## Reshimot Shiurim on Sanhedrin Daf 74a

###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:1
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:1](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/74a:1)

**דתניא, רבי יונתן בן שאול אומר רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, ויכול להצילו באחד מאבריו ולא הציל נהרג עליו.**


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:2
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:2](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/74a:2)

**ועיין** ברמב"ם (פ"א מהל' רוצח הי"ג) וז"ל כל היכול להציל באבר מאיבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו הרי זה שופך דמים וחייב מיתה אבל אין בית דין ממיתין אותו עכ"ל. ויש להסתפק האם ביכול להצילו בא' מאבריו תו לא הוי רודף, דפקע מיניה שם רודף, או"ד דאע"פ שיכול להצילו בא' מאבריו מ"מ הוי רודף דכוונתו להרוג את חבירו אלא שאם הוא יכול להציל את הנרדף בלי להרוג את הרודף אזי אסור להצילו בנפשו. והנה ממה שפסק הרמב"ם (הנ"ל) שאם היה יכול להציל בא' מאבריו והרגו הריהו חייב מיתה אך אין ב"ד ממיתין אותו משמע קצת דס"ל דהוי רודף. ויל"ע מה הדין אם יכול להפסיק את הרדיפה ע"י שידבר עם הרודף ויוכיחו בדברים דאזי היה מפסיק מלרדוף, ולא דיבר עמו והרגו האם זה נחשב שהיה יכול להצילו בא' מאבריו או לא, דיתכן דדוקא ביכול להצילו באחד מאבריו עדיין מיקרי רודף ומשו"ה אם הרגו אין ב"ד ממיתין אותו (וכדפסק הרמב"ם), משא"כ באופן שהיה מפסיק רדיפתו אם היו מדברים עמו ומוכיחין אותו והיה מפסיק את הרדיפה מעצמו י"ל דפקע מיניה שם רודף לגמרי וההורגו חייב מיתה בב"ד.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:3
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:3](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/74a:3)

**ועוד** יש להסתפק אליבא דר"י בן שאול מהו הדין באופן שאדם א' יכול להציל את הנרדף באחד מאבריו של הרודף ויש שם אדם שני שאינו יכול להציל את הנרדף אא"כ הורג את הרודף, האם מותר לו להרוג את הרודף או לא, דאי נימא דביכול להציל בא' מאבריו אזי פקע מיניה שם רודף א"כ י"ל דגם השני אינו יכול להורגו, משא"כ אם עדיין הוי רודף אלא שאסור להרגו כשיכול להצילו בא' מאבריו י"ל דרק לאדם הראשון אסור להורגו אבל מותר לשני להורגו. ועוד יש לעיין בזה מהו הדין לשיטת הראב"ד (פ"ט מהל' מלכים ה"ד, ועיין ברדב"ז שם) שאם הורג רודף שהיה יכול להצילו בא' מאבריו דחייב מיתה בב"ד, מה הדין באופן שלגבי אדם א' הוי יכול להצילו בא' מאבריו ולגבי אדם שני הוי אינו יכול להצילו בא' מאבריו. דלכאורה לפי הראב"ד כשיכול להציל בא' מאבריו פקע מיניה שם רודף ומשו"ה אם הרגו הראשון הריהו חייב מיתה בב"ד, וא"כ אף השני אסור להורגו דמאחר שיכול הראשון להצילו בא' מאבריו פקע ממנו שם רודף ואסור אף לשני להורגו.⁴⁷⁰

footnotes:
⁴⁷⁰ לכאורה צ"ל דספקו של רבינו זצ"ל מיירי באופן שהשני אינו יודע דהראשון היה יכול להצילו בא' מאבריו, והשני הרג את הרודף, דמספק"ל האם פקע שם רודף מיניה מחמת דיכול הראשון להציל בא' מאבריו והשני חייב על הריגתו או"ד דעדיין הוי רודף אלא דבאופן שיכול להציל בא' מאבריו אזי אסור להרוג את הרודף, די"ל דאיסור זה חל על הראשון ולא על השני. אמנם אם השני יודע דהראשון הו"ל יכול להציל בא' מאבריו אזי לכאורה אף ביחס לשני הו"ל יכול להציל בא' מאבריו ע"י מעשה הצלה של הראשון, ואסור לשני להורגו.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:4
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:4](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/74a:4)

**דאמר רבא רודף שהיה רודף אחר חבירו, ושיבר את הכלים, בין של נרדף ובין של כל אדם פטור מאי טעמא מתחייב בנפשו הוא. ונרדף ששיבר את הכלים, של רודף פטור, של כל אדם חייב. של רודף פטור שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו, של כל אדם חייב שמציל עצמו בממון חבירו.**


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:5
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:5](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/74a:5)

**והנה** עיין ברמב"ם (פ"ח מהלכות חובל ומזיק ה"ד) וז"ל נשא ממון חבירו בידו ונתנו לאנס חייב לשלם מכל מקום אף על פי שהמלך אנסו להביא, במה דברים אמורים שאם אנסו להביא והביא חייב בשלא הגיע הממון לרשות האנס, אבל אנס שאנס ישראל עד שהראהו ועמד האנס על הממון ונעשה ברשותו ואנס את ישראל עד שהוליכו לו למקום אחר, ואפילו הוליכו זה המוסר שהראה הרי זה פטור מלשלם, שכיון שעמד האנס בצד האוצר כבר אבד כל מה שיש בו וכאילו נשרף. והשיג עליו הראב"ד וז"ל נשא ממון חבירו בידו ונתנו לאנס חייב לשלם מכל מקום אף על פי שהמלך אנסו להביא. א"א גם בזה על דרך הרב הוא הולך ואין הגאון מודה לו וכן בדין שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש ומאין יתחייב לו זה שימות בשביל ממון חבירו הואיל וייחדו לו וכו' עכ"ל. ולכאורה יש להקשות מגמ' זו על שיטת הראב"ד (שם) דפקו"נ פוטר מתשלומין, דא"כ אמאי חייב הנרדף לשלם. וי"ל דהתם מיירי שייחד לו העכו"ם ממון חבירו דאזי סובר הראב"ד דאם מסר לעכו"ם כדי להציל את נפשו הריהו פטור מתשלומין. אך באופן שלא ייחד לו עכו"ם ממון מסוים למסור לו אזי הוא חייב לשלם דכל א' יכול לטעון למה בחרת את ממוני, דהיית יכול להציל את עצמך בממון של אדם אחר. וי"ל דהראב"ד יפרש דבסוגיין מיירי שהיה הנרדף יכול להציל את עצמו באופן אחר ומשו"ה חייב לשלם.⁴⁷¹

