## Reshimot Shiurim on Kiddushin Daf 42b

###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:1
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:1](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:1)

**גמ'. דתנן שום הדיינים שפיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל, רשב"ג אומר מכרן קיים.**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:2
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:2](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:2)

**בענין אונאה במכרו ב"ד ובקרקע**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:3
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:3](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:3)

א
**ב' דינים במכירת ב"ד**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:4
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:4](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:4)

**ויש** לעיין בפסקי הרמב"ם בב"ד שטעה במכירה בעד יתומים. דכתב בהלכות מכירה (פרק יג הל"י) וז"לבית דין שמכרו נכסי יתומים וטעו בין בקרקעות בין במטלטלין, אם טעו בפחות משתות הרי זו מחילה כהדיוט, טעו בשתות בטל המקח ואם רצו שלא לבטל הממכר ויחזירו ההונייה מחזירין, לא יהיה כח הדיוט חמור מהן עכ"ל. הרי בטעות בשתות יש לב"ד הבחירה או לבטל את המקח או לקיים את המקח ולהחזיר את האונאה. והרמב"ם נימק את הכח לקיים את המקח ולהחזיר את האונאה לכלל דלא יהיה כח הדיוט חמור מכח ב"ד. ברם בהלכות מלוה ולוה (פרק יב הלי"א), לכאורה הרמב"ם פסק את אותן הלכות אבל השמיט את הטעם של לא יהיה כח הדיוט חמור מהן, וז"ל ובית דין שהכריזו כראוי ובדקו יפה יפה ודקדקו בשומא אע"פ שטעו ומכרו שוה מנה במאתים או מאתים במנה הרי מכרן קיים, אבל אם לא בדקו בשומא ולא כתבו אגרת בקורת שהיא דקדוק השומא וההכרזה וטעו והותירו שתות או פחתו שתות מכרן בטל פחות משתות מכרן קיים, וכן אם מכרו קרקע בעת שאינן צריכין להכריז עליה וטעו שתות או הותירו שתות מכרן בטל אע"פ שהכריזו, פחות משתות מכרן קיים אע"פ שלא הכריזו שאינן צריכין הכרזה באותו העת עכ"ל. ויש לדייק דבהלכות מלוה ולוה הרמב"ם פסק דבטעו בשתות מכרן בטל ולא הוסיף דיש לב"ד הכח לקיים את המקח ולהחזיר את האונאה כמ"ש בהלכות מכירה. וצ"ע מאי שנא הלכות מכירה מהלכות מלוה ולוה.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:5
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:5](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:5)

**ונראה** לבאר דבהלכות מכירה הרמב"ם איירי היכא דב"ד מוכר את הנכסים בעד היתומים. ואז ב"ד יכולים למכור בב' אופנים: א) בתורת מעשה ב"ד, ב) בתורת הדיוט, כלומר דב"ד הוו אביהם של היתומים והוי כאילו האב של היתומים מינה את הב"ד למכור בעד היתומים. ויש לב' אופנים אלו נ"מ בדיני אונאה, דהרי כשב"ד מוכרים בתורת הדיוט כאביהם של היתומים אזי חלין דיני אונאה דעלמא על המכר כמו בהדיוט, ואילו כשב"ד מוכרים בתורת מעשה ב"ד אזי לא שייכים הדינים של אונאה דעלמא ולכן טעות של שתות גורם לביטול המקח. והרמב"ם פסק דהב"ד עצמם יכולים להחליט האם הם מכרו בתורת ב"ד או בתורת הדיוט.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:6
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:6](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:6)

**מאידך** בהלכות מלוה ולוה הרמב"ם איירי בב"ד שמוכרים בנכסי היתומים בגלל חוב שהם ירשו מהאב, ולכן המכירה שלהם נחשב כחלק של הגבייה. וכדי לגבות מהיתומים צריך חלות שם ב"ד ולא שהדיינים פועלים במקום האב. ולכן אין הב"ד יכולים לבחור איזה סוג של מכירה הם רוצים, אלא כל טעות בשתות גורם לביטול מקח משום דהמכירה היתה בתורת ב"ד.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:7
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:7](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:7)

ב
**החידוש בב"ד שמכרו שוה מנה במאתים**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:8
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:8](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:8)

**הבאנו** לעיל דבהלכות מכירה פרק יג הלכה י' פסק הרמב"ם דהיכא דב"ד טעו בשתות הם יכולים לבחור לבטל או לקיים המקח. ועיי"ש בהלכה י"א דהרמב"ם הוסיף, וז"ל נראה לי שבית דין שמכרו קרקע או עבדים של יתומים שוה מנה במאתים, אין הלוקח יכול לחזור בהן, לא יהיה כח הדיוט חמור מכח היתומים, וכן הדין באפוטרופוס שמכר קרקע ועבדים שאין הלוקח יכול לחזור בהונייה כדין ההדיוט עכ"ל. ויש לעיין מהי החידוש בהלכה זו שהרמב"ם כתב "יראה לי". דלפום ריהטא הלכה זו זוהי המשך למה שפסק בהלכה י' דב"ד יכולים לפעול כמו הדיוט היכא דמוכרים בעד היתומים.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:9
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:9](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:9)

**ונראה,** דכדי להבין את הלכה י"א צריך להבין ביתר דיוק את הלכה י'. ויש לבאר את הדין דהלכה י' בשני אופנים. יתכן דהלכה י' איירי רק היכא דב"ד והיתומים נתאנו, דהיינו דב"ד מכר את הנכסים בשתות פחות משווים. ובזה הרמב"ם פסק דהב"ד יכולים לפעול בתורת ב"ד ולבטל את המקח או לפעול בתורת אביהם של היתומים ולקיים את המקח ולקבל שתות בממון דאונאה מהלוקח בעד היתומים. ואילו בהלכה יא, ב"ד הם המאנה, דהיינו דהיתומים קיבלו מנה יותר ממה שהנכסים היו שווים. ויש הו"א שאולי במקרה כזה ב"ד צריכים לפעול דוקא בתורת מעשה ב"ד, דהרי להיות אביהן של יתומים אין צורך להרוויח ממון בעד היתומים בדרך אונאה. ואם ב"ד מכרו את השדה בתורת ב"ד אזי המקח בטל בגלל הטעות. ולכן חידש הרמב"ם ד"יראה לי" דגם כשב"ד הם המאנים ומרוויחים כסף בעד היתומים הרי הם פועלים בתורת אביהן של יתומים וחל על המקח דיני אונאה דעלמא, ולכן בקרקע אפי' שוה מאה במאתים המקח קיים.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:10
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:10](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:10)

**ויש** להעיר דלכאורה קשה להעמיס את הפירוש הזה בהלכה י'. דהרי לפי הפירוש הנ"ל, הלכה י' איירי רק היכא דב"ד מפסיד ממון היתומים. אמנם הרמב"ם כתב "ואם רצו שלא לבטל הממכר ויחזירו ההונייה מחזירין", ומשמע מלשון "מחזירין" דהב"ד מחזירין את הממון ולא הקונה היחיד מחזיר להם. ויוצא דרהיטת לישנא דהרמב"ם בהלכה י' משמע דהב"ד הם המאנים וקיבלו שתות יתירה בעד היתומים.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:11
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:11](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:11)

**ולכן** י"ל באופן אחר דגם בהלכה י' איירי הרמב"ם בין היכא דב"ד הם המתאנים ובין היכא דב"ד הם המאנים. דהיינו, דהב"ד תמיד יכול לבחור לפעול או בתורת מעשה ב"ד או בתורת הדיוט כאביהם של היתומים. אמנם יש הו"א דזה נכון רק היכא דאין הפסד ללוקח כמו בהלכה י', דהרי אם הב"ד מכרו את הנכסים לשתות יותר מהשווי אזי יש להם הבחירה או לבטל את המקח ולהחזיר את הממון ללוקח, או לקיים את המקח ולהחזיר לו את האונאה, ובשני הדרכים אין הפסד ממון ללוקח. אמנם בהלכה יא יתכן דיש הפסד גדול ללוקח. דהרי אם ב"ד מבטלים את המקח ומחזירים את הממון ללוקח אזי הלוקח אינו מפסיד. אמנם אם הם בוחרים לפעול בתורת הדיוט ולקיים את המקח דקרקע אזי הלוקח מפסיד מנה, כי הוא קנה שוה מאה במאתים. וזהו החידוש של הרמב"ם בהלכה יא, דהיינו דאע"פ דהבחירה של בית הדין לפעול בתורת הדיוט גורם הפסד ללוקח, מ"מ מותר להם לקיים את המקח משום דאביהם של יתומים הם.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:12
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:12](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:12)

ג
**שיטת הראב"ד**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:13
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:13](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:13)

**הראב"ד** (בהלכה יא) השיג על הרמב"ם ונקט דהיכא דב"ד מכרו שוה מנה במאתים הם אינם יכולים לפעול בתורת הדיוט ולקיים את המקח, וז"ל א"א לפי ענין דבריו הלוקח אינו יכול לחזור ולא לתבוע האונאה, וכשתעיין יפה אין הדבר כן שהרי מה ששנינו שום הדיינין וכו' העמידו אותו בגמרא בדברים שמכריזין עליהם והכריזו [כגון קרקעות] ואפ"ה הותירו שתות מכרן בטל או יחזירו ההונאה כפי דבריו עכ"ל. ר"ל, דהמשנה בכתובות (צט:) אינו מזכיר דיש לב"ד הכח לבחור להיות כהדיוט ולקיים המקח היכא דטעו בשתות, אלא הדין הוא דהמקח בטל, ודלא כדברי הרמב"ם.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:14
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:14](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:14)

**ונראה** לבאר דהרמב"ם הבין דהמשנה בכתובות איירי היכא דב"ד מכרו את קרקע היתומים בתורת גוביינא לפרוע חוב. והבאנו לעיל (אות א) דבתורת גוביינא הב"ד צריכים לפעול בתורת מעשה ב"ד ולא בתורת אביהן של יתומים ולכן לא אמרינן מה כח ב"ד יפה, ומשו"ה היכא דטעו בשתות המקח בטל כדמבואר בפסק הרמב"ם בהלכות מלוה ולוה.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:15
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:15](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:15)

**ובנוסף** למשנה בכתובות משמע גם שהראב"ד הקשה מסברא דמדוע הלוקח שקנה קרקע ששוה מנה במאתים אינו מקבל את האונאה בחזרה. ולכאורה קשה להבין את השגת הראב"ד, דהרי אם ב"ד בוחרים לפעול בתורת אביהן של יתומים אזי חוזרים לדיני אונאה דעלמא, ומכיון שאין אונאה לקרקעות אזי הקונה אינו מקבל ממונו בחזרה מהמוכר, ומהי סברת הראב"ד דהלוקח מ"מ יכול לבטל את המקח או לכל הפחות לתבוע את האונאה.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:16
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:16](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:16)

**ונראה** לבאר דהראב"ד חילק בזה בין הדיוט דמכר קרקע לבין ב"ד דמכרו קרקע בתורת הדיוט. דבשלמא בנוגע למכירת קרקע מהדיוט להדיוט אזי אמרינן דאין אונאה לקרקעות, כלומר שאי אפשר לצמצם בדמי המקח בקרקע שכל מה ששמים הדיוטות היינו המחיר ואין כאן אונאה, ולכן דיני אונאה ומקח טעות אינם קיימים בקרקע.¹ מאידך היכא דב"ד מכרו שדה צריך להיות שומא של ב"ד וחל חלות שם שומת ב"ד לפני המכירה ובכך ניתן לצמצם במחיר המקח. וא"כ אפי' אם הב"ד מכרו בתורת הדיוט, מ"מ ההדיוט הלוקח יכול לתבוע את דמי אונאה בחזרה מכיון דאפשר לצמצם בדמי המקח היכא דהיתה שומא.⁷⁰

footnotes:
¹ ועיין בזה עוד ברשימות שיעורים לב"מ (נו. ד"ה אלו דברים שאין להם אונאה העבדים השטרות והקרקעות).
⁷⁰ ורבינו זצ"ל הוסיף דזה גם הביאור בשיטת ר"ת (בב"מ נז. תוד"ה אמר ר"נ) דיש ביטול מקח בקרקע מפלגא ואילך. דהיינו דאין מחיר קבוע ומדוייק לקרקע ולכן אפי' ביותר משתות אין אונאה או ביטול מקח, אבל מפלגא ואילך ברור שזה לא שוויות האמיתית של הקרקע.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:17
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:17](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:17)

**ועיין** לקמן (אות ד) דיש לעיין האם קרקע מופקע מדיני אונאה לגמרי או לא. ויש לבאר את הראב"ד לפי ב' הצדדים. דאם חל מקצת דיני אונאה בקרקע אזי יותר מובן מדוע הלוקח יכול לתבוע את הכסף בחזרה. אמנם אם נאמר דכל פרשת אונאה אינה שייכת לקרקע ורק חל בקרקע דיני מקח טעות, אזי יותר קשה להבין למה הלוקח יכול לקיים את המקח ולתבוע את ממונו בחזרה. וצ"ל דהראב"ד חידש דיש ב' דינים במקח טעות: א) טעות בגוף הדבר והמקח בטל ממילא, ב) טעות בשוויות המקח, דמכיון דאפשר לתקן אותו ע"י החזרת הממון אמרינן דהלוקח יכול לקיים את המקח ולתבוע ממונו בחזרה.⁷¹

footnotes:
⁷¹ עיין בשיעורים לעיל (מב. ד"ה שום הדיינים) שרבינו זצ"ל נקט שטעות היא רק בגוף הדבר ולא בשוויות הדבר. וגם עיין לקמן (אות ד).


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:18
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:18](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:18)

ד
**אונאה בקרקע ובהקדש**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:19
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:19](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:19)

**איתא** בב"מ (נז.) וז"ל אמר רבא אמר רב חסא בעי רבי אמי אונאה אין להם, ביטול מקח יש להם או אין להן עכ"ל. ומסקנת הגמ' דיש ביטול מקח בקרקעות. ולכאורה היה אפשר להבין שרבי אמי הסתפק האם ביטול מקח הוי פרט בפרשת אונאה וכמו דאין אונאה בקרקעות כמו"כ אין ביטול מקח בקרקעות, או"ד דביטול מקח הוי דין דטעות דעלמא דשייך גם בקרקע.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:20
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:20](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:20)

**אמנם** לכאורה קשה לומר דביטול מקח ביותר משתות הוי דין טעות דאינו כלול בפרשת אונאה,⁷² דהרי כבר הבאנו לעיל (מב. ד"ה שום הדיינים) את שיטת הריב"ם והרמב"ם דרק המתאנה יכול לבטל את המקח ולא המאנה. ואם ביטול מקח ביותר משתות היה חלות דין בטעות כמו טעות בגוף החפץ הנקנה אזי המקח היה בטל משני הצדדים. וגם יש דין בב"מ (מט:) דניתן לבטל את המקח ביתר משתות רק עד כדי שיראה לתגר, וכדפסק הרמב"ם (פרק יב מהלכות מכירה הל"ה) וז"ל עד מתי יהיה לו לחזור ולתבוע ההונייה או לבטל המקח, עד כדי שיראה לתגר או לקרובו, ואם שהה יותר מזה אפילו לקח שוה מאה במאתים אינו חוזר עכ"ל, ואם הדין דביטול מקח ביותר משתות אינו קשור לפרשת אונאה אזי שיעור הזמן דעד דיראה לתגר לכאורה אינו מובן.

footnotes:
⁷² וע"ע בכל זה ברשימות שיעורים לב"מ (נז. ד"ה ביטול מקח).


