## Reshimot Shiurim on Kiddushin Daf 50a

###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:1
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:1](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:1)

**גמ'. יקריב אותו מלמד שכופין אותו וכו' ודילמא שאני התם, דאנן סהדי דניחא ליה בכפרה.**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:2
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:2](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:2)

**בענין גדרי דברים שבלב וגדרי אונס**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:3
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:3](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:3)

א
**דין דברים שבלב ודין אונס**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:4
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:4](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:4)

**יש** לעיין ביחס בין הסוגיא דידן דאיירי בדברים שבלב לבין הסוגיא בב"ב שמביא את הדין דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני בקשר לדין דתליוהו וזבין. דאיתא התם (ב"ב מז:) וז"ל אמר רב הונא תליוהו וזבין זביניה זביני, מ"ט כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין ואפילו הכי זביניה זביני, ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני, אלא כדתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו תלמוד לומר לרצונו, הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ודלמא שאני התם, דניחא ליה דתיהוי ליה כפרה עכ"ל. ויש להגדיר היסוד של כל סוגיא בפני עצמו.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:5
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:5](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:5)

**ונראה** לבאר דהגמ' בב"ב שקיל וטרי ביסוד הדין דאונס, האם מעשה שנעשה באונס הוי מעשה אדם או לא. דהרי מעשה אונס נעשה עם דעת האדם, דהיינו, דהוא יודע את מה שהוא עושה, אלא דאין לו רצון אמיתי לעשותו ורק עושה את המעשה בגלל שאונסין אותו. והגר"ח זצ"ל נקט דמעשה באונס נחשב כמעשה אדם מאחר שהוא עושה את המעשה בדעת, אלא דיש פטור עונשין מגזה"כ דולנערה לא תעשה דבר. וזה חלוק ממתעסק דאינו נחשב כמעשה אדם מכיון דהאדם אינו מודע כלל למעשה שהוא עושה והמעשה נעשה בלי דעת כלל.¹⁸⁴

footnotes:
¹⁸⁴ וע"ע בזה בשיעורים לקמן (סא. בענין אונס בתנאי בקידושין ובגיטין, אות א).


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:6
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:6](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:6)

**ועל** פי זה יש לבאר את יסוד הדין דתליוהו וזבין זביניה זביני, דמעשה שנעשה באונס נחשב כמעשה בדעת ולכן המכר חל, דהפטור בנוגע לעונשין אינו שייך במקח וממכר. והגמ' רוצה להוכיח את זה מהא דאמירת רוצה אני באונס מהני בקרבן ובגט. אמנם הגמ' דוחה דיתכן דבעלמא אונס מפקיע חלות שם מעשה אדם ולכן תליוהו וזבין לא הוי זביניה זביני. אלא דהיכא דהמעשה אונס הוי גם קיום מצוה, אזי יש מעין תרתי דסתרי – דמצד אחד האונס מפקיע חלות שם מעשה אדם ומצד שני המעשה מוגדר כמצוה דהוא רוצה לקיים ואינו רוצה להפקיעו. ולכן המעשה נשאר כמעשה אדם, דהרי סוף סוף הוא עשה את המעשה בדעת והמפקיע דאונס נסתר ע"י המצוה.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:7
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:7](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:7)

**ויתכן** דזה גם הביאור במסקנת הסוגיא בהא דתליוהו וזבין זביניה זביני. דהיינו, דבעצם אונס ראוי להפקיע את מעשה המכירה, אלא דמכיון דהמוכר מקבל כסף עבור השדה י"ל דקבלת כסף ומעשה אונס הוו מעין תרתי דסתרי, ולכן האונס אינו מפקיע את מעשה המכירה. ונמצא דכל הסוגיא בב"ב עוסקת בדין אונס, והדין דתליוהו וזבין תלוי האם אונס מעין זה מפקיע מעשה אדם או לא.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:8
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:8](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:8)

**אמנם** נראה דסוגיא דידן עוסקת בענין אחר. דבסוגיא דידן פשיטא דיש מעשה אדם, והדיון הוא האם צריך בנוסף לזה גם רצון הלב. למשל, כשאדם מוכר נכסיו אדעתא למיסק לארץ ישראל, בודאי הוא עושה מעשה מכירה ויש לו דעת למעשה הזה, אלא דיש לדון דאולי בנוסף לזה בקנינים צריך דרגא יותר גבוהה ממעשה עם דעת להקנות דהיינו דצריך רצון הלב. ולכן יתכן דאם אינו רוצה באמת למכור דהמכירה אינה חלה אע"פ דהוא בודאי עשה מעשה מכירה. והגמ' הביאה ראיה דלא צריך כוונת הלב מהדין דאמירת רוצה אני מהני אפי' אם ברור שזה נגד לבו. ואז הגמ' דוחה דאולי בקרבנות ובגיטי נשים מכיון דהמעשה הוי מעשה מצוה משו"ה הרי זה נחשב ע"פ דין דיש לו כוונת הלב. אמנם במקח וממכר, יתכן דיש צורך לכוונת הלב בפועל ממש, ואין חלות קנין חל היכא דיש אומנדא דלבו אינו רוצה למכור.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:9
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:9](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:9)

**אמנם** לכאורה קשה לומר הביאור הנ"ל בסוגיא בב"ב דחלות שם מצוה סותר את חלות שם אונס ומונע אותו מלהפקיע חלות שם מעשה אדם, דהרי הרמב"ם פסק דגם היכא דאין מצוה אעפ"כ גט דניתן בכפייה יכול להיות כשר מדאורייתא ופסול רק מדרבנן. דהרי הרמב"ם (פרק ב מהלכות גירושין הל"כ) פסק דאם ב"ד של ישראל כופין אותו לכתוב ולמסור גט שלא כדין אזי הגירושין חלין מדאורייתא, וז"ל לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול, הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש עכ"ל. ולכאורה מוכח מזה שלא כדברינו, דלא צריך חלות שם מצוה כדי שמעשה באונס יחשב חלות שם מעשה אדם, וצ"ע.¹⁸⁵

footnotes:
¹⁸⁵ לכאורה י"ל דהגברא קיים מצוה לשמוע לדברי הב"ד ואע"פ שהב"ד טעו בהוראתם דהא יש מצוה לשמוע לדברי חכמים. ועיין בסוגיית ריש מס' הוריות ובשיעורים שם.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:10
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:10](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:10)

ב
**אונס דנפשיה ואונס דאחריני**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:11
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:11](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:11)

ב"ב דף מז: **גמ'. אמר רב הונא תליוהו וזבין זביניה זביני, מ"ט כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין ואפילו הכי זביניה זביני, ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני.**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:12
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:12](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:12)

