## Reshimot Shiurim on Sanhedrin Daf 79a

###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 79a:1
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 79a:1](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/79a:1)

**גמ'. רבי שמעון אומר אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור.**


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 79a:2
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 79a:2](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/79a:2)

**עיין** ברמב"ם (פ"י מהלכות נזקי ממון ה"ט) וז"ל אין הבהמה נסקלת אם המיתה עד שתתכוון להזיק למי שהיא חייבת עליו סקילה, אבל שור שהיה מתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם, נתכוון לנכרי והרג בן ישראל, נתכוון לנפלים והרג בן קיימה פטור מן המיתה וכו' עכ"ל. ובהל' רוצח (פ"ד ה"א) פסק הרמב"ם וז"ל המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת בית דין ומן התשלומין ומן הגלות, לפי שאין ערי מקלט קולטות אותו כמו שיתבאר, לפיכך הזורק אבן לתוך עדה מישראל והרג אחד מהן פטור ממיתת בית דין עכ"ל. ומבואר שפסק כר"ש דנתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת ב"ד ומגלות (ועיין בהשגת הראב"ד שם שהשיג דלא קיי"ל כר"ש). והקשה הלחם משנה (פ"י נזקי ממון ה"ט) דמהרמב"ם משמע שאם נתכוון השור להרוג את ראובן והרג את שמעון שהוא נסקל, ואף על פי שזה דלא כר"ש, וצ"ע דבהל' רוצח פסק כר"ש.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 79a:3
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 79a:3](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/79a:3)

**וי"ל** דבאדם שנתכוין להרוג את ראובן והרג את שמעון הטעם שפטור ממיתת ב"ד הוא משום דחסר כוונה לרציחה, שלא נתכוין להרוג את הנהרג. אמנם נראה דכ"ז שייך באדם דשפיר אית ליה כוונה מסוימת להרוג את גברא זה בדוקא, משא"כ בשור י"ל דליכא מקום לחלק בין נתכוין לראובן ולא נתכוין לשמעון, דבשור ליכא חלות כוונה מסוימת להרוג את איש פלוני דוקא, ואי יש לשור כוונה לנגוח ולהרוג את ראובן הרי זה נחשב ככוונה להרוג את שמעון נמי. ואע"פ שר"ש פוטר אדם שנתכוין להרוג את ראובן והרג את שמעון בשור ס"ל דחייב. משא"כ בציור שנתכוין השור להרוג את הבהמה והרג את האדם, או שנתכוון לנכרי והרג בן ישראל, נתכוון לנפלים והרג בן קיימה אזי פסק הרמב"ם דהשור פטור מן המיתה משום דיסוד הפטור בהנך ציורים באדם הוא מדין התראת ספק (כרש"י), ומאחר דקיי"ל דכמיתת הבעלים כך מיתת השור אף שור פטור מן המיתה.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 79a:4
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 79a:4](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/79a:4)

**גמ'. מאי טעמא דרבי שמעון אמר קרא וארב לו וקם עליו עד שיתכוון לו. ורבנן אמרי דבי רבי ינאי פרט לזורק אבן לגו. היכי דמי אילימא דאיכא תשעה נכרים ואחד ישראל ביניהן תיפוק ליה דרובא נכרים נינהו. אי נמי פלגא ופלגא ספק נפשות להקל לא צריכא, דאיכא תשעה ישראל ונכרי אחד ביניהן, דהוה ליה נכרי קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי.**


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 79a:5
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 79a:5](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/79a:5)