footnotes:
⁴⁷¹ ועיין באבן האזל (פ"ח מהל' חובל ומזיק ה"ד) דיש לחלק בין אם היה האונס על זה הממון או שזה הממון גרם להצלה, ובנרדף ששיבר כלים אין האונס על עצם הכלים, אלא דע"י שבירת הכלים הנרדף מציל את עצמו ומש"ה חייב לשלם. ואף שהוא מותר מ"מ לא נפטר מתשלומין מכיון דאין האונס על דבר הניזוק, ולענין זה הוי כמו בדין דחיה, משא"כ בציור של הראב"ד דפטור מלשלם מכיון שהאונס הוא על עצם המעשה של מסירת ממון חבירו ואין איסור בזה דפקו"נ דוחה כל התורה כולה, ומכיון דהותרה משום פקו"נ הריהו פטור מלשלם.והנה עיין ברמב"ם (פ"ח מהל' חובל ומזיק הט"ו) וז"ל ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי ועמד אחד מהן והקל ממשאה והשליך בים פטור, שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להרגם ומצוה רבה עשה שהשליך והושיעם עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל אין כאן לא מלח ולא תבלין שאין כאן דין רודף כלל וכו' עכ"ל. ויש לבאר כוונת השגת הראב"ד דאזיל לשיטתו (פ"ח חובל ומזיק ה"ד) דפקו"נ פוטר מתשלומין, וכמו שהמוסר ממון חבירו לאנס עכו"ם פטור מתשלומין מפאת ההיתר דפקו"נ ה"ה הזורק את המשא לים פטור מתשלומין, מדין היתר דפקו"נ, ואין צריך לפוטרו משום דהמשא הוי רודף. אמנם צ"ע להרמב"ם דס"ל דהמשא הוי רודף, דלמה לא נאמר ג"כ בהל' ד' דממון חבירו הוי כרודף, והמוסרו לעכו"ם יהיה פטור מתשלומין כמו המסלק משא מספינה שעומדת להשבר. וי"ל דהתם אין הממון עצמו הרודף, אלא העכו"ם המאנס הו"ל הרודף, ומשו"ה סובר הרמב"ם דאינו פטור מתשלומין על מסירת ממון חבירו מדין רודף, דלא חל על הממון חלות שם רודף, ואף ע"פ שנאנס חייב לשלם. משא"כ במשא שבספינה דעצם המשא הוי כמו רודף, ופטור מתשלומין מדין הצלת הנרדף. (רבינו זצ"ל)


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:6
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:6](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/74a:6)

**והנה** יש להסתפק ביסוד הדין שאם הזיק הנרדף כליו של רודף הריהו פטור האם זהו מדין הצלה שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו דמדניתן להצילו בנפשו כל שכן שניתן להנצל בממונו (וכ"כ התוס' בד"ה שלא), או"ד דהוי דין מסוים בפנ"ע דהזיק כליו של הרודף פטור, וכן משמע מדברי הרמב"ם (פ"ח מהל' חובל ומזיק הי"ג) וז"ל רמב"ם נרדף ששבר כלים של רודף פטור לא יהיה ממונו חביב עליו מגופו עכ"ל. ונפ"מ באופן שמשבר כליו של הרודף כדי להנקם ממנו ולא להציל את עצמו, דלפי תוס' י"ל דחייב, משא"כ להרמב"ם י"ל דפטור.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:7
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:7](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/74a:7)

**והנה** עיין ברמב"ם (פ"ח מהל' חובל ומזיק הי"א) שפסק בנוגע למוסר וז"ל ואסור לאבד ממונו של מסור ואף על פי שמותר לאבד גופו שהרי ממונו ראוי ליורשיו עכ"ל. וצ"ע מ"ש מוסר מרודף, דהרי בפ"ח מהל' חובל ומזיק (ה"י) פסק הרמב"ם וז"ל מותר להרוג המוסר בכל מקום ואפילו בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות, ומותר להרגו קודם שימסור אלא כשאמר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו ואפילו ממון קל הרי התיר עצמו למיתה, ומתרין בו ואומרין לו אל תמסור, אם העיז פניו ואמר לא כי אלא אמסרנו מצוה להרגו וכל הקודם להרגו זכה עכ"ל. וצ"ע דכמו שנרדף שהזיק כליו של רודף פטור דלא יהא ממונו חביב עליו מגופו ה"נ י"ל לגבי מוסר ולמה פסק הרמב"ם שאסור לאבד את ממונו של מסור. ויתכן דשאני רודף דחל עליו חיוב מיתה ויש חיוב להורגו ומשו"ה אם הזיק הנרדף את ממונו הריהו פטור, משא"כ במסור דיש רק רשות להורגו ליכא היתר להזיק את ממונו. ויש להביא ראייה דיש רק רשות להרוג את המוסר מהא דמוסר חייב לשלם ואם היה חייב מיתה אזי היה פטור מדין קלבד"מ ועל כרחך דיש רק רשות להרוג את המוסר ולכן מוסר חייב בתשלומין⁴⁷², ולפיכך אסור להזיק את ממונו, משא"כ ברודף דחל עליו חיוב מיתה ומשו"ה אם הזיק הנרדף את ממונו פטור דלא יהיה ממונו חביב יותר מגופו.

footnotes:
⁴⁷² וכן משמע מלשון הרמב"ם (פ"ח מהל' חובל ה"י) וז"ל מותר להרוג המוסר בכל מקום עכ"ל, אך צ"ע דמסוף ההלכה (שם) משמע דמצוה להורגו שכתב וז"ל ומתרין בו ואומרין לו אל תמסור אם העיז פניו ואמר לא כי אלא אמסרנו מצוה להורגו וכל הקודם להורגו זכה עכ"ל, דמשמע שאחרי התראה יש מצוה להורגו. ויתכן דהריגת מוסר הוי מצוה קיומית ולכן כתב הרמב"ם "וכל הקודם להורגו זכה" דר"ל דקיים מצוה קיומית. ועיין במנחת חינוך מצוה רלו אות ה'.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:8
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:8](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/74a:8)

**אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק נימנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים וכו' כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן לא שנו אלא שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן אפילו שלא בשעת השמד, לא אמרו אלא בצינעא, אבל בפרהסיא אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור.**


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:9
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:9](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/74a:9)

**בסוגיא דיהרג ואל יעבור**


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:10
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:10](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/74a:10)

א


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:11
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:11](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/74a:11)

