## Reshimot Shiurim on Sanhedrin Daf 31b

###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31b:1
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31b:1](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31b:1)

**גמ'. סימפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו, אין עליו עדים ויוצא מתחת יד שליש וכו' כשר אלמא שליש מהימן, תיובתא דרב נחמן.**


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31b:2
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31b:2](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31b:2)

**עיין** במס' ב"מ (דף כא:) "גופא סמפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו, אין עליו עדים, ויוצא מתחת ידי שליש או שיוצא לאחר חיתום שטרות כשר יוצא מתחת ידי שליש דהא הימניה מלוה לשליש". ומבואר דהשליש נאמן לקיים את השטר, ומזה מוכח דהשליש נעשה לבעל השטר. ונראה דהדיון בגמ' הוא האם השליש נאמן מדין בעל השטר או מדין בידו, והביאו ראייה מסימפון שנאמן השליש לקיים את החתימות שבשטר דעל כרחך דחל חלות דין נאמנות דבעל השטר דאם דין נאמנות דשליש הוא מדין בידו אזי אין השליש נאמן לקיים את חתימות העדים ולקיים את השטר. ומזה שהשליש נאמן לקיים את השטר מוכח דחל בו דין בעל השטר וה"ה דהאשה נאמנת לומר פרוע מדין בעל השטר.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31b:3
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31b:3](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31b:3)

**והנה** כתב הרמב"ם (פט"ז מהל' מלוה ולוה ה"ח) וז"ל שטר שהיה ביד שליש והוציאו מתחת ידו בבית דין ואמר פרוע הוא נאמן אע"פ שהשטר מקויים שאילו רצה היה שורפו או קורעו עכ"ל. הרמב"ם פסק דנאמן השליש מדין בידו ולא מחמת דהוי בעל השטר. וי"ל דאזיל לשיטתו דפסק כמ"ד דאותיות אין נקנין במסירה, ועל כרחך דנאמנות השליש אינו מדין בעל השטר אלא משום דהוי בידו לשרפו. אמנם עיין ברמב"ם (פי"ב מהל' גירושין הי"א) וז"ל אמר הבעל פקדון נתתיו לו והשליח אומר לגירושין נתנו לי השליח נאמן וכו' עכ"ל. ולגבי גירושין ליכא לשליש (השליח) חלות נאמנות מדין בידו דהרי הוא אינו בעלים לגרשה בעצמו (כן נקטו התוס' בגיטין דף סד. ד"ה שליש), וא"כ צ"ע מדוע נאמן השליח לומר דנתנו לו הבעל את הגט לגירושין, ומשמע דנאמן משום דהשליח נחשב לבעל השטר, וצ"ע מ"ש דבשטר מלוה נאמן השליש רק מדין בידו ואילו שליח הגט הוי בעל השטר ומשו"ה נאמן הוא.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31b:4
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31b:4](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31b:4)

**וי"ל** דהרמב"ם בהל' גירושין מיירי בשליח לקבלה ומשו"ה יש לחלק בין שליש לשליח לקבלה, דהשליש אינו בעל השטר אלא נאמן מדין בידו. משא"כ שליח לקבלה שהוא תופס את הגט עבור האשה וידו כידה כי יד השליח כיד המשלח ומשו"ה הוא נאמן לטעון עבור האשה מה שהיא היתה יכולה לטעון, וכמו שהאשה יכולה לטעון נתגרשתי באופן שהגט בידה ואין הבעל נאמן לומר שנתן לה הגט בתורת פקדון ה"ה דנאמן שליח לקבלה לומר שנתנו לו לגירושין ולא לפקדון. כי השליח לקבלת הגט נעשה לבעל השטר של הגט כמו האשה ונאמן מדין בעל השטר שהשטר מעיד בשבילו וכפי טענותיו. משא"כ שליש נאמן מדין נאמנות בפנ"ע משום דהוי בידו בלבד מכיון שאינו בעל השטר.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31b:5
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31b:5](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31b:5)

**תוס' ד"ה אין עליו עדים ויוצא. וז"ל השטר והסמפונות מתחת ידי שליש כשר, משמע ליה אפילו איתחזק דומיא דיוצא אחר חיתום שטרות, א"נ יש לפרש לאו דאין עליו עדים כלל אלא יש עליו עדים ולא ידעי אי פריע אי לא פריע ויוצא הסמפונות מתחת ידי שליש עכ"ל.**


