## Reshimot Shiurim on Sanhedrin Daf 31a

###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:1
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:1](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31a:1)

**גמ'. דתניא, אמר רבי שמעון בן אלעזר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שתי כיתי עדים שאחת אומרת מאתים ואחת אומרת מנה שיש בכלל מאתים מנה. על מה נחלקו על כת אחת שבית שמאי אומרים נחלקה עדותן ובית הלל אומרים יש בכלל מאתים מנה.**


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:2
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:2](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31a:2)

**יש** לעיין בביאור המחלוקת בין ב"ש לב"ה, ועיין ברש"י (ד"ה נחלקה עדותן) שפירש בסברת ב"ש וז"ל שכיון שהאחד שקרן שוב אין כאן עדות עכ"ל, ובסברת בית הלל פירש"י (בד"ה יש בכלל מאתים מנה) וז"ל שניהם מעידים על מנה ובאותו מנה אין מכחישין זה את זה עכ"ל. וצ"ב ביסוד פלוגתתם, דלכו"ע עדים דכת עדות אחת המכחישים זה את זה בטלה אותה העדות, ויל"ע מהו הביאור בשיטת בית הלל, דלכאורה אחד מהם ודאי משקר ואין כאן ב' עדים כשרים. וי"ל דמהגמ' בב"ק (דף עג.) מוכח דאין העד נפסל משום שמשקר אלא לאחר תוכ"ד מגמר הגדת העדות²⁵⁴, וא"כ בשעת הגדת העדות עדיין כשרין הן ולכן יש לצרף את עדותן לענין מנה. משא"כ ב"ש ס"ל דכיון דמחמת הגדה זו נפסלין הן לעדות אחרת חל הפסול דהכחשה בבת אחת עם ההגדה.²⁵⁵

footnotes:
²⁵⁴ וז"ל סוף סוף כי הדרי מתזמי אגניבה איגלאי מילתא דכי אסהדי אטביחה פסולין הם אמאי משלמין אטביחה, והלכתא שהעידו בב"א והוזמו עכ"ל. ופ' רש"י (בד"ה והלכתא) וז"ל דכיון דהעידו בב"א ליכא למימר בשעת עדות טביחה פסולין הוו ואפילו אי אמרינן למפרע נפסל דהא תוכ"ד הוא עכ"ל. ומוכח דהזמה אינה פוסלת למפרע אלא אחרי כדי דיבור של הגדת העדות.
²⁵⁵ ועוד י"ל דס"ל דנהי דפסול הגברא דעד זומם ועד מוכחש אינו חל אלא לאחר כדי דיבור אבל ביטול העדות חל מעצם שעת ההכחשה, ומשו"ה אין עדותן מצטרפות.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:3
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:3](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31a:3)

**ועוד** י"ל דבאירנו לעיל בשיעורים (דף כז.) דחלות הפסול דעד שקר לעדות אינו מחמת מעשה העבירה של הגדת עדות שקר אלא מחמת חלות שם עד מוכחש או עד זומם בגברא. ויש להביא ראייה דחלות שם עד זומם בגברא הוי הפוסל ולא מעשה העבירה דעדות שקר משיטת רבא (דף כז.) דס"ל דעד זומם מכאן ולהבא נפסל, ואם הפסול חל מחמת מעשה העבירה דעדות שקר והלאו דלא תענה אזי הו"ל ליפסל למפרע משעת הגדת העדות, ומוכח דיסוד הפסול הוי מחמת חלות השם של עד זומם בגברא שחל בגברא משעת ההזמה. וכמו"כ י"ל דיסוד הפסול בהכחשה הוא משום חלות שם עד מוכחש שחל בגברא דהוי "עד חמס". ולפי"ז נל"ב סברת בית הלל דאילו הפסול היה חל מחמת מעשה העבירה של הגדת עדות שקר אזי מסתבר לומר כב"ש דאחד מהן ודאי שקרן והעיד עדות שקר ופסול לעדות מחמת מעשה העבירה שהעיד בשקר, אולם בית הלל ס"ל דיסוד הפסול חל מחמת חלות שם עד מוכחש שחל בגברא, ומכיון דא' העיד שחייב מאתים והשני העיד שחייב מנה י"ל דליכא חלות שם עד מוכחש בגברא, די"ל דאפילו אם העד שהעיד שחייב מנה משקר דבאמת הנידון חייב מאתים וכדאמר העד השני ועבר העד הזה על הלאו דעדות שקר, מ"מ לא חל בו חלות שם עד מוכחש בגברא, דמכיון שהוא העיד בפירוש רק על מנה ועל מה שהעיד בפירוש ליכא הכחשה דהעד השני העיד שחייב מאתים ובכלל מאתים מנה, י"ל דאין הכחשה על עצם הגדתו ולא חל חלות שם עד מוכחש בגברא אלא א"כ יש הכחשה על עצם עדותו. ואע"פ דקיי"ל שמכלל הן אתה שומע לאו וא"כ מזה שהעיד שחייב מנה הוי כאילו הוא מעיד שלא הלווה מאתים, מ"מ מכיון שלא העיד בפירוש "מנה ולא מאתים" לא חל הכחשה על עצם עדותו של חיוב מנה, ולא חל בו חלות שם עד מוכחש, והוי עד כשר, ומשו"ה מצרפין עדותן על המנה. ואף אי נימא דזה שמעיד שחייב מאתים הוכחש ע"י עדותו של השני שהעיד שחייב רק מנה מ"מ יש לצרפן להעיד על מנה דמכיון שיש ספק איזה מהן מעיד אמת ואיזה משקר תלינן לקולא ומצרפין את עדותן, וכשיטת רב הונא (ב"ב דף לא:) דשני כתי עדים המכחישים זה את זה זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, ונראה דרב הונא סובר דכל א' מהעדים יכול להעיד בעדות אחרת ביחד עם אדם אחר משום שאין הפסול חל מחמת מעשה העבירה של הגדת עדות שקר אלא מחמת חלות שם עד מוכחש בגברא, ומכיון דיש ספק על כל אחד אם הוכחש או לא י"ל דלא חל עליו חלות שם עד מוכחש כלל והוי כשר לעדות, ומשו"ה מצטרף עם אחר להעיד בעדות אחרת. אבל א"א לצרף א' מכת זו וא' מכת זו ביחד בעדות אחרת דבודאי יש כאן עד מוכחש שפסול לעדות. אמנם באופן שמעיד א' מהכת ביחד עם אדם אחר בעדות אחרת דיש כאן רק ספק עד מוכחש, אזי לא נפסל לעדות כלל, דרק עד מוכחש בודאי פסול לעדות ולא ספק מוכחש. ולפי"ז י"ל דעל העד שהעיד מנה לא חל חלות שם הכחשה כלל, ועל העד שהעיד מאתים חל רק ספק מוכחש ומשו"ה שניהם כשרין להעיד זה עם זה, דמדינא דרב הונא נלמד שעד א' שהוא ספק מוכחש כשר להעיד עם עד אחר, דספק הכחשה אינו מחיל חלות שם מוכחש בגברא, ועדיין הוי כשר לעדות. אמנם לפי"ז יוצא דבאופן שא' העיד בפירוש שחייב מנה ולא מאתים והשני אמר שהלוהו מאתים שאינן מצטרפין דיש כאן הכחשה על המנה השניה ויש הכחשה בעצם הגדת העדות, ואינן יכולים להעיד יחד דהוי תרתי דסתרי, וכל אחד חשוב עד מוכחש בודאי ופסול.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:4
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:4](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31a:4)

