## Reshimot Shiurim on Berakhot Daf 38b

###### Reshimot Shiurim on Berakhot 38b:1
[Reshimot Shiurim on Berakhot 38b:1](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/38b:1)

תוס' ד"ה משכחת. בא"ד. וז"ל ומיהו רב אלפס פסק בשלקות דאישתנו לגריעותא ע"י בשולן אומר בורא פרי האדמה עכ"ל. עיין ברי"ף (דף כז. בדפי הרי"ף) שפסק "קרא חייא סילקא וכרובא מברך עלייהו שהכל וכד שליק להו מברך בורא פרי האדמה, וכן כל מידי דלאו אורחינהו דאינשי למיכלינהו בחיותייהו מברכינן עלייהו שהכל, ואי שליק להו מברכינן עלייהו בורא פרי האדמה". ומשמע שהרי"ף סובר שמברכין בורא פרי האדמה רק כשאוכל את הפירות בדרך אכילתן, ולכן פירות שאין דרכן ליאכל חי כשאכלן חי מברך עליהם שהכל. וא"כ צ"ע מאי טעמא ס"ל דמברכים בורא פרי האדמה בתומי וכרתי ששלקם דהרי אין דרכן ליאכל מבושלין, וא"כ לכאורה היה צריך לברך על תומי וכרתי ששלקן שהכל. וצ"ל דהרי"ף סובר דמאחר שחלה בתומי וכרתי דין ברכה מסוימת דבורא פרי האדמה כשהן חיין, תו לא פקע מהן הברכה המסוימת דבורא פרי האדמה, ולכן אפילו אם שלקן ואין דרכן ליאכל בכך עדיין מברך עליהן בפה"א. משא"כ בקרא חייא וכרובא חייא ס"ל להרי"ף דמברך עליהן שהכל ומשום שאין דרכן ליאכל חי ולא חל עליהם כלל דין ברכה מסוימת דבורא פרי האדמה. והרי"ף סובר דהא דאין דרכן ליאכל מפקיע חלות ברכה מסוימת היינו רק במידי שאין דרכו ליאכל חי, דלא חל ביה דין ברכה מסוימת דבורא פרי האדמה עד לאחר שנתבשל. אמנם לפי זה קשה מדוע פסק הרי"ף (דף כה.) כר' נחמן דמברכין שהכל בקימחא דחיטי משום שאין דרך בני אדם לספויי קמחא, והא הכוסס את החטה מברך בורא פרי האדמה, וחזינן שחל בחטה ברכה מסוימת דבורא פרי האדמה לפני שנטחן, ואם כן אמאי פסק הרי"ף דמברכין על קמחא דחיטי שהכל, דמאי שנא מתומי וכרתי ששלקן שמברך עלייהו בורא פרי האדמה משום שהברכה הסוימת דברכת בפה"א שחלה עליהן לא פקע מהן ואע"פ ששלקן ואין דרכן ליאכל בכך, וא"כ לכאורה ה"ה בקימחא דחיטי הו"ל לברך בפה"א, וצ"ע.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 38b:2
[Reshimot Shiurim on Berakhot 38b:2](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/38b:2)

ועוד יש לעיין בשיטת הרי"ף דמדוע קיי"ל דמברכין שהכל בשתיתא רכה, דנימא דמאחר שכבר חל בה ברכת בורא מיני מזונות תו לא פקע מיניה, וכדס"ל בתומי וכרתי ששלקן. ובאמת נחלקו הראשונים בטעם שמברכין שהכל על שתיתא רכה אם זה משום דנעשית לרפואה, (עיין בדברי חמודות אות מ"ב בשם הר"א ובחידושי הרשב"א לח א ד"ה שתיתא) או משום שהוא משקה ואין מברכין בורא מיני מזונות על משקה (עיין בתלמידי רבינו יונה דף כז. בדפי הרי"ף ד"ה שתיתא, וברמב"ם פ"ג מהל' ברכות ה"ג). ונראה דהרי"ף סובר כדעת הנך ראשונים שמברכין שהכל על שתיתא מפני שהוא משקה ואין מברכין בורא מיני מזונות על שתייה, וממילא לא חל בשתיתא ברכת בורא מיני מזונות ולכן שפיר מברכין עליה שהכל.


