## Seder Mishnah on Mishneh Torah, Sabbath Chapter 27

###### Seder Mishnah on Mishneh Torah, Sabbath 27:1:1
[Seder Mishnah on Mishneh Torah, Sabbath 27:1:1](https://torahapp.org/share/book/Seder%20Mishnah%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sabbath/r/27:1:1)

**היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת לוקה שנאמר וכו' שתחום זה הוא חוץ לשנים עשר מיל וכו'.** עכ"ל. **א) והנה** כל גדולי הראשונים והאחרונים ז"ל כולם פה אחד ושפה אחת ודברים אחדים דדברי רבינו ז"ל הללו הם תמוהים שלכאורה הם נגד סוגיא ערוכה דיומא דף ס"ו ע"ב ובמסכת כריתות דף י"ד ע"א דקאמרינן התם וז"ל הגמר' דיומא הנ"ל ושילח ביד איש עתי כו' עתי אפי' בטומאה עתי אפי' בשבת וכו' אפי' בשבת למאי הלכתא אמר רב ששת שאם חלה מרכיבו על כתפו עכ"ל הגמר'. ולפי שיטתו של רבינו ז"ל הנ"ל דתחומין דשנים עשר מיל הוא מדאוריית' קשה דא"כ מאי פריך הגמרא למאי הלכתא וכו' דמה חילול שבת יש מדאוריית' בשילוחו ולמה לי קרא להתירו וכנ"ל. הא אצטריך אם היה הצוק רחוק יותר משנים עשר מיל מירושלים או מנוב וגבעון ושילה וכדומה מהמקומות שהיה עומד שם המשכן. והיה יכול להיות שיעמוד שם המשכן ת"פ שנה מעת זו בצאת ישראל ממצרים עד עת זו יפה. כי חננו אלקים כי בנה לנו את בית הבחירה (ועיין ביומא דף ס"ז ע"א דעת ר' מאיר בהברייתא בריחוק הצוק מירושלים שהיה י"ב מילין. אבל אפשר שהיה י"ב מילין מצומצמים ומדאורייתא אינו אסור אלא יותר מי"ב מילין) דאע"פ דתחומין כזה הוא אסור מדאורייתא לזה הוצרכה התורה להתירו גבי שעיר המשתלח שמותר לשלחו אפילו חוץ לתחום י"ב מילין אם לא נמצא צוק תוך י"ב מילין. ע"כ קושית משיגי רבינו ז"ל.
**וטרם** נרד ליישב בס"ד הקושיא האמורה נעתיק ראשון תחלה הסוגיא כמו שהיא ביומא ובמס' כריתות הנ"ל. והוא דביומא שם על הך שינויא דרב ששת שהבאתי לעיל מה דקמשני שאם חלה מרכיבו על כתפו וכנ"ל קאמרה הגמרא וז"ל כמאן דלא כר' נתן דאי כר' נתן הא אמר חי נושא את עצמו. אפילו תימא ר' נתן חלה שאני (ופירש"י ז"ל וז"ל דהשתא לא נושא את עצמו והנושא מחלל שבת) אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליום הכפורים וכו' עכ"ל הגמר' דיומא התם. ובהסוגיא דמס' כריתות הנ"ל. ושם נאמר וז"ל אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ. ממאי שאני שעיר המשתלח דהכשרו ביוה"כ בכך. אלא דרפרם בדותא היא. עכ"ל הגמ' דכריתות.
**ואחרי** כי כן הנה לכאורה היה אפשר ליישב בס"ד לענ"ד קושיתם של גדולי הראשונים והאחרונים ז"ל מהנך סוגיות האמורות ועל רבינו ז"ל וכדלעיל ולא בלבד דלא קשיא ולא מידי מהתם. אלא אף זו דאדרבא מכאן היה מקום אתי עמי בס"ד ועלתה במחשבה לפני להביא ראיה וסיוע לדעת רבינו ז"ל הנ"ל דגם הך סוגיא דיומא הנ"ל סוברת דתחומין די"ב מיל בודאי הוא דאורייתא וכמו שאבאר בס"ד לפנינו.
**וביאור** דבר זה הוא דלכאורה קשה לענ"ד דמאי פריך הגמרא ביומא התם וז"ל כמאן דלא כר' נתן כו' חי נושא את עצמו וכו' וכדלעיל. והאי מאי קושיא ומה בכך במה דלא אתיא הך ברייתא כר' נתן. הא ר' נתן הוא יחיד וגם אנן לא קיימא לן כוותיה אלא כהחכמים דפליגי עליה והם אמרו דהך כללא של חי נושא את עצמו לא נאמר אלא באדם לא בבהמה חיה ועוף דמשרבטי נפשייהו וכמבואר לעיל פרק שמיני הלכה ט"ז ועיין במגיד משנה שם. ודבר זה אי אפשר לומר דהגמרא קא קשיא לה על ר' נתן דלדידיה תקשה תיבת עתי דלמה לי. דזה אינו קושיא כלל דהא תיבת עתי בלאו הכי אינו מיותר דאצטריך לכמה מילי עתי שיהי' איש מזומן ושאפילו בטומאה וכאמור לעיל בשם הברייתא גופה. וצ"ע לכאורה.
**ומכח** קושיא זו האמורה יש ראי' לרבינו ז"ל דגם הך סוגיא דיומא הנ"ל היא גם היא סוברת דתחומין י"ב מיל קיימא לן להלכה וכן מורין דהוא דאורייתא וחילא דילי בס"ד הוא. דקשיא להגמרא על רב ששת למה זה הוצרך לשנויי הך שינוייא דחיקא כדשני והוא שאם היה חולה מרכיבו על כתפו וכנ"ל ולמה לא משני רב ששת שינויא רויחא והוא דאצטריך תיבת עתי להורות אפי' בשבת לענין תחומין י"ב מיל דהוא דאורייתא וכדקיימא לן להלכה וכן מורין. ועל כרחין צריכין לומר ע"פ מה שמבואר בירושלמי דעירובין פרק קמא סוף הלכה ד' דר' חייא פליג וסבירא ליה דאפי' תחומין של י"ב מיל ג"כ אינו אסור מדאורייתא (רק דבירושלמי התם איכא שיטות מהופכות מהגמרא דילן סוף פ' קמא דעירובין דף טו"ב ע"ב בענין ר' חייא ור' יונתן. יעויין בירושלמי ובגמרא דילן. ודבר זה אינו מן הזרות כי הוא זה דבר הרגיל בתלמוד ירושלמי) וא"כ רצה רב ששת לומר שינוייא דחיקא הנ"ל שאם חלה מרכיבו ע"כ כדי לאוקמי הך ברייתא ככולהו תנאי אפי' כר' חייא דסובר דגם תחומין די"ב מיל אינו אלא מדרבנן ואף דלית הלכתא כוותיה.