**ועיין** בחידושי הר"ן (דף ל: ד"ה והוי יודע) וז"ל והוי יודע דכי אמרינן במכחישין שמצרפין עדותן דוקא כשבעל הבית טוען כשיעור שני העדים, אבל כשטוען כשיעור העד האחד אין מצטרפין את עדותן, שהרי ביטל הבעל דין את דברי האחד וזה שכשטען הבעל דין שהוא חייב לו מנה הרי הוא כמי שהודה שאין חייב לו יותר והודאת בעל דין עדיף יותר ממאה עדים, ואף על גב דאמרינן לקמן בשני עדים המכחישין זה את זה זה אומר מנה וזה אומר מאתים דיש בכלל מאתים מנה דוקא בעדים הוא דאמרינן הכי אבל בבעל דין חזקה שהוא תובע כל מה שיש לו והרי הוא כמודה שאין עליו יותר והוא יכול לבטל העדות שהוא לזכותו, מה שאין כן בעד האחר שאינו יכול לבטל העדות שהוא לזכותו של תובע, וכו' זו היא שיטת הרמב"ן ז"ל שכתב ה"ר דוד ז"ל משמו עכ"ל. ומבואר דהרמב"ן סובר דבאופן שבעל הבית טוען שהלוה מנה ועד א' טוען שהלוהו מנה ועד א' אומר שהלוהו מאתים שאין מצרפין את העדים דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי וחזקה שאדם תובע את כל מה שיש לו וא"כ הבעל הבית מכחיש את העד שאומר שחייב מאתים והוי עד מוכחש ולכן אין מצרפין את העדות. ומבואר דחל הכחשה בנוגע לעד שטוען מאתים, אמנם מלשון הרמב"ן מבואר דבאופן שבעל הבית טוען מאתים מצרפין את עדותן, וצ"ב דלמה לא נימא דכשטוען בעה"ב מאתים הריהו מכחיש את העד שאמר דחייב מנה, והוי עד מוכחש ולא יצטרף לעד השני דמאתים. וי"ל דהרמב"ן סובר דבאופן שבעה"ב מודה שהלוה רק מנה חלה הכחשה לגבי העד שאמר מאתים דיש הכחשה בגוף העדות שהעיד עליו בפירוש, מ"מ באופן שטען בעה"ב מאתים ליכא חלות הכחשה להעד שאמר מנה, דאין הכחשה חלה אלא א"כ יש הכחשה בגוף הגדת העדות, ומכיון דבכלל מאתים מנה ליכא הכחשה על טענת העד שהלוה מנה, ואע"פ שמכלל הן אתה שומע לאו, וממשמעות דברי העד שאמר דחייב מנה משמע שחייב רק מנה ולא מאתים וא"כ להוי עד מוכחש דהבעה"ב טוען מאתים, מ"מ ליכא חלות הכחשה בעצם העדות, ולא חל בעד שהעיד מנה חלות שם עד מוכחש, ושפיר מצטרף לעד השני בנוגע למנה, וכדברינו לעיל.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:5
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:5](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31a:5)

**ועיין** בהמשך דברי הר"ן (שם) שכתב בשם הראב"ד וז"ל והראב"ד ז"ל כתב בתשובה שהכחשת העדים עצמן והכחשת התובע עם העדים כולן שווין שבכולן אם הוכחשו בבדיקות שהוא דבר שאינו בקיום הממון ליכא הכחשה וכן כשזה אומר מנה וזה אומר מאתים בכולן יש בכלל מאתים מנה עכ"ל. ומבואר דהראב"ד חולק על הרמב"ן וס"ל דאף באופן שהתובע טוען שחייב לו מנה העדים מצטרפין, ודלא כהרמב"ן שסובר דבטוען מנה הריהו מכחיש את העד שאמר מאתים וא"א לצרף את העדים. ונראה לבאר דהראב"ד סובר דזה שטוען בעה"ב מנה לא הוי הכחשה להעד שאמר מאתים דיתכן שעכשיו הבעה"ב תובע מנה ואח"כ יתבע עוד מנה, ולכן לא הוי הכחשה להעד שאמר מאתים. דהראב"ד לא ס"ל כהרמב"ן דאדם תובע כל מה שיש לו. ועוד י"ל דאע"פ שיש כאן הכחשה מ"מ הראב"ד סובר שאין העדים נפסלין אלא לאחר תוכ"ד של הגדת העדות, ובשעת ההגדה כשרין הן ולכן שפיר מצרפין את עדותן, (וכדביארנו לעיל בשיטת בית הלל).


