## Reshimot Shiurim on Sanhedrin Daf 40b

###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 40b:1
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 40b:1](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/40b:1)

**אמר עולא מניין להתראה מן התורה שנאמר ואיש אשר יקח את אחתו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה, אטו בראיה תליא מילתא אלא עד שיראוהו טעמו של דבר, אם אינו ענין לכרת תנהו ענין למלקות.**


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 40b:2
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 40b:2](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/40b:2)

**עיין** ברש"י (ד"ה אלא רואה טעמו וכו') וז"ל והאי קרא גבי כרת כתיב, ואם אינו ענין לחיוב כרת דהא דין שמים הוא ולא בעי התראה דקמי שמיא גליא אם שוגג הוא או מזיד עכ"ל. ועיין בתוס' (ד"ה מנין להתראה מה"ת) וז"ל בחבר קמביעיא ליה למ"ד (ח:) חבר צריך התראה דאי בשאינו חבר הא לא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד עכ"ל. וצ"ע דאי מיירי בחבר ואעפ"כ בעי התראה אפילו שאין ההתראה באה להבחין בין שוגג למזיד מ"ט פשיטא לן דכרת לא צריך התראה דאמרינן "אם אינו ענין לכרת תנהו ענין למלקות". ולכאורה טעמו של רש"י ניחא רק אליבא דר' יוסי ב"ר יהודה (לקמן מא.) דס"ל חבר א"צ התראה שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד, משא"כ לרבנן דס"ל חבר צריך התראה מ"ט פשיטא דכרת לא בעי התראה. ועיין ברמב"ם (פי"ב מהל' סנהדרין ה"ב) וז"ל אחד תלמיד חכם ואחד עם הארץ צריך התראה שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד שמא שוגג היה, וכיצד מתרין בו אומרין לו פרוש או אל תעשה שזו עבירה היא וחייב אתה עליה מיתת בית דין או מלקות, אם פירש פטור, וכן אם שתק או הרכין בראשו פטור ואפילו אמר יודע אני פטור עד שיתיר עצמו למיתה ויאמר על מנת כן אני עושה ואח"כ יהרג, וצריך שיעבור ויעשה תיכף להתראה בתוך כדי דיבור, אבל אחר כדי דבור צריך התראה אחרת, ובין שהתרה בו אחד מן העדים ובין שהתרה בו אחר בפני עדים אפילו אשה או עבד אפילו שמע קול המתרה ולא ראהו ואפילו התרה בעצמו הרי זה נהרג עכ"ל. ולכאורה צ"ע דממש"כ "שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד שמא שוגג היה" משמע שפסק כר' יוסי ב"ר יהודה, אמנם א"כ צ"ע למה כתב בתחילת ההלכה "אחד תלמיד חכם ואחד עם הארץ צריך התראה" דהרי אליבא דר' יוסי ב"ר יהודה ת"ח א"צ התראה מאחר שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד²⁸⁸. ועל כרחך צ"ל דהרמב"ם באמת פסק כרבנן דחבר צריך התראה, ומש"כ "שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד שמא שוגג היה" ר"ל דהתראה הויא חלק ממעשה העבירה דבלי התראה עפ"י דין הוי מעשה עבירה בשוגג, וההתראה משלים את חלות שם הזדון במעשה העבירה (וי"ל דכן נמי שיטת התוס' דף ח: ד"ה בעדה שכתבו דמסית צריך התראה), וצ"ע א"כ למה הגמ' סוברת דכרת לא צריך התראה, די"ל דאף כרת בעי התראה דאין חיוב כרת אא"כ עבר על העבירה במזיד, ואע"פ דקמי שמיא גליא שהיה מזיד מ"מ התראה הוי חלק מעצם מעשה העבירה דלא מיקרי עבירה במזיד עפ"י דין אא"כ קא עבר על ההתראה.

footnotes:
²⁸⁸ ועיי"ש בכס"מ ובלח"מ.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 40b:3
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 40b:3](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/40b:3)

**ונראה** לבאר דהעדים מתרין אותו שאם אתה עובר תהיה מחויב מיתה, כלומר שאנו נעיד נגדך בב"ד ונחייב אותך מיתה, וזה שייך רק בחיוב מיתה ולא בכרת דחיוב כרת אינו חל מחמת העדים, אלא הוי חיוב שחל משמים, ולכן פשיטא דליכא התראה בכרת. וביתר ביאור נראה דיסוד הדין של התראה ויתיר עצמו למיתה היינו שמתיר על עצמו מה שעדים יכולים להעיד עליו ולחייבו, וזה שייך רק במיתת ב"ד ולא לענין כרת, דהתראה חלה רק על עונש שתלוי בבירור של עדות, משא"כ בכרת שאין העונש תלוי בעדים אין בזה דין התראה. ועיין במס' מכות (דף ו:) דר' יוסי ס"ל דאין נהרגין עד שיהיו שני עדיו מתרין בו, ובשלמא לר' יוסי מוכח דדין התראה תלוי בעדים, אמנם נראה דאף לרבא (שם) דס"ל דמועיל התראה מפי עצמו או מפי השד היינו רק באופן שיש שם עדים שמתרה בפניהם דהתראה תלוי בעדים מאחר דהחיוב חל מחמת העדים, משא"כ חיוב כרת דאינו חל מכח העדים אלא חל מאליו מן השמים לא שייך התראה.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 40b:4
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 40b:4](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/40b:4)

**רש"י ד"ה המית בתוך כדי דיבור. וז"ל כדי שאילת שלום, שאם שהה לאחר התראה יותר מכדי דיבור איכא למימר שכבר שכח התראה עכ"ל.**


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 40b:5
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 40b:5](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/40b:5)

**יש** לעיין בכוונת רש"י דבעינן שיעשה מעשה העבירה בתוכ"ד של ההתראה דאל"כ י"ל שכבר שכח ההתראה, האם זה תלוי במציאות של שכחה, דמה יהיה הדין אם ידעינן שלא שכח את ההתראה ועבר לאחר תוכ"ד, וכי יתחייב משום שלא שכח את ההתראה. ולכאורה מקורו של רש"י מהגמ' כתובות (דף לג.) "דנתרי בהו מעיקרא אמרי אישתלין", דיש לחשוש דלאחר כדי דיבור ישכחו את ההתראה. ונראה דהדין דבעינן התראה בתוכ"ד למעשה העבירה אינה הלל"מ דלאחר שיעור זמן של תוכ"ד הוא שוכח, אלא גדר הדין הוא דאין המעשה נגמר אלא לאחר תוכ"ד וכדין תוכ"ד דכהת"כ, ומש"כ רש"י דאיכא למימר שכבר שכח התראה ר"ל דמכיון דיש אפשרות של שכחה לאחר כדי דיבור אזי לאחר כדי דיבור לא חשיב שעת המעשה, ואפילו בגוונא שזוכר את ההתראה לאחר כדי דיבור ועבר על העבירה לא הוי התראה מעלייתא משום דלאחר כדי דיבור חשיב מעשה בפנ"ע, וההתראה צריכה להיות בשעת מעשה העבירה, ולכן בעינן התראה בתוכ"ד למעשה העבירה.