## Reshimot Shiurim on Kiddushin Daf 52a

###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:1
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:1](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/52a:1)

**גמ'. אבל הכא משום כיסופא הוא דעבד, ואינה מקודשת.**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:2
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:2](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/52a:2)

א
**קידושין בדבר שאינו שלו**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:3
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:3](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/52a:3)

**משמע** ממסקנת הגמ' דאי לאו משום כיסופא הקידושין היו חלין אע"פ דבשעת הקידושין הפרומא דשיכרא היה בבעלות המרא דשיכרא ולא ברשות הסרסיא. וצ"ע איך הסרסיא יכול לקדשה בדבר שאינו שלו. ומפני זה יש ראשונים דהבינו דכל הסוגיא איירי בחלות קידושין מכאן ולהבא מהזמן דהבעלים אמרו כלך אצל יפות, אבל פשוט דהקידושין אינו יכול לחול למפרע כי הפרומא דשיכרא לא היה שייך למקדש. ועיין בבית שמואל (סימן כח סקמ"ד) דזוהי שיטת הריטב"א בסוגיא. מאידך הרמב"ם (פרק ה מהלכות אישות הל"ח) חולק על זה ונקט דהקידושין יכולין לחול למפרע ואפי' לפני גילוי דעת הבעלים, וז"ל הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצא בהן וקידש בו אשה ובא בעל הבית אע"פ שאמר לו למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב ממה שנתת לה אינה מקודשת, שלא אמר לו דבר זה אלא כדי שלא להתבייש עמו והואיל וקידש בממון חבירו שלא מדעת חבירו הרי זה גזל ואינה מקודשת, ואם קידשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז הרי זו מקודשת מספק עכ"ל. ומבואר ברמב"ם שבדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו ויש להסתפק באם בעל הבית היה רוצה להקנותו לו, אזי הקידושין חלין מספק אפי' בדבר דלא היה שייך כלל למקדש. וצ"ע דאיך הוא יכול לקדש את האשה בדבר שאינו שלו.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:4
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:4](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/52a:4)

**ועיין** בב"מ (כא:) דפליגי אביי ורבא אם יאוש שלא מדעת הוי יאוש או לא הוי יאוש. ויש לבאר את שיטת רבא דהוי יאוש בב' אופנים:


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:5
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:5](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/52a:5)

**א)** דבדבר העומד ליאוש (אין בו סימן) כשהבעלים מתייאשים, היאוש חל למפרע. וא"כ למפרע בשעה דהגביה המוצא את האבידה כבר פקעה הבעלות דהבעלים הראשונים.¹⁹²

footnotes:
¹⁹² ועיין בזה בהגהות אשרי (בבא מציעא פרק ב סימן ג) וז"ל קי"ל כאביי דאמר מה שעתיד להיות אינו חשיב כתחלה עכ"ל. ומשמע מזה דרבא סבור דמה שעתיד להיות יכול לחול למפרע.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:6
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:6](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/52a:6)

**ב)** עצם זה דהבעלים עומדים להתייאש מפקיע את הבעלות דהבעלים הראשונים.¹⁹³

footnotes:
¹⁹³ ועיין ברשימות שיעורים לב"מ (כא: בסוגיא דיאוש שלא מדעת אות א) דרבינו זצ"ל האריך בכל הסוגיא בטוב טעם ודעת. וביאר דחלות שם אבידה גמורה דחלה בחפצא מפקיע בעלות וכדמצינו באבודה ממנו ומכל אדם, עיי"ש.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:7
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:7](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/52a:7)