**ועל** פי החילוק הזה בין אונסיה דנפשיה לבין אונסא דאחריני יש לתרץ סתירה בדברי הרמב"ם. דהרי הרמב"ם פסק (פרק ה מהלכות יסודי התורה הל"ד) דהיכא דעבר על אחת מהעיבורת דדינן הוא יהרג ואל יעבור, דהוא עכ"פ פטור מעונשין משום דהוי אנוס, וז"ל ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין אפילו הרג באונס עכ"ל. אמנם בהמשך הפרק הרמב"ם (הל"ו) פסק דאדם חייב ליהרג ולא להתרפאות בג' חמורות, ואם הוא עבר ולא נהרג הוא נענש בב"ד עונש הראוי לו, וז"ל כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים, כיצד מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה עושין, ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן, ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו עכ"ל. ולכאורה צ"ע דלמה המתרפא בעבודה זרה חייב עונש בב"ד משא"כ מי שעבד ע"ז באונס. ונראה דהרמב"ם למד את החילוק הזה מהגמ' בב"ב הנ"ל. דהיינו, דבהיכי תמצי דאונסא דאחריני כמו בהלכה ד' אזי נחשב כאונס ע"פ דין ולכן הוא פטור מעונש, ואילו בהלכה ו' איירי באונסא דנפשיה דאינו נחשב כאונס מכיון דהוא החליט בעצמו.¹⁸⁶

footnotes:
¹⁸⁶ ועיין בזה עוד בשיעורי הרב לגיטין (פח: בענין גט מעושה).


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:13
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:13](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:13)

ג
**אמירת רוצה אני**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:14
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:14](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:14)

**גמ'. לרצונו, הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:15
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:15](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:15)

**הרמב"ם** הביא את ההלכה דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני בדיני קרבנות ובדיני גט כדמבואר בגמ'. דהרי כתב בהלכות מעשה קרבנות (פרק יד הלט"ז) וז"ל אע"פ שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, בין שנדר ולא הפריש בין שהפריש ולא הקריב כופין אותו עד שיקריב עכ"ל. ובהלכות גירושין (פרק ב הל"כ) הרמב"ם פסק וז"ל מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר עכ"ל. אמנם הרמב"ם (פרק י מהלכות מכירה הל"א) גם פסק דתליוהו וזבין זביני זביניה אבל לא הזכיר דהמוכר צריך לומר רוצה אני, וז"ל מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח, אפילו תלוהו עד שמכר ממכרו ממכר בין במטלטלין בין בקרקעות שמפני אונסו גמר ומקנה עכ"ל. וגם בהלכות אישות (פרק ד הל"א) הרמב"ם פסק דהיכא דאנסוהו לאיש לקדש אשה דהקידושין חלין, ולא הזכיר דצריך לומר רוצה אני, וז"ל אין האשה מתקדשת אלא לרצונה והמקדש אשה בעל כרחה אינה מקודשת, אבל האיש שאנסוהו עד שקידש בעל כרחו הרי זו מקודשת עכ"ל. ולכאורה צ"ב מאי שנא קרבנות וגירושין דאונס גרידא לא מהני אלא צריך אמירה מפורשת של רוצה אני מההלכות האחרות דהרמב"ם השמיט הדין דרוצה אני.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:16
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:16](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:16)

**והגר"ח** זצ"ל ביאר דבקרבנות ובגיטין יש גזה"כ דמחדשת דין מיוחד דרצון. דהרי הרמב"ם פותח הלכות גירושין עם רשימה של י' דברים שהם עיקר הגירושין, וז"ל ועשרה דברים הן עיקר הגירושין מן התורה ואלו הן א' שלא יגרש האיש אלא ברצונו עכ"ל. והבאנו בשיעורים לעיל (ה: בענין ידות אות א) בשם הגר"מ זצ"ל דזה אינו הדין הכללי ששטר קנין צריך להכתב מרצון דבעל השטר, אלא דהרמב"ם מזכיר כאן דין מיוחד דרצונו דחל דוקא בגט. וגם בקרבנות איתא בגמ' דיש גזה"כ דלרצונו דמלמד על צורך מיוחד דרצון. ולכן דוקא בדינים האלו יש צורך לאמירת רוצה אני דאל"כ היינו אומרים דדברים שבלב הוי דברים ואין כאן רצון אמיתי לקרבנות ולגירושין. אמנם בקידושין ובקנינים יש רק דין דצריכים להיות מדעתו, ובזה סגי באונס דעלמא בלי אמירת רוצה אני.¹⁸⁷

footnotes:
¹⁸⁷ ועיין עוד בביאור הזה של הגר"ח זצ"ל ברשימות שיעורים לב"ק (סב. ד"ה מה בין גזלן לחמסן, אות ג).


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:17
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:17](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:17)

**ויוצא** מביאור הגר"ח זצ"ל דיש גזה"כ מיוחדת בגט ובקרבנות דדברים שבלב הוי דברים ולכן צריך אמירת רוצה אני במפורש. ולכאורה קשה דהרי אם באמת אמרינן דדברים שבלב הוי דברים ויש אומדנא דהיכא דאנסוהו דהוא באמת אינו רוצה בלב שלו, צ"ב היאך אמירת רוצה אני מכשיר את הגט או את הקרבן. דהרי בלי אמירת רוצה אני אנו אמדינן דעתו דבאמת אינו רוצה ויש חסרון של רצון בלב, ולכאורה קשה לומר דאמירת רוצה אני אחרי הכפייה באמת הוי מפני שינוי ברצון הלב.¹⁸⁸

footnotes:
¹⁸⁸ לכאורה י"ל דבלי אמירת רוצה אני הכפייה חלה על הדעת לעשות את המעשה אך עדיין חסר עיקר רצונו שבלב, משא"כ כשכפאו אותו לומר רוצה אני שהכפייה חלה ישירה על הרצון שבלב שירצה לעשות אך באונס ורצונו איפוא חל באונס.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:18
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:18](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:18)

**ונראה** לבאר את שיטת הרמב"ם באופן אחר. וזה ע"פ החילוק דהרמב"ם פסק (הובא לעיל) בין איש שאנסוהו לקדש דהקידושין חלין לבין אשה דאנסוהו להתקדש דאין הקידושין חלין. ולכאורה צ"ב דמאי שנא האיש מהאשה. ונראה לבאר דהרמב"ם חילק בין אונס בשוא"ת לבין אונס בקו"ע. דהרי האשה אינה עושה מעשה בקידושין בקו"ע אלא דהיא רק צריכה לקבל את הכסף עם דעת להתקדש. והיכא דהיא הוי בשוא"ת אמרינן דאונס מפקיע את חלות שם מעשה ממה שהיא עושה. אמנם באיש שהוא עושה מעשה בקו"ע אזי אונס אינו מפקיע חלות שם מעשה אדם ממעשה הקידושין שלו דהרי סוף סוף הוא עשה דבר בפועל. וזה הוי הטעם דהיכא דאנסו לאיש לקדש דהקידושין חלין ואילו היכא דאנסו את האשה להתקדש דאין הקידושין חלין.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:19
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:19](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:19)

