## Reshimot Shiurim on Sanhedrin Daf 34a

###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 34a:1
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 34a:1](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/34a:1)

**אמר רב לא שנו אלא בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין מלמד זכות חוזר ומלמד חובה מיתבי למחרת משכימין ובאין המזכה אומר אני המזכה וכו' והא למחרת גמר דין הוא ולטעמיך למחרת משא ומתן מי ליכא כי קתני בשעת משא ומתן.**


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 34a:2
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 34a:2](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/34a:2)

**ומבואר** בגמ' דיש שתי שעות של משא ומתן בב"ד: א) משא ומתן קודם הלנת הדין, ב) משא ומתן קודם גמר דין. ויש מנין במשא ומתן לפני הלנת הדין ומנין נפרד במשא ומתן למחרת קודם גמר הדין. ונראה דיש ב' דינים במשא ומתן: א) דבעינן משא ומתן להוראה וזה יסוד הדין של משא ומתן לפני הלנת הדין, ב) דבעי משא ומתן לפני גמר הדין, דבעינן שגמר הדין צריך לצאת מתוך משא ומתן.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 34a:3
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 34a:3](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/34a:3)

**גמ'. ת"ש דאמר ר' יוסי ב"ר חנינא אחד מן התלמידים שזיכה ומת רואין אותו כאילו הוא חי ועומד במקומו ואמאי נימא אילו הוה קיים הדר ביה.**


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 34a:4
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 34a:4](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/34a:4)

**לכאורה** צ"ע בקושיית הגמ', דהא דאמר רב דהמלמד זכות יכול לחזור ללמד חובה בשעת גמר דין היינו לגבי דיין שהוא חלק מהב"ד דיכול לשנות את דעתו בשעת גמר דין, משא"כ בתלמיד שאינו חלק מהב"ד י"ל שאינו יכול לחזור ללמד חובה, דתלמיד אינו יכול ללמד חובה כלל. ועוד צ"ע דהרי תלמיד אינו נמנה אלא במנין של המשא ומתן להוראה, ואילו הדין שדיין יכול לשנות דעתו מזכות לחובה נאמר בגמר הדין.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 34a:5
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 34a:5](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/34a:5)

**ונראה** דבלי חידושו של רב הו"א שלא רק שדיין המלמד זכות אינו יכול לחזור ללמד חובה ולהמנות במנין עם המחייבים, אלא דאינו יכול לחזור בו מסברתו כלל ודעתו לזכות. ורב מחדש דדיין יכול לחזור בו מסברתו ודעתו לזכות והוא יכול להמנות בין המחייבים בשעת גמר הדין. והגמ' הקשה דלפי רב שדיין יכול לחזור בו ולבטל את סברתו ודעתו לזכות א"כ למה תלמיד שמת רואין אותו כאילו הוא חי ומונין את דעתו וסברתו לזכות נימא שאילו הוה קיים היה חוזר בו לחובה. ובשלמא בלי חידושו של רב דהמזכה יכול לשנות את דעתו לחובה היה ניחא הדין דתלמיד שזיכה ומת רואין אותו כאילו הוא חי, דהמלמד זכות אינו יכול לשנות את דעתו כלל, אבל לאחר שרב מחדש שדיין יכול לשנות את דעתו ואינו נמנה עם המזכים נימא דה"ה בתלמיד שמת ויכול לחזור בו מדעתו במשא ומתן שלפני גמר הדין.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 34a:6
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 34a:6](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/34a:6)

**ונראה** דהא דאמרינן תלמיד שמת רואין אותו כאילו הוא חי היינו לענין המנין של הוראה אבל לא למנין של גמר הדין. דבמנין של הוראה יש מנין של סברות ודעות ואפילו סברת תלמיד שמת נכללת במנין של דעות. ודומה לשאלת איסור והיתר שמונין דעות הפוסקים כרש"י תוס' והרמב"ם והרי"ף אע"פ שאינן עתה לפנינו²⁷⁰. משא"כ בגמר הדין חל מנין של הדיינים עצמם ומונין רק את הדיינים המצורפים לב"ד, והתלמידים אינן בכלל הך מנין.