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:6
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:6](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31a:6)

**תוס' ד"ה שבית שמאי אומרים נחלקה עדותן. וז"ל ואם תאמר כיון דבכת אחת בית שמאי אומרים נחלקה עדותן אם כן בשתי כיתי עדים ה"ל נמצא אחד מהן קרוב או פסול ויש לומר דהיינו דווקא כשהפסול ידוע, אי נמי כמ"ד תתקיים העדות בשאר אי נמי לא אמרינן נמצא אחד מהם קרוב או פסול אלא בבאו בבת אחת תוך כדי דיבור דאז חשיבי עדות אחת והכא שבאו שני כיתי עדים זו אחר זו ועי"ל דכי אמר נמצא אחד מהם קרוב או פסול ה"מ כי מסייעי אהדדי אבל הכא דמכחשי אהדדי לא עכ"ל.**


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:7
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:7](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31a:7)

**ובביאור** התירוץ הראשון "דהיינו דוקא כשהפסול ידוע" נראה דהתוס' נתכוונו לשיטת הרי"ף (שו"ת הרי"ף סימן קס"ז, ומובא ברא"ש למכות סימן י"א ובשו"ע חו"מ סימן ל"ו סעיף ב' בשם יש אומרים) דלא אמרינן נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אלא באופן שהעד הכשר יודע שהעד השני שמעיד עמו הוא פסול, אבל אם אינו יודע שהשני פסול עדות שאר הכת כשרה, ושיטתו צ"ב.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:8
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:8](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31a:8)

**ונראה** דהרי"ף סובר דחל דין נמצא א' מהן קרוב פסול עדותן בטלה רק באופן שהעד הכשר עבר על הלאו של "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס". ועיין בלשון המשנה מכות (דף ה:) "א"כ ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה וכו'", ומשמע דיש איסור להעיד ביחד עם עד פסול, וכן מבואר מהגמ' בשבועות (דף ל:) "וכן עד שיודע בחבירו שהוא גזלן מנין שלא יצטרף עמו ת"ל מדבר שקר תרחק", אמנם מהגמ' משמע דהאיסור הוא משום מדבר שקר תרחק. אולם עיין ברמב"ם (פ"י מהל' עדות ה"א) שאסור להעיד יחד עם עד שקר משום דכתיב "אל תשת ידך עם רשע". וי"ל דהרי"ף סובר דדוקא באופן שיודע שחבירו פסול ומצטרף עמו להעיד אזי עבר על איסור ד"אל תשת ידך עם רשע" וחל דין דנמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה, אולם אם אינו יודע שהוא עד פסול אזי לא עבר על האיסור דאל תשת ידך עם רשע ולא חל הדין דנמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה.²⁵⁶

footnotes:
²⁵⁶ והקשה הרה"ג ר' אבא ברונשפיגל זצ"ל דיל"ע בזה דלכאורה הדין דנמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה חל בכל פסולי עדות ואילו הלאו דאל תשת ידך עם רשע חל דוקא בעד שנפסל משום רשע ולא בשאר פסולין, וכדמשמע מלשון הרמב"ם פ"י מהל' עדות ה"א וז"ל עד כשר שהוא יודע בעדות לחבירו וידע שהעד השני עמו עד שקר שאסור לו להעיד שנא' אל תשת ידך עם רשע עכ"ל, וצ"ע.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:9
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:9](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31a:9)

**תוס' ד"ה שבית שמאי אומרים נחלקה עדותן. בא"ד. אי נמי לא אמרינן נמצא אחד מהם קרוב או פסול אלא בבאו בבת אחת תוך כדי דיבור דאז חשיבי עדות אחת והכא שבאו שני כיתי עדים זו אחר זו.**


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:10
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:10](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31a:10)

**ונראה** לבאר דברי התוס' בב' אופנים: א) עיין בתוס' לעיל (דף ט. ד"ה בזמן, ובתוס' במס' מכות דף ו. ד"ה אמר רבא) דלא בעינן שיעידו בתוך כדי דיבור ליפסל מדין נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה. וי"ל דתוס' שם ס"ל דיסוד הדין דנמצא א' מהן קרוב או פסול הוי פסול ראייה, והא דבעינן שיעידו הוא רק כדי שיחול בהם חלות שם עד המעיד, אבל מכיון שחל עליהן חלות שם עד המעיד הן נפסלין למפרע משעת הראייה. ואילו תוס' בסוגיין חולק ע"ז וסובר דהפסול דנמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה הוי פסול בהגדה - דנפסלה הגדת העדות של העד הכשר, ולכן בעינן שיעידו בתוכ"ד. ולכאורה יש נפ"מ בזה לענין אם יכולים העדים הכשרים להעיד אח"כ בב"ד אחר, דלפי תוס' לעיל (בדף ט.) דחל עליהן כבר חלות שם עד המעיד ונפסלין למפרע משעת הראייה משום שנצטרפו לפסולין אזי י"ל דהעדים הכשרים תו אינן יכולין להעיד אח"כ בב"ד אחר על ראייה זו דנפסלו משעת הראייה. משא"כ לפי תוס' בסוגיין י"ל דחל פסול רק לגבי ההגדה שבב"ד הראשון, אבל מ"מ העדים הכשרים עדיין יכולים להעיד אח"כ בב"ד אחר. ולכאורה יש עוד נפ"מ היכא שמעידים על הודאה אחר הודאה או על הלואה אחר הלואה, דלא היתה ראייה אחת אלא ב' ראיות ואינם מצורפין מחמת שראו ביחד אלא מחמת שהעידו בתוכ"ד, דלפי תוס' בסוגיין יפסלו מחמת שהעידו בתוכ"ד של הפסולים דחל פסול בהגדה. משא"כ לפי תוס' לעיל (בדף ט.) דיסוד הפסול חל בראייה י"ל דלא יפסלו דמאחר שלא היה צירוף ביניהם בשעת הראייה דהיו שתי ראיות ולא ראו ביחד את המעשה אינן מצטרפין ולכן אע"פ שהעידו ביחד עם הפסולין ראיית הכשרים אינה מתבטלת למפרע.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:11
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:11](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31a:11)

**ועוד** יתכן לבאר דברי התוס' בסוגיין דלא נחלקו על תוס' לעיל (בדף ט. ד"ה בזמן, ובמכות דף ו. ד"ה אמר רבא) ותרווייהו ס"ל דהפסול חל בראייה, אלא דתוס' בסוגיין ס"ל דאע"פ שנמצא א' מהן קרוב או פסול הוי פסול בראייה כלומר שנפסלת ראייה הכשרים מ"מ יש דין דרק אם העדים מעידים הן בבת אחת (בתוכ"ד) אזי חל צירוף ביניהן דהויין כת אחת, וחל בכת דין דנמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה. והא דבעינן שיעידו בתוכ"ד אינו משום דחל הפסול בהגדה אלא משום דחל צירוף ביניהן שיהיו כת אחת רק באופן שהעידו בתוכ"ד. משא"כ אליבא דתוס' (בדף ט. ובמכות) חל צירוף ביניהן להיות כת אחת של עדות ע"י זה שראו בבת אחת, והא דבעינן שיעידו בב"ד הוא רק כדי שיחול עליהן חלות שם עד המעיד דאזי יפסלו למפרע מדין נמצא א' מהן קרוב או פסול משעת הראייה. ולפי"ז י"ל דאף אליבא דתוס' דידן אינן יכולין העדים הכשרים להעיד בב"ד אחר, דאם העידו בתוכ"ד בב"ד הראשון חל עליהם דין כת אחת ונפסלו למפרע משעת הראייה, ולכן העדים הכשרים אינן יכולין להעיד אח"כ בב"ד אחר. וכמו"כ י"ל בהודאה אחר הודאה או הלואה אחר הלואה דאע"פ שהעידו בתוכ"ד אינן נפסלין דהפסול חל למפרע משעת הראייה ומכיון שהיו כאן ב' ראיות אינן נפסלין.²⁵⁷

