## Reshimot Shiurim on Nedarim Daf 8b

###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:1
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:1](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:1)

תוס' ד"ה נדהו בפניו וכו'. ז"ל א"נ בעי למימר דכיון שנדהו בפניו אלים הנידוי כל כך שלא יועיל ההיתר אלא בפניו וכו' עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:2
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:2](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:2)

דומה שכוונתם הוא שכשמתירין נידוי עליהם לפייס את המנודה ולרצותו, והפיוס צ"ל כמידת הבזיון. ומאחר שנידוהו וביזוהו בפניו חייבין לפייסו ולרצותו בפניו בשעת התרת הנידוי.


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:3
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:3](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:3)

שם. גמ'. מנין שנשבעין לקיים את המצוה וכו'. עיין ברשימות שיעורים למס' שבועות (כ"ה:) ד"ה לא הנחתי, (כ"ז.) ד"ה נשבע לקיים את המצוה וכו' ושם (כז:) ד"ה בפר"ח וכו' ושם (כ:) ד"ה תוס' ד"ה דכי ושם (כ:) ד"ה שיטת הרמב"ן בדין נדר לקיים דבר מצוה.


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:4
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:4](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:4)

שם. דשרי ליה לאינש לזרוזי נפשיה. לדעת הרמב"ם בפ' י"א מהל' שבועות (הל"ג) הרי זו רשות. ואילו אליבא דרש"י (מס' חגיגה דף י' ד"ה שנשבעין לקיים המצוה) מצוה היא. ומדברי הרמב"ן במלחמות ה' (ספ"ג מס' שבועות) וז"ל ולא אמרו נשבעין לקיים את המצוה אלא לומר דלא מיקרי מוציא שם שמים לבטלה אלא זריז ונשכר הוי דקא אחיל שם שמים עליה דמילתה לזרוזי בה נפשה כו' עכ"ל, עולה שהרמב"ן סובר שאין בכך חלות שבועה כלל כי אם זרוז בעלמא. (ועיין כאן בגליון הש"ס). מאידך לרמב"ם שיטה אחרת וכדמבואר להלן.


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:5
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:5](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:5)

כתב הרמב"ם בסה"מ מצוה ז' וז"ל היא שצונו להשבע בשמו כשנצטרך לקיים דבר מהדברים או להכחישו כי בזה תהיה הגדולה והכבוד והעילוי והוא אמרו יתברך ובשמו תשבע, ובבאור אמרו אמרה תורה השבע בשמו ואמרה תורה אל תשבע, רוצה לומר כמו שהשבועה אשר אין צורך אליה מזהיר ממנה והיא מצות לא תעשה כן השבועה בעת הצורך מצוה בה והיא מצות עשה וכו' וכבר אמרו בתחלת תמורה (דף ג:) מנין שנשבעין לקיים המצות דכתיב ובשמו תשבע עכ"ל. כבר ביארנו בענין נדרי גבוה שבניגוד לשבועת ביטוי ולנדר איסור בעלמא שאין בהם מצות עשה, כי עיקר חלות דין של שבועת ביטוי היא האזהרה והאיסור לא לשקר בה, יש בנדרי גבוה קיום מצוה. הוא הדין לפי הרמב"ם במי שנשבע לקיים מצוה שהוא מקיים מצוה מיוחדת ובשמו תשבע המהוה מצוה לעצמה. וכן משמעות דברי הרמב"ם במשנה תורה (פי"א מהל' שבועות הל"א-ג') וז"ל כשם ששבועת שוא ושקר בלא תעשה כך מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין בשם שנאמר ובשמו תשבע זו מצות עשה, שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא והדור וקדוש גדול הוא להשבע בשמו וכו' ומותר לאדם להשבע על המצות לעשותה כדי לזרז את עצמו ואע"פ שהוא מושבע עליה מהר סיני שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך עכ"ל. יוצא איפוא שמצות "ובשמו תשבע" מתקיימת אליבא דהרמב"ם בשני אופנים: א) שבועת הדיינים; ב) שבועה כדי לזרז את עצמו לקיים מצוה.


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:6
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:6](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:6)

פשטות דקרא (דברים י, כ) "את ה' אלקיך תירא אותו תעבד ובו תדבק ובשמו תשבע" מורה שמצות "ובשמו תשבע" קשורה למצוות יראת ד', עבודת ד', ודבקות בד'. והשיג הרמב"ן בסה"מ (שם) על הרמב"ם וטען שאין "ובשמו תשבע" מצוה בפני עצמה אך אזהרה היא לא לישבע בשם ע"ז או יתכן שרשות היא לישבע בשם כדי לזרז את עצמו במצוות. אליבא דהרמב"ן מהוה היא קיום במצות "ובו תדבק" להדבק בשכינה, שכן ניתן לקיים מצות דביקות בד' בהרבה דרכים (כמו בהתדבקות לחכמים) ואף ע"י שבועה לזרז את עצמו במצוות. הרמב"ם לעומתו מנה מצות "ובשמו תשבע" כמצוה בפני עצמה.