**ובחילוק** הזה בין מעשה אונס בקו"ע לבין אונס בשוא"ת יש לבאר גם את שאר פסקי הרמב"ם בנוגע לאמירת רוצה אני. וזה ע"פ דיוק בדברי הרמב"ם בנוגע לתליוהו וזבין. דהרי כבר הבאנו דהרמב"ם פסק דתליוהו וזבין זביניה זביני אך לא הזכיר דהמוכר צריך לומר רוצה אני. אמנם לכאורה מפורש בגמ' דתליוהו וזבין מהני רק היכא דהמוכר אכן אמר רוצה אני. דהרי הגמ' בב"ק (סב.) מבארת את החילוק בין גזלן לבין חמסן, וז"ל א"ל רב אדא בריה דרב אויא לרב אשי מה בין גזלן לחמסן, א"ל חמסן יהיב דמי גזלן לא יהיב דמי, א"ל אי יהיב דמי חמסן קרית ליה, והאמר רב הונא תלוה וזבין זביניה זביני, לא קשיא הא דאמר רוצה אני, הא דלא אמר רוצה אני עכ"ל. ומרהיטת לשון הגמ' משמע דתלויהו וזבין מהני רק היכא דאמר רוצה אני דאז הלוקח אינן חמסן, לעומת היכא דלא אמר רוצה אני דאזי הלוקח הוי חמסן אע"פ דנתן ממון. וא"כ צ"ב למה הרמב"ם לא הזכיר את אמירת רוצה אני.¹⁸⁹

footnotes:
¹⁸⁹ אולם יש ראשונים דלמדו מהסוגיא בב"ק דגם הדין דתליוהו וזבין זביניה זביני חל רק היכא דהמוכר אמר רוצה אני. עיין ביד רמ"ה (ב"ב מז. סימן קפד) וז"ל מיהו אפילו יהיב ליה זוזי וכתיב ליה שטרא נמי, הני מילי דאמר רוצה אני כדאוקימנא להא שמעתא בסוף פרק הכונס צאן לדיר (ב"ק סב.) דאיכא למימר דגמר ומקני. אבל לא אמר רוצה אני, כיון דאנן סהדי דאניס הוא ולא אמר מילתא דמוכחא עליה דגמר ואקני, לא הוו זביניה זביני. וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני עכ"ל. וכן משמע בדברי הרשב"ם (ב"ב מז: ד"ה תליוהו וזבין).


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:20
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:20](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:20)

**וע"פ** הנ"ל יש לבאר דהרמב"ם ס"ל דהגמ' באמת לא חילקה בין היכא דהמוכר אמר רוצה אני לבין היכא דלא אמר בפירוש את המלים האלו. אלא כוונת הביטוי "הא דאמר רוצה אני" היא דהמוכר עושה מעשה קבלה לדמי המקח. דהיינו, דהמוכר לוקח את הדמים מיד הקונה, דאז המוכר עושה מעשה בקו"ע באונס והמכירה חלה. וכוונת הגמ' בביטוי "הא דלא אמר רוצה אני", היא דהמוכר לא עושה מעשה קבלה אלא דהחמסן הניח את הממון לפני המוכר בחצרו ואז חטף את החפץ. ומכיון דהמוכר לא עושה מעשה בקו"ע אזי האונס מפקיע את מה שהוא עושה ואין כאן מכירה אלא חמסנות. והביאור הזה בגמ' מדוייק בלשון הרמב"ם (פרק י מהלכות מכירה הל"א), דכשפסק דתליוהו וזבין זביניה זביני, כתב וז"ל מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח עכ"ל, דהיינו דהמוכר עשה מעשה ולקח דמי המקח בעצמו. וזוהי כוונת הגמ' בב"ק בנוגע לאמירת רוצה אני, דהמכירה חלה רק אם יש מעשה קבלה מצד המוכר.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:21
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:21](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:21)

**ונראה** לבאר דאף בהלכות קרבנות ובהלכות גיטין הרמב"ם באמת לא מצריך את אמירת המלים רוצה אני. אלא דס"ל כמו שביארנו בדעת הרמב"ם בגמ' בב"ק, דכשהרמב"ם הזכיר אמירת רוצה אני פירושו עשיית מעשה בקו"ע, דאז אונס אינו יכול להפקיע חלות שם המעשה שעשה. וזה הטעם דהרמב"ם הדגיש גם לגבי אונס בקרבן וגם לגבי אונס בגט דהאדם עשה דבר בקו"ע. דבנוגע לקרבנות כתב הרמב"ם וז"ל אע"פ שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, בין שנדר ולא הפריש בין שהפריש ולא הקריב כופין אותו עד שיקריב עכ"ל, וי"ל דסוף דברי הרמב"ם "כופין אותו עד שיקריב" פירושו דהוא בעצמו מביא את הקרבן וזה הוי הפירוש של "עד שיאמר רוצה אני." וכן בנוגע לגט מעושה הרמב"ם כתב וז"ל בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר עכ"ל, דהיינו דהבעל צריך לכתוב את הגט. ולפי"ז יוצא דכדי שמעשה באונס יגרום לחלות, צריך רק שיהיה מעשה בקו"ע. ולפי"ז גם אפשר לבאר באופן אחר מדברי הגר"מ זצ"ל, ולומר דבאמת אין דין רצון מיוחד בגט מעל ומעבר לשאר שטרות, אלא הכל דין אחד דרצון, דהיינו דאם הוא עושה מעשה בקו"ע אזי השטר כשר אפי' אם כתב ומסר באונס ואם אינו עושה מעשה בקו"ע אזי אונס מפקיע כשרות השטר.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:22
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:22](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:22)

ד
**דברים שבלב ואונס בנדרים**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:23
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:23](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:23)

**והנה** הכלל דדברים שבלב אינן דברים גם מופיע בשו"ט דהגמ' בנדרי אונסים. דאיתא במשנה (נדרים כז:) דמותר לנדור למוכס דנכסים הם של בית המלך אע"פ דאינן וז"ל נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא תרומה אע"פ שאינו תרומה, שהן של בית המלך אע"פ שאינן של בית המלך עכ"ל. והגמ' שם (נדרים כח.) מסבירה שהאדם נודר "יאסרו פירות העולם עלי אם אינן של בית המלך", והוא חושב דכוונתו דרק יאסרו ליום אחד וז"ל היכי נדר, א"ר עמרם אמר רב באומר יאסרו פירות העולם עלי אם אינן של בית המלך וכו' באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם, ואע"ג דסבירא לן דברים שבלב אינם דברים, לגבי אונסין שאני עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:24
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:24](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:24)