**(ומדי** דברי בזה הירושלמי הנ"ל ראיתי לעורר בס"ד על גדול אדוננו הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות בסוף פ' קמא דעירובין בדפוס אמשטרדם דף צ"ג ע"ב דמתחלה רוצה לומר ולהוכיח דר' יוסי בגמרא דילן פליג ג"כ וסובר דאף תחומין של י"ב מיל ג"כ אינו אסור אלא מדרבנן. רק שהשיב הוא ז"ל בעצמו ובכבודו על זה שהוא דבר דחוק מאד דאיכא תלתא תנאי בזה. ר' עקיבא סובר דאפי' תחומין דשני אלפים אמה הוא ג"כ אסור מדאורייתא. ורבנן דיליה יהיו סוברים דדוקא תחומין די"ב מיל הוא דאורייתא לא פחות מזה. ורבי יוסי יהי' סובר דאפי' תחומין של י"ב מיל ג"כ אינו אסור מדאורייתא אלא רק מדרבנן. יע"ש בס' המלחמות.
**ובמחילה** הנאותה והמחוייבת לפי גודל כבוד תורת הרמב"ן ז"ל ונשיקות עפרות כפות רגלי קדושתו אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה אומר אני בס"ד כי לפי שעה אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה דברי ירושלמי דעירובין הנ"ל כי הרואה בירושלמי שם עינו יראה להדיא דלפחות פליג ר' חייא התם בירושלמי וסובר דאף תחומין די"ב מיל אינו אסור מדאורייתא כלל. ואם כן מה בכך אם גם ר' יוסי סבירא ליה דתחומין די"ב מיל ג"כ אינו מדאורייתא כלל כיון דבלאו הכי איתא כאן הנך תלתא תנאי דפליגי בדין תחומין וכאמור. ודו"ק).
**ואחרי** כי כן שפיר פריך הגמרא כמאן דלא כרבי נתן וכו' דאף דיציבא מילתא דלית הלכתא כר' נתן וכדבר האמור לעיל. מ"מ קשיא דהא רב ששת כל עיקר דחקו לשנויי שינוייא דחיקא דיליה הא לא הי' אלא כדי לאוקמי הבריית' ככולהו תנאי אפילו כאותן תנאים שהם שלא אליבא דהלכתא והרי עדיין הברייתא לא אתיא ככולהו תנאי דהא לא אתיא כר' נתן. ואם תרצה לאוקמי להך ברייתא רק אליב' דהלכת' ואין אתה משגיח במה דהברייתא אתיא דלא כר' נתן אף אתה היית יכול לשנויי שנוייא רויחא דאצטריך תיבת עתי להורות אפי' בשבת לענין תחומין של י"ב מילין ואף דאתיא הברייתא דלא כר' חייא מה בכך כיון דר' חייא סבירא לי' דלא כהלכתא. ומה לו לרב ששת בכך אם הברייתא אתיא דלא כר' חייא או דאתיא דלא כר' נתן שקולים הם. ולזה הוכרח הגמרא לשנויי אפילו תימא ר' נתן חלה שאני וכו' ממילא לפי שינוייא דרב ששת אתיא הך ברייתא ככולהו תנאי. משא"כ אם היה רב ששת משני שינוייא דתחומין די"ב מילין דלזה אצטריך תיבת עתי להורות אפי' בשבת דאז לא הוי אתיא הברייתא ככולהו תנאי דהא לא הוי אתיא כר' חייא דסובר דאפי' תחומין די"ב מיל גם כן אינו אסור מדאורייתא וכאמור לעיל.
**ומעתה** הנה כי כן לא בלבד דאין מכאן קושיא על רבינו ז"ל מהך סוגיא דיומ' הנ"ל אלא אדרבא מכאן איכא ראיה וסיוע שיש בו ממש לרבינו ז"ל דהך סוגיא דיומא הנ"ל גם היא סוברת דאנן קיימא לן להלכה ולמעשה דתחומין די"ב מיל לפחות הוא דאוריית'. דאם נאמר דהך סוגיא סוברת דתחומין די"ב מיל ג"כ אינו אלא מדרבנן לא מדאורייתא תקשה אם כן צא ופרנס לי מאי פריך הגמרא עליה דרב ששת כמאן דלא כר' נתן דאי כר' נתן האמר חי נושא את עצמו וכו' וכנ"ל. דלמא רב ששת לא רצה לאוקמי הברייתא אלא רק כהנך דסברי אליבא דהלכתא. ואינו מקפיד כלל וכלל אם הך ברייתא אתיא דלא כהנך תנאי הם המדברים שלא אליבא דהלכת'. ולפיכך לא רצה רב ששת לשנויי דאצטריך תיבת עתי לענין תחומין של י"ב מיל שהוא שלא אליבא דהלכתא דאנן קיימא לן לפי ההוי אמינא דהשתא דאפי' תחומין די"ב מיל הוא ג"כ אסור רק מדרבנן. ומהאי טעמא שני רב ששת שאם חלה מרכיבו על כתפו וכו' שהוא אליבא דהלכתא כהחכמים דפליגי עליה דר' נתן ואף דלא אתיא הברייתא כר' נתן מה בכך כיון דלית הלכתא כר' נתן. אלא ודאי צריכין לומר דהך סוגיא דיומא סוברת כרבינו ז"ל דתחומין די"ב מיל הוא דאורייתא וכנ"ל. ודו"ק.