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:7
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:7](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:7)

ונראה שלדעת הרמב"ם חלות השבועה לזרוזי נפשיה מקורה בפרשת נצבים בנוגע לשבועת ברית סיני – "לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו" (ואלה בו שבועה, עיין במס' שבועות לו. ובנדרים כט.) היא השבועה שהגמרא מתייחסת אליה תמיד באמרה "מושבע ועומד מהר סיני הוא". החידוש של מצות "ובשמו תשבע" ושל רב גידל אמר רב הוא שביד האדם לישבע ולכרות ברית חדשה בעצמו עם הקב"ה על המצוות, וכדאשכחן בנוגע לציבור בסיני כן אף בנוגע ליחיד בכל מקום. והרי השבועה של כריתת ברית דין שבועה מיוחד הוא ואין בה חלות שבועת ביטוי דעלמא, כי אלמלא כך תקשה לך כל פעם שאדם עובר על עשה שבתורה יעבור אף על לאו של שבועת ביטוי שכן שיקר בשבועת הברית שקבל על עצמו בסיני וכדכתיב "את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום". ויוצא איפוא שאין בשבועת כריתת ברית סיני חלות שבועת ביטוי דעלמא כי אם דין שבועת ברית בפני עצמו שאין בה הלאו דביטוי. וכן דין השבועה לזרוזי נפשיה היוצא ממצות "ובשמו תשבע" אליבא דהרמב"ם.


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:8
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:8](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:8)

והנה בה"ג מנה במנין המצוות שלו את הברכות והקללות של הר גריזים והר עיבל כמצוות לדורות, וכבר השיג עליו הרמב"ם בשרש השלישי דסה"מ שאין למנותן מאחר שהיו מצוות רק לשעה ולא לדורות. וכתב הרמב"ן (שם) וז"ל ומנה פרשת ברכות וקללות שהיא קבלה שקבלו אבותינו עליהם ועל זרעם לדורות התורה כולה בפרט וכלל, וקבלו אותה באלה ובשבועה עכ"ל, כלומר שאף שמעשה המצוה של ברכות וקללות לא נהג כי אם באותה שעה עכ"ז ראוי למנותן שכן חלות לדורות הואיל והברית של ברכות וקללות חלה לדורות.¹ אמנם יתכן על פי הנ"ל שקיימת אף נ"מ למעשה לדורות אליבא דבה"ג בנוגע לשבועה דלזרוזי נפשיה כי המקבל על עצמו שבועה לזרוזי נפשיה מקיים מצות כריתת הברית דברכות וקללות שהרי עקב השבועה נכנס לברית על התורה ועל המצוות בהתחייבות חדשה משלו.

footnotes:
¹ ואמר מו"ר נ"י שהבדל גדול איפוא קיים בין כריתת הברית בסיני לבין כריתת הברית בהר גריזים ובהר עיבל שהרי בסיני כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית (שבת פח.) והיו מוכרחים להכנס לברית ולשבועה - בבחינת מושבעים מפי אחרים. ואילו בהר גריזים ובהר עיבל ענו אמן וקיבלו ברצונם את הברית ואת השבועה - בבחינת מושבעים מפי עצמם (עיין בשבועות כט:). והוסיף - הברית בסיני על התורה מתייחסת לבנ"י בכל העולם כולו ואילו הברית בהר גריזים ובהר עיבל מתייחסת לבנ"י בא"י ומהוה חלות ברית הארץ. בכך דומה לברית האבות - אברהם יצחק ויעקב - שחלה בעיקר בארץ ישראל וכדמבואר ברמב"ן עה"ת. ומשום כך, משה רבינו, שלא נכנס לארץ, לא כרת את הברית הזאת עם ישראל. ויוצא איפוא שכשהגמ' אומרת "מושבע ועומד מהר סיני" כוונתה לשני דינים: לדין מושבע מפי אחרים ע"י הברית בסיני ואף לדין מושבע מפי עצמו ע"י הברית בהר גריזים ובהר עיבל.


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:9
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:9](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:9)

ועיין בר"ן (ד"ה עליו להשכים) שכתב שקבלה בעלמא לדבר מצוה מועלת ואף שלא הזכיר לשון שבועה או נדר – ומשמע שמועלת מדאורייתא בלי דין ידות, וצ"ע בדינו. ויותר קשה מה שמבואר להלן (טו.) תניא דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם שנאמר לא יחל דברו ע"כ, והדין הזה הובא בטור (יו"ד רס"י רי"ד) וז"ל הוי כאילו קבלום עליהם בנדר עכ"ל. וצ"ע שהרי בשבועות ונדרים בעלמא כתוב בפר' מטות "כי יפליא" ולשון נכונה מעכבת ומ"ש קבלת מצוות שחלה בלי הפלאה מפורשת. וע"כ שאין קבלה לקיים מצוות חלה מדין שבועות ונדרים דעלמא הכתוב בפרשת מטות כי אם מדין מיוחד של כריתת ברית שנמצאת בפרשת נצבים ובמצות "ובשמו תשבע", ומכיון שדין אחר הוא, הפלאה מפורשת אינה מעכבת. משום כך אף חל נדר לקיים מצוות בקום ועשה (אליבא דהרא"ש והרמב"ם בפ"א מהל' נדרים הל"ט), והרי נדר בעלמא מתורת פר' מטות חל רק כאיסור חפצא, כי ההתחייבות לקיים מצוות אינה חלה מתורת פרשת מטות אלא ע"פ פרשת נצבים מדין כניסה לברית. ודומה שלכך התכוון הרמב"ם (פ"א נדרים הלכ"ט) וז"ל האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק עליו להשכים ולקרות שזה כמו נדר הוא ואע"פ שלא הוציאו בלשון נדר עכ"ל, זאת אומרת שבניגוד לנדרי איסור חלה בנדרי מצוה קבלה בעלמא בקום ועשה, והיינו משום שעיקר חלותם הוא ע"פ "ובשמו תשבע" ופרשת נצבים ולא מפרשת מטות.


