם היה שיכור אף בברכת שים שלום פקעה כוונתו מהתפלה וכאילו לא התפלל כלל¹. footnotes: ¹ עיין באגרות הגרי"ד הלוי עמ' ל'. ויל"ע האם חל דין הפקעת כוונה בתפלה רק בשכרות או דחלה הפקעת כוונה אף בדברים החופזים אותו, וכן כשמפסיק באמצע התפלה ושהה כדי לגמור את כולה. ועיין ברמב"ם פ"ד מהל' תפלה ה"א, ובה"י - י"ד. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:21 [Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:21](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/34a:21) **(חידושי אגדה)** ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:22 [Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:22](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/34a:22) גמ'. וז"ל "עין לא ראה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו" וכו' כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעוה"ב עין לא ראה אלוקים זולתך וכו' מאי עין לא ראתה אמר ריב"ל זה יין המשומר מששת ימי בראשית ריש לקיש אמר זה עדן שלא שלטה בו עין כל בריה וכו' עכ"ל. דברי הגמ' צריכים ביאור דמהי שאלת הגמ' מאי עין לא ראתה וכו', דהרי הפסוק אומר "עין לא ראה אלוקים זולתך" ור"ל דהיינו דבר שלמעלה מהשגת בני אדם, וא"כ מהו הפשט בשאלת הגמ'. ועוד צ"ב מהו תירוצו של ריב"ל דזה יין המשומר מששת ימי בראשית. וכן צ"ב בכוונת ריש לקיש דזה עדן¹. footnotes: ¹ ועיין במהרש"א בחידושי אגדות ובחידושי הרשב"א בסוגיין. ###### Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:23 [Reshimot Shiurim on Berakhot 34a:23](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/34a:23) ונל"ב דהתורה נמשלה ליין וכדאיתא בחז"ל (מדרש רבה שה"ש פ"א, י"ח) עה"פ "כי טובים דודיך מיין" - "חביבים דברי סופרים מיינה של תורה". וצ"ב מהו יסוד הענין שתורה נמשלה ליין. ונל"ב דיש באדם ג' בחינות: א) לבוש, ב) גוף, ג) ונשמה. וכן לתורה יש ג' בחינות, בחינת לבוש - דהיינו תושב"כ שהיא החלק של תורה שנראה לעין כמו הלבוש, בחינת גוף - דהיינו תושבע"פ שהיא גופי ההלכות שבתורה, וההלכות וסברות ההלכות הן גוף התורה, ובחינת נשמה - דהיינו חלק הסוד שבתורה שהיא הנשמה שבתורה. והסוד שבההלכה היא השקפת העולם של ההלכה - והיא בחינת הנשמה של התורה. וזהו באמת הענין של סתרי תורה. וזהו בחינת יינה של תורה דיין נמשל לסוד, ד"יין" בגימטריא סו"ד, ויין מסמל חלק הסוד שבתורה. ואילו גוף ההלכות נמשלו ללחם ובשר וכמש"כ הרמב"ם (פ"ד מהל' יסודי התורה הי"ג) וז"ל ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצוות עכ"ל. וכתיב "ולחם לבב אנוש יסעד" דיהודי צריך לדעת גופן של ההלכות כדי לחיות - כמו שלחם היא מצרכי החיים הבסיסים. אמנם לגבי יין כתיב "יין ישמח לבב אנוש" - שאם יודעים הסודות והשקפת העולם של התורה זה מביא אדם לידי שמחה, שע"י הבנת השקפת התורה יודע איך לחיות ולהתנהג. שהתורה מדריכתו בכל צעד ושעל בחיים, ועי"ז שמתדבק בתורה וחי ע"פ השקפת התורה ואינו נמשך אחרי עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, זוכה לחיות חיים של שמחה בעבודת ה'. וי"ל דזהו כוונת ריב"ל דפירש שעין לא ראתה וכו' דהיינו השכר שבעוה"ב וזהו יין המשומר מששת ימי בראשית - דיין המשומר היינו סודות התורה, וזהו בחינת האור הגנוז מששת ימי בראשית, דהכוונה היא לאור הדעת, ויתגלה לעת"ל בעוה"ב וכדכתיב "כי מלאה כל הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", דבעוה"ז יש רק גילוי ניצוצות של האור הגנוז ולעת"ל יתגלה האור עצמו - דיתגלה כל סודות וחכמת התורה. וריש לקיש פירש דזה עדן. ונראה שבחינת עדן היא בחינת נקודה סתימאה של חכמה, דהיינו הנקודה של מקור החכמה. דכתיב "ונהר יוצא מעדן" דעדן הוא המקור שממנו יוצא הנהר, ולדעת ר"ל לעת"ל יתגלה לת"ח מקור החכמה ויפתחו כל מעיינות החכמה ומלאה הארץ דעה את ה'.