## Sefer HaTashbetz, Part IV

###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:1:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:1:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:1:1)

**שאלה א:**


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:1:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:1:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:1:2)

תקורט לחברנו המשכיל הנבון ה"ר סלימאן אלחאמי יצ"ו


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:1:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:1:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:1:3)

תורף השאלה אלמנה שמת בעלה והיא נזונת עם היתומים בבית בעלה ויש לה בגדים שהיו למלבושיה משל בעלה והיו מונחי' בחדר א' לפנים מחדר אחר והיו הבגדים ההם תלויים ביתד על הכותל ורוב תשמיש' הוא בחדר החיצון ושם היו שוכבין בלילה והאשה ההיא קמה בעוד לילה ובני הבית שוכבים ולקחה בידה דליקה אחת מהעצי' ונכנס' לחדר הפנימי ושרפה הבגדים ההם בפשיעתה כי אחזה בהם האש מהדליק' שהכניס' בידה ולא נודע הדבר עד למחר ועתה תודיענו בבירור אם האלמנה חייבת בבגדים ההם שנשרפו בפשיעתה אם לאו.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:1:4
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:1:4](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:1:4)

**תשובה:** הנראה לנו בזה כי האלמנה הזאת היא חייב' בתשלומי הבגדים הנשרפי' גם אם לא הכניסה בידה לשם רק נר אחד או פתילה אחת ועשתה פועל כזה היתה חייבת בהיזק שיצא מתחת ידה לפי שאדם מועד לעולם כדתנן פ"ב דב"ק (כ"ו ע"א) אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד וכו' וקי"ל כההיא מתני' וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל ואחת מארבעה אבות נזיקין היא הבערה ואין בדינ' חצי נזק רק נזק שלם לפי שכל ענייני האש הם מועדים בנזק ואפי' השולח את הבערה ביד חש"ו דאע"פ דפטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים אמרי' בגמ' (שם נ"ט ע"ב) ה"מ שמסר להם גחלת ולבבוה שדרך הגחלת להכבות קוד' שתעבור ותדליק אבל אם מסר להם שלהבת חייב שהרי מעשיו גרמו וכ"ש האשה הזאת שהכניסה בידה הדליקה מלובבת ולא נתנה דעתה לשמור את הבית ואת הכלים וכ"ש שהבגדי' ההם לא היו טמוני' תחת שום דבר רק תלויי' ביתד גלויי' לעין כל א דגם אם היו טמוני' ומכוסי' הית' חייבת בהם דהא קי"ל דמדליק (שם ס"א ב') את הבירה של חבירו משלם כל מה שבתוכה וכו' וגדולה מזאת אמרו (שם ס"ב ע"ב) בגמל שהוא טעון פשתן ועובר ברשות הרבים ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את כל הבירה בעל הגמל חייב מפני שהרבה במשוי וכו'. הניח החנוני נרו מבחוץ החנוני חייב אף בדמי פשתן מפני שהניח נרו מבחוץ ואפי' נר חנוכה דברשות ב"ד ומצוה קעביד אפ"ה חייב דהיה לו לישב ולשמור דאין הלכ' כר' יהודה דפטור בהנהו דברשות קעבדי אם הזיקו אלא הלכה כרבנן דאמרי כל הני דאמרי' דאית להו רשותי' למיעבד אם הזיקו חייבין בהזיקן כמו שהביא הרמב"ם ז"ל דיני' אלו פי"ד מה' נזיקין והטור בח"מ סי' תי"ט וא"כ האשה הזאת אף אם לא הכניסה בידה הבערה בוערה רק פתילת דקה כדרך כל הארץ היה לה להשמר בעניני הבית וכ"ש במה שהכניסה בידה הבערה עד שעבר' מעברה והי' מה שהי' שגגה הזאת עולה זדון היא. ב וזה ההזיק הוא גדול יותר ממה שכת' הרמב"ם ז"ל פכ"א מה' אישות שכתב האשה ששברה כלים בשעת מלאכתה וכו'. וכבר חלקו עליו בין שעת מלאכת' לשלא שעת מלאכת'. והרי האשה הזאת יצאה תקלה זו מתחת ידה בתכשיטין אלו בלא שעת מלאכת' בודאי שחייבת בפשיעה זאת לדעתי גם אם הי' בעלה קיי' לפי שלא פטרו אותה אלא מכלי' ששברה בשעת מלאכתה הואיל והיא עושה מלאכה באותם כלי' ונפלו מידה ונשברו ואפ"ה מן הדין היתה חייבת בהם מן הטעם האמור דאדם מועד לעולם אלא משום שלום הבית שאם תחייב אותה בשבירת כלים בשעת מלאכת' נמצאת נמנעת וכו'. ויבואו לידי קטטה ומריבה אמנם שלא בשעת מלאכה איכא למימר דחייבת היא בפשיעה כשאר אינשי דעלמא וכ"ש בנדון דידן שאין הדין עם הבעל אלא עם היורשים י"ל דליכא האי טעמא דשלום הבית דהיא חייבת בהם אף אם שברה בשעת מלאכה דאין לנו לחזר אחר שלומם ויעמוד הדין על כנו. כההיא דאמרי' בריש פ' אלמנה נזונת (כתובות צ"ו ע"א) א"ר זירא אמר שמואל מציאת אלמנה לאלמנה טעמא מאי אמרי רבנן מציאת אשה לבעלה משום איב' הכא תהוי ותהוי. והביאה הרי"ף ז"ל וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל. הנך רואה כי בענין המציאה לגבי הבעל עברו על הדין ונתנו אות' לבעל משום שלום הבית. גם אם אינו מן הדין אמנם אם היורשים העמידו הדין על אמתתו ואמרו תהוי איבה בינייהו ותהוי הכא נמי מאחר שלא פטרוה מכלי' ששברה וכו'. אלא משום שלום בעלה לגבי יורשי' לא אמרי' הכי ויקוב הדין את ההר ואם תהיה איבה בניה' תהוי ותהוי. וגם לדעת הראב"ד ז"ל שהשיג על הרמב"ם ז"ל ואמר דטעמא הוי משום שמירה בבעלי' היינו עם הבעל עצמו לפי שהוא שכור לה בכל שעה אבל היורשי' אינם שכורי' לה וכבר חלקו עליו ז"ל ואמרו שלא מן הדין הוא אלא משום שלום הבית ושלום על ישראל. זה הוא הנראה לעניות דעתי בזה. שלמה ס"ט בכה"רר צמח דוראן נר"ו.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:2:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:2:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:2:1)

אל קלעאי לתלמידנו ה"ר מדרכי אברהמי י"ץ


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:2:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:2:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:2:2)

**שאלה ב:**שאלתני בני על ענין גדי שנשחט שנסתפקת' בו אם עברו ח' ימים ללידתו אם לאו ורצו לאוסרו מספק זה קצת בעלי תורה ואתה נסתפקת בזה ודעתך להתיר.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:2:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:2:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:2:3)

**תשובה:** מבורר הוא בפ' ר' אליעזר דמילה (שבת קל"ו ע"א) דלא הצריכו ח' ימי' אלו אלא מספק נפל וא"כ אם ידוע לנו שכלו לו חדשיו דהיינו ה' חדשים לדקה ותשעה לגסה כמו שמבואר בפ"ק דבכורות (ח' ע"א) הוא מותר אפי' בן יומו א' דבית הרח' אין בו משום רסוק איברי' כדפשיט לן בחולין בפ' ואלו טרפות (נ"א ע"א) לפי' ר"ת ודלא כפירש רש"י ז"ל וא"כ הגדי הזה שנסתפקת' בו י"ל שהוא מותר מטע' ס"ס דק"ל בכולהו דוכתי דס"ס מותר אפי' בדאוריית' דהא גדי זה ספק אם יש לו ח' ימים אם לאו ואם יש לו הרי הוא מותר ואת"ל אין לו ח' ימי' שמא כלו לו חדשיו כ"ש שאמרת' בגדי הזה שרבו בני אדם האומדי' אותו שהוא בן ח' ימי' מאות' האומדי' שאינו בן שמנה. ואע"ג דהרשב"א ז"ל כ' בתשובה שאין סומכין על העכו"ם בגדיים קטנים הנלקחי' כשאומר שהם בני ח' ימי' מכלל דהוא ז"ל מצריך ראיה שיש לו ח' ימי' י"ל דלא אמר הרשב"א ז"ל דברי' אילו אלא בגדי קטן כל כך דלית ליה הוכחה שהוא בן ח' ימים אלא ע"פ העכו"ם ולא סמכינן עליה דפיה' דבר שוא אבל בנ"ד שקצת בני אדם אומרי' שהוא בן ח' ימים לפי אומדנא דידהו ואע"ג שקצת אומרים דעדיין אין לו ח' ימים לפי אומדנא דידהון הו"ל ס"ס כדאמרינן ומותר וכ"ש שמצינו לקצת גאוני' ב' שאמרו דלא בעינן ח' ימים אלא לקרבן אבל לאכילת חולין אפי' בן יומו מותר כמו שכתב אורחות חיים ואע"ג דלא קי"ל הכי ה"מ בודאי אבל בספק עבדינן כוותייהו כ"ש בס"ס וא"כ אין לאוסר טעם ישר. וטעם המתיר יכשר. וכחו יישר נאם הצעיר שלמה ס"ט בכמ"ר צמח דוראן נר"ו.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:3:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:3:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:3:1)

מלייאנא לה"ר מכלוף בעבון י"ץ


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:3:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:3:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:3:2)

**שאלה ג:**שאלתני ידידי על חתיכות מהכרס שלא נמלחו ומלגו אותם במי' חמין להסי' מהם השער אי חיישינן להו ולכלי שנמלגו בו משום דם אם לאו.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:3:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:3:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:3:3)

**תשובה:** בפ' כל הבשר (חולין קי"ג ע"א) אמרי' א"ר משרשיא אין מחזיקין דם בבני מעי' תרגמא אכרכשא ומיעייא והדרא דכנתא. ופרש"י ז"ל אין מחזיקין דם וכו'. אינם בחזקת דם ליאסר אם לא נמלחו. הדרא דכנתא דקין שסביב הכנתא ומיעייא הקבה והכרס ושאר הדקין. וכרכשא טבחייא. וכ' המרדכי ז"ל הה"נ אם נמלחו בקערה שאינה נקובה שרו. וכ' עוד ראב"ן ז"ל שהראשונים לה היו מולחין כרס של בהמה קוד' תשלומו לגרו' השער משום שלא היו מחזיקין בו דם. והר"ן ז"ל בשם ר"ת ז"ל כ' שהכרס אינו בכלל המעייא דאמר רב משרשיא ומחזיקין בו דם והביא ראיה הוא ז"ל שהרי אמרו (חולין נ' סע"ב) במחט שנמצא בעובי בית הכוסות אם אין עליו קורט דם בידוע שהוא לאחר שחיטה מכלל דאית ליה דם וחלקו עליו בזה ואמרו בודאי דם מועט אית ביה וכלהו מעייא ג"כ בודאי יוצא מהם דם ע"י חבורה אבל אין בהם דם כ"כ שיתפרש מהם בבשול והו"ל דם האברים שלא פירש. וכן המליחה ג"כ לא תוציא מהם רק המוהל ולפ"ז גם החתיכות עצמם והכלי שנמלחו בו מותרי' אחר שהחתיכות היו מנוקרים משמנם דשמנם בודאי אית בי' משום דם ודבר זה הוא מבורר בדברי הפוסקים ז"ל ולמבין די בראשי פרקי'. ממני הצעיר שלמה דוראן ס"ט.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:4:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:4:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:4:1)

**שאלה ד:**נשאלתי מתלמידי יש"צו. וז"ל יורנו מורנו נר"ו לא יכבה לעד אמן. על מאי דחזינן דעבדי קצת מבני אדם כשיהי' להם בן חולה ומתרפא מחליו הם עומדים בפני ס"ת ומברכין ברכת הגומל על רפואת הבן כי חששת' שמא הויא ברכה לבטלה אחת שלא נתקנה ברכה זו אלא לחולה עצמו או י"ל לא הויא ברכה לבטלה מאחר דטובה רבא אית להו ברפואת חולה זה עכ"ל ישמר' האל.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:4:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:4:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:4:2)

**תשובה:** בני ותלמידי רעי ודודי הש"י ב"ה יקימכם לו לנחלה. עד היותכ' לשם ולתהלה. בפ' הרואה (ברכות נ"ד ע"ב) אמר רב יהודה אמר רב ארבעה צריכין להודות וכו'. עד רב יהודה חלש על לגביה רב חנא בגדתא' ורבנן אמרי לי' בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא אמר להו פטרתון יתי מלאודויי והאמ' אביי וצריך לאודויי באפי עשרה דהוו עשרה וכו' והעמידוה הפוסקי' ז"ל בשענה אמן אחריה' וגם העמידוה בשאמרו שם ומלכות שאמרו בריך רחמנא מלכא דיהבך לן וכ' הרב רבינו חננאל זלה"ה למדנו משם שאם יש שם עשרה וברכו ברכה זו וענה החולה אמן א"צ לברך ברכה אחרת ואם אין שם עשרה צריך לברך הוא פעם אחרת. ונראה שהם יכולי' לאומר' אפי' בלא עשרה אע"פ שאין החולה נפטר בה מפי מורי נר"ו עכ"ל מבורר מדבריו ז"ל כי אנשים אחרים יכולים הם לברך ברכה זו להודות לאל על רפוא' החולה כ"ש האב על רפואת בנו. גם מדברי הרב בעל הטורים ז"ל יראה שיכולין אחרי' לברך על רפואת חולה אדם אחר שכ' בסי' רי"ט ופירש א"א ז"ל אע"ג דשמע יוצא בשמיעה וכו' עד לכך הוצרך הוא לענות אמן ולא חשיב ברכה לבטל' כיון שהם לא נתחייבו בה שהם נתנו שבח והודאה למקום כדרך בני אדם שמשבחין על הטוב' שמזמין להם וכו' הנה נראה מדבריו ז"ל שאחרי' יכולי' לברך ברכה זו אלא אם ענה החולה אחריהם אמן נפטר גם הוא מלברך ואם לא ענה אמן צריך לברך פעם אחרת והם לא הויא להו ברכה לבטלה לפי שהם נתכוונו לתת שבח והודאה למקום וכו'. וכ"כ הגאון מוהר"י קארו ז"ל. וממה שכ' רבי' ז"ל דלא חשיב וכו' א יש ללמוד על קצת אנשים שנוהגים כשיולדות נשותיהם הם עומדי' ומברכין ברכת הגומל דלא הוייא ברכה לבטלה וכו' דכשם דרב חנא בגדתא' ורבנן וכו' א"כ נראה לדעת הגאון ז"ל שדעת רבינו בעל הטורי' הוא שיכולין אחרי' לברך אם יש להם טובה והנאה ברפואת חולה זה ואע"פ שהביא הגאון מוהרי"ק ז"ל תשובת הרשב"א ז"ל שנראה ממנה דלא ילפינן מההיא דרב חנא בגדתאה ורבנן אלא אם החולה הוא רבו של המברך וא"כ אחרי' אינן יכולין לברך ברכה זו כדמוכח בתשובת הרשב"א ז"ל. אני אומר לא דמי שאני הכא דבנו חשוב כגופו ויותר מגופו וא"כ בודאי הרשב"א ז"ל והגאון ז"ל שפסק כוותי' מודים הם בנד"ד וכ"ש דבנו קטן אם הי' מת לא היה מת רק בעון אביו כדאמרי התם (שבת ק"ה ע"ב) מפני מה בניו ובנותיו של אדם מתי' כשהם קטני' כדי שיבכה וכו' וכן מוכח בכמה דוכתי דבני' קטנים מתי' בעון אבותיהם וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' תשובה וז"ל יש חטא וכו' או בבניו קטני' שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצות דקנינו הן דכתיב איש בחטאו יומת עד שיעשה וכו'. א"כ שייך הכא בטוב לברך על רפואת בנו דכ"ש מהרב לתלמיד לאב ובן דגופו הוא ולא מנע הרשב"א ז"ל מלברך רק קרובי' ואהובי' אבל בנו קטן דגופו הוא ויש לו חובה במיתתו יותר ממיתת עצמו בודאי מברך עליו. ומיהו אם הבן הוא גדול ויכול לברך ע"ע ואם היה מת בחטאו יומת י"ל לדעת הרשב"א ז"ל שאין האב יכול לברך עליו ברכת הגומל ואנו רואין שלא נהגו מנהג זה רק על הקטני' על כן מנהגם הוא טוב ואתם בני ידידי ה' ישמרכם מקטוב. ועליכם תבא ברכת טוב. כחפץ אביכם ילדכם.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:5:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:5:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:5:1)

מוסתגאניס ה"ר היים סבעון י"ץ


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:5:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:5:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:5:2)

**שאלה ה:**עיינתי בשאלתך אשר שאלת ממני בענין הסופר אשר תייג הקוץ של יו"ד לאחר כתיבת הפרשה של תפלין האם יקרא כתובה שלא כסדרה אחר אשר קוצו של יו"ד מעכב כדאמרי' בהקומץ (כ"ט ע"א) או י"ל כיון שהיו"ד נכתב בצורתו כתיקון ספר תורה התג אשר נעשה אח"כ הו"ל כשאר תגין הנעשים אחר תשלום הכתיבה.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:5:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:5:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:5:3)

