## Reshimot Shiurim on Shevuot Daf 46a ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:1 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:1](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:1) גמ' פקע וכו'. כתב בהמאור הגדול ז"ל קס"ד דלא מחייב שבועה מודה במקצת אשכירות אלא אמלוה ופקדון דכתיב בהו כי הוא זה וכו' עכ"ל. והשיג עליו במלחמות ה' וז"ל כמה הפריז על מדותיו שהרי השכירות מלוה היא מאחר שכבר השלים זה פעולתו ואין בהם שום הפרש וכי מפני שהי' עיקרו שכירות מיגרע גרע וכו' עכ"ל. וע"ז השיב הר"ן וז"ל אין אני רואה בזה קושיא שלא נוכל לומר כן וכ"ש למאי דקס"ד מעיקרא שהרי דעת רוב המפרשים שכל תביעה שהיא נמשכת מקרקע אע"פ שעכשיו נעשית חוב דינה כקרקע ואין נשבעין עליה וכו' עכ"ל. וכן שיטת הרמב"ם (פ"ה מהל' טוען ונטען הל"ב) שהמודה במקצת להיזק קרקע אינו נשבע כי דמי קרקע כקרקע. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:2 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:2](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:2) ולכאורה הנחת הרמב"ן שאין להבחין בין שכירות למלוה תמוהה שהרי בנוגע לדין השמטת כספים אין שביעית משמטת שכר שכיר (רמב"ם פ"ט משמיטה ויובל הלי"א) חזינן שיש הפרש בין חיוב שכירות לחיוב מלוה.¹ footnotes: ¹ עי' בספר משנת רבי אהרן תשובות סי' ע"ה. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:3 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:3](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:3) ונראה שלדעת הרמב"ן תלויה שמיטה במחייב, ובכך ניתן לחלק בין שכירות למלוה. דין מודה במקצת לעומת זאת תלוי בתשלומין עצמם, ואין לחלק איפוא בין שכירות למלוה. על זה השיב הר"ן שהרי דין דמי קרקע כקרקע דמי שהוא "דעת רוב המפרשים" מוכיח שאף דין מודה במקצת תלוי במחייב. ברם כבר הובא בשיעורינו שהגאון ר' חיים מבריסק זצ"ל ביאר את שיטת הרמב"ם שבנוגע למזיק גם עצם חלות חיוב התשלומין לתת קרקע והכסף הוא חליפי הקרקע ולכן חל במזיק דין דמי קרקע כקרקע. לפי"ז אין לר"ן הוכחה שהולכים בתר המחייב שכן לרמב"ם עצם החיוב דתשלומי מזיק כולל קרקע. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:4 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:4](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:4) שם. הלכות הרמב"ם בשבועת שכיר. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:5 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:5](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:5) א) פי"א מהל' שכירות (הל"ו): ז"ל אפילו היה השכיר קטן השכיר נשבע ונוטל עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל אין הדעת מסכמת על זה שנמסור שבועה לקטן אלא ישבע בעה"ב ואע"פ שאין תביעת קטן כלום עכ"ל. אליבא דרמב"ם גם שכיר קטן נשבע ונוטל. עלינו להסיק מזה ששבועת שכיר אינה חלות שבועת הדיינים שהרי קטן לאו בר שבועת הדיינים,¹ אלא שהותקנה בתורת שבועת ביטוי וקטן מופלא סמוך לאיש בר שבועת ביטוי. מסתבר איפוא ששונה דין שבועת הדיינים בשאר נשבעין ונוטלין מדין שבועת ביטוי בשכיר. שבועות הדיינים דעלמא כוללות חלות נאמנות בעצם השבועה וחלה נאמנות מיוחדת של שבועת הדיינים. ואילו בשבועת ביטוי ליכא חלות נאמנות מיוחדת בגופה של השבועה אלא יש אומדנא דמוכח שלא נשבע לשקר ומהווה בירור בעלמא. לאור האמור מוסבר אף פסק הרמב"ם (שם הל"ט) שאין מגלגלין על שבועת השכיר שבועות אחרות כי מגלגלין דוקא על חלות שבועת הדיינים ולא על שבועת ביטוי. footnotes: ¹ וכדאיתא ברמב"ם (פ"ה מהל' טוען ונטען הל"י) וז"ל שאין משביעין את הקטן כלל. ואפילו חרם סתם אינו מקבל לפי שאינו יודע עונש השבועה עכ"ל. ועיין במשנה למעלה (דף לח:). ויתכן שיסוד ההלכה הוא שדוקא מי שיש לו חלות שם של טענה נשבע שבוה"ד, וקטן לאו בר טענה הוא. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:6 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:6](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:6) ברם צ"ע שהרי הרמב"ם פסק (בהל"ו) ששבועת שכיר צריכה להיות בנקיטת חפץ ולכאורה נקיטת חפץ דין בשבועות הדיינים בלבד כמוש"כ הרמב"ם בפי"א מהל' שבועות (הלי"ג) וז"ל אין בין שבועת היסת לשבועת הדיינים אלא נקיטת חפץ וכו' עכ"ל. אך קושיא זו מסתלקת לאור ביאורינו בשיעורינו למעלה שקיימת חלות דין נקיטת חפץ אף בשבועת ביטוי ואשר על כן תקנוה בשבועת שכיר. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:7 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:7](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:7) ב) בגליון של הרמב"ם יש הערה וז"ל כתוב בהגהת מהר"י אבוהב ספרים אחרים השוכר ובטלה השגת הראב"ד וכו' עכ"ל. לפי גירסא זו חזינן ששכיר חייב לישבע שבועת שכיר גם כשאין שוכר הטוען כנגדו טענה המחייבת שבועה שהרי קטן לאו בר טענה הוא ועכ"ז פסק הרמב"ם שהשכיר חייב לישבע וליטול משוכר קטן. עוד רואים שקטן בר קבלת שבועה הוא ומופקע בעלמא רק מטענה המחייבת ומאחר ששבועת שכיר אינה זקוקה לטענה המחייבת נשבע השכיר ונוטל משוכר קטן. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:8 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:8](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:8) אכן הרמב"ם כתב בפ"ה מהל' טוען ונטען (הלי"א) וז"ל קטן שטענו הגדול אם טענו בדבר שיש לו הנייה לקטן כגון עסק משא ומתן והודה הקטן נפרעין מנכסיו וכו' ואם התובע מן הנשבעין ונוטלין כגון השכיר וכיוצא בו שיש הנייה לקטן שישתכר לו שכיר הרי זה נשבע ונוטל מן הקטן. אבל חנוני שנשבע על פנקסו אינו נשבע ונוטל מן הקטן שאין לקטן בזה הנייה שהרי חייב ליתן לפועליו ונשבעין ונוטלין ממנו וכו' עכ"ל. יוצא ששבועת שכיר שונה משבועת חנוני על פנקסו שמשתלמת מקטן שוכר משום תקנתו הואיל ויש לקטן הנאה מהשכירות. יתכן, איפוא, שתקנו כאן שטענת הקטן תחשב לטענה המחייבת שבועת שכיר, ואין הכרח למה שכתבנו.¹ footnotes: ¹ ועוד י"ל ששאר שבועות הנוטלין לא מועילות לגבות מקטן שדין בעלמא שאין גובין מנכסי קטן, עיין בב"ב (דף לג.) וברמב"ם (פי"ב מהל' מלוה הל"א). ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:9 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:9](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:9) ג) לפני הראב"ד היתה הנוסחה ברמב"ם אפילו היה השכיר קטן השכיר נשבע ונוטל והשיב עליו הראב"ד וז"ל אין הדעת מסכמת על זה שנמסור שבועה לקטן אלא ישבע בעל הבית ואע"פ שאין תביעת קטן כלום עכ"ל. ונראה שלדעתו הקטן יכול להפוך שבועת הנוטלין ממנו על בעה"ב. "אין תביעת קטן כלום" היינו כדי ליצור חיוב שבועה חדש על הבעל - דבר שכנגדו, אבל להפוך שבועה שחיובה כבר חל על לשכנגדו אף קטן יכול לעשות.¹ footnotes: ¹ יעויין בש"ך (חו"מ סי' פ"ז סק"ל) שמביא מחלוקת בין הראשונים האם אפשר להפך שבועת הנוטלין מהתובע לנתבע. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:10 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:10](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:10) א"נ שיטת הראב"ד היא שלכתחילה חל על בעה"ב החיוב לישבע כדי שיפטר מתשלומין, אלא שתיקנו בעלמא שבמקום שישבע בעה"ב ישבע השכיר ויטול. אולם שכיר קטן שאינו יכול לישבע, בו נשארה תקנת השבועה על בעה"ב ומחוייב הוא לישבע וכן פירש הר"ן, עיין בו. ניתן לתלות את זה במחלוקת הראשונים (הרמב"ם והר"י מגא"ש עם הרי"ף) אם בעה"ב שכופר בקציצה נשבע שבועת המשנה או לאו וכמבואר למעלה בשיעורים לריש פרקין, עיי"ש. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:11 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:11](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:11) ד) כתב הרמב"ם בפ"ג מהל' טוען ונטען (הל"ז) ז"ל הורו רבותי שהנשבעין ונוטלין אינן צריכין טענת שתי כסף. ואני אומר שצריך הנתבע שיכפור בשתי מעין ואחר כך ישבע התובע בתקנת חכמים ויטול. שהרי הנשבעין בטענת ספק צריך שיהיה ביניהם כפירת שתי מעין ואחר כך ישבע מספק עכ"ל. הרמב"ם קבע שהנשבעין ונוטלין זקוקין לשיעור של שתי כסף כמו הנשבעין בטענת ספק. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:12 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:12](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:12) והשיג עליו הראב"ד וז"ל ומה יעשה השכיר העני שהשכיר עצמו במעה או בפונדיון ילך בפחי נפש. אבל הדמיון שדימה והלמוד שלמד מן הנשבעין בטענת ספק שהצריכו להם כפירת שתי כסף אינו דמיון כלל שזה נשבע להפטר ועל כרחו הוא נשבע וזה שנשבע ליטול מדעתו הוא נשבע כדי ליטול ואפילו על פרוטה ואולי אפילו היה שכרו פחות מפרוטה עכ"ל. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:13 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:13](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:13) לשם הסברת דברי הרמב"ם שהשווה שני העניינים אשר לטענת הראב"ד רחוקים הם, נראה להניח שלשיטת הרמב"ם השיעור של שתי כסף חל כשיעור בממון אשר עליו נשבעין, זאת אומרת רק שתי כסף או יותר נחשב חפצא של ממון בנוגע לשבועת הדיינין. בהתאם לכך, השיעור חל בין בנשבעין טענת ספק בין בנשבעין ונוטלין. מסתבר שע"ז חולק הראב"ד. לדעתו שתי כסף דין בטענה המחייבת שבועה, אלא שבנוגע לאלו שנשבעין בטענת ספק טענת ספק שלהם היא טענה משום החזקה שאלו הנתבעים מורים היתר לעצמם. ולפיכך חל בהן השיעור של שתי כסף. ואילו בנשבעין ונוטלין שאין בהם טענה המחייבת שבועה נשבעין אף על שוה פרוטה. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:14 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:14](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:14) לאור האמור יתכן שקיימת עוד נ"מ דהיינו בנוגע לקטן הרוצה להשביע את אלו שנשבעין בטענת ספק. הנה העלה הרמב"ם בפ"ב מהל' שכירות (הל"ז) ז"ל קטן שהפקיד ביד גדול או השאילו הרי זה הגדול נשבע שבועת השומרים לקטן. הורו רבותי שאין זה נשבע בטענת הקטן כדי שנאמר אין נשבעין על טענת קטן שכל השומרין שבועתן שבועת שמא היא עכ"ל. אליבא דרמב"ם קטן מחייב שבועת השומרים כי אין שבועת השומרים זקוקה לטענה. הראב"ד שם חולק וז"ל ועוד על ודאי שלו אין נשבעין - על ספק שלו נשבעין (ל' בתמיהה) עכ"ל. הראב"ד סובר שבנוגע לשומרים טענת שמא חשובה טענה, אבל קטן אינו מחייב שבועת השומרים מאחר שאינו בר טענה כלל אף לא בר טענת שמא. לפי"ז קטן התובע שבועה מאלו הנשבעין בטענת ספק (כגון האריסין והאפוטרופין) אם נאמר שאף הם חשובים לנשבעין ע"פ טענה המחייבת (וכמו שביארנו את דעת הראב"ד) לא יוכל הקטן לחייבם כי טענתו אינה טענה אף לא טענת שמא שלו. אליבא דהרמב"ם לעומת זאת הריהם חשובים לנשבעין שלא בטענה ולפיכך קטן שפיר יכול לחייבם שהרי לנשבעים שלא בטענה נחשבו. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:15 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:15](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:15) אמנם גם אחר הנחה הנ"ל לא נתיישב מה שפסק הרמב"ם בפ"ג מהל' טוען ונטען (הל"ו) שמחייבין שבועת עד אחד ואף שבועת השומרים בשוה פרוטה בלי שיעור שתי כסף, הרי הרמב"ם סובר ששתי כסף שיעור בממון שעליו נשבעים שבועת הדיינים ומה לי עד א' או שבועת השומרים; מהראוי שתצריך שיעור ב' כסף בכל מקום. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:16 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:16](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:16) ונראה ליישב דברי הרמב"ם בהתאם למה שהעלה בעל לחם משנה (פרק ד' מהל' שאלה ופקדון הל"א) בשיטת הרמב"ם שעיקר שבועת השומרים הוא השבועה שאינו ברשותו והשבועות האחרות (שלא שלח בו יד ושלא פשע) הן מדין גלגול שבועה.