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:10
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:10](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:10)

לאור גישה זו לנדרי מצוה יעלה בידינו להבין את הדין השלישי של רב גידל אמר רב וז"ל האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק זה עליו להשכים שנא' ויאמר אלי קום צא אל הבקעה ושם אדבר אותך ואצא אל הבקעה והנה שם כבוד ה' עומד עכ"ל, ועולה השאלה מה רצו האמוראים לחדש, והרי דין ידוע הוא שזריזים מקדימים למצוות וכדכתיב וישכם אברהם בבקר (יומא כח:). ועוד למה הביא הרמב"ם הדין דרב גידל כדין בפני עצמו בהל' נדרים. אך ע"פ הנ"ל מתבאר היטב כי יש כאן דין חדש שהנכנס לברית עם הקב"ה על המצוות עליו להזדרז במצוה ודין הוא בקיום הברית. וכ"כ רש"י בפירושו על התורה פרשת יתרו (שמות י"ט: ט"ז) וז"ל מלמד שהקדים על ידם מה שאין דרך בשר ודם לעשות כן שיהא הרב ממתין לתלמיד וכו' עכ"ל, כלומר בדין היה שיקדימו בני ישראל את ה' יתב' במתן התורה כתלמיד המקדים להקביל את פני רבו וממתין לו. וכמו כן הנשבע לקיים מצוה מקבל על עצמו ברית על התורה והמצוות והנו כקובע לו מועד להפגש כביכול עם הרבש"ע ועליו להשכים ולהזדרז במועד. וחיובו דומה איפוא למבואר במס' ברכות (ו:) וז"ל בשעה שהקב"ה בא בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה מיד הוא כועס עכ"ל. בהתאם לכך הביאו הרמב"ם כהלכה מיוחדת בהל' נדרים.


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:11
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:11](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:11)

ב

כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' תשובה (הל"ב) ז"ל ומה היא התשובה שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד וכו' וכן יתנחם על שעבר וכו' ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם וכו' וצריך להודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו עכ"ל. ובלחם משנה שם העיר וז"ל וא"ת איך הקב"ה יעיד עליו כך וכי לא נשארה הבחירה בידו וכו' וי"ל דפירושו כך שבשעה שהוא עושה תשובה צריך שיקבל עליו לעד להשי"ת שלא ישוב לזה החטא לעולם והוא על דרך ואעידה לי את השמים ואת הארץ וכו'. ועולה השאלה לשם איזו תכלית צריך השב לקחת לו את הקב"ה לעד כשמקבל על עצמו שלא ישוב לזה החטא לעולם, למה לא תספיק קבלה בעלמא בינו לבין עצמו. והנה הגמ' ביומא (לז.) לומדת מגזה"כ שחייב הכ"ג ביוה"כ להזכיר את השם בוידויו כדי לקיים מצות כפרת דברים כדין. וכנראה שלרמב"ם הוא המקור לכל וודוי תשובה שחייבין להזכיר בו את השם. וכן קבע בפ"א מהל' תשובה (הל"א) ז"ל כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך וכו'. אמנם לדעתו הזכרת השם אינה דיבור בעלמא אלא שהשב ממנה את הקב"ה להיות לו לעד בשעת התשובה. ובהתאם לכך כתב בראש הל' תשובה וז"ל מצות עשה אחת והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה עכ"ל, ואף שם בהל"א כתב וז"ל כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא עכ"ל, הקב"ה כביכול הוא העד בדבר כי שב לפניו באמת. ולכאורה כל הענין תמוה.


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:12
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:12](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:12)

ונראה שכשהשב מבטיח ומקבל על עצמו לקיים איזה מצוה והוא לוקח לו את השי"ת להיות לו לעד דינו כנשבע על המצוה לקיימה. עצם הזכרת השם עם הבטחתו הופכת את ההבטחה להיותה שבועה ע"פ דין. וכן כתב הר"ן לעיל (נדרים ב. ד"ה ושבועות כשבועות) וז"ל דאי בשהזכיר את השם וכו' תיפוק ליה משום הזכרת השם דאפילו בלא שבועה ובלא כינוי הוי שבועה וכו' עכ"ל. מבואר איפוא שקבלת השב להבא לקיים מצוה אינה הבטחה גרידא כי אם הבטחה בשבועה וזהו מובן דברי הרמב"ם שהקב"ה הוא העד על הבטחתו שהרי הוא נשבע בשם לקיים המצוה.


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:13
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:13](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:13)

אך עלינו להתבונן למה זקוקה תשובת החוטא לשבועה. ונראה להסביר את הענין ע"פ היסוד הידוע שלכל איש ואיש מבני ישראל יש שתי קדושות: קדושת אבות הבאה לו מורשה מדור דור, וקדושה משלו. וכן פירש רש"י את הפסוק (דברים י"ד, ב) "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה", וז"ל רש"י שם כי עם קדוש אתה – קדושת עצמך מאבותיך – ועוד ובך בחר ה' עכ"ל, כלומר שתי קדושות הן: אחת קדושת עצמך מאבותיך שהגיעה לך בירושה; ושנית, ובך בחר ה', ר"ל לכל בן ישראל יש לו קדושה משלו.


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:14
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:14](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:14)

שתי הקדושות הללו הושרשו בשתי כריתות הברית שבין הי"ת ועמו ישראל. כריתת הברית בחורב בשעת מתן תורה (פרשת יתרו ומשפטים) היא ברית אבות שע"י נתקדש הדור ההוא ואותה הקדושה עוברת בירושה מדור לדור. ואילו הברית הכתובה בפרשת נצבים לא נכרתה עם אותו הדור בלבד אלא אף עם כל דור ודור עצמן ועם כל איש ואיש מישראל בעצמו עד סוף כל הדורות ככתוב (דברים כ"ט, י"ג-י"ד) "ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת ואת האלה הזאת, כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום".