**יש** לעיין לפי ההו"א דמיירי בתשעה כותים וישראל א' דאם מיירי שפגע האבן בישראל והרגו, א"כ למה יפטר נימא דנשאל את הזורק האם נתכוין להרוג את הישראל או לא, ואם נתכוין להרוג את הישראל יהיה חייב ומאי איכפת לן דיש כאן רוב כותים. וי"ל דמיירי שאינו ידוע מי נהרג דאזי סמכינן ארוב, וכ"כ היד רמה (עט. ד"ה ואמרינן) וז"ל אמרי דבי ר' ינאי פרט לזורק אבן לגאו לתוך חבורה של בני אדם מהן כותים ומהן ישראל ונתכוון להרוג את ישראל והתרו בו אל תזרוק שבן ברית הוא ותהרג עליו ואמר ע"מ כן אני עושה וזרק לתוך החבורה והכה את אחד מהן ומת ואין ידוע אם כותי הרג אם ישראל הרג שפטור והכי משמע להו לרבנן וארב לו דלאו ליחודי כוונה הוא דאתא, אלא ליחודי מעשה עד שיודע את מי הרג אם ישראל הוא אם לא, ודייקינן היכי דמי אילימא דאיכא תשעה כותים וישראל אחד ביניהם תיפוק לי דרובא כותים נינהו ואיכא למיזל בתר רובא ואימור כותי הרג ופטור, ואפילו פלגא כותים ופלגא ישראל ספק נפשות להקל, דמספקא לא קטלינן. ומהדרינן לא צריכא דאיכא ט' ישראל וכותי אחד ביניהן מהו דתימא ליזיל בתר רובא ואימור ישראל הרג ולקטליה איצטריך קרא למפטריה דהוה ליה כותי קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי והוה ליה ספק נפשות להקל, וכל היכא דאמרי' דכל קבוע כמחצה ע"מ דמי מהכא נפקא לן עכ"ל.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 79a:6
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 79a:6](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/79a:6)

**ועוד** י"ל דמיירי שהזורק אמר שמתכוון להרוג את מי שיפגע בו האבן, ופגע האבן בישראל, וא"כ לכאורה נימא דיש כאן כוונת רציחה להרוג את ישראל. אמנם מאחר דיש כאן רוב של ט' כותים פקעה כוונתו להרוג את הישראל, דהרוב קובע שאין מעשה זריקת האבן לגו מהוה מעשה רציחה, מכיון דעפ"י הרוב יפגע האבן בכותי ולא בישראל. וכמו"כ י"ל דבפלגא ופלגא, דמאחר דיש כאן מחצה עכו"ם פקעה כוונתו ולא חשיב מעשה הזריקה למעשה רציחה. ונראה דהביאור בזה הוא דהכוונה להרוג גברא מסוים חלה רק כשיש אפשרות שהמעשה שעשה יביא לכוונה זו לצאת לפועל, ומאחר דיש כאן רוב של ט' כותים או מחצה כותים הקובע שעפ"י טבע המעשה לא יצא לפועל כפי שנתכוין, אזי הרוב מפקיע את הכוונה ולא נחשב למעשה רציחה בכוונה לגבי הישראל. ונראה דהיינו משום דמיירי שלא זרק את האבן בכוונה מסוימת על הישראל דוקא, אלא שזרק את האבן סתם לתוך החבורה, אלא דניחא ליה נמי אם תפגע האבן בישראל, ולכן חלות כוונה לישראל לא חלה דהמעשה מכחיש את הכוונה, דהרוב קובע שמעשה זה לא הוי מעשה רציחה. משא"כ אם זרק את האבן בדוקא על הישראל אפילו אם הוא בתוך חבורה של כותים ופגע בו האבן דפשיטא דחייב דשפיר חל מעשה רציחה בכוונה כלפי הישראל שפגע בו האבן.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 79a:7
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 79a:7](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/79a:7)

**ולפי"ז** יתכן לתרץ קושיית התוס' (דף עט. ד"ה א"נ פלגא ופלגא) שהקשו דלמ"ד התראת ספק לא שמה התראה תיפוק ליה דפטור משום דלא שמה התראה אפילו בלי הטעם דספק נפשות לקולא. ולכאורה צ"ע דלפימש"נ יסוד הדין הוא שפטור משום דהוי כנתכוין להרוג את הכותי והרג את ישראל, דהרוב (או מחצה על מחצה) קובע שפקע כוונתו להרוג ישראל ואע"פ שכוונתו היה דניחא ליה להרוג את מי שתפגע בו האבן ואף כי יהרג הישראל, מ"מ מאחר שעפ"י טבע אין המעשה תואם את כוונתו לא חלה כוונתו והו"ל כנתכוין לכותי והרג את ישראל שפטור, וחל דין מסוים בפנ"ע דבעינן שכוונה להרוג תהיה מוכח ממעשה הרציחה עצמה, ואין דין זה שייך לדין התראת ספק שמה התראה או לא שמה התראה. ומשמע איפוא שהתוס' פירשו כפרש"י במשנה דהפטור בנתכוין לכותי והרג את ישראל הוא מדין התראת ספק ולא מחמת חסרון כוונה. אמנם לפי"ז צ"ע למה לא הקשו התוס' את קושייתם על המשנה, דדין המשנה דנתכוין להרוג כותי והרג ישראל פטור יהיה נכון רק אליבא דמ"ד התראת ספק לא שמה התראה, ואילו למ"ד שמה התראה צ"ל חייב.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 79a:8
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 79a:8](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/79a:8)