footnotes:
²⁷⁰ ועיין בהקדמת מהר"י קארו לס' בית יוסף וז"ל ולכן הסכמתי בדעתי כי להיות שלשת עמודי ההוראה אשר הבית בית ישראל נשען עליהם בהוראתיהם הלא המה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל אמרתי אל לבי שבמקום ששנים מהם מסכימים לדעת אחת נפסוק הלכה כמותם, אם לא במקצת מקומות שכל חכמי ישראל או רובם חולקין על הדעת ההוא ולכן פשט המנהג בהיפך עכ"ל. אולם הרמ"א כתב (בהקדמתו לס' דרכי משה) וז"ל כי ידוע שהרב המחבר בית יוסף בטבעו אל הגדולים נסכף ופסק הלכה בכל מקום ע"פ שנים ושלשה עדים הלא המה הגאונים הנחמדים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש בכל מקום ששנים מהם לדעת אחת נצמדים, ולשאר רבוותא אדירי התורה לא חש עליהם, רק במקום גדולים עמד לפסוק הלכה כדברי שניהם ואף כי המה קמאי ולא בתראי ולא חש לדברים שצווחו בו קמאי דקמאי, הלא הרי"ף שפסק סוף פ"ב דעירובין והסכימו עמו רבים לפסוק הלכה בכ"מ כבתראי ולא לחוש לדברי קמאי, ואפילו במקום הרב אצל התלמיד, וכן פסקו האחרונים תמיד וכו' ואין מפקפקין אחר דבריהם וכו' וכתב המרי"ו בתשובה סימן קע"א דעל הרוב פוסקים ע"פ התוס' ומוהר"ם וראבי"ה, וכן מרגלא בפומי דאינשי לפסוק כדברי מרדכי ואשר"י ובעל הטור רבנו יעקב ב"ר אשר ובדרך זה הלכתי עכ"ל. דנחלקו הב"י והרמ"א בכללי הפסק, דהב"י קבע את ההלכה עפ"י דעת הרוב שבין ג' שיטות הפוסקים הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, ואילו הרמ"א הכריע עפ"י עוד ראשונים ושיטות בתראי.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 34a:7
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 34a:7](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/34a:7)

**והנה** במשנה לקמן (דף מ.) איתא דאפילו אם הנידון אמר "יש לי ללמד על עצמי זכות שומעין לו". ועיין ברמב"ם (פ"י מהל' סנה' ה"ח) שכתב וז"ל אמר אחד מן התלמידים בדיני נפשות יש לי ללמד עליו חובה משתקין אותו אמר יש לי ללמד עליו זכות מעלין אותו עמהן לסנהדרין אם יש ממש בדבריו שומעין לו ואינו יורד משם לעולם ואם אין ממש בדבריו אינו יורד משם כל אותו היום, אפילו אמר הנידון עצמו יש לי ללמד על עצמי זכות שומעין לו ועולה למניין והוא שיהיה ממש בדבריו עכ"ל. ומבואר דשיטת הרמב"ם היא שהנידון מצטרף למנין, וצ"ע דהרי אין הנידון ראוי לימנות לדיין לגמר הדין וכדפסק הרמב"ם (פי"א מהל' סנהדרין ה"ט) וז"ל ובשעת גמר דין אין גומרין את הדין בקרובים שהדיינין הקרובים פסולין לדין עכ"ל. וצ"ל דהרמב"ם מיירי לענין צירוף למנין של הוראה בשעת המשא ומתן, וס"ל שהנידון מצטרף למנין של הוראת דין התורה שבמשא ומתן, אע"פ שאינו ראוי להיות דיין לגמר הדין. והרמב"ם סובר דהמנין להוראה שבשעת המשא ומתן הוי כהוראת איסור והיתר בעלמא דמהוה חלות שם הוראת דין התורה בעלמא, ויסוד הדין הוא חלות מנין של דעות וסברות ולא בעינן גברא הראוי לדון לזה בדומה לאיסור והיתר דאף הנוגע בדבר יכול לומר את דעתו באו"ה, ולכן ס"ל דאף הנידון מצטרף להוראה שבמשא ומתן. אמנם הרמב"ן (דף לב. ד"ה הא למדנו) חולק על הרמב"ם וסובר שאין הנידון מצטרף למנין דב"ד בהוראה דרק מי שראוי לדון בגמר הדין מצטרף למשא ומתן, והא דאיתא במשנה דאפילו הנידון אומר יש לי ללמד על עצמי זכות שומעין לו היינו שאין משתקין אותו²⁷¹. ומבואר דהרמב"ן סובר דלמנין של הוראה בדיני נפשות בעינן גברא הראוי לדון ולגמור את הדין בכדי להצטרף למנין של הוראה דמשא ומתן. ואילו הרמב"ם סובר דהוראה שבשעת המשא ומתן הוי כהוראת איסור והיתר בעלמא דמהוה חלות שם הוראת דין התורה בעלמא ולא בעינן גברא הראוי לדון בזה, ולכן ס"ל דאף הנידון מצטרף להוראה שבמשא ומתן.