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:15
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:15](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:15)

מקור קדושת ישראל הוא בכריתת הברית, ועקב החטא וחילול הברית נפגמה הקדושה שניתנה לו מחמת הברית. אמנם בנוגע לקדושת האבות הנעוצה בברית המסורה לכלל ישראל מכח האבות אין כח ליחיד לפוגמה ולבטלה. אולם הקדושה האישית בה נתקדש היהודי מכח הברית עם כל יחיד ויחיד מותנה בניהוג של היחיד. כאשר הוא חוטא הרי פוגם הוא באותה הקדושה התלויה בברית זו, וכיחיד הוא מנתק את עצמו מהברית הזו וחלק זה של קדושת ישראל שלו מתחלל.


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:16
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:16](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:16)

בהתאם לכך מזקיק הרמב"ם את בעל התשובה לכרות ברית חדשה עם הקב"ה על המצוות באמצעות התחייבות הגברא בשבועה – התחייבות שיש בה מעין כריתת ברית. ככה מקדשת התשובה את השב בקידוש מיוחד ובקדושה עצמית חדשה. בכך מוסבר הצורך לשוב לפני האל ברוך הוא דוקא כי הקב"ה הוא שמקדשו. כריתת ברית עם בורא העולם טעונה מעמד שני בעלי הברית – האדם עם הקב"ה. אין שלוחים בכריתת ברית; גם האדם וגם בורא העולם חייבים להיותם נוכחים. וכריתת ברית אף מחייבת התחייבות שלמה – התחייבות בשבועה.


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:17
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:17](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:17)

לאור זה מובנת הברייתא בסוף מגילה (לא:): עזרא תיקן להם לישראל שיהיו קורין קללות וכו' ושבמשנה תורה קודם ראש השנה. ושאל רבינו נסים גאון, לפי"ז היינו צריכים לקרוא בפרשת כי תבוא ולמה אנו קוראים דוקא בפרשת נצבים, קושי זה מתיישב בכך שכריתת הברית ב"כי תבוא" אינה נוגעת לתשובה בעשרת ימי התשובה שכן הברית ב"כי תבוא" היא המשך ברית סיני עם כלל ישראל והיא ברית אבות שהחוטא לעולם לא יאבד. חטאיו של החוטא פגמו בברית היחיד שבפרשת נצבים ולנוכח חידושה שואף האדם בעשרת ימי התשובה שבין ר"ה ויום הכפורים, לפיכך קוראים דוקא מאותה הברית שנכרתה עם כל יחיד ויחיד בפרשת נצבים.


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:18
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:18](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:18)

וע"פ הנ"ל מוסבר היטב מה שהובא למעלה (באות א') שכל אדם מישראל שהעירה אותו רוחו לחדש את הברית של התחייבות אישית לקיום המצוות בידו להשבע "לזרוזי נפשיה" ועם השבועה כורת ברית חדשה עם הקב"ה מעין הברית שבפרשת נצבים. כריתת הברית האישית היא היסוד בין של מצות "ובשמו תשבע" בין של מצות התשובה כי על ידן מחדש הגברא את ברית המצוות האישית בינו לבין הקב"ה.


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:19
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:19](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:19)

בכך אף מתבארת המחלוקת בין רש"י לרמב"ם שהבאנו בראש דברינו שלדעת רש"י חובת מצוה להשבע לזרוזי נפשיה ואילו לרמב"ם אינה חובה כי אם רשות. ונראה שלשיטת רש"י מוטלת חובה על כל איש ואיש מישראל לחדש ברית אישית בינו לבין הקב"ה ולשם כך על כל א' וא' לישבע "לזרוזי נפשיה" במצוות. אך אליבא דהרמב"ם החובה להשבע לקיים מצוות חלה על החוטא מחמת מצות התשובה כי מאחר שהפר את הברית האישית שלו כשחטא, מוטל עליו לחזר ולחדשה בהתחייבות לפני השם ובשבועה בשם השם. לעומת זה, מי שלא חטא אינו חייב בכך, אלא שיש לו רשות להתחייב שוב במצוות ע"י לקיחת שבועה. ובכך כורת הוא ברית אישית שיהיה זריז במצוות ובכך מתקיימת המצוה המיוחדת של "ובשמו תשבע".


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:20
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:20](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:20)

שם. גמ'. נדר גדול וכו'. עיין ברשימות שיעורים בענין נדרי גבוה אותיות א' וב', בענין צדקה אות ג', שבועות (כד.) ד"ה בעה"מ ספ"ד וד"ה מלחמות ה' ספ"ג, ושם (כ:) ד"ה תוס' ד"ה דכי (אות ג'), ושם (כ:) ד"ה שיטת הרמב"ן בדין נדר לקיים דבר מצוה.


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:21
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:21](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:21)

שם. גמ'. כיון דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית וכו'. עיין בשיעורים למס' שבועות (כו:) ד"ה הרהור כדיבור דמי.


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:22
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:22](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:22)

שם. ר"ן ד"ה הא קמ"ל. עיין בשיעורים למס' שבועות (כא:) בדין חצי שיעור אות ב' ובענין לאו שבכללות.


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:23
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:23](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:23)

שם. גמ'. נידוהו בחלום. נסתפק הר"ן (ח: ד"ה כשם וכו') במי שנידוהו בחלום אם צריך לנהוג בכל דיני מנודה. ונראה להסביר את ספקו של הר"ן לאור מה שנתבאר בשיעורינו למעלה (דף ז., ד"ה השומע הזכרת השם מפי חברו צריך לנדותו אות ב') שבנידוי יש שני דינים: א) ניהוגי הנידוי; ב) וחלות שם מנודה בגברא. ובכן מסופק הר"ן האם המנודה בחלום הוא מנודה רק בנוגע לחלות שם גברא או"ד אף בנוגע לניהוגי הנידוי.