###### Reshimot Shiurim on Berakhot 38b:3
[Reshimot Shiurim on Berakhot 38b:3](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Berakhot/r/38b:3)

**גמ'. וז"ל ועוד אמר ר' חייא בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח ובריך עליו תחלה וסוף אי אמרת בשלמא שלקות במילתייהו קיימי בתחלה מברך בורא פרי העץ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש עכ"ל.** עיין ברש"י (ד"ה שאכל זית מליח) וז"ל שהיה מלוח זה כמה ימים וקיי"ל מליח כרותח עכ"ל. ויש לדקדק דלכאורה ההלכה דמליח כרותח היינו לענין בליעה ולא לגבי בישול, ומאי קא פריך דלהוי כשלקות. והנה נחלקו הראשונים בעירוי כלי ראשון אם מבשל או לא, דלשיטת התוס' (שבת מב: ד"ה אבל וזבחים צה ב ד"ה עירה) עירוי כלי ראשון מבשל ככלי ראשון מכיון דעירוי כלי ראשון מבליע דאם אינו מבשל ליכא בליעה, דאין בליעה בלא בישול. ולשיטת התוס' כלי שני שאינו מבשל אינו מבליע. אמנם הרמב"ן (ע"ז דף עד: ד"ה הא) סובר שאע"פ שעירוי כלי ראשון מבליע מ"מ אינו מבשל דיש בליעה בלא בישול. ולשיטת הרמב"ן כלי שני מבליע אע"פ שאינו מבשל משום דבליעה תלויה במציאות אם הוא חם או לא. וברמב"ן שם הוכיח דיש לחלק בין בליעה לבישול ואין בישול אלא באור מהלך תחתיו דהרי קיי"ל דמליח כרותח לענין בליעת איסור, ומ"מ מותר למלוח בשר בשבת דלא חשיב מליחה כבישול, ומוכח דאין בישול חל אלא באש מהלך תחתיו¹. ובשלמא לשיטת התוס' דס"ל דאין בליעה בלא בישול, י"ל דמליח כרותח הוי חלות בישול, ושפיר מדמינן זית מליח לשלקות. כי גם במליח החפצא הוא מבושל, ודין הברכה תלוי בחלות דין בישול בחפצא. אמנם צ"ע לשיטת הרמב"ן מאי קא מדמינן מליח כרותח לשלקות².

footnotes:
¹ ולפי התוס' י"ל דיש לחלק בין שבת לשאר הדינים, כי בשבת מעשה בישול נאסר מדין מלאכה ואילו במליחה ליכא מעשה מלאכה דבישול ומשו"ה מותר בשבת. ומ"מ חפצא דמלוח נחשב לחפצא מבושל, ובליעה תלויה בחפצא המתבשל ולא במעשה בישול. ומשו"ה מליח כרותח בדיני בליעה ובדינים התלויים בחלות שם מבושל בחפצא ולא במעשה בישול. ולתוס' י"ל דדין ברכה תלוי בחפצא דמבושל ומשו"ה מדמינן מליח לשלקות. אמנם צ"ע לפי תוס' מ"ש כלי שני ממליח דמדוע מליח משווה החפצא למבושל ואילו בכ"ש ליכא חלות בישול כלל, וצ"ע.
² ולכאורה י"ל דאף לרמב"ן מליחה משווה החפצא למבושל, אך בלי מעשה בישול. וס"ל דאף בעירוי ליכא מעשה בישול ואילו החפצא הריהו מבושל. ולתוס' יש מעשה בישול בעירוי. וקשה לתוס' למה מליחה משווה החפצא למבושל, ואילו בכלי שני אין החפצא חשוב כמבושל, דס"ל דיש בליעה רק כשהחפצא מתבשל ולא בכ"ש, דמ"ש כלי שני ממליחה. ואולי י"ל דזוהי מפאת גזה"כ בדם שמלחו שפטור עליו, דמליחה משווה למבושל ופקע האיסור דדם משא"כ בכ"ש, וצ"ע.