**ביאור מחלוקת הראשונים בדין מי שעבר באונס על ג' עבירות ועבר ולא נהרג**


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:12
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:12](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/74a:12)

**והנה** קיי"ל דפקו"נ דוחה כל עבירות שבתורה דכתיב וחי בהם, ודרשינן ולא שימות בהם, אמנם מבואר בגמ' דבג' עבירות חמורות ועל שאר עבירות בשעת השמד או בפרהסיא חל דין דיהרג ואל יעבור. ולפום ריהטא י"ל דיש חילוק בין דין יהרג וא"י בג' עבירות לבין דין יהרג וא"י בשעת השמד ובפרהסיא, דבג' עבירות חמורות אין פקו"נ דוחה את העבירה מחמת חומר האיסור ולא חל בכלל המתיר של פקוח נפש וממילא חל דין דיהרג ואל יעבור. משא"כ בשאר עבירות בשעת השמד או בפרהסיא י"ל דמעיקר הדין פקו"נ חל לדחות את העבירה דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם, ומצד עצם העבירה אין חילוק בין אם עבר על העבירה בפרהסיא או בצנעא ובין אם עבר בשעת השמד או לא, אלא דבפרהסיא או בשעת השמד חל מחייב בפנ"ע של קידוש ה', ומשו"ה אינו חל היתר דפקוח נפש להתיר את הלאו, דמחמת מצות קידוש ה' פקע ההיתר דפקו"נ.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:13
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:13](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/74a:13)

**ועוד** יש להעיר דלכאורה יש חילוק בג' עבירות עצמם דבשפיכות דמים ליכא היתר דפקו"נ משום הסברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי, משא"כ בעבודה זרה וג"ע דמסברא היה ראוי להתירן משום פקו"נ, אלא דיש גזה"כ דלא חל בהם היתר ד"וחי בהם". אמנם לפי"ז צע"ק בהיקש שבגמ' (עד.) "מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור", והרי חלוקים הם ביסוד דינם והיאך אפשר להקישן זה לזה. (ויבואר לקמן באות ג' תירוץ לקושיא זו).


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:14
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:14](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/74a:14)

**והנה** עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' יסודי התורה ה"ד) וז"ל כל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ולא נהרג הרי זה מחלל את השם וכו' ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו וכו' שנא' ונתתי פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא ולא אונס ולא מוטעה עכ"ל. ובכס"מ הביא שיטת הרמ"ך דכל מי שעבר ולא נהרג ב"ד ממיתין אותו. ועיין בר"ן (סנה' סא: ד"ה איתמר העובד ע"ז מאהבה ומיראה) שכתב בשם רבנו דוד (והיא שיטה שלישית דלא כהרמב"ם ודלא כהרמ"ך), דבג' עבירות אם עבר אזי הדין הוא דנהרג, משא"כ בשאר עבירות בשעת השמד או בפרהסיא אם עבר ולא נהרג הוא פטור. וצ"ב ביסוד פלוגתתם.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:15
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:15](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/74a:15)

**ונראה** לבאר דלכאורה יש חילוק בין דין פקו"נ לדין אונס, דפקו"נ מהוה מתיר לעשות את מעשה האיסור ואילו אונס אינו מהווה חלות מתיר אלא חלות פטור מעונשין⁴⁷³. ובפשטות בג' עבירות ליכא חלות דין מתיר דפקו"נ אולם יתכן שחל פטור אונס אף בג' עבירות. ונראה דזהו הביאור בשיטת הרמב"ם (פ"ה הל' יסוה"ת ה"ד) דאע"פ דליכא היתר דפקו"נ בג' עבירות חמורות וחל בהם דין יהרג ואל יעבור מ"מ אם עבר ולא נהרג אינו נענש דמ"מ הוי מעשה באונס ומשו"ה פטור מעונשים. אמנם הרמ"ך (עיין בכס"מ שם) חולק על הרמב"ם וסובר דליכא כאן פטור אונס וכל מי שעבר ולא נהרג ב"ד מענישין אותו. וי"ל דהרמ"ך סובר דרק באופן שהוכרח לעבור על העבירה באופן שאנס מכריחו בידיים בגופו והוא עובר בשב ואל תעשה ואינו יכול למנוע את עצמו מלעבור על העבירה אזי הוי אונס דפטור מעונשין בדומה לציור שבפסוק ד"ולנערה לא תעשה דבר" שאנסוה בגופה והיא עוברת בשב ואל תעשה ואינה יכולה למנוע את העבירה. משא"כ כאן שעבר בקום ועשה מדעתו אע"פ שעבר מחמת פחד המות לא הוי אונס, וחייב.⁴⁷⁴ ⁴⁷⁵