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:24
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:24](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:24)

והנה מבואר בגמרא וז"ל ואי ליכא ליזיל וליתב אפרשת דרכים ויהיב שלמא לבי י' עד דמקלעי ליה עשרה עכ"ל. ופירש הר"ן (ח. ד"ה ויהיב וכו') שמתוך שישיבו לו שלום יגינו עליו מן היסורין. ועולה השאלה הרי במס' מו"ק (טו.) נסתפקה הגמרא מנודה מהו בשאילת שלום ולא פשטה הגמ' את האבעיא, והאיך אפשר לו למנודה בחלום לתת שלום לעשרה אנשים בפרשת הדרכים. וע"כ שהספק של היתר שאילת שלום למנודה במס' מו"ק הוא בנוגע למנודה בעלמא ע"פ בי"ד שחלים עליו בין שם המנודה בגברא ובין כל ניהוגי הנידוי, ואילו מנודה בחלום מהוה חלות שם מנודה בגברא, אך אין חלים עליו כל ניהוגי המנודה ומשום כך מותר בשאילת שלום.


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:25
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:25](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:25)

ויוצא איפוא שהספק של הר"ן אם על המנודה בחלום לנהוג בכל דיני המנודה היינו איזה ניהוגי המנודה בעלמא קשורים לחלות השם של מנודה בגברא, שכן אלה יחולו במנודה בחלום, ואיזה ניהוגי המנודה בעלמא שייכים לדין ניהוגי הנידוי שאינם חלים בנוגע למנודה בחלום ומותרים לו כשם שהוא מותר בשאילת שלום.


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:26
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:26](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:26)

אמנם הרמב"ם (פ"ז מהל' ת"ת הל' י"ב) מפרש את נתינת השלום לעשרה בני אדם באופן שונה מפי' הר"ן וז"ל מי שנידוהו בחלום וכו' לא מצא מתירין לו אפילו עשרה שאינן יודעין לקרות עכ"ל, לדעתו עשרה האנשים עמי הארץ מתירים לו את הנידוי. שאילת שלום היא אמצעי להיתר הנידוי כי עי"ז שהוא שואל בשלומם והם משיבים לו שלום פסקה בדילתו מתוך הקהל ובחזרתו לתוך הקהל פקע ממנו שם המנודה, לפי פי' זה ליכא קושי' כלל מהגמ' דמו"ק, ודו"ק.


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:27
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:27](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:27)

**מוסף בענין שאלת חכם**


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:28
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:28](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:28)

ר"ן ד"ה מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו. עיין בשיעורים למס' שבועות דף כז: ד"ה אמר רבא נשבע על ככר ואכלה וכו' ודף כח. ד"ה ענין שאלת חכם.


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:29
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:29](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:29)

א

להר"ש שולח אדם את חרטת נדרו בכתב לב"ד והם מתירים לו. ונראה שסובר כי אין התרת החכם חלות משפט ובהתאם לכך אין השואל זקוק לבא לפני החכם המתיר שכן בחלות משפט בלבד על הבע"ד להופיע לפני ב"ד השופט את דינו. התרת נדרים אליביה מהוה הוראת איסורים וניתן להורותה כהוראת שאלת איסור אחרת שלא לפני השואל. (אך מה שדימה אותה להפרת הבעל צע"ג וכבר הערנו ע"ז בשיעורינו למס' שבועות.)


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:30
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:30](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:30)

והנה מבואר לקמן (עז.) שמתירים נדרים אפילו מעומד ואפילו בלילה ואפילו בקרובים, ולכאורה מוכח כר"ש שאין בהתרת נדרים חלות שם דין. אכן הגרע"א זצ"ל פסק (ביו"ד סי' רכ"ח; ג') שאע"פ שקרובים כשרים להתרת נדרים עכ"ז אשה פסולה כי אשה מופקעת מדין, ודוקא הפסול לדין ועדות כמו קרוב כשר להתרת נדרים ולא המופקע מדין ועדות כאשה או קטן ונכרי (עיין ברא"ש פ"ק דמכות סי' י"ג), ועולה מדברי הגרע"א זצ"ל שקיימת חלות שם דין ומשפט בהתרת נדרים.


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:31
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:31](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:31)

וכן יוצא משיטת הר"ן והרמב"ם (פ"ו מהל' שבועות הל"ד) שהנודר עצמו חייב לבוא לפני החכם לשאול היתר על נדרו כי התרת נדרים מהוה חלות שם דין ומשפט, ופוסקים ששליח פסול לשאלת היתר נדרים כשם שא"א לו לבע"ד לשלוח שליח לדין. אמנם לדעתם יש לעיין האם הרשאה מועלת בהתרת נדרים כשם שהיא מועלת בביאת בע"ד לפני בי"ד בעלמא. ופשטות דבריהם מורה שאין ההרשאה מועלת בהתרת נדרים, ונ"ל שההסבר לכך הוא כי הרשאה מועלת בתורת קנין (ועיין בב"ק (דף ע.) ובראשונים שם) ובשאלת היתר נדרים אין לקנין מקום.