**ב) איברא** אי קשיא הא קשיא לענ"ד. דנהי דיציב פתגם דמרב ששת לא קשיא ולא מידי על רבינו ז"ל וכדבר שנאמר לעיל אות הקודם בס"ד. אבל הא מיהא מרפרם הנז' אות הקודם בסוגיא דיומא ודכריתות הוא דקשיא לכאורה על רבינו ז"ל והוא דמנא ליה לרפרם להוכיח מהך ברייתא דעתי אפי' בשבת וכו' דאין עירוב והוצאה ליום הכיפורים דנהי דאמת נכון הדבר דהוכחתו היא הוכחה טובה והוכיח במישור רפרם אם אנו מוכרחים לומר דהברייתא של עתי אפי' בשבת כו' לא כוונה אלא רק על שאם חלה מרכיבו על כתפו וכשנוייא דשני רב ששת התם. אבל נהי דרב ששת רצה לשנויי כך כדשני כדי לאוקמי הברייתא ככולי עלמא ככולהו תנאי וכאמור בס"ד באות הקודם. אבל עדיין מנא ליה לרפרם להמציא הדין המחודש הזה דאין עירוב והוצאה ליום הכפורים דליכא להדין הזה שום סברא וטעם לחלק בין יוה"כ לבין שבת במלאכה זו כיון שאיסור ההוצאה היא בכלל לא תעשה כל מלאכה שנאמר גבי שבת ויש עליו עונש סקילה וכרת וחטאת ולית לן שום גילוי בקרא שאין איסורו נוהג אלא רק בשבת לא ביוה"כ מהיכא תיתי לן לחלק מכח הסברא גרידא בין שבת לבין יוה"כ (שוב ראיתי להתוספות ישנים שרצו להסביר סברא בדברי רפרם אבל לכאורה דבריהם עומדים צפופים. אמנם כן לפי מה שאכתוב בס"ד באות שלאחר זה סברת רפרם בזה. אפשר להלום דבריי בדברי התוספות ישנים האמורים) דלמא לענין עירוב והוצאה שוים הם שבת ויום הכפורים תורה אחת ומשפט שוה לכולן וכמו שהיא כן מצד הסברא החיצונה. רק דהך ברייתא דקתני עתי אפי' בשבת כו' אתיא דלא כר' חייא בירושלמי דעירובין שהבאתי באות הקודם אלא היא אתיא כרובא דתנאי וכהלכתא דתחומין שנים עשר מיל הוא אסור מדאורייתא. ואיפוא זאת הוצרכה הברייתא האמורה להעיר לנו אזן לשמוע בלמודי ה' דתיבת עתי אתיא להורות אפי' בשבת מותר לילך עם שעיר המשתלח להצוק אף שיש משם עד הצוק יותר מתחום י"ב מיל. אבל לעולם דאיכא עירוב והוצאה ביום הכפורים רק שלגבי מצות שילוח שעיר המשתלח התירתו התורה כשם שהתירה התורה לגבי מצות שילוח שעיר המשתלח איסור טומאה.
**וליכא** למימר דעדיין לפחות מוכח דאין איסור תחומין ביוה"כ. והוא מדנקטה הברייתא דוקא אפילו בשבת ולא נקטה יום הכפורים סתם להורות דעתו קאי אפי' הצוק הוא רחוק ממקום השילוח יותר מי"ב מיל דאפילו הכי מותר לשלחו ביום הכפורים. וכיון דמוכח דהברייתא סוברת דאין איסור תחומין ביוה"כ ממילא נמי דליכא איסור הוצאה דמה לי איסור תחומין ומה לי איסור הוצאה. דזה אינו. ושתי תשובות בדבר. חדא דקשה מנא ליה להחליט ולומר בבירור דאיסור הוצאה מותר ביום הכפורים דלמא איסור הוצאה שהוא איסור חמור שעונשו ביוה"כ בכרת ובשבת בסקילה לפיכך הוא אסור אף ביוה"כ. אבל איסור תחומין שהוא רק איסור קל דאפי' בשבת אין באיסורו כי אם לאו גרידא ואין עוד. לפיכך הוא לבדו שהתירתו התורה ביוה"כ לגמרי. דדוקא בשבת דחמיר טפי מיוה"כ שעונשו הוא בסקילה אסרה התורה בו אפי' דבר קל תחומין אבל יוה"כ דקיל ממנו שעונשו רק בכרת לא החמירה בו התורה לאסור בו גם דבר קל כזה תחומין. ועוד זאת שנית יש להשיב דאיסור תחומין מקום אתי עמי בס"ד להסביר סברא ולומר טעם שיהי' מותר ביום הכפורים וכמו שיתבאר בס"ד לפנינו.
**וביאור** דבר זה הוא דהא איסור תחומין נפקא לן אפי' בשבת מקרא דאל יצא איש ממקומו ביום השביעי וכדאמרינן בעירובין דף טו"ב ע"ב ואמרינן התם דאינו אלא באיסור לאו גרידא וכן פסק רבינו ז"ל פה וכן פסק בספרו הנכבד מנין המצות חלק הל"ת מנין שכ"א. ואחרי כי כן שאינו אלא רק באיסור לאו גרידא ואינו בעונש כרת וסקילה כ"א רק בעונש מלקות. א"כ איכא למימר סברת הרא"ש והתוס' ז"ל במס' ביצה דף כ"ג ריש ע"א בד"ה על גבי וכו' שכתבו שם בשם הירושלמי (ועיין בירושלמי דמס' ביצה פרק משילין סוף הלכה ב') דהבערה שלא לצורך כלל ביום טוב אם הוא מותר או אסור והנה הוא תלוי בפלוגתא דתנאי אם הבערה לחלק יצאת או אם ללאו יצאת. דאם הבערה ללאו יצאת אז היא מותרת ביו"ט אפילו שלא לצורך כלל. שהרי לדידיה אין איסור הבערה נכנסת כלל תחת לא תעשה כל מלאכה וכו' שהרי אזהרה זו היא בעונש סקילה ואזהרת הבערה אינו אלא לענין עונש מלקות לחוד. רק שאפילו הכי ביום השבת אסור הבערה מטעם שכתוב גביה איסורו מפורש לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת וכו' ממילא ביו"ט דלא כתיב גבי' מפורש הך אזהרת לא תבערו אש כו' אלא מקרא הוא שכתוב רק אזהרת כל מלאכת עבודה לא תעשו כו' ותו לא מידי מהיכי תיתי לן לומר שתהי' הבערה נאסרת כלל ביו"ט שהרי בכלל כל מלאכת עבודה כו' אינו נכנס איסור הבערה וכדבר האמור. מה שאין כן אם אמרינן דהבערה לחלק יצאת דאז אית ביה גם עונש סקילה וממיל' נכנס בגדר איסור ואזהרת של לא תעשה כל מלאכה ביום השבת וכו' אם כן הוא הדין ביו"ט דאסור הבערה שלא לצורך כלל שהרי נכלל איסורו ואזהרתו בכלל אזהרת כל מלאכת עבודה לא תעשו כו' שאף ההבערה היא בכלל מלאכה וכאמור. ע"ש בתוס' ובפסקי הרא"ש ז"ל שם. יעיין בתוס' דפסחים דף ה' ריש ע"ב בד"ה לחלק יצאת וכו' שכוונו גם כן לכל דברים הדברי' האלה.
**ומעתה** אף אנן בדידן נמי נימא הכי דלענין איסור תחומין בפשיטות ראוי להתירו ביוה"כ מטעם האמור. דהא איסור תחומין ג"כ אינו נכנס תחת אזהרת לא תעשה כל מלאכה כו' הנאמר גבי שבת שהרי אינו בעונש סקילה אלא רק שהוא לאו גרידא בעונש מלקות איסור תחומין אפילו בשבת. וכל מה שהוא נכנס בסוג מלאכה ואזהרת לא תעשה כל מלאכה וכו' גבי שבת הא הוא בעונש סקילה וכאמור לעיל. רק ביום השבת דתחומין דאסור הוא דגלי לן על זה קרא מיוחד שלא יצא איש ממקומו וכו' דתחומין הוא דאסור אבל לא כן ביוה"כ דהא גלי לן בהדיא הקרא גביה דאית ביה איסור תחומין מהיכי תיתי לן לומר והיאך תסלק אדעתן לחשוב מחשבות שגם ביום הכפורים יהי' איסור תחומין אסור מדאורייתא דהא אינו בכלל אזהרת כל מלאכה לא תעשו הנאמר גבי יוה"כ דהא תחומין אינו מלאכה וכאמור.