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:21
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:21](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:21)

**ברם** לכאורה מצאנו דעה אחת בתוס' (ב"מ נ: ד"ה ואילו) דנקטה דבמכירה ביותר משתות גם המוכר יכול לחזור בו ולבטל את המקח ומשמע מדבריהם דהוי חלות דין טעות כמו טעות בגוף החפצא וז"ל דהכא כיון שהוא יותר משתות ה"ל רחוק מן המקח יותר מדאי וכאילו לא מכר כלל דה"ל כיין ונמצא חומץ, חומץ ונמצא יין, דשניהם חוזרין (שם דף פג:) עכ"ל. עכ"ז קשה לומר דטעות במחיר אליבא דהתוס' הויא ממש טעות כמו טעות בגוף החפצא, דהרי בחומץ ונמצא יין אין חלות דעת מקנה וקונה כלל, שהרי הם נתכוונו לקניית חפץ אחד ונמצא דקנו חפץ אחר. ומאידך בטעות במחיר הרי יש חלות דעת מקנה ודעת קונה לחפץ הזה, אלא דהטעות הויא בשווי החפצא. ולכן נראה יותר דגם לפי הדעה הזאת בתוס' טעות במחיר השוק חלה מדין אונאה ואינו דומה ממש ליין ונמצא חומץ דהוי מקח טעות. אלא דיש דין בפרשת אונאה ביותר משתות דאע"פ דיש דעת מקנה ודעת קונה, מ"מ גם המאנה וגם המתנאה יכולים לבטל את המקח, וע"פ דין אונאה נחשב כאילו לא היה כאן דעת מקנה וקונה, ושניהם חוזרים בהם.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:22
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:22](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:22)

**ולפי** כל זה יוצא דהדין דביטול מקח ביותר משתות חל מדין אונאה. וא"כ צ"ב מהו עיקר הספק באיבעא דגמ' האם יש ביטול מקח בקרקע, הרי אין אונאה בקרקעות.⁷³

footnotes:
⁷³ אמנם עיין ברש"י שם (ד"ה יש להן) דמשמע דהספק הוא האם יתר משתות הוי בכלל פרשת אונאה או לא וז"ל מי אמרינן מאל תונו (ויקרא כה) הוא דאימעוט והא לאו בכלל אונאה הוא, אלא מקח טעות הוא, או דלמא כיון דלאו דבר שבמדה הוא, ולא אטעייה בדיבוריה כשאר דין אונאה הוא עכ"ל. ועיין ברשימות שיעורים לב"מ (נז. ביטול מקח) דככה פירש בדעת רש"י.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:23
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:23](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:23)

**ונראה** דגם קרקע הוי בפרשת אונאה. וזה כבר מבואר ברמב"ן עה"ת (פרק כה פסוק יד) דנקט דהמיעוט של קרקע מאונאה הוא רק לגבי החזרת שתות וביטול מקח, אמנם האיסור לאו דאונאה שייך גם בקרקע, וז"ל אבל רבותינו חדשו באונאה תשלומים בשתות המקח, וביטול מקח ביותר משתות, ומזה בלבד מעטו הקרקעות לפי שהאונאה בהם אפילו ביתר משתות, מחילה, כמו שהיא מחילה במטלטלים בפחות משתות, אע"פ שהוא אסור להונות כן לדעת, אבל אין דרך בני אדם לבטל ממכרם מפני אונאה מועטת כזו עכ"ל. ונמצא דקרקע פטורה מחיובי אונאה אבל מ"מ חלה בה איסורי אונאה. ולפי"ז נראה דהגמ' נסתפקה האם הכח של המתאנה לבטל את המקח ביותר משתות תלוי בחיובי אונאה ולפי"ז אין דין ביטול מקח חל בקרקע, או"ד דדין ביטול מקח תלוי באיסור אונאה ובכן יש ביטול מקח בקרקע.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:24
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:24](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:24)

**ועל** פי זה יש לבאר את דברי רש"י בהמשך הסוגיא (שם). דאיתא בגמ' וז"ל אמר רבא אמר רב חסא בעי רבי אמי אונאה אין להם, ביטול מקח יש להם או אין להן, אמר רב נחמן הדר אמר רב חסא פשיט רבי אמי אונאה אין להם, ביטול מקח יש להם, רבי יונה אמר אהקדשות, רבי ירמיה אמר אקרקעות, ותרוייהו משמיה דרבי יוחנן אמרו אונאה אין להם, ביטול מקח יש להן, מאן דאמר אהקדשות כל שכן אקרקעות, מאן דאמר אקרקעות אבל אהקדשות לא, כדשמואל דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל עכ"ל. כלומר, דלפי מסקנת הגמ' שם, לכו"ע יש ביטול מקח בקרקעות ואילו בהקדשות נחלקו האמוראים אם יש ביטול מקח או לא. ורש"י (ד"ה כל שכן) ביאר את החילוק בין קרקע לבין הקדש וז"ל דכיון דאשמועינן דביטול מקח לאו בכלל אונאה הוא, מהיכא אימעיט, אי דהקדשות קחשיב ליה מקח טעות, אף על גב דליכא טעות כלפי שמיא ואפילו הכי אמרינן ביטול מקח כל שכן דלגבי חבריה, דאיכא למימר טעה ואדעתא דהכי לא אקנייה, כל שכן דהדר עכ"ל. דהיינו דבקרקע יש אדם שטועה ומתאנה, ואילו בהקדש אין מתאנה דהרי אין טעות כלפי שמיא. ויוצא מזה דבנוגע לביטול מקח בקרקע, הכל תלוי בגברא המתאנה, דאע"פ דהוא לא יכול לתבוע את שתות אונאה בחזרה מ"מ הרי הוא נכלל בפרשת אונאה דעלמא וחל איסור להונות חברו ושגם הוא יכול לבטל את המקח בטעות יותר משתות.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:25
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:25](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:25)

ה
**ביטול מקח בהקדש**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:26
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:26](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:26)

**מבואר** בגמ' דנחלקו האמוראים האם יש דין ביטול מקח בפדיון הקדש. והבאנו מרש"י דהטעם שאין ביטול מקח בהקדש הוא מפני דחסר בעלים המתאנים. ועיין ברש"י (בסוגיא שם לקמן נז. ד"ה ומר לית ליה) דמבאר את השיטה דיש ביטול מקח בהקדש וז"ל קסבר כיון דאיכא יתר משתות לאו דרך מקח הוא, וכיון דלגבי מקח לאו מידי הוא גבי חילול נמי לאו מידי עבד עכ"ל. ונראה לבאר את דבריו שבאמת יש ב' דינים בפדיון הקדש: א) חילול חלות הקדושה מחפצא לחפצא, ב) החלפת ממון הקדש עם ממון הדיוט.⁷⁴ ובנוגע לחילול חלות הקדושה מחפצא לחפצא בודאי אין הקדש נחשב כבעלים ואין כאן מתאנה כלל. והראייה דלא צריך חלות שם בעלים לדין חילול קדושה היא מזה דחל דין פדיון בקונמות (נדרים לה.), ואע"פ דהקדש אינו הבעלים כלל בקונמות וכגון כשאדם אומר קונם ככר זו עלי בקונם.⁷⁵ ברם בנוגע לדין השני של החלפת ממון דהקדש עם ממון הדיוט, אזי פשיטא דהקדש נחשב כבעלים המתאנה. ומחלוקת האמוראים האם יש ביטול מקח בהקדש תלויה מהו עיקר חלות דין פדיון. דאם עיקר חלות הדין הוי חילול הקדושה והחלפת הממון נגררת בתר זה, אזי י"ל דאין כאן גברא המתאנה ולכן אין דין ביטול מקח חל בפדיון הקדש. ומאידך אם עיקר דין דפדיון הוי שינוי בעלים בדיני ממונות, אזי הקדש הוי כמו גברא בעלים המתאנה ולכן דין ביטול מקח אכן חל גם בהקדש.

footnotes:
⁷⁴ ועיין בזה בשיעורים לעיל (ג. למעוטי חליפין סוף אות ד, וגם כח: ד"ה רשות הגבוה בכסף), ברשימות שיעורים לב"מ (נו. רש"י ד"ה הקדשות), וברשימות שיעורים לב"ק (סח: תוד"ה הוא).
⁷⁵ וע"ע בזה ברשימות שיעורים לשבועות (כב. בענין מעילה בקונמות, אות ד).


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:27
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:27](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:27)

**והנה** ביארנו לעיל דלפי המ"ד דיש ביטול מקח בהקדש דהפדיון אינו חל כלל. וזוהי שיטת הר"י המובא בריטב"א (שטמ"ק ד"ה וריש לקיש) וז"ל לפיכך הנכון כמו שפירש ר"י ז"ל דלמאן דאמר צריך לעשות לו דמים דבר תורה לא יצא לחולין כלל וכמאן דאמר ביטול מקח יש להם עכ"ל. אמנם יש עוד ב' דעות בראשונים. דהתוס' (ד"ה יצא לחולין) נקטו דלפי המ"ד ביטול מקח יש להם שבאמת החלק של החפצא שכנגד הממון של הפדיון אכן יוצא לחולין וז"ל ולמ"ד צריך לעשות לו דמים דבר תורה דיש להקדש ביטול מקח יצא לחולין כנגד המעות שנתן והשאר יתחלל בדמים שישלם וקמ"ל דלא אמרינן כיון שיש להקדש ביטול מקח יבטל הפדיון ולא יצא לחולין כלל כמו בהדיוט דהמקח בטל עכ"ל. ורש"י (מובא בשטמ"ק שם) סבור דאפי' למ"ד ביטול מקח יש להם החילול מהני והחפצא כולו יוצא חולין אלא דהפודה צריך לשלם את דמי האונאה להקדש.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:28
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:28](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:28)

**והשטמ"ק** (שם) הביא מהתוס' שהקשו על רש"י דהיאך אפשר לומר דהחילול עצמו חל אלא שחייב להחזיר דמי האונאה להקדש הרי איתא בגמ' דביטול מקח יש להם וז"ל והקשו בתוספות דהא מאן דאמר צריך לעשות לו דמים דבר תורה אוקמינן לקמן כי אמרינן איפוך כמאן דאמר אהקדשות ביטול מקח יש להם ואם כן היאך יצא לחולין דבר תורה דהא כל היכא דאיכא בטול בעלמא המקח בטל לגמרי ולא שיהא המקח קיים ויתבע אונאה עכ"ל. ונראה לבאר דלפי רש"י יש סתירה מסויימת בין ב' דינים. דהרי מצד דין אחד דפדיון יש קנין שחל בדיני ממונות מממון הקדש לממון הדיוט ע"י חלות קנין מעות. וע"פ הדין הזה הקנין חל אלא דמכיון שיש כאן טעות ביותר משתות יש למתאנה (הקדש) הזכות לבטל את המקח כדי שלא יפסיד. אמנם יש דין שני שאין זכות חזרה להקדש. וכדי לקיים את ב' הדינים האלו, צ"ל שמצד אחד החילול באמת חל וכל החפצא יוצא לחולין, אמנם מצד שני מכיון דהקדש היה מפסיד והקדש אינו יכול להשתמש בזכות החזרה שלהם, אזי הפודה צריך לשלם את דמי האונאה להקדש.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:29
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:29](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:29)

**ויוצא** מדברי רש"י שבאמת יש חלות טעות להקדש בנוגע לשווית, דהיינו דהקדש טעו כשהתכוונו להעביר את כל החפצא מרשות הקדש לרשות הדיוט ביותר משתות פחות מהשווית של החפצא. ובזה נחלקו התוס' עלי רש"י וסברי דאי אפשר לומר דהקדש טעו בשווי. ולכן התוס' נקטו דהחפצא יצא לחולין רק לפי הדמים שהפודה מקנה להקדש.⁷⁶

footnotes:
⁷⁶ ועיין ברשימות שיעורים לב"מ (נז. ד"ה במאי קמפלגי) דרבינו זצ"ל ביאר את מחלוקת הראשונים באופן אחר.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:30
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:30](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:30)

**גמ'. אמר רב נחמן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות, פחות משתות נקנה מקח, יתר על שתות בטל מקח, שתות קנה ומחזיר אונאה.**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:31
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:31](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:31)

**נחלקו** האמוראים בכמה מקומות בש"ס האם אחין שחלקו דינם כלקוחות או כיורשין (עיין ביצה לז:, גיטין מח: ועוד). וכאן רב נחמן נקט דאחין שחלקו כלוקחות הן והנ"מ הוא דחל בחלוקת היורשין דיני אונאה. אמנם אם אחין שחלקו יורשין הן אזי אין כאן מקח וממכר ולכן דיני אונאה אינם שייכים.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:32
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:32](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:32)

**ויש** להקשות על זה דלכאורה כל מחלוקת האמוראים בגדר דאחין שחלקו הוא בנוגע לדין החלק של כל אחד ואחד לאחר החלוקה. למשל, אם אחין שחלקו לקוחות הן אזי השדות שכל אחד מקבל חוזרות ביובל ואם אחין שחלקו יורשין הן אזי השדות אינן חוזרות ביובל.⁷⁷ אמנם לכאורה אין המחלוקת נוגעת לדרך החלוקה עצמה דהרי החלוקה צריכה להיות בדרך של זכייה והקנאה. וא"כ אפי' אם אחין שחלקו יורשין הן מסתבר דעדיין חל בחלוקה דיני אונאה דהרי יש כאן הקנאה וזכייה מכל יורש ויורש ליורשים האחרים. וא"כ למה רב נחמן תלה דיני אונאה באחין שחלקו לקוחות הן.

footnotes:
⁷⁷ ולביאור המחלוקת ביתר אריכות ע"ע ברשימות שיעורים לב"ק (ט. בענין האחין שחלקו).


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:33
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:33](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:33)

**ונראה** דיש להוכיח מזה שדיני אונאה אינם שייכים כל היכא דיש הקנאה וזכייה מאחד לשני. אלא דצריך חלות שם מכירה. וממילא לפי המ"ד דאחין שחלקו יורשין הן, אין כאן חלות שם מכירה ולכן לא חל בחלוקה דיני אונאה אע"פ דיש כן הקנאה מכל אחד לשני.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:34
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:34](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:34)

**ועפ"י** החקירה הנ"ל בדיני אונאה – האם הם חלין כל היכא דיש מעשה הקנאה וחיוב תשלומין או רק היכא דיש חלות שם מכר – יש לבאר את ספיקת הגמ' בענין אונאה בשכירות. דאיתא בב"מ (נו:) וז"ל בעי רבי זירא שכירות יש לו אונאה או אין לו אונאה, ממכר אמר רחמנא אבל לא שכירות, או דלמא לא שנא, אמר ליה אביי מי כתיב ממכר לעולם, ממכר סתמא כתיב, והאי נמי ביומיה מכירה היא עכ"ל. ונראה לבאר דספיקת רבי זירא הוא האם אונאה שייך לשכירות מכיון דיש מעשה הקנאה עם חיוב תשלומין, או"ד אין דיני אונאה בשכירות מכיון דאינו "ממכר". ואביי פשט דשכירות נחשב ל"ממכר" ולכן בודאי יש אונאה בשכירות.⁷⁸

footnotes:
⁷⁸ וע"ע בזה ברשימות שיעורים לב"מ (נו: ד"ה בענין שכירות ביומיה מכירה היא).


