## Reshimot Shiurim on Sanhedrin Daf 57a

###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:1
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:1](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/57a:1)

**גמ'. אמר רב נחמן בר יצחק אזהרה שלהן זו היא מיתתן.**


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:2
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:2](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/57a:2)

**עיין** ברמב"ם (פ"ט מהל' מלכים ה"ד) וז"ל בן נח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו נהרג עליו, וכן אם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפני הארי או שהניחו ברעב עד שמת, הואיל והמית מכל מקום נהרג, וכן אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאיבריו נהרג עליו, מה שאין כן בישראל עכ"ל. וצ"ע מהו מקורו של הרמב"ם דבנ"ח שהרג את הטריפה או שכפתו לפני הארי נהרג. וי"ל דכתב הרמב"ם (פ"ב מהל' רוצח ה"ב) שהכופת את חבירו לפני הארי והרגתו חיה הריהו שופך דמים ועון הריגה בידו וחייב מיתה בידי שמים, וכן ההורג טריפה חייב מיתה בידי שמים (פ"ב מהל' רוצח ה"ח), וא"כ מבואר שישראל מוזהר בזה ויש בזה איסור רציחה, וא"כ עכו"ם חייב על זה מיתה בידי אדם, דאזהרתן זו היא מיתתן. ועוד נראה דעכו"ם ששכר אדם להרוג את חבירו חייב מיתה בידי אדם, דהרמב"ם (פ"ב מהל' רוצח ה"ב) פסק שישראל ששכר א' להרוג את חבירו חייב מיתה בידי שמים ועון רציחה בידו. וי"ל דב"נ נהרג על זה, דאזהרתן זו היא מיתתן.³⁴¹

footnotes:
³⁴¹ אמנם נראה דיש לחלק בין חיוב מיתה בידי שמים בגרם רציחה ובין חיוב מיתה ביד"ש בשאר איסורים כגון אכילת טבל וזר ששימש, דבשאר איסורים עיקר החיוב הוא רק חיוב ביד"ש ואינו מחוייב בדיני אדם כלל, משא"כ בגרם רציחה י"ל דמעיקר הדין הריהו מחוייב בדיני אדם אלא שאין ב"ד יכולים להמיתו, דכתב הרמב"ם (פ"ב מהל' רוצח ה"ב) וז"ל אבל השוכר הורג להרוג את חבירו, או ששלח עבדיו והרגוהו, או שכפת חבירו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתו החיה, וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בית דין עכ"ל, ומשמע דרציחה בגרמא מהוה עבירת שפיכת דמים ועון הריגה וחל מחייב דעונש בידי אדם אלא שאין ב"ד ממיתין אותו. וכמו"כ י"ל דב"נ שהרג את הרודף באופן שהיה יכול להצילו בא' מאביריו נהרג עליו מכיון דבישראל מעיקר הדין זה נחשב למעשה רציחה ועבירת שפיכות דמים המחייבתו בדיני אדם אלא שאין ב"ד ממיתין אותו דכתב הרמב"ם (פ"א מהל' רוצח ושמירת הנפש הי"ג) וז"ל כל היכול להציל באבר מאיבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו הרי זה שופך דמים וחייב מיתה אבל אין בית דין ממיתין אותו עכ"ל. ומכיון דבישראל הוי מעשה עבירה דרציחה ושפיכת דמים ב"נ נהרג דאזהרתן זו היא מיתתן. (רבינו זצ"ל)


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:3
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:3](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/57a:3)

**גמ'. ומי איכא למאן דאמר עכו"ם שעשה ע"ז ולא השתחווה וכו' למעוטי גיפוף ונישוק וכו' אלא למעוטי שלא כדרכה.**


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:4
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:4](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/57a:4)