**ומשמע** מהגמ' דבלי הדין המיוחד דדברים שבלב הוי דברים בנדרי אונסין היינו אומרים דהנדר חל כמו שהוא אמר וכל הפירות יאסרו עליו לעולם. ולכאורה אפי' ההו"א הזאת קשה, דהרי בנוגע לאונס במכירה יש חילוק בין תליוהו וזבין דזביניה זביני לבין תליוהו ויהיב דאינו חל מפני דנותן המתנה מפסיד. וגם כאן בנוגע לנדרים אם כל הפירות יאסרו עליו זה הוי הפסד בשבילו, ולכאורה היה ראוי לומר דנדרי אונסין יותר דומה לתליוהו ויהיב דאמרינן דאין מתנתו מתנה.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:25
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:25](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:25)

**ועוד** יש לעיין בדברי הרמב"ם (פרק ד מהלכות נדרים הל"א-הל"ב) כשפסק הדין דנדרי אונסין. דהרי כתב וז"ל נדרי אונסין ונדרי שגגות ונדרי הבאי הרי אלו מותרים כדרך שבארנו בשבועות, הרי שהדירוהו האנסין והמוכסין ואמרו לו נדור לנו שהבשר אסור עליך אם יש עמך דבר שחייב במכס, ונדר ואמר הרי הפת והבשר והיין אסורין עלי הרי זה מותר בכל וכו' ובכל הנדרים האלו צריך שיתכוין בלבו לדבר המותר, כגון שישים בלבו שיהיו אסורין עליו אותו היום בלבד או אותה שעה וכן כיוצא בזה וסומך על דברים שבלבו הואיל והוא אנוס ואינו יכול להוציא בשפתיו ונמצא בשעה שידור להן אין פיו ולבו שוין כמו שבארנו בשבועות עכ"ל. הרי הרמב"ם כתב דכשהוא נדר שיאסרו כל פת בעולם עליו וחשב בליבו שהנדר הוא רק ליום אחד, דהפת אינן באמת אסורים עליו לעולם מכיון דאין פיו ולבו שוין. ולכאורה קשה למה הרמב"ם הביא את הכלל דצריך פיו וליבו שוין. דהרי הכלל דפיו וליבו שוין פוסל שבועה היכא דיש טעות, דהיינו דהוא חושב על דבר אחד בליבו והוא רוצה לומר את מה שהוא חושב אלא דאמר דבר אחר. דפסק הרמב"ם בהלכות שבועות (פרק ב הלי"א-הלי"ב) וז"ל וכן אם גמר בלבו להשבע וטעה והוציא בשפתיו דבר שלא היה בלבו הרי זה מותר, כיצד המתכוין להשבע שלא יאכל אצל ראובן וכשבא להוציא שבועה נשבע שלא יאכל אצל שמעון, הרי זה מותר לאכול עם ראובן שהרי לא הוציאו בשפתיו, ועם שמעון שהרי לא היה שמעון בלבו, וכן שאר מיני שבועות אינו חייב עד שיהיה פיו ולבו שוין וכו' עכ"ל. ולכאורה אין לזה שייכות לדין דנדרי אונסין למוכס דהרי שם הנודר יודע בדיוק מה הוא חושב ומה הוא רוצה לומר ואין כאן טעות.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:26
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:26](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:26)

**וגם** בהלכות שבועות יש לדון בגדר דשבועה באונס. דהרי איתא בגמ' (שבועות כו.) וז"ל אמר מר האדם בשבועה פרט לאנוס, היכי דמי, כדרב כהנא ורב אסי כי הוו קיימי מקמי דרב, מר אמר שבועתא דהכי אמר רב, ומר אמר שבועתא דהכי אמר רב, כי אתו לקמיה דרב אמר כחד מינייהו, אמר ליה אידך ואנא בשיקרא אישתבעי, אמר ליה לבך אנסך עכ"ל. והרמב"ם פסק את הגמ' הזאת והבין דיש קשר בין שבועה באונס לשבועה בשוגג, ואלו דבריו (פרק ג מהלכות שבועות הל"א) וז"ל כל הנשבע שבועה מארבע מיני שבועות אלו באונס הרי זה פטור מכלום, ואחד הנשבע מתחלתו באונס כמו שבארנו, או שנשבע ונאנס ולא הניחוהו לקיים שבועתו, או שהשביעו אנס, לפיכך נשבעין לחרמין ולהורגין ולמוכסין וכו' וצריך הנשבע באונס להיות כונתו בלבו בעת השבועה לדבר הפוטרו, ואע"פ שהדברים אלו שבלב אינן דברים, הואיל ואינו יכול להוציא בשפתיו מפני האונס, הרי זה סומך על דברים שבלבו וכו' וכן שבועת הבאי ושל שגגות פטור עליהן וכו' שבועה של שגגות כיצד, אם שבועת העדות או הפקדון היא כגון ששגג בפקדון ובעדות שהוא פטור מכלום כמו שבארנו, ואם שבועת שוא היא כגון שנשבע שלא ילבש תפילין ולא ידע שהתפילין מצוה, ואם שבועת שקר היא כגון שנשבע שלא אכל ונזכר שאכל, או שנשבע שלא יאכל ושכח ואכל, או שלא תהנה אשתו לו מפני שגנבה כיסו או שהכתה את בנו ונודע שלא גנבה ושלא הכתה וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. הרי הרמב"ם הגדיר שבועה בשוגג כגון היכא דטעה במציאות או בהלכה, וקישר בין הדין דשבועת שוגג לדין דשבועת אונסין, דהיינו דהוא יודע בדיוק מה הוא רוצה אלא דנאנס ואמר דבר והתכוון בליבו לדבר אחר. ולכאורה צ"ע, מה השייכות בין שבועת אונסין לבין שבועת שוגג.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:27
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:27](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:27)

**ומכל** זה מבואר דיש ב' חידושים: א) בנדרים ושבועות יש גדר אחר ל"אונס" מבכל התורה כולה. דהיינו דבכהת"כ אונס הוי היכי תמצי דהאדם יודע בדיוק מה הוא עושה ומתכוון לעשותו אלא דאנסוהו לעשותו. ובנוגע לנדרים ושבועות יש דין אחר דאדם בשבועה פרט לאנוס, דהיינו דכל חסרון בשלימות של הנודר או הנשבע כאדם מבטל את הנדר או את השבועה. וזה כולל מקרה של טעות או שוגג, דהיינו דיש לו חסרון בידיעה שלו, וגם מקרה של פיו וליבו אינן שוין, דיש הבדל בין מה שאומר בפיו לבין מה שחושב בליבו, כמו שהוא נודר יאסרו פירות העולם עלי וחושב בליבו שזה חל רק ליום אחד.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:28
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:28](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:28)