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:35
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:35](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:35)

**גמ'. אמר רבא הא דאמרן פחות משתות נקנה מקח לא אמרן אלא דלא שויה שליח, אבל שויה שליח אמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי.**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:36
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:36](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:36)

**בענין שליח שטעה במקח**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:37
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:37](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:37)

א
**שיטת הרמב"ם**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:38
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:38](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:38)

**מבואר** בגמ' דידן דטעות השליח מבטלת המקח מדין לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ברם לכאורה יש להקשות דבגמ' בב"ב (קסט:) משמע דכששליח טעה במקח אין המקח בטל אלא דהשליח חייב לשלם ההפסד למשלחו, וז"ל ההיא איתתא דיהבה ליה זוזי לההוא גברא למיזבן לה ארעא, אזל זבן לה שלא באחריות אתיא לקמיה דרב נחמן אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי זיל זבנה מיניה שלא באחריות והדר זבנה ניהלה באחריות עכ"ל. דהיינו, דכשהשליח טעה וקנה השדה בלי אחריות חל הדין דלתקוני שדרתיך רק כדי לחייב השליח לקבל אחריות השדה על עצמו, אבל המקח עצמו עדיין קיים. ולכאורה יש סתירה בסוגיות האם הדין דלתקוני שדרתיך מבטלת את המקח או לא.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:39
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:39](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:39)

**ונראה** מפסקי הרמב"ם דהוא הבחין בין ב' סוגי טעויות דשליח ובכך מתורצת את סתירת הסוגיות. דהנה כתב הרמב"ם (פרק ב מהלכות שלוחין ושותפין הל"ד) וז"ל השליח שקנה או שמכר והודיע שהוא שליח בדבר זה לפלוני אע"פ שמשך או שהמשיך ונמצא שעבר על דעת המשלח בטל המקח ומחזיר, ואם לא הודיע שהוא שליח נקנה המקח ויהיה הדין בינו ובין זה ששלחו עכ"ל. כלומר, דהיכא דהשליח אמר בפירוש דהוא קונה בעד המשלח אזי כל טעות מבטלת המקח. לעומת זה, היכא דהשליח קנה את הקרקע סתם ולא הזכיר למקנה דהוא הוי שליח אזי אע"פ דטעה המקח קיים והוא חייב לשלם למשלח. וצ"ע בביאור הדברים.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:40
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:40](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:40)

**ונראה** דהרמב"ם חילק בין חלות השליחות היכא דהשליח הזכיר שליחותו לבין היכא דהוא לא הזכיר שליחותו. דכשהשליח פירש למקנה דהוא קונה בעד המשלח, אזי דעת המוכר מתייחסת ישיר למשלח דהוי הקונה, כי תפקיד השליח הוא רק כדי לעשות מעשה הקנין בעד המשלח. ומכיון דעצם המקח הוי בין המוכר למשלח, כל שינוי מדעת המשלח מבטל את המקח. אבל היכא דהשליח לא הזכיר את שליחותו אזי דעת המוכר מתייחסת לשליח. ומכיון דהשליח עושה את מעשה הקנין, וגם דעת של המקנה חלה לדידיה, השליח באמת הוי הקונה והוא הזוכה בשדה, ואחרי דהשליח קנה את השדה, אזי קנין השדה עובר מהשליח למשלח. ובשליחות כזו אין טענת המשלח דלתקוני שדרתיך מבטלת המקח, כי השליח הוי עיקר הקונה ולא המשלח, דקונה המשלח אח"כ מיד השליח.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:41
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:41](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:41)

**ונראה** דיש להסתפק אליבא דהרמב"ם היכא דהשליח לא פירש דהוי שליח ושינה מדעת בעל הבית, דהדין הוא דהשליח קנה את השדה לעצמו, האם יש לו את הברירה מה לעשות עם השדה. דהיינו, דאם השליח רוצה הוא יכול להחזיק בשדה ולומר דהוא קנה את השדה לעצמו, או אם הוא אינו רוצה להחזיק בשדה אזי הוא יכול להקנותו למשלח ולהשלים לו את ההפסד, וכגון לתת לו את האחריות שהפסיד כציור שבגמ'.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:42
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:42](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:42)

**אך** יעויין ברמב"ם ריש הלכות שלוחין ושותפין (פרק א הל"ג) דמשמע דאין השליח יכול להחזיק את השדה לעצמו וחייב לתתו למשלח, וז"ל נתן מעות לשלוחו לקנות לו קרקע וקנה לו שלא באחריות הרי זה עוות והשליח לוקח אותה לעצמו שלא באחריות כמו שעשה וחוזר ומוכרה למשלח באחריות הואיל וקנה אותה במעותיו והאחריות על השליח וכן כל כיוצא בזה וכו' עכ"ל. ומבואר דהיכא דהשליח טעה באחריות והמקח אינו בטל דאין השליח יכול לתפוס בשדה, אלא חייב השליח להשלים את האחריות למשלח דמקבל השדה ממנו. אבל לכאורה משמע מזה דלא כדברינו דהיכא דהשליח לא פירש אזי השליח הוי עיקר הקונה, דא"כ הדין היה ראוי להיות דהברירה ביד השליח אם הוא רוצה להחזיק בשדה או למוכרו למשלח. וא"כ למה פסק הרמב"ם דהשליח אינו יכול להחזיק בשדה.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:43
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:43](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:43)

**ונראה** דדברי הרמב"ם האלו קאי רק היכא דהשליח קנה במעות דהמשלח, וכלשון הרמב"ם "נתן מעות לשלוחו" וגם "הואיל וקנה אותה במעותיו". כלומר, דהיכא דהשליח קנה את השדה במעות המשלח, אזי אע"פ דלא פירש דהוי שליח והמקח קיים אע"פ דשינה מדעת המשלח, עדיין אין השליח יכול להחזיק בשדה אלא חייב למוכרו למשלח. מאידך מסתבר דהיכא דהשליח קנה את השדה במעות דידיה וגם לא פירש בשעת הקנין דהוי שליח, אזי במקום טעות המקח קיים לשליח והברירה ביד השליח האם להחזיק בשדה לעצמו או למוכרו למשלח.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:44
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:44](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:44)

**אבל** לכאורה קשה להבין את פסק הרמב"ם גם היכא דהשתמש השליח במעות המשלח דפסק דהשדה צריך להגיע ליד המשלח, דלכאורה מסתבר דהיכא דהשליח שינה מדעת בעל הבית דהשליח הוי גזלן של מעות המשלח מכיון שקנה השדה לעצמו עם מעות המשלח. ומי שקנה שדה עם מעות גזולין אינו חייב לתת השדה לנגזל, אלא רק לשלם לו את המעות דגזל. וא"כ קשה, למה כאן השליח, דלכאורה גזל את המעות דהמשלח וקנה לעצמו, חייב להעביר את השדה למשלח, וצ"ע.⁷⁹

footnotes:
⁷⁹ לכאורה י"ל דכיון דדעת השליח היתה לקנות עבור משלחו, אע"פ שהמקנה לא ידע מזה והתכוון להקנותו לשליח, מ"מ המשלח קונה ישיר מהמקנה כי יד שליח כיד המשלח וכוונת המקנה עפ"י דין הוי הקנאה למשלח מדין שליחות. ולפיכך אין השליח גזלן כלל אלא שעשה שליחותו וקנה עבור המשלח.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:45
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:45](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:45)

**ועוד** יש להסתפק בדעת הרמב"ם מצד המשלח, האם המשלח חייב לקבל את השדה והאחריות מהשליח. דהרי י"ל דמכיון דסוף כל סוף השליח קנה את השדה בעד המשלח וגם תיקן את הטעות, דהמשלח חייב לקבל את השדה עם האחריות מהשליח. ומאידך י"ל דהמשלח יכול לטעון דהוא רצה לקבל אחריות רק מהמוכר עצמו ולא מהשליח, וא"כ אין לשליח היכולת לתקן את הטעות והמקח בטל, וצ"ע.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:46
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:46](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:46)

ב
**דעת הראב"ד**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:47
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:47](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:47)

**ועיין** בראב"ד (פרק א מהלכות שלוחין ושותפין הל"ג) דהקשה על הרמב"ם דסוף כל סוף למה המקח קיים אם טעה השליח, וז"ל א"א באמת כך הוא דרך הגמרא אלא שקשה לי כיון שאנו אומרים כל שינוי שהשליח משנה לעיוות מקחו וממכרו בטל בכל שהוא למה חייבו ר"נ לאותו שליח לקנותו לעצמו שלא באחריות ולחזור הוא למכרו למשלח באחריות יהיה מקחו בטל הואיל וטעה בשליחותו עכ"ל. כלומר, דכל טעות של השליח ראוי לבטל את המקח. וא"כ, הראב"ד צריך לבאר את הסוגיא בב"ב (קסט:) דהטעות באחריות אינה מבטלת המקח באופן אחר, וז"ל ונ"ל כל מה דאמרינן דעיות משהו בשליח מבטל המעשה ה"מ בזמן שהמשלח רוצה לבטל המעשה אבל המשלח ההוא רוצה היה המקח ורוצה שיתקן לו השליח את העוות וחייבו ר"נ וכן הדין לכל שליחות ובעל החיבור הזה חילק בין שליח שהודיע שהוא שליח לשליח שעושה סתם ולדבריו מעשה דר"נ אפשר סתם היה עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:48
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:48](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:48)

**ונראה** לבאר דהראב"ד חולק על הרמב"ם ונקט דאין ב' חלותי שליחות לקנין. דהיינו, דלא שנא אם פירש השליח ולא שנא אם לא פירש השליח, בכל אופן אין השליח עושה מעשה קוף דקנין בעלמא כדי שהמשלח יקנה ישיר מהמקנה אלא דבכל שליחות לקנין השליח הוי הבעלים על הקנין וזוכה הוא בשדה, ואחרי זכיית השליח, אזי השדה עוברת ממילא מהשליח למשלח. והסברא בזה הוא דאם השליח אינו הבעלים לזכות בחלות הקנין אזי קשה להבין למה מעשה קנין שלו מהני כלל.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:49
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:49](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:49)

**ולכן** בכל שליח לקנין, אם השליח שינה מדעת המשלח, השליח זכה בקרקע והברירה היא ביד המשלח מה לעשות. דהמשלח יכול לומר דהוא עדיין רוצה בשליחות ושהוא יזכה בשדה, ואז השליח צריך לתקן את הטעות ולשלם למשלח את ההפסד כמו לקבל האחריות על עצמו. ומאידך המשלח גם יכול להחליט שהטעות ביטלה את השליחות, ואז המשלח אינו זוכה בשדה אלא מקבל הממון שלו בחזרה. אמנם הראב"ד נקט דהיכא דהשליחות בטילה מחמת הטעות, גם השליח דזכה בקרקע אינו יכול להחזיק בשדה אלא כל המקח בטל, כי כל זכיית השליח היתה רק אם בסופו של דבר המשלח זוכה בשדה. וא"כ לפי הראב"ד, אע"פ דהשליח הוי הקונה, מ"מ הוא אינו יכול להחזיק בשדה כי מגדרי שליחות הוא דכל היכא דהמשלח אינו זוכה בשדה כל השליחות בטילה.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:50
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:50](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:50)

**ולכאורה** יש להקשות על מה דקבענו דלפי הראב"ד דבשליחות לקנין הקונה הוי השליח ואז זוכה המשלח ממנו ממילא, דהרי לפי זה בשליחות לקידושין וכדומה ראוי להיות דקרובי הכלה אינן יכולים להיות שלוחין לקידושין כי השליח אינו עושה מעשה בעלמא בעד המשלח, אלא השליח עצמו הוי המקדש וחלות האישות עוברת ממנו למשלח. וא"כ, אם השליח הוי קרוב לכלה דאין קידושין תופסין לו בה, אזי היאך הוא יכול לקדשה בעד המשלח, ולא מצינו דין כזה דקרוב האשה אינו יכול להיות שליח בעד המקדש.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:51
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:51](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:51)

**ולכאורה** נראה לחלק בין שליחות לקנין בדיני ממונות לבין שליחות לקידושין. דהרי הרמב"ם נקט בשליחות לקנין דהיכא דהשליח לא פירש אזי השליח הוי הקונה והמשלח זוכה מהשליח. ונראה דהראב"ד סבור דבדיני ממונות עצם האפשרות להיות שליח בלי לפרש הוי סימן דחלות השליחות היא לעולם כזה דהשליח הוי עיקר הקונה אפי' כשהשליח פירש. אבל בשליחות לקידושין אין אפשרות של שליחות סתם דהרי השליח צריך לומר דהוא מקדשה בעד אדם המשלח, וא"כ מסתבר לומר דהמשלח הוי עיקר המקדש והשליח עושה רק את מעשה הקידושין בעד המשלח ולא דחלות האישות חלה לשליח ומהשליח עוברת החלות ומתייחסת להמשלח. וא"כ, מובן למה קרוב האשה יכול להיות שליח לקידושין.⁸⁰

footnotes:
⁸⁰ ועוד דשליחות בגיטין וקידושין נלמדת מהפסוק מיוחד "ושלחה".


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:52
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:52](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:52)

ג
**תירוץ אחר לסתירה בין הסוגיות**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:53
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:53](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:53)

**ועוד** נראה לתרץ עיקר הסתירה בדין לתקוני שדרתיך באופן אחר. כי יש לחלק בין היכא דהשליח טעה בענין חיצוני לבין היכא דטעה בעצם החפצא דהמקח. דהרי פשיטא דלגבי אם אדם טעה יין בשמן או דבר אחר במהות החצפא דהמקח בטל. אבל בסוגיא בב"ב (קסט:) הטעות לא היתה בזהות החפצא או בשוויות החפצא אלא באחריות דהוי ענין חיצוני למקח. וכמו דאם הקונה עצמו היה טועה באחריות זה אינה נחשבת כטעות דמבטלת את המכירה, הו"ה לגבי השליח דטעותו בזה אינה מבטלת את המקח. וא"כ כל הדין דלתקוני שדרתיך חל רק לגבי ההפסד דהמשלח.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:54
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:54](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:54)

**אבל** הסוגיא דידן איירי בטעות בשוויות החפצא, דהיינו בגוף המקח. ומסברא היינו אומרים דאפי' אם הקונה עצמו היה טועה בפחות משתות דהמקח הוי טעות וכל הקנין בטל דהרי טעה בדבר השייך לעצם החפצא דהמקח. והמקח חל במחיר השונה ממחיר השוק רק אם גם הקונה וגם המקנה הסכימו דזה המחיר שלהם.⁸¹ אך עכ"ז באה התורה וחידשה בפרשת אונאה דרק טעות דיתר על שתות מבטלת את המקח. וכל זה לגבי הקונה עצמו, אבל בשליח י"ל דכל שינוי מהמחיר הקיים בשוק מבטלת את המקח. דפשיטא דאין לשליח היכולת לקבוע מחיר מיוחד למקח דהרי הוא אינו הקונה אלא רק שליח של הקונה. ובטעות דפחות משתות, י"ל דכל החידוש דפרשת אונאה מיירי רק בקונה עצמו, אבל בנוגע לשליח חוזרים לעיקר הדין דכל טעות בשוויות המקח הוי טעות המבטלת את המקח. ולכן בסוגיא דידן הדין דלתקוני שדרתיך חל לבטל את כל המקח.

footnotes:
⁸¹ עיין בשיעורים לעיל (ח. ד"ה לדידי שוה לי אות א') ובריטב"א (שם ד"ה לעולם).


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:55
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:55](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:55)

**תוד"ה אבל שויה. בא"ד. ור"ת מפרש.**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:56
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:56](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:56)

**לפי** ר"ת הסוגיא בכתובות איירי היכא דבית הדין שוויה שליח למכור את השדה. ובזה מובנת שיטת רבא דשליח כדיינין ולכן בטעות דפחות משתות המקח קיים. אמנם לפי"ז קשה להבין את שיטת רב שמואל בר ביסנא דנקט דשליח כאלמנה. דהרי אם הוא באמת שליח ב"ד מסתבר דמכירה שלו הוי מעשה ב"ד והמקח קיים בטעות פחות משתות. והגמ' מביאה הטעם דרב שמואל בר ביסנא וז"ל רב שמואל בר ביסנא אמר ר"נ כאלמנה, מה אלמנה יחידה, אף שליח יחיד עכ"ל, אמנם צ"ע בכוונת הגמ', מאי שנא אם הוא יחיד או ג' אם סוף כל סוף מעשה השליח הוי מעשה ב"ד.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:57
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:57](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:57)

**ונראה** לבאר ע"פ יסוד בדין פחות משתות במכירת ב"ד. דלעיל ביארנו (מב. ד"ה שום הדיינים, אות ב) די"ל דטעות בפחות משתות אינה נחשבת כטעות כלל אלא הוי כדמי מקח. ומאידך י"ל דבאמת יש כאן חלות שם טעות ואעפ"כ המקח קיים עד שתות. וזה ע"פ הדין דאגרת בקורת במשנה שם (כתובות צט:) וכדפסק הרמב"ם (פרק יב מהלכות מלוה ולוה הל"י-הלי"א) וז"ל בית דין שמכרו שלא בהכרזה נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרים ומוכרין בהכרזה וכו' ובית דין שהכריזו כראוי ובדקו יפה יפה ודקדקו בשומא אע"פ שטעו ומכרו שוה מנה במאתים או מאתים במנה הרי מכרן קיים, אבל אם לא בדקו בשומא ולא כתבו אגרת בקורת שהיא דקדוק השומא וההכרזה וטעו והותירו שתות או פחתו שתות מכרן בטל פחות משתות מכרן קיים וכו' עכ"ל. ומדוייק בלשון הרמב"ם שיש ב' סוגי טעויות של ב"ד במכירה. אם ב"ד טעו בשתות היכא דלא הכריזו, אזי זה דומה לטעות בדבר משנה והכל בטל. אמנם אם עשו אגרת בקורת, מכרן קיים אפי' אם מכרו שדה שוה מאתים במאה. ואין לומר דכוונת הרמב"ם דע"פ דין אין כאן טעות דהרי הרמב"ם כתב "שטעו ומכרו", וצ"ל דזה נחשב כטעות אבל דומה לטעות בשיקול הדעת דהוי טעות ברשות, דהיינו דב"ד עשו כל מה שמוטל עליהם ואעפ"כ בסוף טעו.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:58
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:58](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:58)

**ועפ"ז** יש לחזור לטעות דפחות משתות דב"ד דמכרן קיים. די"ל דאין זה משום דטעות בפחות משתות אינו נחשב כטעות כלל. אלא הביאור הוא דבאמת יש כאן חלות שם טעות משום דכל היכא דאדם או ב"ד מוכר או קונה שדה בעד אחר אזי כל שינוי קטן מהמחיר האמיתי נחשב כחלות שם טעות. אלא דהיכא דהב"ד טעו בפחות משתות זה נחשב כטעות ברשות ולכן המקח קיים. ולפי"ז יש להבין את מחלוקת האמוראים בדין שליח ב"ד דטעה בפחות משתות, האם דינו כב"ד או כאלמנה. דהרי מצד אחד הריהו שליח ב"ד והמכירה שלו הוי מעשה ב"ד ומשו"ה סובר רבא דשליח כדיינין והמקח קיים. אמנם רב שמואל בר ביסנא נקט דמכיון דהוא רק אדם אחד ולא ג' אזי חל עליו יותר אחריות לבדוק את שווי השדה והטעות שלו אינו נחשב כטעות ברשות.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:59
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:59](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:59)