**ונראה** ליישב עפ"י מש"נ לעיל דבזרק כדור על הכותל לא הוי התראת ספק אע"פ שיש סיכוי שהכדור לא יפגע בחבירו, דמכיון שזרק את הכדור בכוונה להרוג את חבירו הוי מזיד מחמת שנתכוין בעצמו, ולא חשיב התראת ספק אע"פ שיש אפשרות שלא יפגע הכדור בחבירו, דמ"מ עשה מעשה רציחה זו במזיד. משא"כ במשנתנו שזרק אבן בכוונה לפגוע בכותי והרג את ישראל, דהזורק אינו מתכוון לפגוע בישראל אלא מתכוון לפגוע בכותי ורק דיתכן שנעשה לרוצח במזיד ע"י התראת העדים שמתרין בו דשמא יפגע האבן בישראל ויהרגנו, דאזי אמרינן דמכיון דיש אפשרות שלא יהרוג את הישראל ואין הזורק מכוון את האבן על הישראל אזי התראת העדים לא משוויה ליה למזיד. ודין זה הוא הלכה מסוימת שאין התראת העדים משוויה ליה למזיד אם יש ספק אם ייעשה מעשה איסור או לא. ולא דמי למחלוקת בעלמא אי התראת ספק שמיה התראה או לא, ומשו"ה לא הקשו התוס' על המשנה שדין המשנה נכון רק אליבא דמ"ד התראת ספק לא שמה התראה.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 79a:9
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 79a:9](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/79a:9)

**אמנם** נראה דבזורק אבן לגו הזורק אינו מתכווין לזרוק את האבן על אדם מסוים (ולא דמי למשנה דמכוון להרוג הכותי אלא דיש סיכוי שהאבן תפגע בישראל ולא בכותי) אלא דזורק את האבן סתם לתוך החבורה של אנשים העומדים שם מבלי לכוון על אדם מסוים וניחא ליה שיהרוג את מי שהאבן תפגע בו, א"כ חלה בזריקתו כוונת רציחה בזדון מעצמו, והוי מזיד מחמת כוונת עצמו. והקשו התוס' דלכאורה צ"ל חייב למ"ד התראת ספק שמה התראה, דבמכות (טז.) איתא דהכה וחזר והכה בזה אחר זה פטור, ופרש"י (ד"ה הכה זה) וז"ל מי שגירש את אשתו ונישאת וילדה ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון הכה זה וחזר והכה זה בשתי התראות דהויא לה כל חדא התראת ספק, והתם הרי הכה במזיד אדם זה בכוונה להכות את אביו אלא דיש ספק במציאות אם הוי אביו או לא, ולמ"ד התראת ספק שמיה התראה חייב דשפיר הוי מתיר עצמו למיתה בכה"ג, והקשו התוס' דלפי"ז ה"ה בזורק אבן לגו דזורק האבן בכוונה להרוג יהיה חייב למ"ד התראת ספק שמה התראה. ותירצו התוס' וז"ל וי"ל דשאני התם שיודע בברור שיבא לידי ודאי איסור אם יותיר או אם יכה שניהם משום הכי שמה התראה אבל הכא בזורק אבן לגו אינו יודע שיבא לידי ודאי איסור שאינו יודע את מי יכה עכ"ל, כלומר דרק כשבירור מעשה האיסור תלוי באדם עצמו דבידו לברר ולקבוע את העבירה וכגון בהכה וחזר והכה אזי אמרינן דהתראת ספק שמה התראה דנחשב למזיד, משא"כ כאן כשזורק אבן לגו דבירור המעשה תלוי בטבע ואינו תחת שלטון האדם שאין זה בידו לקבוע מי יפגע בו האבן דזרק סתם לגו מבלי לכוון על אדם מסוים והעבירה תלויה בטבע אזי לכו"ע התראת ספק לא שמה התראה, דלכו"ע הוי שוגג. ונראה דתוס' ס"ל כרש"י דהדין התראת ספק במשנה לא שייך לפלוגתא בעלמא אי התראת ספק שמיה התראה או לא, דכאן יש סתם משנה והיאך יתכן שיחלוקו בזה ר' יוחנן וריש לקיש, אלא ע"כ דהנידון כאן הוא האם חל דין מזיד ע"י התראת העדים, ובזה ס"ל לרש"י ותוס' דהיכא דיש ספק מצד מעשיו אם יהרוג או לא וגם ליכא כוונת מזיד לא חל דין מזיד מחמת התראת העדים, ודינו כשוגג דפטור. משא"כ בעלמא מיירי דהוי מזיד אלא דיש ספק האם המעשה הוי מעשה עבירה או לא והאם מתיר עצמו למיתה או לא בכה"ג, ובזה נחלקו האמוראים אי התראת ספק שמה התראה ומתיר עצמו למיתה או לא שמה התראה.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 79a:10
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 79a:10](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/79a:10)