**תשובה:** הנה כ"ת יודע כי כתיבה שלא כסדרה פוסלת בתפלין ומזוזות משא"כ בס"ת כדאמרינן התם (ירושלמי מגילה פ"א ה"ט) תולין בספרים ואין תולין בתפלין ומזוזות דבעינן בהו והיו שיהיו נכתבין כסדר וכו'. והפוסקים ז"ל דייקו מזה ואמרו מהכא משמע תלייה דוקא מפסיל אבל לתקן אות בעלמא שפיר דמי דלאחר הכתיבה יכולין אנו לתקן צורות האותיות ולישבם היטב וליכא קפידא בדבר זה א אבל בודאי אם האות הנתקן היה דומה לאות אחרת ובתיקונו עתה חזר לאות אחרת כמו שעשה דל"ת בצורת רי"ש ותיקן אותה להחזירה דל"ת ברור הדבר כי כתיבה זו היא שלא כסדר ומיפסל בכך. וגם אם עשה הרי"ש דל"ת וגרר העוקץ של הדלי"ת וחזר רי"ש בודאי מיפסיל בכך דהו"ל חק תוכות ופסול אפי' בס"ת כאשר הכל מבואר במקומו ולחכם כמוך די בראשי פרקים. ועתה לנ"ד לענין קוצו של יו"ד לא נעלם מעיניך המחלוק' שנפל בין רש"י ור"ת ז"ל בפירוש קוצו של יו"ד לדעת רש"י ז"ל קוצו של יו"ד הוא רגל ימין שהוא כפוף ועליו אמרו אפילו קוצו של יו"ד מעכב. והקשו התוס' ז"ל ואמרו דרגל ימין בודאי ופשיטא שהוא מעכב לפי שהוא גוף האות ומאי אפילו דאמרינן ביה לכך פירש ר"ת ז"ל דקוצו של יו"ד היינו ראש שמאל שצריך שיהא כפוף למטה. הנה נראה לדברי הכל שהיו"ד צריכה להיות רגל הימין כפוף והוא מכתיבת היו"ד עצמה. וגם מה שפירש ר"ת ז"ל שראש שמאל ג"כ יהי' כפוף כן פסקו כל הפוסקים ז"ל לפי שהוא ז"ל הביא ראי' מההיא דאמרי' בפסיקתא מפני מה יו"ד יש לה נקודה אחת למעלה ואחת למטה רמז לרשעים שיורדים וכו' ועתידין לעלות וכו' משמע שצריך להיות ליו"ד בראש שמאל כפיפה למעלה ולמטה. וכן כתב מהר"י קולון ז"ל וז"ל ועל דבר קוצו של יו"ד פשיטא שיש לחוש לדברי ר"ת כיון שהביא ראיה לדבריו וכו'. נמצא שצור' היו"ד עצמה לרש"י ור"ת ז"ל הוא על זה האופן ואם לא נעשית על זה האופן בתפילין ומזוזות אינו יכול לתקנה לאחר שכ' אות אחת אחריה דהויא ליה כתיבה שלא כסדרה. וכמו שכתב מהרי"ק בשם האגור וכשעשה היו"ד על הצורה הנזכר בודאי הוא שדי לו בכך וכשמתקן אח"כ לתייג קוץ התחתון והעליון ולתקנם היטב לעשותה כצורה זו י' אין קפידא אבל הגאון מהרי"ק ז"ל כ' בשם מהר"י אסכנדראני ז"ל שגם אם קוצו של יו"ד מעכב כדברי ר"ת מ"מ בתפילין ומזוזות אם לא עשאו לא פסל מאחר ששם יו"ד עליה אפילו בלא אותה קוץ שבצד שמאל אבל ברגל שבצד ימין אם לא עשאה מתחלה אין לתקנה אח"כ בתפילין ומזוזות משום שאינו נקרא יו"ד בלא אותו רגל ונמצא כותבן שלא כסדרן עכ"ל ז"ל. ולע"ד נראה דלא אפשר להעמיד דברים אלו אלא אם עשאה בשום הכירא לרגל שמאל על דרך הצורה הנזכר אבל אם לא צייר לה בשום רמז י"ל שהיא פוסלת בתפילין ומזוזות כלומר לתקנה אחר כתיבת אות אחת אחריה ויותר מזה התירו ז"ל דאפי' כתב אות אחת חלוקה לשתי אותיות כגון צד"י שכתבה יו"ד נו"ן והם קרובים בחבורם עד שקודם תיקונם תינוק דלא חכים ולא טפש קרי לה צד"י מותר לחברה ולתקנה ולא הוה ליה כתיבה שלא כסדרה כ"ש הכא שהיו"ד נעש' כתקנו כמו שיראה מדבריך שהסופר עשה היו"ד כתקונו דהרי בא בלשונך או י"ל כיון שכתב היו"ד כתקונה כמו בס"ת חסרון קוץ לא הוי חסרון וכו' והיו"ד של ס"ת הוא בודאי נעשה על הצורה הנזכר ואם לא עשאה כצורתה היא פסולה. והנני תמה מדבריך באומרך או י"ל כיון שכותב היו"ד כתיקונ' כמו בס"ת חסרון הקוץ לא הוי חסרון וכו'. יראה מדבריך שלא אמרו ז"ל קוצו של יו"ד מעכב רק בתפילין ומזוזות ומהיכא תיתי למר האי סברא כי בודאי על שלשתם נאמר ומה שהוא פוסל בזה הוא פוסל בזה חוץ ממה שהוא מפורש שהוא התלייה כדאמרי' מטעם והיו וכו' ואחר אשר אתה מודה שהסופר כתב מתחל' היודי"ן כמו בס"ת א"כ עשה רגל הימני וראש השמאלי ומה שמתקן אח"כ הוא תקון בעלמא ומעשיו ישרים. ותפיליו ומזוזותיו כשרים. ובזה די לפי העת והשעה. שלמה דוראן ס"ט.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:6:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:6:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:6:1)

בסכרא לנבון וחכם ה"ר נתן זמור י"ץ וחביריו י"ץ


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:6:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:6:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:6:2)

**שאלה ו:**האחים י"א. הלא לכם לדעת כי נדרשנו לשאלתכם להשקיט המחלוקת והמריבה מביניכם ואמרנו אולי ב"ה בהגיע לכם דברינו יתווך שלום ביניכם וכל קהלכם הנכבד איש על מקומו יבא בשלום.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:6:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:6:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:6:3)

אמרתם בשאלתכם כי בת ר' יוסף שודאכא היא נשואה לר"י חאגג היום י"א שנה ולא ילדה והוא הלך למקום אחר ונשא אשה אחרת על אשתו בלא רצונה ואתם מנהגכם לכתוב בכתובה שלכם שלא ישא אשה אחרת על אשתו וכו'. ואם לא זכה ליבנות ממנה בבן ובת חיים וקיימי' ורצה לישא אחרת יגרשנה בגט כשר לאלתר ויתן לה מה שהביאה מבית אביה לבד. ואמרתם עוד שר' יהודה הנזכר אינו יכול להספיק מזונות שתי נשים ולזה הוצרך לפטור את הראשונה בגט אמנם רצה לאסור אותה על קצת אנשים שלא תנשא להם. עוד אמרתם כי כשנשא האיש הנזכר באלקלע"א אשתו השנייה כתב לכם לבס"כרא ואמר לכם כל אשר יגזור עלי הדין ב"ה בהסכמת חכמיכם ישצ"ו לפי מנהגכם הנה אני מוכן ומזומן לעשות ואין לנטות ימין ושמאל ואתם ישמרכם האל פסקתם לאשה מזונות כפי העת והזמן והוצאתם מתחת ידה קצת מנכסי הבעל והנחתם קצת בידה ועכשיו הבעל הוא מערער על מעשיכ' גם שלח אלינו כתב והוא טוען כי פסקתם לה מזונות יותר מדאי גם מסרתם בידה נכסיו לבד מה שהביאה מבית אביה. עוד בא בשאלתכם אם האיש חייב במזונות אשתו עד שיגיע הגט לידה או נתבטלו המזונות מעת כתיבת הגט אף אם נתעכב ביד השליח בדרך זמן הרבה. עוד בא בשאלתכ' כי הבעל הוא מערער על כסות של חול שלא רצה ליתן לה אלא מה שהיה עליה בשעת קבלת הגט וגם ראינו כ' הבעל בענין זה ואמר שהתכשיטין אשר היו לשבתות וי"ט לבשה אותם בחול כדי להפסיד הבעל וגם טען הבעל כי האשה איבדה כל כליו הנמצאים אתה בבית אלו הם דברי התעצומות אשר הגיעו לפנינו משתי הכתות ושאלתם אתם מה משפטן.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:6:4
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:6:4](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:6:4)

**תשובה:** לראשונה י"ל ראינו לפי הדין והאמת כי הבעל הוא מחוייב לגרש האשה הזאת. אם מצד התנאי המוטל ביניהם הכתוב בכתובה שלא ישא אשה אחרת כפי מנהגכם וכל הנושא אשה לפי מנהג מקומו הוא נושא וזה אפי' נשא בסתם וכ"ש מנהג וכתוב בכתובה. א ואם מצד דלא קים ליה בסיפוקייהו. הנה הריב"ש ז"ל כ' בתשובה שאם הוא עני ולא יכול לפרנס שתיהן יכולה הראשונה לעכב עליו מלישא אחרת עליה או יוצא ויתן כתובה והביא ראיה מהא דאמרי פר' הבא על יבמתו (פ"ה ע"א) הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה וכו'. רבא אמר נושא אדם כמה נשים והוא דאפשר לי' בסיפוקייהו ופסק הרי"ף ז"ל שם הלכה כרבא. וכן הרמב"ם ז"ל פי"ד מה' אישות והרא"ש ז"ל בפסקיו והטור סי' קנ"ד כתבו שמפני מועט הפרנסה חייב הבעל לגרש וראייתם מהא דאמרינן בפרק המדיר (כתובות ע"ז ע"א) האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה וכו' אייתוה לקמיה דשמואל אמר אכסוה שערי לאלעזר עד שאתה כופהו להוציא כופהו לזון וגם כי יש מהפוסקים ז"ל שפסק הלכה כסתם משנה הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל פי"ב מה' אישות פסקו כשמואל דאמר יזון או יוציא וכ' א"ז ז"ל שאם מפני חיי שעה כופין אותו להוציא על אותם דברי' הנזכרי' בפרק המדיר כ"ש חיי עול' דעל פת לחם יפשע גבר. ב גם מטעם אחר חייב הבעל הנז' להוציא האשה הנז' במה שראינו מכתביו וטענותיו במה שהוא חושדה בדברים אחרי' והוא מאמת את הדברים ולפי דבריו שווייא לנפשי' חתיכא דאיסורא כי דבריו בענין זה לא מראש בסתר וא"כ לפי דבריו אסורה היא לגבי דידיה וחייב הוא להוציאה ואחר אשר האיש הזה הוא חייב להוציאה לאשה הזאת מצד הדין מכל הטעמים הנזכר ג אינו יכול להתנות עליה בגרושיה בשום תנאי אלא ברצונה דכיון שהדין נותן לגרש למה יכריחה להתנות עליה בשום תנאי יקוב הדין את ההר ויגרש כפי הדין כ"ש שיש פנים שסבורני לומר אפי' אם תתרצה היא בתנאי לקבל התנאי בי דינא לא שבקינן ליה למיעבד תנאה שכ"כ א"ז הר"ש בן הרשב"ץ ז"ל בתשוב' וז"ל וכל שחייב לגרש אין לו להתנות עליה אפילו ברצונה שא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן לא יקיימו התנאי ויתבטל הגט עכ"ל ז"ל. ובנד"ד אחד מהטעמי' שהזכרנו שהוא מחוייב מצדן לגרש הוא דשווייא אנפשיה חתיכא דאסור' וא"כ כדי שלא תשוב אליו עוד אין מניחין אותם לעשות שום תנאי רק גט כריתות לאלתר דא"כ מה כח ב"ד יפה ומה הועילו חכמים בתקנתן.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:6:5
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:6:5](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:6:5)

ד ואל השניה מענין טענת הבעל על עניני המזונות. אני תמיה מהב"ד יצ"ו מי הכריחם ליכנס בזה לפסוק לה מזונות מחדש ראשון שהלך לה הבעל והלא חזקה אין אדם מניח ביתו ריקן שלשה חדשי' דאפילו לאחר ג' חדשי' היא פלוגתא דרב ושמואל בפ' ב' דייני גזירות (כתובות ק"ז ע"א) וק"ל כרב דאמר פסקינן מזונות לאשת איש אלא אם תאמר שהב"ד עשו לפי מאמר הבעל שכ' להם כל אשר תגזרו עלי וכו' והם ידעו בברור שהניח ביתו ריקן ובטלה החזקה וע"כ פסקו לה מזונות וא"כ בטוב עשו. וגם י"ל שאפילו לא כ' להם הבעל אם באה האשה ועמדה בפניהם והראתה בברור שהניח ביתו ריקן ונתאמת זה לב"ד יש להם לפסוק לה מזונות אפילו מיום ראשון שהלך דבטלה החזקה מצד הבירור שנתברר להם דמאחר דק"ל כרב דפוסקין מזונות לאשת איש אפילו מיום ראשון שהלך ראוי לפסוק אלא דחז"ל אזלי בתר חזק' והא איתרעא לה האי חזקה לאשר נתברר לב"ד כי האיש הלזה הניח ביתו ריקן.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:6:6
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:6:6](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:6:6)

ה האמנם מענין טענת הבעל שהב"ד יצ"ו פסקו לה יותר מהראוי וכו' בודאי ראוי הוא לגערה על דברי' אלו אחר אשר הם בקיאים ומעיינים היטב בסדר ההלכות ע"פ הדין חזקה אין ב"ד בזה טועין כדאמרי' בכמה דוכתי. גם אמרו ז"ל במקומו' הרבה (ב"מ י"ז ע"א) אין אחר מעשה ב"ד כלום וכ"ש שאם נבוא לראות ולדקדק היטב. ונראה מה שפסקו לה הוא דבר מועט כפי הסדר אשר סדרו רז"ל כפי מה שהזכיר הרמב"ם ז"ל פי"ב מה' אישות וכ"ש לפי יוקר השער שיש באותם מקומות.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:6:7
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:6:7](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:6:7)

ו ואל השלישית אם יתבטלו המזונות לסבת כתיבת הגט גם בטענה זאת בטלים הם דברי הבעל דכ"ז שלא הגיע הגט לידה הוא חייב במזונותיה כמו שהביא הרי"ף ז"ל בהלכותיו כפי מה שכ' הרמב"ם ז"ל פי"ח מה"א והטור ז"ל הוסיף לומר כ"ז שלא נפרעה מכתובתה וכ"כ א"ז הרשב"ץ ז"ל בתשובה. ודבר זה הוא מחלוקת בין גאוני עולם ז"ל כמו שהביא הרי"ף בפ"ק דמציעא ובפ' בתרא דכתובות כי הוא חולק שם על הירושלמי וסומך על תלמוד שלנו והר"ן ז"ל הביא שם דברי החולקים ודברי העטור והרמב"ן ז"ל בספר הזכות שם הוא מביא המחלוקת בארוכה. וא"ז הרשב"ש ז"ל כתב בתשובה וז"ל ולענין מעשה אנו סומכין על הרי"ף ז"ל והרמב"ם והנמשכים אחריהם עכ"ל. גם ראיתי כתוב בגליוני אדוני אבי מעשה נפל לפנינו כמה פעמים ונתננו לה מזונות עד שעת מסירת הגט לידה עם היות מחלוקת בדבר אנו הולכים ע"פ הרמב"ם ז"ל בכל משפטיו ולא עשינו כדעת הטור. וא"ז הרשב"ץ פ' לתת מזונות עד הפרעון. ז ואני ההדיוט מוסיף לומר דגם אם אין אנו דנין ע"פ הרמב"ם ז"ל אחר אשר מחלוקת בדבר זה בין הפוסקים ז"ל בודאי אין כח בנו להוציא ממון מהאיש למזונות האשה עד פרעון הכתובה דמוציא מחבירו עליו הראיה וא"כ יכול האיש לטעון ולומר זיל אייתי ראיה דלית הלכתא כהרי"ף ז"ל והרמב"ם והנמשכים אחריה' דכן הוא הדין בכל דבר שבממון שאין כח ביד ב"ד להוציאו מיד המוחזק בו אם יש מחלוקת בדבר כמו שכ' מהר"י קולון ז"ל כמה פעמים בתשובותיו. וכ"כ הרשב"א ז"ל כל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא נקטינן הכי להקל על הנתבע כמו שכתבו המפרשים ז"ל בפ"ק דע"ז. וכן כתבו הרמב"ן והר"ן ז"ל בפ' אלו טריפות עכ"ל וכמו שכ' ג"כ תרומת הדשן ז"ל כמה פעמים בתשובותיו. ורמב"ם ז"ל כ' שאם הית' ספק מגורשת אין לה מזונות מהיורשים וז"ל בפי"ח מה"א האשה שהיה לה ספק גרושין ומת בעלה אינה נזונית מנכסיו שאין מוציאין מיד היורש מספק והטעם הוא אחד דלא מפקינן ממונא מספיקא א"כ לענין הדין שלפנינו דעדיין לא הגיע הגט ליד האשה ולא ליד שלוחה חייב הוא הבעל במזונותיה עד שעת שיבא הגט לידה לפי שכ"ז שלא נמסר לה הגט אע"פ שנכתב והוא ביד שלוחו עדיין היא אשתו ואם מתה יורשה ומטמא לה אם הוא כהן ומעשה ידיה שלו כדאמרינן בקדושין ובכתובות הוא הדין דחיי' במזונותי' אבל משהגיע לידה אע"פ שלא נפרעה מכתובתה אין לה מזונות כמו שביררנו.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:6:8
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:6:8](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:6:8)