**ולפי"ז** יש לבאר את פסק הרמב"ם (פרק יג מהלכות מכירה הל"ח-הל"ט) בדין אפוטרופוס, וז"ל אלו דברים שאין להם הונייה, הקרקעות והעבדים והשטרות וההקדשות, אפילו מכר שוה אלף בדינר או שוה דינר באלף אין בהן הונייה וכו' במה דברים אמורים במוכר נכסי עצמו, אבל השליח שטעה בכל שהוא בין במטלטלין בין בקרקעות חוזר, ונראה לי שכן הדין באפוטרופוס שטעה בכל שהוא, בין במטלטלין בין בקרקעות חוזר, ואינו דומה לב"ד מפני שהוא יחיד עכ"ל. ונראה דמקור הרמב"ם דאפוטרופוס שמכר וטעה בכל שהוא המקח בטל בגלל שהוא יחיד, הוי הסוגיא בכתובות דשליח ב"ד כאלמנה בגלל שהוא יחיד ולא ג'. והביאור הוא כנ"ל, דהיכא דאדם אחד מוכר דברים של אדם אחר, אזי שינוי כל שהוא במחיר נחשב כטעות ע"פ דין, ורק בב"ד של ג' חל דין מיוחד של טעות ברשות עד שתות.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:60
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:60](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:60)

**בא"ד. אי נמי י"ל דנהי דקאמר התם שליח כדיינין והמקח קיים האונאה מיהא צריך להחזיר והכא נמי ה"ק לתקוני שדרתיך כו' וצריך להחזיר האונאה ולא כשאר אדם דפחות משתות הויא מחילה.**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:61
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:61](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:61)

**יוצא** דלפי רבא השליח צריך להחזיר האונאה אפי' בפחות משתות. ולכאורה רואים מזה דהא דפחות משתות אין אונאה, אינו בגלל דכך הוי שיעור דמי המקח ע"פ דין דא"כ מאי שנא השליח ממוכר דעלמא.⁸² אלא צ"ל דבפחות משתות יש אומדנא דמחילה, וא"כ י"ל דכל זה שייך במוכר או לוקח בעצמו. אבל שליח רק נתמנה למכור את השדה ואין לו הכח למחול אפי' בכל שהוא. ולכן אע"פ דהמקח קיים, יש צורך להחזיר את האונאה.

footnotes:
⁸² עיין בזה בשיעורים לעיל (מב. ד"ה שום הדיינים אות ב, וגם מב: תוד"ה אבל).


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:62
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:62](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:62)

**גמ'. והא דאמרן יתר משתות בטל מקח, לא אמרן אלא דלא אמר ניפליגן בשומא דבי דינא, אבל אמר נפלוג בשומא דבי דינא מכרן קיים.**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:63
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:63](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:63)

**נחלקו** רש"י והרמב"ם בדין אחין שחלקו והתנו ביניהם להיות כשום הדיינים. דרש"י (ד"ה ה"ג) כתב וז"ל הא דאמר יתר על שתות בטלה חלוקה לגמרי לא אמרן אלא שלא התנו מתחילה להיות שומת הנכסים בשלשה שהן ב"ד אבל קבלו עליהם להיות חלוקתם כדין שום הדיינין אפי' יותר על שתות מכרן קיים דקי"ל כרשב"ג עכ"ל. אמנם הרמב"ם (פרק יג מהלכות מכירה הלי"ב) פסק דמכרן בטל בשתות וז"ל האחין והשותפין שחלקו המטלטלין הרי הן כלקוחות, פחות משתות נקנה מקח ואין מחזיר כלום, יתר על שתות בטל מקח, שתות קנה ומחזיר אונאה, ואם התנו ביניהם שיחלקו בשום הדיינין וטעו בשתות בטלה חלוקה, שהדיינין ששמו ופחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל עכ"ל. ועיין במגיד משנה דהיה לרמב"ם גירסא אחרת בגמ' מרש"י.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:64
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:64](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:64)

**ויש** ב' הבדלים בין רש"י והרמב"ם: א) לפי הרמב"ם אין כאן ב"ד כלל אלא דהסכימו ביניהן שיהא לשומא שלהם הדין של שומת ב"ד. מאידך משמע מדברי רש"י "להיות שומת הנכסים בשלשה" דיש ב"ד של ג' דעושים את השומא והאחין קיבלו עליהם השומא הזאת. ורק החלוקה עצמה נעשה בלי ב"ד. ב) לפי הרמב"ם הדין הוא דבשתות החלוקה בטל, ומאידך רש"י ביאר דהגמ' פסקה כרשב"ג דמה כח ב"ד יפה ולכן אפי' בטעות יותר משתות אין החלוקה בטלה.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:65
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:65](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:65)

**ובנוגע** למחלוקת רש"י והרמב"ם האם פסקינן כרשב"ג או לא, זה תלוי בגירסא בגמ'. אמנם יש לעיין במחלוקת האחרת בין רש"י והרמב"ם, דהיינו האם כדי לשנות את דין חלוקת האחין לדיני חלוקה דב"ד צריך רק שיסכימו כולן לדינים האלו, או"ד צריך שומת הב"ד.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:66
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:66](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:66)

**ונראה** לבאר דלפי הרמב"ם צריך רק הסכמת האחין להחיל על החלוקה דיני חלוקת הב"ד משום דזה הוי כמתנה ע"מ שכתוב בתורה בדיני ממונות דתנאו קיים. והחידוש בזה הוא דאפי' בלי לשון של תנאי, הסכמת כולן פועל כתנאי בממונות. והרמב"ם לכאורה נקט כשמואל (ב"מ נא.) דניתן להתנות תנאי שלא תהיה אונאה.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:67
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:67](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:67)

**אמנם** לפי רש"י יש לבאר דתנאי כזה אינו חל. דהרי עשיית תנאי בדיני אונאה אליבא דרב (ב"מ נא.) הוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה. ונראה בביאור שיטת רב דקסבר דדין אונאה אינו חלק מעצם חלות המכירה ודעת המקנה והקונה, אלא הוא דין דממילא דחל משמים. משא"כ חיובי שאר כסות ועונה דהויים חיובי הנשואין דנכללים בדעת הנשואין, ומשו"ה ס"ל דניתן להתנות שהנשואין יחולו בלי חיובי שאר כסות ועונה, כי יש לאיש ולאשה בעלות למעט חיובים אלה מחלות הנשואין. משא"כ דין אונאה דאינו נכלל בעצם חלות המכירה, אלא הוי דין דחל ממילא, שהתורה הטילה דין אונאה על המקח, ולכן למוכר וללוקח ליכא בעלות להתנות ולמעטו מכיון דהוי דין דחל ממילא מדין התורה ולא מחמת דעת המוכר והלוקח. וע"ז חולק שמואל דקסבר דדיני אונאה אינן חלין ממילא משמים מדין התורה, אלא הויין חלק מעצם דעת המקח למכור ולקנות. ומשו"ה ס"ל דניתן להתנות תנאי למעט שלא יחול דין אונאה.⁸³

footnotes:
⁸³ וע"ע בזה ברשימות שיעורים לב"מ (נא. בענין מתנה ע"מ שכתוב בתורה, אות ג).


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:68
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:68](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:68)

**ולפי"ז** יוצא דהאחין בעצמם אינן יכולים להתנות תנאי שהחלוקה שלהם תהא ע"פ דין אחר של אונאה. וזה הטעם דרש"י פירש את הגמ' דב"ד עשו את השומא, דאזי חל בשומא ובחלוקה הדין של מעשה ב"ד והכלל דמה כח ב"ד יפה קיים. והחידוש בזה הוא דהו"א דרק אם ב"ד עשו את החלוקה אזי חל על החלוקה חלות שם מעשה ב"ד. והגמ' מחדשת שאפי' אם ב"ד רק היו מעורבין בשומא ולא בחלוקה עצמה, אעפ"כ חל בחלוקה חלות שם מעשה ב"ד ולכן לפי רש"י החלוקה אינה בטילה אפי' ביותר משתות.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:69
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:69](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:69)

**גמ'. ובמקרקעי לא אמרן אלא דפלוג בעילויא, אבל פלוג במשחתא לא, כדרבה דאמר רבה כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה נמי חוזר.**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:70
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:70](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:70)

**לפי** רהיטת הגמ' הדינים של אונאה שייכים רק בחלוקה ע"פ עילויא, דהיינו השווי, ואינם שייכים בחלוקה ע"פ מדידה. ויש לעיין מה הדין היכא דטעו באיכות השדה. האם נאמר דזה כמו טעות במחיר השוק וחל בו דיני אונאה, או"ד דומה לטעות במדידה דהרי טעו באופי הקרקע וכל טעות גורם לביטול החלוקה. ויש להוכיח דטעות באיכות השדה דינה כמו טעות במחיר מהמשנה בב"ב (פג:) וז"ל ארבע מדות במוכרין, מכר לו חטין יפות ונמצאו רעות, הלוקח יכול לחזור בו, רעות ונמצאו יפות, מוכר יכול לחזור בו, רעות ונמצאו רעות, יפות ונמצאו יפות, אין אחד מהם יכול לחזור בו עכ"ל. ויוצא מהמשנה דבטעות באיכות החטין רק מי שמתאנה יכול לחזור בו אבל המקח אינו בטל ממילא מדין מקח טעות. ומזה רואים דגם טעות באיכות הוי חלות דין אונאה.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:71
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:71](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:71)

**גמ'. ואמאי נימא שלוחו של אדם כמותו שאני התם דאין שליח לדבר עבירה.**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:72
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:72](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:72)

**הראשונים** נחלקו בהבנת ההו"א דהגמ'. דרש"י כתב וז"ל נימא שלוחו של אדם כמותו - יתחייב שולחו ולא השליח עכ"ל. כלומר, דלפי ההו"א דהגמ' רק המשלח חייב עבור העבירה, ואז הגמ' חוזרת לגמרי מההו"א ומחדשת דרק השליח חייב. מאידך עיין בתוס' רי"ד (ד"ה שילח) דביאר את השו"ט באופן אחר, וז"ל שילח ביד פיקח הפיקח חייב ואמאי נימא שלוחו של אדם כמותו וליחייב המשלח - פי' ואע"ג דשליח לא מצי לאיפטורי כיון דהוא פיקח נפקא מינה דאי ליכא לאישתלומי מיניה מפרע מן המשלח עכ"ל. כלומר, דהתוס' רי"ד הבין דגם בהו"א א"א לפטור את השליח דעשה מעשה העבירה, אלא דהגמ' הקשה דגם המשלח ראוי להתחייב על העבירה מדין שליחות. והמסקנא היא דרק השליח חייב ולא המשלח.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:73
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:73](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:73)

**ולכאורה** יש סימוכים לשיטת רש"י מהדינים המיוחדים דחל בהם דין שליח לדבר עבירה כמו מעילה. דהרי מבואר לקמן דהיכא דיש שליחות למעילה רק המשלח מעל ולא השליח. וא"כ מסתבר דגם לפי ההו"א דהגמ' דיש שליח לדבר עבירה בעלמא, דאזי הוי דין כל עבירה דעלמא כמו הדין במעילה דהיינו דרק המשלח חייב ולא השליח.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:74
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:74](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:74)

**אמנם** מרן הגר"מ הלוי זצ"ל דחה את ההשוואה הזאת וטען דיש לחלק בין הדין דיש שליח לדבר עבירה במעילה לפי המסקנא לבין הדין דיש שליח לדבר עבירה בכל העבירות שבתורה לפי ההו"א של הגמ'. והוא ע"פ יסוד אביו הגר"ח זצ"ל דקבע דמעילה אינה איסור הנאה בעלמא אלא איסור גזל מהקדש. ולא מיבעיא מעילה דהוצאה מרשות הקדש דפשיטא דהוי איסור גזל, אלא גם היכא דרק נהנה מהקדש ולא הוציאה מרשות גבוה עדיין נראה דהאיסור הוי גזל התשמיש דהקדש. וזה אפי' לדעות בראשונים דסברי דיש נ"מ לדינא בין מעילה דהוצאה לבין מעילה דהנאה. למשל, התוס' לקמן (נה. ד"ה אין מועל) נקטו דהדין דאין מועל אחר מועל בהקדש חל רק במעילה דהוצאה, אבל היכא דרק נהנה ולא התכוון להוציא החפצא מרשות גבוה אזי אמרינן דיש מעילה אחר מעילה. ואע"פ דמעילה דהוצאה ומעילה דהנאה הם חלוקים בדיניהם, עדיין הגר"ח זצ"ל נקט דשני סוגי המעילה הריהם מהווים חלות איסור גזל מהקדש אלא באופנים שונים. והראייה מהגמ' בב"ק (כ:) שדנה האם זה נהנה וזה לא חסר חייב או פטור ומביאה ראיה מחיוב מעילה, וז"ל דתנן נטל אבן או קורה של הקדש הרי זה לא מעל, נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל, בנאה לתוך ביתו הרי זה לא מעל עד שידור תחתיה שוה פרוטה, ואמר שמואל והוא שהניחה על פי ארובה, ויתיב רבי אבהו קמיה דר' יוחנן וקאמר משמיה דשמואל זאת אומרת הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר עכ"ל. מבואר בגמ' דאם זה נהנה וזה לא חסר פטור בהדיוט, אזי אין חיוב מעילה אע"פ דנהנה. ומוכרח מזה דהאיסור הנאה דמעילה המחייבת אינה סתם איסור הנאה בעלמא אלא דצריך שיהא בו חלות חיוב ממון דחל מדין גזל תשמיש דהקדש.⁸⁴

footnotes:
⁸⁴ אולי הביאור בזה הוא משום דהקדש יוצא לחולין במעילה וחל קנין הסמוך לגזלן אחד בלבד.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:75
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:75](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:75)

**ולפי"ז** תירץ הגר"מ זצ"ל דרק לגבי מעילה דהוי חלות דין גזל יש הלכה מיוחדת דרק אדם אחד בלבד יכול להתחייב על העבירה, דחלות דין גזול של חפץ דהקדש או של תשמיש דהקדש איפוא מתייחס רק לגזלן אחד בלבד,⁸⁵ ולכן אם יש שליח לדבר עבירה אזי רק המשלח חייב. מאידך בהו"א של הגמ' דאמרינן יש שליח לדבר עבירה בכל האיסורין, אזי י"ל כמו התוס' רי"ד דשניהם חייבים מכיון שהחטא מתייחס לשניהם.

footnotes:
⁸⁵ ועיין בכל זה בחידושי הגר"ח על הרמב"ם (פרק ח מהלכות מעילה הלכה א), ובחידוש הגר"ח על הש"ס (מעילה כא. ד"ה בדין מעילה ע"י שליח), בברכת שמואל (ב"ק סימן יד) ובקובץ הערות (סימן נב סעיף יג). אך עיי"ש ברשימות שיעורים לב"ק (כ: ד"ה הקדש שלא מדעת) דמדוייק ברש"י שם דהמחייב דמעילה אינו גזל אלא איסור אחר של מעילה עצמה.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:76
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:76](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:76)

**ברם** יש להעיר על תירוץ הגר"מ זצ"ל, דלכאורה יש ראשונים דחילקו באופן יסודי בין מעילה דהוצאה לבין מעילה דהנאה, ותפסו דהאיסור הנאה דמעילה אינו חל מדין גזל ושלא כדברי הגר"ח זצ"ל. דהרי בגמ' לקמן (מג.) איתא דגם לב"ש הסוברים דיש שליח לדבר עבירה, מ"מ באיסורי ביאה מודים דאין שליחות לעבירה וז"ל מודה באומר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב שהוא חייב ושולחיו פטור, שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב עכ"ל. והתוס' שם (ד"ה שלא מצינו) הקשו מדין מעילה, דאמרינן דהמשלח חייב על הנאת השליח, וז"ל וא"ת והא איכא מעילה שאם אמר הגזבר לשליח אכול ככר זה של הקדש והשליח לא ידע שהוא של הקדש דחייב המשלח ואמאי זה נהנה וזה מתחייב הוא עכ"ל. ותירצו התוס' דהמשלח מעל רק ע"י מעשה הקנין דהשליח ולא ע"י ההנאה שלו, וז"ל י"ל דמעילה לא מתחייב המשלח ע"י הנאת השליח אלא ע"י הגבהה דשליח דמיד דאגבהיה שליח קנייה וההיא שעתא חייב משלח עכ"ל. ואז התוס' הביאו דהר"י נסתפק היכא דהשליח מעל בהנאה בלי מעשה קנין, האם אמרינן דהמשלח מעל או לא, וז"ל אמנם מסופק היה ר"י באומר לשליח הושט ידך לכד של שמן ותהנה מן הסיכה או שב על עורות של הקדש או התחמם בגיזי עולה והשליח לא ידע דהם של הקדש דהשתא לא עשאו שליח אלא מן ההנאה אם יתחייב המשלח כדאמרינן גבי מעילה או דילמא זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן עכ"ל.⁸⁶

footnotes:
⁸⁶ וע"ע אריכות בענין ב' דינים במעילה ברשימות שיעורים למסכתות שבועות נדרים (בענין מעילה אות ד').