footnotes:
⁴⁷³ דעבירה באונס הוי מעשה עבירה וכדחזינן מנוסח הוידוי ביוה"כ שמתודין על חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון, דמשמע דאונס מהוה מעשה עבירה אלא דפטור מעונשין. והגר"ח זצ"ל היה רגיל להוכיח דמעשה עבירה באונס נחשב למעשה עבירה מהא דחל דין יהרג ואל יעבור בג' עבירות, דאע"פ שנאנס – שאם לא יעבור יהרגוהו חייב למסור נפשו שלא לעבור על העבירה, ומהרמב"ם (פ"ה מהל' יסודי התורה ה"ד) מבואר דאם עבר ולא נהרג פטור מעונשין משום דהו"ל אונס, ומוכח דחייב למסור נפשו ולא לעבור על ג' העבירות אפילו באונס, ופשיטא דקיום מצות קידוש השם הזו חלה כשנמנע מלעשות עבירה, ומוכח דעבירה באונס הוי מעשה עבירה. משא"כ בשאר עבירות שבתורה דחל המתיר של פקו"נ, דליכא מעשה עבירה כלל, ואינו חייב למסור נפשו שלא לעבור באונס דפקו"נ, ועיין עוד ברשימות שיעורים למס' ב"ק דף כח: ד"ה אנוס הוא (עמ' קצ"ט), וברשימות שיעורים למס' שבועות דף כה. ד"ה שבועה שלא אישן (עמ' ע"ג), וברשימות שיעורים למס' ב"מ דף פב: בענין אדם המזיק אות ג' (עמ' תקנ"ח).
⁴⁷⁴ ועיין בסוגיא לעיל (עג:) דנחלקו ר"י ורבנן האם מותר להרוג את הרודף אחר הערוה היכא שמניחתו שלא יהרגנה, דרבנן סברי שמותר ור"י אוסר. ולכאורה יתכן לפרש את פלוגתתם בב' אופנים: א) י"ל דנחלקו האם חל דין רודף שמצילין אותו בנפשו רק ברודף אחר חבירו להרגו ולא ברודף אחר הערוה, דר' יהודה סובר דרק באופן שרודף אחר חבירו להרגו חל דין רודף ולכן כשרודף אחר נערה ומניחתו שיבעול כדי שלא יהרגנה ליכא דין רודף ואסור להורגו, משא"כ רבנן ס"ל דחל דין רודף אף ברודף אחר הערוה ב) א"נ לכו"ע חל דין רודף אף ברודף אחר הערוה, ור"י ורבנן נחלקו דר' יהודה סובר דבמניחתו שלא יהרגנה היא אינה נחשבת לאנוסה שעושה את המעשה מדעתה ומרצונה ואע"פ שאינה עושה כן אלא כדי שלא יהרגנה לא הויא אנוסה, דרק באופן שהכריחוה לעבור על העבירה בשב ואל תעשה הויא אנוסה (וכסברת הרמ"ך), והדין שהורגין את הרודף אחר הערוה הוא רק באופן שהיא אנוסה בעבירת העריות. ואילו רבנן ס"ל דאע"פ שעשתה את המעשה מדעתה ומרצונה הויא אנוסה מאחר שאינה עושה את העבירה אלא כדי להציל את עצמה שלא יהרגנה (וסברת רבנן היא כשיטת הרמב"ם דהעושה עבירה מחמת פחד מות הוי אנוס). ויש להעיר על שיטת הרמ"ך דקיי"ל כרבנן וא"כ לכאורה מוכח דאף בעובר בקום ועשה מחמת פחד מות הוי אונס ודלא כשיטת הרמ"ך. וי"ל דהרמ"ך יפרש את יסוד המחלוקת בין ר' יהודה ורבנן כאופן הראשון דנחלקו האם חל דין רודף רק ברודף אחר חבירו להורגו או אף ברודף אחר הערוה. (רבינו זצ"ל)
⁴⁷⁵ וע"ע ברשימות שיעורים למס' ב"ק דף כח: ד"ה אנוס הוא ואונס רחמנא פטריה. דקיי"ל דעשיית מזיק באונס אינה מחייבת בבור, ורבינו זצ"ל נסתפק מה הדין אם עושה מזיק מפני אונס דפקו"נ האם הוא חייב לשלם או לא, וכגון כשאנסוהו לכרות בור ברה"ר. דיתכן שזה יהיה תלוי בשאלה אם העושה מעשה בגלל פקו"נ נחשב כאנוס לעשות את המעשה או לא. דהרמב"ם (פ"ה מהל' יסודי התורה הל"ד) פסק בג' העבירות דעליהן נאמר הדין דיהרג ואל יעבור שאם מישהו יעבור על העבירה כדי שלא ייהרג שפטור מעונש בי"ד וז"ל ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואצ"ל שאין ממיתין אותו בי"ד אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים בהתראה שנא' בנותן מזרעו למולך ונתתי אני את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא לא אנוס וכו' ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר כו' עכ"ל. לרמב"ם מעשה עבירה שנעשה משום פקו"נ חשוב אונס. ואמנם הגר"ח זצ"ל היה רגיל להוכיח מכאן שמעשה אנוס חשוב למעשה עבירה, שהרי בג' עבירות יש מצות יהרג ואל יעבור, ופשוט שמצות קידוש השם הזו חלה רק כשנמנע מלעשות מעשה עבירה. מוכח מכך שעבירה באונס חשובה עבירה, אלא שבשאר עבירות המתיר של פקו"נ חל ובג' עבירות אין היתר חל. עכ"ז מי שעשה עבירה מפני פקו"נ אנוס הוא ופטור מעונשים. אולם בכסף משנה שם הביא שהרמ"ך חולק על הרמב"ם ולדעתו מי שעבר על אחת מג' עבירות כדי שלא ייהרג חייב עונש בי"ד. ויתכן לבאר את דברי הרמ"ך בשתי דרכים: א) י"ל שהרמ"ך סובר שאין בפקו"נ דין אנוס. אך בשאר עבירות פקו"נ מתיר ובג' עבירות אין מתיר. ולפיכך בג' עבירות אם עבר מחמת פקו"נ חייב שאינו אנוס ורק במקום אונס ממש במציאות חל דין אונס כגון בנערה המאורסה שנאנסה בשדה. ב) יתכן שסובר כרמב"ם שאמנם בפקו"נ חל שם אונס אלא שסובר שבג' עבירות כשם שאין חלות לדין פקו"נ להתיר כמו"כ אין חלות - דין אנוס לפטור מעונש. ולפי"ז דין דעשיית המזיק מחמת פקו"נ תלוי בשני הביאורים האלו ברמ"ך. אם ננקוט כביאור הראשון שסובר שאין פקו"נ נחשב לאונס עשיית המזיק מחמת פקו"נ מחייבת כי איננה עשייה באונס. ואילו אליבא דהביאור השני אף הרמ"ך סובר שמעשה דעלמא שנעשה מחמת פקו"נ חשוב לאונס ובכן עשיית המזיק מחמת פקו"נ מהווה עשיית המזיק באונס ופטור.והנה בנוגע לדין אדם המזיק ופקו"נ נחלקו הרמב"ם והראב"ד בפ"ח מהל' חובל ומזיק (הל' ב' - ד') וז"ל הרמב"ם: בד"א כשהראה המוסר מעצמו, אבל אם אנסוהו עכו"ם או ישראל אנס להראות והראה הרי זה פטור מן התשלומין. ואם נשא ונתן ביד אף על פי שהוא אנוס חייב לשלם. המציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם וכו' עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל גם בזה ע"ד הרב הוא הולך ואין הגאון מודה לו וכן הדין שאין לך דבר עומד בפני פקו"נ ומאין מתחייב לו שימות בשביל ממון חבירו הואיל וייחדו לו בפירוש כו' עכ"ל. עיין בהג"מ ובלחם משנה שם. וביאר הגר"מ זצ"ל שהרמב"ם סובר שיש ב' אופני חיוב מסור: א) מסור שהראה את הממון; ב) מסור שנשא ונתן את הממון ביד. מסור שהראה את הממון אינו חייב מדין מזיק דעלמא שהרי אינו אלא גרמא בנזקין ופטור. כי האנס עצמו לקח את הממון. יוצא שהמוסר אינו המזיק אלא העכו"ם. מסור שהראה לעכו"ם חייב לשלם מדין נפרד של מסור, והוא חיוב מיוחד שחל עקב חלות השם רשע של מסור בגברא,ובהתאם לכך במקום שהמסור נאנס באונס למסור את הממון הואיל וא"א לקרותו בשם מסור כי אינו רשע, אינו חייב לשלם. ואילו כשנשא ונתן ביד חייב המסור מדין אדם המזיק דעלמא, ומזיק דעלמא מחמת פקו"נ חייב לשלם. מאידך הראב"ד סובר שמזיק שהזיק בידים משום פקו"נ פטור ולפיכך סובר שמסור שנשא ונתן ביד משום פקו"נ פטור. והנה נחלקו הראשונים בדין אדם המזיק באונס. שיטת התוס' (ב"ק דף כז: בד"ה ושמואל אמר כו') שאדם המזיק באונס גמור פטור ואדם המזיק חייב רק באונס כעין אבידה. ואילו שיטת הרמב"ן (ב"מ דף פב ב) שאדם המזיק באונס גמור חייב. ושיטת נ"י שאדם המזיק פטור באונס גמור ואלא"ה חייב. אך דעת הרמב"ם בענין זה טעונה עיון. מההלכה שלפנינו בנשא ונתן ביד משום פקו"נ שחייב יוצא שלרמב"ם מזיק באונס גמור חייב, שהרי הרמב"ם סובר בנוגע ליהרג ואל יעבור שאם עבר פטור משום שאנוס הוא. ואם מזיק מחמת פקו"נ חייב ניתן להסיק שהרמב"ם כשיטת הרמב"ן שמזיק באנוס גמור חייב. ואילו בפ"ו מהל' חובל ומזיק (הל"ד) פסק הרמב"ם וז"ל היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו ונפלה והזיקה אם לא היתה מהודקת וחזקה חייב. היתה חזקה ומהודקת ונשמטה או שהתליעה הרי זה פטור שזו מכה בידי שמים הוא וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. לרמב"ם פטור ב"מכה בידי שמים" ומוכח שהרמב"ם סובר שאדם שהזיק באנוס גמור פטור כדעת נ"י, וכן כתב המגיד משנה שם. ונראה שיש ליישב את הסתירה בשלשה אופנים: א) יתכן שהרמב"ם כרמב"ן שאדם המזיק באונס גמור חייב, וכפי שעלה מפסקו בנשא ונתן ביד, אלא שהבחין בין אדם המזיק בקום ועשה לבין אדם המזיק בשב ואל תעשה. כשאדם הזיק בקום ועשה חייב אף באונס גמור שהרי עשה מעשה היזק. מעשה היזק בקום ועשה באונס שמה מעשה היזק ומחייב אותו. ואילו אדם שהזיק בשב ואל תעשה אינו חייב משום מעשה ההיזק שעשה כי בשב ואל תעשה חסר לו מעשה מזיק אך חייב משום שפשע בשמירת גופו. לכן באונס גמור פטור שהרי לא פשע כלל בשמירת גופו. לפי"ז יתכן שהשמטת השליבה נחשבת כאדם ההזיק בשב ואל תעשה ולא בקום ועשה, ולפיכך פטור באונס גמור. ב) א"נ, מעיקרא דדינא פקו"נ חל כמתיר של איסורים. אלא שנוסף לדין של מתיר פקו"נ גם חל כפוטר של עונשים. כל זה בנוגע לעבירות ועונשיהן. ברם חיוב המזיק לשלם אינו חלות עונש אלא חיוב ממון דעלמא. ומאחר שדין פקו"נ להתיר אינו חל במזיק ה"ה שאינו חל פקו"נ כפוטר, ומשום כך פסק הרמב"ם שמזיק בפקו"נ חייב. מאידך אונס הבא מכח "מכה בידי שמים" חל מעיקרא דדינא כפוטר, ולפיכך חל גם לפטור תשלומי מזיק. ג) יתכן שהרמב"ם סובר שאונס בגופו משום מכה בידי שמים מפקיע את מעשה האדם מעיקרו ולפיכך חל בו פטור אף באדם המזיק - שהרי אם אנוס בגופו מן השמים לא עשה מעשה מזיק כלל. ברם אונס מחמת פקו"נ אינו מפקיע את מעשה הגברא אלא שחל כפטור עונש. משום כך אינו חל במזיק שחיובו הוא חיוב ממון דעלמא ולא עונש, ולפיכך חייב. סברא זו אף נוגעת לדברי הגר"ח זצ"ל הנ"ל שאמר שלרמב"ם אנוס נחשב למעשה עבירה, והסתייע ממה שפסק הרמב"ם בפ"ה מהל' יסוה"ת (הל"ד) שיש דין קידוש השם בג' העבירות החמורות - ועכ"ז פסק שאם עבר פטור מעונשין. ומוכרח שאנוס מהווה מעשה עבירה המחייב בקידוש השם. אך כ"ז נכון בנוגע לאנוס מחמת פקו"נ, אבל אינו מוכרח בנוגע לאונס בגופו מחמת מכה בידי שמים כי יתכן שאונס כזה אינו מעשה עבירה כלל. ובנוגע למה שנסתפקנו אם עשיית מזיק משום פקו"נ חייב או לא. לפי הביאור הראשון מאחר שהרמב"ם סובר שחל דין פקו"נ באדם המזיק, אלא שהבחין בין מי שהזיק בקום ועשה לבין מי שהזיק בשב ואל תעשה, ה"ה שיחול דין פקו"נ ואנוס בעשיית המזיק ויפטר בעשיית המזיק - וכמבואר בסוגיין. מאידך אם ננקוט כביאור השני שלרמב"ם אין דין פקו"נ חל בנוגע לניזקין ה"ה בנוגע לעשיית המזיק. ואם עשה את המזיק משום פקו"נ צ"ל חייב, כי דין פקו"נ חל דוקא בנוגע לעבירות ועונשין ולא בחיובי ממון דנזקין ואין דין הצלה דפקו"נ פוטר בנזקין.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:16
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:16](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/74a:16)