ח ולרביעית לענין נכסים שעליה דברי' ברורי' הם שתטול כל מה שעליה כדאמרינן בגמ' (כתובות נ"ד ע"א) ובפירוש מה שעליה הרשב"א ז"ל פירש ואמר כל מה שראו להיות עליה אע"פ שאינו עתה עליה וזה במה שהוא בגדי חול בלבד כפי מה שפסק הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל בפ"א מה' לוה ומלוה אין בעל החוב גובה לא מכסות אשתו וכו'. בד"א מכלי החול אבל בגדי שבת והמועד גובה אותם בעל חוב וכו' יראה מזה שבגדי שבת אינם נקנים לאשה לגמרי ושמין אותם עליה ובפ' ט"ז מה"א כ' אבל אם גרשה לרצונו וכו' ואין שמין כסות שעליה שהרי לקחן לה וזכתה בהן והוא רוצה להוציאה לא היא עכ"ל. בכאן סתם ולא פירש אם רצונו על בגדי חול ושבת או בגדי חול בלבד. וי"ל שמה שסתם כאן פירש כאן. והריב"ש ז"ל ביאר ההלכה כפירוש הרשב"א ז"ל דמה שעליה מה שראוי להיות עליה ולא עליה דוקא ובבגדי חול לבד אמרינן הכי וסמך בזה על דעת הרמב"ם ז"ל דמה שסתם כאן פירש כאן. וא"ז הרשב"ץ ז"ל כתב וז"ל שלענין מעשה אני דן מה שעליה מה שראוי להיות עליה ובגדי חול לבד עכ"ל.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:6:9
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:6:9](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:6:9)

אמנם הרא"ש ז"ל והטור והרבה מהפוסקים ז"ל דעתם דאפי' בגדי שבת אין שמין אותם וכבר כתבנו שכל אלו הארצות הם מתנהגים ע"פ סברת הרמב"ם ז"ל וכ"ש בהצטרף עמו רבני הארצות אלה שני בני היצהר הריב"ש והרשב"ץ זצ"ל. ולענין טענתו שבגדי שבת עשתה אותם בגדי חול לפי שרצונה להפסיד אותו לא נתבארה טענתו בזה שאם עשתה דבר זה לנגד עיניו ובעודה עמו יושבת לבטח נשתמשה באותם בגדים בחול והוא סבר וקבל א"כ בגדי חול איקרו אחר שהיא החזירה אותם לימי החול והוא צופה ומביט הוו להו בגדי חול ואם לא נשתמשה בהם בימי החול אלא בעת שראתה סימני גירושיה בודאי אנו רואים בגדים אלו דאם הם לפי כבוד הבעל ועשרו אינ' ראויים לה לחול אלא לשבת בודאי בגדי שבת אקרו ולאו כל כמינה לשווינהו בגדי חול להפסיד לבעל בלא רשותו ואם הם ראויי' לחול לפי כבוד הבעל בגדי חול אקרו ומה שעשתה אותם לחול בלא רשות בעלה בטוב עשתה דמחוייב הוא בכסותה כפי הסדר שסדרו חז"ל.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:6:10
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:6:10](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:6:10)

ט ואם הם ראויים לחול ולשבת לע"ד נראה דאין שמין אותם דאמרינן דבגדי חול אקרו לפי שהרא"ש והרבה מהפוסקים דעתם לומר דגם של שבת אין שמין אותם גם יש מפרשי' בדברי הרמב"ם ז"ל שדעתו הוא דאפילו של שבת אין שמין אותם לפי שלא פירש בהל' אישות ולכן יש לסמוך עליהם בבגדים אלו שהם ראויי' לחול ולשבת וזה דבר ברור. י אמנם יש לדקדק בזה בנ"ד אם נוטלת בגדים אלו אם לאו לפי שהרי"ף כ' בשילהי פרק נערה שנתפתת' וז"ל ש"מ דמאן דמגרש אנתתיה מדעתה דנפשיה אין שמין מה שעליה דלאו איהי בעיא למיפק אלא איהו בעיא לאפוקא ע"כ. גם הרמב"ם ז"ל כ' אבל אם גרשה לרצונו וכו'. וכתב הרב הגאון ז"ל שאם היה יוצאה בעל כרחו כגון אלו שכופין אותם להוציא ודאי שמין מה שעליה. ובנדון שלפנינו אחר אשר בטענה הראשונה הצענו ואמרנו שהוא מחוייב מהדין להוציאה א"כ אינה נוטלת לא בגדי חול ולא בגדי שבת וכ"ש לפי מה ששמענו שהאשה עצמה וקרוביה היו תובעים אותו על הגט ומאחר שהיתה רוצה בגט אין לה כלים ושמין כל מה שעליה כדעת הרי"ף ז"ל. וגם לשון הרמב"ם ז"ל שכ' בזה הלשון והוא רוצה להוציאה ולא היא הנה הוא ז"ל ביאר שלא תטול מה שעליה אלא אם הוא רוצה להוציאה ולא היא והאשה הזאת היתה רוצה בגט יותר ממנו.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:6:11
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:6:11](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:6:11)

יא והחמישית שטען הבעל כי האשה כאשר שמעה שנשא בעלה אשה אחרת שברה ואבד' כלי ביתו ונכסיו הנמצאי' אתה בבית בודאי הוא שאם האמת אתו ויתברר בעדי' שהפסידה לו כלים שחייבת היא בהם ויעלה הכל עליה בחשבון כתובתה דאפילו בהיות האשה עם בעלה יושבת לבטח אם שיברה כלים בפשיעה שלא בשעת מלאכה היא חייבת בהם דלא פטרו אותה אלא אם שברה כלים בשעת מלאכתה בהם לצורכי ביתה משום שלום ביתה שאם אתה אומר שחייבת בהם נמצאת נמנעת וכו' ויבואו לידי קטטה ומריבה וכ"כ הרמב"ם ז"ל פכ"א מה' אישות האשה ששברה כלים בשעת מלאכתה וכו'. האש' הזאת אשר באה לידי כעס ולידי שטות לשבר כלים ולהפסיד הנכסים גמולה ישוב בראשה להפסיד כל מה שאבדה אם יתברר בעדי' ואם הכחישה תשבע על כל מה שיטעון עליה בודאי ועל טענ' ספקותיו מטילין עליה חרם סתם ואתם חברים חקרו הדין וקחו מועד לשפוט מישרים והוא ית' יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו אמן. כן נ"ל להשיב אתכם דבר כפי הסכמת מורי ורבי כמהר"ר אדוני אבי נר"ו. אחיכם שלמה דוראן ס"ט.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:7:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:7:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:7:1)

תלמסאן למשכיל ונבון ה"ר שלמה אל נקווה יצ"ו


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:7:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:7:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:7:2)

**שאלה ז:**שאלת יעקב הוציא קרקע מחצירו ובנה עלית קי' קטנה לשם ביהכנ"ס להיותו הוא שליח צבור בה ונשתמשו בה הצבור בחייו יותר מעשרים שנה והוא הי' הש"ץ כל ימי חייו וילך בדרך כל הארץ והניח אחריו שלשה בנים ראובן שמעון לוי ועמד ראובן בנו הגדול במקום אביו להיות ש"ץ במקום הנז' ומילא מקום אביו כי היא הולך בדרכי מישרי' כאביו ושמעון נפטר לעולמו ולוי הקטן אינו בתורה ולא בדרך ארץ למלאו' מקום אביו ויהי כי ארכו הימי' ראובן הנזכר הלך לביהכנ"ס הידועה לאבותיהם מעולם כי מתו כל האנשי' אשר היו ראויים להיו' שלוחי צבור בתוכה ובאה הנחלה לראובן הנזכר למקום אבותיו זלה"ה ורצה למנות תחתיו חנוך בנו הגדול במקומו זה אשר הי' מתפלל עד עתה ובא לוי אחיו הנזכר ועכב עליו ואמר לו לא תוכל למנות בנך במקומך אלא אם תרצה לעמוד אתה עמוד ויהי ריב בין האחי' הנזכר ראובן הגדול אומר לי משפט הבכורה והירושה כי אני הגדול ומלאת מקום אבותי היום כמה שנים ומכח כחי אעמיד בני חנוך במקומי כי גם הוא ראוי לכך והוא מבן עשרים שנה ומעלה והוא טוב לשמים וטוב לבריות ולוי אומר לא כי אני ואתה שוין בנחלה ואם אני איני ראוי להיות ש"ץ אביא חתני במקומי עד אשר יגדל גרשון בני ויעמוד הוא במקומי והשאלה היא להודיענו מה יהי' בקרקע המשכן אם חל עליו דין הקדש כל עוד שנשתמשו בה רבים כמה שנים בחיי יעקב ואחרי מותו או אם יכולי' להחזיר ביהכ"נס הנזכר לחצר ולחלוק אותה ואין עליה דין הקדש ואת"ל שאינם יכולי' להחזיר ב"ה. שררתה של מי היא ואת"ל של שניהם אם יכול לוי להביא חתנו במקומו ש"ץ או תשאר ב"ה ביד חנוך בן ראובן שהוא ממלא מקום אביו עד אשר יגדל גרשון בן לוי ויכנס למקומו ולמשמרתו בחצר ביהכ"נס ושלום האדון יגדל וטובתו תרבה. ונרו לא יכבה.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:7:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:7:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:7:3)

**תשובה:** גם שלומכם יגדל. להיות כמבצר וכמגדל. כאות נפשכ' החשוב' ונפש אחיכ' המשיב אתכ'. לענין שאלתכ' מה יהי' בקרקע המשכן אם חל עליו דין הקדש וכו'. כי הנר' לנו בזה לפי הדין אחר אשר אתם מעידי' שיעקב הנזכר כשהוציא המקו' ההוא לשם ב"ה לא הקדישה לרבי' לצמיתות רק עשאה להיות לו בה יד ושם להתפלל הוא בה עם סיעתו ולהיות הוא הש"ץ המתכנסים בתוכה נמצא שאין על המקום ההוא דין ב"ה של רבים לדון אותה כדין ב"ה של כפרים או של כרכים כדאיתא התם בפ' בני העיר (מגילה כ"ו ע"א) רק היא ב"ה של יחיד דיכול הוא לעשות בשלו מה שירצה למכרה לכל מילי למשתי ביה שכרא או למשתי בי' חמר' כדאית' התם (שם ע"ב) ואין צריך להעלות בדמיו מקדושה קלה לקדושה חמורה כדין ב"ה של רבים כדתנינן בפ' בני העיר (מגילה כ"ה ע"ב) מכרו ב"ה מותר לקנות בדמיה תיבה תיבה לוקחין בדמיה וכו' עד חומשין לוקחין בדמיהן ס"ת וכ"כ הטור ז"ל (או"ח סי' קנ"ג) וז"ל. וכן כל יחיד בשלו יכול למוכרו ולעשות בדמיו מה שירצה וכן ס"ת עכ"ל. ועם היות שבענין ס"ת שכ' הוא ז"ל וכן בס"ת יש מחלוקת בין הפוסקי' ז"ל שי"א אפילו ס"ת של יחיד אינו יכול למוכרו אלא לישא אשה או ללמוד תורה אפ"ה מודים הם בב"ה דיכול אדם לעשות בשלו מה שירצה דקדוש' ב"ה קלה היא מס"ת כדאמרי' במתניתין שהבאנו לעיל וכ"כ הריב"ש ז"ל בתשובה וז"ל אני חוכך להחמיר בס"ת של רבים למוכרו אפילו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו בשל כפרים דמאי דאמרינן (שם כ"ו סע"א) אבל מוכרין ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למשתי ביה חמרא נראה דאבית הכנס' קאי וכו' עכ"ל ז"ל. וא"כ כי היכי דלגבי רבים יש חילוק בין ב"ה לס"ת ה"נ לגבי יחיד ואם יש להחמיר על היחיד אינו אלא בס"ת לבד אבל בב"ה היחיד עושה בשלו מה שירצה למכרו או להכניסו לביתו או לסתרו א וגם יכול הוא לעכב הצבור מלהתפלל בו כמו שכ' ההגמ"א ז"ל וז"ל איש שהשאיל ביתו לב"ה ויש לו מריבה עם אחד אינו יכול לאסרה עליו אלא אם יאסור אותה על כל הקהל. הרי לך בבירו' מדבריו דיכול הוא לעכב על הקהל להתפלל שמה. אמנם איכא למידק בדבריו ז"ל דמאי שנא על היחיד אינו יכול לאוסרה ועל הקהל בכלל יכול לאוסרה. וי"ל בזה דכשאוסרה על הרבים הם יבקשו להם דרך לעשות ב"ה אחרת דלא אפשר לצבור למיקם בלא ב"ה אבל כשאוסרה על היחיד מה הוה ליה לאותו יחיד למעבד וישאר בלא תפלת רבים והרי זה האוסרה מכשילו ומעבירו ומונעו מן תפלת צבור ונפקא מינה שאם יש ב"ה אחרת באותה עיר שיכול לאוסרו מלבא לב"ה שלו כנלע"ד וא"כ היחיד יכול לעשות בשלו מה שירצ' ולמנוע רבים מלבא לב"ה שלו כ"ש למוכרו או להכניסו לביתו. וכ"כ המרדכי ז"ל בפרק בני העיר דהא דתנינן (כ"ז ע"א) אין מוכרין ס"ת ישן וכו' קאי אמתני' דאוקמו' בכפרים אי נמי בכרכים כדמפרש לעיל אבל כל הני קדושו' דמתני' אם הם משל יחיד יכול לעשות בהם מה שירצה דאדעתא דידיה עבדינהו וכו' עכ"ל ז"ל. וכ"כ א"ז הרשב"ץ ז"ל בתשובה על ענין ב"ה אחת היתה במיורק"א והיתה של רבים ואח"כ כשעברה חרב השמד לשם וגרשו כל הישראלים ממיורק"א ונתחלל המעון ההוא ביד פריצים כי באו בו וחללוהו ואח"כ בעבור הזעם חזרו יהודים לשם וקנה יהודי אחד המעון ההוא מיד האויבים והשאילו לרבים להתפלל בו ונשאל הוא ז"ל אם יש לב"ה ההוא דין ב"ה של רבים והשיב ז"ל וז"ל בתשובתו הרמתה כשקנה הקונה זה הבית לעצמו הרי הוא חולין בידו שהרי קדושתו הראשונה הופקעה מפני החרבן ומפני קנייתו לא ירדה אליו שום קדושה והוא לא הקדישו לרבים אלא השאילו להם ובידו לסלק אותם ממנו ולעשות בו כרצונו. ובסוף התשובה ההיא כ' וז"ל וא"כ אין לזה דין קדושה עד שיקנה הצבור או יקדישהו הקונה לצמיתות לדורותיו שזה אינו ב"ה של רבים כ"ז שהוא ממון יחיד עכ"ל ז"ל. הנה מבואר מכל דברי הפוסקים ז"ל שב"ה של יחיד אין עליו דין ב"ה ויכול למוכרו ולעשות בו מה שירצה ולסתרו ולשנותו כחפצו ורצונו ואין מי שיעכב על ידו ואין להאריך בזה דמבואר וברור הוא כביעתא בכותחא. ב וא"כ בנדון דידן אין המקום ההוא מוקדש עד שיקדישנו בעליו לצמיתו' לדורותיו ואין לטעון עליו שהוא הקדש מצד הצבור שהם מתפללים בו היום כמה שנים אחר שהם מודים שלא ירדו למקום ההוא רק דרך שאלה ואינם טוענים עתה שיעקב הקדישו לצבור או מכרו להם וא"כ אין כאן חזקה דהא קיימא (ב"ב מ"א ע"א) לן דכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה ובנ"ד הצבור לא באו בשום טענה. וכ"ש שיעקב עצמו הוא שהחזיק בב"ה כל ימי היותו בחיים חייתו ואח"כ קם בנו אחריו להיותם שלוחים לצבור המתפללים במקום ההוא בכל אלו השנים ולקבל הנאת המקום ההוא בכל פירותיו. ומודעת זאת בכל ארצכם כי המקום ההוא לא הקדישו יעקב לרבים רק הוציאו מביתו להיות לו שם לומר ב"ה של פלו' כדרך אנשי ארצכם וא"כ עדיין הוא ממון יחיד והרי לוי עתה הוא יכול לעשות בחלקו מה שירצה ויכול למוכרו לאחרים או להשכירו ולעשות בחלקו מה שירצה ואין אחיו יכול לעכב על ידו וכ"ש הצבור דאין להם בו שום חזקה וכיוצא בזה מצינו למהרי"ק ז"ל ג שהשיב בענין ס"ת שהוחזק שהי' של אבותיו של ראובן דאין הצבור יכולין להחזיק בו דלא שייך חזקה בס"ת העשוי מתחלתו על מנת כן שיקראו בו הרבים ושיהי' מונח תמיד בב"ה עד יום פקוד אותו הבעלים ואפי' אם העידו מבני הקהל שהוא של צבור לא מהני כי נוגעים הם בעדות זו עכ"ל. א"כ אין לצבור טענה מצד שהתפללו בו היום כמה שנים ודשו בה כי מתחל' בתורת שאלה ירדו לה וזה מבואר.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:7:4
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:7:4](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:7:4)

ד וגם אין טענה ג"כ לראובן אחי לוי להעמיד בנו תחתיו. אחר שהוא הוחזק להיות ש"ץ במקום אביו היום כמה שני' כדקי"ל פרק הנושא (כתובות ק"ג ע"ב ע"ש. ועי' הוריות י"א ע"ב) ואסמכוה אקרא דכתיב למען יאריך ימים על ממלכתו וכו' והביאה הרמב"ם ז"ל (בהלכות מלכים פ"א ה"ז) ואמרי' בספרי (פ' שופטים) הוא ובניו [מת] הוא בנו עומד תחתיו מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתם ת"ל בקרב ישראל כל שבקרב ישראל וכו' ותניא בת"כ ובנים לא היו להם הא אם היו להם בנים הם היו קודמים וכו'. דהיינו בשררה של צבור בב"ה של צבור. ובנ"ד דהמקום הוא של יחיד א"כ לוי יכול לעכבו על חלקו להעמיד בו איש אשר כלבבו הן קרוב או רחוק ואם הצבור אינם רוצים בשליח שיעמיד לוי במקומו ילכו להם באשר יהי' רוחם ללכת להתפלל במקומות אחרים כאשר ייטב בעיניה' ואינם יכולי' להכריח ללוי להניח חלקו לאחיו ראובן להעמיד בנו במקומו. וכ"ש אם הצבור ישצ"ו רוצים באיש ההוא אשר יעמיד לוי בחלקו בודאי לא נשאר לראובן שום מקום לחלוק בזה וזה כלו מבואר לפניכ' כשלחן ערוך. מכירכם ברוך. ותזכו לעולם שכלו ארוך. כרצון נפשכם החשובה. ונפש אוהבכם אהבה רבה. בשלומכם לבו יגל וישמח. שלמה בכהה"ר צמח דוראן נר"ו וזאת חתימת אדוני אבי נר"ו דחתים עלה. להיותי כי כשל בעוני כחי ואור עיני גם הם אין אתי וכבדו עיני לראות גם במראות הצובאות ולכן לא יכולתי להשיב אתכם דבר האומנם דברי בני המשיב הם דברי' נכונים וישרים ועלו כהוגן וכשורה דדברים של טעם הם ולהורות על הסכמתי על התשובה חתמתי שמי פ"ה. צמח ס"ט בכמה"ר שמעון בן הרב ראב"ש זלה"ה. גם רבותי שאר חכמי העיר יש"ץ חתמו עלה.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:8:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:8:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:8:1)

נקאווץ לה"ר שלם עדא י"ץ


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:8:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:8:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:8:2)

**ענין ח:**אודיעך הגביר איך עמד לפנינו משה בן קטרן והעמידנו על פסק דין שהביא מהחברי' אשר בבסכ"רה ישצ"ו וחלה פני להצטרף עמהם אם נראו לי הדברים או להשיב עליהם אי חזינ' להו פרכא וזה לו חודש ימים הולך ובא אלי ולא מצאתי לו שעת הכושר להשיב אותו דבר ועם היות שלא בא בפסק דינם יש"ץ הטענות כלשונ'. האמנם עקרן של דברי' הוא שנמצא האיסטיס רע למאד ורצה הקונה להחזירו ובא פסק דינם בזה שטענת הקונ' אינה אמת שאינו יכול להחזיר האיסטיס למוכר שאם הוא בא בטענת האונאה כבר עבר זמנה. ואם הוא בא מצד המום שחוזר לעולם מאחר שהי' לו לבדקו ולעמוד על עניניו ולא בדקו איהו דאפסיד אנפשיה זהו תורף דבריה' וע"ז סמכו בפסק דינם.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:8:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:8:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:8:3)

א ואני אומר שהמומים אינם על דרך אחד ולא תוכן אחד שאם הוא מום גלוי כגון עורת או שבור או כלי נקוב בזה אמרינן בודאי סבר וקבל ושוב אין לו טענת מום. ואם הוא מום שבסתר דהוי מקח טעות גם זה יחלק לחלקי' שכב' ביאר הרמב"ם ז"ל פי"ו מהל' מכירה. ב ענין זה המום אם הוא דבר המבטלו ממלאכתו או המפחיתו מדמיו. ופירוש זה שאם הוא דבר הנלקח למלאכה כגון סוס או חמור או עבד והי' בו דבר המבטלו מעשות מלאכה כראוי לאותו המין הרי זה מום וזהו שאמרו (כתובות נ"ז ע"ב) אין סמפון לעבדים והטעם הוא שאם הוא מום גלוי לעין כל הרי ראהו וסבר וקבל ואם הוא דברים שבסתר העבד אינו נלקח אלא למלאכה והמום אינו מבטלו ממלאכה ג ואם דבר המפחיתו מדמיו והוא דבר הנלקח לסחור' כגון בגד שנמצא' בלוי או אלמוג שנמצא בו שעוה וכיוצא באלו הרי זה מום וחוזר. האמנם צריך לבאר המום ע"פ היודעי' בטוב הסחורה ההיא ואז יהי' חוזר לעולם.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:8:4
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:8:4](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:8:4)

ולענין הדין שלפנינו שהוא האסטיס הנה זאת הסחורה טיבה נודע לכל שהאסטיס יש בו גוונים שונים וגם עושי' בו זיופים רבים. וזה המוכר בשעת המכירה לא אמר לקונה אסטיס טוב ומובחר אני מוכר לך והקונה גם הוא לא התנה על המוכר לאמר איני קונה ממך רק האסטיס הטוב והמובחר רק קנה סתם ואע"פ שבדק האיסטיס כמנהג הסוחרי' אותה הבדיקה אינה אלא לגלות קצת מענייני האיסטיס ואינה מורה על עניניו לקצה אחרון והנה בשעת המכיר' לא נזכר בין המוכר והקונה רק שם אסטיס וי"ל עתה אסטיס מכר לו ועדיין אסטיס נקרא כמו שאמרו שם ז"ל (סנהדרין מ"ד ע"א) אסא שמיה ואסא מתקרי וזה דומה לאותה תשובה שהביא הטור ז"ל סי' רל"ב בשם אביו ז"ל שאמר חצר מכר לו וחצר עדיין נקראת ע"כ. לפי הנראה לע"ד מה שאמרו החברי' יצ"ו הי' לו לבדוק אין דעתי נוחה בזה שהאיסטיס אין לו בדיקה אמתית אלא עד שעת הצביעה כי אז עומדי' על עקר הדבר אם הוא טוב למעלה למעלה ואם הוא רע למטה למטה ואם הוא אמצעי ואז יתברר דמי קנייתו אם הוא כפי שיעור האונאה הידועה לסחורות אם לאו וכ"כ א"ז הרשב"ש ז"ל בתשובה על ענין הארגמן הנקרא אלו"ך נמכר ולא נודע ענינו עד שעת הצביעה ונמצא שאינו צובע כלל והשיב אין בירור המום בסחורה זאת עד שעת הצביעה ומאחר שאינו צובע הרי זה מום וחוזר ודומה זה למוכר זרעוני' ולא צמחו עכ"ל ז"ל. א"כ הוא הדין לנדון שלפנינו שהאסטיס ג"כ הוא אין מומו ניכר אלא בשעת צביעה ולכן אין לנו לבא בדין זה אלא מצד האונאה. ומה שאמרו החבירים י"ץ עבר זמן האונאה הנה כבר ביארנו שאין בירור מום זה אלא בשעת צביעה וא"כ אין לומר בזה עד שיראה לתגר אלא עד שיעשה בו הצביעה וכ"ז שלא נתבאר שיעור דמי האסטיס לפי גוונו ולפי צביעתו לא התברר האונא' ע"כ אם הקונה הזה עתה נתבאר לו בעת הצביעה החסרון ויש לו שיעור אונאה וכ"ש יותר בטל המכר וחוזר לבעליו וזה דבר ברור ד ואין לטעון על הקונה ולומר דה"ל לבדוק האסטיס לשעתו ולנסותו בצביעה לאלתר דהקונה הזה לא קנאו לצבוע בו הוא רק למוכרו לצובעי' ואין מנהג הסוחרי' לנסות בצביעה רק מוכרי' סתם וימי' ידברו. והנה הודענו וסדרנו הדברים לפני החברי' יש"ץ והם יעמדו עליהם והאמת יורה דרכו והפסק דין שלהם החזרנו אותו לידיה' ועבידנא כההיא דאמר מר (ב"ב ק"ל ע"ב) כד אתי פסקא דידי קמייכו וחזיתו ביה פרכא לא מיקרע תקרעוניה וכו'. ולכן החבירים יש"ץ לאח' העיון בדברינו ובדבריהם יוציאו הדין לאמתו.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:8:5
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:8:5](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:8:5)

ה אמנם אם הקונה הזה נתבאר לו המום בצביעה וחזר פעם אחרת למכור הנשאר לו או הוליכו לאיזה מקום למכרו הרי ראה וידע שיש בו מום ונשתמש בו בודאי מחל על הזיקו בכל דבר שיתברר לו לאדם שיש לו דין חזרה על חבירו ולא החזיר אלא נשתמש בו אמרינן בזה שמחל כדאמרינן (כתובות ע"ה ע"ב) בהמקדש את האשה ובא עליה ונמצאו בה מומין דאמרי' חזקה אין אדם שותה בכוס אלא א"כ בדקו וחייב בכתובתה ודיני מקח וממכר שוים לדיני אשה בדברים אלו כדאמרי' בפ' המדיר (שם) כנ"ל והוא ית' יעמידנו על האמת. הצעיר שלמה ס"ט בכמהה"ר צמח דוראן נר"ו. גם אדוני אבי חתום עלה.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:9:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:9:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:9:1)

קלעת אל עבאסי לתלמידים אשר שם


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:9:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:9:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:9:2)

**ענין ט:**שמענו דבריכם בענין המחלוקת אשר נפלה בין שני האחים ר' משה ור' אהרן בני ר' יוסף לוניל וביניכם ולבטל המחלוקת הוצרכתי לכתוב שורות אלו גם להעמידכם על האמת כי אתם מהתלמידי' שלנו וראוי לנו להעיר אזנכ' בלימודי' לבל תצא מכשלה מתחת ידיכם וכ"ש בדבר ערוה דעוותו אינו יכול ליתקן. אמרתם בכתבכם שהאחי' הנז' הסכימו ביניה' ליתן בתו של זה לבנו של זה ובתו של זה לבנו של זה ונתן כל אחד מהם קדושין לאבי הבת בעד בנו ולעת כזאת נתקדשה בתו של ר' משה הנזכר לאיש אחר ועמד ר' אהרן וערער וטען שהבת היא מקודשת לבנו וטענותיו הם כי בנו הי' בן ט' שנים והבן בעצמו נתן קדושין ליד דודו בעד בתו ואמר שעדי הקדושין הם רבי' ועתה יש מהם עומדי' בנקאוו"ץ ומהם מתו ואחד הוא מצוי לשם אצלכם. עוד טען שכלם היו דרים בבית אחד ונתייחד הבחור עם הבחור'. עוד טען משום קלא דלא פסיק כי כל אלו הימי' יש קול אצלכ' שהכל אומרי' פלונית מקודשת לבחור בן דודה ואחיו אבי הבת משיבו לטענותיו כי הקדושין ההם שיצאו בקלא דלא פסיק היו ע"ז האופן שאחיו הוא שנתן לידו הקידושין ולא קבלם מיד הבן כי הבן לא הי' בזמן ההוא רק בן ד' שני' ולא הי' לו דעת לקדושין ולא לדבר אחר ולענין היחוד היינו כלנו דרים בבית אחד אנשי' ונשים וטף ואין כאן ייחוד. אלו הם סדר הטענות אשר באו בכתבכ'.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:9:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:9:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:9:3)

הנראה לנו כי אלו הטועני' עמדו על דברי הטור ז"ל אהע"ז סימן מ"ב וסימן מ"ז וסימן קמ"ח ומשם סדרו טענותיהם. והנה ב' הכתות הם מודים שהבן בשעת הקדושין היה פחות מבן י"ג שנים ודבר זה הוא מודע בכל הארץ ובעדי' גמורי' כי הבן היה קטן ולא נפלה ההכחשה ביניהם אלא זה אומר בן ט' שני' היה וזה אומר בן ד' שנים היה. הנה ב' הכתות הם מודי' בקטנות ומאחר אשר עמדתם על דברי הס' הנז' והוא אומר קטן שקדש אינו כלום וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' אישות. ובפרק המדיר (כתובות ע"ג ע"ב) נתן רש"י ז"ל טעם לדבר ואמר דקטן לאו בר קיחה הוא דכי יקח איש וכו' כתיב ובריש פ' חרש (קי"ב ע"ב) אמרי' הכי דלא תקינו רבנן לקטן נישואין דלקטנה דוקא תקינו כי היכי דלא לינהגו בה מנהג הפקר א ואפילו אם שלח סבלונות משהגדיל אינו כלום כמו שמבואר במשנה פרק האיש מקדש (קידושין נ' ע"ב) ופירשה המשנה הטעם משום שע"ד קדושין ראשוני' שלח סבלונות ולא לשם קידושין חדשי'. הנה מבורר מהפוסקי' ז"ל ומהתלמוד דקדושי קטן אינן כלום ולא מצינו מהפוסקי' ז"ל שחשש לקדושי קטן רק מהרי"ק ז"ל שכתב על קטן בן י"א שנים שקדש לו אביו שצריכה גט לדעת קצת פוסקי' וכתב עליו הגאון מהר"י קארו ז"ל שדבריו הם תמוהי' ולא חשש לדבריו להצריך גט לקדושי קטן. וא"כ מעתה בטלו דברי אבי הבן הטוען כי יש לו עדים בנקאוו"ץ כי אפילו לפי דבריו בן ט' שנים היה ואין מעשיו כלום ובודאי כי טענתו זאת למדה ממה שאמרו ז"ל (גיטין נ"ט) קטן בן שש בן תשע בודקין אותו אם הוא חריף ויודע בטיב משא ומתן וכו' מקחו מקח וממכרו ממכר היינו דוקא לנדרים ולמקח ולממכר אבל בענין הקדושין איש כתי' דכתיב כי יקח איש וכו' וקי"ל דאינו נקרא איש עד שיהיה מי"ג שנים.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:9:4
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:9:4](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:9:4)

ב גם לענין טענת רבי אהרן אבי הבן הנזכר בענין הייחוד ג"כ טענה זו לקחה מדברי הרב בעל הטורים ז"ל סי' הנזכר ודבריו אינם כלום שדברי הרב ז"ל הם על זה הדרך קטן שקדש או נשא אשה אינה כלום וכו' לאחר שהגדיל חלין הקדושין אם בעל ואפי' אין עדים שבא עליה משהגדיל אלא נתייחד עמה צריכה גט עכ"ל ז"ל. והמסתבך בזה הוא טועה בודאי שענין הייחוד הזה שאמר הטור ז"ל הוא מה שאמרו ז"ל בפ' המדיר (כתובות ע"ג ע"ב) תניא קטן שקדש אעפ"י ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת בעלו קנו. רש"א בעלו לא קנו והלכה כת"ק דאמר בעלו קנו. וכתב עלה הרא"ש ז"ל דהיכא דאמרי' בועל לשם קדושין היינו דאיכא עדי יחוד דאמרינן הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה. הילכך איכא למימר דמסיק אדעתיה דילמא קדושי קטנות לאו כלום נינהו וגמר ובעל לשם קדושין. ובנ"ד לא שייך חדא מהני מילי חדא והיא העיקר לההביל דברי זה המסתבך כי הבן הזה אשר קידש לו אביו עדיין הוא קטן בעת הזאת אשר הבת נתקדשה לאיש אחר וא"כ גם לפי דבריו שנתייחדו הבחור והבתולה בבית. וגם את"ל שבעל לשם קדושין עדיין קטן הוא ואנן בעינן שבעל לאחר שהגדיל וטעמא כדקאמר הרא"ש ז"ל דמסיק אדעתי' דילמא קדושי קטנות לאו כלום הוא וגמר ובעל לשם קידושין ועוד דבעינן עדי יחוד מפורסים שראו אותם שנתייחדו לעצמם לעניני הביאה דאז אמרינן הן הן עדי יחוד וכו' ובעינן ג"כ דהוא והיא ידעי דאיכא עדי' שהם רואים ייחודם דאז אמרי' דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דהכי כתב הרשב"א ז"ל בתשובה נ"ל שאפילו היו כמה עדים מבחוץ כל שלא ידעו הם שיש עדים וכגון שנתייחדו הם ואח"כ באו עדים אין חוששין להם שאדם יודע שאין קדושין בלא עדים ואפילו שניהם מודים. וכן כתב הרב המגיד ז"ל והר"ן ז"ל. ובנ"ד לא איכא הא מילתא וליכא מאן דאסקא אדעתי'. ועוד גם לדברי המהביל הטוען הלא ייחוד זה שהוא טוען בו הוא מן האירוסין ואנן קיי"ל דשכ"מ שנתן גט לאשתו שאם הוא מן הנישואין אם נתייחדה עמו חיישינן שמא בעל שלבו גס בה וצריכה גט מספק. ואם הוא מן האירוסין אפי' נתייחדה עמו לא חיישינן לפי שאין לבו גס בה. וכן ג"כ המגרש את אשתו ואח"כ נתייחד עמה שאם הוא מן הנישואין צריכה גט שני ממנו בהן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה ובעל לשם קדושין. ואם היא מן האירוסין אינה צריכה ממנו גט ב' לפי שאין לבו גס בה ולא אמרינן שבעל לשם קידושין כמו שדברי' אלו הם מפורשים משנה וגמ' בפ' הזורק (גיטין פ"א ע"א). ודבר זה הוא גם לדברי האומר דמחלוקת ב"ש וב"ה הוא דבשלא ראוה שנבעלה אלא ראוה שנתייחדה וכ"ש לדברי האומר שלא נחלקו ב"ש וב"ה על שראוה שנתייחדה שאינה צריכה גט אליבא דכ"ע אלא על מה נחלקו על שראוה שנבעלה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:9:5
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:9:5](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:9:5)

והגם כי בנ"ד י"ל שאחר שהם בני אחים וקרובים והם בבית אחד וא"כ בודאי הוא דגייסי אהדדי גם מן האירוסין הא אמרי' דלא חיישי' להו לייחוד אלא כשראו אותם ב' עדים יחד שנתייחדו ושהוא והיא רואים אותם ג"כ הא לאו הכי לא חיישינן להו ואפי' ראוה שנבעלה דודאי בעילת זנות היא. ובנ"ד ליכא הא מילתא. ועוד כי הייחוד הזה הוא בבית שהוא רשות הרבים לפי שהכל הם דרים יחד וכתב הרשב"א ז"ל דמקום שזה נכנס וזה יוצא אין בו תורת ייחוד.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:9:6
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:9:6](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:9:6)

ג ומה שטען מענין הקול שיצא שהבחור והבתולה קדשו זה את זה תשובת בעל דינו היא תשובה נצחת כי הקול שיוצא שוברו עמו שהשמיעה שהיתה והשמחה שנעשתה בשביל קדושי בנו של פלו' לבתו של אחיו וכ"ע ידעי דקטני קטנים היו וטועים היו שחשבו שקדושי קטן הם קדושין ועתה ידעו ויבינו כי קדושי קטן הם לאין ולאפס ותוהו ובטלה השמיעה ההיא. וכההיא דאמרי' בנמ' (גיטין פ"ט ע"א) ההיא דנפיק עלה קלא דאיקדשה לחד מבני פלניא אמר רבא אפילו למ"ד לא מבטלין קלא בהא מבטלין מימר אמרי עיינו ביה רבנן בקדושין וקדושי קטן הוו וכו'. וכן כיוצא בזה הזכירו בגמ' ללמד מהם שאם יש אמתלא לבטל הקול ולשברו מבטלין ליה. וא"כ לפ"ז הבת אשר קדשה אביה לאיש אחר היא מקודשת לב' וקדושין ראשונים שהיו לקטן אין חוששין להם והמהביל הטוען הטענות שאין בהם ממש ישתוק ותהי לו לחכמה. וישיא לבנו מבנות עיש וכימה. וכפי מה ששמענו שהוא רוצה לתלות באומות להכריח המקדש הב' ללכת לו לארץ אחרת כדי שתהיה הבחורה הנז' מונחת לבנו כפי רצונו. הנה נא ידעתם גם שמעתם שהיא מקודשת לב' קידושין גמורין קיימין ושרירין כדת משה וישראל. ואם ילך לו האיש לארץ אחרת תהי' הבחורה צרורה וקשורה בידו כי הוא אישה והיא אשתו ואין לה פירוד ממנו כי אם בגט או במיתה ולכן תתרו ותגערו באיש המהביל ההוא ותקראו לפניו אגרת הברית הזאת ואם הוא ישמע התורה והמצוה הנה מה טוב ומה נעים. ואז יחשב לנו מהדודים והריעי'. ואם עד אלה לא יוסר ואמר יאמר כי בשרירות לבי אלך תודיענו עם המקדים לבא ואנו נצא לקראתו בחרב האלה. ובחנית הקללה. ונכהו עד חרמה. דמחינ' ליה בסלוא דלא מבע דמא. ואז במסתרים תבכה נפשו. כי חטאו ענה בו ודמו בראשו. ואני ידעתי כי הוא ירא את ה' מרבים ולא תצא כזאת מלפניו כי עד עתה שוגג הוא בדבריו. ובודאי הוא שלא יחרוץ ולא ישא ראש לפני מוריו. והוא ית' יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. אחיכם הצעיר הכותב ברשות אביהו מוריהו עטרת פז לראשו. שלמה ס"ט. אחר זה שמענו כי האיש ההוא קבל את דברינו וכתבנו למעלה מראשו נשאהו. ברוך הוא לה' וברוך טעמו. הוא ית' יענה את שלומו. וירום לרחמהו. ויחכה לחננהו. וברכות רבות יענהו. וטובו הצפון ליריאיו ינחילהו.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:10:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:10:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:10:1)

למשכיל ונבון ה"ר יעקב גבושון יצ"ו


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:10:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:10:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:10:2)

**שאלה י:**וזה לשון שאלתו ראובן נתן פקדון לשמעון למכרו לו בהליכתו למדינת הים ואמר לו מכור לי זה הפקדון סתם ובעת בא הנפקד לעירו שאלו ראובן המפקיד בכמה מכר הפקדון וא"ל בכך וכך מכרו ויצעק ראובן צעקה גדולה ויאמר היאך מכרת לי מה ששוה ששים דינרי זהב ויותר בה' ד"ז לא יעשה זה אפילו מי שלא ראה מאורות מימיו והנה כל העולם יודעים שזה הפקדון שוה לפחות ששים דינרי זהב ואתה אומר שמכרת אותו בה' דינרי זהב. אי אפשר לשום דעת בעולם לסבלו ושמעון טוען אתה האמנתני על פקדונך ועשיתי מה שנראה לי. יורנו מורינו אם הדין עם שמעון כל עוד שהאמינו ראובן ויפטר שמעון מלשלם. או כל עוד שיצא זה הענין מגדר האונאה ואין זה אלא היתול בעלמא ויתחייב שמעון לשלם האר עינינו ושכרך הרבה מאד ואתה שלום:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:10:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:10:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:10:3)

**תשובה:** ק"ל בפ"ב דקידושין (מ"א ע"ב) ובגיטין פרק השולח (גיטין מ"ז ע"ב ע"ש) ובכתובות פ' אלמנה ניזונת (כתובות צ"ט ע"א) ובפ"ה דבתרא (פ"א סע"ב ע"ש) דשלוחו של אדם כמותו בכל מילי כדנפקא לן מקרא דושלחה מביתו וכן מקרא דושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכו'. ואתיא מבינייא ומש"ה האומר לשלוחו צא ומכור לי קרקע או מטלטלין או קנה לי הרי זה מוכר ולוקח ועושה שליחותו וכל מעשיו קיימין ואין העושה שליח צריך קנין או עדים אלא באמירה בעלמא בינו לבין חבירו ואינו צריכין עדים אלא לגלות הדבר אם יש ביניהם כפירה בקצת טענות. ולא אמרן דמה שעשה השליח עשוי אלא אם עשה השליח רצון משלחו א אבל אם השליח שינה מדעת משלחו לא עשה ולא כלום ואפי' אם לא צווהו המשלח בפי' אלא אמר לו מכור סתם או לקנות סתם והלך השליח וטעה בכל שהוא בין בקרקע בין במטלטלין חוזר שהרי הוא אומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ולא אמרינן נחזי השתא אי איכא אונאה אי לא דלא אמרי דשתות קנה ועבדים ושטרות וקרקעות אין בהם דין אונאה אלא במוכר שלו או קונה לעצמו אבל שליח שטעה בכל שהוא חוזר כדאמרי' פ' אלמנה ניזונת (כתובות צ"ט ע"ב) איקלע רב נחמן לסורא ועל לגבי' רב חסדא ורבה בר רב הונא א"ל כה"ג מאי וכו' א"ל אע"ג דטעה שליח א"ל בטעה שליח לא קאמינא א"ל והאמר מר אין אונאה בקרקעות א"ל ה"מ היכא דטעה בעל הבית אבל היכא דטעה שליח א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכן בריש פרק האיש מקדש (קידושין מ"ב ע"ב) גבי הא דאמר רב נחמן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות וכו'. עד ולא אמרן אלא דלא שוי שליח אבל שוי שליח א"ל לתקוני שדרתיך וכו'. ובפ' אלמנה ניזונת (כתובות ק' ע"א) ג"כ אסקינן דשליח כאלמנה כלומר שאם טעה בכל שהוא מכרו בטל. ב וכל זה בשליח סתם אבל אם התנה השליח עמו שהוא נעשה שליח בין לתקון בין לעות אז אפי' מכר לו שוה מנה בדינר או לקח לו שוה דינר במנה אינו יכול לחזור עליו דהא קי"ל כל תנאי שבממון קיים:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:10:4
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:10:4](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:10:4)

א"כ לענין הדין לנדון שלפנינו לפי השאלה מאחר שראובן עשה לשמעון שליח למכור לו פקדונו סתם ר"ל שלא אמר לו בין לתקון בין לעות והלך השליח וטעה טעות גדולה ומפורסמת כפי שאלתך אם הי' אפשר שימצא השליח את הקונה ויברר בעדים שידע הקונה שהוא שליח היה המכר בטל וחוזר החפץ לבעליו ולא יפסיד השליח כלום. ולדעת מהרי"ק ז"ל אע"פ שלא ידע הקונה מתחלה שהמוכר הוא שליח רק שיברר אותה בעדים שהוא שליח שהמקח בטל ואם אי אפשר להמצא הקונה כפי השאלה שהוא מעבר לים יפסיד השליח כדאמרי' בפ' גט פשוט (בבא בתרא קס"ט ע"ב) ההיא איתתא דאמרה לגברא זיל זבין לי ארעא אזל זבין שלא באחריות וכו' ומסקינן אמר ליה רב נחמן זיל זבנא וכו' וכן הביאוהו הפוסקים ז"ל וכן כתב הרמ"בם ז"ל (פ"ב מה' שלוחין ושותפין ה"ד) וז"ל השליח שקנה או שמכר והודיע שהוא שליח בדבר זה לפלוני אעפ"י שמשך או שהמשיך ונמצא שעבר על דעת המשלח בטל המקח ומחזיר ואם לא הודיע שהוא שליח נקנה המקח ויהיה הדין בינו ובין זה ששלחו עכ"ל:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:10:5
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:10:5](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:10:5)

ג ומה שנראה לי לדקדק בזה הוא אם המשלח נתן לשליח חפץ אחד למכרה ואינו מהדברים שיש להם ערך ידוע ולא הזכיר לו הסכום שימכור בו רק אמר לו מכור לי סתם חפץ זה והלך השליח ומכרו כדרך המוכרים שהראה לתגרים ועשה כל יכלתו ועכ"ז נתאנה במכירת החפץ כמו שיקרה תמיד לסוחרים בדברים שאין להם סכום ידוע. י"ל שאין למשלח על השליח כלום דהיה לו להודיע ולומר לו חפץ זה ערכו כך וכך ואין לו עליו רק חרם סתם או הדרת הראש שלא פשע ועשה כל יכלתו ושלא לקח לעצמו שום דבר מאותו פקדון ואין לו עליו שבועה אפילו דרבנן אלא אם יטעון עליו טענת ודאי שהוא פשע או לקח וזה דבר ברור הוא. ואם הפקדון הוא מהדברים הידועים והניכרים בסכומם והטעות נרא' לעין כל כפי שאלתך אז הוא הדין כאמור בשכבר. ובזה די לנבון וחכם כמוך האדון כי על כיוצא בך אז"ל לחכימא ברמיז'. נאם אחיך שלמה ס"ט בכמהר"ר צמח דוראן נר"ו:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:11:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:11:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:11:1)

תלמסאן לתלידינו ה"ר יהודה כלאץ י"ץ


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:11:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:11:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:11:2)

**שאלה יא:**אדוני וגאוני. המאיר לארץ האר עיני. בתשובת שאלתי זאת כי עמך מקור חיים באורך נראה אור ולך תהיה צדקה. וזאת היא עקר שאלתי גוים ישמעאלים גנבים שודדי לילה נכנסו לאוצרו של ישראל ומצאו שם חמשה חביות סתומות וחתומות ד' של יין ואחת היתה בה פרקמטיא הפרקמטיא שללוהו והאחרים פתחו אותם ונטלו מהם והישראל נכנס ביום ומצא חבית הפרקמטיא ריקנית והאחרים כלם חסרי' ממה שהיו ולא ידענו אם בעצם וראשונה נתכוונו ליין והפרקמטיא באה לידם במקרה או נתכוונו לפרקמטיא והיין בא לידם במקרה. והיין הנז' הוא מעורב בדבש. ואתה אדוננו תורנו משפט היין ומעשיהו כי כנגע נראה לנו בבית והנה סגור עד עת בא דבר האדון לדעת מה יעשה ישראל. הצעיר בתלמידך יהודה כלאץ ס"ט.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:11:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:11:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:11:3)

**תשובה:** בני חמודי. יקירי ותלמידי. מדבריך ניכר שיש להקל במגען של גנבים אלו ולהתיר היין זה מתלתא טעמי. הא' שהעכו"ם הללו אינם עע"ז ולזה נתכוונת באמרך ישמעאלים שהישמעאלי' אינם עובדי' ע"ז. והב' הוא מצד שיש לומר שנגיעתן ביין זה אינה לכוונת היין אלא לבקש דברים אחרים וכשבא לידם היין הוליכוהו דהואיל ואתא לידייהו עבדו ביה מילתא. והג' הוא דיין זה אינו ראוי לניסוך הואיל ויש בו דבש וראית דברי הרמב"ם ז"ל בענין זה וניכר מבין ריסי אמריך שאתה סניגורו של יין זה להתירו בשתייה כי זה הוא המכוון מרמיזותיך. דע לך בני י"א כי הטעם הא' אינו מועיל לענין היתר השתייה רק להתיר ההנאה לבד וטעם זה הוא כי איסור יינם הוא מתרי גזרות חדא עשאוה מתחלה משום בנותיהם ולא אסרו יינם באותה גזרה אלא בשתייה וגזרה אחריתי עשאוה ב"ד שבאו אחריהם לאוסרו גם בהנאה כיון שראו שהיו רגילין לנסך ולכן אסרוהו גם בהנאה כיון שנתנסך ממש לע"ז. וא"כ ישמעאלים אלו שאינם עובדי ע"ז הם מגזרה ראשונה ויינן אסור לנו משום חתנות גם אם אין בהם חשש ניסוך לע"ז ואין שינוי בין יינן ובין מגען ביין שלנו דהכל אסור דלך לך אמרין לנזירא וכ"ש לדעת האומרים שבתחלת גזרה משום בנותיהן אסרוה גם בהנאה כמו שתראה בטור י"ד (סי' קכ"ג) וא"כ מ"מ סתם יינן של ישמעאלים אלו הוא אסור בשתייה וז"ל הרשב"א ז"ל בתשובה אם מגען של ישמעאלים מותר בשתייה וכו'. ח"ו לא פקפק אדם בדבר זה אלא מגען כסתם יינן וזה וזה אסור. וגם מלשון הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות מ"א יראה שהוא משוה מגען לסתם יינן שכן כתב וז"ל נראה לי שכל מקום שאמרנו בענין זה ביין שלנו שהוא אסור בשתיי' ומותר בהנאה מפני צד נגיעה שנגע בו הכותי כשהיה הכותי עע"ז אבל אם היה איסורו בגלל כותי שאינו עע"ז כגון הישמעאלי שנגע ביין שלנו שלא בכוונה או שטפח על פי החבית הרי זה מותר בשתייה וכן כל כיוצא בזה. הרי שלא התיר רבינו מגען של הישמעאלים ביין שלנו אלא כשנגע שלא בכונה ואחר דברים אלו אין להשיב על סניגוריתך הג' על יין זה באמרך שזה היין אינו של ניסוך כי הוא מעורב בדבש דלאו משום ע"ז קא אתינא עליה אלא משום חתנות. וכבר כל האחרונים ז"ל דחו סברת הרמב"ם בענין זה שסמך על גאוני המערב וכו'. דהרמב"ם ז"ל דעתו דבגזרה ראשונה לא חששו ולא גזרו אלא על יין הראוי לניסוך והאחרונים ז"ל סברו דיין שיש בו דבש אי לית ביה מגזרה אחרונה אית ביה מגזרה ראשונה דחתנות ושאני יין מבושל ויינומלין ואלונתית דלא שכיחו לא גזרו בהו. וג"כ אמרו אף את"ל דמתחלה לא חששו אלא על יין הראוי לניסוך וג"כ יין של דבש מאן לימא לן דלא מנסכין ליה אינון לע"ז דאינהו מקרבו לע"ז מאי דאסור לן לקרובי ע"ג מזבח כבנות שוח ופירות וכו'. ואסיקנא בגמרא (ע"ז ל' ע"א) דיין מזוג יש בו משום יי"נ אע"פ שהוא אסור לגבי מזבח. והטעם השני שאמרת מצד הכוונה דליהוי כמגע הישמעאלי' שלא בכוונה שאמר הטור ז"ל בשם הרמב"ם ז"ל שהוא מותר אפי' בשתייה. דע לך י"א כי החביות הללו לפי דבריך נמצאו כלם חסרים א"כ היאך אנו יכולין לומר שלא בכוונה אחר שפשטו ידיהם אל החביות ולקחו מהם דמעיקרא לא שלחו ידם אלא לבקש על דברים אחרים אלו לא הוליכו מהם כלום היינו אומרים כשהבינו שהם של יין נזורו אחור והואיל ולא נתכוונו מעיקרא למגע יין יהי' מותר אעפ"י שיש לחוש אליו בהוצאת ידיהם כדאמרי' בגמ' (שם נ"ט ע"ב) ההוא דנפל לי' אתרוגא בחמרא וכו'. אמר להו אביי וכו' אבל עתה שנגעו לדבר אחר ומצאו יין וההנה אותם ולקחו ממנו אין לך כוונ' גדולה מזו וכ"כ הטור (סי' קכ"ט) בכיוצא בזה וז"ל גנבים שנכנסו למרתף וכו'. אם רוב גנבי העיר וכו'. ואם רוב ישראל וכו'. ובמקום שיש לישראל שכונה וכו'. ובמקום שרגילין להצניע ממון בחבית אצל היין מותר אפילו אם רוב גנבי העיר עכו"ם דשמא לא באו אלא בשביל הממון וכשראו שהוא יין לא נגעו בו עכ"ל ז"ל. הרי שלא התיר הוא ז"ל אלא דשמא לא באו אלא לבקש על הממון וכשראו שהוא יין לא נגעו בו דקי"ל ספק נגיעה במגע הישמעאלי' דלאו בני ניסוך נינהו מותר ובנ"ד נמצאו כל החביות חסרים וא"כ לא הוה לי' ספק נגיעה ולא כנגע נראה בבית אלא כל מראות נגעים איכא הכא וכ"ש שבזמן הזה אין רגילין להצניע ממון בחביות אצל היין כמו שכ' הרא"ש ז"ל וז"ל אין דין זה מצוי בינינו דאין רגילות להצניע בחביות עכ"ל. כ"ש בדורות אלו לא שמענו מעולם שיתנו פרקמטיאות בחביות וא"כ לא נתנו ידיהם בתוך החביות מעיקר' אלא בכוונה הראשונה ליין ועל כן היין הזה אשר באה עליו שאלתך הוא אסור מכל הני טעמי ואין להקל בו רק בענין אחד אם עדיין קצת מהחביות נשארו סתומות כאשר היו מעיקרא ונוכל לומר שלא שלחו בהם יד אז בודאי אותו היין יהי' מותר דספק מגען הוא אע"פ שבודאי נכנסו אל המרתף ולקחו מהאחרים דהו"ל ודאי ביאה אפ"ה מותר משום ספק נגיעה דספק דרבנן לקולא כדקי"ל בכולהו דוכתי וכ"כ א"ז הרשב"ץ ז"ל בתשובה וז"ל על גנבים שנכנסו לחצירו של ישראל בלילה והיו שם חביות יין שלא היו סתומות אלא אבן אחת על פני כל אחת וגנבו קצת מהם והשאר נשארו כמו שהיו והשיב ז"ל שהיין מותר בשתייה כיון דמגע ישמעאלים אינו אוסר בהנאה לא חיישינן לספק מגען וכו'. וכן הריב"ש ז"ל השיב תשובה כעין זאת ואמר דאפי' היו כלן פתוחות ולקחו קצת והניחו קצת הו' אמינא באותן שהניחו ספק מגען וכ"ש אם יש להם שום היכר שלא שלחו בהם יד עכ"ל ז"ל. זהו מה שנר' לי להשיב בענין זה בקוצר לפי הזמן. אשר נשכני כחוי חרמן. ואנו מקוים רחמי אבינו הרחמן. הוא האל הנאמן. הקרוב לקוראיו המשלם שכר טוב ליראיו ולחושבי שמו. שלמה ס"ט בכמה"ר צמח דוראן נר"ו.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:12:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:12:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:12:1)

החכם הישיש ה"ר ישראל כעבון י"ץ


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:12:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:12:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:12:2)

**ענין יב:**שר התורה. אלוף המשרה. מטה עוז מקל תפארה. בדיק לן מר במה שכתב הרי"ע ז"ל בטור א"ח סי' תנ"א קדרות של חרס וכו' ומותר להשהותן עד לאחר הפסח ומשתמש בהם בין במינן בין שלא במינן וכו'. אמאי נקט רבי' האי לישנא ומאי רבותא קאמר בין במינן ובין שלא במינן וכדי להתיישב על הסברא מילתיה דרבינו אבאר דבריו מתוך הגמ' גרסינן בפ' כל שעה (פסחים ל' ע"א) אמר רב קדרות בפסח ישברו ושמואל אמר לא ישברו אבל משהי להו עד לאחר הפסח ועביד בהו בין במינן בין שלא במינן. ופרש"י ז"ל שטעם מחלוקתם הוא דרב אזיל לטעמיה דקאי כר"י דאמר חמץ לאחר הפסח אסור במשהו דסבר רב נ"ט לפגם אסור וע"כ אין תקנה לקדרות אלו. וי"מ שאין סברת רב בכ"מ נט"פל אסור אלא בדבר שאיסורו במשהו אבל בדבר שאיסורו בששים סבר נטל"פ מותר והכא היינו טעמא דאסר קדרות אלו דלא אמרי' נט"ל מותר אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא. ושמואל קאי כר' שמעון דלא קא קניס אלא בחמץ בעין אבל בחמץ בלוע או בתערובת חמץ לא קניס וע"כ התיר קדרות אלו לכתחלה אע"פ שיתנו טעם ואע"פ שיהי' טעמו לשבח או לפגם והיינו דקאמר בין במינן דהיינו לשבח בין שלא במינן דהיינו לפגם ועל כן אמר רבינו ז"ל בין במינן וכו'. כדקאמר שמואל. ואחר זה יש לדקדק במה שאמר רבינו ז"ל קדרות של וכו' אפי' אותן שעושין בהם דייסא ומיני קמחין וכו'. מאי רבותא קאמר אפילו עושין בהם דייסא וי"ל דאמר רבינו האי לישנא למאי דפרכינן בגמר' (שם) לרב ונשהינהו לאחר זמנן ונעביד בהו שלא במינן ופירש דהאי פירכא הוא משום דס"ל לרב חמץ לאח' הפסח במינו במשהו ושלא במינו בנ"ט. וי"ל בהאי פירכא דקא פריך תלמוד' ונשהי להו וכו'. ואי אשהינן להו ועבידנא בהו שלא במינן מאן לימא לן שלא יהא בפליטתן נ"ט ותירצו התוס' ז"ל שסתם קדירות שמשתמשין חמץ בהם אין בבליעתן שיעור שיפלטהו בנ"ט שסתם קדירות אין משתמשין בהם חמץ הרבה עכ"ל א"כ לא פריך תלמודא האי פירכא אלא אסתמ' דכלים שמבשלין בהם בשר וירקות ולא אית בהו חמץ אלא משהו דמשהו אבל אקדירו' דעושין בהם דייסא וקמחין בודאי לא פריך תלמודא האי פירכא דקדירות אלו יש בפליטתן שיעור נ"ט וא"כ אי הוי הלכתא כרב הוה אמינא דקדירות של חמץ שמבשלין בהם ירקות וכיוצא הוו מותרין לאחר הפסח שלא במינן דהו"ל חמץ לאחר הפסח שלא במינו ואין כאן נ"ט אבל במינן או אם הם של דייסא אסור דלא הוו להו תרתי לטיבותא אבל מאחר דלית הלכתא כרב בהאי אלא כשמואל א"כ בכל מילי קדרות אלו מותרין ועל כן רבינו נקיט בלשני הני רבויי ולמעוטי דברי רב דצריך להנהו פרטי כמו שביארנו.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:12:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:12:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:12:3)

א ואחר שביארנו דברי רבינו על הנכון איכ' למידק טוב' בהאי הלכת' דעבדינן כשמואל דהא קיי"ל הלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני לבר מתלת דאינון איסורי והלכת' בהו כשמואל כדאמרי' בפ' במה מדליקין (שבת כ"ב ע"א) אמר אביי כל מילי דמר ר"ל רבה שהי' רבו של אביי עביד כרב לבד מהני תלת דעבד כשמואל מדליקין מנר לנר פי' בנרו' חנוכ' ומתירין מבגד לבגד פי' בחוטי ציצית והלכת' כר"ש בגריר' וא"כ היכי עבדינן הכא באיסורא דחמץ כשמואל. ויראה לע"ד כי היכי דקי"ל כשמואל בגרירה דקאי כר"ש ה"נ קי"ל כוותי' באיסוריה דחמץ דקאי כר"ש. אבל עדיין לשון הגמ' קשה שאמר לבר מהני תלתא דנרא' דהני תלת דוקא ויראה לע"ד לתרץ להאי קושיא דהאי כללא דקאמר תלמודא (בכורות מ"ט ע"ב) דהלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני ה"מ בדבר שנחלקו בו לפי סברתם אבל אם הם חולקין אליבא דתנאי כשמעתין דשמואל קאי כר"ש ורב קאי כר' יהודה ליתא להאי כללא דאי אתי חד מנייהו כחד תנא דקי"ל הלכתא כותיה עבדינן כוותיה אע"ג דבטיל כללא בתריתא דלא תקשי הלכת' אהלכת' ויראה לי שהרי"ף ז"ל דייק בלישניה האי דיוקא דהכי קאמר והלכת' כשמואל דקאי כר"ש. הרי פירושו ז"ל דהא דעבדינן הכא כשמואל ולא כרב דשמואל קאי כר"ש וקי"ל כותיה ולא כר' יהודה. זהו מה שנ"ל להשיב מעכ"ת וידעתי כי הכל לפניך ברור וערוך ואינך צריך לדברי ואני להגדיל ולהאדי' התור' כתבתי מה שנ"ל כתלמיד המסדר משנתו לפני רבו. הצעיר אשר באהבת האדון יגיל וישמח. שלמה בכמה"רר צמח נר"ו.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:13:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:13:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:13:1)

**שאלה יג:**קסנטינא לחכם ודיין הר' יהודה עלוש י"ץ. ולתלמידנו בנו ה"ר פרץ יצ"ו. שאלתם רבותינו וז"ל שאלתכם ראובן שלח מקסנטינא לשמעון אחיו בתונ"ס מטא"קל זהב טהור וצוה עליו ליתנם לאומן לעשותם ריקועים הנקראים אלורק"א וחלה פניו בכל לב להזדרז בעשייתם מהרה ולשלחם לו עם אשר יבא ראשונה מתונס לקסנטינא כי הוא צריך אליהם למלאכתו ושמעון הנזכר כן עשה והשלים החפץ במהרה ומסר האלורקא הנזכר ביד לוי הידוע בנאמנו' לכל העולם ואנן סהדי כי ראובן הנזכר הוא עצמו וזולתו הפקידו ביד לוי הנז' יותר מזה הפקדון כמה פעמים ואחר אשר נמסר זה הפקדון ללוי הנזכר ושם הפקדון קשור תוך נכסיו ורצה להלוך בא איש אחד וחלה פני שמעון הנז' ואמר לו אני צריך ג"כ ללור"קא למלאכתי ועתה הוצרכתי להלוך לקסנטינא במהרה ולכן בבקשה ממך אותה ור"קא אשר נתת ביד לוי בשביל אחיך הא לך תמורתם והא לך שכירות האומן ואתה תשתדל לעשו' ורק"א אחרת ותשלחנה לאחיך ושמעון נשא פניו לדבר הזה ולקח תמורתה וצוה על לוי לאמר בהגיעכ' בע"ה לקסנטינא האלוור"קא שנתתי לך תתן אותה לזה האיש ובבואם שניהם לקסנטינא כאשר שמע ראובן דברים אלו העמיד את לוי הנז' בדין ועכב בידו שלא ליתן האלו"רקא הנז' ליד האיש הנז' כי היא שלו כידוע לכלכם וזה האיש אומר אני עשיתי עם אחיך מה שעשיתי ונתתי התמור' ביד שמעון שהוא שלוחך ואני אקבל האלו"רקא הנזכר ושלך נשאר בתונס ביד שלוחך ע"כ לשון שאלתכם.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:13:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:13:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:13:2)

**תשובה:** ידעתי נאמנה כי אינכם צריכין למודעי אמנם ענותכם תרבני ולפי הנראה כי דבר זה הוא ברור אך להשקיט הריב השבתי אתכם דבר וזהו מה שנ"ל בקוצר מילין. קי"ל בריש האיש מקדש (קידושין מ"א ע"ב) דשלוחו של אדם כמותו כדילפי' מושלח ושלחה ומשחיטת קדשים ואתיא מבינייא כדאמרי' התם וע"כ האומר לחבירו צא ומכור לי או קנה לי הרי זה מוכר וקונה ועוש' שליחותו ואפי' עדות אינה צריכה השליחות אם השליח והמשלח מודים כמו שכ' הרמב"ם ז"ל. (פ"א מה' שלוחין ה"א).


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:13:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:13:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:13:3)

אבל בודאי השליח צריך שלא יעבור על דעת משלחו. ואם שינה מדעת משלחו בטלה שליחותו כמו שהוא מבואר בכל הפוסקים ז"ל וא"כ זה האיש אשר שלח לאחיו שקלי הזהב לתקנ' לו ריקועים ועשה שליחותו ונגמרה מלאכתו ונתן הרקועים ביד לוי להוליכם לו לקיים שליחותו שאמר לו תשלחם לי עם הבא ראשונה ואמר ללוי הולך חפץ זה לראובן אחי ולקחם לוי וזכה לראובן בהם מעתה לא נשאר כח ביד שמעון הנז' להחליף או לשנות כי כאשר נתנם ללוי הנז' פסקה שליחותו ואפי' אם הי' שמעון עצמו רוצה לקחת אותם פחי הזהב ולעכבם אצלו אין לו רשות בזה ואין רשות ללוי להחזירם בידו כי כבר זכה לראובן בהם דהולך כזכי דמי וקי"ל דזכין לאדם שלא בפניו. א ואם החזירם לו והעני שמעון הנז' היה לוי חייב בהם לפי שהחזירם לו ודבר זה פלוגתא דרב ושמואל בסוף פ"ק דגיטין (י"ד ע"א) והלכתא כותיה דרב ואף ע"ג דקי"ל כשמואל בדיני שאני הכא דאשכחן תניא כותיה דרב דתניא תן או הולך מנה לפלוני שאני חייב לו או פקדון שיש לו בידי חייב המשלח באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר וכו'. וכן פסקו כל הפוסקי' ז"ל. וז"ל הטור ז"ל (חו"מ סי' קכ"ה) ראובן שהי' חייב מנה לשמעון או שהי' לו פקדון בידו ואמר ללוי הולך מנה זה לשמעון אם בא לחזור וליטלו ממנו אינו יכול דהולך כזכי דמי ומיד כשהגיע ביד לוי זכה בשבילו וכו'. עד ואם החזיר לוי המנה לראובן והעני אח"כ ולא הי' לו במה לפרוע בענין שהפסיד שמעון שלו לוי חייב לשלם שהוא פשע במה שהחזירו. והרמב"ם ז"ל כ' בפט"ז מה' מלוה ולוה וז"ל ראובן הי' חייב לשמעון מנה ואמר לו ללוי הולך לשמעון מנה זה שאני חייב לו אם בא לחזור אינו חוזר והוא חייב באחריותו עד שיגיע המנה לשמעון החזיר לוי את המנה לראובן שניהם חייבים באחריותו עד שיגיע ליד שמעון כל חובו עכ"ל. ופי' דברי רבינו ז"ל שאמר שניהם חייבים באחריותו שאם העני שמעון ולא מצא ראובן מאין לגבות משמעון לוי חייב בהן לשלם לראובן וכן ג"כ שמעון הוא חייב באחריותם עד שיגיע ליד ראובן.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:13:4
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:13:4](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:13:4)

א"כ אפי' שמעון עצמו לא הי' יכול להוציאם מיד לוי ולוי לא הי' לו רשות להחזירם לשמעון ואם הי' מחזירן היה מתחייב באחריות כמו שביארנו


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:13:5
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:13:5](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:13:5)

ב אלא אם הי' לוי אנוס ר"ל שהי' שמעון אונסו ומוציאם מידו כעובדא דר' דוסתאי ברבי ינאי בגמ' דגיטין (שם ע"ב) אז הי' פטור.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:13:6
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:13:6](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:13:6)

ואע"ג דאמרינן דדוקא אם הוחזק הנפקד כפרן דבהא אמרינן זכין לאדם שלא בפניו דזכות הוא לראובן שיצא פקדונו מיד מי שהוחזק כפרן ונכנס ביד מי שהוא נאמן אבל אם לא הוחזק כפרן יכול הוא לחזור וליטלו מיד לוי דאמר לי' האי משלח הואיל ועדיין אני חייב באחריות הפקדון עד שיגיע ליד הבעלים תחזיר לי פקדוני. י"ל בנ"ד דלא הי' יכול לחזור וליטלו מיד לוי מתרי טעמי חדא דאותם רקועים ששלח ראובן לאחיו לעשותם לו הוא צריך אליהם למלאכתו ורצונו הוא ודעתו שלא יתעכבו שם בתונס מופקדים תחת יד אחיו וכ"ש שהוא כ' לאחיו וא"ל תשלחם לי עם הבא ראשונה א"כ לא שייך הכא למימר שיאמר המשלח ללוי אין רצונו של מפקיד וכו'. וגם שמעון אינו חייב באחריותן דרצונו ורצונו הוא שישלח לו ענייני מלאכתו וע"מ כן שלחם לו וצוה עליו הוא בעצמו שישלחם אליו עם הבא ראשונה ולא נשאר עליו אחריות בשליחותם. ג וה"ב מאחר שלוי הוא מהימן לגבי ראובן ואנן סהדי דרצונו שיהא פקדונו אצלו דרגיל הוא ואחרי' להפקיד אצלו אם יבא לחזור וליטלו ממנו אינו חוזר וכ"כ הרמב"ם ז"ל בס"פא מה' שכירות וז"ל ונ"מ שאם היו הבעלים רגילים להפקיד אצל האחר שמסר לו זה שאין הנפקד הא' יכול לחזור בו שהרי כבר נפטר מאחריותו כמו שנתבאר למעלה בדין שומר שמסר לשומר עכ"ל.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:13:7
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:13:7](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:13:7)

וכ"ש הכא שכבר פסקה שליחות שמעון הנזכר שראובן אחיו כ' לו שישתדל לעשות אותם רקועים ולשלחם לו עם הבא ראשונה וכן עשה ופסקה שליחותו. ועוד אחרת שאין כונת שמעון עתה להחזירם מיד לוי מצד האחריות או מצד שאין לוי נאמן וכיוצא רק רצה לעשות טובה וחנות עם אותו האיש אשר חלה פניו ומי נתן לו רשות לעשות דבר זה להחליף שקלי הזהב עשויים בבלתי עשויים ולעכב מלאכת אחיו בתונס אין זה שליח לתקן אלא לעוות ומעשיו ודבריו בטלים.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:13:8
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:13:8](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:13:8)

ד וגדולה מזאת אני אומר שאפי' היו אותם רקועים ביד אותו פלוני והוליכם בידו לקסנטינא הי' יכול ראובן למיקם עימיה בדינא ודיינא ולהוציאם מידו מאחר ששמעון עצמו אשר החליפם לו הודיעו שאינם שלו רק של ראובן אחיו אותה משיכה שמשכם אינה קונה לו וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' שלוחין וז"ל ודוקא שהודיע שהוא שליח של פלוני לפיכך אע"פ שמשך או המשיך אם נמצא שעבר על דעת משלחו בטל המקח וכו' וכ"ש הכא בנ"ד שעדיין הרקועים ביד לוי הזוכה לראובן ועל כן ראובן יטול את שלו ולית דין צריך בשש ואותו פלוני יחזור על שלו בתונס זהו מה שנר' לי בזה והוא יתברך יעמידנו. על האמת. נאם אחיכם שלמה ס"ט בכמה"ר צמח דוראן נר"ו.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:14:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:14:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:14:1)

**שאלה יד:**תלמסן לה"ר מימון כלאץ יצ"ו. וז"ל שאלתו ראובן שכר המכס מהמלכות כמנהג המדינה לגבות שער ידוע לכל ענין מכל היוצא ובא אל המדינה ושמעון היתה ידו תקיפה בעכו"ם אלמים מאנשי החיל והי' מוציא סחורות משער המדינה ומכניסם ולא רצה לתת לראובן המוכס המכס העולה לו עליו ונתגבר על ראובן הנזכר. וגם על האיש אדוני הארץ מצד אנשי החיל. וראובן כאשר ראה כי אזלת ידו על שמעון וירא כי לא יכול לו כתב מודעא ומסר דבריו בפני עדים לומר שהוא אנוס ושכאשר תמצא כביר ידו לעמוד עם שמעון לדין לגבות ממנו המכס שלו יעמוד ויטול את שלו ועתה לאחר ימים בא ליד ראובן המוכס הנזכר ממון של שמעון הנזכר ורצ' לתפסו מחמת המכס הנזכר. תביאנו תשובת אדוננו הרמתה אם יש לו יכולת בזה מצד הדין או י"ל מאחר שהוא מכס אין עליו חיוב בזה ואין לראובן לעכב ממונו של שמעון ע"כ.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:14:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:14:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:14:2)

**תשובה:** תנן בריש הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ג ע"א) אין פורטין לא מתיבת המוכסין ולא מכיס של גבאין ולא נוטלין מהם צדקה אבל נוטל הוא מתוך ביתו וכו' ופרש"י ז"ל אין פורטין להחליף סלעים בפרוטות מתיבת המוכסין אם נוטלין הפרוטות מתיבה עצמה שנותנין בה המכס וכן מכיס של גבאי המלך שנותנין בה כסף גולגלתא וארנונא לפי שהם גזל וכו'. ופרכינן בגמ' והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא פי' ומה שקבל מהמכס של המלך בדבר קצוב כך וכך אינו גזלה ופרקינן א"ר חיננא בר כהנא אמר שמואל במוכס שאין לו קצבה דבי ר' ינאי אמרי במוכס העומד מאליו פי' שאין לו קצבה אלא נוטל כפי חפצו ופי' העומד מאליו שלא ברשות המלך אפי' עשה לו קצבה. ותנן נמי במס' נדרים (כ"ז ע"ב) נודרין להרגין ולחרמים ולמוכסין ומוקמינן לה נמי (שם כ"ח ע"א) במוכס העומד מאליו. או שאין לו קצבה ש"מ שכ"ז שהמלך שם מכס בקצבה ידועה והשוה מדותיו לכל אדם והמוכס קם ברשותו לגבות אותו המכס לאו גזלן קרינן ביה דדינא דמלכותא דינא. וכן פסקו דינא כלהו רבוותא הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והטור ז"ל ע' בהרמב"ם פ"ה מה' גזלה ובטור ח"מ סי' שס"ט. וכן על ההיא דאמרינן (ב"ק שם) ולהבריח מן המכס מי שרי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא ופרש"י ז"ל וז"ל דינא דמלכותא דינא ונמצא גוזל מוכס ישראל זה שקבלו מיד המלך עכו"ם בהיתר עכ"ל. כ' הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר דאסור לאדם לעבור על המכס דכל המבריח עצמו מן המכס הרי זה גזלן לפי שגוזל מנת המלך בין שהוא מלך עכו"ם בין שהוא מלך ישראל וכ"כ הטור ז"ל. ופי' הגאון מהרי"ק ז"ל דטעם הרמב"ם ז"ל הוא משום דאל"כ כד אקשינן בגמ' ולהבריח מן המכס מי שרי והאמר שמואל וכו'. הוה לי' לשנויי ל"ק כאן במלך ישראל כאן במלך עכו"ם אלא תירץ ל"ק כאן בעומד מאליו וכו'. א"כ משמע דאין לשנות בין מלך עכו"ם למלך ישראל. ולי הצעיר נראה דגם י"ל אם יש להקל בדבר אדרבא על מלך ישראל יש להקל להבריח ממנו המכס כי מלך ישראל אשר הקים אותו חק ואותה קצבה לתת לו דבר ידוע לכל ענין וענין י"ל עליו דשלא כדין עשה וכמעט שהוא גוזל את הרבים וע"כ תיסק אדעתין להבריח ממנו אבל מלך עכו"ם דכך הוא דתם וענייניהם הכל הוא לפי דינא דמלכותא א"כ ודאי המבריח ממנו גזלן קרינן ביה וע"כ כ' הרמב"ם ז"ל בין מלך ישראל וכו' דזיל בתר טעמא והכל לפי דינא דמלכותא וכ' הרא"ש ז"ל והביאו הטור בנו ז"ל אם ישראל קנה המכס מהמלך המבריח עצמו ממנו ה"ז גוזל ישראל שקנאו א אבל אם קנאו עכו"ם מותר דהוי כהפקעת הלואתו דשרי במקום דליכא חילול השם והטעם בזה מאחר דדינא דמלכותא דינא וקונה המכס קנאו בדין וגובהו בדין ר"ל בקצבה שקצב לו המלך לכל העולם א"כ הגוזל אותו גזלן נקר' וכ"כ א"ז הרשב"ץ ז"ל בתשובה וז"ל דין המלך דין הוא וכל מי שנוטל מחבירו מה שגזר המלך גזלה היא בידו עכ"ל. והטעם בעכו"ם הקונה המכס שמותר להבריח ממנו משום שאינו גוזלו ממש דהיינו לוקח ממנו בחזקה כדאמרי' התם (ב"ק ע"ט ע"ב) וילפינן לה מקרא דויגזול את החנית מיד המצרי וכו' אלא מפקיע ממנו הלואתו ובמקום דליכא חילול ה' ר"ל שלא יבין העכו"ם בזה מותר כדאמרי' התם (ב"ק קי"ג) אהא דפרכינן אמתניתין דתני' נודרין למוכסים וכו'. והאמר שמואל דינא וכו' ופרקי' וכו' רב אשי אמר במוכס עכו"ם דתניא ישראל ועכו"ם שבאו לדין וכו' עד ל"ק כאן בגזילו כאן בהפקעת הלואתו. וכ' הגאון מהרי"ק ז"ל נר' שאפי' ידוע שזה המוכס ישראל הוא מוסיף ליקח ביותר מחק המלך שהרי הוא כגזלן אסור להבריח ממנו כדי מה שהוא חקו דאטו מפני שהוא עושה שלא כדין לגזול יגזלו בני אדם חקו האי הוי כההיא דאמרינן (ברכות ה' ע"ב) היינו דאמרי אינשי בתר גנבא גנוב וכו'.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:14:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:14:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:14:3)

א"כ יצא לנו הדין בנ"ד אחר שראובן הנז' קנה מכס המלך אשר חק קבוע מנמוס המלכות לקחת שיעור ידוע ועמד ברשות המלך הרי החק ההוא שקנה הוא ממונו דדינא דמלכותא דינא והמבריח ממנו ה"ז גוזלו וכ"ש אם ראובן הנזכר נאמן בגבויו ואינו גוזל את הרבים להוסיף על השער הידוע וע"כ שמעון הנז' שהוציא עליו סחורתו בחזקה חייב הוא לתת לו את שלו בכ"ז שתמצא יד ראובן לגבות ממנו כשיברר בעדים כמה עלה לו עליו במכס. וגם יברר בעדים שהיה אנוס במה שהוציא עליו שמעון וכו'. כי הרבה מוכסים מוחלים לכמה בני אדם המכס שיעלה להם עליהם וגם מנהג הוא להביא להם רבים ונכבדים לחלות פניהם לדבר הזה וע"כ ראובן יש לו להביא עדים כי לא הניח לשמעון לצאת רק מטעם אונס.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:14:4
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:14:4](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:14:4)

ואם נפלה ביניהם הכחשה בשיעור המכס הנזכר. או שיכנסו ביניהם אנשי חסד ויפשרו ביניהם או שיתן שמעון הנזכר השיעור אשר הוא מודה בו שהוציא אותו על ראובן בחזקה וישבע על השאר כדין מודה במקצת. והתפיסה שתפס ראובן על שמעון לא שייך הכא למימר בה המע"ה וישבע ראובן ויטול מה שתחת ידו כי מה שתחת ידו של שמעון הנזכר כבר קודם שבאו לב"ד הודה בו שהוא של שמעון רק שהוא רוצה לעכבו במה שחייב לו במקום אחר ב גם לא שייך הכא למימר מגו דהוה מצי למימר אין תחת ידי כלום דמה שתפסתי החזרתי כמו שכ' הטור ז"ל סי' קע"ט בשם הראב"ד ז"ל על ההיא דאמרינן דבר הידוע משל השותפות אין לא' חזקה בו על חברו כ' הוא ז"ל והוא דלא מצי לי' למטען לא היו דברים מעול' או החזרתי לך כגון דחזו לי' סהדי תחות ידיה השתא וכו'. וא"כ כיון שכן בנ"ד יהי' ראובן הנזכר נאמן לומר שהחזיר מה שתפס כיון דליכא עדים דחזו לי' השתא ואמרי' מגו וכו'. ויהי' נאמן בשבועתו. הא ליתא כיון שראובן הנזכר כבר קודם שעמד לדין עם שמעון הראה לבני אדם מה שיש תחת ידו והודה בו קודם עמדו לדין בטיל ליה תורת מיגו וכמו שכ' הרא"ש ז"ל בתשובה וז"ל יראה לי כיון שראו החפצי' בידו קודם שתבעוהו לדין אזלא ליה מיגו דידיה. ובאותה תשובה מבורר כי מה שראו החפצים בידו הוא הראה אותם בעצמו בלא תביעת בעל דינו ובלא מעמד ב"ד הראה התיבות סגורות ע' באותה תשובה בכלל ק"ו וא"כ לנ"ד כיון שראובן הוא הראה מעצמו כיון שעשה זה קודם עמדו בדין ובלא תביעת חבירו בב"ד אזיל לי' מגו דידיה ולא שייך הכא ג"כ המע"ה כמ"ש דלא אמרינן הכי. ג אלא בדבר עצמו שזה אומר שלי וזה אומר שלו והדבר הוא תחת יד אחד מהם אמרינן המע"ה כדפרש"י ז"ל (ב"מ ב' ע"א) על הא דתנינן ב' אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וכו'. ופרש"י ז"ל דוקא אוחזין דשניהם מוחזקין בה ואין לזה כח בה יותר מזה שאלו היתה ביד אחד לבדו הוי אידך המ"עה ודבר זה הוא מבורר בתלמוד בכמה דוכתי ובדברי המפרשים ז"ל וכאן ראובן עצמו הוא מודה כי מה שתחת ידו הוא של שמעון רק שהוא רוצה לעכבו במה שהוא חייב לו ממקו' אחר ואדרבא הראיה עליו לברר כמה הוא המכס שהוציא עליו שמעון ואם לאו יטול ראובן מה שיודה לו בו שמעון והשאר ישבע שמעון ויפטר אחר שיתברר שכל מה שהוציא עליו באונס ושלא הניחו להוציא רק מצד האונס וכ"ש אם יש שם מסירת מודעא דאם נתברר האונס בעדים אינו צריך למודעא כי כן היא דעת הרמב"ם (פ"י ממכירה) והרמב"ן והטור ז"ל (חו"מ סי' ר"ה). וגם אין לומר שראובן הוא נגזל וא"כ ישבע הוא ויטול דהכי קי"ל (שבועות מ"ד ע"ב) דהנגזלין נשבעין ונוטלין וכו'. לפי שי"ל שאין שמעון בענין זה גזלן ממש דאורייתא לפי שלא נתכוון לגזול רק להוציא שלו והוא מורה התירא לנפשיה למימר אין שקלית ודידי שקלית ועל דעתו המוכס ההוא הגזלן דלאו כולי עלמא בקיאי בדיני זהו מה שנ"ל להשיב אתכם כפי מה שבא בשאלתכם והוא יתברך יאיר עינינו במאור תורתו. ויזכנו לישועתו. ואז יגיל לבנו וישמח. נאם הצעיר שלמה בכמ"הר צמח דוראן נר"ו.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:15:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:15:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:15:1)

**שאלה טו:**מזא"ב למשכיל ונבון ה"ר יצחק מסאלת י"ץ. וזה לשון שאלתו אחר דברי מוסרו וענותנותו. עיר קטנה ואנשים בה מעט אשר הם כלם קרובים וכמעט שהם פסולים זה לזה להעיד משום קורבה אם יש יכולת בידם לעשות תקנה והסכמה ביניהם שיהיו כלם כשרים להעיד זה לזה אפי' שהם קרובים מי אמרי' כח הצבור עדיף ויכולים להסכים ולתקן דבר זה או אם יש לו' שאינן יכולי' לעשות דבר זה להכשיר פסולי עדות. תאיר עיננו בדבר זה ותורנו הדרך הישרה. להאיר עיננו במאור התורה. ושכרך כפול מן השמים ושלום:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:15:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:15:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:15:2)

**תשובה:** תנן בפרק זה בורר (סנהדרין כ"ד ע"א) נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנים עלי ג' רועי בקר ר' מאיר אומר יכול לחזור בו וחכ"א אין יכול לחזור בו. ובגמרא איפליגו ר"ל ור"י ר"ל אומר מחלוקת לפני גמר דין אבל לאחר גמר דין ד"ה אין יכול לחזור בו ור"י אמר מחלוקת לאחר גמר דין ורנב"י פסיק הלכתא לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כחכמים דאין יכול לחזור בו. וכן ג"כ פסקו כלהו רבואתא כותיה דרנב"י. א ואם קנו מידו על הקבלה א"י לחזור בו ולא בעינן ג"ד דאין לאחר הקנין כלום כדאמרינן בגמרא (שם ע"ב) שלחו ליה מבי רב שמואל ילמדנו רבנו לפני גמר דין וקנו מידו מאי שלח להו אין לאחר קנין כלום וכן פסקו כלהו רבוותא הרי"אף ז"ל בפ' דיני ממונות והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ז מהלכות סנהדרין וז"ל מי שקבל עליו קרוב או פסול בין להיות דיין בין להיות עד וכו' אם קנו מידו על זה אינו יכול לחזור בו ואם לא קנו מידו יכול לחזור בו עד שיגמר הדין עכ"ל. ב וכי היכי דאמרינן לענין הדין דלאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו ה"ה נמי לענין קבלת העדות שאם קבל עליו אפי' עדות כותי ונתקבלה העדות בפני ב"ד הויא ליה כג"ד וא"י לחזור בו כמו שכתבו הרי"בש ז"ל והרשב"א ז"ל בתשובותיהם והביאם מהר"יק בטור:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:15:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:15:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:15:3)

ומעתה נתבארה תשובתם לנ"ד ומכ"ש הוא דבכלהו מילי אשכחנ' דכחא דצבור' עדיף מיחידאה והצבור יכולים הם לתקן תקנות לצרכם כפי מה שיראה להם שהוא תקנתם כדאמרי' פ"א דבתרא (ח' ע"ב) דתניא רשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדות ועל שכירות פועלי' ולהסיע על קיצותן פי' להסיע מדין תורה ולענוש העובר על קיצת דבריהם ואמרינן בגמ' (שם ט' ע"א) הנהו טבחי דאתנו בהדי הדדי דכל דעביד ביומ' דחבריה ליקרעיה למשכיה אזל חד עבד ביומא דחבריה קרעינהו למשכיה אתא לקמי דרבא חייבינהו. איתיביה רב יימר בר שלמייא לרבא ולהסיע על קיצותן לא אהדר ליה אמר רב פפא שפיר עביד דלא אהדר לי' ה"מ היכא דליכא אדם חשוב אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתנו. ותנינא בתוספת' ורשאין הצמרין והצבעין לומר כל מקח שיבא בעיר נהיה כלנו שותפים בו ורשאין הנחתומים לעשות רגיעה ביניהם פי' חלוקת הרגעים כלומר לא תמכור ברגעי ולא אמכור ברגעך וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' י"ד מהלכות מכירה וז"ל רשאין בני העיר לקוץ להם שער לכל דבר שירצו וכו'. להתנות ביניהם וכל מי שיעבור יענשו אותו כך וכך. רשאין בני אומניות לפסוק ביניהם שלא יעשה אחד ביום שיעשה חבירו וכל מי וכו' יענשו וכו' בד"א במדינה שאין בה חכם חשוב לתקן מעשה המדינה ולהצליח דרכי יושביה אבל אם יש בה חכם אדם חשוב אין התנאי שלהן וכו'. עד וכל מי שהפסיד לפי התנאי שאינו מדעת החכם משלם עכ"ל. והיינו הא דאמר רב פפא שפיר עבד דלא אהדר ליה. ג והאי אדם חשוב דאמר רב פפא ר"ל חכם ממונה על הצבור וע"כ רבינו ז"ל האריך בלשונו ואמר חכם חשוב לתקן מעשה המדינה וכו'. ר"ל שהוא ממונה על כך אבל אם היה מצוי ביניהם אדם חשוב שאינו ממונה על צרכיהם אפילו בזולתו תנאם קיים כן הביא הר"מ ז"ל בשם הרב ן' מיגש ז"ל וברור הוא דאם לא היה ממונה עליהם מציאותו כהעדרו ופירש הריב"ש ז"ל דבתקנות בני העיר אפילו בלא אדם חשוב נמי. והביא ראיה מדברי רבינו ז"ל שלא הזכיר דין זה של אדם חשוב רק בבני אומניות עכ"ל ז"ל. ולי ההדיוט נראה כי גם בתקנות בני העיר ואיכא בינייהו אדם חשוב ממונה על כל ענייניהם דאין תקנתם תקנה בלא הוא ואין לענוש על מה שתקנו בלא הוא לפי שכבר קבלוהו עליהם להיות כל מעשיהם לפי ראות עיניו ואין להם לעשות דבר זולתו. ומה שהביא ראיה מדברי רבינו ז"ל שלא הזכיר דין זה של אדם חשוב רק בבני אומניות יש לומר כי רבינו ז"ל תפס שיטת הגמ' שהזכירו דבר זה במעשה דהנהו בי טבחי דאתנו וכו' ומעשה שהיה כך היה. ובפרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא קט"ז ע"ב) תניא רשאין החמרין להתנות ביניהם כל מי שתאבד חמורו נעמיד לו חמור וכו' ורשאין הספנין וכו'. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה"ג וכל אלו הדברים הם אפילו באמירה בעלמא בלא קנין אלא מכח הרבים דאי בקנין מאי אתו לאשמועינן אלא ודאי האי דפ' הגוזל כי ההיא דפ"א דבתרא או במעמד כלם או שיש ביניהם אדם חשוב והסכים עם רובם אע"ג דלא הוו במעמד כולם:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:15:4
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:15:4](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:15:4)