**ויש** נ"מ בין ב' הפירושים לגבי סרסיא דקידש. דלפי הפירוש הא' דבדעת העומד לקרות אזי הדעת חלה למפרע, יתכן דהוא הדין בנוגע בדעת להקנאה. דהיינו, דהיכא דהבעלים עומדים להקנות לאחר, הדעת מקנה לאחר זמן חלה למפרע. וא"כ בסוגיא דידן דהבעל הבית עומד להקנות מנכסיו לסרסיא, כשהוא מקנה לו חלקו לאחר זמן הדעת מקנה והקנין חלין למפרע, ולכן הסרסיא יכול לקדש את האשה בחלקו אפי' לפני עצם החלוקה.¹⁹⁴ אבל הפירוש הב' שייך רק לדיני יאוש והפקעת בעלות, דעצם זה דהבעלים עומדים להתייאש גורם להפקיע הבעלות ע"פ דין. אבל פשוט דדין כזה אינו שייך לדעת מקנה, ובעינן דעת מקנה בפועל כדי להקנות חפץ. וא"כ לצד הזה צ"ע דהאיך הסרסיא יכול לקדש את האשה בדבר דהבעלים עומדים להקנות לו אם עדיין אין דעת מקנה בפועל, וצ"ל כפירוש הריטב"א דכל הדיון בסוגיא הוא רק בנוגע לקידושין מכאן ולהבא.

footnotes:
¹⁹⁴ אבל עיין ברשימות שיעורים לב"מ (כא: ד"ה בזוטו של ים) דרבינו זצ"ל נקט דדעת מקנה אינה יכולה לחול למפרע והסברא הזאת שייך רק ליאוש.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:8
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:8](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/52a:8)

**ולגבי** החקירה הנ"ל בשיטת רבא עיין בב"מ (כב.) דהגמ' הביאה ראיה דיאוש שלא מדעת הוי יאוש מהדין דהתורם שלא מדעת, וז"ל תא שמע כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט ותרם שלא ברשות, אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה, ואם לאו תרומתו תרומה, ומנין הוא יודע אם חושש משום גזל ואם לאו הרי שבא בעל הבית ומצאו, ואמר לו כלך אצל יפות, אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה, ואם לאו אין תרומתו תרומה וכו' וכי נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה אמאי בעידנא דתרם הא לא הוה ידע עכ"ל. הרי לפי הוכחת הגמ' מתורם שלא מדעת, שפיר מובן איך חלה התרומה לפי רבא. ולכאורה זה יתכן רק לפי הפירוש הא' בדעת רבא דבדבר העומד להקרות הדעת לאחר זמן חלה למפרע. וא"כ זה שייך גם לתרומה, דמכיון דהבעלים עומדים לתרום תרומה, הדעת שלהם לאחר זמן חלה למפרע משעה דהתורם הפריש התרומה. אבל לפי הצד הב' לעיל דהבעלות פקעה, קשה דהא זה שייך רק לגבי הפקעת בעלות באבידה ולא לגבי דעת המחילה חלות חדשה כמו הדעת בהפרשת תרומה.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:9
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:9](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/52a:9)

**אבל** רבא עצמו דוחה הראייה מהתורם שלא מדעת, וז"ל תרגמה רבא אליבא דאביי דשויה שליח. הכי נמי מסתברא, דאי סלקא דעתך דלא שוויה שליח מי הויא תרומתו תרומה, והא אתם גם אתם אמר רחמנא לרבות שלוחכם, מה אתם לדעתכם, אף שלוחכם לדעתכם עכ"ל. רבא אוקים הברייתא לפי אביי בדשוייה שליח. ויש להסתפק אם למסקנא דיש לנו הדרשא דאתם גם אתם, גם רבא צריך לאוקים הברייתא בדשוייה שליח או דהוא נשאר כפי הבנתו בברייתא בהו"א דהדעת להפרשה לאחר זמן פועל למפרע.¹⁹⁵ ואם למסקנא גם רבא צריך לאוקים הברייתא בדשוייה שליח אז יתכן לדחות הראייה לפירוש הראשון בדעת רבא, ולומר דלפי מסקנת הגמ' הברייתא דהתורם שלא מדעת אינו שייך בכלל לדיון דיאוש שלא מדעת דהוי מחלוקת בדיני הפקעת בעלות לבד.

footnotes:
¹⁹⁵ עיין בתוס' ר"י הזקן (קידושין נב:) דהבין מסקנת הגמ' דרק אביי עושה האוקימתא דשוויה שליח ולא רבא. ועיין גם בתוס' שם (ד"ה אם נמצאו) וברש"ש על התוס'.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:10
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:10](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/52a:10)

