## Reshimot Shiurim on Shevuot Daf 43a ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:1 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:1](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:1) **גמ'. בענבים עומדות להבצר קמיפלגי** ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:2 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:2](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:2) א וכתבו בתוס' ד"ה כבצורות דמיין. וז"ל נראה דלענין שבת לכ"ע לאו כבצורות דמיין, עכ"ל. נראה לבאר את חילוק התוס' לאור המבואר למעלה בשיעורים¹ בשם הגר"מ זצ"ל שקיים הבדל בין חלות השם קרקע שחל בחפצא לבין דין מחובר לקרקע. המקור לדבריו מה שיש לעבד חלות שם קרקע אך אין לו דין מחובר לקרקע אלא דבר תלוש הוא. מסתבר לפי"ז שדין קצירה בשבת תלוי רק בדין מחובר לקרקע ולא בחלות שם קרקע בחפצא. עקב כך אסור לקצור ענבים העומדות להבצר בשבת כי לכ"ע מחוברות לקרקע הן, ואף שר"מ סובר "כבצורות דמיין", היינו דוקא בנוגע לשם של קרקע בחפצא ולענין דיני שומרים אונאה ושבועה, אמנם באשר לשבת נחשבות כמחוברות לקרקע ולפיכך אסור לקוצרן. footnotes: ¹ בתוס' ד"ה שומר חנם וכו' (דף מב:) וע"ע בחדושי הגר"מ הלוי דף ט"ו. ועיין בביאור הגר"א חו"מ סי' צ"ה ס"ק י"א ומשמעותו כגר"מ זצ"ל. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:3 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:3](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:3) בא"ד ולענין בע"ח כיון דלא צריכי לארעא לכ"ע כבצורות דמיין וכו' עכ"ל. והוסיפו ע"ז התוס' בסנהד' (טו. ד"ה בענבים וכו') וז"ל דלא סמכא דעתיה עכ"ל. והראב"ד כ' (פ"ה מהל' טוען הל"ד) וז"ל המחבר פוסק כר"מ והרב פוסק כחכמים ואולי מפני מה שאמרו בכתובות סוף סוף כל העומד לגדור כגדור דמי והרב ז"ל הלא ראה כל זה ואפשר שאין למדין שבועה לשאר דברים שהרי עבדים של יתומים נדונין כמטלטלין ולענין שבועה אין נשבעין עליהם עכ"ל. הראב"ד משוה עניננו לדין עבדים שאף שהם כקרקע אינם נגבים בגביית בע"ח. וכבר ביארנו¹ שדין גבייה תלוי בערבות (וכפי המבואר בראב"ד בר"פ הנזקין) שהנכסים המשועבדים ערבים עבור החוב ומבטיחים למלוה את מעותיו. ואילו עבדים הואיל וניידי ותלושים הם אינם מבטיחים למלוה את מעותיו שכן עלולים למות או לברוח, ולכן אינם בני שעבוד. ה"ה ענבים העומדות להבצר מאחר שאינן מבטיחות את מעות המלוה, אינן בני שעבוד. footnotes: ¹ בשיעורים על התוס' ד"ה שומר חנם וכו' (דף מב:). ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:4 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:4](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:4) בא"ד מיהו ר"ח פירש דהוי כר"מ דקיי"ל הכי וכו' פסקינן כר"ש דאמר אכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורים וכו' עכ"ל. לפי הראשונים הפוסקים כחכמים י"ל דדין מזיק שאני כי הנידון הוא מהו החפץ הניזק - האם הפירות או הקרקע - ובצריך לקרקע אומרים שהזיק לקרקע ובלא צריך לקרקע אומרים שהזיק לפירות עצמם. עכ"ז דין זה מיוחד להל' נזקין ואינו שייך לדין קרקע ומחובר בכהת"כ. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:5 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:5](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:5) ב בנוגע לקנין אונאה ושבועה פסק הרמב"ם שענבים העומדות להבצר כמטלטלין דמי (פ"א ממכירה הלי"ז ופ"ה מהל' טוען ונטען הל"ד), אבל לענין שומרים פסק בפ"ב מהל' שכירות (הל"ד) שכקרקע דמיין. וכתב בכ"מ (פ"א ממכירה הלי"ז) בשם הר"י הלוי וז"ל והיינו טעמא דגבי שומר לאו כבצורות דמי כיון דלשמירה הן כשהם מחוברים לקרקע ואדעתא דהכי מסרינהו ניהליה הו"ל כקרקע דהא לאו למתלשינהו מסרינהו ניהליה עכ"ל. ביאור דבריו: חיוב השומר לא לבצור את הענבים מפקיע את דינן כעומדות ליבצר. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:6 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:6](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:6) **שם. גמ'. דר' מאיר סבר כבצורות דמיין** ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:7 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:7](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:7) בטען עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אמר אינן אלא חמש, מחייב ר' מאיר שבועת מודה במקצת שכן לדעתו כבצורות דמיין והודה במקצת הטענה, והחכמים פוטרים שהם סוברים שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. ומתעוררת השאלה למה חייב לישבע אליבא דר"מ - והלא מהראוי שיהיה פטור מדין הילך, שהרי הענבים עומדות לפנינו. ולכאורה עלינו לפרש שהענבים כבר נבצרו והטענות הן בנוגע לתשלומין. אכן לפי"ז עולה שבנוגע לשבועת מודה במקצת אומרים שדמי קרקע כקרקע דמיין - וכדעת הרמב"ם. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:8 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:8](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:8) הנה הרמב"ם כתב (פ"ה מהל' טוען ונטען הל"ב) וז"ל וכן החופר בשדה חבירו בורות שיחין ומערות והפסידוה והרי הוא חייב לשלם וכו' שטענו שחפר שתי מערות והוא אמר לא חפרתי אלא אחת או שהיה שם עד אחד שחפר והוא אמר לא חפרתי כלום הרי זה נשבע היסת על הכל עכ"ל. לדעת הרמב"ם דמי קרקע כקרקע דמיין ופטור משבועה דאורייתא. והשיג עליו הראב"ד וז"ל נראין הדברים שתבעו למלאות החפירות ולהשוות החצירות אבל אם תבעו לשלם פחתו ה"ה כשאר תביעת ממון וכמי שאמר לו חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת עכ"ל. אליבא דהראב"ד דמי קרקע אינם כקרקע וחייב לישבע. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:9 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:9](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:9) וביאר הגר"ח זצ"ל (עיין בחדושי רבנו חיים הלוי דף קו:) שלפי הרמב"ם טענות בעלי דינין מתייחסות למחייב ולשם כך הדין של דמי הקרקע הוא כקרקע שכן הטענות חלות לגבי הקרקע הניזקת המחייבת את התשלומין. ואילו לדעת הראב"ד מתייחסות הטענות לחיוב ולפיכך דין דמי קרקע אינו כקרקע כי הטענות מתייחסות לתשלומין עצמם שאינם קרקע ולא למחייב המהוה קרקע. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:10 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:10](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:10) והנה למרות שלהראב"ד דמי קרקע לאו כקרקע והולך בתר התשלומין ולא בתר המחייב, עכ"ז סובר שבתבעו למלא את החפירות עם קרקע הו"ל טענת קרקע ואין נשבעין. ולכאורה דינו תמוה, וכפי שתמה עליו שם ה"ה, כי לפום ריהטא אין ביד הניזק לתבוע מהמזיק למלא לו את החפירות שהרי לא מצינו זכות כזאת לניזק בניזקין דעלמא - לתבוע מהמזיק שיתקן את הדבר הניזק. (עיין במס' ב"ק (דף ז:) "כל מילי מיטב הוא דאי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתי לבר מארעא דליתיב ליה ממיטב כי היכי דלקפוץ עלה זבינא", ועיין שם בתוס' (דף ט.) ד"ה רב הונא אמר וכו'). ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:11 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:11](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:11) מוכרח, איפוא, שהראב"ד יסכים ליסודו של הגר"ח זצ"ל שעיקר המחייב דמזיק הוא להחזיר את החפץ הניזק בעינו ובמצבו הראשון לבעליו. אמנם דבר זה לא יתכן במטלטלין, שאם, למשל, שבר המזיק כסא ותקנו להיות כפי שהיה בתחילה הרי פנים חדשות באו לכאן ואינו מחזיר לו את הכסא הראשון אלא כסא אחר. משום כך אין אפשרות שיתבע הניזק את החזרת החפץ הראשון בעינו ובמצבו הראשון אך הניזק מקבל במקומו כסף תשלומין. בקרקע, לעומת זאת, יכול הניזק לתבוע מהמזיק שימלא את החפירות שכן בכך נחשב שהחזיר לו המזיק את הקרקע בעינה, ומדין סדנא דארעא חד הוא שבמס' ב"ב (דף סז.), והקרקע המוחזרת הוא ע"פ דין אותה קרקע שהזיק ולא פנים חדשות. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:12 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:12](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:12) לאור זה מתיישבת השגת הראב"ד על הרמב"ם מדין המודה במקצת חבלה שחייב לישבע (עיין ברמב"ם פ"ב מהל' נערה בתולה הלי"ג). כך ביאר הגר"ח זצ"ל: חיוב החבלה שונה מחיוב נזקי ממון כי בשאר נזקי ממון עיקר המחייב הוא לתקן ולהחזיר את החפץ שהזיק לניזק במצבו הראשון ועקב חיוב זה מתחייב בתשלומין. יוצא איפוא שהתשלומין הם חליפי החפצא שהזיק. ולכן פסק הרמב"ם בנזקי ממון שדמי קרקע כקרקע דמיין כי משלמים דמי היזק הקרקע כחליפי הקרקע הניזקת. ואילו בחבלה עיקר החיוב אינו לתקן את עין הנחבל כי אם לשלם לו דמים מעיקרא, ולפיכך דמי חבלת האדם אינם כאדם, ומחייבים שבועה אע"פ שהאדם עצמו כקרקע דמי. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:13 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:13](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:13) ומסתבר, אמר הגר"ח זצ"ל, ששיטת הרמב"ם שדמי קרקע כקרקע דמיין חלה בנוגע לחיובי שבועות דאורייתא כגון בשבועת מודה במקצת ושבועת עד אחד לפי שהטענות בחיובי שבועות הנ"ל חלות מעיקרן בנוגע למחייב שהוא קרקע. שבועת הפקדון, לעומתם, תלויה דוקא בתביעת הדמים עצמם, ובכן הכופר בדמי קרקע מתחייב בשבועת הפקדון. וביאר הגר"ח זצ"ל כי שבועת הפקדון מחייבת מעיקר הדין מדין גזילה (ואמנם נקראת חיוב אשם גזילות, ועיין בשיעורינו למעלה לפרק שבועת הפקדון), ומאחר שכפר בדמים גזלם בכפירתו, ונעשה גזלן על הדמים וחייב.¹ footnotes: ¹ /54) עיין בסוגיה בכתובות (דף מב:) שיטת החכמים - ושלא כר"ש שם - לחייב שבוה"פ בקנס לאחר העמדה בדין ראייה מוכרחת לגר"ח זצ"ל שבשבוה"פ אזלינן בתר חלות החיוב ולא בתר המחייב. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:14 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:14](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:14) ב א) הבאנו בשם הגר"ח זצ"ל שחיוב נזק מעיקרא הוא תיקון החפצא וחיוב חבלה מעיקרא הוא דמים. והיה רגיל להוסיף שעיקר המחייב במזיק הוא הפסד החפצא והנזק, ואילו בחבלה עיקר המחייב הוא מעשה העבירה. והראייה לכך הוא ממה שפסק הרמב"ם בפ"ה מהל' חובל ומזיק (הל"ו) שתשלומי נזק דחבלה הם קנס ולא ממון, כי החובל משלם קנס עבור העבירה דחבלה. ומבואר, איפוא, שדוקא בנזקי ממון שמשלמים עבור הפסד החפצא פסק הרמב"ם שדמי קרקע כקרקע דמיין משא"כ בחבלה שאין משלמים עבור החפצא כי אם עבור מעשה העבירה. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:15 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:15](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:15) ובכן העיר הגר"ח זצ"ל על מש"כ הגהות האשר"י (פ"ח ממס' ב"ק, ברא"ש אות ט') שקטן שחבל בחבירו או שהזיק ממון חבירו חייב לשלם לכשיגדל והסתייע ממה ששרף רב אשי שטרות בקטנותו ושלם כשהגדיל. אך בהתאם להנ"ל מסתבר שקטן שחבל פטור כי לאו בר עונשין הוא. רק אדם המזיק משלם נזק עבור מעשה המזיק והפסד החפצא ולא מחמת רשעות ומעשה עבירה, ומפני כך קטן שהזיק משלם לכשיגדל בעד מעשה הנזק שעשה.