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:32
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:32](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:32)

אכן יש להתבונן לפי התוס' (ועי' בר"ן) שסוברים שניתן לשאול היתר נדרים ע"י שליח האם צריך השליח לבא בהרשאה. ונראה שאינו צריך לבא בהרשאה ומההוא טעם כי הואיל והרשאה שייכת לקנין ואין מקום לקנין בשאלת היתר נדרים לכן חלה שליחות בעלמא. עוד נראה כי בדיני ממונות בעלמא שליח הבא בלי הרשאה פסול לטעון לפני ב"ד משום שאין לשליח זכויות וקנין ואפשר איפוא לבע"ד השני לטעון כנגדו "לאו בעל דברים דידי את". בהתרת נדרים לעומת זאת, אין בע"ד שני העומד בדין כנגד הנודר ולפיכך לא נגרעה יד הנודר למנות שליח להביא את שאלתו לפני החכם. ואילו הרמב"ם סובר שהחכם עצמו יטעון כך נגד שליח הנודר שאינו בע"ד לבא ולשאול התרת נדרים ובכן שליחות פסולה לשאלת התרת נדרים, ואין אפשרות בהרשאה וכנ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:33
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:33](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:33)

ברם המחלוקת בין הרמב"ם והתוס' האם שליחות מועלת לשאלת היתר נדרים ניתנת להתפרש באופן אחר. הגר"מ זצ"ל סיפר למרן רבינו נ"י בשם אביו הגר"ח זצ"ל וזקנו מרן בית הלוי זצ"ל: על דין תורה קשה שהתקיים בביתו של מרן הרב בית הלוי, והצעקות בין שני הבע"ד היו נוראות ואפילו חירפו הרב בית הלוי ובית דינו בדברי בוז ובקולות איומים עד שהחרידו את כל בני הבית. אחר שיצאו שאל הגר"ח פי אביו את פשר הדבר. הרי דין התורה היה בנוגע לכמה פרוטות בלבד ולמה התרגזו הבע"ד בעד סכום כ"כ קטן, הלא כמה פעמים ראה את אביו האב"ד דבריסק כשהיה פוסק הוראות בהקשר לשאלות של כשרות בבית המטבחיים הנוגעות לכסף הרבה יותר מזה, והבעלי בתים לא זעמו נגד הרב כלל אף שההוראה היתה לאסור וההפסד היה מרובה. השיב לו מרן בית הלוי שההבדל נמצא בחלות ההוראה עצמה. כשמורים שאלת איסור והיתר בבית המטבחיים חלה ההוראה בנוגע לעצם חתיכת הבשר אך לא בנוגע לגברא שהציע את השאלה לפני הרב המורה, עקב כך כשמורים להשואל שהבשר שלו לא כשר, איננו נפגע ונעלב ואף שמפסידים הפסד מרובה בני ישראל קדושים הם ומקבלים את ההוראה בסבר פנים יפות, בדיני ממונות לעומת זאת דייני הב"ד פוסקים "חייב אתה לשלם" או "צא תן לו", פסק דינם מופנה כלפי הגברא של הבע"ד עצמו שמורים לו שהוא חייב לשלם. הבע"ד שהפסק מחייבו מרגיש איפוא נעלב ע"י הב"ד וקוצף ומסתער עליהם אף עבור הפסד מועט.


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:34
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:34](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:34)

לפי"ז יתכן שמחלוקת הרמב"ם והתוס' תלויה בחקירה זו: האם הוראת היתר הנדרים דומה לשאר הוראות איסור והיתר שחלות בנוגע לחפצא ולא לגבי הגברא וכביאור מרן בית הלוי זצ"ל או"ד שונה הוראת היתר הנדרים שהיא חלה בנוגע לגברא המבקש את ההיתר. והנה אם ההוראה חלה בנוגע לגברא על השואל עצמו להופיע לפני החכם ואינו יכול לשלוח שאלתו ע"י שליח וכהרמב"ם. מאידך אם הוראת היתר נדרים דומה להוראות אחרות שבתורה ושייכת לחפצא בלבד אין הכרח שהשואל יבוא לפני הדיינים אלא ניתן להתיר נדר שנשאל עליו דרך שליח וכדעת התוספות.


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:35
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:35](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:35)

ב

הר"ן (ח: ד"ה ושמתא וכו') מביא מחלוקת בין הרמב"ן להרמב"ם בדין יחיד מומחה מתיר נדרים. לדעת הרמב"ן צריך המומחה להיות סמוך ולהרמב"ם די בחכם מומחה וסמיכה אינה מעכבת. דין הסמיכה מצינו בנוגע לחלות שם הוראה בכהת"כ כמבואר בסנהדרין (ה.) שעיקר חלות הסמיכה היא רשות להורות בדיני התורה. כשהסמוך מורה יש למעשיו שם הוראה, ואילו כשחכם שאינו סמוך מורה אין במעשיו חלות שם הוראה כי אם גילוי מילתא שכך דעתו בשאלה הבאה לפניו. בהתאם לכך רק חכם סמוך נעשה זקן ממרא (פ"ג ממרים הל"ד) כי הסמיכה נחוצה כדי שתיחשב הוראתו נגד הסנהדרין לחלות שם הוראה והמראתו תחייבנו. להרמב"ן התרת נדרים חלות הוראה היא ועקב כך סמיכה מן התורה מעכבת. מאידך אליבא דהרמב"ם אינה חלות הוראה כי אם הבעת דעת חכם בעלמא.¹

footnotes:
¹ ולפי"ז מסתבר ששליח פסול להתרת הנדרים אליבא דהרמב"ם לא משום שהוא דין וכביאור הראשון למעלה כי מכיון שאין הרמב"ם דורש סמיכה להתרת נדרים אינה חלות של דין. ויוצא שהביאור השני הוא הנכון - שהתרת נדרים שונה משאר הוראות איסור והיתר שבתורה שכן התרת הנדרים מתייחסת לגברא הנודר והשואל התרה ומשום כך צריך הוא עצמו להופיע לפני החכם. אמנם עכ"ז אינו מוכרח שהרי הרמב"ם פסק בפ"ב מסנהדרין (הל"י) שאחד דן דיני ממונות מן התורה ומפרש הכ"מ שם שדן אף בלי סמיכה, יוצא איפוא שלרמב"ם קיימת חלות של דין תורה אף בלי הוראת סמוך, ויתכן שגם בהתרת נדרים כן וכביאור הראשון. ברם הרמב"ם קבע בפ"ו מהל' שבועות (הל"ו) וז"ל הקרובים כשרים להתיר נדרים ושבועות ומתירין בלילה ומעומד שאין ההיתר הזה דין עכ"ל, הרי שאין בהיתר נדרים חלות דין והביאור השני הוא הנכון.


