## Reshimot Shiurim on Kiddushin Daf 16b

###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 16b:1
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 16b:1](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/16b:1)

**גמ'. ואלא ארבעה מאי ניהו, שנים, ויובל, ויובל של רציעה, ואמה העבריה בסימנים.**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 16b:2
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 16b:2](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/16b:2)

א
**יסוד הדין דעבד יוצא ביובל**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 16b:3
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 16b:3](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/16b:3)

**לפי** דחיית הגמ', הברייתא הזכירה יציאה דיובל בתוך שש ויציאה דיובל בעבד נרצע כשני דברים שונים, ומשמע מזה דהם ב' דינים חלוקים ביסודם. ונראה לבאר דכשיובל פוגע באמצע שש, אזי היציאה לחירות חלה כהגבלה בזמן העבדות מלכתחילה, כלומר דהעבד נמכר רק עד זמן היובל ולכן הוא ממילא יוצא ביובל כי כלה זמן העבדות. ואילו רציעה מחילה חלות עבדות לעולם ממש, אלא דיובל חל כמפקיע של העבדות.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 16b:4
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 16b:4](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/16b:4)

**ובנוגע** לנידון זה האם עבד יוצא ביובל מכיון דכלה זמן המכירה או דהיובל חל כמפקיע דהעבדות, י"ל דיש נ"מ לגבי הדין דברח ופגע בו היובל. דלפי הרמב"ם נחלקו בזה הבבלי והירושלמי. דמבואר בגמ' לקמן (טז:-יז.) דעבד שברח תוך שש חייב להשלים את הזמן אצל אדונו, ונחלקו הראשונים האם גם בפגע בו יובל חייב להשלים.⁶³⁶ והרמב"ם (פרק ב מהלכות עבדים הל"ד) פסק על פי הבנתו בגמ' לקמן דכשפגע בו יובל העבד אינו חייב להשלים את הזמן, וז"ל אחד המוכר עצמו או שמכרוהו ב"ד וברח חייב להשלים שש, ואם פגע בו יובל יוצא לחירות עכ"ל. ומבואר בזה דחלוק הדין דיציאה בשש מהדין דיציאה ביובל. אבל הכס"מ הביא את הירושלמי דחולק על זה ונקט דאפי' כשפגע בו יובל העבד חייב להשלים את הזמן אצל האדון כמו ביציאה דשש.

footnotes:
⁶³⁶ עיין בתוס' ר"י הזקן (יז.) ובריטב"א (טז: ד"ה בורח) דהביאו ב' דעות האם העבד חייב להשלים את הזמן דברח לאחר היובל.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 16b:5
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 16b:5](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/16b:5)

**ונראה** לבאר דלפי הרמב"ם נחלקו הבבלי והירושלמי בגדר הדין דיציאה ביובל. דהירושלמי נקט דכמו דעבד עברי בעלמא נמכר לזמן עד שש שנים, כמו"כ יובל באמצע העבדות גורם שהמכירה לכתחילה חלה לזמן מוגבל דהיינו עד היובל. וא"כ כמו דביציאה דשש העבד חייב להשלים את הזמן לאחר שש דהרי סוף סוף הוא חייב לשרת לאדונו לשש שנים, הו"ה דהעבד חייב לשרת לאדון למשך השנים עד היובל ולכן כשברח לפני היובל הוא חייב להשלים את הזמן אפי' לאחר היובל. ומאידך הבבלי נקט דיובל מהווה חלות דין מפקיע דמבטל את העבדות, וא"כ יובל גורם לשחרור גמור ואין העבד חייב להשלים את הזמן. ורק ביציאה דשש יש דין דהעבד שברח חייב להשלים את הזמן דהרי הוא חייב לשרת לאדון לשש שנים ולא השלים את הזמן.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 16b:6
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 16b:6](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/16b:6)