**ויל"ע** בביאור שיטת רבנו דוד דלכאורה לא ס"ל כשיטת הרמ"ך דרק אם עבר בשב ואל תעשה הו"ל אנוס, דהרי רבנו דוד סובר דאם עבר על עבירה קלה בפרהסיא אינו חייב מיתה, ולכאורה היינו משום דהוי אונס, ומוכח דרבנו דוד סובר דבעבר עבירה מחמת פחד מות הוי אונס. וצ"ע א"כ מהי סברת רבנו דוד שאם עבר על ג' עבירות ולא נהרג דחייב מיתה. ונראה דרבנו דוד סובר דחל פטור אונס רק היכא שחל היתר דפקו"נ, דהיינו בשאר עבירות, ואילו בג' עבירות חמורות ליכא היתר דפקו"נ, דהאיסור חמור כ"כ שאין פקו"נ חל להתיר את העבירה, וכמו כן י"ל דמחמת חומר האיסור ליכא נמי פטור דאונס, ולכן רבנו דוד סובר שאם עבר על ג' העבירות החמורות ולא נהרג הוא חייב מיתה. משא"כ בשאר איסורים דחל בהם מתיר דפקו"נ חל נמי פטור אונס, אלא דבפרהסיא חייב למסור נפשו על שאר איסורים משום מצות קידוש ה', אך אם עבר על שאר איסורים בפרהסיא ולא נהרג אינו חייב מיתה, דבשאר איסורים חל פטור אונס. וכן משמע מלשון הר"ן (סא: ד"ה איתמר) וז"ל אלא שה"ר דוד ז"ל מחלק בין אלו הג' עבירות ובין שאר מצות דבשאר מצות הוא משום עשה דונקדשתי ולפיכך אין ממיתין עליה בפרהסיא או בשעת הגזירה, אבל באלו הג' עבירות שהם מחמת חומר עצמן אימא לך דאפילו באונס ימיתוהו ב"ד אם התרו בו עכ"ל. כלומר דבשאר עבירות בפרהסיא חל היתר דפק"נ לגבי עצם העבירה אלא דחל חיוב ליהרג ולא לעבור משום מצות קידוש ה', ומשו"ה אם עבר ולא נהרג אינו חייב מיתה, דבשאר עבירות חל פטור אונס. משא"כ בג' העבירות החמורות דדין יהרג ואל יעבור הוא מפאת חומר האיסור, ומשו"ה אם עבר עליהן ולא נהרג הוא חייב מיתה ולא חל בג' עבירות פטור של אונס. ואילו הרמב"ם סובר דאע"פ שאין היתר דפקו"נ חל בג' עבירות חמורות מ"מ פטור אונס שפיר חל. והרמב"ם אינו מחלק בין ג' עבירות חמורות לשאר עבירות בפרהסיא או בשעת השמד.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:17
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:17](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/74a:17)