**(וביותר** קשה לענ"ד לפי דעת הרב המגיד ז"ל לקמן בהלכות שביתת יו"ט פ' ראשון הלכה ד' שכתב בשם המכילתא (ועיין בירושלמי דפרק משילין סוף הלכה ב' הנ"ל) לענין הבערה דמותר ביו"ט משום דתיבת שבת דכתיב בקרא של לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת הוא ממעט יו"ט מאיסור הבערה יעויין שם במגיד משנה. א"כ הוא הדין הכא בהך קרא של אל יצא איש ממקומו וכו' דכתיב גביה תיבות ביום השביעי נימא נמי דהוא ממעט יוה"כ מאיסור תחומין שאין ביוה"כ איסור תחומין. ואדרבא זה המיעוט של תיבות ביום השביעי הוא עדיף ואלים מהך מיעוט של תיבו' ביום השבת דכתיב גבי לא תבערו אש וכו' דיו"ט ויוה"כ אפשר שהם בכלל שבת וכדבעינן למימר לפנינו לקמן בס"ד ועיין בשבת דף קי"ד סוף ע"א בפלוגת' דר' ישמעאל ור' עקיבא דעולת שבת בשבתו וכו'. רק דהמכילתא יליף לה למעט איסור הבערה ביו"ט מתיבת ביום השבת מכח יתור קרא דלמה לי תיבת ביום השבת דהא בשבת איירי הקרא התם אם לא דאתיא למעט יו"ט מאיסור הבערה. אבל תיב' ביום השביעי הנאמר באיסור תחומין דהוא ג"כ מיותר דהא מזה מיירי הקרא התם. אף זו גם בלא יתור ג"כ ממעטים יוה"כ ויו"ט מכח משמעותי' דקרא שהרי יוה"כ וימים טובים אינם בכלל יום השביעי בודאי שהוא יום השביעי בשבוע שהרי אפשר להם לחול באיזה יום מימות השבוע ואין להם ששת ימים מכוונים קודם לכן שיהי' היום ההוא יוה"כ או יו"ט נסמך להם ונקרא ביום השביעי. וצ"ע לענ"ד אלא שאין זה פה מקומו ועיין לקמן בהלכות שביתת יו"ט פרק והלכה הנ"ל בד"ה כל מלאכה שחייבין עליה וכו' מה שכתבתי בס"ד עוד על דברי הרה"מ ז"ל הנ"ל).
**ודבר** זה ליכא למימר דרפרם סבירא לי' כרב אחא בר יעקב ביומא דף פ"א ע"א דיליף גזירה שוה דשבת שבתון הנאמר גבי יוה"כ משבת שבתון דשבת בראשית או נאמר דרפרם סבירא ליה כרב פפא ביומא שם ע"ב דקאמר דיום הכפורים גופי' שבת איקרי. ממילא נאמר גם תחומין ג"כ ביוה"כ כמו בשבת. אם מכח הגזירה שוה הנ"ל דאין גזירה שוה למחצה. אם מטעם דיה"כ גופיה איקרי שבת ממילא כל מה שאסור בשבת אסור גם ביוה"כ ומקרה אחד לשניהם במאזנים ישאו יחד.
**דזה** אי אפשר לאמרו דא"כ איך אמר רפרם דאין איסור הוצאה ביוה"כ. דתקשה דנילף ג"כ איסורו ביוה"כ משבת. אם מטעם הך גזירה שוה האמורה לעיל. ואם מטעם דיוה"כ גופי' שבת איקרי. אלא ודאי צריכין לומר דרפרם סבירא ליה כתנא דבי ר' ישמעאל ביומא התם דנפקא ליה אזהרה במלאכה מעינוי. או דסבירא ליה לרפרם כרב אחא בר יעקב הנ"ל רק דרפרם סובר כיון דאיכא סברא לומר דאין איסור הוצאה ביוה"כ דהיינו מכח סברא שנכתוב בס"ד לקמן באות שלאחר זה. לא ילפינן ליה לאסרו ביוה"כ מכח הגזירה שוה כיון דהך גזירה שוה אינה מיותרת דאצטריך לי' בלאו הכי. רק מכח זה הכלל מה דאמרינן אין גזירה שוה למחצה הוא דנאמר כך. הנה לא אמרינן אין גזירה שוה למחצה היכא דהוא נגד הסברא ועי' בתוס' דבבא מציעא דף קי"ד ע"א בד"ה ואידך ההיא לנדון בכבודו וכו' וביתר מקומות בתוס' בש"ס. והכא גבי איסור הוצאה ביוה"כ שלא יהיה איסורו נוהג הא איכא סברא וכאמור ויהיה איך שיהיה הדרא הקושיא לדוכתה מנא לן דתחומין אסור ביוה"כ מדאוריית' שהרי כל עיקר איסור תחומין אינו נכנס כלל תחת אזהרת כל מלאכה לא תעשו וכו' הנאמר גבי יוה"כ וכאמור לעיל. וצ"ע לכאורה.
**והנראה** לענ"ד בס"ד בישוב זה. הוא בהקדים מה שיש לעורר ולהקשות עוד בהנך תרתי סוגיות דיומא ודמס' כריתות הנ"ל שהבאתי לעיל אות הקודם וזה יצא ראשונה מה דקשיא לענ"ד בהך סוגיא דיומא הנ"ל לפי מה שכתב הרא"ש ז"ל בעירובין בפ' מי שהוציאוהו סי' ח' דר' יהודה הוא דסובר כר' עקיבא רבו דגם תחומין של יותר מאלפים אמה הוא ג"כ אסור מדאורייתא יע"ש בהרא"ש. א"כ מאי פריך הגמ' התם עתי אפי' בשבת למאי הלכתא וכו' יע"ש בהסוגיא וכמו שנאמר בס"ד.
**וכונתי** בזה בס"ד הוא. דהא הך ברייתא דקתני בה עתי אפי' בטומאה עתי אפי' בשבת הנה היא שנויה בתורת כהנים בסדר אחרי מות פרשה ד' פסקא ח' והרי הדבר ידוע דסתם ספרא הוא ר' יהודה וא"כ יאמר נא מאי פריך הגמר' דיומא הנ"ל אפי' בשבת למאי הלכתא. הא לר' יהודה לשיטתיה איכא בזה הלכתא רבתא לשבת דהא הצוק צריך להיות לפחות חוץ לאלפים אמה רחוק מן הישוב כדי שיהי' זה שמו וזה זכרו ארץ גזירה ולא יהי' נקרא מקום ישוב וכמו שהוכיח במישור כן התוס' י"ט ז"ל במס' יומא פרק ו' מ"ה. והרי לר' יהודה לשיטתיה אפי' תחום של יתר מאלפים אמה נמי הוא אסור מדאורייתא ושפיר אצטריך לדידיה תיבת עתי להתיר איסור תחומין של אלפים אמה גבי שעיר המשתלח. ולא שייך למימר דהגמרא פריך למאי הלכת' כו' לדידן דאנן קיימא לן בהא דלא כר' יהודה אלא דתחומין דאלפים אמה אינו אלא מדרבנן. אם כן תקשה לדידן דלמה לי קרא תיבת עתי להורות אפי' בשבת. דזה אינו דכבר כתבתי בס"ד לעיל אות הקודם דזה אינו קושיא כלל וכלל דהא תיבת עתי בלאו הכי אינו מיותר כלל דאצטריך שיהיה איש מזומן ושדוחה אפילו את הטומאה יעיין שם באות הקודם.
**והא** דקאמר הגמרא דיומא התם וז"ל נימא דלא כר' נתן וכו' היינו דהגמרא רוצה להוכיח דמכאן יהיה מוכח דר' יהודה ודאי לא סבירא ליה כר' נתן. מה שלא שמענו דבר זה עד עתה שיהי' כן מפורש בשום מקום בדין זה של חי נושא את עצמו בבהמה חיה ועוף היאך הוא דעתו של ר' יהודה. או כדי למירמי דר' יהודה אדר' יהודה הם יראה וימצא במקום אחר דר' יהודה סובר דבבהמה חיה ועוף לא אמרינן הך סברא דחי נושא את עצמו וכמו שהוא כן כונת כל קושיות הניחא הנאמרים בש"ס. והנה כל זה ניחא לענין הדין הזה של חי נושא את עצמו בבהמה ובחיה ובעוף שלא נמצא עד עתה בשום מקום מפורש היאך הוא דעתו של ר' יהודה. אבל לא כן לענין איסור תחומין דבלאו הכי יודע שמוכרח דר' יהודה סובר דתחומין דאלפים אמה הוא דאורייתא כר' עקיבא רבו וכהוכחתו של הרא"ש ז"ל בעירובין הנ"ל ושפיר קשיא קושיתנו הנ"ל מאי פריך הגמר' למאי הלכתא כו' הא לר' יהודה לשיטתו הלכת' גבירתא אמור כאן. וצ"ע לכאורה.
**וזאת** שנית קשה לענ"ד מה שהקשו התוס' ביומא שם בד"ה זאת אומרת וכו' ובמס' כריתות שם בד"ה אלא דרפרם בדותא וכו' והוא דלמה זה בהך סוגיא דכריתות אמרה הגמרא הא דרפרם בדותא היא מכח הקושיא של הכשרו בכך יע"ש בגמרא. ואילו בהסוגיא דיומא התם לא פריך הגמרא הך פירכא דהכשרו בכך ולא קאמר הגמרא הא דרפרם בדותא היא. ומה שתירצו התוספות דדברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר יע"ש בתוס'. אחרי העתרת המחילה מכבוד תורת רבותינו בעלי התוס' ז"ל הנה התירוץ הזה נראה קצת דחוק ומוקי אנפשיה דבמס' יומא דהתם הוא עיקר מטרון של דיני יום הכפורים לא אמר בה ולא מידי. ואילו במסכת כריתות ששם לא באו הדברים הללו כי אם אגב גררא אמר בה טובא. כלפי לייא. איפכא הוה ליה להגמרא למעבד לפחות. דהיינו בהך סוגיא דיומא התם הוה ליה להגמרא למפרך הך פירכא דפריך התם במס' כריתות דשאני שעיר המשתלח דהכשירו בכך ולומר הא דרפרם ברותא היא. ושם במס' כריתות היה לו להגמ' לשתוק מזה.
**ועוד** בה שלישיה. יש לדקדק בהך סוגיא דכריתות התם. בלשון ששנו חכמים שם בגמרא דקאמר הא דרפרם ברותא היא וכו' דהיינו באות רי"ש ולמה לא קאמר הגמרא בדותא היא באות ד' וכמו שהוא כן ברוב המקומות בש"ס. ובתוספות ביומא שם נראה לכאורה כי באמת היתה גירסתם בדותא באות ד'. אבל בגמרא דילן במסכת כריתות ובתוספות שם הגירסא היא ברותא באות ר'.
**והבדל** גדול יש בין תיבת בדותא לבין תיבת ברותא. כי תיבת בדותא באות ד' היא נאמרת על דבר שאינו כלל וכלל. אלא שבדה הדבר מלבו מכח הדמיון המטעה ובאמת אינו כלל כי היא מחשבה כוזבת. וכן הוא נאמר על דבר שאדם בודה מלבו בזדון. כמו (מלכים חלק א' פרשה י"ב פסוק ל"ג) בסדר אשר בדה מלבו. וכמו כן (נחמיה פרשה ו' פסוק ח') לא הי' הדברים האלה כי מלבך אתה בודה וכו' והיינו היכא שהגמרא קאמר דאותה הראיה שהביא האמורא ההוא ודימה הדין ההוא שאמר להדין שבראיה ההיא. היא דמיון שאינו מוטעה. וגם עיקר הדין הוא שקר ואין לו רגלים להעמידו מכח הסברא. אז קאמר הגמרא בדותא היא באות ד'. אבל תיבת ברותא באות ר' היא לשון חיצוניות כמו תנא ברא. פוק תני ברא. ובקרא חית השדה תירגם המתרגם חיות ברא מחוץ למחנה תרגם התרגום מברא למשריתא וכדומה הרבה עיין בערוך ערך בר הרביעי. והיינו היכא שהגמרא לא השיב על האמורא ההוא אלא על הראיה ההיא שהביא לדינו מכח משנה או ברייתא או ממימרא של אמורא מפורסם. אבל על עיקר הדין לא השיב הגמרא שכבר אפשר לומר הדין ההוא שחידש אותו האמורא מכח הראיה שהביא בלי ראיה רק מכח הסברא גרידא נוכל לומר הדין ההוא שהסברא נוטה קצת להדין ההוא. הסברא היא נקראת חיצונית נגד הראיה שהיא מן הפנימית מן המשנה או מן הברייתא או ממימרא של איזה אמורא מפורסם. וגם שהמשנה והברייתא והמימרא של האמורא המפורסם הם נשנו בפנימיות בתוך בית המדרש. והנה על דבר כזה הגמרא היא אומרת הלשון ברותא היא באות ר' שהראיה שלו אינו ראיה אבל אפשר לומר הדין ההוא מכח הסברא החיצונה.
**ומעתה** צא ולמד בהך דקמן דקאמר הגמרא דדינו של רפרם היא ברותא באות ר' ולא אמרה בדותא באות ד' צריכין לומר שהגמרא לא השיב על רפרם אלא שראייתו מהברייתא שהביא זה ליתא דאיכא להשיב. אבל אם לדין לעיקר הדין של רפרם אין תשובה. כי כבר אפשר לומר דינו של רפרם מכח הסברא החיצונה וכאמור לעיל. והנה פה הוא הדבר הקשה לאמרו כן דאיזה מקום בינה ואיזה סברא חיצונה יש להדין הזה לומר שהוא כן דאין איסור הוצאה ביום הכפורים. ואדרבא נהפוך הוא לא בלבד שאין סברא נוטה להדין הזה וכאמור אף זו דכפי פשטיות הלשון במשנה דמגילה דף יו"ד ע"ב דקתני התם וז"ל אין בין שבת ליום הכפורים אלא שזה זדונו בסקילה וזה זדונו בכרת וכו' מורה גם הוא יורה בהפוך מדינו של רפרם הנ"ל כי הוא יורה שאין עוד זולת זה עוד הבדל אחר בין שבת ליום הכפורים. והרבה צריכים לדחוק בהך משנה האמורה לפי דעתו של רפרם הנ"ל. ונהי דיציבא מילתא דאם היה לנו ראיה לפחות איזו סברא לדינו של רפרם הנ"ל היינו צריכים ליכנס בפרצה דחוקה בישוב הך משנה דמסכת מגילה האמורה לעיל מזה. אבל כיון שאין לנו לא שום ראיה ולא שום סברא הנוטה לדינו של רפרם הנ"ל וכדבר האמור. מהיכי תיתי לן לומר דינו של רפרם וליכנס בפרצה דחוקה בישוב הך משנה האמורה לעיל מזה. וגם זה צ"ע לכאורה.
**ורבעים** ישובו הנה. קשה לענ"ד בהך סוגיא דכריתות דקאמר וז"ל ממאי שאני שעיר המשתלח דהכשירו בכך וכו' יע"ש בגמרא. ופירש"י ז"ל שם בד"ה דלמא מיוה"כ לא שמעינן שבת וכו' וז"ל. דיוה"כ שאני דהכשר מצותו בכך דומיא דתמידין עכ"ל רש"י ז"ל. דתיפוק ליה דעדיין קשה קושית רפרם ועדיין במקומה היא עומדת דלא נקטה הברייתא דוקא יום הכפורים שחל להיות בשבת. דמה לי יום הכפורים דעלמא שחל להיות באחד מימי השבוע ומה לי יום הכפורים שחל להיות בשבת תורה אחת ומשפט השוה לכולם. וכמו שהוא כן בכל שארי הקרבנות והקטורת של יום הכפורים שמקריבין אותן ומקטירין אותן אעפ"י שחל יוה"כ להיות בשבת ולא צריך לזה קרא מיוחד. ולמה זה ועל מה זה יגרע שעיר המשתלח ביום הכפורים שחל להיות בשבת שיהיה צריך לזה קרא מיוחד שהוא דוחה את השבת אם נאמר דאיסור הוצאה נוהג מדאורייתא ביום הכפורים. כשם שהתירה התורה איסור הוצאה גבי שעיר המשתלח ביום הכפורים דעלמא שחל באחד מימות השבוע. כך נמי התירה התורה איסור הוצאה גבי שעיר המשתלח ביום הכפורים שחל להיות בשבת אלא צריך לזה קרא מיוחד להתירו ביוה"כ שחל בשבת. וכל זה צ"ע לכאורה. ולפיכך אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה אומר אני בס"ד ליישב כל האמור לעיל בחדא מחתא.
**ג) דלכאורה** אפשר ליישב בס"ד בדרך פשיטות מאד הן קושית כל גדולי הראשונים והאחרונים ז"ל מה שהקשו על רבינו ז"ל דלפי דבריו דהלכתא דתחומין די"ב מיל הוא דאורייתא. אם כן מאי פריך הגמרא ביומא למאי הלכתא וכו' גם רב ששת הוצרך לשנויי שם שינויא דחיקא שאם חלה מרכיבו על כתפו וכו' ולמה לא שני בפשיטות דאיצטרך קרא לענין תחומין י"ב מיל וכדבר האמור לעיל ריש אות ראשון. וכמו כן מה שהקשיתי לעיל אות הקודם. דהא הך ברייתא דקתני בה עתי אפילו בשבת וכו' ר' יהודה היא. ור' יהודה הא סבירא ליה להדיא כר' עקיבא רבו דתחומין אפילו דאלפים אמה נמי הוא מדאורייתא יע"ש באותיות הקודמות באר היטב. וכמו שאבאר בס"ד לפנינו.
**וביאור** דבר זה הוא דבשביל איסור תחומין בין למר ובין למר. לא היתה הברייתא צריכה כלל לאשמעינן דהוא מותר לא ביום הכפורים דעלמא ולא ביוה"כ שחל להיות בשבת. ומכל שכן דלא היתה הברייתא צריכה להביא תלמודה בידה קרא של תיבת עתי. דדבר זה הוא נודע בין החיים ממילא והוא מילתא דפשיטא כביעותא בכותחא שהוא מותר. מטעם דהעשה של מצות שילוח השעיר המשתלח הוא דוחה להלא תעשה של איסור תחומין וכמו שהוא כן זה כלל גדול בתורה בכל עשה ולא תעשה דאמרינן דעשה דוחה ללא תעשה. ולא יפלא זה העשה של שעיר המשתלח מכל העשין שבתורה. ומה לי יום הכפורים לחוד כשחל באחד מימי השבוע שהוא חד לאו. ומה לי יום הכפורים שחל להיות בשבת דאיכא תרתי לאוין באיסור תחומין. חדא. של איסור שבת. וחדא. של איסור יום הכפורים. סוף סוף כשם שהעשה של שעיר המשתלח דוחה לחד לאו כך היא דוחה לתרי לאוי וכמו שהוא כן בכל העשין שעשה אחת דוחה אפילו ללאוין הרבה אם לא שהם תרי לאוין דסמיכי אהדדי בקרא עיין היטב בתוספות דמסכת חולין בדף פ' ע"ב בד"ה הנח למחוסר זמן וכו' ועיין בתוספות שם בריש המסכת ע"א בד"ה וסופג את הארבעים וכו' ובמהרש"א שם ובתוספות דזבחים דף קי"ד ע"ב בד"ה אלמא אמר ר' זירא וכו' מה שכתבו ועיין לקמן בהלכות סנהדרין פרק שמנה עשר הלכה ב' בד"ה וכל לאו שניתק לעשה וכו' מן אות שני עד סוף אות אדמה שכתבתי בס"ד בדבורי התוספות הנ"ל ועל מהרש"א הנ"ל וביתר מקומות בש"ס וגם שם הוכחתי בס"ד דרבינו ז"ל לא סבירא ליה להך כללא של התוס' דחולין ודזבחים הנ"ל אלא דהוא ז"ל סובר דאפילו תרי לאוין דסמיכי אהדדי וסמוכין למעשה אפילו הכי העשה דוחה להתרי לאוין זיל גמור מהתם.
**וליכא** למימר דאין זה בעידנא דמיעקר לאו מקיים להעשה. דהעשה של שעיר המשתלח אינו מקיים אלא אז בשעה שהוא דוחה אותו מן הצוק ועל הלאו הוא עובר מיד כשהוא יוצא חוץ לתחום. דדבר זה אינו דשתי תשובות בדבר. חדא. דאדרבא השילוח הוא עיקר המצוה שנזכר בקרא כדכתיב ושילח ביד איש עתי המדברה וכו' ושילח את השעיר וכו'. ואף שגמר המצוה אינה נעשית אלא לכשיבא למדבר וידחה אותו מן הצוק. אבל הרי הוא דומה ממש למילה בצרעת שהתחלת המצוה היא החיתוך וגמר המצוה היא הפריעה. שהרי מל ולא פרע כאילו לא מל. ואפילו הכי דוחה העשה של מילה להלא תעשה של צרעת. שמותר לו למול ולחתוך את הצרעת. אעפ"י שבשעת עקירת הלאו של צרעת מה שחותכו עדיין אינו מקיים בזה העשה של מצות עד שיפרענו והיינו מטעם דאמרינן הואיל והוא מתחיל לפחות בקיום המצוה של העשה דמילה בשעת החיתוך כבר הוא נקרא בשם בעידנא דמיעקר לאו מקיים העשה וכמו שכתב סברא זו הנמוקי יוסף בשם הרנב"ר ז"ל במסכת בבא מציעא פרק אלו מציאות גבי השבת אבדה שהוא בבית הקברות וזה המוצאה הוא כהן והביא ראיה ממילה בצרעת וכהראיה האמורה לעיל מזה יע"ש בנמוקי יוסף שהאריך קצת בזה. ואם כן הוא מכאן אתה דן דון מניה ואוקי באתרן אף אנן בדידן הכי גבי מצות שעיר המשתלח דאמרינן להך סברא דזה הוי בעידנא דמיעקר לאו מקיים להעשה.
**ועוד** יש בזה תשובה שניה ותשובה נצחת. דגבי מצות שעיר המשתלח לא בעינן שיהיה דוקא בעידנא דמעיקר לאו מקיים לעשה. והוא דהא העשה של שילוח שעיר המשתלח הוא עשה דרבים. ובעשה דרבים הא אינו צריך שיהיה בעידנא דמיעקר לאו מקיים להעשה וכמבואר במגן אברהם בסימן תמ"ו ס"ק ב' יע"ש שהוא לא כתב כן אלא רק גבי מצות עשה של תקיעת שופר הואיל ורבים יכולים לצאת בשמיעת קול שופר מאחד. ואם כן צא ולמד קל וחומר למצות שעיר המשתלח שבו באמת מתכפרים כל ישראל לכל חטאותיהם ועוונותיהם ופשעיהם. והא ודאי ודבר ברור דאיסור תחומין אפילו בשבת אינו אלא רק איסור גרידא. ואין בו איסור עשה כלל. דהא העשה של שבת שבתון הנאמר גבי שבת ויוה"כ ויום טוב לא נאמרה אלא על אותן הל"ט מלאכות לא על איסור תחומין שלא נאמרה שאין בו משום איסור מלאכה ולא שייך גביה כלל העשה של שבת שבתון. וכמבואר ג"כ מדברי רבינו ז"ל פה ממה שלא כתב שעובר היוצא חוץ לתחום י"ב מילין בעשה ולא תעשה. וכן בפתיחתו להלכות אלו מנה במנין ד' הלאו של היוצא חוץ לתחום ולא מנה ג"כ העשה שלו כמו שמנה שם מנין א' לענין מלאכה העשה של השביתה. וכן בספרו הנכבד מנין המצות לא קחשיב לאיסור תחומין אלא רק בחלק הלאוין במנין שכ"א יע"ש אכן במנין העשין לא קחשיב ליה. ואילו בענין השבית' ממלאכה קחשיב ליה גם בחלק העשין מנין קנ"ד ומנין קנ"ט ובשאר המנינים. שם עיין עליו. וא"כ שפיר יכול העשה של שילוח שעיר המשתלח לדחות הל"ת של איסור תחומין ואין צורך לא להקרא ולא להברייתא לאשמועינן זה וכנ"ל.
**ולפיכך** לא קמשני רב ששת על הקושיא של בשבת למאי הלכתא וכו' דהלכת' היא לענין איסור תחומין לכל מר ומר כדאית ליה וכאמור לעיל דזה לא היה צריך לא הברייתא ולא הקרא לאשמועינן משא"כ לפי מה דמשני חלה מרכיבו על כתפו וכו' דהיינו לענין איסור הוצאה מימר שפיר קאמר רב ששת והוצרכה הברייתא לאשמועינן דהקרא של תיבת עתי גלי לן דאיסור הוצאה מותר לגבי שעיר המשתלח. ולולי דגלי לן קרא לא היינו מתירים מכח הסברא גרידא איסור הוצאה גבי שעיר המשתלח. דאין העשה של מצות שילוח שעיר המשתלח דוחה את העשה והלא תעשה שיש בשבת וכמו כן ביום הכפורים גבי איסור הוצאה. דהא איסור הוצאה הוא בשבת ויוה"כ מן הל"ט מלאכות שיש בהם עשה ול"ת.
**ולא** נעלם מעיני מה שכתבו התוס' במסכת ביצה דף ה' ע"א בד"ה ונתקלקלו הלוים בשיר וכו' ובמס' ראש השנה דף ל' ע"ב בד"ה ונתקלקלו הלוים בשיר כו' דעשה דרבים דינה כדין עשה שיש בה כרת. והנה התוס' בזבחים דף ל"ג ע"ב בד"ה לענין מלקות אתמר וכו' כתבו דעשה שיש בו כרת אלים טובא ודוחה אפילו ל"ת ועשה יע"ש בתוס'. וא"כ הוא הדין נמי דעשה דרבים דוחה אפי' לעשה ול"ת. וא"כ הדרא הקושי' לכאורה לדוכתיה דגם לענין איסור הוצאה בשבת ויום הכפורים לא צריך קרא והברייתא לאשמועינן דמותר גבי שעיר המשתלח דהא מצות שעיר המשתלח הוא עשה דרבים ודוחה אפי' לל"ת ועשה של איסור הוצאה בשבת ויוה"כ.