**ב)** מבואר בגמ' דהדין הכללי של ולנערה לא תעשה דבר ואונס רחמנא פטריה אינו שייך בשבועות ונדרים. דהרי הטעם דאין הנדר חל הוא משום דפיו וליבו אינן שוין, דהיינו דהוא אמר דבר אחד וחשב דבר אחר. אמנם אם הכריחוהו לנדור או לישבע והוא יודע כל המציאות ולא חושב על דבר אחר אלא מתכוון לומר מה שהוא אומר אלא דהוא אומר הדברים מחמת אונס, אזי הנדר או השבועה חלין.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:29
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:29](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:29)

**ובזה** יש ליישב את כל הקושיות שהעלנו על בוריין. דהרי הקשינו למה הרמב"ם חיבר את הדין דפיו וליבו שווין עם הדין דנדרי אונס, דהרי באונס הוא יודע בדיוק מה הוא עושה אלא דאנסוהו לעשותו. ונראה דלפי היסוד הנ"ל דגדרי אונס בשבועות ונדרים שונים מגדרי אונס בכהת"כ אין קושיא כלל. דהרי יש גזה"כ מיוחדת בשבועות ונדרים דכל שאין האדם בשלימותו ובתמימותו בשבועה או בנדר הרי זה מבטל את השבועה או הנדר. והגדר הזה כולל גם היכא דיש חסרון בידיעה וגם היכא דהוא יודע הכל אלא דאין פיו וליבו שוין בגלל דהוא משקר למוכס.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:30
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:30](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:30)

**וגם** הקשינו דלמה בהו"א של הגמ' בנדרים (כח.) משמע דלולי הדין המיוחד דאונסין שאני היינו אומרים דדברים שבלב אינן דברים והפירות אסורים עליו לעולם, דהרי זה הוי היכי תמצי של הפסד ודומה לתליוהו ויהיב. ולפי היסוד הנ"ל י"ל דכל עיקר חידוש הגמ' היא דאין לדון בנדרים ושבועות על פי הכללים דעלמא דאונס רחמנא פטריה. ויוצא דאם אנסוהו לנדור אין כאן הפטור דאונס רחמנא פטריה ובהו"א של הגמ' זאת אומרת שהנדר ראוי לחול אע"פ דהוי הפסד לו. ואז הגמ' חידשה ד"אונסין שאני" דהיינו דיש דין מיוחד בנדרים דצריך כל האדם בשלימותו ולכן כשיש נתק בין פיו וליבו הנדר אינו חל.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:31
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:31](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:31)

ה
**רשב"א ד"ה הא דאמרי'**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:32
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:32](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:32)

בא"ד **ואכתי קשיא לי אמאי לא יליף לה מתלוה וזבין דקי"ל כר"ה דאמר זביניה זביני אלמא דברים שבלב אינן דברים, ורבא גופיה הוא דפסק התם בפרק חזקת הלכתא תלוה וזבין זביניה זביני, וי"ל דהתם שאני דאגב אונסיה וזוזי גמר ומקנה ולא שייכא בהא כלל.**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:33
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:33](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:33)

**הרשב"א** הקשה למה לא הוכיחו מהא דתליוהו וזבין זביניה זביני דדברים שבלב אינם דברים. ותירץ דמכיון דאגב אונסיה וזוזי גמר ומקנה אין לזה שייכות לדין דברים שבלב. והביאור בזה הוא דההלכה של דברים שבלב הוי היכא דיש דברים שבלב שהוא חשב בליבו והיה רוצה לומר אבל לא אמר אותם כשעשה את המעשה. ונחלקו בגמ' האם זה עושה את המעשה שלו לטעות. אמנם בתליוהו וזבין, מכיון דהכריחו אותו למכור וגם הוא מקבל את דמי המקח, אין לו עוד דברים שבלב נגד המכירה דהוא היה רוצה לומר ואינו אומר. ולכן תליוהו וזבין אינו אותו סוגיא של דברים שבלב.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:34
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:34](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:34)

**בא"ד. ואע"ג דכי מסר מודעא חשבי' להו דברים, התם לאו דברים שבלב נינהו אלא דברים מגולין הם לעדים אלא שהוא ירא מלגלותן בשעת מעשה מחמת אונסו.**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:35
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:35](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:35)

**הרשב"א** הקשה דלכאורה כתיבת שטר מודעא הוי דברים שבלב מכיון דבשעת המכירה הוא לא הזכיר את הדברים, ורואים מזה דדברים שבלב הוי דברים. והרשב"א תירץ שכשמסר המודעא אזי הדברים היו בגילוי ואינם איפוא דברים שבלב.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:36
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:36](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:36)

**ונראה** לבאר את החילוק של הרשב"א בין דברים שבלב לבין מודעא בב' אופנים:


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:37
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:37](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:37)

**א)** עצם זה דהמוכר גילה את הדברים שבלב לפני המכירה לעדים עושה את הדברים שבליבו לדברים גלויים דמפקיעים את המכירה, ואע"פ דלא הזכיר אותם בשעת המכירה. והשטר מודעא אינו חשוב בפני עצמו, אלא הוי בירור וראיה דהמוכר באמת אינו רוצה למכור והרצון הזה שלא למכור אינו בגדר דברים שבלב אלא הוי דברים גלויים.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:38
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:38](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:38)

**ב)** ביארנו לעיל (בענין גדרי דברים שבלב וגדרי אונס, אות א') דבעצם יש כח ביד אונס להפקיע מעשה. אלא דאם המעשה הוי קיום מצוה או מכירה והמוכר קיבל את דמי המקח אזי יש סתירה בין הא דהמעשה נעשה באונס לבין קיום המצוה או קבלת הכסף ולכן המעשה נשאר כמעשה אדם והחלות חלה. ולפי"ז י"ל דמסירת מודעא משנה את סוג של האונס לאונס גלוי, וי"ל דבאונס גלוי יש הכח להפקיע את המעשה אפי' אם הוי מצוה או הוא מקבל דמי המקח. ולפי"ז שטר מודעא אינו מהווה ראיה בעלמא לדעת המוכר אלא דדומה לשטר קיום דמקיים את האונס ע"י זה דמשנה את סוג של האונס לאונס שבגלוי המבטל את המקח.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:39
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:39](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:39)

