## Reshimot Shiurim on Shevuot Daf 46b ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:1 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:1](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46b:1) גמ'. נחבל כיצד. מבואר בגמרא שנחבל נשבע ונוטל כשיש אומדנא שפלוני חבלו גם כשאין וודאות בכך. וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מהל' חובל (הל"ד - ה'). כדומה פסק הרמב"ם לענין תקנת נגזל (פ"ד מהל' גזילה הל"א - ג') שהעדים לא ראו בבירור שגזלו וודאי.¹ אמנם התוס' (דף מו. ד"ה בטוענו וכו') כתבו שבנגזל מדובר שהעדים מעידים שגזלו ודאי אך אינם יודעים את אומד הגזילה. ולשיטתם צ"ע מ"ש תקנת נחבל מנגזל, וצ"ע. footnotes: ¹ הרמב"ם פסק שתקנת נחבל קנס וכמו שכתב לענין תקנת נגזל. עיין למעלה בשיעורים (דף מו.) תוס' ד"ה בטוענו וכו' אות א'. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:2 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:2](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46b:2) והנה אשר לחבלה יש דין דאורייתא שיכהו בדבר שיש בו כדי חבלה. אך בנוגע למי הקובע אם הדבר היה ראוי להזיק נחלקו שמעון התימני ורבי עקיבא דמבואר במס' בב"ק (דף צ:) וז"ל והתניא והכה איש את רעהו באבן או באגרוף שמעון התימני אומר מה אגרוף מיוחד שמסור לעדה ולעדים אף כל שמסור לעדה ולעדים פרט לשיצתה מתחת יד העדים אמר לו ר"ע וכו' מה אגרוף מיוחד שהוא מסור לעדים אף כל שהוא מסור לעדים פרט לכשיצתה אבן מתחת ידו של מכה פטור עכ"ל. אליבא דשמעון התימני הב"ד עצמם חייבים לראות האבן ולאומדה ואילו לר"ע יכול הב"ד לסמוך על העדאת עדים. לפום ריהטא מתקבלת שיטת ר"ע שהרי תמיד אנו סומכים על העדאת שני עדים. אולם הרמב"ם פסק כשמעון התימני¹ (פ"א מהל' חובל הלי"ח) וז"ל כשם שאומדין למיתה כך אומדין לנזקין כיצד הרי שהכה חבירו בצרור קטן שאין בו כדי להזיק וכו' וחבל בו חבלה שאין חפץ זה ראוי לעשותו הרי זה פטור שנאמר באבן או באגרוף דבר הראוי להזיק וכו' לפיכך צריכין העדים לידע במה הזיק ומביאין החפץ שהזיק בו לבית דין עד שאומדין אותו ודנין עליו עכ"ל. וברור הדבר שלדעת שמעון התימני נאמר בחובל דין מיוחד שאומד ב"ד מעכב בחיוב. שאם היה רק אלא גלוי מילתא בעלמא שהיה בהכאה כדי לחבל, למה לא נסמך על העדים שנאמנים בכהת"כ לגלויי מילתא. ויש לעיין אליבא דר"ע שהעדאת עדים מועלת, אם האומד אינו אלא גילוי מילתא בעלמא או"ד גם לדעתו האומד הוא דין מיוחד הקובע את חיוב החבלה אלא שסובר שאף עדות מועלת ולא רק ראיית ב"ד בעצמם. footnotes: ¹ עי' במרכבת המשנה שכתב שהרמב"ם פסק כרבי עקיבא ומה שכתב הרמב"ם ואם אבד החפץ היינו כשלא ראוהו העדים אז נשבע. אך במעשה רקח כתב שהרמב"ם פסק כשמעון התימני. ובספר חיים שאל ח"ב סי' מ"ג כתב ששמעון התימני ורבי עקיבא חלוקים רק לעיכוב אבל שניהם מסכימים שלכתחילה אין לסמוך על העדאת העדים, ופסק הרמב"ם כרבי עקיבא. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:3 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:3](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46b:3) אמנם בתקנת נחבל חסר האומד של ב"ד, וצ"ל שזה נכלל בתקנת נשבע ונוטל בחבלה מדרבנן שאומד ב"ד אינו מעכב. וכן מפורש ברמב"ם פ"א מהל' חובל (הלי"ח) וז"ל ואם אבד החפץ ואמר החובל לא היה בו כדי להזיק וכמו אנוס אני. והנחבל אומר היה בו כדי להזיק ישבע הנחבל ויטול כמו שיתבאר עכ"ל. ועיי"ש בראב"ד שמסכים עם הרמב"ם וז"ל יפה אמר וכו' עכ"ל. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:4 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:4](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46b:4) דרך אגב, לשון הרמב"ם צ"ע שכתב בשהכהו בדבר שאין בו כדי לחבול שפטור "וכמו אנוס אני" - שהרי אין הפטור מטעם אנוס רחמנא פטריה אלא מגזיה"כ מיוחדת בהל' חובל ורוצח שחייבים דוקא בשהכהו בדבר שיש בו כדי להמית, וכפי שכתב הרמב"ם ברפ"ג מהל' רוצח (הל"א) וז"ל המכה את חבירו בזדון באבן או בעץ והמיתו אומדין דבר שהכהו בו ומקום שהכה עליו אם ראוי אותו חפץ להמית באבר זה או אינו ראוי שנאמר באבן יד אשר ימות בה הכהו וכו' עד שיהיה בו כדי להמית וכו' עכ"ל. ואינו מנמק הלכה הנ"ל ע"פ הכלל אנוס רחמנא פטריה אלא מנמקה בגזיה"כ מיוחדת. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:5 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:5](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46b:5) ואולי ניתן להסביר את לשון הרמב"ם ע"פ מה שיש להסתפק אם דין יש בו כדי להמית נוהג ברוצח בשוגג. אמנם דברי הרמב"ם פ"ד מהל' רוצח (הל"ב) מורים שאינו נוהג וז"ל שם נתכוון להכות את חבירו על מתניו ולא היה בכלי כדי להמית על מתניו והלכה לה האבן על לבו והיה בה כדי להמית על לבו ומת או שנתכוון להכותו על לבו והיה בה כדי להמית על לבו והלכה לה האבן על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו ומת פטור ממיתת ב"ד ואינו גולה שאין ההורג בכוונה גולה וכו' עכ"ל. הרמב"ם פוטר בהלכה לה על מתניו ומת משום שאין ההורג בכוונה גולה ולא מפני שאין בה כדי להמית. חזינן שלדעתו שאין הפטור אין בו כדי להמית חל בהורג בשוגג לענין גלות. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:6 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:6](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46b:6) בהתאם לכך יתכן לדחוק ברמב"ם שכשכתב שהפטור מיוסד ב"כמו אנוס אני" אינו ר"ל אנוס רחמנא פטריה - שכן בכה"ג חייב גלות - אלא ר"ל שאינו חייב בחיוב מזיד, דלגבי מזיד כמו אנוס הוא ושאינו מזיד גמור לענין חיוב מזיד.¹ footnotes: ¹ אך צ"ע לפי"ז למה יחול בפטור של אין בו כדי להמית בחבלה שהרי החובל חייב לשלם נזק ואף בלי כוונה ואפילו כשנפל ברוח שאינה מצויה (פ"א מהל' חובל ומזיק הלי"ב). ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:7 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:7](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46b:7) על כל פנים, אנו רואים שדין יש בו כדי להמית הוא דין מיוחד בהל' רוצח וחבלה ומהווה הלכה מיוחדת בחיוביהם. עוד יש הוכחה לכך מפסק הרמב"ם (פ"ב מהל' רוצח הלי"ד) וז"ל יראה לי שהמכה את עבדו בסכין וסייף או באבן ואגרוף וכיוצא בהן ואמדוהו למיתה ומת אינו בדין יום או יומים אלא אפילו מת לאחר שנה נהרג עליו, לכך נאמר בשבט שלא נתנה תורה רשות להכותו אלא בשבט ומקל ורצועה וכיוצא בהן ולא בהכאת רציחה עכ"ל. והעלה הגר"מ הלוי זצ"ל שנראה שכוונת הרמב"ם שבסכין וסייף יש בהן כדי להמית, וכשמכה את עבדו בדבר שיש בו כדי להמית חייב לעולם ועד וליכא דין יום או יומים. התורה כשקבעה דין יום או יומים מדברת במכהו בשבט מקל ורצועה - דברים שאין בהם כדי להמית, והתורה חידשה שהמכה את עבדו בדבר שאין בו כדי להמית נתפס בדין יום או יומים ואם מת תחת ידו חייב. יוצא שגזיה"כ יום או יומים באה להחמיר על האדון ולחייבו אם מת מיד אף כשהכהו בדבר שאין בו כדי להמית.