**והנה** מבואר בגמ' דעל עבודה זרה שאין ישראל ממיתין עליה כגון גיפוף ונישוק שלא כדרכה ב"נ אינו מוזהר עליה ואינו נהרג עליה. ויש להקשות דבמשנה לקמן (דף ס:) מבואר דילפינן מיתורא דלא תעבדם דיש איסור בגיפוף ונישוק לע"ז אף כשהן שלא כדרך עבודה. וצ"ע א"כ למה לא נימא דעכו"ם יהרג בגיפוף ונישוק שלא כדרך עבודה משום דאזהרתן זו היא מיתתן. ועוד יש להקשות לפי"ד הרמב"ם (פ"ט מהל' מלכים ה"ב) שכתב וז"ל בן נח שעבד ע"ז הרי זה חייב מיתה והוא שיעבוד כדרכה, וכל ע"ז שבית דין של ישראל ממיתין עליה בן נח נהרג עליה, וכל שאין ב"ד של ישראל ממיתין עליה אין בן נח נהרג עליה. ואע"פ שאינו נהרג אסור בכל וכו' עכ"ל. וצ"ע דאם בן נח אסור בכל ואפילו בגיפוף ונישוק דשלא כדרכה אמאי אינו נהרג עליה והא קיי"ל אזהרתן זו היא מיתתן.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:5
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:5](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/57a:5)

**וי"ל** דגיפוף ונישוק שלא כדרך עבודה אסור לישראל מדין איסור בפנ"ע שאסור לישראל לכבד עבודה זרה, אך אין זה בכלל חלות שם איסור עבודה זרה מכיון דאינו עבודה זרה כדרכה אלא דהוי שם איסור בפנ"ע לכבד עבודה זרה. וי"ל דמשו"ה אין ב"נ נהרג על גיפוף ונישוק שלא כדרכה דאין ב"נ נהרג אלא על חלות שם איסור עבודה זרה.³⁴² ויתכן דנפ"מ בזה לענין יהרג ואל יעבור אי נימא דעכו"ם מצווים על קידוש ה' בז' מצות שלהן, די"ל דרק בחלות שם איסור ע"ז חל דין יהרג ואל יעבור ולא באיסור כיבוד ע"ז, ונפ"מ האם ב"נ צריך ליהרג כדי שלא יעבוד ע"ז שלא כדרכה, דאע"פ שאסור לעבדה שלא כדרכה י"ל דיעבור ואל יהרג מדהוי חלות שם איסור בפנ"ע לכבד ע"ז, ולא חלות שם איסור עבודה זרה.

footnotes:
³⁴² ועיין ברמב"ן בהשגות לספה"מ להרמב"ם (מל"ת ה') דאיסור עבודה זרה שלא כדרכה הוי מצוה מיוחדת בפנ"ע, ולדידיה ניחא שפיר דיסוד האיסור הוי איסור כיבוד ע"ז ואין ב"נ נהרג אלא על חלות שם איסור עבודה זרה. ועיין בשיעורים לקמן (דף ס: ד"ה משנה. תנא עד שיברך שם בשם ואחד המזבח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה ואחד המקבלו עליו לאלוה וכו') מש"נ בביאור שיטת הרמב"ם והרמב"ן בספה"מ.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:6
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:6](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/57a:6)

**כיוצא בו בגזל מאי היא וכו' אלא אמר רב פפא לא נצרכה אלא לפחות משוה פרוטה.**


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:7
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:7](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/57a:7)

**עיין** ברמב"ם (פ"א מהל' גניבה ה"ב) וז"ל אסור לגנוב כל שהוא דין תורה ואסור לגנוב דרך שחוק או לגנוב על מנת להחזיר או על מנת לשלם הכל אסור שלא ירגיל עצמו בכך עכ"ל. וכתב המגיד משנה (שם) "ודין שוה פחות מפרוטה בממון כדין חצי שיעור באיסורין", ומבואר דהמגיד משנה נקט שהאיסור לגנוב כל שהוא מבוסס על ההל' שחצי שיעור אסור מן התורה. וצ"ע לפי"ז למה כלל הרמב"ם איסור חצי שיעור ביחד עם האיסור של הגונב ע"מ לשלם והאיסור לגנוב דרך שחוק וכו'. וקבע הגר"ח זצ"ל, דבאמת אי אפשר לומר שפחות משוה פרוטה נחשב לחצי שיעור, כי פרוטה אינה שיעור לענין חיוב אלא שיעור בחלות שם ממון. ונראה דחצי פרוטה אינו דומה לחצי כזית חלב, דחצי כזית חלב הרי הוא חפצא דחלב, אלא דכשאוכלו ליכא מעשה אכילת הגברא של שיעור כזית, ולפיכך פטור ממלקות. מאידך פחות משוה פרוטה אינו חפצא דממון כלל, דפרוטה קובעת את השם ממון בחפצא, ופחות מפרוטה אינו חפצא דממון שיאסר באיסור חצי שיעור. ונמצא דחלוק חצי פרוטה מחצי שיעור באיסורין, דבאיסורין אף חצי שיעור מהוה חפצא של איסור, אלא דליכא שיעור לענין מעשה אכילה לחייב את הגברא מלקות, ובכה"ג חל דין דחצי שיעור אסור מה"ת. משא"כ חצי פרוטה לא הוי חפצא של ממון כלל.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:8
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:8](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/57a:8)

