## Seder Mishnah on Mishneh Torah, Human Dispositions Chapter 3

###### Seder Mishnah on Mishneh Torah, Human Dispositions 3:1:1
[Seder Mishnah on Mishneh Torah, Human Dispositions 3:1:1](https://torahapp.org/share/book/Seder%20Mishnah%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Human%20Dispositions/r/3:1:1)

**שמא יאמר האדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכו' המהלך בדרך זה נקרא חוטא וכו' אמרו חכמים ומה אם נזיר וכו' ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו.** הלח"מ האריך לתמו' על רבינו וזה יצא ראשונה דבנדרים פרק קמא יו"ד א' אמרינן שמעון הצדיק ור"א הקפר אמרו דבר אחד דנזיר חוטא הוי וא"כ הא קי"ל אין הלכ' כשיטה ומדוע קובע רבינו ההלכה כר"א הקפר הנה קו' זאת כבר היא כתובה על ספר תורת הרשב"א ז"ל בתשובותיו סי' תל"א ויפה תירץ כיון דשמואל דהוא אמורא פסק להך שיטה קיי"ל כוותי' דשמואל וכל כללי הלכות הנאמרו בתלמודא סתם לא נאמרו על דרך השלוח ויש להם יוצאים אולם אני תמה קצת על דברי הרשב"א דנראה דכוונת השואל היתה כיון דאביי הוא דאמר שמעון הצדיק וכו' דבר א' אמרו ולהורות בא דאין הלכה כשיטה כמו שהוא כן הכלל בכ"מ א"כ אע"ג דשמואל אית לי' כוותייהו מ"מ הלכה כאביי נגד שמואל דהוא בתרא וכיון דלדידי' ל"ל הא דשמואל ולא נראה לו לקבוע הלכה כדעת ר"א הקפר דהוא יחיד נגד הרבים החולקים עליו ומאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי, (א"ה בזה יש לגמגם כמבואר ברא"ש בכמה מקומות דספק הוא אם אביי ורבא גופייהו נחשבים כבתראי לנגד החולקים עליהם או נאמר אין הלכה כתלמיד במקום הרב) ועוד מחלק הרשב"א בתשובה בין אם נאמר בגמ' אמרו ד"א או נאמר בשיטה אחת קיימו, וכבר העיר על חילוק זה הרב בפר"ח א"ח בקונטרסיו להלכות אלו ועיין תשו' הגאון הרמ"ע מפאנו סי' י"ג ובתו' דמס' ב"ק צ"ג ד"ה רשב"י הא דאמרן, ובחדושי הרשב"א שם, ואני בעניי יש לי להביא ראיי' דהכא אינו שיטה גמורה וכוונה אחרת יש לאביי במה שאמר שמעון הצדיק וכו' דהא הטעם דאין הלכה כשיטה ביאר הרשב"א בתשו' סי' שי"ד שהוא משום דחכמי בעלי התלמוד העירו לנו אוזן שבדין זה כל חכמי ישראל חולקים על הדין שנאמרה בו שיטה חוץ מאותן מתי מעט מהתנאים שהסכימו בדין ההוא ואפס זולתם, וא"כ א"א לומר דכוונת אביי בנזיר ג"כ הכי הוא דכל חכמי ישראל ס"ל דנזיר אינו חוטא חוץ מג' אלה שמעון הצדיק ור"ש ור"א הקפר והאיכא עוד תנא והוא ר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקא דס"ל נזיר נקרא חוטא כמבואר במס' נזיר י"ט א' דמסקינן התם ר"י סבר כר"א הקפר ולמה לא קחשיב אביי ג"כ לר"י בנו של ריב"ב בהדי הנך ג' דס"ל נזיר נקרא חוטא אלא ע"כ אין הכוונה במימרא דאביי כפי שמובן במקום אחר לדעת הרשב"א. 7ו הנה עוד הקשה הלח"מ על רבינו מהא דאיתא במס' תענית י"א אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא ומסיק התלמודא סבר לה כר"א הקפר והתו' הקשו שם דשמואל אהדדי וכתבו באמת איכא מצוה להתענות וגם אית בה עבירה שמצער נפשי' אך המצוה שמתענה היא גדולה יותר מן העבירה כמו שהוא כן לענין תענית חלום בשבת וכן הוא בנזיר שצריך להביא קרבן על העבירה שעשה שציער עצמו מן היין וע"י זה נשארת לו המצוה של נזירתו קב ונקי ומעתה לדעת רבינו שאסור להתענות ואי' גמור יש בו ואין בו שום מצוה כלל ותקשה לדידי' קו' התו' דשמואל אהדדי ועדיין לא מצאה הקפידה מקום לנוח כי הוסיף עוד הלח"מ להקשות על רבינו דלשיטתו קמה קו' התו' במס' ב"ק שהקשו דברי ר"א הקפר סותרי' אהדדי דמסוגיא דנזיר מבואר דס"ל לר"א הקפ' אפי' נזיר טהור נקר' חוט' וכן מוכח בסוגי' דתעני' ומהסוגי' דב"ק ועוד לו ראי' מהסוגי' דמס' שבועות ח' א' דשייל התלמוד' התם ואימא נזיר טמא וכו' ולר"א הקפר דאמ' נזיר נמי חוטא הוא מא"ל (אמנם הך ראיי' משבועות בנקל יש לדחותה דמהתם ליכא למשמע רק דנזיר טמא הוא שנקרא חוטא אבל נזיר טהור אפשר לומר דאינו חוטא ושפיר כתב קרא לכל חטאתם דהיינו נזיר טמא הואיל וע"י טומאתו מתארך ימי נזירתו והנה הוא מתחרט על נזירתו כדאמרי' בנזיר ג' א' וגם השעיר אף שמכפר על הטומאה מ"מ כיון דחטא זה בא מכח הטומאה שפיר מכפר עליו כמ"ש התו' שם בד"ה ולר"א הקפר, ואדרבה מדבריהם מוכח דאיירי התם בנזיר טמא דוקא ומהרב בלח"מ ומהפר"ח בלשונותיו נראה דאשתמיטתי' להו הסוגיא דשבועות לאשר לא זכרו ממנה מאומה). ואלו בנזיר ריש פ"ק אמרי' דאפי' לר"א הקפר דאמ' נזיר חוט' ה"מ גבי נזיר טמא דאיידי דבעי