**וי"ל** דהבבלי אזיל לשיטתו בזה דיובל הוי חלות דין מפקיע ולא חלות הגבלה בזמן מלכתחילה. דמבואר בשו"ט לעיל (ד.) דיש הו"א דאע"פ דסתם עבד עברי דכהן אינו אוכל בתרומה מ"מ עבד נרצע דכהן אוכל בתרומה, וז"ל דתניא תושב זה קנוי קנין עולם (רש"י - עבד עברי הנרצע ביד כהן), שכיר זה קנוי קנין שנים (רש"י - שלא הגיע לו עדיין שש שנים), יאמר תושב ולא יאמר שכיר ואני אומר קנוי קנין עולם אינו אוכל קנוי קנין שנים לא כ"ש, אילו כן הייתי אומר תושב זה קנוי קנין שנים, אבל קנוי קנין עולם אוכל, בא שכיר ולימד על תושב, שאע"פ שקנוי קנין עולם אינו אוכל עכ"ל. ולכאורה ההו"א הזה קצת צ"ב, דהרי מאי שנא עבד שש מעבד נרצע בנוגע לאכילת תרומה. אלא דמשמע מזה דהגמ' הניחה דב' סוגי העבד חלוקים ביסודם כנ"ל. דעבד שש הוי לכתחילה עבד רק לשש שנים בלבד והיציאה בסוף שש הוי ממילא, אבל עבד נרצע בעצם הוי עבד לעולם אלא דיובל חל כמפקיע, ולכן יש הו"א דעבד דהוי "קנין עולם" ממש מותר לאכול בתרומת אדונו ובעינן גזה"כ מיוחדת לאוסרו בתרומה.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 16b:7
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 16b:7](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/16b:7)

**ונראה** דהחקירה הזאת בגדר דעבד נרצע והיציאה ביובל תלויה בב' הפירושים במכילתא לפסוק "ועבדו לעולם" דעבד נרצע. דהנה כו"ע מודו דהוא עובד רק עד היובל, אמנם נחלקו התנאים בפירוש המלה "לעולם", וז"ל ועבדו לעולם, עד היובל, שהיה בדין ומה אם הכסף שיפה כחו וקונה הכל אינו קונה אלא שש, רציעה שאינה קונה אלא עבדים אינו דין שלא תקנה אלא שש, הא מה ת"ל ועבדו לעולם עד היובל, או ועבדו לעולם כמשמעו, ת"ל (ויקרא פרק כה פסוק י) ושבתם איש אל אחוזתו, רבי אומר בא וראה שאין העולם אלא חמשים שנה, שנא' ועבדו לעולם (שם פסוק מ) עד היובל עכ"ל. ומשמע מדברי הת"ק דפירוש המלה "לעולם" הוי לעולם ממש, אלא דיש לימוד להגביל את העבדות עד היובל. אבל רבי נקט דהמלה "לעולם" פירושה עד היובל. ונראה לבאר דנחלקו בחקירה הנ"ל, דלפי הת"ק עבד נרצע הוי עבד לעולם ממש וכפירוש הפשוט דהפסוק, אלא דיש לימוד דיובל בא ומפקיע את העבדות. אבל לפי רבי, הפירוש הפשוט דהפסוק הוא דעבד נרצע הוי עבד רק עד היובל, כלומר דהוי מכירה לזמן.⁶³⁷

footnotes:
⁶³⁷ והשווה לדברי המשך חכמה על הפסוק (שמות פרק כו פסוק ו).


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 16b:8
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 16b:8](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/16b:8)

ב
**חזרת שדות ביובל**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 16b:9
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 16b:9](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/16b:9)

**ובדומה** לחקירה הנ"ל לגבי הגדר דשחרור עבד נרצע ביובל, יש לעיין בדין דשדות חוזרות לבעליהן ביובל, האם המכירה מעיקרא חלה כמכירה לעולם אלא שבשנת היובל יש אפקעתא דמלכא העוקרת את הקנין ומחזירה את השדה לבעליה הראשונים, או"ד דעצם המכירה מעיקרא מוגבלת וחלה רק עד לזמן היובל, דהלוקח את השדה מלכתחילה קונה אותה לזמן רק עד שנת היובל בלבד.⁶³⁸

footnotes:
⁶³⁸ ועיין ברשימות שיעורים לב"מ (עט. בענין החזרת השדות לבעליהן ביובל) דרבינו זצ"ל דן בסוגיא הזאת באריכות.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 16b:10
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 16b:10](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/16b:10)

**ולכאורה** יש בספק זה סתירה בין הסוגיות. דאיתא בב"מ (קט.) דבקונה שדה בזמן שיובל נוהג הלוקח מחזיר רק את השדה עצמה ולא את השבח שהשביחה משום ד"דזביני מעליא הוא ויובל אפקעתא דמלכא". ומשמע מזה דהקנין חל בתחילה כקנין גמור לעולם אלא דבשנת היובל חלה אפקעתא דמלכא העוקרת את הקנין ומחזרת את השדה לבעליה הראשונים.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 16b:11
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 16b:11](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/16b:11)