**והגר"ח** זצ"ל הביא ראייה לזה מהמשנה דחמש פרוטות (ב"מ דף נה.) המונה ביניהן דיני פרוטה בפדיון הקדש ובקדושין, ולכאורה ליכא דין שיעורין במעשה קדושין או במעשה פדיון של הקדש, ומהא דחל דין פרוטה בקידושין ובפדיון הקדש וכו' מוכח דדין פרוטה אינה דין שיעורין במעשה, אלא שיש צורך בחפצא של ממון, ופחות משוה פרוטה אינו נקרא ממון.³⁴³ ואמר מרן הגר"ח זצ"ל דמסתבר דלפי הרמב"ם האיסור לגנוב כל שהוא אינו נכלל באיסור חצי שיעור דעלמא אלא שמהווה איסור מיוחד בגניבה. גניבת כ"ש נאסרת משום הלאו דלא תגנבו, והוי איסור טפל ללאו דגניבה שפטור ממלקות.

footnotes:
³⁴³ ונראה אליבא דהגר"ח זצ"ל דזוהי כוונת המשנה בב"מ (דף נה.) חמש פרוטות הן כו' שדין ממון בכהת"כ חל דוקא בשוה פרוטה, ופחות משוה פרוטה אינו ממון כלל. ויעויין בסוגיין (דף נז.) דישראל מוחל פחות משו"פ אלא דכותי אינו מוחלו ואצל כותי מכותי גזל מעליא הוא. ביאור הדבר - דבנוגע לישראל מאחר דבסתמא מוחלו לפיכך אינו ממון, ואילו אצל כותי מאחר דאינו מוחלו לכן לגביה נחשב לממון. ופשיטא דפחות מפרוטה הוי שלו, דאע"פ שאינו ממון מ"מ קנוי לבעלים ואינו הפקר. והראייה דיכול לעשות חליפין בסודר פחות משו"פ אע"פ שצריך להקנות לחבירו את הסודר, ומוכח דאף פחות משו"פ הוי קנינו. ועיין בגמרא בסוגיין (נז.) דכותי הגוזל פחות משו"פ מישראל חייב "דמצער ליה", כלומר שלוקח דבר שהוא שלו בלי רשותו ומצערו, חזינן שקנינו של ישראל הוא.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:9
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:9](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/57a:9)

**ובאמת** יש לעיין, מהו גדרו של האיסור לגנוב פחות משוה פרוטה, שהרי אין כאן לקיחת ממון כלל וליכא הפסד לנגנב. ונראה שהתורה אסרה כל מעשה לקיחה של דברים שאינם שלו, ואף על פי שאינו לוקח ממון חבירו, הרי עושה מעשה גניבה, שהרי לוקח דבר שאינו שלו. וזהו יסוד האיסור לגנוב או לגזול פחות משוה פרוטה - איסור גברא של מעשה גניבה ולקיחת חפצא שאינה שלו בלי רשות, ואף על פי דליכא גניבת חפצא של ממון. ולפי"ז נ"ל, דהאיסור לגנוב דרך שחוק ג"כ מבוסס על איסור זה, דאע"פ שגונב דרך שחוק, וליכא גניבת ממון המחייבתו בכפל, שהרי אינו רוצה לקחת את הממון לעצמו, מ"מ לוקח דבר שאינו שלו מרשות חבירו, דהיינו שהגברא עושה מעשה גניבה, ואסרתו התורה. ולפי"ז, אין כוונת דברי הרמב"ם במש"כ "שלא ירגיל עצמו בכך", שאיסורים אלה נאסרים רק ממדת חסידות בלבד או מדרבנן בעלמא, כי בודאי גניבות אלו נאסרות מדאורייתא, אלא דהרמב"ם נותן טעמו של האיסור³⁴⁴. דאע"פ דאין כאן גניבת ממון המחייבת בכפל ובכל החיובים של אחריות דגניבה וגזילה, מ"מ יש כאן מעשה גניבה, ומעשה גניבה אסרה תורה, ואפי' בלי גניבת ממון, שהרי אסרה התורה אף גניבה פחות משוה פרוטה, ואף על פי שאינו ממון³⁴⁵. ולפי"ז מבואר הא דכלל הרמב"ם את האיסור של פחות משו"פ באותה ההלכה של הגונב ע"מ לשלם, דשניהם יסוד האיסור הוא משום מעשה גניבה אע"פ שאין כאן הפסד ממון.