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:77
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:77](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:77)

**ונראה** לבאר דהר"י נסתפק ביסוד דין מעילה דהנאה. דאם אמרינן כמו שנקטו הגר"מ והגר"ח זצ"ל דהאיסור הוי איסור גזל תשמישי הקדש, אזי השליחות חלה על מעשה הגזל ולא הוי חלות שם זה נהנה וזה מתחייב. ואילו מצד השני נקט הר"י דלגבי מעילה דהנאה האיסור הוי חלות איסור הנאה לעצמה ולא איסור גזל, ומשו"ה שליחות אינה חלה במעילה דהנאה מדין שלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב. ולפי"ז יוצא דהצד השני בספק הר"י דההנאה עצמה הוי האיסור במעילה, הוא נגד יסוד שייסדו הגר"ח והגר"מ זצ"ל דאפי' איסור הנאה דמעילה הוי חלות שם איסור של גזל תשמישי הקדש.⁸⁷

footnotes:
⁸⁷ ויש להעיר דאע"פ דהצד הזה בספק הר"י הוי נגד יסוד הגר"מ זצ"ל, תירוץ הגר"מ לתוס' רי"ד לכאורה עדיין קיים, כי לפי הצד הזה בספיקת הר"י דהאיסור הנאה דמעילה הוי כמו איסור הנאה בעלמא ואינו מפאת גזל, אזי אין שליחות חלה בהנאה דמעילה וכל הדין דשליחות במעילה שייך רק בדין הגזל שבמעילה. וא"כ עדיין תירוץ דהגר"מ זצ"ל עומד במקומו, דחלוק שליחות לדבר עבירה במעילה דהוי מדין גזל ורק אדם אחד יכול להתחייב, משליחות לדבר עבירה בהו"א של הגמרא בשאר האיסורים.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:78
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:78](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:78)

**אמנם** נראה דיתכן לבאר את ספיקת הר"י באופן אחר. די"ל דהיה פשוט לר"י דהאיסור הנאה במעילה לא הוי איסור גזל אלא דההנאה עצמה הוי האיסור כמו איסורי הנאה דעלמא. וא"כ הצד לומר דהמשלח פטור מדין זה נהנה וזה מתחייב מובן. אבל מאידך י"ל דכל הדין דהיכן מצינו דזה נהנה וזה מתחייב חל כמפקיע של חלות השליחות. כלומר, דהיכא דהיה ראוי שהמשלח יתחייב מדין שליחות אזי הכלל של לא מצינו זה נהנה וזה מתחייב חל כדבר דמפקיע את השליחות. אבל במעילה יתכן דאין המשלח חייב מדין שליחות אלא מגזה"כ אחר, דהרי המשלח חייב אפי' אם שלח חשו"ק דאינם בני שליחות.⁸⁸ ועיין בשיעורים לקמן (בענין שליח לדבר עבירה, אות א) דביארנו דבמעילה רק החיובים מתייחסים למשלח ולא עצם מעשה המעילה שלא כשליחות דעלמא דגם המעשה עצמו מתייחס למשלח. וא"כ יתכן שהחידוש הזה דשליחות דמעילה חל אפי' באיסור הנאה דמעילה המהוה חלות דין חיוב מסוים לעצמו ולא חל מדין שליחות דעלמא, ומשו"ה גם החיובים דמעילה מחמת הנאה מתייחסים למשלח והוא מועל.

footnotes:
⁸⁸ עיין לקמן בענין אין שליח לדבר עבירה (אות א' ואות ג') דרבינו זצ"ל האריך בהגדרת חיוב המשליח במעילה האם הוי חלות שליחות או חלות דין אחר.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:79
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:79](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:79)

**ומצינו** עוד ראשונים דלכאורה נחלקו בגדר איסור מעילה דהנאה. דהרי נחלקו הרמב"ם והראב"ד בנוגע לדין דמועל אחר מועל היכא דהמועל הראשון נהנה מקדשי בדק הבית. דכתב הרמב"ם וז"ל אין מועל אחר מועל במוקדשים, אלא בבהמה וכלי תשמיש בלבד, כיצד בקע בקורדום של הקדש ונהנה בפרוטה ופגם ובא חבירו ובקע בו ונהנה ופגם כולם מעלו, נטל הקורדום ונתנו לחבירו הוא מעל אבל חבירו לא מעל, שתה בכוס של זהב ונהנה בפרוטה ובא חבירו ושתה ונהנה ובא חבירו ושתה ונהנה כולם מעלו וכו' עכ"ל. הרי הרמב"ם פסק דהיכא דאדם נהנה מכוס של הקדש אזי יש מעילה אחרי מעילה. מאידך הראב"ד השיג וז"ל א"א בכל זה יצא מכלל משנתנו וכו' אבל כלי המוקדשין אם הראשון נהנה בו ופגם שוב אין בו מועל עכ"ל.⁸⁹ ונראה לבאר דהראב"ד נקט דאין חילוק ביסוד דינם בין מעילה דהנאה לבין מעילה דהוצאה מרשות אלא בשניהם בקדשי בדק הבית החפצא יוצא לחולין ע"י המעילה. ובפשטות הראב"ד נקט כהגר"ח זצ"ל דבשני האופנים חל דין גזל המוציא הקדש לחולין. מאידך ניתן לבאר את דעת הרמב"ם בב' אופנים: א) י"ל דהרמב"ם חולק על הראב"ד ונקט דמעילה ע"י הנאה הוי דין אחר של מעילה שאינו חל מדין גזל ולכן אינו מוציא החפצא לחולין, ב) י"ל דהרמב"ם בעצם מסכים עם הראב"ד דגם מעילה דרך נהנה הוי חלות של גזל. אמנם הנהנה אינו מוציא החפצא לחולין אע"פ דהוי איסור גזילה מכיון דהוא אינו גוזל את החפצא עצמה אלא ההנאה שבו. ולכן החפצא עצמה אינה יוצאת לחולין.

footnotes:
⁸⁹ ובביאור המחלקות הזאת באופנים שונים עיין ברשימות שיעורים לב"מ (נד: תוד"ה לענין, צו: בענין מעילה).


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:80
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:80](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:80)

**בענין אין שליח לדבר עבירה**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:81
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:81](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:81)

א
**שיטת הרמב"ם בשליחות במעילה, בשליחות יד ובטביחה ומכירה**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:82
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:82](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:82)

**עיין** ברמב"ם (פרק ז מהלכות מעילה הל"א-ב) דהביא הדין דיש שליחות במעילה ואח"כ הוסיף וז"ל במה דברים אמורים כשהיו החתיכות מקדשי בדק הבית אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד שהרי הוא חייב באיסור אחר יתר על המעילה, ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר עכ"ל. ולכאורה סוף דברי הרמב"ם צ"ב דהרי משמע מדבריו דרק במעילה בלבד יש שליח לדבר עבירה. אמנם, מבואר בסוגיא דגם בשליחות יד וטביחה ומכירה יש שליח לדבר עבירה וכן פסק הרמב"ם עצמו (פרק ג מהלכות גזילה הלי"א, פרק ב מהלכות גניבה הל"י). וא"כ צ"ע בכוונת הרמב"ם דיש דין מיוחד דשליחות לעבירה דחלה רק במעילה בלבד.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:83
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:83](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:83)

**ונראה** לבאר דלפי הרמב"ם חלוק חיוב המשלח במעילה מחיוב המשלח בשליחות יד ובטביחה ומכירה. דלגבי שליחות יד וטו"מ אין מעשה העבירה מתייחסת למשלח ואין העבירה נקראת על שמו דמשלח אלא על שמו דשליח, אלא דאעפ"כ המשלח חייב. והביאור בזה הוא דבשליחות יד וטו"מ אין החיוב תלוי במעשה עבירה עצמה אלא על החלות רשעה שבדבר. ובדרך כלל הדין דאין שליח לדבר עבירה מלמד דחלות הרשעה חלה רק על מי שעשה את מעשה העבירה. אבל חידוש התורה לגבי שליחות יד וטו"מ הוא דיש לחלק בין מעשה העבירה והשם רשעה. דהיינו, דהשם רשעה מתייחס למי ששלח את חבירו לעשות את מעשה העבירה אע"פ דאין דין שליחות לגבי מעשה העבירה עצמה דעדיין שייך רק לשליח.⁹⁰

footnotes:
⁹⁰ והשווה לביאור המהרי"ט בדברי הרמב"ם המובאים בקצוה"ח (סימן רצב סק"א) וז"ל וראיתי במוהרי"ט בחידושיו פרק האיש מקדש (קידושין מב, ב ד"ה ולדבר עבירה) שכתב ז"ל, מ"ש הרמב"ם שבכל התורה כולה לא מצינו שליח לדבר עבירה אלא במעילה, והרי שליחות יד דהוי שליח לדבר עבירה וכן בטביחה ומכירה וכו', וי"ל לדעתו דהא דגלי בשליחות יד לאו מדין שליחות הוא אלא מדין פושע שחייב הכתוב את השומר בין שפשע ע"י עצמו בין שפשע על ידי אחרים לפי ששמירתו עליו עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:84
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:84](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:84)

**וכמו"כ** יש להטעים דגם בשליחות יד ובטביחה ומכירה דחיובם משום גזל יש לחלק בין מעשה העבירה עצמה לבין החיוב דנובע מהמעשה עבירה. דהרי בגזל בכלל מצינו חילוקים בין מעשה העבירה לבין חיובי הגזילה. למשל, בקרקע יש מיעוט בגמ' מחיובי וקנייני גזל, אבל יש מעשה עבירה בגזילת קרקע ומי שגזל קרקע עובר על איסור.⁹¹ וגם כל הדיון בגמ' (ב"מ מג:) לגבי שואל שלא מדעת אם דינו כגזלן או כשואל הוי רק לגבי חיובי וקנייני גזילה, אבל בודאי עבר על האיסור גזילה.⁹² וא"כ גם לגבי הדין שליחות דחלה בשליחות יד ובטו"מ יש לחלק בין מעשה העבירה עצמה דגזילה דמתייחס לשליח לבדו שעשה את העבירה דגזילה לבין החיוב גזילה מחמת העבירה דחל מדין רשעה על המשלח.

footnotes:
⁹¹ ע"ע בזה ברשימות שיעורים לב"ק (סז. ד"ה בענין מצוה הבאה בעבירה, אות א').
⁹² השווה לפירוש רשב"ם העיקרי (ב"ב פח. ד"ה שואל הוי) וז"ל דינו כשואל ומיהו איסורא מיהא איכא דלא גרע משולח יד בפקדון ואסור עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:85
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:85](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:85)

**וכל** זה לגבי שליחות יד וטו"מ דכל חלות חיוביהם הוי ממון ולכן ניתן לחייב את המשלח לשלם על חלות הרשעה שבמעשה השליח. ואילו במעילה יש חיוב קרבן שבא לכפרה והמשלח יכול להביא את הקרבן רק אם עצם מעשה העבירה מתייחסת אליו.⁹³ וא"כ צ"ל דשליחות במעילה הוי דין במעשה העבירה עצמה, דנחשבת כאילו המשלח עשה את עיקר המעשה. ולפי"ז דברי הרמב"ם הם כפתור ופרח, דכוונתו לומר דרק במעילה חל דין שליח לדבר עבירה להחשיב את מעשה העבירה כמעשה המשלח, לעומת שליחות יד וטו"מ דהמשלח מתחייב על מעשה עבירה דהשליח. ולכן כשהשליח עשה עבירה שניה שמייחס את מעשה העבירה אליו לא חלה שליחות דמעילה דצריכה לייחס כל מעשה העבירה אל המשלח.

footnotes:
⁹³ ויש להטעים את זה דהמחייב של הקרבן הוי עצם מעשה העבירה כי כתיב בפסוק "בעשותה".


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:86
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:86](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:86)

**אמנם** הגר"מ זצ"ל נקט באופן הפוך, דשליחות לדבר עבירה במעילה הוי דין צירוף בעלמא בלי חלות שליחות ואילו שליחות לדבר עבירה בדו"ה הוי חלות שליחות של שלוחו של אדם כמותו.⁹⁴ דהרי הגר"מ זצ"ל הביא מהגמ' במעילה (כא.) להוכיח דבחיובי מעילה לא צריך חלות שליחות של שלוחו של אדם כמותו אלא דין צירוף בעלמא. דאיתא במשנה (שם) וז"ל שלח ביד חרש שוטה וקטן, אם עשו שליחותו בעה"ב מעל עכ"ל. והגמ' מקשה על זה וז"ל והא לאו בני שליחותא נינהו, א"ר אלעזר עשאום כמעטן של זיתים, דתנן הזיתים מאימתי מקבלין טומאה משיזיעו, זיעת המעטן ולא זיעת הקופה, רבי יוחנן אמר כאותה ששנינו נתנו ע"ג הקוף והוליכו או ע"ג הפיל והוליכו (ואמר לאחר לקבלו ממנו), הרי זה עירוב, אלמא קא עבדא שליחותיה, ה"נ איתעביד שליחותיה עכ"ל. ועיין ברש"י (ד"ה אבל לא) דמסביר וז"ל הא נמי חרש שוטה וקטן אע"ג דלאו בני דעה נינהו כי איתעבידא שליחותיה על ידיהן הואיל וניחא ליה בגוויה מעל עכ"ל. ולכאורה מוכח מזה דלא בעינן חלות דין שליחות דשלוחו של אדם כמותו במעילה, אלא רק דבעל הבית יגרום שהחשו"ק יעשו את המעשה ושיהא ניחא ליה לבעל הבית במעשה הזה. (וע"ע בביאור הסוגיא במעילה לקמן בשיעורים (אות ג') לפי הגר"ח זצ"ל והנתיבות.) והגר"מ זצ"ל העיר דאין גמ' כזאת בנוגע לטביחה ומכירה ומשמע דצריך שליחות כהלכה ולא ע"י חשו"ק דלאו בני שליחות נינהו.

footnotes:
⁹⁴ וע"ע בזה ברשימות שיעורים לב"ק (עא. ד"ה שיטת הרמב"ם ביש שליח לדבר עבירה בדו"ה ובמעילה).