ב
**קידושין בדבר שאינו שלו לפי הרמב"ם דפסק יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:11
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:11](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/52a:11)

**אבל** פירוש כזה שפיר מהני בגמ' עצמה דהרי רבא דסובר דיאוש שלא מדעת הוי יאוש הרי במסקנא הוא האמורא דאמר דשוויה שליח. מאידך הרמב"ם פסק דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש (פרק יד מהלכות גזילה ואבידה הל"ה), ויוצא שסובר כאביי דדעת לאחר זמן אינו יכול לחול למפרע אפי' בדבר העומד להקרות. וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא, דאיך הרמב"ם פסק דמי שלקח אגוז מרשות בעל הבית בלי דעתו יכול לקדש אשה באגוז הזה. לכאורה האגוז הוי גזל גמור בידו.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:12
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:12](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/52a:12)

**ויש** לומר, דבאמת גם אביי מודה לרבא דדעת יכול לחול למפרע בדבר דעומד לקרות, כמו לגבי הקנאת דבר דאינו מקפיד עליו. ואע"פ דאביי סבור דדעת יכולה לחול למפרע, מ"מ הוא נקט דיאוש שלא מדעת לא הויא יאוש כי הדין דאיסורא אתא לידיה מונע את הדעת דיאוש מלחול למפרע. דהרי בדבר דיש בו סימן הגמ' (ב"מ כא:) קבעה דגם רבא מודה דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מטעם דבאיסורא אתא לידיה, וז"ל בדבר שיש בו סימן כולי עלמא לא פליגי דלא הוי יאוש, ואף על גב דשמעיניה דמיאש לסוף לא הוי יאוש דכי אתא לידיה באיסורא הוא דאתא לידיה, דלכי ידע דנפל מיניה לא מיאש מימר אמר סימנא אית לי בגויה, יהבנא סימנא ושקילנא ליה עכ"ל. ואפשר לומר דזה גם סברת אביי בדבר דאין בו סימן דבזה הוא פליגי עם רבא האם יאוש שלא מדעת הויא יאוש או לא. דהיינו דאביי נקט דגם בדבר דאין בו סימן לפני היאוש בפועל החפץ האבוד ברשות המוצא מוגדר כאיסורא אתא לידיה וזה מונע היאוש מלחול.¹⁹⁶

footnotes:
¹⁹⁶ ולכאורה קשה לומר דהרמב"ם הבין דשיטת אביי מבוססת על איסורא אתא לידיה, דהרי הרמב"ם (פרק טו מהלכות גזילה ואבידה הל"א) פסק שלאחר יאוש בפועל אז האבידה שייכת למוצא. עיין בזה ברשימות שיעורים לב"מ (כא: בענין יאוש שלא מדעת אות ב) במח' בין הרמב"ם והתוס'.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:13
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:13](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/52a:13)

**ואם** זה סברת אביי כל זה שייך רק לגבי יאוש דאיסורא אתא לידיה מונע היאוש מלחול. אבל בכל דבר אחר כמו הקנאה, אביי מודה לרבא דבדבר דעומד להקנות (כמו דבר דאינו מקפיד עליו) הדעת מקנה חל למפרע. ולכן שפיר מובן פסק הרמב"ם באגוז דאחר, דאפי' אביי מודה דיש צד לומר דהקידושין יחול.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:14
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:14](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/52a:14)

**ועוד** נראה לבאר באופן אחר דהרי אע"פ דהרמב"ם פסק כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש עדיין יש היכי תמצא דפסק דיאוש כזה הוי יאוש. דהרי איתא בגמ' (ב"מ כא:) דבזוטו של ים כו"ע מודו דהאבידה שייכת למוצא. ועיין בגמ' שם (כב:) דמקור הדין דזוטו של ים הוי בגזה"כ. אמנם עיין ברמב"ם (פרק יא מהלכות גזילה ואבידה הל"י) דנימק הדין דזוטו של ים ביאוש הבעלים וז"ל המוצא אבידה בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר שאינו פוסק אע"פ שיש בה סימן הרי זו של מוצאה שנ' אשר תאבד ממנו ומצאתה, מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שאבודה ממנו ומכל אדם שזה ודאי נתיאש ממנה עכ"ל. ונראה דהרמב"ם הבין דגם אביי מודה דיאוש שלא מדעת הוי יאוש במצב דזוטו של ים דאז יש אומדנא דמוכח דהוי יאוש לבסוף. ואביי סבור דבדבר דאין בו סימן דיאוש שלא מדעת לא הויא יאוש רק בגלל דחסר אומדנא חזקה כזה דיהיה יאוש לבסוף. וא"כ יתכן דאם יש אומדנא דמוכח דהבעלים רוצים להקנות חפץ מסויים דגם אביי מודה דההקנאה חלה למפרע אע"פ דבדבר דאין בו סימן הוא נקט דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש.¹⁹⁷