footnotes:
³⁴⁴ ויעויין במס' ב"מ (דף סא:) שהגמרא לומדת את האיסור לגנוב ע"מ למיקט מקרא, ומוכח דאיסור דאורייתא הוא. ברם עיין בחוט המשולש לגר"ח מוואלאז'ין זצ"ל המפרש שלפי הרמב"ם האיסור הוא איסור מדרבנן.
³⁴⁵ ועיין בסוגיין (דף נ"ז.) שכותי שגזל פחות משו"פ מישראל חייב משום "נהי דבתר הכי מחיל ליה צערא בשעתיה מי לית ליה". ביאור הדבר - דגזל פחות משו"פ הוי מעשה גזילה ואף על פי שאין בכך גזילת ממון. כותי חייב על מעשה גזילה אפילו כשלא גזל ממון. ואילו ישראל חייב דוקא על גזילת ממון. ומ"מ במעשה גזילה גרידא איסור חל גם בישראל. וכך כתב רש"י (ד"ה צערא כו') ז"ל הלכך גזל הוא אלא שאין ב"ד ישראל נזקקין להשיבו דבתר הכי מחיל ליה, ובישראל בישראל נמי אסור ומעבר לא עבר דכתיב לא תגזול והשיב את הגזילה אמידי דהשבון קרי גזל ואידך לא, אבל בכותי דלאו בר השבון הוא שכל דינו למיתה לא נפיק פחות משו"פ מכלל פרוטה ואפי' מישראל דמחיל ליה בתר הכי עכ"ל. פירוש דבריו שבישראל חלות גזילה תלויה בחפצא של ממון הניתן להשבה דהיינו בשוה פרוטה. ואילו בכותי חיוב גזילה תלוי במעשה גזילה בשעתה ולא בחיובי השבה, ולפיכך כותי חייב אף בפחות משו"פ המהווה מעשה גזילה בשעתה. עיין בש"ע חו"מ (שנ"ט, א') שפסק שמותר לגזול מישראל דבר שאינו מקפיד עליו אלא שהירושלמי אוסרו משום מדת חסידות. לפי ה"ה הנ"ל שפחות משו"פ הוי חצי שיעור הפסק מתקבל כי דבר שאינו מקפיד עליו אינו נתפס באיסור חצי שיעור. אמנם לפי"ד הגר"ח זצ"ל יש לפקפק בפסק זה, שיתכן שאע"פ שאינו מקפיד מ"מ אסור לגזלו שהרי עושה מעשה גזילה. ברם יתכן שאין מעשה גזילה חל בדבר שאינו מקפיד עליו. אמנם עיין בפאת השולחן (סי' ט"ז סעיף ח' ס"ק י"א) שכ' שלרמב"ם אסור מעיקרא דדינא וכדמבואר אליבא דהגר"ח זצ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:10
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:10](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/57a:10)

**והנה** יש להסתפק האם אסור לגזול איסורי הנאה או לא. ונראה דדין איסורי הנאה תלוי בפירושי ה"ה והגר"ח זצ"ל. דלפי ה"ה איסור גזילה בפחות משוה פרוטה הוא משום דחצי שיעור אסרה תורה דחזי לאצטרופי לשיעור וכדאיתא ביומא (דף עד.), אבל איסורי הנאה דאינם ראוים להצטרף לפרוטה, דאינם ממון כלל, אינם כלולים באיסור זה. ואילו לפי"ד הגר"ח זצ"ל, פחות משוה פרוטה אינו ממון, ומ"מ אסרה תורה לגברא לעשות מעשה גניבה, אף על פי דאינו גונב ממון חבירו. וי"ל אליביה דגם איסורי הנאה נכללים באיסור זה³⁴⁶.