**והנה** עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ו) וז"ל כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים, כיצד מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה עושין, ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן, ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו עכ"ל. וצ"ע דמ"ש חולה שנתרפא בע"ז דעונשין אותו ב"ד עונש הראוי לו מהעובר על ג' עבירות מחמת יראת המות, דהאנס יהרגנו אם אינו עובר על העבירה, דאינו נענש משום דהוי אונס. וי"ל דלא מיקרי אונס אלא באופן שאדם אחר מאנסו ומכריחו לעבור על העבירה, משא"כ בחולה שיש בו סכנה שהחולה מתרפא מרצונו לא הוי אונס אלא פקו"נ ומאחר דליכא היתר דפקו"נ בג' עבירות אם עבר מענישין אותו בעונש הראוי לו.⁴⁷⁶

footnotes:
⁴⁷⁶ עיין באור שמח (פ"ה יסוה"ת ה"ו).


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:18
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:18](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/74a:18)

**אמנם** עיין ברמב"ן במלחמות ה' (דף יח. מדפי הרי"ף) שכתב וז"ל ועוד דאמרינן לקמן באותו שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינה ימות ואל תבעל לו ולמ"ד אשת איש הות שפיר דג"ע הות ואסור, והא התם להנאת עצמו של בועל היה ואפילו הכי אסור אלמא אף להנאת עצמו אסור, וא"ת שאני התם דליכא אונסא לאיתתא ומשו"ה אסיר דאע"ג דאיהו אניס איהי לא אניסא, הא לאו מילתא היא דכיון דאיהו אניס אונסא דגופיה וכו' הואיל ואיכא איבוד נפש מישראל אונס מיקרי עכ"ל. ומבואר דס"ל דהחולה עצמו חשוב כאונס, ואף לאדם אחר חשיב אונס דאיבוד נפש מישראל חשיב כאונס. ולפי"ד הרמב"ן לכאורה אין חילוק בין מתרפאין לאונס ע"י עכו"ם אנס, דאף חולה חשיב אונס. ובפשטות הרמב"ן חולק על הרמב"ם שחילק בין חולה שעבר ונתרפא בג' עבירות שב"ד מענישין אותו ואילו העובר באונס ולא נהרג פטור מעונשין.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:19
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:19](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/74a:19)

**אולם** הגר"ח זצ"ל ביאר את דברי הרמב"ם (פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ו) שכתב דחולה שעבר ונתרפא בע"ז ג"ע ושפכ"ד דב"ד מענישין אותו בעונש הראוי לו, שאין הכוונה למיתה או מלקות אלא הכוונה היא לעונש כעין מכת מרדות או נידוי ושמתא, ולא בעונש של מיתה ומלקות דאף חולי הוי אונס, ופטור ממלקות ומיתה. ולפי"ז מדוייק היטב לשון הרמב"ם דבהל' ד' כתב דמי שעבר ולא נהרג שאין ב"ד מלקין אותו או ממיתין אותו, ואילו בהל' ו' כתב דאם עבר ונתרפא בע"ז או ג"ע ושפ"ד "עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו", ולא כתב שב"ד מלקין או ממיתין אותו, דבאמת אף בחולי חל פטור אונס שאין ב"ד מלקין וממיתין אותו אלא דמענישין אותו עונש הראוי לו כמו מכת מרדות או נידוי ושמתא.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:20
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:20](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/74a:20)

ב


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:21
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:21](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/74a:21)

**ב' דיני אונס: דין מעשה עבירה באונס בשב ואל תעשה ודין עבירה בקום ועשה מחמת פחד מות**


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:22
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:22](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/74a:22)

**אולם** יתכן לפרש את שיטת הרמב"ם (פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ד) באופן אחר, דהנה עיין בהמשך הסוגיא (עד:) דהקשה הגמ' "והא אסתר פרהסיא הואי, אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה. רבא אמר הנאת עצמן שאני", והקשו הראשונים (עיין בתוס' ד"ה והא) דלמה לא הקשה הגמ' דתיהרג משום דהוי גילוי עריות. ותירץ הריב"ם וז"ל דקים ליה דמהני טעמא דקרקע עולם לענין דלא מחייבי למסור עצמה משום עריות עכ"ל. ודבריו צ"ב, דהרי בגמ' ב"ק (לב) איתא דהשווה הכתוב אשה לאיש דכתיב "ונכרתו הנפשות העושות", ומבואר דאף בשב ואל תעשה איכא מעשה עבירה גמורה דגילוי עריות מצד האשה, והיא חייבת בעונש כמו האיש הבועל העובר בקום ועשה,⁴⁷⁷ ואם חומר העבירה של עריות מפקיע את ההיתר דפקו"נ א"כ אמאי סובר הריב"ם דמהני טעמא קרקע עולם לענין שאינה מחוייבת למסור את נפשה משום איסור עריות.