footnotes:
²⁵⁷ ויתכן נ"מ בעדות ראייה לקיום הדבר בדבר שבערוה שאינם מעידים בב"ד אם חל בהם דין נמצא א' מהן קרוב או פסול כולן בטלין.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:12
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:12](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31a:12)

**והנה** עיין בש"ך (חו"מ סימן ל"ו ס"ק ו') שהביא שיטת הרמ"ה (שמובא בטור חו"מ סימן ל"ו) דאפילו אם לא ראו ביחד את המעשה אלא שהעידו עליו ביחד בב"ד חל דין דנמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה. ונראה דהרמ"ה סובר דנמצא א' מהן קרוב או פסול הוא פסול בהגדה ולא פסול ראייה. אמנם יל"ע מהו החידוש בשיטת הרמ"ה והרי לכאורה מוכח לומר דדין נמצא א' מהן קרוב או פסול הוא דין בהגדה ולא בראייה, וכדחזינן מהמשנה במכות (דף ה:) דאם נמצא א' מהם עד זומם עדותן בטלה, ולכאורה מוכח דהפסול הוי בהגדה, דהרי אם הוזמו הרי נתברר שלא היתה כאן ראייה כלל, ועל כרחך דהפסול חל בהגדה וחל צירוף ביניהם משום שהעידו בתוכ"ד.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:13
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:13](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31a:13)

**אמנם** עיין במשנה שם (דף ו:) "היו שנים רואים אותו מחלון זה ושנים רואין אותו מחלון זה וכו' בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו עדות אחת ואם לאו הרי אלו שתי עדיות לפיכך אם נמצא אחת מהן זוממת הוא והן נהרגין והשניה פטורה", והקשה השאג"א (בס' גבורות ארי מכות דף ו. ד"ה בזמן) דמשמע דבציור שראו אלו את אלו אם הוזמו שני עדים אין הנידון נהרג ואין העדים נהרגין, דלגבי הנידון קיי"ל דנמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה והעדים שהוזמו אינן נהרגין שהרי לא הוזמו כולן, וצ"ע דהרי אם הוזמו הרי נתברר שלא היתה כאן ראייה כלל ומה שהעידו שראו את המעשה ואת העדים מחלון השני אינו אמת דלא ראו כלל את המעשה וא"כ ליכא צירוף לעדים השנים ואמאי אין העדים שהוזמו נהרגין. ומשמע דחל צירוף ע"י ההגדה בתוכ"ד. וי"ל דבעדים זוממים ב"ד דנים את העדים כפי מה שהם אומרים שראו, ומכיון שהן העידו שראו את העדים השניים אנו דנים אותם ככת אחת וחל דין נמצא א' מהן קרוב או פסול לבטל את העדות²⁵⁸. ונראה דמשו"ה אין ראייה לשיטת הרמ"ה מהמשנה במכות (דף ה:) דהתם חל דין דנחשב כאילו היה כאן ראייה ונפסלין מחמת הך ראייה. אמנם יתכן לומר דהא דאמרינן דנחשב כאילו הם ראו ממש היינו רק לענין צירוף הכת לדון אותם ככת אחת על פי מה שהם אמרו שראו את העדים בשעת המעשה אבל עצם הפסול חל בהגדה, ומהמשנה במכות מוכח דחל פסול בהגדה בלי ראייה כלל, דהרי מיירי שהוזמו ולא היתה ראייה ונפסלו מחמת הגדתם. ולפי"ז י"ל דלכו"ע חל פסול דנמצא א' מהן קרוב או פסול בהגדה והמחלוקת בין תוס' (בדף ט.) ובמכות (דף ו.) לבין תוס' שלפנינו הוא האם חל ג"כ פסול בראייה בנוסף לפסול בהגדה או לא.

footnotes:
²⁵⁸ ועיין בקצות החושן סימן ל"ו ס"ק ד'.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:14
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:14](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31a:14)

**תוס' ד"ה שבית שמאי אומרים נחלקה עדותן. בא"ד. ועוד י"ל דכי אמר נמצא אחד קרוב או פסול ה"מ כי מסייעי אהדדי אבל הכא דמכחשי אהדדי לא.**


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:15
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:15](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31a:15)

**ובפשטות** נראה לבאר דברי התוס' דמכיון דמכחשי אהדדי אינן מצטרפין לכת אחת, ולכן לא חל בהם דין נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה. ויש להעיר דלכאורה הך תירוץ נמי סובר דנמצא א' מהן קרוב או פסול תלוי בהגדה, ולכן אם מכחשי אהדדי לא חל דין נמצא א' מהן קרוב או פסול לבטל את עדותן דמכיון דמכחישין זה את זה אין צירוף ביניהם מחמת ההגדה. אולם אי נימא כדברי התוס' במכות דדין נמצא א' מהן קרוב או פסול הוי פסול בראייה והא דבעינן שיעידו הוא רק כדי שיחול בהם שם עד המעיד, אולם חל צירוף בינהם להיות כת אחת ע"י הראייה א"כ י"ל דאף אם מכחישים זה את זה חל דין דנמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה. ועל כרחך דתוס' כאן ס"ל דלא כתוס' לעיל (בדף ט.) ובמכות (דף ו.), וס"ל דנמצא א' מהן קרוב או פסול הוי פסול בהגדה, או דהוי פסול ראייה אלא דההגדה מצרפתם לכת אחת, ומכיון שמכחישים זה את זה א"א לצרפם לכת אחת ולא חל דין נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:16
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:16](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31a:16)