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:36
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:36](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:36)

ג

שלושה הדיוטות מתירים נדר. ויש להתבונן כשהשלושה חלוקים תרי כנגד חד האם חל הדין של רובו ככולו כבשאר ב"ד דעלמא או לא. ודומה שתלוי בהנ"ל שאם התרת נדרים חלות שם דין מתירים השלושה בתורת ב"ד ויחול דין רובו ככולו. לעומת זאת אם בהתרת נדרים ליכא חלות דין ואין השלושה מתירים בתורת ב"ד אלא פועלים כשלושה אנשים בעלמא מסתבר שלא יחול דין רובו ככולו וכולם חייבים להסכים להיתר. ונראה לומר לאור מה שהעלה הגר"ח זצ"ל שכשב"ד פוסק דין תורה תרי כנגד חד אין הדין נפסק ע"י השנים לבדם, שהרי קבע הרמב"ם ששנים שדנו אין דיניהם דין (פ"ב מהל' סנהדרין הל"י), אלא כל השלושה שבב"ד מצטרפים יחד ופסק הדין יוצא מפי הב"ד כולו, וביאר הגר"ח זצ"ל שדין "אחרי רבים להטות" בב"ד חל מטעם רובו ככולו, היינו שרוב קולות הדיינים מכריעים את כל הב"ד להורות כמוהם.¹ וכ"ז שייך בב"ד המהוה חפצא אחת, ורוב קובע את כל החפצא של הב"ד. ברם אם התרת נדרים אינה חלות דין ושלושה המתירים אינם חפצא של ב"ד כי אם שלושה אנשים בעלמא לא יתכן שיחול דין רובו ככולו מאחר שאינם מהווים חפצא אחת וזקוקים לכולם כדי להתיר את הנדר.²

footnotes:
¹ וכך ביאר את תירוצם של התוס' בב"ק (כז:) ד"ה קמ"ל ז"ל דהתם גבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו עכ"ל, שהוא מטעם רובו ככולו ולא מטעם ביטול ברוב כי א"א לדיין להבטל, עיי"ש. וע"ע בתומים בקיצור ת"כ סי' קכ"ג קכ"ד ובקונטרס הספיקות כלל ו' אות ב'.
² ראה רשימות שיעורים למס' סוכה דף כ"ו ועיין בתוס' מגילה דף כג ב ד"ה עשרה ובתוס' ערכין דף יט ב ד"ה או דילמא.


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:37
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:37](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:37)

ד

הרמב"ם בפ"ו מהל' שבועות (הל"ד) כתב וז"ל זה שנשבע הוא שיבא לפני החכם להתיר לו בין איש ובין אשה ואינו עושה שליח להשאל לו על נדרו. והבעל נעשה שליח לחרטת אשתו ומתירין לו וכו' ואינו נעשה שליח להתיר נדר לאשתו עכ"ל. והראב"ד הגיה וז"ל א"א פירוש שלא מדרך חרטה עכ"ל. פשטות דברי הראב"ד מורה שבא ליישב סתירה ברמב"ם שבתחילה העלה שבעל נעשה שליח לחרטת אשתו ואח"כ הוסיף שאינו נעשה שליח להתיר נדר לאשתו. וביאר הראב"ד שהבעל נעשה שליח רק כשהיתר החכם חל מדין חרטה, אבל אם יש לאשה פתח אין בעלה נעשה שלוחה לבוא לפני ב"ד ולבקש מהם התרה על נדרה. (ועיין שם בכ"מ ברדב"ז ובלחם משנה שדנו בישוב סתירת הרמב"ם). ועלינו להבין את נימוק הראב"ד שהבחין בין חרטה לפתח.


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:38
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:38](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:38)

והנה הרמב"ם כתב בפ"ו מהל' שבועות (הלי"ב) וז"ל אין פותחין בנולד כיצד נשבע שלא יהנה בפלוני ונעשה סופר העיר הואיל ולא ניחם על שבועתו אין פותחין לו בדבר זה, ואפילו אמר הוא מעצמו אילו הייתי יודע לא הייתי נשבע אין מתירין לו הואיל ועדיין לא ניחם אלא רצונו שלא יהנה לו ושלא יעשה זה סופר, אבל אם ניחם הוא מעצמו מפני הנולד ונהפכה דעתו מתירין לו עכ"ל. להרמב"ם אף יסוד המתיר בפתח הוא שניחם הנודר מעיקרו על נדרו כמו בחרטה. יוצא איפוא שלרמב"ם קיימת רק חלות דין התרת נדרים אחת והיינו היתר חרטה. אמנם הראב"ד (שם) מבחין בין שני דיני התרת חכם: א) פתח, ב) חרטה, וז"ל אין פותחין בו בנולד שאינו מצוי וכו' ודוקא בשאין באין לו מדרך חרטה שאינו מתחרט אלא מפני ענין שאינו יוצא לו כרצונו מפני הנדר ואומר לו אילו היית יודע שיקרה לך מקרה זו בנדרך היית נודר, בזה אנו אומרים אם המקרה ההוא מצוי מתירין לו, דכיון שהוא מצוי ואילו היה באותה שעה לא היה נודר רואין אותו המקרה כאילו היה בשעת הנדר ולא ידע אותו הנודר שנעשה הנדר בטעות, אבל כשהוא בא מדרך חרטה אין כאן לדקדק שהרי הוא עוקרו מעיקרו שהוא אומר כעס היה בלבי או עצבות באותה שעה ועכשיו עבר ממני ונתרציתי ואני מתחרט על אותו הכעס וכו' עכ"ל. שיטת הראב"ד תואמת את דעת הרמב"ן (המבוארת בשיעורים לשבועות דף כח. ד"ה בענין שאלת חכם אות ג' ועיין בר"ן לקמן דף כז.) שפתח חל כמתיר מדין טעות ואילו חרטה חל מדין מתיר מיוחד. ונראה איפוא שלפי הראב"ד אין צורך בפתח שיתחרט מעיקרו אך דרוש שהנדר טעות, לעומת זאת, בחרטה חייב להתחרט מעיקרו. מאידך להרמב"ם בכל אופן אין מתירים לו אא"כ יתחרט מעיקרו על נדרו. (ודומה שלרמב"ם יש בחרטה מעיקרא מעין חרטת החוטא השב בתשובה, המתחרט מנדרו כאילו מתבייש וניחם על מה שעשה. משום כך אף מתיישב המנהג בליל יוה"כ לומר בראשונה את תפלת "כל נדרי" המהוה בעיקרה התרת נדרים כדי לגלות את כחה של חרטה, ועי"כ לזכות איפוא לחרטה ולתשובה שלמה – עיקר מצות היום הקדוש, ואכמ"ל)