¹ והנה שבועת אינו ברשותו אינה מתייחסת לחיוב ממון דפרעון כי אם לבעין של הפקדון. והנה שיעור ב' כסף נאמר דוקא בממון ואילו שבועת השומרים באה על בעין ולא על שיעור ממון. לאור זה מוסבר יפה למה אין דין ב' כסף נוהג בשבועת השומרים. בדרך זו גם יסולק הקושי משבועת עד אחד, שבועת עד אחד דומה לשבועת השומרין וחלה על בעין ולא רק על שווי ממון. והטעם שהרי עד אחד נאמן לענין שבועה כשנים הנאמנים לענין ממון. נאמנות עדות מתייחסת לבעין ולא רק לשווית ממון. ולכן בשבועת עד אחד לא חל שיעור ב' כסף כי מהווה שיעור בשוויות ממון דוקא ולא חל כשבעין הוא החפצא של השבועה. ומאחר ששבועות עד א' ושבועת השומרין חלות על הבעין אינן זקוקות לשיעור שתי כסף. footnotes: ¹ וכן דעת ר"י הובאה בטור ח"מ סי' רצ"ד ועי' תוס' ב"מ דף ו'. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:17 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:17](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:17) ה) פסק הרמב"ם בפי"א מהל' שכירות (הל"ו) וז"ל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם ולא שכרתיך נאמן לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך וכו' היה לו עד אחד ששכרו אינו מועיל כלום עכ"ל. וכתב במגיד משנה שם וז"ל הרב רבינו מאיר ז"ל כתב כן דבעד אחד אין השכיר נשבע ונוטל אלא שאמר שחזרה שבועת בעה"ב מהיסת לשבועה חמורה כעין של תורה ונתן טעם לדבר דכיון שהטעם הוא כששכרו שלא בעדים מדין מיגו שיכול לומר לא שכרתיך כשיש עד אחד שאם היה אומר לא שכרתיך היה נשבע מדין תורה כשאומר שכרתיך ונתתי לך שכרך נשבע מתקנת חכמים כעין של תורה עכ"ל. שיטת הרמב"ם דורשת עיון שהרי בב"ב (דף ע:) מבואר שבהפקידו אצלו בשטר וטען השומר החזרתי נאמן בשבועה מיגו דנאנסו, וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מהל' שכירות הלי"ב. ועולה השאלה מ"ש התם שכדי שיהיה נאמן במיגו עליו לישבע שהחזיר הפקדון כמו שהיה צריך לישבע אילו היה טוען המיגו של נאנסו, ומאידך כאן פסק הרמב"ם שבעה"ב נאמן לומר פרעתי מיגו דלהד"ם אע"פ שקיים עד א' שהיה מחייבו שבועה אילו היה טוען שלא היו דברים מעולם.¹ footnotes: ¹ ברם מדברי המגיד משנה המוזכרים משמע שהרמב"ם מסכים שבעה"ב צריך לישבע, עיי"ש. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:18 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:18](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:18) ויתכן שעד אחד נאמן רק כאשר יעיד על דבר שהוא עצמו מחייב לשלם, כגון שיעיד שלוה או שלא פרע. ואילו כאן אף שהעד העיד ששכרו עכ"ז עדותו עצמה אינה מחייבת לשלם שהרי השכיר צריך לישבע שבועת הנוטלין כדי שיקבל את הממון, ודין שבועת עד א' אינו חל כשלאחר העדאת העד עדיין זקוקין לשבועת הנוטלין כדי שישלם.¹ footnotes: ¹ עיין בב"מ דף כ"ח בסוגיא דסימנים וסימנים ועד אחד. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:19 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:19](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:19) א"נ עיקר הסיבה לשבועת השכיר היא האומדנא שבעה"ב טרוד בפועליו ומצד האומדנא הזאת וחזקות אחרות (וכמבואר בגמ') תיקנו לשכיר שישבע ויטול. אמנם במקום שקיים מיגו המורה על צדקת טענתו של בעה"ב נגד האומדנא וחזקות מצד השכיר, בעה"ב זוכה שתפקע תקנת שבועת הנוטלין של שכיר. במקום מיגו, מתגבר הבירור שמצד בעה"ב על הבירור שמצד השכיר ובעה"ב נאמן יותר מהשכיר. אפילו עד אחד מעיד ששכרו שהוא נגד המיגו של להד"ם עכ"ז הבירור נוטה לצד בעה"ב אף שלא ישבע, כי לא מדיני טוען ונטען אנו אומרים שבעה"ב זוכה כאן בדין אלא משום שהבירורים והאומדנות נוטים יותר לצידו ובכן אין תקנת שבועת שכיר חלה כלל. והנה בסוגיין אנו מוצאים החזקה שאין שכיר עובר משום בל תגזול וכמו"כ החזקה שאין בעה"ב משהה שכרו ואינו עובר משום בל תלין, ואילו בשאר סוגיות דטוען ונטען לא נמצאו חזקות כאלו. אך לאור האמור מובן ההפרש היטב כי לא מדיני טוען ונטען אנו באים לזכות את השכיר אלא מדיני חזקות ואומדנות בעלמא, ולכן מועיל מיגו אף בלא שבועה כי אין הדין מוכרע ע"פ טענותיהם כי אם ע"פ בירורים ואומדנות בעלמא (בשם הגר"ח זצ"ל).¹ footnotes: ¹ לכאורה הגר"ח זצ"ל התכוון לומר שיש שני דינים במיגו: א) בירור, ב) נאמנות. כאן בלי שבועת בעה"ב יש בירור דמיגו אלא שנאמנות חסרה. ותקנת שכיר תלויה אך ורק בבירור ולא בנאמנות. ואילו דין החזרתי מיגו דנאנסו תלוי בנאמנות, ולכן שם צריך לישבע כדי שיהיה נאמן ויזכה בדין. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:20 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:20](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:20) ו) כתב הרמב"ם בפי"א מהל' שכירות (הל"ז) ז"ל בעה"ב אומר שתים קצצתי לך והשכיר אומר שלש קצצת לי לא תקנו חכמים שישבע השכיר כאן אלא המוציא מחבירו עליו הראיה. ואם לא הביא ראיה אע"פ שכבר נתן לו שתים או שאמר לו הילך הרי בעל הבית נשבע בנקיטת חפץ ודבר זה תקנת חכמים הוא כדי שלא ילך השכיר בפחי נפש. בד"א בששכרו בעדים ולא ידעו כמה פסק לו ותבעו בזמנו אבל אם שכרו שלא בעדים וכו' ישבע בעה"ב היסת וכו' עכ"ל. יוצא שהרמב"ם פוסק שמיגו מועיל לפטור השוכר משבועת המשנה על הקציצה. וצ"ע שהרי הרמב"ם פסק בפי"ג מהל' מלוה (הל"ג) שאין אומרים מיגו לאפטורי משבועה. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:21 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:21](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:21) וי"ל שבעלמא פסק הרמב"ם שמיגו אינו פוטר משבועה אך בנוגע לשכיר ששבועתו היא תקנה מיוחדת פסק שכשיש מיגו לא תיקנו שבועה, ועיין בר"ן. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:22 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:22](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:22) א"נ הרמב"ם מבחין בין שבועת הנוטלין לנשבע ונפטר. מיגו אינו מועיל לפטור הנשבע ונוטל משבועה (ההלכה בהל' מלוה) כי הו"ל מעין מיגו להוציא ממון דלא אמרינן ואילו בנשבע ונפטר מועיל מיגו להחזיקו ממון. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:23 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:23](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:23) ז) כתב הרמב"ם בפי"א מהל' שכירות (הל"ח) ז"ל הנותן טליתו לאומן אומן אומר ב' קצצת לי והלה אומר לא קצצתי אלא אחד כל זמן שהטלית ביד האומן אם יכול לטעון שהיא לקוחה בידו הרי האומן נשבע בנקיטת חפץ ונוטל וכו' ואם יצאה טלית מתחת ידו או שאין לו בה חזקה ואינו יכול לטעון שהיא לקוחה בידו המוציא מחבירו עליו הראיה ואם לא הביא ראיה ישבע בעל הטלית היסת או שבועת התורה אם הודה במקצת כדין כל הטענות שאין זה כדין השכיר עכ"ל. ועיין במגיד משנה שתמה על הרמב"ם שחילק בין שכירות לקבלנות. נוסף לכך, הרי הרמב"ם לכאורה סותר את עצמו כי בדין תורה על הפרעון (שם הל"ו) פשטות הרמב"ם מורה שתקנו שבועת הנוטלין לקבלן כשם שתיקנוה לשכיר ולעומת זאת בדין תורה על הקציצה מבחין הרמב"ם ביניהם. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:24 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:24](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:24) והנה הרמב"ם פסק בפי"ג מהל' מכירה (הלט"ו) וז"ל השוכר את הפועל לעשות עמו בין בקרקע בין במטלטלין אין לו הונייה מפני שהוא כקונה אותו לזמן עכ"ל. ואילו בנוגע לקבלן הכריע שם (הלי"ח) שיש לו הונייה. והרב המגיד שם תמה על פסקו שהרי הרמב"ם פסק שאין אומן קונה בשבח כלי וקבלנות כשכירות לענין בל תלין (פי"א משכירות הל"ג) ולמה, איפוא, מבחין ביניהם לענין אונאה. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:25 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:25](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:25) ונראה ליישב פסקי הרמב"ם לאור מה שכתבו התוס' בב"מ (דף מח. ד"ה והא) לענין חזרה בחצי יום וז"ל דפועל דוקא דכתיב ביה עבדי הם ולא עבדים לעבדים יכול לחזור בו ולא קבלן עכ"ל. רק פועל נקרא עבד ולא קבלן, וביאור הדבר: בפועל משלמים עבור עבודת הגברא ובקבלן עבור השבח שהשביח. ובכן פסק הרמב"ם שבאונאה עלינו להבחין בין פועל לבין קבלן. אונאה תלויה בעיקר המחייב, ובפועל שהמחייב הוא גוף הגברא עצמו דומה לעבד ולפיכך אין בו דין אונאה. מאידך בקבלן אין גופו של הגברא המחייב אלא מה שידיו השביחו ובכן יש אונאה. בד"א לענין אונאה, אבל בל תלין אינו תלוי במחייב כי אם בחלות חיוב התשלומין ובנוגע לתשלומין עצמן פועל וקבלן שווים שאינם כתשלומי מכר אלא תשלומי עבודה ובכן חל בהם איסור בל תלין. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:26 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:26](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:26) ויתכן שבכך מתיישבים פסקי הרמב"ם כי בציור שדנים על המחייב, בדין תורה על הקציצה, חלוק פועל מקבלן והתקינו תקנת שבועת המשנה דוקא בפועל ולא בקבלן. מאידך כשדנים בדין תורה על התשלומין ופרעון אין לחלק ביניהם ובשניהם תיקנו שישבע ויטול. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:27 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:27](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:27) שם. תוס' ד"ה בטוענו כלים וכו' ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:28 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:28](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:28) א ז"ל והכירו העדים במקצתם והוא טוען שהטמין יותר וכו' עכ"ל. לפי התוס' ראו העדים מקצת הכלים שלקח ושגזלם. ואילו הרמב"ם כתב בפ"ד מהל' גזילה (הל"א - ה') וז"ל קנס קנסו חכמים לגזלנין שיהיה הנגזל נשבע על כל מה שיטעון ונוטל מן הגזלן. והוא שיהיה זה מוחזק שגזלו בשני עדים. כיצד הרי שנכנס לתוך בית חבירו למשכנו בפני עדים ולא היה כלום תחת כנפיו ויצא וכלים מוטלין תחת כנפיו ולא ידעו העדים מה הן ובעה"ב אומר כך וכך גזלתני בין שאמר הגזלן מעולם לא נכנסתי וכו' בין שאמר נכנסתי למשכן כמו שראו העדים אבל לא נטלתי ולא היה תחת כנפי אלא כלים שלי וכו' הרי בעה"ב נשבע בנקיטת חפץ ונוטל כל מה שיטעון וכו' ראוהו עדים שנכנס למשכן את חבירו ולא ראוהו בעת שיצא או שיצא ואין נראה תחת כנפיו כלום וכו' הרי זה פטור וכו' שאפשר שיכנס לגזול ולא גזל. היה עד אחד מעידו שנכנס ונטל כלים תחת כנפיו ואינו יודע מה הן וכו' הואיל ואין העד יודע מה היה תחת כנפיו הרי זה נשבע בנקיטת חפץ שלא גזל. שאינו מוחזק בגזלנות אלא בשני עדים עכ"ל. הרמב"ם מפרש שהתקנה חלה אף כשהעדים אינם יודעים בודאות שהיה מעשה גזילה ואפילו במקצת - שלא כתוס'. ונראה שמשום כך כתב הרמב"ם שקנס קנסו חכמים לגזלנים בתקנה זו של נגזל שהרי אליבא דרמב"ם לא ראו העדים גזילה ממש כל שהיא, ולפיכך אינו רק קנס שקנסו החכמים ולא חיוב גזלן ממש בפשטות. מאידך אליבא דתוס' שראו העדים גזילה כל שהיא ממש, התקנה לישבע וליטול מהוה חיוב גמור מדרבנן.¹ footnotes: ¹ ולכאורה נ"מ לענין ב"ד של שלשה הדיוטות דאליבא דהרמב"ם הב"ד צריך להיות ב"ד של מומחים כשאר דיני קנסות. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:29 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:29](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:29) וכשעד אחד מעיד שנכנס למשכן שלא ברשות פסק הרמב"ם שהגזלן נשבע בנקיטת חפץ ונפטר, וחידוש הוא ברמב"ם שיש תקנת נשבע ונפטר מדין שבועת המשנה של נגזל בהעדאת עד אחד בדומה לתקנת נשבע ונפטר בקציצת שכיר כשכופר הכל. ונראה שבפסק זה נאמן הרמב"ם לשיטתו שלא היתה כאן גזילה וודאית, ועיקר העדאת העדים באה לפסול את הגברא שיקרא בשם גזלן, ועקב שהוא נחשב לגברא - גזלן, קנסוהו חכמים לשלם. בהתאם לכך אין עד אחד יכול. להטיל עליו שם גזלן ולפוסלו בחזקת גזלן כי לפסול גברא זקוקים לשני עדים (עיין ברמב"ם פי"ב מהל' עדות הל"א ובפ"ה שם הל"א). לשיטת התוס', לעומת זאת, יתכן שהתקנה חלה גם בהעדאת עד אחד. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:30 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:30](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:30) ב בא"ד בקונטרס גרסי' וכו' ונראה לר"ת וכו'. לשם הבהרת המחלוקת בין רש"י לר"ת עלינו להניח שיש שני דינים בחזקת מטלטלין: א) תפיסת החפצא, ב) אומדנא וחזקה שכל מה שתחת יד אדם שלו. בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר חסרה אומדנא שכל מה שתחת יד אדם שלו (הדין השני של חזקת מטלטלין), אך קיימת חלות דין תפיסה בחפצא (הדין הראשון). לדעת ר"ת חזקת מרא קמא אלימה מחזקת תפיסה בעלמא, ולכן דברים העשויים להשאיל ולהשכיר מאחר שיש חזקת מרא קמא ולמוחזק יש רק חלות תפיסה בעלמא חוזרים לבעלים הראשונים. ואילו רש"י סובר שתפיסה בעלמא אלימה מחזקת מרא קמא ולכן המוחזק בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר זוכה בדין. אמנם רש"י סובר ששאר האומדנות המובאות בסוגיא (בעה"ב שאינו עשוי למכור, דברים שאין דרכן להטמין וכו') מצטרפות לאומדנא דדברים העשויים להשאיל ולהשכיר כדי שיזכה המרא קמא בטענתו שהשאיל אותם הדברים למוחזק. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:31 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:31](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:31) בא"ד דהא גודרות אין להם חזקה וכו' עכ"ל. וי"ל אליבא דרש"י שגודרות שונות מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר כי בנוגע לגודרות ליכא חלות תפיסה כלל ולכן זוכה בהן המרא קמא, משא"כ דברים העשויים להשאיל ולהשכיר אע"פ שאין בהם החזקה דכל מה שתחת יד אדם שלו בכל זאת קיימת חלות תפיסה בחפצא ולפיכך זוכה בהן המוחזק. עיין בגיטין (דף כ:) שגט הכתוב על גודרות אינו מעיד שמתגרשת, ומזה מוכח לכאורה כרש"י שאין בגודרות חלות תפיסה כלל כי אילו היתה בגודרות חלות תפיסה מסתבר שגם תפיסת בעל השטר היתה חלה והגט היה מעיד שהיא מגורשת. ואליבא דר"ת צ"ל שתפיסת בעל השטר תלוי' בחזקת כל מה שתחת יד אדם שלו ולא בתפיסה בעלמא. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:32 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:32](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:32) אמנם הרמב"ם כתב (פ"י מהל' טוען ונטען הל"א) וז"ל בהמה או חיה שאינה שמורה אלא מהלכת בכל מקום ורועה אינה בחזקת זה שתפסה מאחר שהיא ידועה לבעלים וכו' שאין היותה תחת ידו ראיה שהרי היא הלכה מעצמה ונכנסה ברשותו עכ"ל. מוכח שלדעתו דוקא מוחזק שיש לו ראיה והוכחה מועיל נגד חזקת מרא קמא ובגודרות ליכא חזקת ראיה. אך יתכן שחלות תפיסה בעלמא חלה בגודרות, והרמב"ם לשיטתו שפסק בפ"ט מטוען (הל"ד) כר"ת הנ"ל. מאידך אליבא דרש"י מסתבר שאין בגודרות חלות של תפיסה כלל. (בשם הגר"ח זצ"ל). ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:33 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:33](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:33) שם. גמ' שכירו ולקיטו מאי. נראה שדוקא בנשבע ונוטל שייך ששומר ישבע, כי אף שאינו בעל דין מבחינת בעלות ממון עכ"ז מעורב הוא בדין התורה וניתן לומר שנחשב לבעל טענה ובר שבועה. וכן אשה דינה כשומר שכן כל המפקיד על דעת אשתו הוא מפקיד. מאידך לשכיר ליכא ענין כלל בדין התורה, ובהתאם לכך מסופקת גמ' האם התקינו שאף הוא יכול לישבע או לא. אמנם בנוגע לנשבע ונפטר המהווה חיוב שבועה המוטל על בעל הדין ושהוא בעל הממון בעצמו פשיטא שאין אחר - לא שומר ולא אשה - יכול לישבע בעבורו ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:34 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:34](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:34) שם. מלחמת ה' לרמב"ן ד"ה ומה שכתב עוד וכו'. לפי הרי"ף והגאונים, התופס משכון וטוען שישלמו את חובו נאמן עם שבועת הנוטלין. עיין בר"ן. וכן פסק הרמב"ם בפ"ט מהל' טוען ונטען (הל"ב) בפ"י מהל' טוען ונטען (הל"ג) ובפי"ג מהל' מלוה ולוה (הל"ג). ועיין בסוף דברי הרמב"ן שם שמבחין בין אומן התופס כלי לבע"ח שתופס משכון וז"ל דלא דמי משכון דשכירות לשאר הטענות ולא מיבעיא למאן דאמר אומן קונה בשבח כלי דכטוען על גופו של משכון דמי אלא אפילו למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי כיון דודאי אית ליה עליה אגרא ואאגריה תפיס ליה כטוען על גופו של כלי דמי דמקנה קני ליה כלי עד דיהיב ליה אגריה ושקיל ליה וכו' עכ"ל. ודבריו טעונים עיון וכפי שהקשה הר"ן וז"ל אמאי עדיף אומן ממלוה על המשכון דאיהו נמי קני ליה בדר' יצחק וכו' עכ"ל. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:35 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:35](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:35) והנה מפורסם ביאור הגר"ח זצ"ל (עיין בספרו פכ"א ממלוה ולוה הל"א) בדין הירושלמי שהזורע שדה הפקר חייב בתרומות ומעשרות שאין הכוונה שקנה את השדה אלא למרות שהשדה עדיין הפקר עכ"ז הזורעה קנה את הפירות מדין מעשה ידיו הואיל וגרם לגידולם של הפירות בזריעתו זוכה בהם מדין קנין בשבח של המביא את השבח לעולם במעשה ידיו. שונה הוא ממי שירד לתוך שדה חברו וזרעו. שם אין היורד קונה בשבח מדין קנין מעשה ידיו מפני שבעל השדה קונה מדין קנין של ארעי אשבח, דהיינו שמפקיע קנין מעשה ידיו של היורד שהשביח את השדה. אמנם בשדה הפקר שאין בעלים לשדה שיקנו מדין ארעי אשבח היורד עצמו קונה בקנין מעשה ידים בשבח. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:36 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:36](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:36) מסתבר שע"פ יסוד של הגר"ח זצ"ל יתפרש הדין דאומן קונה בשבח כלי לא כקנין של האומן שמקבל מהבעלים אלא משום שהשבח פירות מעשה ידיו של האומן וממילא זוכה בשבח שידיו יצרו. דומה איפוא ליורד לתוך שדה חבירו ברשות שידו על העליונה וביאור הדבר לפי הגר"ח זצ"ל שקונה הפירות מדין קנין מעשה ידיו. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:37 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:37](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:37) על זה בא הרמב"ן כאן לחדש שגם למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי קונה לשבח בגופו של כלי מדין מעשה ידיו, אך בזה חלוקים: למ"ד אומן קונה בשבח כלי הו"ל השבח של האומן כשאר דברים שהם שלו והאומן מקנה את השבח בדעת מקנה רגילה לבעל הכלי בשעת חזרת הכלי. ובכן יתכן שיקדש בו אשה (קידושין דף מח:) שהרי בהקנאת השבח מקנה לה כסף קידושין. מאידך למ"ד אין אומן קונה למרות שלכתחילה קונה האומן את השבח בגוף הכלי והו"ל שלו עכ"ז כשבעל הכלי משלם והאומן מחזיר לו את השבח והכלי, חוזר השבח ממילא לבעל הכלי בלי הקנאת האומן. זאת אומרת כי מאחר שבעל הכלי פרע והכלי הוחזר אליו פקע ממילא קנין האומן בלי דעת מקנה שלו להקנות את השבח לבעל הכלי. ובכן א"א לו להשתמש בשבח לכסף קידושין כי אינו מקנה לה את השבח ודוקא כשקיימת דעת מקנה על הכסף מצד המקדש חל קנין כסף קידושין. כי המקדש את האשה חייב להקנות לה את כסף קידושיה כדי שיחשב לכסף קידושין ואם אינו מקנהו לה בדעת מקנה ישירה אין הכסף יכול להוות כסף קנין דקידושין. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:38 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:38](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:38) לאור האמור ניתן ליישב את קושית הר"ן ממשכון של מלוה. שונה אומן שהפרעון בא תחת ובעד השבח משא"כ במלוה על המשכון הדמים הם תשלומי החוב. בהתאם לכך, במלוה על המשכון נחשב התופס לנוטל וחייב לישבע שבועת הנוטלין, ואילו באומן שהדמים הם תחליפי השבח אינו נחשב לנוטל ונאמן בלי שבועה. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:39 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:39](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:39) וצע"ק בשיטת הגאונים שמי שנאמן על החוב במיגו על המשכון חייב לישבע מדין נוטלין למה יהיה נאמן במיגו והרי מיגו להוציא לא אמרינן. ונראה שאין זה נחשב למיגו להוציא כי בידו להחזיק את המשכון ע"י המיגו. אך נקרא נוטל שכן בא לגבות דמים במקום המשכון מהבעל - דין שכנגדו, ודו"ק היטב. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:40 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46a:40](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46a:40) וע"ע בר"ן שלדעתו אין חיוב שבועה אלא בבא לגבות דמים, אבל אם בא לשתוק ולהחזיק במשכונו אין צורך שישבע שבועת הנוטלין. וזה חידוש שיכולים להאמין אדם על משכון אף כשאינו נאמן על החוב.