**גמ'. אלא לרבי שמעון, האי ונתתה נפש תחת נפש מאי עביד ליה ממון, וכדרבי דתניא רבי אומר ונתתה נפש תחת נפש ממון.**


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 79a:11
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 79a:11](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/79a:11)

**ופרש"י** (בד"ה ממון) וז"ל דמי האשה יתן ליורשיה עכ"ל. ולכאורה צ"ע דבגמ' ב"ק (ד.) איתא דאדם אינו משלם את הכופר, ובשלמא לפי הריב"א (בתוס' שם ד"ה כראי אדם) דאדם פטור מכופר מדין קלבד"מ י"ל דבנתכוין לזה והרג את זה ליכא קלבד"מ ומשו"ה ס"ל דמשלם דמי האשה ליורשין, דאף אדם משלם כופר אי ליכא קלבד"מ. אבל קשה לפי שיטת הר"י (בתוס' שם) דאדם פטור מכופר מגזה"כ עליו ולא על האדם, א"כ צ"ע אמאי משלם דמי האשה ליורשין והרי אדם פטור מכופר. ועוד צ"ע דבגמ' נחלקו האם כופר הוי דמי ניזק או דמי מזיק, וצ"ע דלכאורה מכאן מוכח להדיא דמשלם דמי ניזק דמשלם דמי האשה ליורשין.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 79a:12
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 79a:12](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/79a:12)

**וי"ל** דמלבד דין תשלומי כופר חל חיוב לשלם דמי הנהרג מדין מזיק וחובל, והטעם דבעלמא אינו משלם דמי נהרג מדין מזיק הוא משום דחל פטור דקלבד"מ, ואילו כאן רבי סובר דליכא דין קלבד"מ, ומשו"ה חייב לשלם דמי נהרג מדין מזיק. ונראה דיש נפ"מ בין תשלומי ממון בתורת מזיק ותשלומי כופר, דיורשין יכולים למחול התשלומין דמדין מזיק, משא"כ כופר אינם יכולים למחול, דכופר מהוה חלות כפרה משא"כ תשלומי מזיק. וי"ל דלא שייך חלות כופר וכפרה אלא ברציחת שורו ולא ברציחת אדם, ולכן החיוב כאן אליבא דרבי אינו מדין כופר אלא מדין תשלומי מזיק. ולכן אין הגמ' מביאה מכאן ראייה דכופר הוי דמי ניזק, דהכא לא מיירי בתשלומי כופר אלא בתשלומין מדין מזיק.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 79a:13
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 79a:13](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/79a:13)

**אמנם** עיין ברמב"ם (פ"י מהלכות נזקי ממון הי"ד) וז"ל יראה לי שאע"פ שהתם שהמית עבד או שפחה פטור מן הקנס שהוא שלשים סלע הקצוב בתורה, אם המית שלא בכוונה משלם חצי דמי העבד או חצי דמי השפחה מגופו כאילו המית שור חבירו או חמורו עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל א"א הסברא הזו אינה מחוורת שהרי על פי עצמו דאמר רבא דלא משלם כופר בבן חורין אפילו הכי משלם דמים ולגבי עבד דמים נמי לא משלם שלא בכוונה אי בבן חורין לא משלם חצי דמים גבי עבד אמאי משלם חצי דמים, אלא מסתברא בין בבן חורין בין בעבד דמים משלם בין על פי עצמו בין שלא בכוונה עכ"ל. ומבואר דנחלקו הרמב"ם והראב"ד בשור שהמית אדם האם יש דמים לבן חורין או לא, דלראב"ד יש דמים לבן חורין ולרמב"ם אין דמים לבן חורין. ובשלמא אליבא דהראב"ד י"ל דרבי סובר דמשלם דמי נהרג מדין מזיק, אך צ"ע לפי הרמב"ם דס"ל שאין דמים לבן חורין דלשיטתו א"א לומר דמשלם אליבא דרבי דמי נהרג מדין מזיק דהרי אין דמים לבן חורין, ולהרמב"ם אין תשלומי מזיק אלא על הפסד ממון ולא על הפסד נפש, וצ"ע לשיטת הרמב"ם למה רבי סובר דמשלם דמי האשה ליורשין.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 79a:14
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 79a:14](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/79a:14)