footnotes:
¹⁹⁷ וע"ע בזה ברשימות שיעורים לב"מ (כא: ד"ה בזוטו של ים) דרבינו זצ"ל הביא עוד הוכחות ליסוד הזה בשיטת אביי.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:15
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:15](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/52a:15)

**משנה. המקדש בחלקו, בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אינה מקודשת.**


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:16
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:16](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/52a:16)

**לגבי** קידושין בבכור בזה"ז מצינו סתירה בסוגיות. דהרי המשנה במעשר שני (פרק א משנה ב) קובעת וז"ל הבכור מוכרין אותו תמים חי ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו האשה עכ"ל. ורב נחמן (תמורה ז:) אוקים המשנה בבכור בזה"ז, וז"ל אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא בזמן הזה הואיל ואית ליה לכהן זכייה בגוויה (הואיל ויש לכהן שותפות בו), אבל בזמן שבית המקדש קיים, כיון דתם להקרבה הוא דקאי אין מוכרין אותו תמים חי עכ"ל. ומבואר להדיא מזה דמקדשין אשה בבכור בזה"ז תמים חי ובע"מ חי ושחוט. ומאידך עיין בב"ק (נג:) וז"ל שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו, אביי אמר משלם ח"נ, רבינא אמר משלם רביע נזק עכ"ל. ומבואר בגמ' דהבעלים של הפסולי המוקדשין פטורין מחלקן בנזק כמו שור דהקדש דחל לו המיעוט דרעהו. ועיין ברש"י (ד"ה מאי ניהו) ותוס' (ד"ה שור ושור פסולי המוקדשין) דביארו דהגמ' איירי בבכור בעל מום דנאכל לכהן בלי פדיון ולא בסתם פסולי המוקדשין לאחר פדיון דבאמת חייבין בנזיקין.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:17
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:17](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/52a:17)

**והתוס'** (תמורה ז: ד"ה לא שנו) הקשו דלכאורה האמוראים בב"ק איירי בבכור בזמנם, דהיינו לאחר חורבן בית המקדש. וא"כ יש סתירה בין הסוגיות לגבי דין בכור בזה"ז. דהרי בתמורה מבואר דאפי' בכור תם נחשב כממון הכהן ומקדשין בו אשה, אבל בב"ק מבואר דאפי' לאחר דנעשית בע"מ עדיין השור אינו ממון הדיוט דכהן ומשו"ה פטור מנזיקין בגלל המיעוט ד"רעהו". ותירצו התוס' וז"ל וצריך לומר דהכא אתייא כרבי יוסי הגלילי וההיא דהתם כרבנן עכ"ל. כלומר דסוגיא בב"ק קאי בשיטת חכמים דקדשים קלים אינן ממון בעלים ולכן בכור תם ובעל מום בזה"ז נחשב כממון הקדש ופטור מנזיקין. ולפי זה גם אין מקדשין אשה בבכור בזה"ז. מאידך הגמ' בתמורה קאי בשיטת רבי יוסי דקדשים קלים ממון בעלים הם ולכן הכהן הבעלים יכול לקדש אשה בבכור בזה"ז כיון דאינו קרב על גבי המזבח.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:18
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:18](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/52a:18)