**דדבר** זה אינו דודאי לא עדיף עשה דרבים מעשה שיש בו כרת (לכל היותר אינו אלא שקולים הם) והרי עשה דכרת אינו דוחה אלא ל"ת ועשה גרידא אבל לא לעשה ול"ת שיש בהן כרת. דהא כל עיקר הסברא דעשה דכרת דוחה לעשה ול"ת הוא מהטעם דלא שייך גביה למימר מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה דהא ודאי אלים הך עשה שיש בה כרת מהך עשה הנדחית שאין בה כרת. וא"כ בעשה ול"ת שיש בהן כרת אי אפשר לעשה שיש בו כרת לדחות אותם דהדרא הסברא הנ"ל לקיבעא קמא ומאי אולמא דהאי עשה שיש בו כרת מהאי עשה שיש בו כרת וממילא גם עשה דרבים אינו דוחה לעשה ול"ת שיש בו כרת דהא לא עדיף עשה דרבים מעשה שיש בו כרת וכאמור.
**ואדרבא** לענ"ד בס"ד נראה דיש להביא ראיה מהסוגיא דסוף מס' ראש השנה דף ל"ב ע"ב במשנה דמשם בארה דעשה דרבים אינו דוחה אפילו לל"ת ועשה גרידא שאין בהן כרת דעשה דרבים אף דעדיפא מעשה דיחיד לענין דלא בעינן גביה בעידנא דמעקר לאו מקיים לעשה אבל הא מיהא גרע עשה דרבים מעשה דיחיד שיש בה כרת לענין לדחות לעשה ול"ת. וחילא דילי בס"ד הוא שהרי מצות שופר הוא עשה דרבים הואיל רבים יכולים לצאת בתקיעת אדם אחד וכמו שכתב המגן אברהם בסימן תמ"ו ס"ק ב' והבאתיו לעיל. ואפילו הכי תנינן במשנה דראש השנה התם וז"ל שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום וכו' לא עולין באילן וכו' ואין חותכין אותו וכו' (ובגמרא שם) מאי טעמא שופר עשה הוא ויו"ט עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה ללא תעשה ועשה וכו' עכ"ל המשנה והגמרא (ועיין בהר"ן שם דמדבריו מוכח דלא סבירא ליה להך כללא דעשה דרבים לא בעינן בעידנא דמעקר לאו מקיים לעשה הנ"ל ודו"ק) ואע"פ שהעשה והל"ת אין בהן כרת אפילו הכי אין העשה דרבים דשופר דוחה להעשה ול"ת גרידא שאין בהן כרת. אלא ודאי הוא הדבר אשר דברתי בס"ד דלא כתבו התוס' דמסכת ביצה ודראש השנה דעשה דרבים חשיב כמו עשה שיש בו כרת אלא לענין דלא בעינן בעדנא דמעקר לאו מקיים לעשה ולא לענין לדחות עשה ול"ת. ולזה שפיר הוה אמינא דלא ידחה עשה של שילוח שעיר המשתלח להעשה והל"ת של איסור הוצאה בשבת או ביום הכפורים. ואיפוא זאת הוצרכה הך ברייתא דיומא וכריתות הנ"ל לאשמועינן דין מחודש דקרא של תיבת עתי גלי לן דהעשה של שעיר המשתלח עדיפא דדוחה לאיסור הוצאה שהוא בעשה ול"ת ביוה"כ ובשבת ושהותר בכל קרבנות הציבור כל המלאכות בשבת וביוה"כ ודו"ק היטב. ויתר ביאור הסוגיא דיומא ודכריתות הנ"ל תמצא באותיות שלאחר זה.
**ד) איברא** לפום ריהטא אפשר להשיב על תירוץ האמור לעיל מזה. דהא ריש לקיש הוא דאמר ביבמות דף ק' ע"ב ובמנחות דף מ"ם ע"א וביתר מקומות בש"ס דכל היכא דיכול לקיים את שניהם העשה והל"ת דלא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת יע"ש בגמרא. וא"כ שפיר אצטריך הברייתא לומר דקרא דעתי דמורה ובא להתיר אפי' בשבת היינו לענין איסור תחומין. וליכא למימר כתירוצינו שבאות הקודם דלזה לא צריך קרא דפשיטא דעשה של מצות שילוח שעיר המשתלח שדוחה לל"ת של איסור תחומין וכנאמר שם. דזה אינו דאצטריך קרא דעתי אם הוה באופן זה שנאמר שיהיה הצוק רחוק חוץ לאלפים אמה ממקום המשכן שמשם משלחין שעיר המשתלח רק שאינו רחוק ביותר מן ארבעת אלפים אמה. והרי הך ברייתא הנ"ל דדרש עתי אפילו בשבת היא שנויה בתורת כהנים דאתיא אליבא דר' יהודה דהוא סבירא ליה דתחום דאלפים אמה נמי הוא דאורייתא וכמו שכתבתי בס"ד לעיל אות שני. והנה לר' יהודה דס"ל דתחום דאלפים אמה הוא ג"כ דאורייתא וכן לר' עקיבא רבו ולכל מאן דס"ל כוותייהו הנה לדידהו מהני נמי מדאורייתא שכתבתי בס"ד לעיל אות שני. והנה לר' יהודה דס"ל דתחום דאלפים אמה הוא ג"כ דאורייתא וכן לר' עקיבא רבו ולכל מאן דס"ל כוותייהו הנה לדידהו מהני נמי מדאורייתא הנחת עירוב בפת או ברגליו דאם לא כן איך יוכלו החכמים להתיר ע"י עירוב איסור דאורייתא. (ועיין לקמן הלכות עירובין פרק ששי הלכה ו' בד"ה אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה וכו') ואם כן אם לאו דגלי קרא בתיבת עתי להורות אפילו בשבת הוה אמינא כשהוא באופן האמור שצריך שיהיה זה המשתלח עם השעיר לערב ברגליו או בפת ביוה"כ (ועיין בעירובין דף למ"ד ע"ב) שהרי אפשר לקיים את שניהם המ"ע של שילוח שעיר המשתלח וגם הלאו של איסור תחומין. והלכך אם פשע ולא עירב בערב יום הכפורים אפי' בדיעבד אסור לו לשלח את השעיר המשתלח ודחה הל"ת דתחומין כיון שהיה יכול לקיים את שניהם רק שפשע שאז אין העשה דוחה להל"ת. לזה קמשמע לן קרא בתיבת עתי אפילו בשבת דהיינו דהותרה איסור תחומין לגבי מצות שילוח שעיר המשתלח לא שהיא רק דחיה. וכיון שהותר איסור תחומין לגבי מצות שילוח שעיר המשתלח שוב ליכא חילוק בין אם יכול לקיים את שניהם דהיינו דיכול לערב בין היכא דאינו יכול לקיים את שניהם כגו