footnotes:
³⁴⁶ רבינו זצ"ל נקט כאן דאיסה"נ הם שלו. אך עיין בר"ן במס' נדרים (דף פה א ד"ה ואני) הסובר שהנודר איסה"נ על חפצא הפקירו, ויתכן דה"ה בכל איסה"נ דהויין הפקר. עיין במס' גיטין (דף כ א) שהמגרש באיסה"נ מגורשת, ומשמע דהוי שלו כדי להקנות את הגט לאשתו. ועיין באבני מלואים (סי' כ"ח ס"ק נ"ו) שגט אינו זקוק להקנאה אלא למעשה נתינה. והגר"ח זצ"ל סבור שגט צריך קנין ואיסה"נ בני הקנאה נינהו. ורבינו זצ"ל כאן נקט כדברי הגר"ח זצ"ל דאיסה"נ הם שלו ובני הקנאה הם.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:11
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:11](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/57a:11)

**והנה** בגמרא (ב"מ דף מז. – מז:) איתא שקונים חליפין בכלי פחות משוה פרוטה ואין קונים באיסורי הנאה. ולה"ה חילוק זה מובן דפחות משוה פרוטה הוי עכ"פ ממון, ואיסורי הנאה אינם ממון. אבל לפי הגר"ח זצ"ל, הסובר שבין פחות משוה פרוטה ובין איסה"נ אינם ממון צ"ע למה שונים דיניהם בנוגע לחליפין. וי"ל דחליפין קונה רק בכלי, וכלי פחות משוה פרוטה נחשב לכלי, אבל דין איסה"נ מפקיע את שם הכלי מהחפצא לגבי קנין חליפין, ומשו"ה אין איסה"נ קונים בחליפין.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:12
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:12](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/57a:12)

**ולפי"ז** נראה לבאר השקו"ט בגמ' "אלא אמר רב פפא לא נצרכה אלא לפחות משוה פרוטה. אי הכי נכרי בישראל אסור הא בר מחילה הוא, נהי דבתר הכי מחיל ליה, צערא בשעתיה מי לית ליה, נכרי בנכרי כיוצא בהן, כיון דלאו בני מחילה נינהו גזל מעליא הוא". דבתחילה נקטה הגמ' דגזילת פחות משוה פרוטה אינה גזל ממש אלא כעין גזל משום שאינו מחסרו ממון אבל עכ"פ הוי מעשה גזילה. ושוב הקשו דלמה אמרינן דנכרי בישראל אסור והא בר מחילה הוא – כלומר ואי מחיל ליה ישראל ליכא אף האיסור של מעשה גזילה. ודחינן "נהי דבתר הכי מחיל ליה צערא בשעתא מי לית ליה", כלומר דהמחילה חלה רק לגבי חיוב תשלומין, אך יש איסור מעשה גזילה. ושוב הקשו דבנכרי בנכרי דלאו בני מחילה נינהו א"כ הויא גזל מעליא, דבנכרי בנכרי אף פחות משו"פ נחשב לממון, והוי גזל ממש ולא כיוצא בו דגזל.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:13
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:13](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/57a:13)

**ועיין** ברמב"ם (פ"ט מהל' מלכים ה"ט) וז"ל בן נח חייב על הגזל, בין שגזל עכו"ם בין שגזל ישראל, ואחד הגוזל או הגונב ממון או גונב נפש, או הכובש שכר שכיר וכיוצא בו, אפילו פועל שאכל שלא בשעת מלאכה, על הכל הוא חייב, והרי הוא בכלל גזלן, מה שאין כן בישראל, וכן חייב על פחות משוה פרוטה, ובן נח שגזל פחות משוה פרוטה ובא אחר וגזלה ממנו, שניהן נהרגין עליה עכ"ל. ונראה דב"נ נאסר במעשה גזילה ולכן כלל הרמב"ם בהלכה זו בין שגנב ממון ובין שגנב נפש, דיסוד החיוב בגניבת נפשות הוא משום איסור גזילה ומעשה גזילה אע"פ שאין הפסד ממון. ולפי"ז י"ל דב"נ שגנב ע"מ לשלם חייב מיתה מכיון דחל איסור של מעשה גניבה.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:14
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:14](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/57a:14)