מיסתר דאמר רחמנא והימים הראשונים יפלו וכו' אבל נזיר טהור לאו חוטא קרי הרי מבואר דאפי' לר"א הקפר נזיר טהור לא חוטא מיקרי ולדעת רבינו לית' לתי' התו' וקמה לדידי' קושיית' ונלענ"ד בס"ד ליישב כל ההערו' האלה בהקדם מה שיש להקהות בדברי רבינו בתרתי דהוא עצמו כ' פ"י מהל' נזירו' האומ' הריני נזיר אם אעשה כך וכך וכו' הרי זה רשע אבל הנודר לה' וכו' (נ"ל שצ"ל אבל הנוזר בזיי"ן) המבואר מדבריו דאם נוזר דרך קדושה מלבד שאינו נקרא חוטא אלא אף זו קדוש ה' ונאה ומשובח יקרא, וא"כ מדוע פסק פה דאסור להתענות בהחלט והרי איסור התענית מנזיר ילפינן כמבואר בדבריו ובנזיר גופא אם דרך קדושה נדר בנזירות קדוש יאמר וראוי נמי להקרא בשם קדוש מי שהוא מקבל עליו להתענות דרך קדושה ופרישה דדי לבא מן הדין להיות כנדון, ואף גם זאת בעיני יפלא על רבינו שיצא לחלק בין הנוזר דרך קדושה לבין נזיר דעלמא שאומר אם אעשה כך אהי' נזיר כיון שהוא מקבל עליו הנזירות דרך קנס רשע מיקרי א"כ מה יענה רבינו ביום כי יפקד עליו מהסוגיא דריש פרק קמא דנזיר דשייל התלמודא נזירות מלתא דעבירה היא ואמרינן לי' נאה? אין דאפילו לר"א הקפר וכו' ומאי קושיא דהא התם לא מיירי שהי' מקבל נזירות דרך קנס אלא שכך הי' אומר אהי' נאה דרך קדושה ופרישות ובזה הא ליכא מלתא דעבירה כלל לדעת רבינו בהל' נזירות ואדרבה עליו נאמר וקראת לקדוש ה' מכובד ונאה, ולא זו בלבד שדברי רבינו תמוהים כאשר אמרנו פה אף גם בהסוגיות הנזכרים יש להקהות טובא דהנה יש לדייק בלשון התלמודא הנ"ל דקאמר אין דאפילו לר"א הקפר דאמר נזיר חוטא ה"מ וכו' ולמה לא קאמר "ואפילו" וכמו שהוא רגיל כן ברוב המקומות בש"ס לומר תיבת אפילו (ועיין מה שאכתוב בס"ד לקמן בשם התו' דמנחות ובשם התוס' ישנים דמסכת יומא והרא"ש ז"ל בהלכות קטנות), גם יש לדייק בסוגיא דנזיר שם דקאמר אבל נזיר טהור לאו חוטא קרי ביה וכו' דהוי ליה למימר אבל נזיר טהור לאו חוטא הוא מאי "קרי ביה" דקאמר. ובהך סוגיא דתענית דף י"א ע"א ג"כ קשיא לענ"ד דפריך הגמרא שם ולר"א הא נקרא חוטא ומשני ההוא דסאיב נפשיה וכו' ופרש"י ולר"א חוטא דסאיב כתרגומו מאשר חטא על הנפש פשט המקרא על שנטמא במת והכריחו לזה לישנא דהגמ' דקאמר ההוא דסאיב נפשיה אבל על הגמ' גופא קשה דלמה לא משני הגמר' בהך סוגי' דתענית כמו דמשני הגמר' בהך סוגי' דנזיר והוא מה שהכתוב קראו להנזיר חוטא וכ"כ לר"א הקפר היינו דוקא בנזיר שנטמא הואיל וצריך למיסתר נזירותא אריכא ליה יומי דנזירות וחוטא בזה דלמא אתי למיעבר על נזירותיה. ועוד קשה לענ"ד בסוגי' דתענית דקאמר כל היושב בתענית נקרא חוטא סבר כהאי תנא דתניא ר"א הקפר בריבי אומר מה ת"ל וכפר עליו מאשר חטא וגו' ומנ"ל דשמואל סובר כר"א הקפר וע"י זה הוצרך ליכנס בפרצה דחוקה ולומר דמה דכתיב בקרא קדוש יהיה דקאי אגדל פרע, דמה נשתנה הך מימרא דשמואל ממימרא דר"א שם דאמר ג"כ שאסור להתענות שהרי אמר שם לעולם ילמוד אדם עצמו כאלו קדוש שרוי במעיו וכו' ואפ"ה מוקי לה הסוגי' דשם ריש ע"ב דמיירי דוקא בדלא מצי לצעורי נפשיה אבל היכא דמצי לצעורי נפשיה, אדרבה הא אמר ר"א גופא שם דכל היושב בתענית נקרא קדוש ואם כן קשה נימא דגם שמואל סובר כר"א (והרי ר"א היה גם כן תלמיד שמואל וא"כ מסתמא כשמואל רבו סבירא לי') ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אהדדי כלל, דשמואל מיירי בדלא מצי לצעורי נפשיה לפיכך מימר שפיר קאמר דהיושב בתענית נקרא חוטא אבל כר"א הקפר באמת לא סבירא ליה לשמואל כלל, וכמו שר"א ג"כ לא סבירא לי' כר"א הקפר ודבר זה א"א לומר דהגמ' מידק דייק לישנא דשמואל דקאמר תיבת כל וכו' הנה כולל בתיבת כל אפי' מאן דמצי לצעורי נפשיה שגם הוא נקרא חוטא, זה אינו חדא דהא גם מימרא דר"א הנ"ל דקאמר דהיושב בתענית נקרא קדוש קאי על מלתיה דשמואל דהיינו מה דקאמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא על זה קאמר ר"א נקרא קדוש ואפ"ה מוקי לה הגמ' למימרא דר"א רק בגווני דמצי לצעורי נפשיה, ועוד דהא גם באידך מימרא דר"א קאמר לעולם ימוד אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו שנאמר וכו' והרי תיבת לעולם כולל כמו תיבת כל ואפי' הכי מוקי התם הגמרא להך מימרא דר"א רק בגווני דלא מצי לצעורי נפשיה וא"כ ה"ה נמי לשמואל י"ל דמיירי רק בדלא מצי לצעורי נפשיה, וביותר דדעת שמואל לפי מה דמוקי ליה הגמ' אפילו בדמצי לצעורי נפשיה דהמתענה ג"כ נקרא חוטא נראה שהיא דעת יחידי ולא מצאנו לו חבר, שהרי אף ר"ל שם ע"ב סבירא לי' כר"א שהרי אמרינן התם ר"ל אמר נקרא חסיד שנאמר גומל נפשו איש חסיד ועוכר שארו אכזרי וכו' ופרש"י ז"ל שם גומל נפשו איש חסיד מפריש עצמו ממאכל ומשתה וכו' ועוד שם בד"ה ועוכר שארו המתענה ומכחיש בשרו נקרא אכזר וא"כ קשה לדר"ל דסיפא דקרא סותר להרישא דקרא, דברישא קרא ליה חסיד ובסיפא קרא ליה אכזרי, אלא ודאי דאף ר"ל סובר כר"א לחלק בין מצי לצעורי נפשיה לבין לא מצי לצעורי נפשיה וא"כ הרישא דקרא מיירי במצי לצעורי נפשיה והסיפא מיירי בלא מצי לצעורי נפשיה ועיין בתוס' שם בד"ה גומל נפשו וכו' וכ"כ רב ששת שם נראה דמחלק בין מצי לצעורי נפשיה לבין לא מצי לצעורי נפשיה דהרי קאמר התם ההוא בר בי רב דיתיב בתעניתא ליכול כלבא לשירותא וכו' והיינו כדאמר שם ר' ירמי' ב"א אמר ר"ל אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים וכו' פירש"י דחלוש הוא ואינו יכול ללמוד והיינו אעפ"י דמצי לצעורי נפשיה, מכל מקום תלמיד חכם אסור לו להתענות דכל תלמיד חכם נקרא לא מצי לצעורי נפשיה שהרי מבטלו מללמוד, דאי אפשר לומר דר"ל מיירי רק בלא מצי לצעורי נפשיה דהא כבר כתבנו דר"ל סובר דאף מי שאינו ת"ח גם כן אסור להתענות אם לא מצי לצעורי נפשיה וא"כ למה נקט ר"ל ת"ח דוקא אלא ודאי דכוונתו דת"ח אסור אף דמצי לצעורי נפשיה אבל הא מיהא חלוש הוא מתעניתו ומבטלו מלימודו שאינו יכול ללמוד היטב כ"כ כמו אלו לא היה מתענה והיינו דר"ל סובר דלא מצי לצעורי נפשיה בשאר אינשי ומצי לצעורי נפשיה בת"ח שקולין הן אבל לא דעדיפי מיניה דאל"כ לא היה צריך ר"ל לאשמעינן דנודע מכח כ"ש ממה שאמר באינש דעלמא היכא דלא מצי לצעורי נפשיה, וא"כ מסתמא גם ר' ששת סובר כן ולמה נעשה פלוגתא חדשה בזה בין ר"ל לבין ר' ששת אלא סבירא לי' לר"ש באינש דעלמא לחלק בין מצי לצעורי נפשיה לבין לא מצי לצעורי נפשי' וא"כ קמה גם נצבה קושיתינו הנ"ל מנ"ל דשמואל ג"כ לא ס"ל כר"א ומאי דוחקי' לאוקמי' כר"א הקפר. (ודע דהא דקאמר הגמ' שם ע"א ולשמואל הא איקרי קדוש וכו' דפריך הגמר' כן דוקא על שמואל ולמה לא פריך הגמר' כן על ר"א הקפר גופא והכי הל"ל ור"א הקפ' הא איקר' קדוש וכו' ולשנוי כדשני הגמ' אפש' לומר דעל ר' אלעזר הקפר גופא לא היה המקשה יכול להקשות בכח כל כך שהיה אפשר לומר כדבעי למימר הגמר' בנזיר דף ג' דר"א הקפר גופא לא אמר דנזיר נקרא חוטא אלא דוקא בנזיר שנטמא ומטעם דאיש כזה אריכין ליה ימי נזירתו ודלמא אתי למיעבר אבל נזיר טהור גם ר"א הקפר מודה דאינו נקרא חוטא אדרבה קדוש יאמר לו, ותו לא קשיא קושית הגמרא על שמואל גם על ר"א הקפר מכח הקרא דהא איקרי קדוש דזה אינו דנזיר טהור הוא דאיקרי קדוש, אבל שמואל דהוא מפרש דברי ר"א הקפר דנזיר נקרא חוטא אפי' נזיר טהור ולזה שפיר פריך הגמ' לדידיה הא איקרי קדוש וכו') וככל הדברים האלה וככל החזיון הזה קשיא לי' לרבינו לפיכך יהיב דעתיה היפה לאוקמי גירסא דהנך סוגי' וס"ל לרבינו כך, והוא דהא דקאמר הגמ' בנזיר ה"מ גבי נזיר טמא דאיידי דבעי מיסתר וכו' אבל נזיר טהור לאו חוטא קרי בזה וכו' היינו משום דבתחלה כשהוא נוזר בנזיר דרך קדושה והפרישות (לא כן כשהוא נוזר בנזירו' דרך קנס אם אעשה כך וכו' או דרך כעס ופחיזות) הוא מאמד נפשיה אם אינו מתנגד לטבעו הרבה במה שנוזר עצמו מן היין וגם הוא מאמד נפשו בתחלה אומד יפה על כמה ימים יהיה יכול לעמוד בנזירתו ולא יהא מצער נפשיה בזה ועל כ"כ ימים שהוא מאמד בנפשו שיכול לעמדו בנזירתו ולא מצער נפשיה הוא נוזר בנזיר ולא יותר מזה מעתה אותן הימים יתרים שהוא צריך לנהוג בהן נזירתו אם נטמא וסותר ימי נזירתו, כבר הם איסור גמור וחוטא מיקרי דהא בודאי בהנך ימים יתרים לא מצי לצעורי נפשי' שאם היה יכול לעמוד בנזירתו ימים יותר מבלי לצער נפשיה הלא היה נוזר מיד בתחלה כ"כ ימים שהרי נזר דרך קדושה ופרישות ובישוב הדעת והיה מאמד את נפשו אומד יפה ולזה שפיר חיישינן כיון דלא מצי לצעורי נפשיה דלמא אתי למיעבר אנזירותיה, אמנם זה נכון לפי המסקנא דהסוגי' דתענית דמסיק לחלק דדוקא היכא דלא מצי לצעורי נפשיה הוא נקרא חוטא לא כן כשמצי לצעורי נפשיה ואע"פ דר"א הקפר סובר דאף בנזיר טהור ג"כ נקרא חוטא והרי כבר אמרנו דנזיר טהור בודאי מצי לצעורי נפשיה אבל בקרא הא לא כתיב אשר חטא על הנפש וכו' גבי נזיר טהור אלא בנזיר טמא הוא דכתיב, וגבי נזיר טמא טעמו שנקרא חוטא גלוי וידוע לכל והוא מטעם דאמרינן בנזיר דף י"ט ע"א הואיל ושנה בחטא וכו' וכפי' התו' שם בד"ה והיינו טעמא שהוסי' צער על צער ליאסר עצמו ביין וכן פירשו רש"י והרא"ש ז"ל בנדרים דף יו"ד ע"א, והיינו דבשנותו את טעמו לאסור איסר על נפשו מחדש שתיית היין מה שלא אמד נפשיה בתחלה על כך ואדרבה תחלת אמידתו היה דלא מצי למיקם אנפשיה בנזירות יותר מהימים שהנזיר, לזה שפיר הוא נקרא לא מצי לצעורי נפשיה ולפיכך קראו הכתוב חוטא ואחרי כי כן גבי נזיר טמא גלוי וידוע לכל שהוא נקרא חוטא שהרי מקרא מלא דבר הכתוב שנזיר טמא נקרא חוטא, לא כן בנזיר טהור אפי' לר"א הקפר דסובר דגם הוא נקרא חוטא אמנם העולם אינם יודעים זה שנזיר טהור נקרא ג"כ חוטא, אלא סוברים דדוקא נזיר טמא הוא דקראו הכתוב חוטא משום דלא אמיד נפשיה אבל נזיר טהור כיון דהנזיר דרך קדושה ופרישות ואמיד נפשיה דמצי לצעורי נפשיה לא בלבד שאינו נקרא חוטא אלא אדרבה מצוה קעביד, וזה שמו אשר יקרא לו חסיד וקדוש שהרי עינינו הרואות שמעון הצדיק ור"י ושאר תנאי ואמוראי טובא דסברי הכי לפי האמת דכל היכא דמצי לצעורי נפשיה והוא נוזר על דרך הקדושה והפרישות דנקרא קדוש וחסיד ולמה לפחות לא יטעו העולם להיות סוברים כך אף אליבא דר"א הקפר, והמקשה בנזיר שהקשה ונזיר מילתא דעבירה היא וקרינן ליה נאה היינו אליבא דר"א הקפר לחוד, רק דהגמרא שם רוצה לאוקמי המשנה דשם ככ"ע ואפילו כר"א הקפר ולזה שפיר פריך הגמ' דהא לר"א הקפר הנזירות מילתא דעבירה היא אפי' כשהוא נוזר דרך פרישות לקדושה ומאמד נפשיה אומד יפה דמצי לצעורי נפשיה אפ"ה אסור לאדם לצעורי נפשיה ולדידי' נהי דבתפיס בשערו מיירי המשנה דהתם, אבל היאך אפשר לומר דכוונתו היתה באמירתו אהא נאה שיהיה נזיר, והרי הנזיר אינו נאה אפי' כשהוא נוזר דרך פרישות וקדושה ומאמד נפשיה ולק"מ קושיתי דמאי פריך הגמ' דדלמא מיירי המשנה באומר אהא נאה דרך קדושה ופרישות דלפי האמור זה ליתא דלר"א הקפר גם זה נקרא חוטא, והתרצן משני ליה אין דאפי' לר"א הקפר וכו' וקאמר תיבת "דאפילו" דאין דרך הגמ' לומר "ואפי'" באות וא"ו אלא היכא דקושית המקשה היתה לכ"ע, ותירוצו של התרצן היתה ג"כ אליבא דכ"ע אפי' אליבא דאותו פלוני, הוא דקאמר הגמר' ואפי' בוא"ו ופירושו הוא דהתרצן קאמר להמקשה דלא מיבעיא דהך תירוצא שאני מחדש לך דהוא ניחא לאידך או לאינך תנאי, אלא שאפי' לפלוני התנא או האמורא ג"כ ניחא הך שינוי' ועיין בתוס' דמנחות דף מ' סוף ע"ב בד"ה תכלת אין בה משום כלאים וכו' ובתוס' ישנים ביומא דף מ"ו ע"א בד"ה ואפי' בשבת וכו' ובהרא"ש ריש הלכות קטנות שכתבו לחלק בין אם נאמר אפילו שאינו מורה אלא חידוש אחד אבל ואפי' בוא"ו מורה שני חידושים שאף מה שאמר קודם שאמר ואפי' הוא ג"כ חידוש וזה שייך ג"כ הכא אבל לא כן הכא בהך סוגי' דנזיר הנ"ל דכל קושיתו של המקשה לא היתה אלא אליבא דר"א הקפר ממילא כי קאמר הגמ' בהתירוץ תיבת אפי' קאמר דאפי' שהרי כל השקלא והטריא אינו אלא אליבא דהך תנא ר"א הקפר, וגם אין כאן חידוש אלא חידוש א' מה שמחדש אליבא דר"א הקפר, וכוונת שינויא דהגמ' שם הנ"ל הוא כך, דאפי' לר"א הקפר הא מיהא בקרא אינו מפורש שהנזיר הוא חוטא אלא רק נזיר טמא ומקום יש בראש לחלק בין נזיר טהור לבין נזיר טמא מכח סברתו, דהיינו כדאמרי' שם דאיידי דבעי מיסתר וכו' אבל נזיר טהור לאו חוטא קרי ביה וכו' והיינו דמצד הסברא הא איכא לחלק ובקרא אינו מפורש שנקרא חוטא אלא נזיר טמא ואע"ג דלר"א הקפר אף בנזיר טהור נקרא חוטא דהוא סובר מכח סברתו או מכח קבלתו דאף בדמצי לצעורי נפשיה מ"מ אסור לו לצער את עצמו, אבל הא מיהא כיון דבקרא אינו מפורש אלא בנזיר טמא א"כ גם זה הנוזר דקאמר אהא נאה וכו' אפשר שטעה בדעתו והיה סובר דנזיר טהור אינו נקרא חוטא ואדרבה חסיד וקדוש יאמר לו וכמו שכל הצדיקים והחסידים הנוזרים דרך פרישות וקדושה הם סוברים כך, ממילא שפיר אפשר לפרש בדבריו במה שאמר אהא נאה אהא נאה בנזירות, דהיינו בנזירות דרך פרישות וקדושה שלפי דעתו הוא נאה דהרי הוא מאמד נפשיה דמצי לצעורי נפשיה ומיושב ג"כ בזה מאי "קרי ביה" דקאמר הגמר' ולמה לא קאמר לאו חוטא הוא דהא באמת לר"א הקפ' דקאמינן אליביה אף נזיר טהור הוא חוטא אך שאינו זיל קרי בי' רב גבי נזיר טהור שהוא חוטא מה שאין כן גבי נזיר טמא שהקרא צווח שהוא חוטא והוא "קרי ביה" בקרא, ואזדא לה בזה בס"ד ג"כ קושית התוס' דשם ובב"ק דף צ"א ע"ב (מלבד דלפי מה שאבאר בס"ד לפנינו דעת רבינו שלחלק יצא בין מצי לצעורי נפשי' בין לא מצי לצעורי נפשיה בלא"ה ל"ק לרבינו קושית התוס' האמורה דגם לדידיה אפשר לומר תירוצם של התוס' האמור) דבודאי ר"א הקפר גופא אינו מחלק בין נזיר טהור לבין נזיר טמא דלדידיה שקולים הם שאף נזיר טהור נמי נקרא חוטא רק דאף לר"א הקפר העולם טועין בכך דנזיר טהור אינו נקרא חוטא.
**וממילא** לפ"ז כל כמה דלא משני הגמר' בתענית לחלק בין מצי לצעורי נפשיה לבין לא מצי לצעורי נפשי' לא היה יכול התרצן שם לתרץ כדמשני הש"ס בנזיר לחלק בין נזיר טמא לבין נזיר טהור דהא כל עיקר החילוק בין נזיר טמא לבין נזיר טהור הוא דנזיר טהור מאמד נפשיה שיכול לצעורי נפשיה, ונזיר טמא לא יכול לאמד נפשיה ולא מצי לצעורי נפשיה והרי עדיין לא ידע לפלוגי בין מצי לצעורי נפשיה לבין לא מצי לצעורי נפשיה ולפיכך הוכרח הגמ' לשנויי שם דר"א סובר דהא דהכתוב קראו חוטא היינו ההוא דסאיב נפשיה וכו' ובאמת לפי מה דמסיק שם אח"כ באותה הסוגי' לחלק בין מצי לצעורי נפשיה לבין לא מצי לצעורי נפשיה, באמת שוב אין אנו צריכים להך שינויא דחיקא דלעיל דבל"ה לא קשיא כלל דהא קרא בנזיר טמא כתיב ולפי המסקנא דידעינן לחלק בין מצי לצעורי נפשיה לבין לא מצי לצעורי נפשיה ממילא ידעינן לחלק בין נזיר טהור לבין נזיר טמא, איברא לפי המסקנ' דמסיק הגמ' לחלק בין מצי לצעורי נפשיה לבין לא מצי לצעורי נפשי' באמת שמואל לא פליג על ר"א בן פדת במה שאמר ר"א דהיושב בתענית נקרא קדוש דהא ר"א מיירי במי דמצי לצעורי נפשי' ובזה אף שמואל מודה דנקרא קדוש ולא אמר שמואל דהמתענה הוא חוטא אלא במי דלא מצי לצעורי נפשיה ובזה גם ר"א ב"פ מודה וא"כ שמואל ור"א לא פליגי אבל כרבי אלעזר הקפר לא ס"ל דשמואל סובר כאינך תנאי ואמוראי טובא דכולהו ס"ל לחלק בין נזיר טהור לבין נזיר טמא ואחרי העלות מדברינו הניתנים למעלה דכל היכא דמצי לצעורי נפשיה דמותר להתענות אפי' לשמואל ואדרבה נקרא קדוש וחסיד א"כ מימר שפיר קאמר שמואל בב"ק דף צ"א ע"ב דהך ברייתא דהתם מיירי באומר באשב בתענית וכו' שהוא רשות שאינו חובה והיינו באופן שהוא גברא דמצי לצעורי נפשיה, שאיש כזה אין בו איסור ואינו חוטא על נפשו כשמתענה ואדרבה את קדוש ישראל יכונה, והנה כי כן אזדא לה בס"ד קושית התוס' במסכ' תענית שם בד"ה אמר שמואל וכו' דרמי שמואל אדשמואל ולפי האמור אין כאן סתירה בדבריו ושניהם צדקו יחדיו.
**ומעתה** צא ולמד להבין דברות קדשו של רבינו דהוא גם הוא פסק כהנך תנאי וכרבנן דר' ישמעאל בנזיר דף י"ט ע"א דרבים נינהו, וביותר דאלה אמוראי ארבעה חיות הקדש ומצוקי ארץ שמואל ור"ל ור"א ור' ששת פסקו כהנך תנאי והיינו דיש חילוק בין מצי לצעורי נפשיה לבין לא מצי לצעורי נפשיה ולפיכך כתב רבינו פה ובכלל זה אלו שמתענים תמיד וכו' פיו יפה דייק וגרס רבינו לכתוב תיבת "תמיד" דלהתענות תמיד בודאי לא מצי לצעורי נפשיה שהרי אדם הוא ולא מלאך וטבע החומרים מבקשים תפקידם מעת לעת ומפקידה לפקידה חק נתן בהם יוצר האדם יתברך, וכן כתב עוד ואסרו חכמים שיהא האדם מסגף עצמו בתענית וכו' הנה לא כתב סתם ואסרו חכמים להתענות, אבל כתב מסגף עצמו, וידוע כי כל דבריו שקולים בשקל הקדש ובפלס ומאזני משפט השכל ובא להורות לנו דדוקא היכא שהוא מסגף עצמו דהיינו שהוא באופן דלא מצי לצעורי נפשיה שעל זה נופל לשון סיגוף וכמו שתירגם אונקלס על פסוק לענות נפש לסגפא נפש, אבל להתענות לפרקים היכא דמצי לצעורי נפשיה שאינו סיגוף נפש ברוב בני אדם לדעת רבינו ג"כ מותר אם לא באדם שהוא חלש המזג ורפוי הקשרים וההרכבה שמזיק לו אפי' תענית לפרקים הנה באיש כזה אף תענית לפרקים נקרא סיגוף שהוא עינוי נפשו וממילא נכלל גם זה בדברי רבינו שזה אסור לו להתענות אפי' לפרקים רק שרבינו דבר מרוב בני אדם שהתענית לפרקים אינו מזיק להם ומצי לצעורי נפשיה וכן מתבאר מתוך דברי רבינו בפ"ד מח' פרקים ודרשת וחקרת היטב שם המצא תמצא כדברי אלה, וסרו כל קושיות הלחם משנה ויתר הקושיות שהוספנו להקשות לעיל כאשר יראה הרואה ובלבבו יבין ואדרבה כל הסוגיות סיוע מסייע ליה לרבינו. ודע דהא דאמרינן בגמרא דתענית שם דקדוש יהיה קאי אגידול פרע הנה אף לפי המסקנא דהגמרא דתענית שם נמי קאי על גידול פרע וכפשטיותיה דקרא ועיין בביאורי הגאון מהר"א מזרחי בפרשת נשא פרשה ו' וכן הוא להדיא בספרי והובא ג"כ בילקוט בפרשת נשא כל ימי נזרו קדש הוא לה' למה נאמר וכו' קדוש הוא לה' זו קדושת הגוף או אינו אלא קדושת שער, כשהוא אומר קדוש יהיה הרי קדושת שער אמור, הא מה ת"ל קדוש הוא לה' זו קדושת הגוף וכו' (עיין בספרי בפיסקא כל ימי נזרו וכו'), ואף דמן הספרי אין ראיה כל כך דאיכא למדחי דידוע דסתם ספרי הוא ר' שמעון ור"ש הא ס"ל בנדרים דף יו"ד ע"א דנזיר נקרא חוטא ועדיפא מינה דר' אלעזר הקפר, דאילו לר"א הקפר נהי דיציבא מלתא דאיכא עבירה וחטא בנזירותו במה שציער עצמו מן היין, אבל המצוה היא יותר גדולה הרבה מאד מן העבירה והחטא לפי פירושם של התוס' בתענית ודנזיר, שהוא כמו תענית חלום שמתענים בשבת ואילו לר"ש ליכא מצוה כלל וכלל בנזירתו ואין כאן אלא עבירה וחטא לחוד בנזירותו דאל"כ היאך היה אומר ר"ש שהחסידים לא היו נוזרים בנזיר מפני שהוא חוטא על נפשו אטו לר"ש לא היו החסידים מתענים תענית חלום בשבת, ומעולם לא שמענו ולא ראינו בשום מקום בש"ס דעת החסידים הללו, אלא צריכין לומר דר"ש עדיפא מדר"א הקפר דר"ש סובר דאפילו נזיר טהור ג"כ הוא חטא גמור על שציער את עצמו מן היין ולהכי מימר שפיר ר"ש דהיינו הספרי הנ"ל דקרא דקדוש יהיה קאי אגידול פרע אבל לר"א הקפר וסייעתו שפיר אפשר לומר דקדוש יהיה לא קאי אגידול פרע, ברם אף אם מהספרי הנ"ל ליכא הכרח גמור אבל כבר מוכח כן מהסוגיא דפסחים דף כ"ג ע"א דרב אשי התם קאמר דקדוש יהיה קאי אגידול פרע גידולו קדוש ואין דבר אחר קדוש וכו' וכן סתם משנה דקידושין דף נ"ו ע"ב דקתני דהמקדש בשער נזיר דאינה מקודשת סוברות ג"כ דקדוש יהיה קאי אגידול פרע וכדאמרינן בגמרא שם קדוש יהיה גדול פרע וכו' גידולו יהיה קדוש וכו' אף דבודאי כל הנהו סברי כהלכתא דלא כר"א הקפר אלא כהמסקנא דסוגיא דתענית הנ"ל, אלא ודאי כי רב אשי וסתם משנה דקדושין וסתמא דהגמרא דתענית הנ"ל כולהו בחדא רוקא תפו להו דכולהו ס"ל דאף החולקים על ר"א אפילו הכי ס"ל קדוש יהיה קאי אגידול פרע לא על הנזיר עצמו, והבאתי את השלישית כי כן נמי מוכח מדברי מאור עינינו רש"י בנמוקיו על התורה בפ' נשא בפסוק קדוש יהיה וכו' דהוא פירש שם דקאי על גידול פרע שער ראשו, והנה שם בפסוק מאשר חטא על הנפש וכו' הביא גם שניהם רצוני בזה הך שינויא ההוא דסאיב נפשיה, והיינו דלא כר"א הקפר, וגם הביא שם דברי ר"א הקפר והרי לר"א הקפר קאי דוק' קדו' יהי' אגידול שער, אבל החולקי' עליו ופירשו ההוא דסאיב נפשי' קאי קדוש יהי' על הנזיר לא על גידול פרע, וא"כ הי' לרש"י גם לעיל בפסוק קדוש יהי' גדל פרע וכו' להביא שתי הפירושי' אלא ודאי צריכין לומ' דאף לדעת החולקי' על ר"א הקפר מ"מ קדוש יהיה קאי על גדול פרע, והיינו מכח הכרח דאם נאמר דקדוש יהיה לא קאי על גדול פרע אלא קאי על קדושת הגוף של הנזיר תקשה קדוש הוא לה' למה נאמר קדושת הגוף כבר ידעינן ליה מקרא דקדוש יהיה או איפכא דלמה לי קרא דקדוש יהיה דקדושת הגוף כבר ידעינן ליה מקרא דקדש הוא לה' וכפי ביאור של הגאון מוהר"א מזרחי.


###### Seder Mishnah on Mishneh Torah, Human Dispositions 3:1:2
[Seder Mishnah on Mishneh Torah, Human Dispositions 3:1:2](https://torahapp.org/share/book/Seder%20Mishnah%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Human%20Dispositions/r/3:1:2)

**כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה התורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים וכו'.** מרן לא העיר מקורו איה הוא והוא בירושלמי דנדרים פרק ט' הלכה א' דדרש לה כן מקרא דלאסור איסר התורה אמרה ראה מה אתה עושה שאתה מוסיף איסור על אסורים שאסרתי לך והפר"ח בלשונותיו העיר ג"כ על הירושלמי האמור וגם רבינו בפ"ד משמונה פרקים הביא ג"כ להך ירושלמי האמור קרוב ללשונו, ועוד אמרו בירושלמי דברכות סוף פרק שני ותני חזקיה כל מי שהוא פטור מדבר ועושה נקרא הדיוט ובמסכת' שבת פרק א' הלכה ב' מייתי ג"כ, אלא הירושלמי דברכו' שייך יותר לענין קום עשה אבל הירושלמי דנדרים שייך יותר לענין מניעה מדבר, אבל סוף סוף ענינם וכוונתם אחת היא, וראיתי למ"א סימן ל"ב סעיף ו' ס"ק ח' שהקשה ד"ה ואם אינו יודע וכו' ולא אמרו בירושלמי הפטור מן הדבר וכו' ובאמת צריך להתישב בדין זה, דמצינו הרבה חומרות שמחמירים על עצמינו ולא אמרינן דנקרא הדיוט, וגם הבאר שבע (בחלק השו"ת סוף סימן כ"א) תמה על זה וכו' וכמו כן הקשה המג"א עוד בסימן תע"ב סעיף ה' ס"ק וא"ו וגם שם הניחו בצ"ע אמנם בספר קלבון השקל בסימן ל"ב סעיף ו' הבאתי בס"ד תירוץ על זה מה שתירץ המאירי בספר אסיפות זקנים על מסכ' בבא קמא דף פ"ז ע"א בד"ה גדול המצוה ועושה מפרש ר"ת וכו' אלא ששם הקשתי על המאירי מהך ירושלמי דברכות ודשבת ועיין בחידושי הריטב"א למסכת' קדושין דף ל"א ע"א בסוף ד"ה דאמר ר' חנינא וכו' פירוש אחר בהא דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט תדרשנו משם.


###### Seder Mishnah on Mishneh Torah, Human Dispositions 3:2:1
[Seder Mishnah on Mishneh Torah, Human Dispositions 3:2:1](https://torahapp.org/share/book/Seder%20Mishnah%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Human%20Dispositions/r/3:2:1)

**וכן כשיבעול לא יבעול אלא כדי להברו' את גופו וכדי לקיים את הזרע לפיכך אינו בועל כל זמן שיתאוה וכו'.** והראב"ד השיגו וז"ל וכן למצות עונה אם היא מקפדת, ומרן רצה ליישב השגה זו וכתב ולא חשש רבינו להזכיר העונה שהוא חייב בה ועוד יתבאר דינה לקמן בהלכות וכאן לא דבר אלא מדברים שעושה ברצונו בלא חיוב ולכאורה דברי מרן הללו תמוהים דשפיר השיגו הראב"ד דהא רבינו כתב ג"כ פה וכדי לקיים את הזרע וכו' והיינו מצו' פריה ורביה, והרי דבר זה ג"כ אינו עושה מרצונו הפשוט לחוד בלי שום חיוב אלא חיובא הוא דרמי' עלי' וחוב גמור הוא וכופין אותו עליה כמו בכל המצו' עשין דאוריי' שכופין עליהן עיין בש"ע אה"ע סימן א' בהמחבר ובהגה, ומדבר זה הוכיח הראב"ד דצריכין לומר שרבינו מביא כל עניני בעילה שיבעול האדם בין מה שהוא מרצונו המוחלט ובין מה שהוא עליו חיוב גמור אחת מהם לא נעדרה, ולזה שפיר השיגו דהיה לו לרבינו להביא ג"כ הך חיוב של מצות עונה ולמה יגרע זה מלבא בחשבון וצ"ע (ואפשר לומר דמרן כוון לכל אלה הדברים שאכתוב בס"ד לפנינו בישוב השגות הראב"ד אלא א"כ הוא קיצור מרן ביותר) והנראה לענ"ד בס"ד בישוב השגות הראב"ד הוא דרבינו המלמד לאדם דעת ויראת ה' הנה כל דבריו בפרק הזה מראשיתו עד סופו סובבי' על שני קוטבים ושניהם הם ענין אחד וכוונה אחת להם ואין ביניהם אלא שינוי המלות כי טעם אחד לשניהם, והוא על מה שכתב בריש הלכה זו צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ב"ה בלבד ויהיה שבתו וקומו ודבורו הכל לעומת זה הדבר וכו' זה הוא הקוטב האחד, והקוטב השני הוא במה שסיים בו הפרק הזה ההוא אמר ולענין זה צוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים, והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו והוא יישר וכו' והיינו שרצה רבינו לבאר בפרק זה רק דברים שהאדם עושה אותם מדברי הרשות, שאף הם לא יעשה האדם אותם להנאת עצמו אלא הכל יעשה לעומות הנקודה האחת המעולה הזאת והוא שיעשה הכל לצורך גבוה מעל גבוהים יתברך, והנה דבר שהוא בא מן החובה אין זה בכלל השני קוטבים האמורים שהם מעשיו ושבתו וקומו ודבורו ושיהיו כל מעשיו לשם שמים ובכל דרכיך דעהו שמה שהוא עליו חיוב הוא מעשה ה' ודבורו ודרכיו יתברך ומה כוונה אחרת יהיה לו בנטילתו לולב או בהנחתו תפילין וכדומה כי אם לקיים את דבר ה' כי פיו יתברך הוא צוה על כך וזולת זה אין תועלת והנאת הגוף מעשייתן, אבל הוא דבר מדברי הרשות שיכול האדם לעשותן להנאת גופו ותועלתו על זה כתב רבינו שראוי לאדם ישר גם בזה לעשות רצון קונו וחפץ צורו יתברך וביאורו לענ"ד בס"ד הוא כך והוא דכשאינו זמן העונה שאז אין עליו חיוב שחייבתו התורה שארה כסותה ועונתה לא יגרע וכו' וגם שכבר קיים מצות פריה ורביה שיש לו בן ובת שאז גם החיוב שחייבתו התורה פרו ורבו אינה מוטלת עליו שוב ונפטר ממנה ואעפ"כ כשיבעול לא יבעול להנאת עצמו אלא יבעול ויהיה כוונתו לצורך גבוה ית' מה שאינו עליו חיוב אבל ראוי לאדם לעשותו דהיינו באחד משני אופנים, האופן האחד שיבעול לרפואה כשידע בעצמו שצריך לו ורפואת גופו היא צורך גבוה כמ"ש רבינו בהלכה שלאחד זה והאופן הב' הוא נעלה ונשגב ורם מאד ג"כ והוא לקיים זרעו ואף שכבר נפטר מחיובו אבל ראוי לו לעשותו על דרך בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך שדרשהו ביבמות דף ס"ב ע"ב היה לו בנים בנערותו יהיה לו בנים בזקנותו וכו' ואין דבר זה חיוב גמור אלא רק שהחכמים אמרו כך רק על ישוב דרך ארץ כמ"ש כן הרמב"ן הובא ג"כ בבית שמואל סימן א' סעיף ח' ס"ק י"ד וכוונת החכמים היה שיהיה כוונת האדם בזה ותכליתו ג"כ לצורך גבוה כמ"ש רבינו בהלכה שלאחר זה המנהיג עצמו וכו' ושיהיו לו בנים עושין מלאכתו ועמלין לצרכו אין זה דרך טובה אלא וכו' שיהיה לו בן אולי יהיה חכם וגדול בישראל וכו' ועיין מ"ש בס"ד שם בביאור דבריו אלה (ומשם תבין יותר דברינו אלה פה) וע"כ מיירי שם בשכבר קיים מצות פו"ר דאם לא כן למה ישים אל לבו דוקא שיהא בן חכם וגדול בישראל, הרי למצות פו"ר כך לי בן וכך לי בת וכן מה לי חכם יהיה או טפש יהיה קטן וגדול שם הוא מקרה אחד לשניהם וחיוב הבת הוא כמו חיוב הבן למצות פו"ר ואינו צריך לשום אל לבו אלא רק אחת היא לקיים מצות בוראו יתברך שצוהו על פו"ר אחד הבן ואחד הבת, וכמו כן מ"ש רבינו לקמן בהלכות אישות פרק ט"ו הלכה ט"ז אעפ"י שקיים אדם מצות פו"ר הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל וכו' שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם וכו' הרי דראוי לאדם מפני הטעם האמור שלא לבטל מלפרות ולרבות אף שכבר קיים המצות, ולזה התכלית עשאוהו חכמים למדת דרך ארץ ואסמכוהו אקרא דבבקר זרע את זרעך וכו' ולזה כוון רבינו בדבריו אלה פה במה שכתב וכדי לקיים את הזרע וכו' והיינו כשאין עליו שום חיוב דאורייתא שכבר קיים מצות פו"ר מ"מ יפרה וירבה לקיים זרע להרבות נפשות בישראל ואולי יהיה לו בן חכם וזרע בירך, ודבר זה אינו חיוב לא בלבד מדאורייתא ואפילו מדרבנן כבר אמרנו בשם הרמב"ן שאינו חיוב גמור וגם כוונת החכמים לא היתה אלא בשביל התכלית האמור לצורך גבוה, כי זהו חפצו יתברך להרבות נפשות ישראל לעבוד לפניו ית' ולהזכיר גדולתו ולהרבות חכמים בישראל, לפיכך לא כתב רבינו מדין עונה שהוא דבר חיוב מדאורייתא וזה אין ענינו פה.


###### Seder Mishnah on Mishneh Torah, Human Dispositions 3:3:1
[Seder Mishnah on Mishneh Torah, Human Dispositions 3:3:1](https://torahapp.org/share/book/Seder%20Mishnah%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Human%20Dispositions/r/3:3:1)

**המנהג עצמו על פי רפואה וכו' ושיהיו לו בנים עושין מלאכתו וכו' אין זו דרך טובה וכו' וישים אל לבו שיהיה לו בן אולי יהיה חכם וגדול בישראל וכו'.** כבר כתבתי בס"ד לעיל הלכה הקודמת דזה מיירי בשכבר קיים פו"ר והבאתי ראיה ברורה לזה תדרשנו משם, ודע דלקמן בהלכות אישות פרק ט"ו הלכה ט"ז כתב רבינו אע"פ שקיים אדם מצות פו"ר הרי הוא מצוה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם וכו' ולא כתב שם הטעם שכתב פה שאולי יהיה לו בן חכם וגדול בישראל ופה לא כתב הטעם שכתב שם שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם וכו' וצריך טעם מה ראה רבינו על ככה, והנראה לענ"ד דבודאי אף שמצוה זו של בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך דקאמר רבינו שהוא מדברי סופרים אינו חיוב גמור אלא רק החכמים צוו בכך משום ישוב דרך ארץ כמ"ש הרמב"ן והובא ג"כ בבית שמואל סימן א' סעיף ח' ס"ק י"ד ועיין בהלכות אישות פרק הנ"ל מ"ש הרב המגיד על השגות הרמ"ך שהביא שם, אע"פ כן זה החיוב קצת שעשו ממצוה זו שלא יבטל מפו"ר אפילו שכבר קיים מצות פו"ר, מ"מ לא היו עושין אפילו החיוב קצת הזה מחמת הטעם שמא יולד לו בן ויהיה זה הבן חכם וגדול בישראל שזה הוא מילתא דלא שכיחא כי איכא ספיקי טובא אם תתעבר אשתו ותלד ואם בן יולד או אם בת תחיה, ואף אם יהיה בן מי יודע החכם יהיה וגדול בישראל כי אלף נכנסים למדרש ואחד יוצא להוראה שנאמר אדם אחד מאלף מצאתי וכמאמרם אבל עשו החכמים זה החיוב קצת שלא יבטל מלפרות ולרבות מטעם של הוספת נפש אחת בישראל שהוא דבר קרוב לודאי שתתעבר אשתו ותלד, ומצות הוספת נפש אחת בישראל מקיים ועושה בין אם בן תלד או אם בת תלד החכם יהיה או סכל מקרה אחד לשניהם, ולזה הטילו החיוב הקצת ההוא על כל אדם מישראל כעם ככהן, אבל רבינו פה שהוא מדבר עם האיש הסגוליי שזה דרכו בקדש שכל מעשיו לשם שמים לעשות רצון קונו וחפץ צורו יתברך ע"צ היותר טוב ומה שיש בו כביכול יותר קורת רוח וחפץ האלקי יתברך וכל פניותיו אשר פונה הכל הוא לנקודה המעולה הזאת לאיש מעולה כזה הנה מייעצו רבינו עצה טובה והוא שיעשה ע"צ היותר טוב ומה שיש בו יותר חפץ הבורא ית' והוא כשיבעול לא יבעול שיהיה לו בן או בת שירבה נפש בישראל יהיה חכם או טיפש אף שדבר זה הוא ג"כ טוב אבל הוא יכול לעשותו ע"צ היותר טוב שיכוון שיהיה לו בן חכם וגדול בישראל שזהו בודאי דבר גדול שאין למעלה ממנו.


###### Seder Mishnah on Mishneh Torah, Human Dispositions 3:3:2
[Seder Mishnah on Mishneh Torah, Human Dispositions 3:3:2](https://torahapp.org/share/book/Seder%20Mishnah%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Human%20Dispositions/r/3:3:2)

**והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו והוא יישר וכו'.** מרן לא העיר מקורו איה הוא והנה הוא גמרא ערוכה בברכות דף ס"ג ע"ב דרש בר קפרא איזהו פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה בכל דרכיך דעהו וכו' ועיין במסכת' אבות דר"נ פרק כ"ו והובא ג"כ בהגמ"יי בפרק זה אות א' מקצתו, ועוד אומר אני בס"ד דלא בלבד שלמה המלך ע"ה העיר לנו אזן על דבר זה אלא דגם אביו של שלמה המלך ע"ה התעורר ג"כ לדבר זה בתהלים מזמור קכ"ח פסוק א' אשרי האיש ירא את ה' ההולך בדרכיו והרמז בו שאף כשהולך בדרכיו שהם דרכיו צורכי עצמו ג"כ הוא ירא את ה' שנקוד' עשייתו היא לירא את ה' ולעבדו.