**משנה. אמר לו כל ראיות שיש לך הבא מיכן עד שלשים יום, מצא בתוך שלשים יום סותר, לאחר שלשים יום אינו סותר. אמר רבן שמעון בן גמליאל מה יעשה זה שלא מצא בתוך שלשים, ומצא לאחר שלשים.**


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:17
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:17](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31a:17)

**ונראה** לבאר דחכמים סוברים שאם לא הביא ראייה תוך ל' יום שוב אינו יכול להביא ראייה לאחר ל' יום דחל הודאת בעל דין שראייה שיביא לאחר ל' יום אינה ראייה אלא שקר. ואילו רשב"ג סובר שיש לו אמתלא שיכול לטעון שלא מצא ראייה תוך הזמן. ועיין בגמ' לקמן (דף לא:) דחכמים מודו שאם היו העדים במדינת הים מביא ראייה אף לאחר ל' יום, ומוכח דגם לחכמים כשיש לו אמתלא יכול להביא ראייה לאחר ל' יום, והא דנחלקו עם רשב"ג היינו באופן שהיו העדים או הראייה באותה מדינה, וחולקים אי איכא בכה"ג אמתלא או לא.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:18
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:18](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31a:18)

**ונראה** דאע"פ דקיי"ל דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כשיש אמתלא יכול בעל דין לחזור בו מהודאתו, בדומה לעד א' באיסורין, משא"כ בעדות בב"ד קיי"ל דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואינו יכול לחזור בו מעדותו אפילו ע"י אמתלא.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:19
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:19](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31a:19)

**תוס' ד"ה חייביה רב נחמן. וז"ל ומהאי טעמא נמי אף על גב דבעלמא אין מקבלים עדים אלא בפני בעל דין גבי קטן מקבלין עכ"ל.**


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:20
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:20](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31a:20)

**עיין** בסוגיית הגמ' ב"ק (דף קיב.- קיב:) "בר חמוה דרבי ירמיה טרק גלי באפיה דרבי ירמיה, אתא לקמיה דרבי אבין, אמר שלו הוא תובע. א"ל והא מייתינא סהדי דאחזקי ביה בחיי דאבוה, א"ל וכי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, ולא והא קתני בין גדולים בין קטנים חייבין א"ל הרי מחלוקת סומכוס בצידך. אמר איכפל כולי עלמא וקאי כסומכוס לאפקוען לדידי. אדהכי איגלגל מילתא אתא ומטא לקמיה דרבי אבהו, אמר לא שמיע לכו הא דרב יוסף בר חמא א"ר אושעיא דאמר רב יוסף בר חמא אמר רבי אושעיא תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה של חבירו ואמר שלי הוא, אין אומרים נמתין עד שיגדיל, אלא מוציאין מידו מיד, ולכשיגדיל יביא עדים ונראה, מי דמי התם הוא דמפקינן מיניה דלא קיימא ליה אחזקה דאבוה, אבל היכא דאית ליה חזקה דאבוה לא". ומבואר מהמעשה דר' ירמיה דהא דאין מקבלין עדות בקטן משום דהוי שלא בפני בעל דין היינו דוקא להוציא ממנו, ומיירי התם דיש לקטן חזקת מרא קמא דמשו"ה הו"ל הקטן מוחזק בקרקע, ואין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין (הקטן) להוציא ממנו. אמנם נראה דבאופן שיש לאחר חזקת מרא קמא אזי מקבלין העדות להוציא מידי הקטן שתפס הקרקע. וכן מבואר מדברי הר"י מגא"ש (מובא בשיטמ"ק שם) וז"ל אירע מעשה לפני הר"ר יוסף הלוי ז"ל אבן מיגש ודן אותו מהמאמר הזה, וזה שאנשי אלישאנה כששמעו מה שאמרו אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין ושהעדות על הקטן לא תקובל לפי שהיא כאלו היתה שלא בפני בעל דין היה כל אחד מהם כשהיה לו קרקע ויש עליו בו ערעור ויודע שיהיה נתבע עליו היה נותנו לבנו או לקטן שהיה קרובו כדי שישאר כפי מחשבתו ביד הקטן ולא ימצא בעל ריבו דרך להוציאו מידו בטענת היותו קטן ואין מעידין שלא בפני בעל דין וקטן כאלו לא היה שם. ועשה כיוצא בזה איש ידוע אבן באה"ן ונתן בית אחד שהיה עליו בו ערעור לקטן אחד וחשב שבזה יפטר מלטעון עליו בו, ובטל רבינו ז"ל זה ואמר שאין זו תקנה כללית ואין זה אלא אם היה הקרקע נודע ביד מי שהוא תחת ידו בידיעה שלמה אם מחמת ירושה או מתנה או בזולת זה בדרך מדרכי הקנין ונתן אותו הקרקע לקטן וקם עליו בו ערער אז נאמר ישאר תחת יד הקטן עד שיגדיל כמעשה דבר חמוה דרבי ירמיה דטרק גלא באפיה דרבי ירמיה שהיה הקרקע ידוע לבר חמוה דרבי ירמיה והוה קטן ורבי ירמיה היה לו טענה עליו שאין ראוי להוציאו מידו ולא לקבל עדות עליו עד שיגדיל, אבל קרקע שאין לקטן בו שום דבר כלל ולא למורישיו ולא לנותנו לו אין לקטן לבטל מעליו טענה, ודברים אלא מוציאין אותו מתחת ידו ויעידו עליו וידונו בו עליו ועל הקטן ויוציאו הקרקע מידו. וכן דן רבינו ז"ל ולא הועילה המתנה שנתן אבן באה"ן הנזכר כלום ושב לטעון עם בעל דינו חגי ולשבת עמו בדין ונסתלק הקטן והביא עדיו חגי וקבלו עדותו, ולקח השליש מהבית מחמת שבעליו הראשונים נתנוהו לאבי חגי זה מתנה גמורה, ואם היה שאבן באה"ן הנזכר היה יורש או שהיה השליש הנזכר ידוע לו מחמת קנין אמתי מצד ירושה או מתנה אז היתה המתנה שנתן אותו לקטן מתנה אבל אבן באה"ן הנזכר אינו יורש ולא היתה לו קורבה שיבוא לו ממנה ירושה זו ואם כן מה שהחזיק בבית היה גזלן ולא תועיל מתנתו לקטן ונשאר הקרקע ברשות חגי הנזכר מצד שנית לאביו וכשנתקיימה בידו המתנה הורידו בו אותו שהיה עליו חוב וקם לו הבית עכ"ל. ומבואר מדברי הר"י מגא"ש דמקבלין עדות שלא בפני הקטן להחזיק לקטן אבל לא להוציא מאחר, וכן מבואר ברמב"ם פי"ב מהל' מלוה ולוה (ה"ו – ה"ז).