**גמ'. אלא אמר רב אחא בריה דרב איקא לא נצרכה אלא לכובש שכר שכיר.**


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:15
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:15](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/57a:15)

**לכאורה** צ"ע דבגמ' (ב"מ קיא.) ילפינן לכובש שכר שכיר מלאו דגזילה, וא"כ מהו ההו"א דהוי רק כעין גזילה. ובשלמא לפי הרמב"ם (פ"א מהל' גזילה ה"ד) שמנה לאו בפנ"ע לא תעשוק שכר שכיר ניחא, דיש לאו נפרד לכובש שכר שכיר וסד"א שעכו"ם אינו מוזהר בזה, וקמ"ל דאסור בכובש שכר שכיר משום דהוי כעין גזילה, אולם אם נאמר דיסוד האיסור משום לא תגזול צ"ע מהו ההו"א שעכו"ם יהיה פטור. ונראה לתרץ דנתבאר לעיל בגמ' דעכו"ם נהרג על מעשה גזילה בלי הפסד וחסרון ממון וכגון שגזל פחות משוה פרוטה, וסד"א דחיוב מיתה דעכו"ם שגזל תלוי במעשה גזילה, ומשו"ה סד"א דמאחר שבכובש שכר שכיר ליכא מעשה גזילה עכו"ם הכובש שכר שכיר לא יהרג, וקמ"ל דאע"פ שלא עשה מעשה גזילה מ"מ מאחר שחיסר ממון חבירו הרי הוא חייב משום גזל וחייב מיתה.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:16
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:16](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/57a:16)

**גמ'. כיוצא ביפת תואר מאי היא כי אתא רב דימי אמר ר"א א"ר חנינא בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה נהרג עליה.**


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:17
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:17](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/57a:17)

**ופרש"י** (בד"ה נהרג עליו) וז"ל משום גזל ואע"פ שאין זו בעולת בעל דאישות אלא זנות בעלמא כחמור ובהמתו, כותי בישראל שפחה כנענית שייחד ישראל לעבד עברי ובא עליה כותי נהרג, ישראל בכותי מותר כותי שייחד שפחה לעבדו ובא ישראל ולקחה בשביה מותר דהא אפילו אשתו גמורה מותרת לו, ישראל בישראל אסור דהיינו שפחה חרופה שחייבין עליה אשם עכ"ל. ולפי רש"י יש לעיין מ"ט אין כותי חייב על כל אשת איש ואפילו ארוסה שלא נבעלה משום איסור גזל. ויתכן דדוקא בעבד חל דין אישות מחמת שהאדון ייחד לו שפחה, משא"כ באשה בעלמא שהיא בת חורין ליכא חלות אישות בזה שהיא מייחדת את עצמה להיות אשת פלוני ואין בה משום גזל, שאינה יכולה לייחד את עצמה להיות אשתו דנימא דהבועל אותה עובר משום גזל, ורק משנבעלה ונעשית אשתו מדין בעולת בעל אזי הבועל אותה חייב נמי משום גזל.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:18
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:18](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/57a:18)