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:87
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:87](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:87)

**ויש** בזה נ"מ היכא דהשליחות כוללת מעילה או טו"מ ביחד עם עבירות אחרות. דעיין ברמב"ם (פרק ג מהלכות גניבה הל"ו) שכתב וז"ל עשה שליח לשחוט לו ושחט לו השליח בשבת הרי הגנב חייב בתשלומי ארבעה וחמשה כו' עכ"ל. והמשנה למלך (שם) מדייק מלשונו שאם הגנב צוה לשליח במפורש לשחוט את הבהמה בשבת פטור שבנוגע לשבת אין שליח לדבר עבירה וממילא ה"ה דפטור מדו"ה, ורק כשהשליח שחט בעצמו בשבת אמרינן יש שליח לדבר עבירה לענין דו"ה והמשלח חייב לשלם דו"ה.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:88
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:88](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:88)

**ועוד** עיין ברמב"ם (פרק ז מהלכות מעילה הל"ב) וז"ל אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד שהרי הוא חייב באיסור אחר יתר על המעילה ובכהת"כ אין שלד"ע אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר עכ"ל. המל"מ מביא ראייה אף מהלכה זו לדיוקו בהלכות גניבה דבין במעילה ובין בדו"ה שליחות חלה רק במקום שיש איסור מעילה לבדו ואיסור גניבה לבדו, ואילו במקום שמתערב עמהם גם איסור אחר אמרינן אין שליח לדבר עבירה לכל דבר גם במעילה וגם בדו"ה.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:89
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:89](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:89)

**ולפי** המהלך של הגר"מ זצ"ל י"ל דכשמתערב איסור שני בשליחות הסברא נותנת שדין המעילה שונה מדין דו"ה. דהיינו דבמעילה שהמעילה של השני מצטרפת לראשון בלי חלות דין של שליחות דעלמא, מסתבר שאין איסור אחר מעלה או מוריד כלל ובכל אופן המשלח חייב. ואילו בדו"ה המחייב הוא מדין שליחות דעלמא, וי"ל שעבירה אחרת מפקיעה גם את השליחות למכירה ופטור מדו"ה.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:90
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:90](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:90)

**ולפי** הביאור שביארנו בשיטת הרמב"ם דרק במעילה חל דין שליחות דעלמא בעיברה לעומת דין דו"ה דהוי דין בחיוב דעלמא בלי חלות שליחות, י"ל להיפך מהגר"מ זצ"ל. דהיינו דבמעילה יש חלות שליחות וא"כ צריך "שלא יתערב עמה איסור אחר". אמנם בדו"ה דהוי חלות צירוף דעלמא בנוגע לחיובים ולא חלות שליחות, אזי העירוב דאיסורים אחרים אינו מעלה ואינו מוריד ואפשר לחייב את המשלח אפי' אם השליחות היתה לשחוט בשבת.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:91
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:91](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:91)

**ונראה** דיש להוכיח מדברי התוס' דסברי שהדין דיש שליח לדבר עבירה במעילה קאי על חיובי המעילה ולא על מעשה העבירה דמעילה עצמה. דהרי התוס' (מב: ד"ה אמאי) נקטו שהציור של יש שליח לדבר עבירה במעילה צ"ל בשוגג וז"ל תימה הא ע"כ מיירי בשוגג דאי במזיד ליכא מעילה דאין מעילה במזיד עכ"ל. ולכאורה יש להקשות על התוס' דהרי אע"פ דאין דיני מעילה במזיד מ"מ מעילה במזיד הוי לאו דאורייתא כדמבואר מדברי הרמב"ם (פרק א מהלכות מעילה הל"ג) וז"ל כל המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מן הקדש בראשו, ואזהרה של מעילה מזה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' ונדריך, מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל מבשר עולה הואיל וכולו לשם והוא הדין לשאר כל קדש שהוא להשם לבדו, בין מקדשי המזבח בין מקדשי בדק הבית אם נהנה בהן שוה פרוטה לוקה, מעל בשגגה משלם מה שנהנה ותוספת חומש, ומביא איל בשני סלעים ומקריבו אשם ומתכפר לו וזהו הנקרא אשם מעילות וכו' עכ"ל. וא"כ התוס' היו יכולים לאוקים את ההיכי תמצי דשליח לדבר עבירה במעילה במזיד, וחלות שליחות לדבר עבירה קאי על האיסור לאו וחיוב הקרן דבמזיד. ולמה הוכרחו התוס' לאוקים את המשנה בשוגג. אלא מוכח מזה דהתוס' סברי דהדין דשליחות לדבר עבירה במעילה קאי על חיובי מעילה ולא על האיסור לאו. והתשלומין דקרן וחומש במעילה בשוגג הוי בתורת כפרה על מעילה וחיוב התשלומין בשוגג הוי חלות חיובי מעילה דחלין למשלח, משא"כ הלאו והמלקות במזיד דתלויים במעשה עבירה עצמה דשייך לשליח לבדו.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:92
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:92](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:92)

**ולפי"ז** יתכן דיש צד השוה לעבירות דהוו יוצאים מן הכלל ושיש להם שליחות לדבר עבירה. דהיינו, דכשאמרינן דיש שליח לדבר עבירה במעילה, בשליחות יד, ובטביחה ומכירה, זה הוי שליחות בנוגע לחלות החיובים ולא למעשה עצמו שעשה השליח. וא"כ יש לבאר עוד דהטעם דחלה שליחות לדבר עבירה בג' העבירות האלו הוא מפני דלא צריך הדין דשלוחו של אדם כמותו וחלות שליחות בעלמא כדי לחייב את המשלח. אלא דבנוגע לג' הדינים האלו צריך רק דין צירוף בעלמא כדי שהחיובים יחולו למשלח. אמנם בעבירות אחרות אין דין כזה חל וצריך שליחות למעשה העבירה עצמו, וזה בלתי אפשרי משום דאין שליח לדבר עבירה.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:93
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:93](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:93)

ב
**האם חלה השליחות בדבר עבירה**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:94
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:94](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:94)

**בסוגייתנו** הגמ' קובעת דכשאדם שולח חבירו לעשות מעשה עבירה בעדו, המשלח פטור מדין אין שליח לדבר עבירה. אבל יש לעיין האם עצם השליחות חלה והדין דאשלד"ע הוי רק פטור עונש, או"ד כל חלות השליחות כולה מתבטלת וליכא חלות שליחות כלל. ונראה דבזה נחלקו ב' התירוצים בתוס' בב"מ (י: ד"ה דאמר ליה). דאיתא שם דנחלקו האמוראים האם אמרינן חצר משום ידה איתרבאי או חצר משום שליחות איתרבאי. והגמ' הביאה ראיה דחצר משום יד מהדין דחצר מועילה לגניבה וז"ל מי איכא מאן דאמר חצר משום שליחות איתרבאי, והתניא בידו אין לי אלא ידו, גגו חצירו וקרפיפו מנין, תלמוד לומר המצא תמצא מכל מקום, ואי סלקא דעתך חצר משום שליחות איתרבאי אם כן מצינו שליח לדבר עבירה וקיימא לן אין שליח לדבר עבירה, אמר רבינא היכא אמרינן דאין שליח לדבר עבירה היכא דשליח בר חיובא הוא אבל בחצר דלאו בר חיובא הוא מיחייב שולחו וכו' רב סמא אמר היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד, אבל חצר דבעל כרחיה מותיב בה מיחייב שולחו עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:95
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:95](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:95)

**ונמצא,** דיש ב' טעמים למה הכלל דאין שליח לדבר עבירה אינו שייך לחצר: או משום דחצר אינו בר חיובא או משום דאין לחצר בחירה. והגמ' הביאה דיש נ"מ בין הטעמים היכא דהשליח אינו בר חיובא אבל יש לו הכח לבחור אם לעשות את המעשה או לא, וז"ל מאי בינייהו איכא בינייהו כהן דאמר ליה לישראל צא וקדש לי אשה גרושה, אי נמי איש דאמר לה לאשה אקפי לי קטן, להך לישנא דאמר כל היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לא מיחייב שולחו, הכא נמי אי בעי עביד אי בעי לא עביד לא מיחייב שולחן, להך לישנא דאמרת כל היכא דשליח לאו בר חיובא מיחייב שולחו, הני נמי כיון דלאו בני חיובא נינהו מיחייב שולחן עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:96
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:96](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:96)

**ועיי"ש** בתוס' (ד"ה דאמר) דהקשו על הנ"מ הראשון דהיכא דהשליח ישראל קידש גרושה בעד הכהן אפי' אם אמרינן יש שליח לדבר עבירה עדיין הכהן אינו לוקה מלקות עד דבעל, וז"ל וא"ת מאי נ"מ בין למ"ד אי בעי עביד ובין למ"ד שליח בר חיובא לא לקי על הקדושין לרבא דאמר בעשרה יוחסין (קדושין עח.) קידש אינו לוקה בעל לוקה וי"ל דכי בעל אח"כ לוקה אף על הקדושין כדמוכח בריש תמורה (ה. ושם) א"נ י"ל דאף לרבא נפקא מינה דאי יש שליחות חלין הקדושין ואי אין שליחות אין חלין הקדושין עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:97
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:97](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:97)

**ונראה** דב' התירוצים דתוס' נחלקו בהבנת הדין דאין שליח לדבר עבירה. דהתירוץ השני דתוס' סבור דאם אמרינן אשלד"ע, אזי כל השליחות מתבטלת ואין הקידושין חלין כלל. ומשמע דבתירוצם הראשון נקטו התוס' דגם אם אמרינן אשלד"ע עדיין השליחות חלה לגבי חלות הקידושין, וכל הדין דאשלד"ע חל רק לגבי החיוב דהמשלח במעשה העבירה.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:98
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:98](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:98)

**וכמו"כ** נחלקו האחרונים בנידון להלכה. דהנודע ביהודה (מהדו"ק אה"ע סימן עה) פסק דהיכא דשליח של הבעל גירש את האשה בע"כ דלא חלה הגירושין כי אחרי חרם דרבינו גרשום אסור לגרש אשה בע"כ והדין דאשלד"ע מבטל את השליחות. וזה כתירוץ השני דהתוס' בב"מ לפי הביאור שלנו.⁹⁵ אבל הגר"ח זצ"ל נקט דלהלכה אינו כן, אלא דאע"פ דאסור לגרש אשה בע"כ, מ"מ הגירושין עצמן חלין ע"י השליח.

footnotes:
⁹⁵ אבל עיי"ש בדברי הנוב"י דנקט דאפי' התירוץ הראשון דהתוס' סבור דאשלד"ע מבטל את כל השליחות.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:99
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:99](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:99)

**ונמצא** דנחלקו הנוב"י והגר"ח זצ"ל בגדר הדין דאשלד"ע. דלפי הנוב"י דין הוא בהלכות שליחות, דהיינו דאין חלות שליחות כלל לדבר עבירה. אבל לפי הגר"ח זצ"ל בעצם גם לדבר עבירה חלה חלות שליחות, אלא דיש דין דאדם אחד אינו יכול להיות חייב על מעשה העבירה דשני.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:100
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:100](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:100)

**אמנם** לכאורה קשה להבין שיטת הגר"ח זצ"ל. דהרי כבר ביארנו דבעינן חלות דין בעלים כדי למנות שליח כדמבואר בתוס' (כתובות עד. ד"ה תנאי) ולכן רק מי שיכול להתנות תנאי גם יכול למנות שליח.⁹⁶ ולפי"ז צ"ע בדברי הגר"ח זצ"ל דיש חלות שליחות לגבי מעשה עבירה, אלא דיש דין דאדם אחד אינו יכול להתחייב על מעשה עבירה דאדם שני, דכי יש לאדם בעלות על מעשה העבירה כדי למנות שליח. ובשלמא לפי בית שמאי היה אפשר לתרץ דכל זה כלול בחידוש הקרא דיש שליח לדבר עבירה. אבל לפי"ד הגר"ח זצ"ל אפי' לפי בית הלל דאין לימוד מיוחד וס"ל דאשלד"ע, עדיין חלה חלות שליחות בדבר עבירה לגבי המעשה עצמה, וכל הדין דאין שליח לדבר עבירה הוא דאין העבירה מתייחסת למשלח לגבי עונשים. וא"כ קשה להבין היאך חלה השליחות בדבר עבירה מכיון דאין למשלח בעלות על העבירה, וצ"ע.⁹⁷

footnotes:
⁹⁶ עיין בשיעורים לעיל (מא. ד"ה מה לגירושין).
⁹⁷ ואולי י"ל דבעבירה דעלמא כגון לאכול חזיר פשיטא שאין בעלות למנות שליח. אך שאני קידושין וגירושין שיש חלות בעלים למנות שליח לחלות הקידושין והגירושין, ובכן י"ל דהוי נמי בעלים למנות שליח על העבירה החלה עם הקידושין והגירושין.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:101
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:101](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:101)

**אמנם** אם ננקוט כמו דביארנו לעיל (סוף אות א') דשליחות לדבר עבירה במעילה, שליחות יד, וטביחה ומכירה אינה חלות שליחות של שלוחו של אדם כמותו אלא דין מסוים של צירוף, אזי לא קשיא הא דחלות המחודשת הזאת שייכת בעבירות. והקושי היא רק לפי שיטות הגר"ח זצ"ל שנקט דצריך חלות בעלים כדי למנות שליח וגם דשליח לדבר עבירה הוי חלות שליחות של שלוחו של אדם כמותו.⁹⁸)

footnotes:
⁹⁸ וי"ל לפי הגר"ח זצ"ל דאינו בעלים על העבירה עצמה וע"ז ליכא שליחות כלל, אך על הגירושין הוי בעלים דאכן חלה בזה שליחות לגירושין.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:102
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:102](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:102)

ג
**הוכחת הגר"ח זצ"ל ודין חשו"ק היכא דיש שליח לדבר עבירה**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:103
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:103](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:103)

**והגר"ח** הביא ראיה ליסוד הנ"ל בגדר הדין דאין שליח לדבר עבירה מהשו"ט בסוגיא דידן. דהגמ' הקשה על הכלל דאשלד"ע ממעילה, וז"ל והדתניא שליח שלא עשה שליחותו שליח מעל, עשה שליחותו בעל הבית מעל, כי עשה שליחותו דבעל הבית בעל הבית מיהא מעל אמאי נימא אין שליח לדבר עבירה, שאני מעילה דילפא חטא חטא מתרומה עכ"ל. ולכאורה קשה, דפשיטא דיש לחלק בין מעילה לשאר עבירות ולומר דיש גזה"כ מיוחדת לגבי מעילה, דהרי במעילה המשלח חייב אפי' אם שלח חשו"ק דלאו בני שליחות נינהו כדאיתא בגמ' מעילה (כא.). וא"כ מוכח מזה דמעילה הוי חלות דין שונה משליחות דעלמא, וא"כ היאך הגמ' הקשה סתירה בין הדין דשליחות במעילה לבין הכלל דאשלד"ע.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:104
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:104](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:104)

**ותירץ** הגר"ח זצ"ל דמוכח מזה כיסוד הנ"ל, דאשלד"ע אינו דין בשליחות עצמה אלא דהוי דין כללי בהלכות עבירה. דהיינו, דהגמ' הבינה את הכלל דאשלד"ע כיסוד דכל היכא דאדם אחד עושה את מעשה העבירה אין השני יכול להתחייב. ולפי"ז אע"פ דהגמ' ידעה דאין באמת חלות של שליחות במעילה, מ"מ הגמ' הקשה דעדיין הכלל דאשלד"ע שייך למעילה, דהרי לעולם אין אדם אחד יכול להתחייב על עבירת השני. ואז הגמ' תירצה דיש גזה"כ מיוחדת הנלמדת מתרומה דבעל הבית יכול להיות חייב במעילה על מעשה דאחר.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:105
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:105](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:105)

**אמנם** לכאורה יתכן לתרץ את קושיית הגר"ח זצ"ל באופן אחר, דבאמת הדין דאשל"ע חל כמפקיע של חלות שליחות, כלשון הדין דאין "שליח" לדבר עבירה, ולא כדין כללי בהלכות עבירה. אלא, דבאמת שפיר ניתן לומר דיש חלות של שליחות במעילה אע"פ דמהני שליח חשו"ק דבדרך כלל אינם בני שליחות. דהרי י"ל דהמיעוט דחשו"ק מחלות שליחות הוא רק בנוגע לשליחות דעלמא, אבל לא מצינו דיש מיעוט בשליחות לדבר עבירה, היכא דחל שליחות לדבר עבירה. וא"כ הגמ' הבינה דיש חלות שליחות במעילה ושפיר הקשה מהדין דאשלד"ע. וזה הוי כשיטת הנתיבות (ריש סימן קפב) דנקט דכל היכא דיש שליח לדבר עבירה לא חלין דיני שליחות דעלמא וגם חשו"ק מועיל להיות שליח וז"ל ועל כרחך צ"ל דבשליח לדבר עבירה טעמא אחרינא איכא, דנחזי אנן במעילה וטביחה ומכירה ושליחות יד דרבי בהו רחמנא שליחות לדבר עבירה (קידושין מב: ומג.), דחייב אפילו עשאו ע"י קטן כמבואר במעילה (כא.), ועל כרחך צ"ל הטעם, דכיון דבהנך דנתרבה בהו שליחות לדבר עבירה לאו מאתם גם אתם (במדבר פרק יח פסוק כח) ילפינן אלא מקראי אחרינא דכתיבא בהו, ממילא לא צריכין בהו שיהיה השליח דומיא דמשלח, דהנך דוקא דילפינן שליחות דידהו מתרומה (ראה קידושין מא:) בעינן שיהיה השליח דומיא דמשלח מקרא דאתם גם אתם, משא"כ במעילה ואידך עכ"ל. ולפי"ז אין להוכיח כשיטת הגר"ח זצ"ל דהכלל דאשלד"ע הוי דין כללי בהלכות מעשה עבירה ולא דין פרטי בחלות שליחות.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:106
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:106](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:106)