**והרא"ש** (ב"ק פרק א סימן טו) גם הלך בשיטה הזאת ולכן נסתפק להלכה במי דמקדש אשה בבכור בזה"ז וז"ל ויש שפסקו הלכה כרבי יוסי הגלילי משום דסתם מתניתין מוכח כוותיה וכו' ומיהו נראה לי מדפליגי אביי ורבינא אליבא דרבנן סברי כרבנן ורבנן בתראי נינהו משמע דהלכה כרבנן וכהן שקדש האשה בבכור חי לא הויא מקודשת וצריך עיון עכ"ל. והמחבר (אה"ע סימן כח סעיף כג) גם פסק דהיא ספק מקודשת.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:19
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:19](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/52a:19)

**אבל** נראה לומר דאין סתירה בכלל בין הסוגיות ואין צורך לתלות הדין דמקדש בבכור בזה"ז במח' רבי יוסי הגלילי וחכמים. ויש להקדים את יסוד של הגר"ח זצ"ל לגבי החילוק בין הבעלות בקדשי בדק הבית לבין הבעלות בקדשי הגוף. דהרי לגבי הפטור הקדש מגניבה הרמב"ם (פרק ב מהלכות גניבה הל"א) הביא ב' פסוקים שונים וז"ל הגונב את הגוי או שגנב נכסי הקדש אינו משלם אלא הקרן בלבד שנאמר ישלם שנים לרעהו ולא להקדש כו' וכן הגונב קדשים מבית בעליהן בין קדשי קדשים בין קדשים קלים בין קדשים שאין הבעלים חייבין באחריותן בין קדשים שהבעלים חייבין באחריותן הרי זה פטור מן הכפל ומתשלומי ד' וה' שנאמר וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:20
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:20](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/52a:20)

**** וצ"ע, למה הביא הרמב"ם ב' פסוקים, הפסוק דרעהו לגניבת בדק הבית והפסוק דוגונב מבית האיש לגניבת קדשי מזבח.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:21
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:21](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/52a:21)

**ותירץ** מרן הגאון ר' חיים זצ"ל, דבאמת יש חילוק ביסוד הגדר דקדשי בדק הבית והגדר דקדשי מזבח. דקדשי בדק הבית ממונם של הקדש הם, ואין להדיוט המקדיש שום קניינים ובעלות בחפצא לאחר שהקדישו לבדק הבית. נמצא שגנבו מהקדש ובכן הביא הרמב"ם את הפסוק של רעהו המחדש דפטור מלשלם כפל להקדש, אבל משלם את הקרן להקדש. מאידך בקדשי מזבח, גופו של ההקדש הוא קדושת קרבן להקרבה. אבל עדיין נשארו קניינים ובעלות להמקדיש. ובכן הביא הרמב"ם את הפסוק של וגונב מבית האיש לפוטרו מלשלם כפל להדיוט אך חייב לשלם לו את הקרן.¹⁹⁸

footnotes:
¹⁹⁸ עיין בזה בחידושי הגר"ח על הש"ס (ב"ק עו.), ובחידושי הגר"מ הלוי (פרק ב מהלכות מעילה ה), ובחידושי מרן רי"ז הלוי (פ"ד מהלכות תמורה הלי"א), קובץ הערות (סימן נב). וגם עיין ברשימות שיעורים לב"ק (הקדמה לפרק מרובה אות ב) ולשבועות ונדרים (בענין צדקה אות ז, בענין מעילה אות ד).


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:22
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:22](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/52a:22)

**ויש** עוד כמה וכמה ראיות ליסוד הזה:


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:23
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:23](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/52a:23)

**א)** מבואר בתוס' (ב"ק עו. ד"ה והשתא, עט. ד"ה גנב) שהגונב ומקדיש לבדק הבית משלם ד' וה' כי "מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים" (ב"ק עט.), ואילו הגונב ומקדיש למזבח פטור מד' וה' כי "מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן" (שם עו.). ולפי הגר"ח זצ"ל הביאור הוא שקדשי בדק הבית חלוקים מקדשי מזבח בעיקר חלותם. הגונב ומקדיש לבדק הבית חייב בד' וה' מדין מכירה שכן קדשי בדק הבית הויין ממון הקדש וקנינו. דהיינו, שהמקדיש מקנה את הבהמה להקדש בקנין גמור ואחרי שמקדישו אין לבהמה שייכות כלל להדיוט. מאידך בקדשי מזבח עיקר דינם הוא חלות קדושה למצות הקרבה ע"ג המזבח, אבל גם אחרי ההקדש המקדיש הוא הבעלים דהקרבן ויש לו בו קנין. לפיכך אין ההקדש למזבח כמכירה להדיוט ופטור הגנב מד' וה'.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:24
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:24](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/52a:24)