footnotes:
²⁷¹ וכן כתב הר"ן דף לד. ד"ה והוא דאמרינן באחד מן התלמידים שהוא עונה ונמנה למניין הדיינין.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 34a:8
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 34a:8](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/34a:8)

**ולכאורה** צ"ע בשיטת הרמב"ן דאיתא בגמ' "אחד מן התלמידים שזיכה ומת רואין אותו כאילו חי ועומד במקומו", ולכאורה מוכח מהגמ' דהמנין אינו מנין של דיינין אלא מנין של דעות ולכן אף דעת המת מצטרפת למנין, וא"כ צ"ע מ"ש הנידון שאינו מצטרף למנין דמשא ומתן, מתלמיד שמת שמונין את דעתו וסברתו במנין להוראה שבמשא ומתן אע"פ שאינו כשר לדון ולגמור את הדין. וי"ל דהרמב"ן סובר דאע"פ שהמנין להוראה במשא ומתן הוא שמונין מנין הדעות מ"מ בעינן שיהא בעל הדעה גברא הראוי לגמור את הדין, ולכן הנידון אינו מצטרף למנין הדעות במנין שבמשא ומתן, משא"כ תלמיד מצטרף למנין הדעות מכיון דבשעה שחווה את דעתו הו"ל גברא הראוי לגמור את הדין. ואע"פ שכבר מת ואינו יכול לפסוק עתה את הדין מ"מ מכיון דבשעה שחיווה את דעתו היה גברא הראוי לגמור את הדין ולכן מונין את דעתו אף לאחר שמת. ועוד י"ל דאף הרמב"ן סובר שאין המנין דמשא ומתן מנין של דעות בעלמא אלא מנין של דיינין, אולם אין המנין להוראה שבסוף כל המשא ומתן קובע את מנין הדיינים, אלא כל חוות דעת של המשתתפים בדיון שבמשא ומתן קובעת דעה לעצמה, ומכיון שבשעת המשא הסכימו דיינים לדעת התלמיד הריהו מצטרף עמהן למנין, ולכן אע"פ שמת התלמיד קודם למנין שלבסוף המשא ומתן, מ"מ מכיון שבחייו השתתף בדיון ואמר את דעתו ונצטרפה דעתו לדעת שאר דיינים שבב"ד הרי דעתו נמנית בתוך המנין של הדיינים מאחר דבאותה שעה היה ראוי לדון בגמר הדין, משא"כ הנידון אינו גברא הראוי לגמור הדין ולכן ס"ל להרמב"ן שאינו נמנה כדעה במשא ומתן. ולפי"ז לו יצוייר שהתלמיד אמר את טעמו לזכות בשעת המשא ומתן ובאותה שעה שאר הדיינים התנגדו לדעתו וסברו שחייב ורק לאחר מותו שינו כמה מהדיינים את דעתם והסכימו לדעת התלמיד לזכות את הנידון, אזי י"ל דאין מונין את דעת התלמיד שמת עם שאר הדיינים, מכיון שלא חל צירוף בין דעת התלמיד לדעת שאר הדיינים בשעת המשא ומתן, כשהתלמיד היה חי, דרק כשחל צירוף בין דעת התלמיד לדיינים שבב"ד אז הוא נמנה עמהן אפילו לאחר שמת.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 34a:9
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 34a:9](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/34a:9)

**גמ'. אמרו שנים טעם אחד משני מקראות מהו א"ל אין מונין להם אלא אחד.**


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 34a:10
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 34a:10](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/34a:10)