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:21
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:21](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31a:21)

**ועיין** בכס"מ (פ"ג מהל' עדות הי"א) שנסתפק בדין קבלת עדות שלא בפני בעל דין להחזיק, וכגון באופן שהלוה רוצה להביא עדים שפרע שלא בפני המלוה האם מקבלין את העדות או לא, בדומה לקטן דמקבלין עדות בפני קטן להחזיק, וכתב הכס"מ שאין לדבר הכרע בדברי הרמב"ם. ויל"ע מ"ש קבלת עדות להחזיק שלא בפני בעל דין מקבלת עדות בקטן, דבקטן מקבלין עדות להחזיק (אע"פ דנחשב לקבלת עדות שלא בפני בעל דין) ולא להוציא, משא"כ בגדול שלא בפניו נסתפק הכס"מ אם חלה קבלת עדות להחזיק, וצ"ב מהו יסוד ספקו של הכס"מ.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:22
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:22](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31a:22)

**ונראה** דיש לעיין ביסוד החילוק שמקבלין עדות בקטן שלא בפניו להחזיק אבל לא להוציא, ומוכח דהדין שאין מקבלין עדות שלא בפני קטן אינה הלכה דלא חלה חלות קבלת עדות שלא בפני קטן, דלפי"ז אין שום סברא לחלק בין עדות להוציא ועדות להחזיק, דאין לומר דמועיל קבלת עדות בפני קטן להחזיק אם יש דין בעצם סדר קבלת עדות דחלה קבלת עדות רק בפני בעל דין, דאזי אין לחלק בין עדות להוציא ועדות להחזיק, דאין חילוק בין הנאמנות בעדות להוציא לנאמנות בעדות להחזיק. וצ"ל דיסוד הדין הוא דחל זכות מיוחדת לנתבע שאין ב"ד יכולים לדון עפ"י עדות זו שנאמרה שלא בפני בעל דין להוציא ממנו ממון. וזוהי הלכה מסוימת בב"ד שאינן יכולין לדון עפ"י עדות שנאמרה שלא בפני בעל דין להוציא ממון.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:23
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:23](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31a:23)

**והנה** עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' עדות הי"א) שכתב וז"ל גם בדיני ממונות אין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין וכו' עכ"ל, וצ"ב במש"כ "גם בדיני ממונות אין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין" דלמה לא כתב בפשיטות "אין מקבלין עדות בדיני ממונות שלא בפני בעל דין", ומהי כוונתו "גם בד"מ אין מקבלין וכו'". ונראה דהא דקיי"ל אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין נלמד בגמ' לעיל (יט.) מינאי המלך דכתיב "והועד בבעליו" יבוא בעל השור ויעמוד על שורו, ודין שור הנסקל שוה לדיני נפשות דעלמא. והנה בדיני נפשות יש עוד הלכה שאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו, וכמש"כ הרמב"ם (פי"ד מהל' סנהדרין ה"ז). ונראה דמ"והועד בבעליו" נלמד נמי דין זה שאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו, ד"והועד בבעליו" אינו רק דין דוקא בקבלת עדות בלבד דבעינן קבלת עדות בפני בעל דין אלא דנלמד שכל המשא ומתן והגמר דין של נפשות צריך להיות בפני בעל דין. אמנם נראה דיסוד הדין שאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו אינו משום דיש זכות לנתחייב שיגמרו את הדין בפניו כדי שיוכל לטעון נגד העדים להרתיע אותם שלא יעידו שקר, בדומה למה שביארנו ביסוד הדין שאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין להוציא ממנו ממון - דזוהי הלכה מיוחדת דיש זכות לנתבע שב"ד לא יקבלו עדות כנגדו אלא בפניו כדי שיוכל לטעון נגד העדים, דהרי בדיני נפשות קיי"ל דב"ד טענינן ליה כל מה שהיה יכול לטעון וא"צ שיהיה בעל דין בפנינו כדי לטעון בשבילו. ועוד ראייה דאין דין זה משום דיש זכות לנתבע לטעון, דקיי"ל דב"ד צריכין לגמור דין שור הנסקל בפני השור (ב"ק מח. וברמב"ם פי"א מהל' נזקי ממון ה"י), ופשיטא דבשור אין הטעם שגומרין דינו בפניו כדי שיוכל לטעון, ועל כרחך צ"ל דבדיני נפשות חל גזה"כ ודין בפני עצמו שאין גומרין את הדין אלא בפני בעל דין. וכן מוכח מהא דקיי"ל (לקמן עט.) דרוצח שנתערב באחרים כולן פטורין משום שאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו, ומבואר דחל דין מסוים שב"ד צריכים לדעת בדיוק מי הוא הבעל דין העומד לפניהם בדין כדי לגמור עליו את הדין, ואם הטעם דבעינן שיגמר הדין בפניו הוא משום שיוכל בעל הדין לטעון י"ל דכשנתערב באחרים שפיר מיקרי בפני בעל דין ולמה אין ב"ד יכולין לגמור את הדין, ועל כרחך מוכח מכאן דבדיני נפשות חל גזה"כ דאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו, ואם אין ב"ד מכירין את הבעל דין לא מיקרי בפניו.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:24
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:24](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31a:24)