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:39
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:39](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:39)

לאור זה יתכן שהתרת נדר מדין פתח – דהיינו מדין טעות בדעת הנודר – מהוה חלות של דין שכן החכם פוסק שדעת הנודר בטעות. עקב כך אין בה שליחות ועל בעל הדין עצמו לבוא לפני מי שדן את דינו. מאידך בהיתר חרטה שהוא היתר מיוחד והפקעת דעת הנדר מעיקרא – כי הפלאת הנדר היתה תוצאה מכעס או עצבות – אין הכרח שהנודר בעצמו יופיע שהרי החכם מתיר את הנדר בלי שיחשב ההיתר כפסק דין ולפיכך שפיר חלה השליחות.


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:40
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:40](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:40)

ברם בהסבר זה נאמן הראב"ד לשיטתו, אך לא ניתן לפרש כך את הרמב"ם שכן לדעתו הרי קיים רק מתיר אחד של חרטה. ולכן מסתבר פירושם של שאר המפרשים (עיין בנושאי כליו). אולם ניתן לפרשו אף בדרכו של הראב"ד ולהבחין בין אם האשה כבר התחרטה ויכולה או למנות את בעלה כשלוחה לבוא ולבקש את ההתרה מב"ד לבין טרם התחרטה, וב"ד פותחין פתח כדי למצוא לה סיבה להתחרט (לפי שיטת הרמב"ם), אין הבעל נעשה שלוחה כי א"א לו להמציא חרטה בשבילה, ודו"ק.


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:41
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:41](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:41)

ה

כתב הרמב"ם בפי"ב מהל' נדרים (הלי"ד) וז"ל השוטה אינו מפר בין אב בין בעל. הקטן אין לו אישות לפיכך אינו מפר עכ"ל. ועולה התמיה, מכיון שפסק ששוטה אינו מפר כי מעשה הפרה זקוק לבן דעת, למה נימק שקטן אינו מפר משום שאין לו אישות – והרי אף קטן כשוטה שאינו בן דעת להפר. וע"כ שלדעת הרמב"ם מדין בן דעת גם מופלא סמוך לאיש שנדרו נדר היה ראוי להפרה אף שקטן הוא לשאר דיני התורה, לפיכך הוסיף הרמב"ם שהקטן אינו מפר משום שאין לו אישות כדי לכלול גם מופלא הסמוך לאיש.


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:42
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:42](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:42)

מבואר בגמ' נדרים (סט.) שנשאלין על ההיקם ואין נשאלין על ההפר, וכן פסק הרמב"ם בפי"ג נדרים (הל"כ). והר"ן (ד"ה בעי רבה) מסביר שהיקם כעין נדר ועקב כך נשאלים עליו משא"כ הפרה. אמנם כבר הוזכר למעלה שלפי הרמב"ם חלה הפרה מדין הפלאה וכפסקו בהפרה במופלא סמוך לאיש, ועולה איפוא השאלה כיצד יתבאר אליביה דין שאין נשאלין על הפרה, הלא מהראוי שישאלו עליה כמו שנשאלין על הפלאות אחרות.


###### Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:43
[Reshimot Shiurim on Nedarim 8b:43](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Nedarim/r/8b:43)

ונראה שדין שאלת חכם מרומז בקרא לא יחל דברו שהוא אינו מיחל ודרשו חז"ל אבל אחרים מחלין לו. וכתב הרמב"ם בפ"ו מהל' שבועות (הל"ב) וז"ל כך למדו ממשה רבינו מפי הקבלה שזה הכתוב לא יחל דברו שלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש בשאט נפש כענין שנא' וחללת את שם אלקיך, אבל אם ניחם וחזר בו חכם מתיר לו עכ"ל. יוצא ששאלת חכם שאישרה תורה מוגבלת להיתר הנדר ולשם כך נקראת שאלת חכם "היתר נדרים" במשנה ספ"ק דחגיגה. והנה אילו היו נשאלין על ההפרה, הרי לאחר שהחכם יפקיע את ההפרה יחזור הנדר הראשון לאיסורו, ויצטרך החכם לומר "אסור – אסור" ולא "מותר לך – מותר לך", ושאלה לחכם חייבת להיות דוקא להתיר ולא לאסור. (ועיין בשט"מ שם בנדרים סט.)