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31b:6
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31b:6](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31b:6)

**ונראה** דלפי הפירוש הראשון בתוס' השליש נאמן אפילו אם איתחזיק השטר ואין בידו לשרפו מ"מ מכיון דמקודם לפני שב"ד ראו את השטר היה בידו לשרפו נעשה בעל דין בהך שטר, ומשו"ה נאמן שהשטר פרוע. ולפירוש השני בתוס' דמיירי שיש עדים על השובר אלא שלא נתקיימו חתימתן י"ל דאם השובר ביד המלוה אין השובר מעיד שהשטר פרוע דאם פרע היה המלוה נותן ללוה את השובר. אבל כשנתן המלוה את השובר לשליש, והשליש היה יכול ליתן את השובר ללוה דאזי היה פטור משום דהשובר ביד הלוה מעיד שפרע את החוב, דאפילו אם אין העדים יודעים אי פרע או לא הלוה יכול לקיים את חתימות העדים ולקיים את שטר השובר, והשטר שובר מעיד שפרע את החוב. וא"כ מאחר שהיה ביד השליש ליתן את השובר ללוה נעשה השליש לבעל דין ונאמן לקיים את השטר ולומר שהוא פרוע.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31b:7
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31b:7](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31b:7)

**גמ'. ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו.**


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31b:8
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31b:8](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31b:8)

**עיין** בתוס' (ד"ה ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם כו') וז"ל דוקא היכא דנתעצמו לדון כו' וכפו אותו לדון כאן אבל בעלמא לא, וכן משמע באיזהו נשך (ב"מ דף סט. ושם) גבי תרי כותאי דעבוד עיסקא דא"ל חזינא דכל בתר דידי קאזיל מר וקאמר כי האי ודאי צריך לאודועי, מיהא יש לדחות דהכי קאמר כי האי ודאי צריך לאודועי אף על פי שאין שואל מאיזה טעם נתחייב צריך לאודועי אבל בעלמא אי שאיל אין אי לא לא עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31b:9
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31b:9](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31b:9)

**והנה** נחלקו ב' דיעות בתוס' אם ב"ד צריכים ליתן טעם לדבריהם ופסק דינם דוקא באופן שכפאוהו לדון בפניהם (הדיעה הראשונה בתוס') אבל כשדנו בזבל"א א"צ לגלות טעם הפסק, או דאף כשלא כפאוהו לדון בפניהם (וכגון שדנו בזבל"א) צריכים ב"ד ליתן טעם לדבריהם באופן שהנידון שאל אותם לדעת את טעמם (הדיעה השניה בתוס'). וצ"ב ביסוד פלוגתתם.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31b:10
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 31b:10](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/31b:10)

**ונראה** לומר דב' דיעות שבתוס' נחלקו בעיקר גדר דין הוראה, דשיטת הרמב"ם היא דחלות שם הוראה ופסק דין בעי סמיכה (וכדנתבאר לעיל בשיעורים דף ב: תוס' ד"ה דברי הכל), ולפי"ז י"ל דהוראה בזמן הזה שלא מפי סמוך אינה אלא חלות של לימוד תורה בתורת גילוי מילתא בעלמא. ולפי"ז י"ל דצריך ב"ד ליתן טעם לדבריהם, דבלימוד תורה צריך להסביר את טעם הדין. אמנם כ"ז הוא רק באופן ששאל הנידון לדעת את טעם פסק הדין, דאין הדיין צריך להסביר את הדין מעצמו, דהוראה הוי חלות של לימוד תורה הלכה למעשה, וכמו שאין הרב צריך להסביר את טעם הדין אא"כ שאל התלמיד, כמו"כ אין הדיינים צריכים ליתן טעם לדבריהם אא"כ שאל הנידון. ואילו הדיעה הראשונה בתוס' סוברת דאף בזה"ז חל דין הוראה, והוראה הוי חלות שם בפנ"ע ואינה חלות של לימוד תורה בעלמא, ומשו"ה אין צריך ב"ד לגלות את טעמם. והא דכשכפאוהו לדון בפניהם צריכים לתת טעם לדבריהם הוא משום דכשדנים אותו בכפייה אזי יש זכות מיוחדת לבעל דין לדעת את טעם פסק הדין מאחר שכפו אותו לדין.