**ולכאורה** הביאור השני שלנו קשור לשיטת הראב"ד בנוגע לשטר מודעא. דאיתא בב"ב (לט:) וז"ל אמר רבא א"ר נחמן מחאה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו, מודעא בפני שנים ואין צריך לומר כתובו, הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו, קנין בפני שנים ואינו צריך לומר כתובו, וקיום שטרות בשלשה עכ"ל. והתוס' (ד"ה מחאה) הקשו דלכאורה שטר בעלמא צריך להכתב מדעת המתחייב והרי ליכא דעת המתחייב בשטר מחאה, ועיי"ש מה שתירצו. ונראה דאפשר לתרץ הקושיא הזאת על פי שיטת הראב"ד (מובא בשטמ"ק שם) דבהיכי תמצי של הגמ' העדים אינם עדי ראיה אלא עדי קיום וזה לשון הראב"ד ז"ל אמר אברהם לכאורה הא דאמרינן להו בפני שנים לאו מפחד כפירה הוא אלא שאין מתקיים המעשה אלא בשנים ואפילו הוא מודה לו שאם מפחד כפירה הוא גם כל המעשה שיעשה אדם עם חברו מתנות ומכירות ומחילות וחלופי חפץ בחפץ והלואות כולם צריכות שנים ויש מהם צריכות כתיבה ויש אינם צריכות ומהימנו את אלו אבל נראה כי שאר הדברים מתקיימים בהודאת שניהם ואלו אין מתקיימים אלא בעדים עכ"ל. כלומר, דהעדים אינם עדי בירור על דעת המתחייב דהרי לא צריך דעת המתחייב כלל. אלא אמירת או כתיבת הדברים בפני עדים גורם לחלות מסוים לחול. ובנוגע לשטר מודעא י"ל דכתיבת המודעא בפני העדים מחילה חלות שם אונס בגלוי על המעשה המפקיע את המכירה.¹⁹⁰

footnotes:
¹⁹⁰ וע"ע בזה בשיעורי הרב לגיטין (עא: בענין מילי לא מימסרן, אות ו).


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:40
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:40](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:40)

**ועוד** נראה לבאר דהעדים בשטר מודעא הוי עדי קיום ולא עדי בירור באופן אחר עפ"י פסקי הרמב"ם בסוגיא. דהרי הרמב"ם (פרק י מהלכות מכירה הל"א) פסק דמודעא מהני במכירה רק אם העדים ידעו באונס, לעומת במתנה ובמחילה דהעדים יכולים לכתוב שטר מודעא אפי' אם אין להם ידיעה של אונס, וז"ל מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח, אפילו תלוהו עד שמכר ממכרו ממכר בין במטלטלין בין בקרקעות שמפני אונסו גמר ומקנה, אע"פ שלא לקח הדמים בפני העדים, לפיכך אם מסר מודעה קודם שימכור, ואמר לשני עדים דעו שזה שאני מוכר חפץ פלוני או שדה פלוני לפלוני מפני שאני אנוס, הרי הממכר בטל, ואפילו החזיק כמה שנים מוציאין אותה מידו ומחזיר הדמים.וצריכין העדים לידע שהוא מוכר מפני האונס ושהוא אנוס ודאי, לא שיסמכו על פיו, וכל מודעה שאין כתוב בה ואנו העדים ידענו שפלוני זה אנוס היה אינה מודעה,במה דברים אמורים במוכר או בעושה פשרה, אבל במתנה או במחילה אם מסר מודעה קודם מתנה אע"פ שאינו אנוס הרי המתנה בטלה, שאין הולכין במתנה אלא אחר גילוי דעת הנותן שאם אינו רוצה להקנות בכל לבו לא קנה המקבל מתנה, והמחילה מתנה היא עכ"ל. ולכאורה צ"ע, דהרי היאך העדים יכולים לכתוב שטר מודעא בלי ידיעה של האונס. ובשלמא בגט הדין הזה היה מסתבר עפ"י שיטת הגר"ח זצ"ל דיש דין מיוחד של רצון הבעל בכתיבת גט ועצם זה דהבעל מסר מודעא לפני כן מראה שחסר הרצון הזה. אמנם הדין הזה קיים רק בגט, וצ"ע היאך חלין עדות ושטר אם העדים אינם באמת יודעים את המעשה.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:41
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:41](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:41)

**ונראה** לבאר דשיטת הרמב"ם היא דשטר מודעא אינו ראיה על אונס אלא דעצם המודעא גורם להפקעת דעת המקנה. דהרי במחילה ובמתנה הוא הוי הבעל דבר היחיד ולכן יש לו הכח להפקיע את דעתו אם הוא מוסר מודעא בפני עדים לפני כן. אמנם במכירה, מכיון דהמוכר אינו הבעל דבר היחיד אלא יש גם את הלוקח, אזי מודעא מהני רק אם באמת יש אונס דאז העדים יכולים להעיד עליו. ויוצא מכל זה דהעדים במודעא בנוגע למתנה ומחילה לפי הרמב"ם הוי עדי קיום דפועלים את הפקעת דעת הבעלים אע"פ דאין אנו יודעים אם באמת היה אונס.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:42
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:42](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:42)

**בא"ד. והקשה ר"ת ז"ל מהא דתנן במס' תרומות פ"ג נתכוון לומר עולה ואמר שלמים שלמים ואמר עולה לא אמר ולא כלום, ותירץ דשאני התם משום דבעינן פיו ולבו שוין, וכדאמרי' (שבועות כו:) נתכוון להוציא פת חטין ואמר פת שעורין פת שעורין ואמר פת חטין פטור עד שיהיו פיו ולבו שוין, וטעמא משום דטעות הוא ואין דבורו דבור דלישניה הוא דאתקיל ליה, ודומה לזה נדרי שגגות (נדרים כה:) קונם אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל שלא הי' סבור לידור ונדר, אבל הכא שאומר מה שבלבו לומר אע"פ שאין לבו רוצה במה שגמר בלבו להוציא בפיו דברים שבלב הן ואינן דברים, וכן במכר שדעתו למכור סתם ואמר סתם אע"פ שהיה בדעתו שאם לא יעלה לא יהא ממכרו ממכר הרי אלו דברים שבלב ואינם דברים.**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:43
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:43](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:43)

**הרשב"א** חילק בין היכא דאין פיו וליבו שוין דאז הדיבור שלו אינו חל, לבין היכא דהוא אמר מה שהתכוון לומר אלא דחסר הרצון דזה הוי דברים שבלב ואינם דברים. ואז הרשב"א הביא מנדרי שגגות, וכוונתו להוסיף עוד נקודה, דהיינו, דיש חילוק בין הלכות נדרים לבין הלכות מכירה. דבנדרים אם הוא באמת התכוון לומר מה שיצא מפיו ופיו וליבו שוין, אעפ"כ הנדר בטל אם סיבת הנדר הוי בטעות. כלומר, דאם הוא התכוון לנדור איסור הנאה אם הוא אכל, והתכוון לזה, אלא דחשב בטעות דלא אכל, זה הוי טעות בסיבת הנדר דנחשב כנדרי שגגות והנדר בטל. לעומת זה במכירה טעות כזאת לא נחשב כטעות. דאם הוא התכוון לומר מה שיצא מפיו אין כאן טעות והמכירה חלה, אע"פ דהסיבה דהוא רצה למכור אינה באמת קיימת.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:44
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:44](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:44)

**בא"ד. ועוד קשי' לי נידוק מתרומה דקי"ל דניטלת במחשבה כלומר שיתן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר אלמא דברים שבלב ישנן דברים.**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:45
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:45](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:45)