**וי"ל** דיש חילוק בין חיוב תשלומין מדין מזיק ובין חיוב תשלומין מדין חובל, דחיוב מזיק הוא עבור ההפסד ממון, והיכא שהרג אדם את חבירו ליכא מחייב של תשלומי מזיק מחמת הפסד הממון שהפסיד את נפשו, דבמיתה לא חל חיוב מזיק על הפסד נפש האדם משום דאדם אין לו דמים. משא"כ חיוב חבלה, דאדם החובל בחבירו אינו משלם מפאת הפסד הממון אלא דהתשלומין הוי עונש על עבירת האיסור ד"פן יוסיף להכותו". והראייה משיטת ר' יהודה (ב"ק פז.) דס"ל שסומא פטור מתשלומי חובל משום דסומא פטור ממצוות ומעונשין, אבל בודאי פשיטא דאף ר' יהודה סובר דסומא חייב לשלם תשלומי מזיק כשמזיק את ממון חבירו. ונראה דהחילוק הוא כנ"ל דחיוב מזיק הוא מחמת שגרם הפסד ממון ולכן אף סומא חייב מדין אדם המזיק, דסוכ"ס הפסיד את ממון חבירו. משא"כ תשלומי חובל שחלין מדין עונש, סומא פטור דסומא פטור מעונשין. ולפי"ז שור שמזיק אדם חייב מדין מזיק אבל כשהמית אדם ליכא חיוב מזיק על הפסד ממון, דאין דמים לבן חורין. משא"כ בחבלה משלם מדין עונש וחייב אף אי קיי"ל דאין דמים לבן חורין. ולפי"ז יש לומר דהא דרבי סובר דבנתכויון להרוג זה והרג זה משלם דמי הנהרג ליורשין היינו מדין תשלומי חובל ומדין עונש, ולא מדין תשלומי מזיק.⁵³²

footnotes:
⁵³² ועיין ברשימות שיעורים למס' ב"ק דף ב. ד"ה ארבע אבות נזיקין.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 79a:15
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 79a:15](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/79a:15)

**תוס' ד"ה ומפקא מדרבנן וז"ל תימה דבפרק אלו נערות (כתובות דף לד: ושם) דס"ד מעיקרא דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש בחייבי מיתות שוגגין אי פטורין מן התשלומין אי לא ופריך מי איכא למ"ד חייבין והתנא דבי חזקיה וכו' ומתוך קושיא זו מוקי פלוגתא בחייבי מלקות שוגגין ומאי קושיא הא איכא הכא תנאי דלית להו תנא דבי חזקיה וי"ל דהא דפליגי עליו לאו משום דלית להו היקישא לענין ממון אחר דבהדי מיתה כגון זרק חץ בשבת מתחלת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו דאמר התם באלו נערות (דף לא.) דפטור או לדמי ולדות דבהדי מיתה דאשה אבל לענין דמי הנהרג דוקא פליגי משום דגלי רחמנא ונתתה נפש וגו' ממון עכ"ל.**


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 79a:16
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 79a:16](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/79a:16)