**אמנם** הגר"ח זצ"ל עצמו חלק על הנתיבות, ונקט דשפיר חלין כל דיני שליחות היכא דיש שליח לדבר עבירה. דבעצם אין חילוק לגבי חלות השליחות עצמה בין לדבר עבירה ובין לכל דבר אחר דעלמא, והדין דאשלד"ע חל רק לגבי חלות החיוב עבור העבירה עצמה. אבל חלות דין השליחות (כמו חלות הגירושין היכא דנעשית בע"כ) שפיר חלה למשלח מדין שליחות דעלמא. ולכן השליחות חלה רק אם השליח הוי בר שליחות אבל אם אדם שלח חשו"ק לגרש את אשתו בע"כ אזי אין כאן חלות שליחות והגירושין אינן חלין. והגר"ח זצ"ל נקט דלפי ב"ש דיש שליח לדבר עבירה דעלמא, ואף לפי שיטתנו דיש שליח לדבר עבירה בשליחות יד ובטביחה ומכירה היינו רק אם השליח הוי בר שליחות ולא חשו"ק. והיוצא מן הכלל הזה הוי מעילה דהמשלח חייב בה אפי' אם שלח חשו"ק. והביאור בזה הוא דיש דין מיוחד דהמשלח חייב במעילה אפי' בלי חלות דין שליחות, לעומת כל שליחות לדבר עבירה אחרת דהוי חלות דין של שליחות דעלמא.⁹⁹

footnotes:
⁹⁹ לכאורה שיטת הגר"ח זצ"ל בזה הוי הפוך ממה שביאר רבינו זצ"ל ברמב"ם (פרק ז מהלכות מעילה הל"א-ב) דרק שליחות לדבר עבירה במעילה הוי חלות שליחות לעומת שליחות יד וטו"מ דהמשלח חייב בעד החלות רשעה במעשה השליח.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:107
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:107](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:107)

**ונראה** דכבר נחלקו הראשונים בגדרי חשו"ק בשליחות לדבר עבירה. דבהמשך הגמ' בב"מ שם (י:) הגמ' תירצה דחצר יכול להיות שליח לדבר עבירה מכיון דאינו בר חיובא, וז"ל אמר רבינא היכא אמרינן דאין שליח לדבר עבירה היכא דשליח בר חיובא הוא, אבל בחצר דלאו בר חיובא הוא מיחייב שולחו עכ"ל. ואז הגמ' הקשה מאשה ועבד בגניבה, וז"ל אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו גנבו לי דלאו בני חיובא נינהו הכי נמי דמיחייב שולחן, אמרת אשה ועבד בני חיובא נינהו, והשתא מיהא לית להו לשלומי דתנן נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין לשלם עכ"ל. והתוס' (ד"ה אשה ועבד) הקשו דהיאך הגמ' סברה, אפי כהו"א, דכל היכא דהשליח אינו בר חיובא דיש שליחות לדבר עבירה והרי המשנה בב"ק (נט:) קובעת דהשולח את הבערה ביד חשו"ק דהמשלח פטור. והתוס' תירצו וז"ל וי"ל דהתם משום דלאו בני שליחות נינהו עכ"ל. כלומר, דהמשלח פטור בנזקין מדין אין שליחות לחשו"ק ולא מדין אין שליח לדבר עבירה. ונמצא, דלפי התוס' אפי' בשליחות לדבר עבירה חל המיעוט דאין שליחות לחשו"ק.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:108
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:108](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:108)

**אבל** הריטב"א (שטמ"ק שם ד"ה דהתם שאני) תירץ את קושיית התוס' באופן אחר, וז"ל דהתם שאני שלא אמר להזיק אלא שנתן בעירה ברשותם וכו' שאין השולח עושה אלא גרמא בעלמא עכ"ל. דהיינו, דהשולח בערה ביד חשו"ק פטור בגלל דלא מינה אותם כשליח להזיק אלא נתן האש בידם ורק הוי גרמא בעלמא. ומזה דהריטב"א נמנע מלתרץ כתוס' משמע דאם המשלח היה שולח החשו"ק להזיק דהיה חל הדין שליחות אע"פ דאיירי בחשו"ק. ויוצא מזה דהריטב"א נקט דהמיעוט דחשו"ק משליחות אינו חל בשליחות לדבר עבירה, כמו התירוץ השני שכתבנו לעיל.¹⁰⁰

footnotes:
¹⁰⁰ והשווה לדברי הנתיבות (סימן קפב סק"א) המובאים לעיל בשיעורים.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:109
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:109](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:109)

**וכמו** דמצינו דיש שליח לדבר עבירה בחשו"ק לפי הריטב"א, כמו"כ לכאורה יש היכי תמצי של שליחות לדבר עבירה בנכרי אע"פ דאינו בר שליחות. דהרי בנוגע לאיסור הקפת הראש נחלקו בגמ' (נזיר נז:) בדין גדול המקיף את הקטן וז"ל אמר רב הונא המקיף את הקטן הרי הוא חייב וכו' ורב אדא בר אהבה סבר אחד המקיף ואחד הניקף במשמע, ואיתקש מקיף לניקף, כל היכא דניקף מיחייב מקיף נמי מיחייב, והאי קטן הואיל והוא גופיה לאו בר עונשין הוא דמיחייב, מקיף נמי לא מיחייב עכ"ל. הרי רב אדא בר אהבה סבור דגדול דמקיף את הקטן פטור. אמנם התוס' בשבועות (ג. ד"ה ועל) חידשו דלפי רב אדא בר אהבה אם הניקף הוי גדול ומבקש מקטן או מגוי להקיף אותו אזי הגדול חייב וז"ל ועוד נראה דאפי' רב אדא מחייב היכא דניקף בר חיובא אע"ג דמקיף לאו בר חיובא ולא פטר אלא היכא דניקף לאו בר חיובא הוא מדלא קאמר איש דאמר לקטן או לנכרי אקיף לי גדול עכ"ל. ולכאורה הביאור הוא דחיוב האיש שצוה לנכרי להקיף גדול הוא מדין שלוחו של אדם כמותו כיון דהוא מינה את המקיף לעשות את המעשה. וכאן, מינה את הגוי או את הקטן להיות שלוחו בהקפה ושליחות לדבר עבירה באיסור הקפה חל מפני דלאו בני חיובא הם, ואפי' בנכרי. וכך הבין בנתיה"מ (סימן קפב סק"א) את דברי התוס'. ומבואר מזה חידוש אפי' יותר גדול מהריטב"א, דהיינו דיש חלות דין שליחות לעבירה בנכרי.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:110
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:110](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:110)

**אמנם** לפי"ז יש להקשות דאם אמרינן באיסור הקפה דיש שליח לדבר עבירה אפי' בנכרי, א"כ היה ראוי דכל אמירה לנכרי בכהת"כ הוי איסור דאורייתא למשלח מדין שליח לדבר עבירה, ולמה אמרינן דאמירה לנכרי הוי איסור דרבנן בעלמא. ונראה דאפי' אם שליח לדבר עבירה חלה באנשים דאינם בני שליחות כמו חשו"ק, מ"מ צ"ל דהשליחות חלה רק אם המעשה דהשליח עושה הוי חלות שם מעשה עבירה. ובשלמא בחשו"ק, מכיון שהם בני ישראל יש חלות שם מעשה עבירה כשהם עושים מעשה עבירה ואפשר לומר דחל שליחות לדבר עבירה. אמנם נכרי אינו שייך בכלל למצוות ועבירות ואין למעשיו חלות שם מעשה עבירה ולכן הוא מופקע מלהיות שליח לדבר עבירה. והיוצא מן הכלל הזה הוא הקפה, דאע"פ דהמקיף הוי נכרי דמופקע לגמרי מאיסור הקפה, מ"מ מכיון דיש צירוף במעשה העבירה בין המקיף והניקף לרב אדא בר אהבה, אזי מעשה ההקפה נחשב כמעשה עבירה אפי' לנכרי המקיף מכיון דהוי עבירה לניקף והשליחות חלה, והניקף והמשלח איפוא חייבים על הקפת הנכרי ודו"ק.¹⁰¹

footnotes:
¹⁰¹ ועיין ברשימות שיעורים ליבמות (ה. בענין הקפת הראש) דרבינו זצ"ל האריך ביסוד האיסור דהמקיף לפי השיטות בגמ' ובראשונים.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:111
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:111](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:111)

ד
**שליחות לדבר עבירה בחצר**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:112
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:112](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:112)

**ולכאורה** יש להביא ראיה לשיטת הגר"ח זצ"ל דהדין דאשלד"ע הוי דין דעלמא דעבירה דאיש אחד אינה מחייבת איש אחר ולא הוי דין מסויים בהלכות שליחות, מקושיית הגמ' בב"מ מהדין דאשלד"ע לשליחות בחצר (הובא לעיל אות ג). דהרי לכאורה פשיטא דאפי' למ"ד חצר משום שליחות דאין בחצר חלות דין שליחות ממש דהרי החצר אינו בר דעת כדי להיות מנוי כשליח. אלא דהמ"ד חצר משום יד איתרבאי נקט דקנין חצר הוי כאילו האדם עצמו עשה את עצם מעשה הקנין. ולמ"ד חצר משום שליחות איתרבאי סובר דהקנין חל ממילא ע"י החצר ודומה לקנין דחל על ידי שליח.¹⁰² וא"כ היאך הגמ' הקשה מהכלל דאשלד"ע דחל בשליחות דעלמא לקנין חצר המהווה חלות אחרת לגמרי.

footnotes:
¹⁰² והשווה לדברי רבינו זצ"ל המובאים לעיל (ט. בקונטרס בענין עדי חתימה כרתי או עדי מסירה כרתי אות יב ובהערות שם). וע"ע ברשימות שיעורים לב"מ (כו. תוד"ה דשתיך).


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:113
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:113](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:113)

**אמנם** לפי"ד הגר"ח זצ"ל הגמ' מבוארת. דהגמ' נקטה את הדין דאשלד"ע כדין בעלמא דאין אדם אחד יכול להתחייב על מעשה עבירה דאדם אחר. ולכן הגמ' הקשה דכמו דבשליחות דעלמא אע"פ דהשליחות חלה מ"מ המשלח פטור על העבירה משום דהמשלח עצמו לא עשה את עצם המעשה, דה"ה צ"ל בחצר דהוי חלות קנין ממילא דחל ע"י דבר אחר אזי גם ראוי שם דהגנב יהא פטור מחיובי גניבה משום דהוא לא עשה את מעשה העבירה.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:114
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:114](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:114)

**ולפי"ז** גם אפשר להבין את תירוצי הגמ'. דרבינא נקט דאמרינן אשלד"ע רק היכא דהשליח הוי בר חיובא. והביאור בזה הוא דגדר הדין דאשלד"ע הוי דאין אדם מתחייב על עבירה דאחר. והוא מחמת דהחטא כבר מתייחס לשליח דעשה את העבירה. ומכיון דהחטא כבר חל כלפי השליח דבפועל עשה את מעשה העבירה, הריהי אינה מחייבת את המשלח ואע"פ דהשליחות עצמה חלה. וא"כ מובן דהפטור דאשלד"ע חל רק היכא דהמעשה הוי חטא גם כלפי השליח, אבל אם השליח הוי בר ישראל דמקדש גרושה, או דהקנין גניבה חל ע"י חצר דאינו בר חיובא, אזי החטא אינו חל לשליח או לחצר אלא חל למשלח.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:115
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:115](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:115)

**וגם** ניתן לבאר בדרך זו את החילוק השני שבגמ' המחלקת בין שליח דהוי בעל בחירה לבין חצר. דהיינו, דהחטא מתייחס לשליח ולא למשלח היכא דהשליח בחר בקו"ע לעשות את מעשה העבירה. אבל בחצר דלא פעלה מדעת ובקו"ע, אין מעשה העבירה חלה לגביו אלא לגבי האדם דקנה וגזל ע"י החצר.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:116
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:116](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:116)

ה
**מכירה וטביחה ע"י אחר**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:117
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:117](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:117)

**לכאורה** יש להביא עוד ראיה ליסוד הגר"ח זצ"ל דהא דאין שליח לדבר עבירה הוי דין כללי בזה חוטא וזה מתחייב, מדברי רש"י בנוגע לשליחות בטביחה ומכירה. דאיתא בגמ' וז"ל טביחה ומכירה מאי היא, אמר קרא וטבחו או מכרו, מה מכירה ע"י אחר אף טביחה על ידי אחר עכ"ל. ורש"י (ד"ה מה מכירה) ביאר וז"למה מכירה - אינה מתקיימת אלא ע"י אחר הגנב מוכר והלוקח לוקח עכ"ל.¹⁰³

footnotes:
¹⁰³ וכן פירש רש"י בב"ק (עא. ד"ה אין מכירה).


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:118
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:118](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:118)

**ולכאורה** צ"ע בפירוש רש"י, דהרי מהו הדמיון בין מעשה הלוקח במכירה לבין מעשה השליח בטביחה. הרי הלוקח אינו שליח של המוכר כלל ואין לדמותו לשליח שטבח. ועוד הרי במקח וממכר המוכר עצמו השתתף במכירה כי הוא הקנה את הגניבה ללוקח ולפיכך בדין הוא שיתחייב, משא"כ בגנב שמינה שליח לטבוח דאז הגנב עצמו לא השתתף כלל במעשה הטביחה וא"כ בדין הוא שלא יתחייב, כי אין שליח לדבר עבירה. ורש"י לכאורה רמז לקושיות האלו דהרי כתב דיש חידוש יותר גדול בטביחה ע"י אחר ממכירה ע"י אחר וז"ל אפילו טבחה שליח נתחייב הגנב בתשלומי ד' וה' עכ"ל. הרי רש"י הבין את דברי הגמ' ד"אף טביחה" במובן ש"אפילו" בטביחה, ולכאורה החידוש הנוסף בטביחה על מכירה הוא מפני שמכירה ע"י אחר הוי מעשה מכירה בעלמא ולא שליחות ממש כמו טביחה. אמנם אם באמת רש"י רמז דמכירה ע"י אחר הוי דין שונה לגמרי מטביחה ע"י אחר אזי קשה להבין את דרשת הגמ'. היאך אפשר ללמוד ממכירה ע"י אחר (לוקח) לטביחה ע"י אחר (שליח).


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:119
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:119](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:119)

**ונראה** לבאר ע"פ היסוד של הגר"ח זצ"ל שהחסרון בשליחות לדבר עבירה אינו חסרון בחלות השליחות עבור המעשה אלא דהוא דין כללי דאדם אחד אינו יכול להתחייב על עבירת חבירו. ומשום כך הגמרא דימתה מכירה לטביחה, שכמו שהמוכר אחראי ונענש בעד מעשה הלוקח, ה"ה המשלח אחראי ונענש בעד טביחת שלוחו. ברם לכאורה עדיין יש להקשות על הלימוד ממכירה לטביחה, שהרי יש לדחות שבמכירה הגנב חייב בדו"ה כי השתתף בעצמו בעצם המכירה בתורת מקנה משא"כ בשליחות לטביחה שהגנב לא השתתף בעצמו במעשה הטביחה, וא"כ צ"ע היאך למדים טביחה ממכירה.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:120
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:120](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:120)

**ונראה** שרש"י סובר שהמחייב דדו"ה במכירה הוא מעשה המכירה עצמו, דהיינו מעשה הקנין שעשה הלוקח ולא הקנאת הגנב שמכר את הגניבה. והחידוש במכירה הוא שמעשה הקנין של הלוקח מחייב את הגנב. ורש"י מפרש את הסברא "מפני ששנה בחטא" (ב"ק סח.) דר"ל שהמחייב של דו"ה הוא העבירה של הגניבה השניה. והעבירה הזאת נעשית ע"י מעשה הקנין שעשה הלוקח. ויוצא שמעשה המכירה של הלוקח מצטרף לגנב ומחייב אותו, וא"כ ה"ה בשליח לטביחה י"ל שהגנב חייב בעונש של דו"ה בשביל מעשה העבירה שעשה השליח, ואין הגנב פטור מטעם אשלד"ע שהרי בדו"ה אמרינן שהגנב חייב מחמת החטא של אדם אחר.¹⁰⁴

footnotes:
¹⁰⁴ וע"ע בכל זה ברשימות שיעורים לב"ק (עא. ד"ה וכי זה חוטא וזה מתחייב).