**לכאורה** קשה, למה הרשב"א הקשה דוקא מתרומה במחשבה הלא יש עוד דינים דחלין במחשבה כמו מחשבת פיגול או כוונה במצוות לפי המ"ד דמצוות צריכות כוונה. ולכאורה גם הדינים האלו מוכיחים דדברים שבלב הוו דברים.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:46
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:46](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:46)

**ונראה** לבאר דבתרומה יש ב' דינים דחלין במחשבה: א) עצם ההפרשה, דהיינו דיש גזה"כ דאפשר להפריש תרומה במחשבה, ב) חלות שם דעת להפריש תרומה, דהיינו דיש גזה"כ דצריך חלות שם דעת מיוחדת להפריש תרומה מהדרשא אתם גם אתם, מה אתם לדעתכם וכו'. ולכאורה הרשב"א אינו הקשה מעצם הדין דהפרשה במחשבה דהרי ברור דזה הוי גזה"כ מיוחדת בתרומה. אלא דהרשב"א הקשה מהדין הב' דס"ל דאם דברים שבלב אינם דברים זאת אומרת דכל היכא דבעינן חלות שם דעת אזי לא סגי במחשבת הלב. וא"כ יש להקשות מתרומה דיש גזה"כ דבעינן דעת ועכ"ז סגי במחשבת הלב. ולפי"ז אתי שפיר דהרשב"א לא הקשה ממחשבת פיגול או ממצוות צריכות כוונה דהרי שם אין דין דבעינן חלות שם דעת אלא סגי בכוונה דעלמא, ובזה בודאי כוונת הלב סגי.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:47
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:47](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:47)

**בא"ד.** אלא דכל כי האי לא דייקו כלל לדברים שבלב דכי אמרי' דברים שבלב אינן דברים היינו שאינן דברים לבטל מה שאמר בפיו, כההוא דזבין והי' בלבו תנאי שיעלה לירושלים, ובאומר סבור הייתי שהיא כהנת וכן כולם, אבל כל שהדברים שבלבו אינן מבטלין מעשיו אלא מקיימין כנזיר שאמר בלבי הי' להיות כזה שהי' עובר, או מחשב בתרומה שאין דברי לבו מבטלין שום דבר, הוו דברים, ואין זה בכלל דברי רבא כלל, כנ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:48
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:48](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:48)

**ולכאורה** נראה לתרץ את קושיית הרשב"א באופן אחר. די"ל דכל הדין דדברים שבלב אינם דברים הוא רק אם יש בעל דבר אחר דיש לו זכות לטעון שהדעת של בעל דבר הראשון ראוי להיות נקבע ע"פ מה שאמר ולא ע"פ מה שחשב. מאידך בהפרשת תרומה ונזירות אין אדם אחר דהוי בעל דבר ולכן שפיר י"ל דדברים שבלב הוי דברים.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:49
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:49](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:49)

**אמנם** יש להקשות על פירוש זה מהסוגיא בנדרים (כח.) דהגמ' הקשה על הדין דנודרין למוכסין מהדין דדברים שבלב אינם דברים ולכאורה רואים מזה דהדין דדברים שבלב אינם דברים שייך גם בנדרים. ויתכן דמכיון דבהיכי תמצי דגמ' הנדר או השבועה בא לרצות אדם אחר שהנדר או השבועה הוי על דעת האחר, דהיינו המוכס, וממילא מכיון שהנדר או השבועה אכן נוגע לאדם אחר חל בו הדין דדברים שבלב אינם דברים. וזה דומה לדין של הרמב"ם (פרק ב מהלכות שבועות הלט"ו) וז"ל מי שנשבע ואמר שבועה שלא אוכל היום ועל דעתכם אני נשבע, אין זה יכול לומר כך וכך היה בלבי, שלא נשבע זה על דעתו אלא על דעת אחרים וכיון שהיה פיו ולבם של אחרים שנשבע על דעתם שוים חייב מפני שלבם של אלו במקום לבו קם, וכן בשאר מיני שבועות עכ"ל. אמנם בנדרים ושבועות דעלמא דאינם נוגעים באופן ישיר לאדם אחר, אזי לא חל בהם הדין דדברים שבלב אינם דברים.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:50
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:50](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:50)

**גמ'. ודלמא שאני התם דכיון דאתניה לאו כל כמינה דעקרא לה לתנאיה.**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:51
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:51](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:51)

**עיין** ברש"י (ד"ה כיון דאתניה) וז"ל שפירש תנאו בפיו לאו כל כמינה למיעקר תנאו בדברים שבלב הואיל ושמעה ולא מיחתה לומר אעפ"כ אני חפיצה בך קדש אותי בלא תנאי עכ"ל. ונראה לבאר כוונת רש"י דיש חלות שם קבלת דברים מצד האשה. דאיתא בגמ' שבועות (לו.) וז"ל אמר רבי יוסי ברבי חנינא אמן בו שבועה בו קבלת דברים בו האמנת דברים, בו שבועה דכתיב ואמרה האשה אמן אמן, בו קבלת דברים, דכתיב ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם ואמר כל העם אמן, בו האמנת דברים, דכתיב ויאמר ירמיה [הנביא] (אל חנניהו) אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דבריך עכ"ל. ורש"י פירש קבלת דברים, וז"ל האומר לחבירו על מנת שתקיים לי תנאי כך וכך ואמר אמן קבל דבריו וחייב לקיים תנאו עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:52
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:52](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:52)

**ולכאורה** קשה להבין דברי רש"י דאפי' אם אמירת אמן הוי קבלת דברים למה הוא חייב לקיים את התנאי, דהרי אם התנאי חל אזי יש לו הכח לבחור אם הוא רוצה לקיים את התנאי ולגרום שהחלות תחול או לבטל את התנאי ושלא תחול החלות. וכן הקשה הגרעק"א בגליון הש"ס וז"ל לא ידעתי הא ליכא חיוב לעשות התנאי אלא דאם לא יקיים התנאי בטל המעשה דמכר ומתנה מחילה וכדומה. ובזה למאי צריך לאמן שיהיה קבלה ומה צורך לקבלתו הא הנותן לא נתן רק ע"מ ואם לא יקיים התנאי ממילא בטל הנתינה, וצ"ע עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:53
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:53](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:53)