footnotes:
⁴⁷⁷ ולכאורה יש עוד ראייה לזה, דקיי"ל בחייבי לאווין כגון אלמנה לכהן גדול דגם האשה הנבעלת לוקה כמו האיש (רמב"ם פי"ז מהל' איסורי ביאה ה"ה) ולא אמרינן דאשה הנבעלת הויא קרקע עולם והיא אינו עושה מעשה והו"ל לגבה כלאו שאין בו מעשה, ולא תלקה. ועל כרחך דהתורה קבעה דבאיסורי ביאה מעשה ביאה של האשה הוי מעשה עבירה ללקות עליו. וא"כ י"ל דאף בנוגע לעבירת גילוי עריות, דביאה בשב ואל תעשה הוי מעשה עבירה גמורה דגילוי עריות,


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:23
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:23](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/74a:23)

**והנה** עיין בנימוקי יוסף (דף יז: מדפי הרי"ף ד"ה קרקע עולם) וברמב"ן במלמחות ה' (דף יז: בדפי הרי"ף ד"ה אמר הכותב) שביארו סברת אביי דקרקע עולם היתה דר"ל דכל היכא שיוכלו להעבירו בעל כרחו לעבור העבירה אפילו אם ימסור את נפשו אזי גם אם יהרגוהו אם לא יעבור אינו צריך למסור את נפשו ליהרג⁴⁷⁸.

footnotes:
⁴⁷⁸ עיין בנימוקי יוסף (דף יז: מדפי הרי"ף ד"ה קרקע עולם בא"ד.) וז"ל והא דאמרינן קרקע עולם לפי שיכולין לכוף אותה על כך בע"כ ובכי הא אין לה למסור עצמה למיתה שהרי אפשר שאפילו תמסור עצמה יכופו אותה לדבר עבירה ובכי האי גוונא שרי ואפילו בשלשה עבירות חמורות דאי לא למאן דאמר [שם] אל תקרי לבת אלא לבית דאשת איש היתה אמאי לא מסרה עצמה למיתה על כך וליכא למימר דמשום דלהנאת עצמו הוא שרי דבג' עבירות הללו לא שרי משום הנאת עצמן כדאמרינן גבי העלה לבו טינא לקמן אלא ודאי משום דקרקע עולם היא לא מסרה עצמה למיתה וה"ה לכל דבר שבידיהם להעביר בעל כרחנו שאין לנו למסור עצמנו למיתה בשב ואל תעשה כגון אסתר ואפילו בשעת השמד כדאמרינן (שבת דף מט.) גבי אלישע בעל כנפים שנטל תפילין מראשו כשראה קסדור ושעת השמד היתה ואעפ"כ נטלם הוא לפי שהיה בידם להעביר עכ"ל. ועיין ברמב"ן במלחמות ה' (דף יז: בדפי הרי"ף ד"ה אמר הכותב) וז"ל ולא אמר אביי קרקע עולם היא אלא בשאחרים אונסין אותה שתבעל ואל תהרג מאחר שיכולין לבעול אותה על כרחה עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:24
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:24](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/74a:24)

**ועוד** נראה לבאר דיש ב' דיני אונס, דהיכא דהוי מעשה באונס בשב ואל תעשה כגון שכפפוהו לכרוע בפני ע"ז או שבאו עליה בעל כרחה ליכא מעשה עבירה כלל. משא"כ באופן שעושה את העבירה בקום ועשה אבל עשה את העבירה מחמת פחד מות י"ל דבכה"ג אע"פ שהוא אנוס ופטור מעונשין מ"מ חל מעשה עבירה. ולפי"ז י"ל דאסתר לא היתה מחוייבת למסור את נפשה למיתה מחמת איסור עריות דמכיון דקרקע עולם היתה ועברה בעל כרחה בשב ואל תעשה ליכא מעשה עבירה בכלל. ולפי"ז יתכן לומר תוספת ביאור בסברת הרמב"ן והנימוקי יוסף דר"ל דמאחר שאף אם תמסור עצמה למיתה יכופו אותה לדבר עבירה, וכשמכריחה בידיים בגופה לעבור והיא עוברת בשב ואל תעשה לא הוי מעשה עבירה, משו"ה מותר לה לעבור ולא ליהרג.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:25
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:25](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/74a:25)

**ועפי"ז** יש לבאר דברי הריב"ם דס"ל דפשיטא שלא היתה אסתר מחוייבת למסור את נפשה למיתה משום עבירת גילוי עריות מכיון דקרקע עולם היתה דעברה בעל כרחה בשב ואל תעשה דליכא מעשה עבירה כלל, ורק הקשו בגמ' דמ"מ היה לה למסור את נפשה משום דהוי עבירה בפרהסיא ויש בזה מחייב בפנ"ע של קידוש ה'. ותירץ אביי דמכיון שקרקע עולם היתה לא היתה מחוייבת למסור את נפשה אע"פ דהוי בפרהסיא דבקרקע עולם ליכא מעשה עבירה כלל, וליכא בכהאי גוונא מצוה של קידוש ה'.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:26
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:26](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/74a:26)

ג


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:27
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:27](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/74a:27)

**האם חל דין מתיר של פקו"נ בג' עבירות אלא דחייב להתנהג בשב ואל תעשה משום מצות קידוש ה'**


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:28
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:28](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/74a:28)