**ופרש"י** (בד"ה אין מונין) וז"ל דחד מהך קראי לאו להכי אתא דקיימא לן לא נכתבו שני מקראות לטעם אחד הלכך חד מינייהו מטעא טעי עכ"ל. אולם עיין ברמב"ם (פ"י מהל' סנה' ה"ה) וז"ל שנים שאמרו טעם אחד אפילו משני מקראות אין נמנין אלא כאחד עכ"ל. ומבואר מדברי רש"י שאם אמרו הדיינים דין אחד משני מקראות, הן נמנין כדעה אחת, משום דאחד מהם טועה דלא נכתבו שתי מקראות ללמד דין אחד. ומשמע דאילו אמרו שנים דין אחד ממקרא אחד אזי הן נמנין כשתי דעות להוראה, דכל אחד מהם הביא ראיה נכונה לדבריו, והמנין אינו מנין של סברות וטעמים דזהו הדין אלא מנין של דיינין דס"ל דכך הוא הדין. אמנם מלשון הרמב"ם משמע דאם הביאו שנים ראיה לדין אחד ממקרא אחד הן ג"כ נמנין כדעה אחת, דכתב הרמב"ם "אמרו טעם אחד אפילו משני מקראות אין נמנין אלא כאחד" דמשמע דבודאי אם אמרו שנים דין אחד ממקרא אחד הן נמנין כאחת. וכבר הקשה עליו הרמ"ך וז"ל תמה הוא מאי אפילו דקאמר, אדרבה דוקא משני המקראות הוא דאמרינן דאין מונין להן אלא אחד אבל אם יאמרו שנים ממקרא אחד מונין להן בשנים, וצ"ע.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 34a:11
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 34a:11](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/34a:11)

**ויתכן** לתרץ דהרמב"ם מיירי דוקא בנוגע לצירוף תלמיד למנין דהוראה, דאזי ס"ל שצריך התלמיד להוסיף סברא חדשה ומקור חדש דזהו הדין והפסק, כדי שימנה כל תלמיד לדעה נפרדת, משא"כ בב"ד עצמו יכולים הדיינין לומר אותו סברא ומקור דזוהי ההלכה וכ"א נמנה בפ"ע, דבב"ד מונין את הדיינין ולא הדעות והסברות. משא"כ תלמיד אינו נמנה במנין להוראה אא"כ הוא מחדש סברא חדשה וטעם בפני עצמו דזוהי ההלכה והפסק. וכן מסתבר דאל"כ אפילו אם כל הדיינים מחייבים ויש דיין אחד המזכה את הנידון כל תלמידיו היו יכולים להסכים עמו ולהצטרף עמו כנגד שאר הדיינים, וזה אינו מסתבר כלל. ועל כרחך דאין מונין את התלמידים אא"כ יש להם טעם וסברא חדשה בפנ"ע²⁷².

footnotes:
²⁷² ועיין במרגליות הים (דף לד. אות י').


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 34a:12
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 34a:12](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/34a:12)

**ועוד** יתכן לומר דהרמב"ם מיירי לענין מנין הדיינין להוראת דין התורה, וס"ל שבמנין להוראה ולברר את דין התורה אין מונין את מספר הדיינין המסכימים לדעה אחת, אלא מונין את מספר הדעות המסכימים דזוהי ההלכה והוראת דין התורה, ולכן צריך כל דיין לבאר את טעמו וסברתו ממקור אחד כדי לימנות כל א' לדעה נפרדת, וזה חידוש עצום²⁷³. ועוד יש לומר דהרמב"ם ס"ל הכי רק באופן שהוסיפו תלמידים לב"ד, דאזי פקע חלות שם ב"ד בעלמא, ואין הדיינין נמנין בתורת גברא ומנין הדיינין אלא דנמנין בתורת דעות, ומשו"ה צריך שיהא לכל אחד דעה וסברא בפ"ע.

footnotes:
²⁷³ דלפי"ז יוצא שאם יש ב"ד של כ"ג וי"ב דיניים מחייבים מטעם אחד וי"א דיינים מזכים מכמה טעמים נחשב כאילו יש רוב המזכים, דיש רוב דיעות שזכאי דיש רוב טעמים וסברות שזכאי. ולפי"ז יתכן נמי דזוהי הלכה אף בדיני איסור והיתר, ולמשל אם יש ב"ד של ט"ו דיינים ועשר דיינים מורים לאסור מטעם אחד וחמש מורין להתיר מחמש טעמים נפרדים חל דין אחרי רבים להטות כדעת המתירים מכיון שיש להם רוב טעמים להתיר, וזה חידוש עצום, ויותר מסתבר לומר דהא דבעינן טעם וסברא חדשה כדי לימנות הוא דין מסוים בצירוף תלמידים למנין הוראה. (רבינו זצ"ל)