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:121
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:121](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:121)

**ויש** להעיר דתוס' ר"י הזקן חולק על רש"י בביאור הגמ' ופירש וז"ל טביחה ומכירה – שאם הגנב צוה לשוחטו או למכרו נתחייב בארבעה וחמשה עכ"ל. ומבואר מדבריו שגם מכירה ע"י אחר ר"ל בשליחות. וכן משמע מדברי הרמב"ם (פרק ב מהלכות גניבה הל"י) וז"ל גנב ונתן לאחר במתנה או שנתן לאחר לטבוח וטבח או שנתן לאחר למכור לו ומכר האחר, גנב והקיף, גנב והחליף, גנב ופרע בהקיפו, או ששלחו סבלונות לבית חמיו, משלם תשלומי ארבעה וחמשה עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:122
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:122](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:122)

ו
**אשלד"ע בשוגג**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:123
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:123](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:123)

**נחלקו** הראשונים האם אמרינן אשלד"ע היכא דשגג השליח. דהתוס' נקטו (מב: ד"ה אמאי מעל) דיש שליח לדבר עבירה אם השליח עשה את העבירה בשוגג מכיון דלא שייך הסברא דדברי הרב ודברי התלמיד. ואילו הריטב"א (מב: ד"ה שאני התם) חולק על התוס' וסבור דאפי' היכא דלא שייך הסברא דדברי הרב עדיין יש דין דאורייתא דאין שליח לדבר עבירה, וז"ל שאני התם דאין שליח לדבר עבירה דאמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, פירוש טעמא קאמרינן שהוא כן על הרוב, מיהו דינא דאורייתא הוא כדלקמן ואפילו היכא דליתיה להאי טעמא כגון שהוא שוגג וכיוצא בזה עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:124
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:124](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:124)

**והתוס'** הביאו ראיה לשיטתם מהמשנה בב"ק (עט.) וז"ל גנב ברשות הבעלים וטבח ומכר חוץ מרשותם וכו' משלם תשלומי ארבעה וחמשה, וכו' נתנו לבכורות בנו או לבעל חוב, לשומר חנם, לשואל, לנושא שכר ולשוכר, והיה מושכו ומת ברשות הבעלים פטור, הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים ומת חייב עכ"ל. התוס' הבינו דהמשנה איירי בגנב דשלח כהן לגנוב בהמה לפדיון הבן, והדין הוא דאם הכהן הוציא הבהמה מרשות הבעלים דהגנב חייב. והתוס' בב"ק (ד"ה נתנו) הקשו דהיאך המשלח יכול להיות חייב אם פסקינן דאין שליח לדבר עבירה. ותירצו דיש לחלק בין היכא דהשליח היה שוגג לבין היכא דהוא ידע מהעבירה, וז"ל וי"ל דהנהו לא ידעי דאתי לידיה באיסורא אלא סבורין שהיה שלו ובין ללישנא דמפרש בפ"ק דבבא מציעא (דף י: ושם) טעמא דאין שליח לדבר עבירה משום דשליח בר חיובא הוא ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ובין ללישנא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אין שייך לכאן דהתם אין יודע שהשליח יעבור אבל כאן יודע הוא שיקח מאחר שהוא סבור שהוא שלו עכ"ל. והתוס' גם הביאו ראיה מזה דיש שליח לדבר עבירה בשוגג לגבי גניבה, דכמו"כ יש שליח לדבר עבירה בשוגג בכל מקום אחר.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:125
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:125](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:125)

**ולכאורה** לפי מה דביארנו לעיל בסוגיא דב"מ יש לחלק בין גניבה בשוגג לבין מעילה ועבירות אחרות בשוגג. דביארנו דיסוד החילוקים בסוגיא בב"מ בין בר חיובא לבין אינו בר חיובא ובין שליח דיש לו בחירה לבין חצר, הוא האם חלות העבירה מתייחסת לשליח ולכן אינה מחייבת את המשלח. וא"כ יתכן לחלק לגבי עבירה בשוגג בין גניבה לבין עבירות אחרות, כלומר די"ל דדיוק התוס' מהמשנה בב"ק דיש שליח לדבר עבירה בשוגג הוא דין מיוחד דחל בגניבה. די"ל דבגנינה בשוגג החטא מתייחס למשלח כי יש דין מיוחד בגניבה דאין חלות מעשה עבירה בשוגג. דהרי כל יסוד דאיסור גניבה הוא כוונה לקחת ממון של אחר ואם השליח אינו יודע דהוא גונב אזי אין למעשיו חלות שם מעשה עבירה של גניבה. וא"כ האיסור וחיובי הגניבה אינם מתייחסים לשליח ושפיר משתייכים למשלח דידע דהוא מינה את השליח לגנוב.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:126
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:126](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:126)

**ויש** להעיר דמה שנתבאר דאין מעשה עבירה בגניבה בשוגג הוא רק בנוגע לאיסור הגניבה. אבל לכאורה ניתן לחלק בין מעשה העבירה דגניבה לבין קנייני וחיובי הגניבה ולומר דאע"פ דבשוגג אין מעשה עבירה דגניבה אבל עדיין חל על הגנב בשוגג חיובי וקנייני גניבה. דיתכן דרק האיסור דגניבה תלוי בכוונת הגברא לקחת ממון שאינו שלו, אבל החיובים והקניינים דגניבה אינם תלויים בכוונת הגנב אלא רק במציאות דגניבה ובזה דהגנב עשה מעשה קנין בממון שאינו שלו. ויש להביא ראייה דיש לחלק בין האיסור דגניבה לבין שאר דיני גניבה משואל שלא מדעת, דפשיטא דעבר על איסור גזילה ואעפ"כ יש מחלוקת בגמ' האם חלין בו חיובי וקנייני גזילה. וכמו"כ יש לחלק להיפך לגבי גניבה בשוגג דנהי דלא עבר על איסור גניבה אך מ"מ חלין עליו חיובי וקנייני גניבה.¹⁰⁵

footnotes:
¹⁰⁵ והשווה לדברי הקצוה"ח (סימן כה סק"א) דאין תורת גזלן וגנב בשוגג כלל. וגם עיין במחנה אפרים (הלכות גזילה סימן ז) דהביא מדברי הריטב"א (כתובות לד: ד"ה כסבורין) דמשמע כדברי הקצוה"ח.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:127
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:127](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:127)

**מאידך** במעילה ובעבירות אחרות אכן יש חלות שם מעשה עבירה בשוגג. דהרי לגבי מעילה יש חיוב קרבן מעילה בשוגג, ומוכח דיש חלות שם מעשה עבירה דצריך כפרה. וא"כ י"ל דהעבירה בשוגג מתייחסת לשליח ואינה משתייכת למשלח. ולפי"ז שפיר ניתן לפרש את הסוגיא בב"ק לגבי גניבה כהתוס' אבל אין להביא ראיה מזה לנידון בסוגייתנו לגבי מעילה ולשאר עבירות בשוגג.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:128
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:128](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:128)

**אמנם** לכאורה קצת קשה לומר שיש חלות שם מעשה עבירה במעילה בשוגג ולא בגניבה בשוגג, דהרי כבר הבאנו לעיל דמעילה הוי דין גזל מהקדש, וא"כ היאך אפשר לחלק ביניהם בשוגג. וי"ל דבגניבה דעלמא הגדרת מעשה העבירה היא הוצאת ממון מרשות הבעלים ועוברים על האיסור רק אם יש כוונה להוציא מרשותם. אבל במעילה, אפי' אם הוי חלות דין גזל, א"א לומר דהגדרת האיסור הוי הוצאת ממון מרשות הבעלים דהרי הבעלים דהקדש הוי הקב"ה וכל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתא. אלא צ"ל דיסוד דמעילה אינה התוצאה, דהממון עכשיו אינו ברשות הבעלים, אלא רק מעשה המעילה עצמה.¹⁰⁶ והיכא דיסוד האיסור הוי עצם המעשה מסתבר דיש חלות מעשה עבירה בשוגג בלי כוונה, דהרי סוף כל סוף הוא עשה את המעשה.

footnotes:
¹⁰⁶ והשווה לדברי רבינו זצ"ל ברשימות שיעורים לשבועות נדרים (בענין מעילה אות ג' ד"ה ברם).


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:129
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:129](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:129)

ז
**שיטת התוס' באשלד"ע**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:130
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:130](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:130)

**אמנם** מהתוס' עצמם דהביאו ראיה משליחות בגניבה בשוגג לשליחות במעילה בשוגג, מוכרח דלא סבורים כנ"ל. אלא דתוס' סבורים דמעשה עבירה שפיר נתפסת בשליחות ומעיקר הדין המשלח לעולם ראוי להתחייב. וזה שייך בין במזיד ובין בשוגג דהרי גם בשוגג יש מעשה עבירה, אלא דהכלל דדברי הרב ודברי התלמיד וכו' חל ופוטר את המשלח. אבל כל היכא דהסברא הזאת אינה קיימת וכגון היכא דהשליח היה שוגג, אזי הפטור הזה אינו חל ושפיר חייב המשלח. וזה לא כפי הביאור הנ"ל בסוגיא דב"מ, דהרי ביארנו דאין שליח לדבר עבירה הוא מדין דאין עבירה נתפסת בשליחות היכא דהיא חלה על השליח. ולפי זה הכלל דדברי הרב ודברי התלמיד אינה באמת הסברא לאשלד"ע וכדברי הריטב"א הנ"ל (אות ג'). ואילו לפי התוס' באמת כל הדין דאשלד"ע מבוסס על הסברא דדברי הרב ודברי התלמיד.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:131
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:131](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:131)

**וליתר** ביאור, הסברא דדברי הרב ודברי התלמיד הוא דהמשלח יכול לומר דהוא לא חשב שהשליח באמת יעשה את מעשה העבירה כלשון התוס' בב"ק (עט. ד"ה נתנו) וז"ל אין יודע שהשליח יעבור עכ"ל. ונמצא דחסר במינוי השליחות. ויתכן דזה גם כוונת רש"י בסוגיא דידן (מב: ד"ה אין שליח) וז"ל אין שליח - חשוב שליח לדבר עבירה שיתחייב שולחו אלא הרי הוא כעושה מאיליו עכ"ל. הרי רש"י ביאר דהגדר דאין שליח לדבר עבירה הוא דאין צירוף בין מעשה השליח לבין המשלח, ואולי הביאור הוא כמו התוס' דיש חסרון במינוי השליחות.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:132
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:132](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:132)

**ולפי"ז** אפשר לבאר דברי התוס' בב"מ. דהבאנו לעיל דכשהגמ' רצתה למצוא היכי תמצא של שליח דאינו בר חיובא היא העלה היכי תמצי כגון כהן דאמר ליה לישראל צא וקדש לי אשה גרושה. והתוס' (ד"ה דאמר) הקשו, וז"ל וא"ת ואפי' אמר לכהן נמי וי"ל דכהן מקרי בר חיובא הואיל ואם מקדשה לעצמו חייב אבל ישראל אע"ג דעובר משום לפני עור לא תתן מכשול כשמקדשה לכהן כיון דאי מקדשה לעצמו לא מיחייב לא מקרי בר חיובא עכ"ל. ולכאורה קשה להבין את תירוצם, דלמה כהן אחר מקרי בר חיובא, הרי האיסור של כהן לגרושה הוי החלות קידושין דאינו שייך לכהן השליח דמקדשה לכהן אחר. וא"כ היאך כהן השליח מקרי בר חיובא אם הוא אינו עובר על האיסור כלל. ובאמת, מטעם זה הרמב"ן (ד"ה איכא בינייהו) חולק על התוס' ונקט דאפי' אם השליח הוי כהן עדיין הוא נקרא אינו בר חיובא, וז"ל וה"ה דהוה לן למימר כהן דאמר ליה לכהן אחר דהא ליכא עליה אזהרה בקדושין דאחרים דלא יקח כתיב עכ"ל.¹⁰⁷

footnotes:
¹⁰⁷ אמנם י"ל אליבא דהתוס' דחל איסור על כהן לעשות מעשה קידושין עם גרושה ואע"פ שלא מקדשה לעצמו אלא לכהן אחר ולפי' מקרי בר חיובא והוא חידוש. וכמדומני שכן שמעתי פעם מרבינו זצ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:133
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:133](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:133)

**אבל** נראה דהתוס' אזלי לשיטתם. דלפי הרמב"ן הסברא דאין שליח לדבר עבירה הוי דהעבירה אינה שייכת למשלח כי היא כבר התייחסה לשליח ולכן לפי דעתו הגדר דבר חיובא תלוי באם השליח עובר על האיסור בעצמו. אבל לפי התוס' עצם העבירה ראויה להתייחס למשלח ע"י השליחות אלא דיש פוטר בפנ"ע מהסברא דדברי הרב ודברי התלמיד. וא"כ י"ל דלפי התוס' הגדר דבר חיובא אינו תלוי באם השליח עובר על העבירה עכשיו אלא באם בעלמא השליח מוזהר על האיסור הזה. דאם השליח מוזהר בעלמא, אזי שפיר ראוי דהוא יקפיד על האיסור הזה (אפי' כשאינו עובר על האיסור עכשיו) וחל הפוטר דדברי הרב ודברי התלמיד.¹⁰⁸

footnotes:
¹⁰⁸ והשווה לדברי התוס' שאנץ (מובא בשטמ"ק על אתר) וז"ל ויש לומר דכהן הוא מוזהר על גרושה ראוי ליזהר יותר מישראל וכשהשליח כהן סבר המשלח שלא ישמע לו השליח לקדש כדאמר בקידושין דברי הרב עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:134
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:134](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:134)

**ועוד** נראה לבאר ע"פ זה את שיטת התוס' בב"מ (י: ד"ה אשה ועבד). דהבאנו לעיל דהתוס' נקטו דכדי לומר יש שליח לדבר עבירה היכא דהשליח אינו בר חיובא, בעינן גברא דהוי בר שליחות. ואילו אם השליח חשו"ק, אזי אפי' היכא דיש שליח לדבר עבירה, לא חלה השליחות. והבאנו לעיל דהריטב"א על אתר חולק על התוס'. ונראה דהתוס' אזלי לשיטתייהו. דביארנו דלפי התוס' שליחות חלה אפי' בדבר עבירה אלא דהמשלח פטור מסברא בפנ"ע דדברי הרב ודברי התלמיד. ולכן היכא דהסברא אינה קיימת כמו בשליח דאינו בר חיובא, אזי חלין דיני שליחות דעלמא ובעינן בר שליחות.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:135
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:135](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:135)

ח
**שיטת הרמב"ם במשנה בב"ק עט.**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:136
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:136](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:136)

**הבאנו** לעיל דהתוס' הביאו את המשנה בב"ק (עט.) כראיה דיש שליח לדבר עבירה בשוגג. והכריחו זה ממה דאיתא במשנה וז"ל נתנו לבכורות בנו או לבעל חוב, לשומר חנם, לשואל, לנושא שכר ולשוכר וכו' הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים ומת חייב עכ"ל, ר"ל דהדין דחייב קאי על המשלח. אמנם מבואר דהרמב"ם (פרק ב מהלכות גניבה הלט"ז) חולק על התוס' בפירוש המשנה והבין דהדין דחייב קאי על זה דמשך ולא על המשלח וז"ל נתנו שם בבית הבעלים לבכורת בנו ולבעל חובו או לשומר חנם ולשואל לנושא שכר ולשוכר והיה מושכו זה שניתן לו ומת פטור השומר, הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים ומת חייב השומר או בעל החוב שניתן לו מפני שעדיין לא הוציאו הגנב מרשות בעליו עכ"ל. ושיטת הרמב"ם צריך ביאור שהרי הכהן לא ידע כלל דהוא לוקח דבר שאינו שלו, והיאך הוא מתחייב בגניבה.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:137
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:137](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:137)

**ועיין** במגיד משנה דאוקים את דברי הרמב"ם במקרה דהמושך יודע דהוא גונב, וז"ל נראה שדברי רבינו ז"ל ודאי הם כשידעו השומר או הבעל חוב שהוא גנבו עכ"ל. אבל לכאורה צ"ע טובא על פירוש המ"מ, דאם הכהן ידע דהוא גונב הבהמה פשיטא דהוא חייב ומה הוי החידוש דהמשנה.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:138
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 42b:138](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/42b:138)

**ונראה** לבאר דיש חידוש בדבר. דהרי התוס' בב"ק (נו: ד"ה פשיטא) הביאו מהירושלמי דהגוזל ע"מ לאבד לא מקרי גזלן אלא מזיק. ויש לעיין האם זאת אומרת דהגזלן צריך לקחת החפץ דוקא בעד עצמו או"ד דגם חל עליו שם גזלן כשהוא לוקח בעד אדם אחר. ונראה דהרמב"ם והתוס' נחלקו בביאור המשנה בב"ק (עט.). דלפי הרמב"ם חידוש המשנה הוא דכשהכהן גונב את הבהמה בעד אחר, חל שם גנב על הכהן אע"פ דהוא אינו לוקח את החפץ לעצמו. וי"ל דהתוס' לא פירשו כך משום דס"ל דשם גנב חל רק כשהוא לוקח את החפץ לעצמו אבל לקיחת חפץ בעד אדם אחר דומה לגוזל ע"מ לאבד דאינו חייב. ולכן התוס' פירשו את המשנה דהמשלח חייב ולא הכהן, והוכיחו מזה דיש שליח לדבר עבירה היכא דהשליח הוי שוגג.