**ולפי"ז** נראה לבאר את ספקו של הכס"מ, דמסתפק בגדר הדין ד"והועד בבעליו" דאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין, אם נאמר הך גזה"כ רק בדיני נפשות בלבד או גם בדיני ממונות. דיתכן דזוהי גזה"כ מסוימת בדיני נפשות בלבד דיש חסרון בעצם קבלת העדות אי נתקבלה העדות שלא בפני בעל דין, משא"כ בדיני ממונות אין זה כי אם זכות שלא לקבל עדות להוציא ממון אלא בפני בעל דין. ויש להביא ראייה לחילוק זה דבנפשות קיי"ל דעדות בפני השור עצמו חשיב עדות בפני בעל דין, ואילו בממונות אף עדות שבפני הקטן עצמו חשיב שלא בפניו, וצ"ב מ"ש קטן משור. וי"ל דבנפשות חל דין בעצם קבלת העדות דבעינן עדות בפני בעל דין, ומשו"ה בעינן להעיד בפני השור. ואע"פ שהשור לאו בר טענה הוא, כי הדין של בפניו אינו זכות טענה אלא הלכה בפנ"ע דמעיד בפני בעל דין. משא"כ בדיני ממונות דהוי זכות לבעל הדין שלא יעידו אלא בפניו כדי שיוכל לטעון לעצמו, וזכות זו חלה לקטן כשבאין להוציא ממנו ממון. ולפי"ז י"ל דזוהי כוונת הרמב"ם במש"כ "גם בדיני ממונות אין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין", כלומר דבדיני ממונות חל דין זכות לנתבע שאין לקבל עדות שלא בפני בעל דין, משא"כ בדיני נפשות זוהי הלכה בעצם קבלת העדות, דאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ואין זה דין זכות בעלמא כבדיני ממונות. ונראה דהטעם דליכא בדיני ממונות דין שאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו הוא משום דבדיני ממונות ליכא חלות שם גמר דין כמו בנפשות, אלא הויא פסק דין והוראה בעלמא (ועיין לעיל בשיעורים לדף ב: ד"ה תוס' דברי הכל). ולפי"ז גם בגדול חל בדיני ממונות החילוק בין להוציא ובין להחזיק בעדות שלא בפניו. וכל זה הוא לפי הצד הראשון בספקו של הכס"מ.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:25
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:25](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31a:25)

**ולפי** הצד השני דחל דין "והועד בבעליו" אף בדיני ממונות והא דמקבלין עדות בקטן להחזיק אע"פ דלכאורה הוי קבלת עדות שלא בפני בעל דין, י"ל דהיינו משום דהקטן עצמו הוי בב"ד בפועל ולא גרע משור, ושפיר מיקרי "והועד בבעליו" כשהבע"ד דהיינו הקטן נמצא בב"ד. אך בדיני ממונות יש גם הלכה שניה דהיינו זכות שלא להוציא ממון מהנתבע שלא בפניו משום שא"א לו לטעון טענותיו וזכות זו חלה גם לקטן שאינו יכול לטעון טענותיו כל זמן דהוי קטן. ומשו"ה א"א לקבל עדות להוציא ממון מהקטן משום הזכות שיש לו. ולפי"ז מבואר דהא דבדיני ממונות יש זכות לבעל דין שאין לקבל עדות שלא בפניו היינו רק באופן שהעדות היא להוציא ממנו ממון אבל להחזיק בידי אחר שפיר מקבלין עדות שלא בפניו, ומשו"ה מועיל קבלת עדות בפני קטן להחזיק. ולפי הצד הזה יוצא דבדיני ממונות יש ב' דינים: א) דין דעצם קבלת העדות צריכה להיות בפני בעל דין מגזה"כ דוהועד בבעליו בדומה לדיני נפשות, ב) דין זכות לנתבע שאין ב"ד יכולין לקבל עדות שלא בפניו להוציא ממנו ממון. ומשו"ה אם הקטן נמצא בב"ד מקבלין עדות עליו להחזיק אבל לא להוציא. והכס"מ נסתפק האם הדין ד"והועד בבעליו" חל אף בדיני ממונות דאם יש גם בדיני ממונות גזה"כ דעצם קבלת עדות צריכה להיות בפני בעל דין, אזי בגדול שלא בפניו אין לחלק בין עדות להוציא או להחזיק ואינו מועיל עדות להחזיק לבעל דין גדול שלא בפניו, כי במציאות אינו בב"ד וחסר דין והועד בבעליו דהיינו בפניו ממש במציאות כמו שיש בשור. ואף דמעידים על קטן להחזיק היינו באופן שיעמוד הקטן בב"ד כדי שיהיה בפניו במציאות דלא גרע משור. משא"כ אם הגזה"כ ד"והועד בבעליו" חל רק בדיני נפשות ובדיני ממונות חל רק זכות לנתבע אזי יש לחלק בין עדות להוציא ועדות להחזיק, ואף בגדול מועיל עדות שלא בפניו להחזיק הממון לאדם אחר שיש לו חזקת ממון.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:26
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:26](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31a:26)

**ולכאורה** נפ"מ בזה באופן שהבעל דין חולה או שהעדים מבקשים לילך למדינת הים, דכתב הרמב"ם (פ"ג מהל' עדות הי"א) וז"ל אם היה בעל דין חולה או שהיו העדים מבקשים לילך למדינת הים ושלחו לבעל דין ולא בא הרי אלו מקבלים עדים שלא בפניו עכ"ל. ולכאורה משמע דבדיני ממונות ליכא גזה"כ דעצם קבלת העדות אינה חלה אלא בפני בעל דין, דא"כ אמאי מועיל שלא בפניו באופנים אלה שבעל הדין חולה או שהעדים מבקשים לילך למדינת הים. ומוכח דיסוד הדין בדיני ממונות הוא חלות זכות לבעל דין שלא יעידו אלא בפניו, ובחולה או כשרוצים העדים לילך למדינת הים הריהו מפסיד את זכותו מדאורייתא. אמנם יש לדחות דבאמת אף בדיני ממונות חל דין בעצם חלות קבלת עדות שצריך לקבל את העדות בפני בעל דין, והא דמועיל קבלת עדות שלא בפניו באופנים אלה הוא משום תקנה דרבנן בפנ"ע דחל מדין הפקר ב"ד הפקר.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:27
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:27](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31a:27)

**ולפי"ז** נראה לבאר דברי התוס' דבעלמא בדיני ממונות חלה הפקעה בקבלת עדות שלא בפני בעל דין דלא חלה קבלת עדות שלא בפני בעל דין. אמנם בקטן, הרי הקטן נמצא בגופו בב"ד ורק דעל פי דין הו"ל כשלא בפני בעל דין דאזי אין מקבלין עדות משום דיש זכות לבעל דין דאין לדון עפ"י קבלת עדות שנתקבלה שלא בפניו להוציא ממון, ומשו"ה בקטן מקבלין עדות להחזיק. אלא דצ"ע דמלשון הגמ' "ההוא ינוקא דתבעוהו לדינא וכו'" משמע דהעדות כאן היה להוציא, וצ"ע בדברי התוס'.²⁵⁹

footnotes:
²⁵⁹ וי"ל דתוס' התכוונו לדין אחר דהיתר שריבית אוכלת בהן ומתקנת רבנן נזקקין לגבות מנכסיהם.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:28
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:28](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31a:28)