**אמנם** עיין ברמב"ם (פ"ט מהל' מלכים ה"ח) שכתב וז"ל בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה הרי זה נהרג עליה משום אשת חבירו, ואינו חייב עליה עד שיפשט הדבר ואמרו לה העם זו דבית עבד פלוני, וכו' עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם שהחיוב הוא משום איסור עריות דבא על אשת איש, ודלא כפרש"י שהחיוב הוא משום גזל. והנה מבואר דלשיטת הרמב"ם יש ב' דיני אישות בב"נ: א) חלות דין אישות מדין בעולת בעל, ב) דין אישות מחמת שהיא מיוחדת לו להיות אשתו. ושני דינים אלו חלוקים מהדדי, דחלות דין אישות מדין בעולת בעל חל אף כשאינו ידוע לרבים שבא עליה והיא אשתו, וכדחזינן ממעשה דאבימלך ויצחק שאבימלך טען (בראשית כו:י) "ויאמר אבימלך מה זאת עשית לנו כמעט שכב אחד העם את אשתך והבאת עלינו אשם", דאע"פ שלא ידעו הרבים כי רבקה היא אשת יצחק היו מתחייבים עליה משום אשת איש. וכן חזינן מהמעשה של אברהם ואבימלך (בראשית כ:ג - ו) "ויבא אלהים אל אבימלך וגו' ויאמר הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל", דאע"פ שאבימלך לא ידע ששרה היא אשת אברהם מדין בעולת בעל מ"מ היה מת עליה. אמנם דין אישות וחלות שם אשתו שחל מחמת ייחוד להיות אשתו תלוי בידיעת הרבים שאשה זו היא מיוחדת לפלוני זה להיות אשתו, וכמש"כ הרמב"ם "ואינו חייב עליה עד שיפשט הדבר ואמרו לה העם זו דבית עבד פלוני", ומקורו מהגמ' (נח:) וז"ל א"ר חנינא בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה נהרג עליה מאימת א"ר נחמן מדקראו לה רביתא עכ"ל. וכן מוכח מהמשך לשון הרמב"ם לענין גירושין בבן נח שכתב (שם) וז"ל ומאימתי תחזור להתירה משיפרישנה מעבדו ויפרע ראשה בשוק, ומאימתי תהיה אשת חבירו כגרושה שלנו משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה, או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה, שאין להם גירושין בכתב, ואין הדבר תלוי בו לבד, אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין עכ"ל. ונראה דלענין אישות שחל מחמת ייחוד וכגון בייחד שפחה לעבדו האיסור תלוי בידיעת הרבים שהיא מיוחדת לו, דההיתר חל רק כשיודע לרבים שהיא אינה מיוחדת לו להיות אשתו וכמש"כ הרמב"ם "ומאימתי תחזור להתירה משיפרישנה מעבדו ויפרע ראשה בשוק", דהיינו שמראה ברבים שהיא אינה אשת עבדו שהפרישה מעבדו ופרע את ראשה בשוק. ואילו לגבי חלות אישות דב"נ מדין בעולת בעל כתב שמותרת "ומאימתי תהיה אשת חבירו כגרושה שלנו משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה, או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה, שאין להם גירושין בכתב, ואין הדבר תלוי בו לבד, אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין", ולא דקדק הרמב"ם לומר דבעינן ידיעת הרבים ששלחה מביתו ושפרשו זה מזה, אלא דפקע האישות כשיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה. ונראה דהחילוק הוא כנ"ל דחלות דין אישות דבעולת בעל אינו תלוי בידיעת הרבים ופקע האישות משהוציאה מביתו ושלחה לעצמה. משא"כ דין אישות שחל ע"י ייחוד תלוי בידיעת הרבים ופקע רק משנודע לרבים דהיא אינה אשתו, ולכן דקדק הרמב"ם לומר שהיא חוזרת להתירה "משיפרישנה מעבדו ויפרע ראשה בשוק" (ועיין בכס"מ שם).


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:19
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:19](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/57a:19)