**ב)** הרמב"ן בספרו מלחמות ה' לפרק הגוזל בתרא (דף מא. בדפי הרי"ף ד"ה עוד) דן אם גנב והקדיש קונה מדין שינוי רשות. הדיון נוגע רק כשהגנב הקדיש את הדבר בקדושת מזבח, ואילו בגנב והקדיש לבדק הבית פשוט לרמב"ן שחל קנין מדין שינוי רשות, וז"ל הא דאמרי' מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן לומר לך שאין זה שינוי רשות כו' א"נ שינוי רשות נמי איכא כו' ובעה"מ גופיה ז"ל מוקים לה בהקדש בדק הבית ושינוי רשות גמור איכא עכ"ל. וביאור החילוק אליבא דהגר"ח זצ"ל הוא שחלות קדשי בדק הבית מהוה קנין ממון גמור להקדש ולא נשאר קנין הדיוט ולכן בודאי מהוה שינוי רשות. אך בקדושת הגוף למזבח ההקדש חל בעיקרו לקדש את הבהמה למצות הקרבה אבל בעל הקרבן יש לו בעלות וקנין ממון לגבי הקרבה, ולכן יתכן שאין כאן שינוי רשות.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:25
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:25](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/52a:25)

**ג)** רש"י (בפסחים ה: ד"ה ולא יראה לך) מפרש שהמיעוט "אתה רואה של גבוה" המפקיע חמץ של גבוה מאיסור בל יראה ובל ימצא הוא בחמץ שהקדישו לבדק הבית, ומשמע מדבריו שעל חמץ שהקדישו למזבח כגון לחמי תודה, עוברים בב"י וב"י, ולכאורה תמוה דמ"ש. ונראה שלדעת רש"י הפוטר בחמץ גבוה אינו השם של קודש שבחפצא אלא הבעלות של הקדש. ובכן שונים קדשי בדק הבית מקדשי מזבח שכן דוקא בקדשי בדק הבית ישנה בעלות הקדש הפוטרת מב"י וב"י ולא בקדשי מזבח.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:26
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:26](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/52a:26)

**ד)** תוס' ישנים בכריתות (דף יג: ד"ה ואשם אחד) כתבו שהשיעור של שו"פ במעילה חל בקדושת דמים בלבד ואילו המועל בקדושת הגוף חייב בכ"ש. וביאר הגר"ח זצ"ל שבקדו"ד הואיל ויש בה רשות גבוה המחייב של מעילה הוא חלות גזילה ואין גזילה בפחות משו"פ. ואילו בקדוה"ג המחייב של מעילה הוא חילול ההקדש ואיסה"נ בשיעור כל שהוא.¹⁹⁹

footnotes:
¹⁹⁹ ברם צ"ע למה דין איסה"נ דהקדש אינו מחייב מעילה בכ"ש אף בקדו"ד כמו שמחייב בקדוה"ג. ויתכן שלדעתו איסה"נ דהקדש לא חל בקדו"ד כיון שמשתמשים בו לכל צורכי בדק הבית, משא"כ בקדוה"ג. ועיין ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים (חלק א' בענין מעילה אות ד'). וגם יל"ע שהרי התוס' חילקו בין קדוה"ג לבין קדו"ד, ואילו הגר"ח זצ"ל חילק בין קדושת בדק הבית לבין קדושת המזבח, ונ"מ לדין המקדיש בעל מום למזבח המתקדש בקדושת דמים למזבח, וצ"ע.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:27
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:27](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/52a:27)