**ומבואר** מדברי התוס' דרבי סובר שאם המחייב של מיתה ותשלומין הן מחמת ב' מחייבים שונים וכגון בזרק חץ ד' אמות ברה"ר בשבת וקרע שיראין, או חיוב דמי ולדות שבהדי חיוב מיתה דהריגת האם, אזי רבי מודה דחל דין קלבד"מ כדתנא דבי חזקיה, משא"כ כשהמחייב של התשלומין הוא המיתה עצמה ויש מחייב אחד לחיוב מיתה ותשלומין אזי רבי חולק על תנא דבי חזקיה וסובר דמשלם דמי נהרג. ונראה לבאר דבריהם דיש ב' ילפותות לקלבד"מ: א) "אם לא יהיה אסון ענוש יענש" - הא אם יש אסון לא יענש, ב) מ"כדי רשעתו" - על רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו על שני רשעיות, (כתובות דף לז. – לז:). ונראה דמהילפותא ד"ולא יהיה אסון ענוש יענש" נלמד דקיום של העונש החמור דמיתה כולל נמי בתוכו את החיוב של העונש הקל של חיוב ממון, דבכלל מאתים מנה והוי ליה כאילו שילם, והיינו "קם ליה בדרבה מיניה" כלומר שנתקיים קיום העונש הקל ע"י שמקבל את העונש החמור. משא"כ מ"כדי רשעתו" ילפינן דאע"פ שיש ב' מחייבים שונים דיש מחייב בפנ"ע לחיוב מיתה ומחייב בפנ"ע לחיוב ממון, מ"מ אין ב"ד יכולים להענישו בב' עונשים, ד"על רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום ב' רשעיות"⁵³³. ונראה דנפ"מ בזה דהיכא דהרג את האשה בשוגג דיש מחייב א' למיתה ותשלומין דהמיתה מחייבת אף את התשלומין (או מדין מזיק או מדין חבלה וכדנ"ל) דאזי אילו היה מזיד ונהרג בב"ד היה חל קיום תשלומין ע"י המיתה, דחל דין קלבד"מ דקיום העונש החמור כולל בתוכו גם קיום העונש הקל, וכשב"ד ממיתין אותו היה נחשב כאילו שילם. אך נראה דזה נכון רק היכא שנתקיים קיום מיתה דאזי חל עפ"י דין קיום תשלומין, אך היכא דהרג בשוגג שלא נהרג בב"ד אזי אי אפשר לומר שנחשב כאילו נתקיים נמי החיוב תשלומין, ומשו"ה סובר רבי דבכה"ג חייב לשלם דמי הנהרג ליורשין. ונראה דחיוב תשלומין של דמי נהרג הוא מחמת המיתה, וחל מחייב אחד של הריגה לחייבו מיתה ותשלומין והוי רשעה אחת דיש כאן מחייב של מעשה עבירה אחת ולא שייך למיפטריה מדין "כדי רשעתו – על רשעה אחת אתה מחייבו ולא ב' רשעיות", ולכן רבי סובר דמשלם דמי נהרג. משא"כ היכא דיש ב' מחייבים שונים לחיוב ממון ולחיוב תשלומין וכגון בזרק חץ ד' אמות בשבת וקרע שיראין דדין קלבד"מ הוא מ"כדי רשעתו" שאין ב"ד מענישים אותו בב' עונשים, ואזי י"ל דאף בשוגג חל דין זה דקלבד"מ, דאף עבירה בשוגג חשיב רשעה ויש כאן ב' רשעיות דיש ב' מעשי איסור נפרדים, וחל דין קלבד"מ מדין "כדי רשעתו" – על רשעה אחת אתה מחייבו ולא משום ב' רשעיות ופטור מתשלומין אף אליבא דרבי.

footnotes:
⁵³³ עיין בחידושי הגר"ח על הש"ס כתובות דף לב: בענין אין לוקה ומשלם, ובענין קלבד"מ.


###### Reshimot Shiurim on Sanhedrin 79a:17
[Reshimot Shiurim on Sanhedrin 79a:17](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Sanhedrin/r/79a:17)

**אלא** דצ"ע לפי"ז למה ר' יוחנן סובר דחייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין, והרי יש התם יש ב' רשעיות דאף בשוגג חל מעשה עבירה וחלות שם רשעה, וא"כ צריך לחול הדין ד"כדי רשעתו על רשעה אחת אתה מחייבו ולא על ב' רשעיות", ולמה חייב בתשלומין. וי"ל דשאני חייבי מיתה שוגגין מחייבי מלקות שוגגין, דבמיתה חל שם "רשעה" אף בשוגג אלא דרחמנא הוא דחס עליה שאין ב"ד מענישין אותו, משא"כ במלקות שוגג לא חשיב רשעה ומעשה עבירה כלל. ויש להביא הראייה לזה מהא דברציחה חל חיוב מיתה ע"י גואל הדם, ועל כרחך דאף רציחה בשוגג חל חלות שם רשעה וחיוב מיתה, אלא שב"ד אינם יכולים להענישו. משא"כ חייבי מלקות שוגגין ליכא חלות שם רשעה בכלל. ולכן ר' יוחנן סובר דחייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין ולא חל דין קלבד"מ לפוטרן אפילו אי ס"ל כחזקיה דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין.