## Sefer HaBachur, First Treatise

###### Sefer HaBachur, First Treatise 10:1
[Sefer HaBachur, First Treatise 10:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaBachur/s/First%20Treatise/r/10:1)

**העקר העשירי. בביאור הוראת בנין פֻּעַל:**

**Trans. Betzalel Avraham Feinstein, 2026:**
**The Tenth Principle. On the elucidation of the meaning of the *pu‘al* stem:**


###### Sefer HaBachur, First Treatise 10:2
[Sefer HaBachur, First Treatise 10:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaBachur/s/First%20Treatise/r/10:2)

**א. הבנין הרביעי** הוא נקרא בנין פֻּעַל תולדתו של פִּעֵל ואין לו רק הוראה אחת והוא שתמיד הוא פָּעוּל על ידי אחר והוא אביו הַפִּעֵל אשר ממנו הוא מקבל מקרהו לכן גם הוא דגוש כאביו. והמשל כאשר תאמר על אביו סִפֵּר, כִּפֵּר, תאמר על הבן סֻפַּר, כֻּפַּר, והנה לא נזכר מי הוא המספר או מי הוא המכפר רוצה לומר לא נזכר מה הוא הפועל אם זכר אם נקבה אם יהיר אם רבים. לכן קראו לו בנין שלא הוזכר שם פועלו:

**Trans. Betzalel Avraham Feinstein, 2026:**
**1. The fourth stem** is called the *pu‘al* stem. It is a derivative of *pi‘el* and has only one meaning: it is always passive, effected by another—namely, its parent, the *pi‘el* stem, from which it receives its form. For this reason it too is geminated like its parent. For example, if you say of the parent *sipper*, *kipper*, you say of the derivative *suppar*, *kuppar*. And note that the agent—the one who tells or the one who makes atonement—is not mentioned; that is, it is not specified whether the doer is male or female, singular or plural. Therefore it is called a stem in which the name of the agent is not mentioned.


###### Sefer HaBachur, First Treatise 10:3
[Sefer HaBachur, First Treatise 10:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaBachur/s/First%20Treatise/r/10:3)

**ב.** וכן לבנין הָפְעַל הנולד מבנין הִפְעִיל כי דין אחד לשניהם כי גם הוא תמיד מקבל פעולתו מיד אחר ובעבור זה אין באחד מהם צווי כי איך יצוה אדם לחבירו בנפעל הנגזר מפעלים יוצאים כמו שכתבתי במאמר זה בעקר הח ומכל שכן שאין בהן פעול, ואף הבינוני איננו בְּפֻעַל רק במקומות מעטים במקום שם התואר כמו; וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל (שמות ג׳:ב׳), לַנַּעַר הַיּוּלָּד (שופטים י״ג:ח׳), שהם תוארי בראיית הקמץ ואין לומר כי הם עוברים והקמץ שבהם בעבור הסוף פסוק שאם כן היה לו לומר והסנה לֹא אֻכָּל, כי מלת אין לו תשמש בפעלים רק בשמות, וכן ה"א של מלת הילד מוכיח שאינו עבר כי לא תשמש ה"א הידיעה בפעלים, לכן צריכים אנחנו לומר כי הם בינונים תוארים, וּבְהָפְעַל לא נמצא לא בינוני, ולא תואר לעולם, גם המקור לא נמצא בשניהם כי אם במקומות מעטים ועם אותיות בכל"ם לא נמצא לעולם כמו שיתבאר לך כל זה במאמר שני בעקר שני אם כן לא נשאר בהם רק העבר והעתיד:

**Trans. Betzalel Avraham Feinstein, 2026:**
**2.** And likewise with the *hof‘al* stem, which is derived from the *hif‘il* stem, for the law governing both of them is the same: they always receive their action from another. For this reason, neither of them has an imperative, for how could one command another in a passive form derived from transitive verbs, as I have written in this treatise in the eighth principle? And all the more so, they have no active form. Even the participle does not occur in *pu‘al* except in a few places where it functions as an adjective, such as “*ve-ha-seneh einennu ukkal*” (Exodus 3:2), “*la-na‘ar ha-yullad*” (Judges 13:8). These are adjectival forms, as is evident from the *qamats* vowel; and one cannot say that they are past tense forms with a *qamats* because of the end of the verse, for if that were so it would have had to say “*ve-ha-seneh lo ukkal*,” since the word *ein* is used only with nouns and not with verbs. Likewise, the *he* of the definite article in the word *ha-yullad* proves that it is not a past tense verb, for the definite article is never used with verbs. Therefore we must say that these are adjectival participles. In the *hof‘al* stem, however, neither participle nor adjective is ever found. The infinitive too is found in neither of them except in a few places, and never with the letters *b-k-l-m*, as will be explained to you in the second treatise, principle two. Thus there remain in them only the past and the future.


###### Sefer HaBachur, First Treatise 10:4
[Sefer HaBachur, First Treatise 10:4](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaBachur/s/First%20Treatise/r/10:4)

**ג.** ואומרים קצת המדקדקים שאפילו בעתיד אין להשתמש בְּפֻעַל וּבְהָפְעַל רק בשני גופים כי יחסרו ממנו המדברים בעדם ואומרים זה בעבור כי לא נמצאו מהם במקרא רק אחד והוא מִבֶּטֶן לַקֶּבֶר אוּבָל (איוב י׳:י״ט), שהוא עתיד מבנין הֲפעל מנחי פאיו"ד ונראה לי כי מפני זה אין למנוע מלדבר בם והלא כמה מלין יש שאנחנו אומרים אותם מדרך הסברה אף על פי שלא נמצאו בפסוק ומכל שכן באלה שנמצאו אחד מהם בפסוק ולמה לא נדבר בם:

**Trans. Betzalel Avraham Feinstein, 2026:**
**3.** And some grammarians say that even in the future tense one should not use the *pu‘al* and *hof‘al* stems except in two persons, since the first-person forms are lacking from them. They say this because only one such form is found in Scripture, namely “*mi-beten la-qever uval*” (Job 10:19), which is a future form from the *hof‘al* stem of a verb with a quiescent initial *yod*. But it seems to me that for this reason one should not refrain from using them. For how many words do we use by way of reasoning even though they are not found explicitly in Scripture—and all the more so in cases like these, where at least one instance is found in Scripture. Why, then, should we not use them?