**ונראה** דאין כוונת רש"י לומר דיש חיוב ממש לקיים התנאי ושאפשר לתבוע אותו בב"ד לקיים את התנאי, דפשיטא שיכול לבטלו ולא לקיים את התנאי. דזהו יסוד דין של תנאי, שבבחירת המותנה או לקיים את התנאי או לבטלו כפי בחירתו. אלא כוונת רש"י הוא שבהלכות תנאים התחייב לקיים את התנאי ואת חיובו לקיימו כדי שהמעשה יחול. כלומר דקיום התנאי הוי קיום התחייבותו לקיימו בכדי לקיים את המעשה. ואם בוחר להיפך, שלא לקיים את המעשה, אזי בידיו ובבחירתו לא לקיים את התנאי, דהיינו לא לקיים את חיובו לקיים התנאי ולא לקיים את המעשה, ולבטל את המעשה. כי כל חיוב התנאי או ביטולו הוא רק כדי לקיים את המעשה או לבטלו. דאין קיום התנאי קיום תנאי בעלמא אלא קיום חיובו לקיים התנאי, דקבלת התנאי ר"ל שהוא מתחייב לקיים את התנאי אם הוא רוצה לקיים את המעשה. ואם הוא לא רוצה לקיים את המעשה לא יקיים את חיובו לקיים התנאי ובכך מבטל את התנאי ואת המעשה.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:54
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:54](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:54)

**ועוד** נראה דרש"י נקט בלשון הזה של חיוב משום דבמקור של הלכות תנאים - בתנאי בני גד ובני ראובן - באמת היה חיוב עליהם לקיים את התנאי ולכבוש את ארץ ישראל. דהרי משה רבינו אומר להם בפירוש (במדבר פרק לב פסוק כג) וז"ל ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לה' ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם עכ"ל, הרי שיש חטא אם הם לא עוברים את הירדן להלחם. וגם בפסוק הבא כתוב וז"ל בנו לכם ערים לטפכם וגדרת לצנאכם והיצא מפיכם תעשו עכ"ל, ורש"י ביאר וז"ל והיצא מפיכם תעשו - לגבוה שקבלתם עליכם לעבור למלחמה עד כבוש וחלוק עכ"ל. הרי אע"פ דלכאורה היה בידי בני גד ובני ראובן או לקיים את התנאי ולקבל החלק שלהם מעבר לירדן או לא לקיים את התנאי ולא לקבל את החלק שרצו, רואים מהפסוקים שבאמת הם היו חייבים לקיים את התנאי. ואע"פ דבכל תנאי שאינו לגבוה אין חיוב או מצוה כזאת, מ"מ היכא דיש קבלת דברים יש מעין חיוב כזה כדברי רש"י בשבועות, דהיינו דמתחייב בחיוב לקיים התנאי ובכך יקיים את המעשה דקיום התנאי הוי קיום של התחייבותו ולא קיום תנאי בעלמא אלא קיום התחייבות לקיימו.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:55
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:55](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:55)

**ועפ"ז** יש להבין את דברי רש"י בסוגיא דידן. דהיינו דמכיון דהאשה קיבלה את התנאי של המקדש היא אינה יכולה לבטלו אחרי זה ע"י טענה של דברים שבלב אפי' אם בעלמא דברים שבלב הוי דברים, דהרי זה הוי עקירת תנאי דחל מדין התחייבות. וכשיש התחייבות לא אמרינן דברים שבלב הוי דברים הוי דברים כי בנוסף לדברי התנאי חל חלות חיוב לקיימו מדיני תנאים כנ"ל, וקבלת התנאי הויא מעין חיזוק מיוחד לחלות התנאי וא"א לבטלו בדברים שבלב בעלמא דהא התחזק ע"י קבלה והתחייבות.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:56
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:56](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:56)

**גמ'. ההוא גברא דזבנינהו לניכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל לסוף לא סליק, אמר רב אשי אי בעי סליק.**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:57
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:57](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:57)

**הרשב"א** (ד"ה הא דאמרינן אמרי ליה קום סליק) ביאר דהגמ' איירי רק היכא דהוא גילה דעתו אבל לא התנה בפירוש. אמנם אם המוכר התנה בפירוש אזי יש לו הכח לקיים או לבטל את התנאי, וז"ל הא דאמרינן אמרי ליה קום סליק ואי בעית סלקת, דוקא בגלוי הדעת לבד שאמר שדי מכורה לך לפי שדעתי לעלות לא"י שלא התנה בפי' ע"מ שאעלה לא"י ולפיכך אומר לו עדיין אתה יכול לעמוד באותו דעת ולגמור מחשבתך אבל במתנה בפי' ע"מ לעלות יכול הוא לומר איני רוצה לעלות כדי שיתבטל המקח ואם לא יעלה בטל המקח משום דתנאי לא על דעת לקיים התנאי בלבד נאמר אלא אף על דעת לבטל המעשה ואין כופין על קיום תנאו כדי שלא יתבטל המעשה בשום מקום עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:58
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:58](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:58)

**ולכאורה** צ"ב, דמהיכא תיתי דהגמ' איירי רק בעובדא דטעות ולא בעובדא דתנאי. דהיה אפשר לומר דאפי' אם התנה ע"מ שאני עולה לארץ ישראל, מכיון דברור שהוא רוצה לעלות אולי גם נשתמש באומדנא החזקה זאת לפרש את תנאו ואז נאמר דהמכר חל כל עוד דהוא יכול לעלות אפי' אם אינו עולה בפועל.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:59
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:59](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:59)

**ונראה** לבאר דזהו יסוד החילוק בין דעת מקנה דעלמא לבין דעת מקנה עם חלות שם תנאי. דבנוגע לדעת מקנה בעלמא יש לפרש דעתו ע"פ אומדנא דמוכח דנובע מסתם דעת דבני אדם דעלמא במצב כזה. מאידך היכא שיש חלות שם תנאי אזי אין זה תלוי באומדנא דדעת בני אדם דעלמא אלא דנין רק ע"פ מה שאמר ולכן אפי' אם יש אומדנא דהוא רצה לעלות לארץ ישראל מ"מ אין לזה נ"מ בנוגע לעצם המכירה על תנאי.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:60
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 50a:60](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/50a:60)

**א"נ** י"ל דאם נפרש את התנאי שלו "על מנת שאני אעלה לארץ ישראל" ע"פ שיקול דעתו ואומדנא כמו שהקשינו אזי צ"ל דבאמת הוא התכוון לומר דהוא מוכר את הקרקע ע"מ שיש לו הכח לעלות לארץ ישראל ולכן כל עוד דיש לו הכח המכר חל. אמנם י"ל דהרשב"א סבור דזה אינו תנאי כלל, כי תנאי צ"ל דבר שיש ביד אדם לקיים או לבטל. אמנם אם הוא מתנה ע"מ שאני כהן או ע"מ שירדו גשמים למחר אזי הרשב"א סבור דזה אינו תנאי כלל אלא הוי הלכה של טעות. וא"כ צריך לומר דאם באמת יש תנאי ע"מ שאני אעלה לארץ ישראל, אזי קיום התנאי הוי ע"י עלייה בפועל וביטול התנאי הוי ע"י שנשאר בחו"ל בפועל, כמו שהרשב"א כתב.¹⁹¹

footnotes:
¹⁹¹ וע"ע בזה בשיעורים לקמן (סא. בענין תנאי וטעות).