**גמ'. ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה, אמרה ליה ידענא בהאי שטרא דפריע הוה, הימנה רב נחמן, אמר ליה רבא לרב נחמן כמאן כרבי, דאמר אותיות נקנות במסירה.**


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:29
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:29](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31a:29)

**ופרש"י** (בד"ה אותיות ניקנות במסירה) וז"ל המוכר שטר חוב לחבירו קנה החוב במסירת אותיות, ומילתיה דרבי בהמוכר את הספינה (בבא בתרא עו.) והכא נמי קנאתו, והוי כדידה, ונאמנת לומר פרוע עכ"ל. והנה יש לעיין בביאור הגמ' דלכאורה הדין דאותיות נקנות במסירה הוי הלכה לגבי הקנאת חוב ושעבודים באיזה קנינים אפשר להקנות חוב, ומאי שייאטה לדין נאמנות האשה ונאמנות שליש דמיירי בה בסוגיין. ועיין בסוגיא ב"ב (קסט:) "רשב"ג אומר הנותן מתנה לחבירו והחזיר לו השטר חזרה מתנתו, וחכמים אומרים מתנתו קיימת וכו' אלא אמר רבה באותיות נקנות במסירה קמיפלגי וכו' הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר דברי רבי רשב"ג אומר בחזקה, במאי קמפלגי כי אתא רב דמי אמר באותיות נקנות במסירה קמפלגי". ודברי הגמ' צ"ב דמה השייכות בין דין אותיות נקנות במסירה בשטר חוב לשטר קנין וקנין שטר בקרקע.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:30
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:30](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31a:30)

**ונראה** דדין אותיות נקנות במסירה אינה הלכה מסוימת בהקנאת חוב ושעבודים אלא דע"י שהשני נעשה לבעל השטר ממילא נקנה לו החוב, דהחוב נגרר בתר השטר. ויסוד הדין דאותיות נקנות במסירה היינו שע"י הקנאת השטר ומסירתו לשני נעשה השני לבעל השטר, והשטר מעיד עבורו. דחלות דין שטר הוא שהשטר מעיד אפילו יותר ממה שכתוב בשטר, דלמשל אם השטר מעיד שלוה שמעון מראובן, ועכשיו מסר ראובן את השטר ללוי, ע"י מסירת השטר נעשה לוי לבעל השטר והשטר מעיד ששמעון חייב ללוי את החוב, דע"י מסירת השטר משתנה העדות שבשטר. ומבואר דיסוד הדין דאותיות נקנות במסירה הוא שע"י מסירה נעשה התופס בשטר לבעל השטר שמעיד עבורו וממילא נקנה לו החוב. והמחלוקת אם אותיות נקנות במסירה או בכתיבה ומסירה (ב"ב דף עו.), אינה בנוגע להקנאת חוב ושעבודים, אלא דפליגי בהלכות שטרות איך נמסר כח בעל השטר והראייה שבשטר לאדם אחר, כי משנעשה השני לבעל השטר אזי הוא קונה את החוב ממילא. ועיין ברמב"ם (פ"ו מהל' מכירה הי"ב) וז"ל המוכר שטר חוב לחבירו או נתנו לו במתנה אינו נקנה במסירת השטר לידו שלא מסר לו אלא הראיה שבו ואין הראיה נתפסת ביד עכ"ל. וצ"ע במש"כ הרמב"ם שאין החוב נקנה לו במסירת השטר לידו לפי שאין הראיה נתפסת ביד, דהו"ל למימר דהמוכר שטר חוב לחבירו לא קנה את החוב מפני שלא עשה קנין בשעבוד החוב, ומה פירוש דבריו שלא קנה משום שאין הראיה נתפסת ביד. ונראה דהרמב"ם פסק כמ"ד אין אותיות נקנות במסירה והשטר מעיד רק למי שנכתב שמו בשטר בלבד ואין הבעלות על השטר עוברת לשני ע"י מסירת השטר, ולכן אין השני קונה את החוב. אולם למ"ד אותיות נקנות במסירה ע"י מסירת השטר לשני נעשה השני לבעל השטר והשטר מעיד שהלוה חייב לו את החוב, וממילא נקנה לו החוב.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:31
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:31](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31a:31)

**ולפי"ז** נראה לבאר סוגיית הגמ' (ב"ב קסט:) בענין הבא לידון בשטר וחזקה דלמ"ד נידון בשטר משום דס"ל דאותיות נקנות במסירה, דנעשה השני לבעל השטר והשטר מעיד לו והוי שטר ראייה שקנה את הקרקע, ואע"פ דהשטר הוי שטר קנין לראשון משנמסר השטר לשני הוי השטר שטר ראייה שהשני קנה את הקרקע בכסף או בחזקה. וכן בנותן מתנה לחבירו והחזיר לו את השטר, דכיון שהחזיר לו את השטר התפיס בידו ראייה דהקרקע היא שלו, והרי הראשון נעשה שוב לבעל השטר, כי השטר מעיד לזה שתופס את השטר דהקרקע שלו, וקנה ממנו שוב את הקרקע. ולפי"ז נמי יש לבאר הדמיון בגמ' לדין נאמנות דשליש, דהיינו דשליש נאמן מדין בעל השטר לומר שהשטר פרוע, ועל כרחך ס"ל דאותיות נקנות במסירה דע"י המסירה לידו נעשה השליש לבעל השטר, ומשו"ה תלו דין נאמנות דשליש בדין אותיות נקנות במסירה. וי"ל דזוהי כוונת רש"י (בד"ה אותיות) שכתב וז"ל והכא נמי קנאתו והוי כדידה עכ"ל, דר"ל דבמסירת השטר לאשה שהיא השליש נעשתה האשה לבעל השטר וממילא דנאמנת לומר פרוע.²⁶⁰

footnotes:
²⁶⁰ ועיין עוד במש"כ רבינו זצ"ל באגרות הגרי"ד הלוי פ"ו מהל' מכירה ה"י (עמ' רמ"א – רמ"ד) בענין אותיות נקנות במסירה, ובס' שיעורים לזכר אבא מרי ח"א בענין אותיות נקנות במסירה.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:32
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:32](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31a:32)

**גמ'. א"ל שאני הכא דאי בעי קלתיה.**


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:33
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31a:33](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31a:33)

**ונראה** דהגמ' ר"ל שאין הנאמנות חל מדין בעל השטר אלא מדין בידו דאי בעי היה יכול לשרוף את השטר.