**ה)** עיין ערכין (כח:) ותמורה (לב.) שיש הקדש עילוי דקדשי מזבח להוסיף בהם קדושת בדק הבית, אבל לא איפכא. והסביר הרמב"ם (פ"ו מערכין הל"ח) הטעם שלא חל הקדש עילוי כשמקדיש קדשי בדק הבית למזבח, וז"ל שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו עכ"ל, ואילו בקדשי מזבח יכול להקדישם הקדש עילוי לבדק הבית ומוכח דהויים שלו וקנינו.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:28
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:28](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/52a:28)

**ולפי** כל זה יש להקשות למה הבעלים אינם יכולים למכור הקרבן שלהם כדמבואר ברמב"ם (פרק ד מהלכות מעילה הל"ח) וז"ל המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום, ודין תורה שיחזרו המעות חולין כמו שהיו, וקנסו אותו חכמים שיפלו המעות לנדבה אפילו היתה הבהמה שוה ארבעה ומכרה בחמשה החמשה כולן יפלו לנדבה ואין כאן מעילה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים עכ"ל.²⁰⁰ וצ"ע טובא, דאם הגר"ח הוכיח דהקרבן נשאר בבעלות המקדיש למה הוא אינו יכול להקנותו לאחר.²⁰¹

footnotes:
²⁰⁰ אבל עיין בנתיה"מ (סימן רמא סק"ח) דלפי רבי יוסי הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים, הבעלים יכולים למכור הקרבן לאחר והלוקח הופך להיות הבעלים המתכפרים. ועיין בזה גם בתוס' ר"פ (ב"ק סו: ד"ה הכא דגזל קרבן דחבריה). וגם הקצוה"ח (סימן תו סק"א) חולק רק לגבי העברת החלות מתכפר, אבל מודה דהמקדיש יכול למכור בשר הקרבן לאחר לפי רבי יוסי הגלילי.
²⁰¹ צ"ע שהרי הרמב"ן בפירושו עה"ת (פ' מטות) כותב שעיקר חלות הנדר של הרי עלי קרבן הוי מדין קנין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, והא אליבא דהגר"ח זצ"ל עיקר דין הקרבן אינו קנין ורק הטלת קדושת הגוף. (עיין ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק א' בענין נדרי גבוה אות א' ובענין צדקה אות ג').


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:29
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:29](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/52a:29)

**ונראה** לבאר ע"פ מה דמצינו בשיטת הרמב"ם לגבי מעשר שני ממון גבוה. דמצד אחד פסק הרמב"ם (פרק ג מהלכות מעשר שני הלי"ז) וז"ל מע"ש ממון גבוה הוא שנאמר לה' הוא, לפיכך אינו נקנה במתנה אא"כ נתן לו הטבל והמקבל מפריש המעשר, ואין מקדשין בו את האשה ואין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו ואין מחליפין אותו ואין מרהינין אותו עכ"ל. הרי מבואר דמכיון דמע"ש ממון גבוה הוא הבעלים אינם יכולים להקנותו לאחר. אבל מאידך פסק הרמב"ם (פרק ג מהלכות מעשר שני הלכ"ה) דיכול להקדיש מעשר שני לבדק הבית, וז"ל המקדיש מעשר שני שלו לבדק הבית הרי זה פודה אותו מי שפודהו, על מנת ליתן להקדש את שלו ולמעשר שני את שלו עכ"ל. וגם פסק (שם הלכ"ד) דהגונב מעשר שני פטור מלשלם כפל אבל משמע דחייב לשלם הקרן לבעלים, וז"ל כבר ביארנו שהמעשר ממון גבוה הוא, לפיכך אנו אומרים שהגונב מעשר שני אינו משלם תשלומי כפל והגוזלו אינו משלם חומש עכ"ל. וצ"ע כנ"ל, דהרי אם מע"ש ממון גבוה למה הגונב צריך לשלם דמי הקרן לבעלים.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:30
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:30](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/52a:30)