**ומאידך** בגיטין (דף מח.) איתא וז"ל א"ר יוסף אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בביהמ"ד, דא"ר אסי א"ר יוחנן האחים שחלקו לקוחות הן ומחזירות זה לזה ביובל, ואי ס"ד לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון עכ"ל. ומבואר בגמרא אליבא דר' יוסף דבזמן שהיובל נוהג הקנין חל רק כקנין פירות בלבד, ולכן דן בו האם כקנין הגוף דמי להביא ביכורים מהשדה או לא. ולכאורה מוכח דחלות הקנין אינה חלות קנין לעולם דא"כ למה הוי רק קנין פירות בלבד, בדין הוא שיהיה קנין הגוף. ומוכרח דחל הקנין רק עד לזמן היובל בלבד ולא לעולם, ומשו"ה אינו חל כקנין הגוף אלא רק כקנין פירות בלבד. ומשמע מכאן דהקנין בזמן שהיובל נוהג מוגבל הוא בזמן ואינה חלות קנין לעולם, דדין יובל חל בעצם המכירה מעיקרא לצמצמה ולהגבילה לקנין פירות דחל רק עד לזמן היובל, ואין הקנין חל כקנין הגוף לעולם.⁶³⁹

footnotes:
⁶³⁹ ועיין בשיעורי רבינו חיים הלוי על ב"מ (קט.) דגם עמד על הסתירה הזאת בין הסוגיות ועיי"ש מה שתירץ.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 16b:12
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 16b:12](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/16b:12)

**ובנוגע** לשיטת הרמב"ם, עיין בדבריו (פכ"ג מהל' מכירה הל"ו) וז"ל ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותיה שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם עכ"ל. וכתב הראב"ד וז"ל איני מוצא מוכר לזמן קצוב שיבנה ושיהרוס כו' אפשר מוכר שדה לששים שנה או לחמישים שנה או לארבעים שנה שיעשה בו כל חפצו כל ימי המכר מפני שהוא כמוכר בזמן היובל עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם השווה מכירת קרקע לזמן למכירת קרקע בא"י בזמן שהיובל נוהג, והראב"ד מסופק האם אפשר להשוותן. ומבואר מכאן דהרמב"ם סובר דחלות המכירה בזמן היובל חלה כחלות מכירה לזמן, דעצם המכירה מעיקרא חלה רק עד לזמן היובל. ואילו הראב"ד מסופק דדלמא שאני מכירה בזמן דיובל דעצם המכירה חלה לעולם, אלא כשמגיע שנת היובל בא יובל ומפקיע את הקנין מדין אפקעתא דמלכא, ומשו"ה ס"ל שאין לדמותו לקנין לזמן קצוב.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 16b:13
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 16b:13](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/16b:13)

**גמ'. ולא קשיא הא דאיתיה לאב, הא דליתיה לאב.**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 16b:14
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 16b:14](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/16b:14)

**ויש** לעיין האם הדין דכשאין אב אזי אמה העבריה מקבלת את ההענקה חל רק היכא דהאב מת לפני היצאה בסימנין או"ד הבת זוכה בענק אפי' אם האב מת אחר שחרורה. ועיין ברמב"ם (פרק ג מהלכות עבדים הלט"ו) וז"ל וענק אמה העבריה וכן מציאתה לאביה, ואם מת אביה קודם שיבא לידו הרי הן של עצמה ואין לאחיה בהם כלום שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבנו עכ"ל. ונראה מלשונו ד"אם מת אביה קודם שיבא לידו" דהדין דאין אדם מוריש ענק בתו לבנו חל כל זמן דהאב לא הספיק לגבות. וכן איתא בתוס' ר"י הזקן וז"ל דליתיה לאב – שלא הספיק לגבות עד שמת עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 16b:15
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 16b:15](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/16b:15)

**והקשה** המשנה למלך (ד"ה ואם מת אביה) דמשמע מריש פרק ד' דכתובות דרק לגבי קנס אמרינן דאב אינו מוריש את החיוב לבניו, אבל בזכות ממון, כל זמן דהחיוב חל אזי האב מוריש את הזכות לגבות להאחין. וזה מה דאיתא במשנה שם (מב.) וז"ל מעשה ידיה ומציאתה, אף על פי שלא גבתה, מת האב הרי הן של אחין עכ"ל. וא"כ מדוע סובר הרמב"ם לגבי הענקה דאם מת האב לאחר השיחרור אך לפני הגבייה דהענק הולך אל הבת ולא אל האחין היורשין.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 16b:16
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 16b:16](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/16b:16)