¹ footnotes: ¹ יתכן שאף לפי הרמב"ם מעשה חבלה של קטן, אע"פ שאינו נענש עליו, בכ"ז נחשב כמעשה עבירה, וכפי שמצינו לכמה ראשונים שאכילת איסור של קטן היא מעשה עבירה ועליו לשוב לכשיגדל. ומאחר שמעשה חבלה של קטן הוא מעשה עבירה חל חיוב תשלומין לכשיגדל, וניתן לחלק בין עונשי ממון לבין עונשי הגוף בדין קטן לכשיגדל. אולם הגר"ח זצ"ל לא קבל חילוק זה וסבר שבכל אופן קטן פטור מעונשים לכשיגדל, ואף שנאמר שיש לקטן מעשה עבירה. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:16 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:16](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:16) ב) כלפי קושית הראב"ד מחבלה כתב המגיד משנה וז"ל דכי אמרינן דאדם הוקש לקרקע ה"מ עבדים וכו' אבל שאר אינשי ודאי לא עכ"ל. ולכאורה חילוקו תמוה שהרי הרמב"ם פסק בפי"ג מהל' מכירה (הלט"ו) וז"ל השוכר את הפועל לעשות עמו בין בקרקע ובין במטלטלין אין לו הונייה מפני שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין בהם הונייה עכ"ל, ומבואר שאף אדם בעלמא כעבדים וכקרקע דמי ואין בהן אונאה. וצ"ל שה"ה סובר ששעבודי הגוף באדם הנשכר לעשות מלאכה דומים לדין העבד ואין בו אונאה, ואילו גוף האדם עצמו שנחבל אינו כעבד ונשבעין עליו, ודו"ק היטב. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:17 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:17](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:17) שם. גמ' אין נשבעין אלא על דבר שבמדה וכו'. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:18 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:18](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:18) א וכתבו התוס' (ד"ה אלא אמר רבא) ז"ל ואמאי לא חשיב בית זה מלא דבר שבמדה וכו' וי"ל דכשאין חסירה אלא מעט מקריא מלאה ואין ידוע מה ביניהם, אי נמי בעינן שיזכיר מדה בהודאתו עכ"ל. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:19 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:19](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:19) לפי התירוץ הראשון מצריכה ההלכה של מדה משקל ומנין שלא תהיה אפשרות להשוות הטענה עם ההודאה. לכן בשטענו בית זה מלא והודה בבית חסר מעט אינו נשבע כי ניתן להשוות את ההודאה לטענה ויתכן שאין כאן כפירה כלל. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:20 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:20](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:20) לפי התירוץ השני דורשת ההלכה של מדה משקל ומנין הזכרת מדה מפורשת בין בטענה בין בהודאה. ולכאורה זוהי דעת הר"ן (על הרי"ף) שכ' וז"ל ותמהני מה שהנחת אתה נוטל למה פטור והרי בשאנו רואים הפירות הודאתו ידועה ועדיין הוא עומד בה. ונ"ל דהיינו טעמא משום שבשעה שהודאה יוצא מפיו בעינן שתהא בדבר שבמדה, ואע"פ שאח"כ מודה בדבר שבמדה כיון שהודאה ראשונה לא חייבתו שבועה שוב אינו חייב בהכי כי היכי דאמרינן שאם קדמה הודאה לתביעה שוב אינו מתחייב בה וכו' עכ"ל. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:21 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:21](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:21) והנה אליבא דהר"ן והתירוץ השני בתוס' יש לשאול שתי שאלות. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:22 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:22](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:22) א) האם דרושה הזכרת המדה במפורש בטענותיהן או שדי באומדנא המוכחת; ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:23 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:23](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:23) ב) האם ההלכה של מדה חלה בטענותיהן או"ד חלה בממון המחייב, שהרי ב"מה שהנחת אתה נוטל" חסרה מדה בעצם ממון המחייב כי לא היתה מדה מסוימת בשעת מסירת הממון המחייבת. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:24 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:24](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:24) והנה הרא"ש (בפירקין אות כ"ז) כ' וז"ל כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל היכא דאמר מלוה אנא לא ידענא כמה היה שוה אבל ידענא שהיה שוה יותר ממה שהיה לי עליו ואין יודע כמה הוה ליה מחויב שבועה ואין יכול לישבע ומשלם וכו' ויש מקשים על דבריו דכיון דלא ידע כמה היה שוה לא מיחייב שבועה דהא לא מודה בדבר שבמדה ומשקל ומנין וכו' ומיהו כל הגדולים הסכימו לדברי ה"ר יוסף וכו' והרמב"ן תי' ודבריו אין מובנים. ונראה דלא קשה דכיון שאומר יודע אני שהיה שוה יותר ממה שיש לי עליו הודה ששוה פרוטה יותר שפחות משוה פרוטה אין נחשב שוויו בחפץ אחד ואם לא יגיע לשוה פרוטה אינו מונה אותו הלכך זה שאומר שהיה שוה יותר מסלע ע"כ בפרוטה הודה הרי יש כאן הודאת ממון וכיון שהודה בסתם אין בכלל הודאה זו אלא פחות שבממון ואין יכולין להוציא ממנו אלא בפרוטה והוי כאילו הזכיר בפירוש שוה פרוטה יותר הלכך על כל השאר יאמר שאיני יודע ואילו כפר על השאר יש כאן כפירת שתי כסף וכיון שאמר אין יודע הוי מחויב שבועה שאין יכול לישבע. ולא דמי לבית מלא מסרתי לך והלא אמר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל דהתם אין הנתבע משיב שמא אלא כך הוא אומר מה שאמרת שבית מלא הפקדת אצלי מזה לא נתתי לבי לידע אם היה ממש מלא וגם הטענה אינה כל כך בריאה שכן מורגל בלשון מלא שבית שהוא קרוב להיות מלא קורין אותו בית מלא פירות אבל זה אני יודע בודאי שכמו שהנחת אתה נוטל הלכך אין כאן הודאה כלום כיון שלא טען ולא השיב דבר שבמדה ומשקל ומנין שהרי לא טען עליו אלא חסרון פירותיו והלה אומר שלא חסרו עכ"ל. מבואר שהרא"ש סובר כתירוץ הראשון שבתוס' כי פטור משבועה ב"מה שהנחת אתה נוטל" מחמת שאפשר להשוות את טענת התובע לטענת הנתבע ויוצא, איפוא, שיתכן שאין כאן כפירת ממון כלל. ואילו באופן של הר"י מג"ש שהודה בפרוטה כשאמר איני יודע כופר בממון הוא ומחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ולפיכך משלם. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:25 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:25](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:25) אשר לדברי הרמב"ן שהרא"ש כתב עליהם שאינם מובנים לו, ז"ל הרמב"ן בחדושיו שאני התם דאמר ברי לי שלא הנחת אצלי אותו סך שהנחת בבית ואיני יודע כמה הוא פטור דהאי לאו דבר שבמדה הוא שהרי הודה במה שבבית ואין אנו יודעין כמה הוא, אבל טענו בית זה מלא הפקדתי אצלך והלה אומר יודע אני שהפקדתני פירות ואיני יודע כמה היו אין בכלל הודאה זו אלא פחות שבממון והיינו פרוטה וכו' וכן הדין במי שאמר בית מלא דינרין הפקדתי אצלך ומאתיים דינרין היו בו והלה אומר דינרין היו בו אבל איני יודע כמה הרי זה מחוייב שבועה וכו' עכ"ל. מביאור הרמב"ן נראה שלדעתו דין דבר שבמדה חל בממון המחייב. והבחין איפוא בין העובדא דמתני' "בית מלא מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל", שפטור מלישבע הואיל וחסרה מדה בשעת המסירה המחייבת - לבין העובדא של הר"י מגא"ש בשמסר לו דבר שבמדה ומנין אך הנתבע פשע ולא מדדם או ששכח אח"כ את מדתם שהוא חייב כי מאחר שבשעת המסירה היתה מדה המחייבת דבר שבמדה ומנין הוא ומחייב שבועה.¹ footnotes: ¹ כמו"כ ביאר הסמ"ע (חו"מ סי' פ"ח ס"ק מ"ד) וז"ל וי"ל דשאני התם דעל תביעתו שהיה דבר שבמשקל ובמנין השיב לו אמת שהלויתני ומנית מידך לידי ואותו דבר שבמשקל ובמנין אלא שאיני יודע כמה ומשו"ה חייב. משא"כ כאן דאומר דמעולם לא קיבל מידו לידו בפרוטרוט דבר שבמנין אלא מסרו לידו יחד בלי משקל ומנין וכאשר הנחתו תטלוהו משום הכי פטור עכ"ל. וסובר שדין ממו"מ דין בחפצא המחייב, ובאופן של הר"י מג"ש החפצא שנמסר לו היה לו ממו"מ אלא שהנתבע שכחו ולכן חייב. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:26 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:26](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:26) דרך אחרת נקט הש"ך (חו"מ סי' ע"ב ס"ק נ') וז"ל ולפע"ד דברי הרמב"ן מובנים היטב והם ברורים דכי אמר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל נהי דבכלל הודאתו הוא עכ"פ שוה פרוטה מ"מ כאן שהודה בכל מה שמונח שם בבית לאו דבר שבמנין הוא דהא יכול להיות שיש בבית יותר מזה וא"כ אינו מודה שו"פ דוקא שהרי הוא אומר כל מה שהנחת אתה נוטל וא"כ אם יהיה שם יותר מש"פ או כמה פרוטות יטול ג"כ, וא"כ אין קצבה להודאתו והרי כאומר איני יודע אם יש שם ש"פ או כמה פרוטות ואפילו לא נמצא שם בבית רק שו"פ ולא יותר מ"מ כיון שהוא תלה הודאתו במה שיש בעין לפנינו בבית לא נתן קצבה להודאתו שהרי בשעת הודאתו אין קצבה לבית דין כמה יחייבו וכשאנו רואים אח"כ דבר קצוב ממילא היא קצוב שהוא בעין, אבל הודאתו לא הי' בדבר שבמנין. אבל שומר שאמר איני יודע כמה היה שוה הרי כאילו הודה מיד בש"פ דוקא ולא יותר שאין לך בהודאתו אלא פחות שבממון דהיינו ש"פ ולא יותר כלל ועל השאר הרי הוא כופר גמור שהרי כיון שאבד אותו דבר ואינו בעין ואי אפשר לומר אם יהיה שם יותר יטול ג"כ שהרי נאבד אותו דבר א"כ הרי כאילו הודה רק בש"פ דוקא ולא יותר שהרי אינו מתחייב אלא מתוך הודאתו כיון שנאבד וא"א לחייבו מתוך טענתו אלא בפרוטה דוקא ולא יותר וא"כ בשעת הודאתו יודעים הב"ד דבר קצוב לחייבו פרוטה שהרי הב"ד יאמרו לו פרוטה תשלם וא"כ יש קצבה בהודאתו והוי דבר שבמנין משא"כ במתני' שאין הב"ד יכולים לקצוב חיובו רק אומרים לו צא וטול את שלך מה שמונח שם עכ"ל. הש"ך מחלק שב"מה שהנחת אתה נוטל" אין קצבה בעצמה של ההודאה ולכן פטור. מאידך באומר איני יודע כמה שוה כשאין דבר למדוד יש בגופה של ההודאה מדת שו"פ ולפיכך הודאה היא בדבר שבמדה משקל ומנין וחייב. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:27 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:27](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:27) ב כתב הרמב"ם בפ"ה מהל' שאלה ופקדון (הל"ו) וז"ל הפקיד אצלו פירות שאינן מדודין ועירבן עם פירותיו ולא מדדן ה"ז פושע. בעל הפקדון אומר כך וכך היו והשומר אומר איני יודע ישלם בלא שבועה שהרי חייב עצמו בתשלומין ואינו יודע כמה הוא חייב ונמצא חייב שבועה שאינו יכול להשבע. וכזה הורו רבותי הרב ר' יוסף הלוי ורבו ז"ל. וכן כל שומר שנתחייב לשלם ואמר איני יודע כמה דמים אני חייב לשלם והבעלים אומרים אנו יודעין וכך וכך היה שוה יטלו בלא שבועה והוא שיטענו דבר שהן אמודין בו וכו'. ומנין שהדין כך הוא הגע עצמך שהפקיד אצלו כיס מלא זהובים ופשע בו הבעלים אומרים מאתים דינר היו והשומר אומר ודאי שהיה בו דינרים אבל איני יודע כמה היו נמצא זה כטוען מאתים והודה לו במקצת ואמר השאר איני יודע שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם עכ"ל. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:28 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:28](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:28) והשיג עליו הראב"ד ז"ל ורבותי אין מורין כן לפי שאינו דומה לחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהתם הוה ליה למידע ואערומי הוא דמערים ותובע נמי טוען עליה ואמר מידע ידעת ודבר שבמנין קא טעין ליה ודבר שבמניין קא כפר ליה והו"ל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם, אבל הני לאו הכי הוא, והיינו טעמא דשק צרור דאמרינן עלה ישבע זה ויטול ולא אמרו יטול בלא שבועה עכ"ל. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:29 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:29](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:29) הראב"ד איפוא חולק על פסק הר"י מגא"ש והרמב"ם יחד עם הסבריהם של הרמב"ן והרא"ש. אליבא דהראב"ד דין מדה משקל ומנין חל בטענות עצמן כי הטענות צריכות להזכיר את המדה משקל ומנין בפירוש. לכן באומר איני יודע בלי הזכרת מדה משקל ומנין בפירוש פטור משבועה. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:30 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:30](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:30) אמנם הראב"ד אף השיג מנימוק שבחמשין ידענא וחמשין לא ידענא הו"ל למידע ולכן משלם, משא"כ באומר איני יודע כלל. וניתן לבאר את השגתו בשני אופנים. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:31 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:31](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:31) א) י"ל שרק המחויב שבועה ע"פ דין הו"ל למידע ומשלם. מאידך, מי שאינו מחוייב שבועה, כגון הטוען איני יודע כלל, לא הו"ל למידע ופטור. חיוב השבועה מטיל עליו את הדין דהו"ל למידע ומשלם אבל אם אינו חייב שבועה ליכא דין הו"ל למידע ואינו משלם. אם כך היא כוונתו של הראב"ד הנו רק חוזר על השגתו שחסרה מדה המחייבת שבועה. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:32 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:32](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:32) ב) י"ל שלדעת הראב"ד לא נאמר כל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אלא במי שחשוד בנאמנותו משום דהו"ל למידע, ואם אמר איני יודע הו"ל חשוד ומשלם. בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא הואיל והו"ל למידע חשודים דבריו בעיני הדיינים ואינו נאמן בטענתו - לפיכך משלם. ואילו בציור של הרמב"ם בשאמר איני יודע כלל דלא הו"ל למידע, אפילו אם ננקוט שמחוייב שבועה (וכפי הסברם של הרמב"ן והרא"ש), עכ"ז אינו משלם כי מאחר דלא הו"ל למידע נאמן הוא בטענתו של איני יודע כלל. (ועיין בתוס' ב"ק (דף מו.) ד"ה דאפילו ניזק וכו')¹ footnotes: ¹ וע"ע בש"ך חו"מ סי' ע"ב ס"ק נ'. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:33 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:33](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:33) ועיין במגיד משנה (שם הל"ז) המבאר שלשיטת הרמב"ם אין קרוי מחוייב שבועה כל שלא היה לו לידע ובהפקיד אצלו פירות מדודין ועירבן עם פירותיו ודאי היה לו לידע כשעבר ועירבן שהיה לו למודד. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:34 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:34](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:34) ברם יתכן שלפי הרמב"ם המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אף בדלא הו"ל למידע. אך אליבא דה"ה שאף לדעת הרמב"ם המחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם רק כשהו"ל למידע מוסבר הסיפא של הרמב"ם שם וז"ל הגע עצמך שהפקיד אצלו כיס מלא זהובים ופשע בו וכו' עכ"ל, ועולה השאלה כיצד פשוט הדין של כיס מלא זהובים יותר מהדין של שומר שעירב הפירות עם פירותיו. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:35 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:35](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:35) אמנם יתכן שהרמב"ם ר"ל שכשם שבכיס מלא זהובים פשע השומר כשהכיס הלך לאיבוד ולכן משפשע הו"ל למידע את מנין הזהובים ה"ה כשעירב פירות הפקדון עם פירותיו שהשומר פשע במה שעירבם ולכן הו"ל למידע את מדתם וחייב לשלם. פשיעה מחייבת את השומר לדעת את מדת הפקדון. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:36 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:36](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:36) א"נ, בחיוב תשלומין תופשים יותר דהו"ל למידע את מדת החיוב, ולפיכך בכיס מלא זהובים שהכיס הלך לאיבוד והשומר חייב בתשלומין פשוט דהו"ל למידע מדת חיובו. ברם בעירב הפירות עם פירותיו שהנידון הוא סכום הפירות שבעין שבתערובת י"ל דלא הו"ל לשומר לדעת את מדת הבעין, ולשם כך בא הרמב"ם וקבע שאף בנידון פירות בעין מוטל על השומר לדעת את מדתם וחייב לשלם. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:37 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:37](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:37) אך עדיין דרוש עיון בהשגת הראב"ד המערבב לכאורה את שתי קושיותיו - הקושי' מדלא הו"ל למידע והקושי' ממה שאינו דבר שבמדה משקל ומנין, וחסר ביאור בכוונתו. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:38 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:38](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:38) ויתכן להציע ביאור אחר מהנ"ל בראב"ד. הנה עלינו להתבונן בדין נ' ידענא ונ' לא ידענא דהו"ל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם, דצ"ע שאם טענת נ' לא ידענא אינה נתפסת בשבועה מחמת שהיא טענת ספק למה תחשב לכפירה המחייבת שבועה. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:39 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:39](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:39) ונראה שקושי' זו הטרידה את הראב"ד, וע"ז השיב שמאחר דהו"ל למידע אינו נאמן בטענתו שחמשין לא ידענא ומפרשים הדיינים בבי"ד את דבריו או ככפירה ממש וכטענה שפטור בודאי מהחמשים או כהודאה ודאית שמודה שחייב בחמשים. ויוצא שמשלם ממ"נ. אם הודה בחמשים פשיטא שמשלם. ואם באמת כפר בהם מחוייב לישבע בודאי על החמשים, אך אינו יכול לישבע מאחר שלפי פשטות דבריו אינו יודע, והו"ל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם. מאידך, בדלא הו"ל למידע, אנו מאמינים אותו שאינו יודע, ועולה שבדבריו שאינו יודע ליכא כפירה כלל. טענת איני יודע אינה נתפסת בשבועה וכמו כן אינה כפירה לחייב שבועה, ולפיכך דבר שאינו במדה משקל ומנין אינו מחייב שבועה. לכן שפיר שילב הראב"ד את שתי קושיותיו ביחד. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:40 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:40](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:40) המורם מכך שלהראב"ד שומר שטען נ' ידענא ונ' לא ידענא פטור מלשלם כי מאחר דלא הו"ל למידע אינו מחויב שבועה כלל ולא חל איפוא הדין מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:41 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:41](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:41) ג כתב הרמב"ם בפ"ה מהל' שאלה ופקדון (הל"ז) וז"ל מעשה באחד שהפקיד שק צרור אצל חבירו ופשע בו, המפקיד אומר חלי זהב ומרגליות וכיוצא בהן היו בו והשומר אומר איני יודע שמא סיגים או חול היו בו ואמרו חכמים ישבע בעל הפקדון ויטול, והוא שיטעון דבר שהוא אמוד בו או אמוד להפקיד אצלו. ולמה נשבע כאן בעל הפקדון לפי שאין השומר מחוייב שבועה שאפילו הודה ואמר ברי לי שהיה מלא סיגים והמפקיד אמר מרגליות היו השומר נשבע היסת ונפטר כמו שטענו חיטים והודה לו בשעורים וכן כל כיוצא בזה וכו' עכ"ל. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:42 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:42](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:42) מקור הלכה זו בחדושי הר"י מגא"ש לשבועות שהביא כן בשם הירושלמי. וז"ל הר"י מגא"ש וא"ת כיון דאלו אמר ברי לי דסיגין היה מלא לא הוה מחייבין ליה אלא היסת כדין שטענו חטים והודה לו בשעורים, השתא דאמר שמא ניהוי כמנה לי בידך והלה אמר א"י דמישתבע היסת ומיפטר, הלכך לישתבע דלא ידע אי סיגין הוה מלא אי מטקסין וליתיב ליה סיגין וליפטר. כי אמרינן מנה לי בידך והלה אמר איני יודע פטור הני מילי היכא דקאמר איני יודע בעיקרא דמילתא דאישתכח דליכא דררא דממונא ומשום הכי משתבע דלא ידע ומיפטר אבל הכא כיון דאיכא דררא דממונא דהא קא מודה ליה דיהב ליה מידי ומתחייב ליה לשלומי ניהליה מיהו לא ידע מאי ניהו ההוא מידי ליכא למימר בהא דמשתבע דלא ידע דהא ודאי איכא דררא דממונא בינייהו אלא אמרינן משתבע האיך ושקיל דהוה ליה איהו ברי ונתבע שמא וברי ושמא ברי עדיף עכ"ל. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:43 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:43](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:43) והקשה עליו הרמב"ן בחידושיו וז"ל וקשיא עליה הא דתנן בהשואל השואל את הפרה, שאלה היום ושכרה למחר, שאל אחת ושכר אחת, השוכר אומר שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב, והוינן בה מדרב נחמן, והא התם איכא דררא דממונא דהא שאלה ולא ידע אי נפק מזמן שאלה אי לא ואפ"ה פטור, דכללא הוא כל איני יודע בחיוב פטור ובחזרה חייב וכו' עכ"ל. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:44 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:44](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:44) ותירץ הרשב"א וז"ל ול"נ דאין קושית רבינו ז"ל כאן מחוורתא דהתם שאני דאין שום חיוב אצל השואל אם היה בטענתו שאם מתה ביום שהיתה שכורה א"נ מתה השכורה אינו חייב כלום אבל כאן ודאי יש דררא דממונא וחייב עכ"פ במקצת שאפי' הוה מלא סיגין כמו שהוא אומר מ"מ היה מתחייב אותה סיגין והיינו דהתם מקשה מדר"נ דאמר מנה לי בידך כו' דמתני' לההוא דמי' דהא אינו יודע בשום חיוב וכו' עכ"ל. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:45 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:45](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:45) יוצא שחלוקים הרמב"ן והרשב"א בביאור יסודו של הר"י מגא"ש דמנה לי בידך והלה אמר איני יודע פטור שהוא דוקא בדליכא דררא דממונא ובדאיכא דררא דממונא חייב. לפי הרשב"א ר"ל שכשיש חזקת חיוב ואמר איני יודע חייב לשלם. בהתאם לכך אם טענו חטים וענה לו אינני יודע אולי היו שעורים שבודאי חייב לשלם שעורים יש חזקת חיוב והו"ל דררא דממונא וחייב לשלם אף עבור החטים (בשבועת הנוטלין). ואילו בשאולה או שכורה חסרה חזקת חיוב, ולכן אין כאן דררא דממונא ופטור. הרמב"ן לעומת זה סובר שדררא דממונא ר"ל במקום דהו"ל למידע, ול"ש ספק חטים ושעורים ל"ש ספק שאולה או שכורה הואיל והו"ל למידע חשוב דררא דממונא וחייב לשלם. לפי הרמב"ן מצמצם הר"י מגא"ש פטור איני יודע אם הלויתני להיכא דלא הו"ל למידע, ואיני יודע אם פרעתיך חייב משום דהו"ל למידע. לדעת הרשב"א איני יודע אם פרעתיך חייב שכן יש חזקת חיוב, ואיני יודע אם הלויתני פטור כי חסרה חזקת חיוב. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:46 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:46](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:46) למעלה ביארנו ששיטת הרמב"ם היא ששומר הו"ל למידע בשפשע, שהפשיעה קובעת שמוטל עליו לדעת את סכום חיובו. ברם מקושית הרמב"ן משאולה מתה או שכורה מתה נראה שלדעתו כל שומר הו"ל למידע אם חייב או לא ואפילו באופן שלא פשע שהרי הבהמה מתה באונס. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:47 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:47](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:47) שם. תוס' ד"ה ויוציא וכו'. ז"ל אלא טעמא שמא יוציא הלה הפקדון ונמצא שבועת לוה לבטלה עכ"ל. שיטתם מבוארת עפמ"ש התוס' בב"מ (דף לד: ד"ה שמא וכו') וז"ל ונראה לר"ת כפירוש ר"ח דנראה כמו שבועה לבטלה וגנאי הוא לישבע היכא שהדבר מתברר אחרי כן שהמלוה יוציא את הפקדון וכו' עכ"ל. יוצא שסוברים שהוא דין לכתחילה ומדרבנן משום גנאי ומראית עין. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:48 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:48](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:48) אמנם בחידושי הרשב"א כתב בחדושיו למס' ב"מ (לד: ד"ה הא וכו') וז"ל לאוקימתא דרב אשי דינא הוא ודינא קתני אם ישבע הלוה תחלה כמה שוה שמא עדיין הוא ביד מלוה ונמצאת שבועתו לבטלה עכ"ל. ונראה להסביר דברי הרשב"א לאור המובא במס' ב"מ (דף סג.) שאיסי בן יהודה אמר אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם הא יש רואה יביא ראיה ויפטר, כלומר שבמקום שיש אפשרות להביא עדים אין חלות לדין שבועת הדיינים. ומסתבר שה"ה אליבא דהרשב"א כאן שאם המשכון קיים אין חלות לשבועה שכן ניתן לברר את השווי ע"י אומד המשכון בפני בי"ד. אמנם עלינו להוסיף שלפני שתיקנו שבועת אינו ברשותו על המלוה היה המלוה נאמן לומר שהמשכון אבוד, וחלה איפוא שבועת הדיינים כי אנו מאמינים שהמשכון איננו וא"א לברר השומא על ידו. אך אחר שתיקנו רבנן שישבע המלוה שהמשכון אבוד ואינו נאמן בטענתו בלבד, נמצא שע"פ דין כ"ז שלא נשבע המלוה עדיין לא נקבע שהמשכון אבוד ואם ישנו למשכון ליכא חלות לשבועת הדיינים של הלוה כי במקום שניתן לברר העובדא בלי השבועה הדין הוא שאין שבועת הדיינים חלה. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:49 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:49](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:49) **ענין משכון אליבא דשמואל** ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:50 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:50](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:50) שם. רש"י ד"ה אבד וכו'. רש"י מסביר למה מלוה שקבל משכון גובה את חובו כשיגיע זמן הפרעון ומחזיר המשכון. ונאמן הוא לשיטתו שהדין דשמואל כשלא פירש (עיין להלן בסוגיין), כלומר שדינו של שמואל הוא הלכה בדיני מלוה ומשכון ומעיקר דיניהם ולא משום התחייבות מיוחדת (שלא כר"ח ור"ת, עיין בתוס' ד"ה מתני' וכו'). אליבא דרש"י דין משכון חל מדין פרעון החוב ולפיכך אמר שמואל שאם אבד המשכון אבד החוב כי החוב פרוע הוא ע"י המשכון. בהתאם לכך דן רש"י שלמרות זה זכותו של המלוה להחזיר את המשכון ולגבות הפרעון מנכסי הלוה האחרים. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:51 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:51](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:51) שם. תוס' ד"ה מתני' בדפירש. כבר ביארנו שלדעת רש"י דין דשמואל הלכה בהלכות מלוה ומשכון ושמשכון חל מדין פרעון. ברם חלות הפרעון היא רק כל זמן שהמלוה לא החזיר את המשכון, אבל משהחזירו פקע ממנו דין הפרעון והמלוה גובה משאר הנכסים. בכך נאמן רש"י לשיטתו שדינו של שמואל חל בדלא פירש - בלי התחייבות מיוחדת - אלא מעיקר חלות דין מלוה ומשכון. חלות דין הפרעון תלויה באי ההשבה, ובהשבה פקע דין הפרעון.¹ footnotes: ¹ יש לעיין האם דין הפרעון פקע משעת השבת המשכון מכאן ולהבא או"ד שפקע למפרע ונ"מ בקידש אשה לפני ההשבה. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:52 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:52](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:52) ר"ח ור"ת, לעומת זאת, סוברים שהדין של שמואל הוא דוקא בשפירש - כלומר כשהמלוה מתחייב בהתחייבות מיוחדת. ולפי ר"א החולק על שמואל דינו של שמואל לא חל מדהוה אסמכתא דלא קניא, ואילו לר"ע הנוקט כשמואל אינו אסמכתא וכפי שביארו התוס'. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:53 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:53](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:53) ועלינו ליישב, לפי שיטת רש"י שדין אבד המשכון אבד מעותיו הוא משום חלות דין פרעון שבמשכון, היה מהראוי, איפוא, שיאבד את החוב אף כשאבד את המשכון באונס, ואילו מפשטות הסוגיא עולה שרק בגניבה ואבידה סובר שמואל שאבד החוב ולא באונס. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:54 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:54](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:54) אמנם לאור מה שביארנו כי חלות הפרעון תלויה באי ההשבה ועקב השבת המשכון פקע דין הפרעון וחזר דינו להיות כנכסים משועבדים דעלמא, י"ל שה"ה בנאבד המשכון באונס דבכה"ג פקעה מהמשכון חלות הפרעון וחזר להיות דינו כנכסים משועבדים דעלמא שהרי נאנס באי - השבת המשכון ורק אי - ההשבה קובעת את חלות דין הפרעון. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:55 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:55](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:55) עוד ניתן לומר כי בנוגע לאונסין חשוב כאילו המשכון לא היה ברשות המלוה כלל אלא ברשות הלוה. דמיון לדברינו: הרי ידועה החקירה בחיוב השומרים - האם משלמים עבור מעשה הפשיעה או"ד השומרים חייבים בהשבה (כמו גזלן) ומאחר שלא השיבו את הפקדון חייבים לשלם. (ולכאורה השאלה אם שומרים משלמים משעת משיכה וקבלת הפקדון או משעת פשיעה תלויה בחקירה הזאת; אם חייבים מדין השבה משלמים משעת משיכה כמו גזלן המשלם משעת גזילה. ואם השומרים משלמים משעת פשיעה אז מעשה הפשיעה הוא המחייב. עיין בקצוה"ח סי' רצ"א אות א'). אם נוקטים ששומרים חייבים בהשבה אז עלינו להבהיר מדוע פטורים מלשלם באונס. וצ"ל שבנוגע לאונסין לא נכנס הפקדון לרשותם והוא נחשב כאילו נשאר בבית המפקיד, ולפיכך לא התחייב השומר בהשבה. ה"ה במשכון אליבא דשמואל: אם נאנס הריהו כאילו לא הועבר לכתחילה למלוה אלא נשאר ברשות הלוה ואין בזה חלות פרעון. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:56 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:56](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:56) ועיין בסוף סוגיין שלשיטת שמואל שביעית אינה משמטת כל החוב כשיש עליו משכון כל שהוא. אליבא דרש"י הגמרא מוסברת מאד שהרי סובר אליבא דשמואל שהחוב פרוע ומובן איפוא שלא חל בו איסור "לא יגוש" דשביעית. ברם אליבא דתוס' דרוש עיון למה לא יחול דין שמיטה בכל החוב. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:57 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:57](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:57) ויש להציע אליבא דתוס' שלשה ביאורים בדינא דשמואל: ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:58 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:58](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:58) א) המלוה התנה למחול את כל החוב אם המשכון יאבד; ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:59 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:59](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:59) ב) המלוה התנה להתחייב באחריות שמירת המשכון יותר מכדי שוויו, ובאבד המשכון פטור הלוה לשלם שהרי המלוה התחייב לשלם לו עבור אבידת המשכון והפוכי מטרתא ל"ל.¹ footnotes: ¹ וכמו"כ איתא בריטב"א מובא בשיטה מקובצת לב"מ דף פ"ב דלשמואל אינו אסמכתא כי חל מדין קבלת אחריות דשומר.ועיין ברמב"ן (ב"מ דף פ"ב) שמבאר כי שמואל מסכים עם ר' יצחק, וחיוב האחריות הוא מדין דר' יצחק או ר' יוסף, ולא ס"ל דהו"ל מדין פרעון אלא דין בשווי המשכון שלא נמדד לפי שער השוק אלא כמו שקיבלו המלוה ואם קבל המלוה קתא דמגלא לאלף זוז חל שם משכון על כל האלף זוז. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:60 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:60](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:60) ג) שהתנאי חל כהתחייבות מצד הלוה, שאם יאבד המשכון לא התחייב מעיקרא לשלם עבור החוב. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:61 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:61](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:61) קושייתנו על התוס' שרירה לפי שני הביאורים הראשונים. ברם בעקבות הביאור השלישי י"ל שהלוואה שאפשר שלא תבא לידי פרעון כלל (אם המשכון אבד) אינה כהלוואה בעלמא שניתנת לנגישה ולתביעה ואינה נכללת איפוא באיסור ד"לא יגוש". ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:62 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:62](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:62) והנה התוס' לקמן (דף מד. ד"ה שומר אבידה וכו') כתבו בסוף דבריהם שקבלת האחריות על חמץ המחייבת בבל יראה ובל ימצא היא דוקא אחריות דאונסים וז"ל דאל"ה ישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו יאסר בהנאה בלא דר' יצחק ורבנן נמי אמאי פליגי שהרי חייב באחריות גניבה ואבידה מדשמואל דקיימא לן כוותיה כיון דקיי"ל כרבה אלא ודאי כיון דלא מיחייב באונסים לא מקרי חמצו. מיהו מדר' יצחק אע"ג דלא מיחייב באונסים כדפרי' לעיל אסור בהנאה כיון דקני ליה והוי שלו אבל שומר לא מיחייב לבער אם לא מקבל עליו אחריות אונסים עכ"ל. הוכחתם היא שבגמ' פסחים (לא:) אינו מבואר שיש איסור ב"י וב"י אליבא דשמואל כי אם אליבא דר' יצחק. ולכאורה ראייתם מתקבלת דוקא לפי הביאור השני הנ"ל בשמואל, שחיוב האחריות של המלוה עבור המשכון מחייבתו ולמה, איפוא, לא יעבר בב"י וב"י אך הטעם שפטור מב"י וב"י כי רק חיוב אחריות דאונסין מחייב בב"י וב"י. מאידך אליבא דהביאור הראשון והשלישי הנ"ל אין דין דשמואל חל מדין אחריות עבור המשכון אלא כתנאי מצד המלוה למחול (הביאור הראשון) או כתנאי מצד הלוה לשלם את החוב (הביאור השני) ואין ראייתם ראיה. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:63 [Reshimot Shiurim on Shevuot 43a:63](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/43a:63) אמנם נראה שענין זה תלוי בהגדרת גזיה"כ ששומר שקיבל אחריות על חמצו של נכרי חייב בב"י וב"י (פסחים דף ה:) - אם חיובו תלוי בחלות של אחריות או"ד בגורם לממון בעלמא. והנה הרמב"ם פסק בפ"ד מהל' חו"מ (הל"ד) שישראל שהחזיק חמץ בפסח עבור אנס עכו"ם עובר. ולכאורה תמוה, שהרי לא קיבל עליו אחריות. ובע"כ שלדעת הרמב"ם מאחר שהחמץ גורם לממון חייב בב"י וב"י. ואילו הראב"ד בהשגתו שם כתב וז"ל והתשלומין שהם מן האונס אינן כדין האחריות עכ"ל. ועולה שלהראב"ד דוקא חלות אחריות מחייבת בב"י וב"י ולא גורם לממון בעלמא. לפי"ז, אליבא דכל שלשת הביאורים בדשמואל גורם החמץ לממון, אלא שהביאור השני בלבד מבאר את הדין דשמואל מטעם אחריות. בהתאם לכך, אם התוס' מחייבים בב"י וב"י מטעם גורם לממון (וכרמב"ם) ליכא הבדל בין הביאורים השונים בדשמואל, אבל אם סוברים שחיוב השומר בב"י וב"י חל מטעם אחריות ניתן להבחין כנ"ל, ודו"ק.