**ונראה** לתרץ כל הקושיות האלו בביאור גדר הדין דמע"ש ממון גבוה הוא. דאין הפשט דמע"ש שייך רק לגבוה ואינו מוגדר כממון הבעלים. אלא צ"ל דאע"פ דמע"ש שייך לבעלים, מ"מ נחשב ממון גבוה בזה דמצות מע"ש להאכל בירושלים ע"י הבעלים אוסרת ההקנאה לאחרים ועוד תשמישין אחרים. ואילו הקדש עילוי לבדק הבית חל שאינו סותר את מצות מע"ש שבחפצא, ובכן יש לבעלים בעלות ורשות להקדישו הקדש עילוי.²⁰²

footnotes:
²⁰² ע"ע בספר קובץ חידושי תורה להגר"מ והגרי"ד זצ"ל בדין מע"ש ממון גבוה (עמוד פג-צג) [ומהודרה אחרת של אותו מאמר מופיע באיגרות הגרי"ד דף קנב-קנח], וברשימות שיעורים לב"ק (סוף סב:), ולברכות (לו: ד"ה והתנן מאימתי אין קוצצין), ולסוכה (לה. בענין היתר אכילה ודין ממון בד' המינים, אות ה) ולב"מ (ריש פרק הזהב בענין פדיון מע"ש אות ד', נג. בענין מעשר שני אות א).


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:31
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:31](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/52a:31)

**ונראה** דכל זה נמי שייך לקדשי מזבח לפי הגר"ח זצ"ל. דאע"פ דהוו ממון בעלים להקדישו הקדש עילוי וכדומה, מ"מ עצם חלות קדושת הקרבן שבחפצא מגביל את יכולת הבעלים לעשות בבהמה איזשהו תשמיש הסותר את המצות ההקרבה על המזבח. ולכן אין הבעלים יכולים למכור את הקרבן וכדומה. ולפי זה מבואר למה בזה"ז גם לשיטת חכמים הכהן יכול למכור בכור חי תמים או בע"מ, דהרי קדשי מזבח תמיד בבעלות הדיוט אלא דהדין דהקרבה מונע המכירה. וממילא, מכיון דבזה"ז אין דין הקרבה המונע הזה אינו קיים והבעלים יכולים להקנותו לאחר.²⁰³

footnotes:
²⁰³ לכאורה הדין דאפשר למכור קרבן בזה"ז שייך רק לבכור ולא לקרבן אחר. ולכאורה לפי רבינו זצ"ל צע"ק למה זה לא שייך לכל קרבן, דהרי המקדיש הוי הבעלים בדיני ממונות, ואין אפשרות להקריבו על המזבח למנוע המכירה. ועיין בחידושי הגרי"ז (הלכות בכורות נב: ד"ה וביסוד) דביאר הגדר המיוחד דחלות קדושת בכור ולמה יש חילוק בבכור בין זמן בית המקדש לבזה"ז.


###### Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:32
[Reshimot Shiurim on Kiddushin 52a:32](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Kiddushin/r/52a:32)

**וכל** זה לגבי הקנאת הבכור דתלויה בבעלות והדין קדושה להקרבה כנ"ל. ואילו לגבי הפטור דנזיקין דנלמד מרעהו פרט להקדש, י"ל דהמיעוט אינו דין בבעלות של הקדש אלא בחלות שם קדושה דחלה בחפצא. ואע"פ דבכור בזה"ז נחשב לממון הכהן ויכול למוכרו, מ"מ עדיין יש בו חלות שם קדושה דהרי עדיין אסור בגיזה ועבודה. ובכור בעל מום חלוק מסתם פסולי המוקדשין דנפדו דגם אסורין בגיזה ועבודה אבל חייבין בנזיקין בזה דאין דין פדיון בבכור בעל מום. ומכיון דיש לבהמה חלות קדושה בחפצא, הפטור דנזיקין עדיין חל וכדמבואר מהסוגיא בב"ק (נג:).²⁰⁴

footnotes:
²⁰⁴ והשוה לדברי התוס' (ב"ק נג: ד"ה שור) דבכור בעל מום וז"ל לא חשיב בחייו ממון הדיוט ושור רעהו עכ"ל. ומשמע להדיא דהמיעוט דשור רעהו ולא שור של הקדש הוי דין בבעלות הדיוט מול בעלות הקדש, דלא כרבינו זצ"ל, ודו"ק.