**והנה** במעשה יהודה ותמר כתיב (בראשית לט:כד) "ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף", ובפשטות היינו משום שיהודה סבר שתמר היתה חייבת מיתה מדין אשת איש שזינתה, וצ"ע דהרי לא היתה אשת איש אלא רק היתה זקוקה לשלה ליבום , ולמה תהיה חייבת מדין זנות דאשת איש. ועוד צ"ע שכתוב (בראשית לט:כו) "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני וגו'". ולכאורה צ"ע דמאי איכפת לן בזה שיהודה הוא זה שבא עליה כדי שתפטר ממיתה, דאם היא היתה אשת איש שזינתה אזי היא חייבת מיתה מכל מקום. והגר"מ זצ"ל אמר ששמע מאביו מרן הגר"ח זצ"ל דהביאור בזה הוא עפ"י היסוד הנ"ל שנתבאר מדברי הרמב"ם דחלין ב' דיני אישות בב"נ: א) דין אישות מדין בעולת בעל, ב) דין אישות מדין ייחוד להיות אשתו. ונראה דתמר נחשבה כאשת שלה מדין ייחוד – שהרי היא נפלה לשלה ליבום וחל זיקת יבום לשלה, וזיקת היבום מייחדה להיות אשת שלה, וכולם ידעו שהיא זקוקה לשלה ומיוחדת להיות אשתו, ואע"פ שלא נבעלה עדיין לשלה חל בה דין אשת שלה מדין ייחוד. אמנם לאחר שראתה תמר שגדל שלה והיא לא ניתנה לו לאשה כתיב (בראשית לח: יד) "ותסר בגדי אלמנותה מעליה ותכס בצעיף ותתעלף ותשב בפתח עינים אשר על דרך תמנתה כי ראתה כי גדל שלה והיא לא ניתה לו לאשה", כלומר שהסירה את בגדי אלמנותה ופרעה את ראשה ברבים ונודע לכל שהיא לא מיוחדת לשלה, ופקע ממנה דין אשת איש מדין ייחוד. וכשהכיר יהודה שהאשה שבעל היא זו ש"ותסר צעיפה מעליה" כלומר שפרעה את ראשה בשוק ונודע לרבים שהיא לא היתה עוד מיוחדת לשלה ופקע ממנה האישות שחלה מדין ייחוד, הודה ואמר "צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני", דבאמת פקע מתמר האישות שחל מדין ייחוד דזיקת יבום והותרה לשוק, ולא הויא אשת איש שזיתנה.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:20
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:20](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/57a:20)

**גמ'. כיוצא בו דשפיכת דמים לא תניא אמר אביי אי משכחת דתניא רבי יונתן בן שאול היא. דתניא, רבי יונתן בן שאול אומר רודף אחר חבירו להורגו ויכול להצילו באחד מאבריו ולא הציל נהרג עליו.**


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:21
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:21](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/57a:21)

**עיין** ברמב"ם (פ"ט מהל' מלכים ה"ד) וז"ל בן נח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו נהרג עליו, וכן אם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפני הארי או שהניחו ברעב עד שמת, הואיל והמית מכל מקום נהרג, וכן אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאיבריו נהרג עליו, מה שאין כן בישראל עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל וכן אם הרג רודף וכו'. א"א קשיא ליה אבנר, עכ"ל. ועיין בכס"מ שם. והנה לשיטת הראב"ד ישראל שהרג רודף שהיה יכול להצילו באחד מאבריו חייב מיתת ב"ד, וצ"ע לשיטתו למה זה מיקרי כיוצא בו דשפ"ד לענין בן נח, והרי זוהי רציחה גמורה וישראל חייב ע"ז מיתת ב"ד. ולכאורה מכאן יש ראייה לשיטת הרמב"ם (פ"א מהל' רוצח הי"ג) שכתב וז"ל כל היכול להציל באבר מאיבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו הרי זה שופך דמים וחייב מיתה אבל אין בית דין ממיתין אותו עכ"ל, ומשמע דיש איסור רציחה אך אין כח לב"ד להמיתו, וי"ל דכהאי גוונא נחשב כיוצא בו דשפיכת דמים. אך לפי הרמב"ם צ"ע למה לא אמרו בגמ' דכיוצא בו דשפיכת דמים היינו נמי באופן שהרג טריפה או כגון שכפתו לפני הארי או ששכר את חבירו להרגו ומשכח"ל כיוצא בו דשפכ"ד אף אליבא דרבנן ולא רק אליבא דר' יונתן בן שאול, דלהרמב"ם (פ"ב מהל' רוצח ה"ב) בכל הנך אופנים עון הריגה בידו ואין ב"ד ממיתין אותו אלא דחייב מיתה בידי שמים, וצ"ע.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:22
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 57a:22](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/57a:22)

**ובביאור** המחלוקת בין ר' יונתן בן שאול ורבנן י"ל דלר' יונתן בן שאול דין הריגת הרודף הוא משום הצלת הנרדף, ולכן אם יש אופן להציל את הנרדף בלי להרוג את הרודף וכגון ביכול להצילו בא' מאבריו אזי ליכא היתר להרוג את הרודף, ולכן אם היה יכול להצילו בא' מאיבריו והרגו נהרג עליו. משא"כ לרבנן רודף נהרג מחמת חלות שם רודף שבגברא ולכן אף כשיכול להצילו בא' מאבריו מותר להרגו מחמת חלות שם רודף שבגברא.