**אולם** יתכן לפרש את דברי הריב"ם (בתוס' ד"ה והא) באופן אחר, דס"ל שאף שבג' עבירות חל המתיר דפקו"נ מ"מ יש עדיין האוסר מצד חומר העבירה, ואילו בשאר עבירות שבתורה מצות פקו"נ ודין וחי בהם דוחה את האיסור לגמרי וחל היתר לעבור על העבירה, משא"כ בג' עבירות י"ל דפקו"נ שקול כנגד העבירה ואין היתר לעבור על העבירה אלא הדין הוא שיתנהג בשב ואל תעשה מחמת חובת קידוש ה', וכמו ברציחה דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דעל כן דינו להשאר בשב ואל תעשה ה"נ בג' עבירות הדין הוא שיתנהג בשב וא"ת משום מצות קידוש ה'. (ודלא כמש"נ לעיל באות א' דבג' עבירות חמורות לא חל כלל המתיר דפקו"נ, דמחמת חומר האיסור פקע ההיתר של פקוח נפש וממילא חל הדין דיהרג וא"י משום עצם האיסור מכיון שלא חל המתיר של הצלת נפשות, אלא י"ל דבעצם חל המתיר של פקו"נ אך אין בו כח לדחות את האיסור והמתיר והאיסור הן שקולים ומצות קידוש ה' חלה ומכרעת שיתנהג בשב ואל תעשה ויקדש שם שמים). ולפי"ז ניחא הלימוד דמקשינן נערה מאורסה לרוצח דבשניהם יש מצד א' דין פקו"נ להתיר את האיסור אך מצד שני יש אוסר מצד האיסור ולכן חל דין קידוש ה' להכריע ביניהם שיתנהג בשב ואל תעשה ויקדש שם שמים. ונראה דמשו"ה ס"ל לריב"ם דחל היתר של קרקע עולם בגילוי עריות, דמכיון דהאשה הויא קרקע עולם ועוברת על האיסור דג"ע בשב ואל תעשה אין היא מחוייבת למסור את נפשה וליהרג. והיינו משום דאף בג' עבירות חל דין וחי בהם ומצות פקו"נ, אלא דהאיסור דג"ע שקול כנגד פקו"נ, ולא חל היתר מפאת מצות פקו"נ לעבור על העבירה, אלא הדין הוא שיתנהג בשב ואל תעשה מחמת חובת קידוש ה', ומאחר שהיא עוברת בשב ואל תעשה אינה מחוייבת למסור את נפשה למיתה.⁴⁷⁹

footnotes:
⁴⁷⁹ וכ"כ הגאון ר' אלחנן וסרמן זצוק"ל בקובץ הערות סימן מ"ח אות ב' – ג'. ועיין בגליונות החזון איש על חידושי רבנו חיים הלוי פ"ה מהל' יסוה"ת ה"א ד"ה וכיון דילפינן מרוצח.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:29
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:29](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/74a:29)

**ולפי"ז** יתכן לומר דהרמב"ם נמי סובר כסברת הרמ"ך דהיכא דעבר ולא נהרג לא הוי אונס, דאונס אינו אלא באופן שהוכרח לעבור על העבירה בעל כרחו, משא"כ כאן שעבר מדעתו ומרצונו מחמת פחד המות לא מיקרי אונס. והביאור במה שכתב הרמב"ם שאם עבר ולא נהרג אינו נענש היינו משום דחל מתיר דפקו"נ אף בג' עבירות חמורות, והא דלכתחילה ליכא היתר לעבור על העבירה הוא משום דפקו"נ שקול כנגד האיסור ואזי חל חיוב לקדש שם שמים ולהשאר בשב ואל תעשה, אבל אם עבר אינו נענש בב"ד דמ"מ חל חלות דין מתיר דפקו"נ. אמנם פירוש זה דחוק בלשון הרמב"ם, ויותר מסתבר דהטעם שאינו נענש הוא משום דהוי אנוס, ואונס פטור מעונשין. ועוד יש להוכיח שאין זה הביאור ברמב"ם מהא דפסק בחלאים שאם עבר ונתרפה בע"ז ב"ד מענישין אותו עונש הראוי לו, ואם הרמב"ם סובר שחל פטור עונשים מחמת ההיתר דפקו"נ צ"ע מ"ש דהמתרפה בע"ז מענישין אותו.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:30
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 74a:30](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/74a:30)

**אולם** לכאורה יש להביא ראייה לביאור זה בסוגיא משיטת הבעה"מ (דף יז: מדפי הרי"ף ד"ה אביי אמר) דס"ל דחל היתר להנאת עצמן בג' עבירות חמורות, וסברתו צ"ע דלכאורה מצד חומר האיסור של גילוי עריות ליכא שום חילוק בין אם האנס מכריחה לעבור עבירת ג"ע להנאת עצמו או לא. וי"ל דהבעה"מ סובר דאף בג' עבירות חמורות חל המתיר דפקו"נ - אך אין בכוחו לדחות את האיסור - דשקולים הם מצות פקו"נ וחומר האיסור, וממילא חל מצות קידוש ה' שיתנהג בשב ואל תעשה ויהרג. אך היכא דהעכו"ם מכריחה לעשות את העבירה של גילוי עריות להנאת עצמו אזי ליכא חילול ה' ולא חל מצות קידוש ה' וממילא מותר לעבור ולא ליהרג מחמת המתיר של פקוח נפש. אולם אי נימא דמחמת חומר האיסור לא חל כלל המתיר של פקוח נפש וממילא חל דין דיהרג ואל יעבור מחמת חומר העבירה (וכש"כ לעיל באות א'), אזי צ"ע למה סובר הבעל המאור דיש היתר דבהנאת עצמן אינו חייב ליהרג בג' עבירות, והרי מצד חומר העבירה אין חילוק בין אם האנס מכריחו לעבור להנאת עצמו או לא. ומוכח דהבעל המאור סובר דאף בג' עבירות חמורות חל המתיר דפקו"נ אך אין בכוחו לדחות את האיסור - דשקולים הם מצות פקו"נ וחומר האיסור, וממילא חל מצות קידוש ה' שיתנהג בשב ואל תעשה ויהרג. אמנם היכא דהעכו"ם מכריחו לעשות את העבירה להנאת עצמו אזי ליכא חילול ה' ולא חל מצות קידוש ה' וממילא מותר לעבור ולא ליהרג מחמת המתיר של פקוח נפש.⁴⁸⁰

footnotes:
⁴⁸⁰ אולם לכאורה יתכן לבאר את שיטת הבעה"מ דחל מתיר דהנאת עצמן אף בג' עבירות החמורות באופן אחר, דס"ל דדין יהרג ואל יעבור בג' עבירות חל מפאת חילול ה', ומצות קידוש ה', ולא מפאת עצם חומר האיסור וחומר מעשה העבירה. ולפיכך סובר דכשעכו"ם מכריחה לעבור על עבירת גילוי עריות להנאת עצמו חל היתר דא"צ ליהרג ולא לעבור משום דבהנאת עצמן ליכא חילול ה', ולא חל מצות קידוש ה' דיהרג ואל יעבור. משא"כ במתרפאין דהוה מעשה עבירה בכוונה דאזי לא חל היתר דפקו"נ וחל דין יהרג ואל יעבור מחמת חומר העבירה, וע"כ הדין הוא דיהרג ואל יעבור ואין היתר דהנאת עצמן במתרפאין.