¹ רואים בעליל שאף בהכהו בדבר שאין בו כדי להמית הו"ל רוצח שהרי מת מחמת המכה הזאת אלא שבמיתה בעלמא (שלא בעבד) גזיה"כ פוטרתו ואילו בעבד שמת האדון חייב. בכך חולק הרמב"ם על ראשונים אחרים (עיין ברש"י עה"ת) שגזיה"כ יום או יומים באה להקל על האדון שאפילו כשהכהו בדבר שיש בו כדי להמית פטור אם קם יום או יומים. יוצא איפוא לפי הרמב"ם שדין יש בו כדי להמית אינו ענין דמציאות - האם מת מחמת המכה או לא - אלא דין מיוחד בחלות החיוב כשמחוייבים לעשות אומד, אך אין בזה פטור אנוס רחמנא פטריה, וצ"ע בלשון הרמב"ם הנ"ל. footnotes: ¹ צ"ע כי מדברי הרמב"ם פ"ב מהל' רוצח הל' י"ב לא משמע כן כי ז"ל שם שעבדו יש לו רשות להכותו לפיכך אם הכהו הכאה שיש בה כדי להמית ונטה למות ועמד כ"ד שעות ואח"כ מת לא היה נהרג עליו אע"פ שמת מחמת המכה עכ"ל. הרי שמפרש שבפסוק מדובר בהכהו הכאה שיש בה כדי להמית. ועי' באור החיים בפרשת משפטים שהקשה על הרמב"ם מאחר שצריך אומד גם בשבט יש בו כדי להמית שהרי אם אין בו כדי להמית לא יתחייב אפילו מת תחת ידו. ע"ש מה שתירץ. ועי' ברשב"ם ובחזקוני לפרשת משפטים. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:8 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:8](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46b:8) והנה הראב"ד (פ"ה מהל' חובל הל"ו) מסופק במודה בחבלה אם חייב או פטור וז"ל שהכל צריך אומד הילכך חייב בכל או פטור מן הכל עכ"ל. ביאור ספקו: כדי שיחול שם אומד המחייב האם סגי בהודאת בע"ד כמאה עדים או"ד לא סגי; דוקא עדים וב"ד עצמם מועילים לחלות שם אומד ולא הודאת בע"ד. וספקו מבואר לאור הנ"ל שאומד אינו גלוי מילתא בעלמא כי אם חלות שם בעצם המחייב של חבלה. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:9 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:9](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46b:9) ויש להפנות תשומת לב למה שפסק הרמב"ם שקיימת תקנת נשבע ונוטל בחבלה כשהיו שם עדים ואין יודעים אם חבלו או לא (פ"ה מחובל הל"ד), גם פסק (שם הל"ו) שאם החובל הודה לעדים שהוא חבל שמשלם ה' דברים. ואילו במקום שאין עדים פסק בסיפא (שם הל"ו) שהחובל שהודה שחבל פטור מנזק ומצער כי מודה בקנס פטור. ועולה השאלה, מ"ש רישא מסיפא; למה לא יחשב אף מקרה שברישא כהודאה בקנס שהוא פטור. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:10 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:10](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46b:10) לפום ריהטא היה נראה שברישא הואיל ובידי הנחבל לישבע וליטול הו"ל כמודה בקנס במקום שיש עדים שממשמשים ובאים כי המודה בקנס מחמת פחד עדים אינו פטור (עי' שבועות מט. וב"ק עה. ופרש"י שם). וכן כאן הודה מפחד ממה שהנחבל יכול לישבע וליקח הממון, ולכן אין לו הפטור של מודה בקנס. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:11 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:11](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46b:11) אמנם הר"י מגא"ש לסוגיין העלה אותה הקושיא ותירצה וז"ל וא"ת הא דקתני במתני' חבלתי בי, טעמא דכפר ביה, הא אודי ליה מחייב. ואמאי הא קנס הוא ומודה בקנס פטור. תשובתך איכא למימר דכיון דאיכא סהדי דקא מסהדי שנכנס תחת ידו ונמצא חבול הוה ליה עיקר חיובא אפומא דהנהו סהדי וההיא הודאה דקא מודי ליה גלויי מילתא בעלמא היא דחבל ביה וכו' עכ"ל. ולכאורה תשובת הר"י מגא"ש נקבעה בקצרה בדברי הרמב"ם שכתב (בפ"ה מחובל הל"ו) וז"ל הודה החובל שהוא חבל משלם חמשה דברים שהרי העדים היו שם שנכנס לתוך ידו שלם בשעת המריבה ויצא חבול עכ"ל. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:12 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:12](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46b:12) מהראוי להוסיף שלענין גזילה ביארו התוס' שהעדים העידו שנגזל אך לא ידעו את שיעור הגזילה. ומאחר שידוע שנגזל חלה תקנת נגזל לישבע וליטול. ברם בחבלה אם ידוע לנו למשל שנחבל ברגל הימנית והנחבל יטעון שחבלו אף ברגלו השמאלית מסתבר שפטור ואינו נשבע ונוטל. ביאור הדברים: בגזילה ככל שניתוסף ממון על הגזילה הרי הוא בכלל אותה חלות גזילה ושבועתו עליה כדי לברר את שיעור הגזילה. בחבלה לעומת זאת, - כל רגל ורגל הו"ל חלות שם חבלה אחרת - ומשהעידו על חבלה אחת אין לו נאמנות לטעון חבלה אחרת. ביאור התוס', איפוא, מתייחס רק לתקנת נגזל ולא לתקנת נחבל, ובנחבל מודים לרמב"ם שתיקנו שישלם בלי ידיעה וודאית שחבלו במקצת מחמת העדים. אמנם עדיין צל"ע האם שייך דין אומד החבלה בנשבע ונוטל וכדהקשינו למעלה, ובע"כ חייבים לומר שכך תיקנו שישלם בלי אומד וכנ"ל, וצ"ע בזה. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:13 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:13](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46b:13) שם. תוס' ד"ה ואפי' שבועת שוא. עלינו להתבונן בדין החשוד על השבועה: האם יש כאן חשדא בעלמא שמא משקר או"ד יש כאן חלות שם פסול בגברא הפוסלתו לשבועה. הנה בפ"ב מהל' טוען ונטען הל"א - ג' כ' הרמב"ם וז"ל כל חשוד על השבועה אין משביעין אותו לא שבועת התורה ולא שבועה מדבריהם וכו' אחד הנשבע לשקר שבועת ביטוי או שבועת עדות או שבועת הפקדון או שבועת שוא הרי הוא חשוד על השבועה וכן כל הפסול לעדות משום עבירה בין פסלנות של תורה כו' בין פסלנות של דבריהם כו' אין אדם נעשה חשוד עד שיבאו עליו עדים שהוא עבר עבירה שנפסל בה אבל המודה מפי עצמו שהוא חשוד ושעבר עבירה שנפסל בה כו' אם נתחייב שבועה משביעין אותו כו' אבל הנחשד בעדים אין אנו מאמינים אותו שישבע עכ"ל. לפום ריהטא מהרמב"ם כאן ניתן להבחין שני דינים: א) הנשבע לשקר נחשד לשקר ולכן אינו נשבע מדין חשש משקר, ב) הנפסל לעדות מחמת עבירה שהוא נפסל בחלות שם פסול רשע בגברא ונפסל בכך לשבועה כמו לעדות, וצ"ע בכך. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:14 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:14](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46b:14) אמנם בפ"ב מהל' טוען הל"י כ' הרמב"ם וז"ל לעולם כזה דנין לחשוד עד שילקה בבית דין. אם היו עליו עדים שלקה ועשה תשובה יחזור לכשרותו בין לעדות בין לשבועה עכ"ל. פשטות דבריו מורה שמצריך הרמב"ם בין מלקות ובין תשובה כדי שיחזור החשוד לכשרותו. ולכאורה נראה ששניהם מעכבים שכן מועילים הם לענינים שונים: א) מלקות מועלת להפקיע את חלות השם של פסול רשע שבגברא, ב) תשובה מועלת להחזיר את נאמנותו ולהסיר מעליו את החשד משקר. (ועיין בלחם משנה שהקשה על פסק הרמב"ם שלפנינו ממש"כ בפי"ב מהל' עדות (הל"ד) בנוגע לפסול הרשע לעדות שהרי שם פסק שמועלת או מלקות או תשובה כדי שיחזור להכשירו וצ"ע). ולפי"ז תמיד חלות שתי ההלכות: א) פסול גברא, ב) חשד משקר. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:15 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:15](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46b:15) לאור האמור מבואר למה הזכיר הרמב"ם כאן את דרך ההכשר של הפסול לעדות ושזקוק אף הוא בין לתשובה ובין למלקות כמו החשוד לשבועה. ביאור הדבר: הרמב"ם בא להשוות את דין החשוד לשבועה לדין הפסול לעדות כלומר אף בשבועה חל שם פסול בגברא כמו לעדות ואינו רק חשד משקר בעלמא. לכן כדי שיתכשרו זקוקים לתשובה להסיר את החשד משקר ואף מלקות לבטל את חלות השם פסול שבגברא. וקיימים איפוא שני דינים בפסולי עדות ובחשודים לשבועה דין חשד משקר וגם חלות שם פסול גברא. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:16 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:16](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46b:16) אמנם הגאון ר' משה זצ"ל ביאר את הרמב"ם באופן אחר. לדעתו אף לבטל את השם רשע מעליו לא תספיק המלקות לבד אך צריך לעשות גם תשובה כדי להפקיע את השם רשע. ומה שלא תספיק לרמב"ם תשובה לבד להפקיע את השם רשע מהגברא משום שחיוב המלקות עצמו גם קובע את השם רשע בגברא כדכתיב והיה אם בן הכות הרשע, ועד שלא ילקה הגברא נקרא עדיין בשם רשע, ולכן צריך מלקות עם תשובה כדי שיתכשר ולהסיר את השם של רשע מעליו. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:17 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:17](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46b:17) והנה התוס' הקשו אליבא דרבא שפוסל דוקא מי שרע לשמים ורע לבריות לעדות מהנשבע שבועת שוא שפסול לשבועה אע"פ שאינו רע לבריות. ותירצו מה שתירצו. ברם בהתאם להנ"ל יתכן שבנשבע לשוא חל הדין חשד משקר דוקא בנוגע לשבועות. ואין להקשות מהלכות עדות כי בעדות חל שם של פסול רשע בגברא ובכן סובר רבא בעדות שרק מי שרע לשמים ורע לבריות נפסל בשם פסול רשע בגברא, משא"כ החשוד לשקר בשבועות נפסל אף שאינו רע לבריות.¹ footnotes: ¹ אליבא דהרמב"ם הנשבע לשוא חשוד לאותו דבר וחשוד שמשקר בשבועה. ועיין בחידושי רע"א לחושן משפט סי' ל"ד שמביא בשם הריב"ש כרש"י בסוגיין שפסול רק הנשבע לשקר בשבועה לשעבר אך המחלל שבועה להבא כשר לשבועה. ביאור הדבר, שאין פסול גברא חל מחמת שעבר על איסור שבועה שא"כ מ"ש לשעבר מלהבא אלא שנפסל מדין חשש משקר, וכחשוד לאותו דבר ושישקר, ולכן קיימת נ"מ בין לשעבר שאמנם שיקר לבין להבא שלא שיקר (ועיין ברשימות שיעורים לשבועות חלק א' באריכות רבה). ואליבא דרש"י רשע מחמת עבירה בכלל - כגון רשע לאכול נבילות - כשר לשבועה ושלא כרמב"ם. ועלינו לדעת מהו המקור לפסול חשוד לשבועה, ועיין בסמ"ע לחו"מ סי' צ"ב סק"א. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:18 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:18](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46b:18) ועלינו להתבונן במה שמשמע מהגמ' בסנהדרין (דף כז.) ומתוס' שלפנינו שרק הנשבע שבועת שוא אינו רע לבריות ואילו הנשבע שבועת העדות לשקר הו"ל רע לבריות, והרי ליכא לעד חמדת ממון. ונראה, הואיל ואינו חושש שהגזלן גוזל, העד ע"י השקר שלו בשבועת העדות עוזר ומאפשר הגזילה, ובכן אף הוא העד לענין עדות בכלל גזלן והו"ל רע לבריות מחמת חמדת ממון כמו הגזלן עצמו. וכן מצינו במס' סנהד' (דף כה.) בההוא טבחא שנפסל לעדות אף שלא עבר כי אם על איסור לפני עור לא תתן מכשול אשר אין בה מלקות, וקשה על שיטת הרמב"ם שמצריך לאו שיש בו מלקות כדי שיפסל רשע לעדות (עיין בפ"י מהל' עדות הל"ב). וצ"ל שמשום שאינו חושש במה שאחרים יעברו על איסור מלקות של נבילה חל בו אותו שם פסול רשע של האוכל נבילות עצמו ופסול מאחר שיש בנבלה חלות איסור מלקות.¹ footnotes: ¹ לכאורה מדובר שם שלא כרבינו זצ"ל אלא בטבח שעבר על איסור לפני עור מחמת חמדת ממון להרויח או שלא להפסיד ממון - ולכן פסול. וכן בפרש"י שם ד"ה ויחזיר אבידה וז"ל דכיון דמחזיר אבידה הוא ודאי הדר ביה מחמדת ממון ע"כ. ובמאירי שם וז"ל מעשה היה בטבח שהיה בודק לעצמו ויצאה טריפה מתחת ידו שהיה מוכרה ומאכילה ופסלוהו לעדות והעבירוהו. ע"כ. והרמב"ם כ' בפרק יו"ד מהל' עדות הל' ד' וכן סוחרי שביעית והם בני אדם שיושבים בטלים והרדב"ז כ' שם שהכל תלוי אם יעיד עדות שקר מחמת חמדת ממון, וכדומה עולה מדברי הכסף משנה לפי שאם אינן יושבין בטלים כשנושאין ונותנין בפירות לא נאמר שהן אוספין פירות שביעית. אבל אה"נ דאוספים או סוחרים פסולים אם אין שם אונס ע"כ. הרי שאם עובר איסור אף שאין בו מלקות כי איסור סחורה בשביעית למדים מלאכלה ולא לסחורה, בכל זאת הואיל ועבר עברה מחמת חמדת ממון פסול לעדות. ואם תאמר שפסולו של סוחר שביעית לעדות מדרבנן בלבד גם בטבח יתכן כן. ודוק היטב שם ברמב"ם בהל' ג' - ד'. אמנם הכסף משנה בהל' תלמוד תורה הביא גרסא אחרת ע"ש. וע"ע בב"י ח"מ סי' ל"ד שרצה לומר אליבא דרמב"ם שהעובר על לאו שאין בו מלקות פסול לעדות מדרבנן. ועי' ברמב"ן בספר המצוות [לצד השני] שהאיסור לסחור בפירות שביעית הוא לאו הבא מכלל עשה. ואמנם כהנ"ל יוצא גם מדברי הבית יוסף בחשן משפט סי' ל"ד ובכסף משנה פי"ב מהל' עדות הל' ט'.אך כמדומני שרבנו זצ"ל הוכיח את פירושו מגוף דברי הרמב"ם עצמם בפי"ב מהל' עדות הל' ט' וז"ל שם וכן טבח שהיה בודק לעצמו ומוכר ויצאת טרפה מתחת ידו שהרי הוא בכלל אוכלי טרפה שהן פסולין לעדות וכו' ע"כ. מבואר שלדעת הרמב"ם הטבח פסול לעדות משום שאע"פ שאינו לוקה משום לאו דאכילת טרפות בכל זאת נחשב בכלל לאו שיש בו מלקות, ופסול איפוא לעדות ולא הזכיר חמדת ממון. אך לאור האמור צפה ועולה השאלה למה הוצרך הרמב"ם לטעם זה וכי גרוע הוא הטעם שיפסל מחמת חמדת ממון. ואולי לדעת הרמב"ם חמדת ממון בלי שיקח ממון חברו אין פסולו אלא מדרבנן והעדיף הרמב"ם לנמק את פסולו מטעם שיפסלנו מדאורייתא. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:19 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:19](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46b:19) דמיון לזה יש בפסקו של הגר"מ זצ"ל שהמסייע לאחרים לחלל שבת בפרהסיא נחשב בכלל מחללי שבתות בפרהסיא ומומר הוא לכהת"כ כמחלל את השבת עצמו. והביא ראיה לכך מדעת הסוברים שהמחלל שבתות בפרהסיא נעשה מומר לכהת"כ דוקא בשחללן שלש פעמים. רואים שאין עצם מעשה העבירה של חלול שבת הוא הפוסלו והופכו למומר אלא העבריינות לחלל שבתות והמומרות שבגברא שלא איכפת לו חלול שבת. פשוט, איפוא, שלענין זה המסייע הריהו כמחלל את השבת עצמו, וכן בנוגע לפסול עדות וכמבואר. ###### Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:20 [Reshimot Shiurim on Shevuot 46b:20](https://torahapp.org/share/book/Reshimot%20Shiurim%20on%20Shevuot/r/46b:20) שם. תוס' ד"ה אבל שבועת ביטוי וכו'. אליבא דרש"י קיימת נ"מ בין שבועה לשעבר לבין שבועה להבא. האיסור בלשעבר הוא ששיקר בשעת השבועה ואילו בלהבא האיסור הוא שחילל דיני השבועה אח"כ, אך ליכא כאן איסור שקר. החשוד לשבועה נפסל מדין חשד משקר ולכן פסול רק כששיקר בלשעבר. מאידך לדעת ר"ת פסול גברא לשבועה חל עקב חילול איסורי שבועה ובכן נפסל גם בשחילל דיני שבועה להבא.