**ונראה** לבאר דשאני הענקה מחיוב ממון דעלמא דהרי אין שעבוד ממון חל כלל בהענקה אלא דהוי מצות נתינה בעלמא, ומכיון דהענקה אינו חיוב ממון מהאדון אל האמה י"ל דהאב אינו יכול להורישו בירושה לבניו.⁶⁴⁰ והביאור בזה הוא דבעצם גם האב אינו ראוי לזכות בהענקה דבתו דהרי הענקה חלה כמצות נתינה מהאדון אל האמה ואינו חיוב ממון כדי לומר דהאב זוכה בו. אלא דכשהאב קיים הוא זוכה בהענקה מסבה אחרת, דהיינו מכיון דהוא מכר אותה הוא זוכה בממון דהאדון נותן. דהרי בדרך כלל פסקינן כמו הת"ק לעיל (יד:) דבמוכר עצמו אין מעניקים לו והיה ניתן לומר דגם אמה העבריה דאינה נמכרת ע"י ב"ד כמו"כ אינה מקבלת הענקה. אלא די"ל דרק בעבד עברי דבאמת מכר את עצמו אזי אין מעניקין לו, אבל אמה העבריה אינה מוכרת את עצמה אלא דהיא נמכרת ע"י האב ומפני זה מעניקין לה. ומכיון דהדין דהענקה חלה רק מפני דהאב מוכרה י"ל דהוא מקבל את הממון בסוף. אבל יוצא מכל זה דאין האב גובה את ההענקה בתורת זכות ממון דיש לו בבתו ומובן למה הוא צריך לגבות את הממון כדי להורישו לבניו.

footnotes:
⁶⁴⁰ אבל עיין לעיל (טו. ד"ה ואידך) דרבינו זצ"ל דייק מהגמ' שם דיש שעבוד ממון בהענקה, וצ"ע. ואולי י"ל דחיוב הממון דהענקה תלוי בקיום מצותה, וקיום מצות הענקה מתקיימת רק בנתינה לאב או לבת ולא ליורשי האב ולכן כשמת האב לפני שקבל את ההענקה, אזי קיום המצוה מחייבת לתת את ההענקה לבת או ליורשי האב, וממילא חיוב הממון לאב פקע וההענקה ניתנה רק לבת בלבד.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 16b:17
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 16b:17](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/16b:17)

**ועל** פי זה נראה נמי לבאר את פסק הרמב"ם (פרק ג מהלכות עבדים הלט"ו) דאין בע"ח גובה את הענקה מהעבד עברי אפי' לאחרי הגבייה, וז"ל ענק עבד עברי לעצמו ואין בעל חוב גובה הימנו עכ"ל. ולכאורה קשה, מדוע אין בע"ח גובה מהעבד דכבר זכה בדמי ההענקה דהרי לוה חייב לשלם כל ממון דיש לו לבע"ח. וי"ל דמצינו דין דומה בצדקה דקיבל עני. דהרי הקצוה"ח (ריש סימן לט) הביא מחלוקת בין הראשונים האם כופין על צדקה שלא בפניו וביאר הקצות דנחלקו האם יש שעבוד ממון בצדקה. ועיין במרדכי (ב"ב רמז תצז, מובא במשנה למלך פרק ג מהלכות עבדים הלי"ב) דהביא דעה דאין בע"ח גובה מן הצדקה דקיבל הלוה, וז"ל מעשה באחד שהיו נושין בו מנה ונצטרך לבריות ושט אחרי פרנסתו עד שהביא מאתים זוז ותבעו הנושה והלוה משיב לו לא רחמו עלי אלא כדי לפרנס בני ביתי ולא לפרוע חובי ושאלו לר' אבי העזרי ופטרו דתניא בתוס' דפאה מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה וחוב ואין משלמין ממנו גמולין ואין פודין ממנו שבויין ורבינו שמחה חייבו שצדקה אינו אלא כמתנה בעלמא כיון דנכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה חייב עכ"ל. וסברת ר' אבי העזרי הוא דבע"ח יכול לגבות רק מממון דעלמא דיש ללוה, אבל צדקה בתחילה חלה כמצות נתינה מהעשיר אל העני בלי שעבוד ממון, וגם אחרי קבלת העני הממון נשאר עם חלות שם ממון דמצוה דמופקע משעבוד רגיל, ולכן אין הבע"ח גובה מהצדקה. וי"ל דהרמב"ם סבור בדומה לזה לגבי הענקה, דמכיון דהענקה חלה כמצות נתינה דעלמא מהאדון אל העבד בלי שעבודים אזי גם אחרי זכיית העבד, הממון מופקע משעבודים ואין בע"ח גובה הימנו.⁶⁴¹

footnotes:
⁶⁴¹ עיין בש"ך (חו"מ סימן פו סוף סק"ג) דגם ביאר את הרמב"ם על פי המרדכי דאין הבע"ח גובה מן הצדקה, אבל בלי סברת רבינו זצ"ל.