וא"כ לענין הדין שלפנינו שרצו בני העיר במעמד כולם לעשות תקנה לקבל על נפשם עדות הקרובי' יכולי' הם ואינן צריכין קנין ואינן צריכין לגמר דין וכ"ש אי איכא אדם חשוב בינייהו והסכים עמהם וכן כתב הרא"ש ז"ל בתשובה שאם הקהל מינו עדים ופסלו שאר עדות הקהל זולתם יכולים להעיד אף לקרוביהם כיון שקבלום עליהם כמו שהביא הטור ז"ל תשובה זו. וכתב הרא"ש ז"ל עוד בתשובה אחרת וז"ל אבל אם המנהג הוא שכל העדי' הממונים בעיר צריכין להעיד על כל דבר ובפחות מכלם לא נגמר שום דבר בו השטר כשר כי כן קבלו עליהם בני העיר אפילו הם קרובים כיון דאחר זולתי הברורים אין יכולין להעיד והברורין צריכין כלם לחתום הרי קבלו עליהם הקרובים והשטר כשר. וכ"כ הרשב"א ז"ל בענין יותר מזה שנשאל על צבור שרצו לעשות תקנה שיהא סופר מתא כותב עיקר העדות ותנאיו בפנקסו ושיהא אותו פנקס נאמן כשר עדים כדרך שנוהגי' בפנקס ערכאות העכו"ם. והשיב הוא ז"ל כל מה שהסכימו צבור בענייני ממון רשאין הם והרי הוא מוסכם ומקובל כדין גמור שהסכמת צבור חזרה דין ובלבד שיעשה מרצון הצבור ואם יש ת"ח ממונה על הצבור צריך שיהא הוא מסכים עמהם ועושין מדעתו ומרשותו כדאמרינן פ' השותפין (בבא בתרא ט' ע"א) הנהו טבחי דאתנו אהדדי וכו' ומתשובה זו ג"כ יש להביא ראי' שגם בתקנות בני העיר אי איכא אדם חשוב בינייהו צריכין שיעשו מדעתו ודלא כהריב"ש ז"ל כדאמרינן לעיל כי הנה הרשב"א ז"ל בתקנות אנשי העיר כתב ואם יש ת"ח ממונה וכו' והביא ראיה מהנהו טבחי וכו' וההיא מעשה באנשי אומניות הוא אלא מחוורתא כדאמרן דמעשה שהיה כך היה ואין לשנות בין אנשי העיר ובין אנשי אומניות דכולהו טעמא חדא אית להו ובחד' מחתא מחתינהו. ובסוף תשובת הרשב"א ז"ל הנזכר כתב וז"ל ואע"ג דביחיד קודם גמר דין יכול לחזור בו הסכמת הרבים יפה היא שאין היחיד יכול לבטלה שאפילו לכתחלה הרוב כופין את המועט עד שיסכימו כלם עכ"ל ז"ל. גם מהר"ם ז"ל נשאל על זה והשיב כיוצא בזה ובסוף דבריו כתב ומנהגן של קהלות תורה היא ועל כיוצא בזה אמרינן מנהג מבטל הלכה וכן השיב א"ז הרשב"ץ ז"ל בתשובה ובנו הר"ש ז"ל:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:15:5
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:15:5](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:15:5)

ד ואחרי אשר ביארנו תשובתם יש לעורר אתכם כי כל דברים אלו לא נאמרו אלא במילי דממונא אבל בדבר שבערוה בגיטין וקידושין אין תקנה אלא בעדים כשרי' שאפי' עד אחד פסול עד שיהיו ב' עדי' ואפי' שניהם מודים דגזרת כתוב הוא שאין דבר שבערוה פחות משנים כדאיתא בקידושין פרק האומר (ס"ו ע"א). וכן כתב א"ז הרשב"ש ז"ל וז"ל הצבור אינם יכולים לעשות תקנה זו אלא בענין עדות ממון ואע"ג דאמרינן פ' חזקת (בבא בתרא מ"ח ע"ב) ובפ"ק דכתובות (ג' ע"א) ובפ' השולח (גיטין ל"ג א') וביבמות (צ' ע"ב) כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ורבנן אפקעינהו לקדושין מניה היינו בהפקעה אבל בקיומי לא עבדי רבנן תקנתא וזה ברור לפי שהפקעת הקדושין אנו אומרין דאם קדשה בכסף הפקירו רבנן אותו ממנו. ואם קדשה בביאה שויה רבנן לבעילתו בעילת זנות. ואם קדש בשטרא אפשר לומר דשוינהו רבנן להנהו עדים פסולי עדות אבל במי שאין קדושין קדושין אי אפשר לומר דשוינהו רבנן קדושין דכיון דליכא קדושין ליכא דעת רבנן כנ"ל עכ"ל ז"ל. הנה נתבארה שאלתכם באר הטב כי הצבור יכולין לעשות תקנה ביניהם לקבל עליהם עדות הקרובי' ודבר זה אינו אלא בממון דאדם יכול לעשות בשלו מה שירצה אבל דברים שבערוה צריכין שנים כשרים כפי הדין כי אין ביד הצבור כח בדבר זה לרחק הקרובים ולקרב את הרחוקי' רק הוא יתברך הוא מקרב הרחוקים והוא יתברך יתן בלבנו לנצור תורה ומצות וחקים. ויעמידנו על האמת. ואויבנו יצמית. ואז לבנו יגיל וישמח. נאם הצעיר שלמה ס"ט בכמה"ר צמח נר"ו:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:16:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:16:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:16:1)

**ענין יו:**תלמסאן לחכמיה ודייניה יש"ץ. ולפי שראיתי קבלת העדות אשר שלחו לידינו והכחשותיהם זאת אומרת בכה וזאת אומרת בכה אחת מחייבת ואחת פוטרת ואחת אומרת לא כך העדתם ואחת מעידה על חברתה שנתקבלה שלא בפני בע"ד. ולכן קדמתי להם תוכחת זאת שכך אמר שהמע"ה טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:16:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:16:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:16:2)

בראותי המגלה. והנה אימה חשכה גדולה. נפלה עלי ואומרה אויה לי אללי. כי תורה נעשית כתורות הרבה. לזאת יחרד לבי. ויראה ורעד יבא בי. והדבור אין בי. בקראי קבלת העדויות. בבתי דינין עשויות והם בדבריהם שונים. והנה עלו כלם קמשונים. וכסו פניהם חרולים. לאשר הם כמו דברי התולים. כי כל אחד מהעדים לדרכו פונה ודברי חבירו משנה ואשתומם על המראה פחד קראני ורעדה. ובאה בי קפדה. לאשר ראיתי שערוריה. אשר כדבר הזה לא נהיה. כי הב"ד וש"צ אומרים בפסק דינם שהעידו לפניהם עדים כשרי' בדברים ברורים. כי האב והבן כל ימי היותם היו יחד. סמוכי' כלם על שולחן אחד. ועל זה בטלו כח החזקה והיתה להם ליורשים למכשול ולפוקה. לעשות להם דין מאן דלא ציית לדינא. ולכן נמסרו ביד האומות ולא מצאו בפניכם חנינה. והחכם ה"ר פלו' נגד היורשי' נתמרמר. ונתנם ביד אדוני הארץ כתוא מכמר. ובעדות אחרת כתוב הפך מזה. וקרא זה אל זה. ואמר כי העידו עדים אחרים. ולפני הב"ד השמיעו קול דברי'. כי האב והבנים היו מפורדים בממון ובקניינים. ולא היו דרים כל ימי היותם. וחלוקים היו בדירתם ובעיסתם. והאב ואשתו היו דרי' באורייה. והבן לעצמו דר בחצר כי שם היה הוא ובניו כל ימי היותן. והחצר היתה כמה שני' בחזקתו. והנה א"כ לדברי העדות הזאת טענת היורשים היא טענה. ואם לא רצו לצאת מן החצר אין להם טענת מאן דלא ציית לדינא. כי חזקתם וחזקת אביהם המורישם היא טענה חזקה. ולהם היא החצר לחקה. ואף גם זאת העדו' האחר' מעידה ואומרת כי עדות הראשונה נתקבלה שלא בפני בעל דין. ומזה נעשה בשרי חדודין חדודין. וגם העדי' הראשוני' הם עצמם מעידים. ואחר עדותם הראשונה חוזרי' ומגידים. כי לא העידו על סמיכת השלחן רק אמרו לא ידענו. וא"כ אין כאן עדות דאינה ראיה לא ראינו. ולכן על כל דברי העדות האלה לא ידעתי אל מי מהם אפנה לעזרה. כי כל אלו העניני' אינם מדרך הישרה. ועל כן על זאת החזקה. אשר נפלה עליה ביניכם החלוקה. לא אשים תורה וחקה. כי דרכה בכל אלו הבלבולים מדרך האמת רחוקה. אמנם מעיקרא דדינא פירכא. דהאי מילתא לית בה סמיכה. למגבי ארמלתא. באתרא דנהיגי למכתב כתובתא. בכתובות קרובותיה. בנות דודה ואחיותיה. עקר ותוספת ונדוניא. מה שלא הסכימו הפוסקים ולא אית לי' שום ראיה. ובודאי כל מה שעשה ה"ר פלו' ליורשים הוא שלא ע"פ הדין. וכ"ש דלפי השנאה שהיתה ביניהם היה לו לסלק עצמו ולא יורה ולא ידין. כי בעלי הדין לא קבלוהו עליהם. והיה להסתלק מדיניהם. ולא די לו בזה אלא שהקריב לפני האומות משפטיהם והפסידם ממון רב תוספת על מה שדן שלא כדין להם. והוא יתברך יודע אם לעקל אם לעקלקלות. ואין לנו להוסיף בדברים אלו ולגלות. כי ענייני דין זה כמוהו לא נהיה מעולם. אמנם המשפט לאלהים הוא והוא ית' יביא במשפט על כל נעלם:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:16:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:16:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:16:3)

והנה הדין בזה אזכרנו. ומהגמ' ומדברי הפוסקי' ז"ל אודיענו. ממה שהוא ידוע כי בימי רז"ל חכמי התלמוד היו מקומות חלוקים במנהגם בענין כתובותיהם שיש מקומות שהיו נוהגים לכתוב כתובה ומקומות היו נוהגין שלא לכתוב כתובה ועל האי מנהגא תנן בפ' נערה שנתפתתה (כתובות נ"א ע"א) לא כתב לה כתובה אלמנה גובה מנה ובתולה גובה מאתים. ועוד תנן בפ"ב דכתובות (ט"ו ע"ב) האשה שנתאלמנה או נתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר בעולה וכו' ומההיא אומרת והוא אומר ש"מ דבמקום שאין כותבין תנן דאם איתא דאין נישואין בלא כתובה מספר כתובתה נשמע אם בתולה נשאה אם אלמנה. ותנן נמי בפ' הכותב (כתובות פ"ט ע"א) הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה וכו' ואוקמא שמואל בגמ' במקום שאין כותבין כתובה ומאי דאמרי' (ב"ק פ"ט ע"א) אסור לאדם לשהות עם אשתו אפי' שעה אחת בלא כתובה היינו במקום שנוהגין לכתוב כתובה אבל במקום שנוהגים שלא לכתוב כתובה יש לסמוך בזה על תנאי ב"ד דקי"ל בפ' נערה (כתובות נ"ב ע"ב) דתנאי ב"ד אע"פ שלא נכתב כמו שנכתב דמי. ותנן נמי בפ' הנושא (כתובות ק"ד ע"א) אלמנה שבאה לגבות כתובת' כ"ז שהיא בבית בעלה גובה כתובתה עד כ"ה שנים וכו' וחכ"א וכו' ואמרינן עלה בגמ' אמר רב יהודה אמר רב העיד ר"י בר"י לפני ר' שאמר משום אביו לא שנו אלא כשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה אבל אם שטר כתובה יוצא מתחת ידה גובה לעולם. ואתוקמא שמעתתא דכשאין שטר יוצא מתחת ידה מחלוק' דגרסינן התם שלח ליה רב נחמן וכו' לרנב"י למדנו רבינו בשטר כתובה יוצא מתחת ידה מחלוקת או בשאין שטר כתוב' יוצא מתחת ידה מחלוקת והלכתא כדברי מי שלח ליה בשאין שטר כתובה יוצא מחלוקת והלכתא כדברי חכמים. והאי דאוקמינן כשאין שטר יוצא מתחת ידה היינו במקום שנוהגין שלא לכתוב כתובה אבל במקום שנהגו לכתוב כתובה ואין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה אפי' תבעה כתובתה ביום מיתת בעלה אין לה כלום והיינו הוא מתני' דאייתינן לעיל הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה ואוקמה שמואל במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין כתובה אפילו הוציאה גט אם אין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה אינה גובה כלום. וכהאי אוקמתא פסקו רובי רבוותא ע"ה הריא"ף והרמב"ם והרמב"ן והרא"ש והטור זצ"ל וז"ל הרמב"ם בפי"ו מהל"א אלמנה שהיה שטר כתובתה יוצא מתחת ידה וכו'. ואם אין לה שטר יוצא מתחת ידה אין לה כלום ואפילו עקר כתובה ואפילו תבעה ביום מיתת בעלה וכו' עד בד"א במקום שדרכן לכתוב וכו'. א ועתה יש לבאר מה היא גובה במקום שאין כותבין כתובה. והנה יש בזה מחלוקת לפי הגרסאו' דגריס רש"י ז"ל ושאר רבואתא כמו שתראה בגמרא בפ' הנושא וע' בפרש"י ותוס' ז"ל והרא"ש ז"ל פסק כגרסת רש"י ז"ל ולא נפל המחלוקת ביניהם אלא בענין העק' והתוס' אבל בנדונייא כ"ע לא פליגי דאינה גובה אפילו במקום שנהגו שלא לכתוב כתובה דהנדונייא אינה תנאי ב"ד אלא חוב וקי"ל דאין גובין מהיתומים אלא אם היה שטר חוב יוצא עליהם וע"פ הדרכים הידועים לרז"ל ופירש כן בביאור ה"ה ז"ל בפי"ו מה"א וז"ל ודין הנדוני' כדין החוב לדעת רבינו וכ"כ הרשב"א ז"ל. ומ"מ אין צורך לזה שהרי פשוט הוא שאינה נגבית הנדונייא אלא כשמראה כתובתה. ומ"מ נ"מ היכא שהיורשי' מודי' שלא פרעוה שאעפ"י שאבדה כתובתה גובה נדונייא עכ"ל. מתוך דבריו למדנו דבכל מקום בין במקום שכותבין בין במקום שאינן כותבין הנדוניא אינה נגבית אלא אם שטר כתובתה יוצא מתחת ידה או אם היורשים מודים בנדונייתה שהוא כך וכך ושלא נפרעה: ואחרי הדברים האלה י"ל כי בזמנינו זה כל העולם הם נוהגין לכתוב כתובה וגם כי שמענו דבקצת מקומות אין כותבין בשעת כניסה לחופה רק מעידים עדים וקונין מהבעל וסומכין בזה על מ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"י מה"א ה"ט) וז"ל א' הכותב וא' שהעידו עדים עליו וקנו מידו וכו' אין זה נקרא מקום שנהגו שלא לכתוב כתובה דמאחר שקנו מידו הו"ל כמו שכתבו דקי"ל סתם קנין לכתיבה הוא עומד. וא"כ יראה בבירור כי בזמננו זה אם באה אלמנה אחת לגבות את כתובתה אפי' סמוך למיתת בעלה ואין שטר יוצא מתחת ידה אין להגבותה כלום כמו שהוכחנו. וכמו שכתבנו לשון הרמב"ם ז"ל בבירור אבל קצת מהפוסקים ז"ל הסכימה דעתם שאם נאבדה כתובתה של אשה מחמת איזה דבר ונתנה אמתלא לדברי' שנאבדה כתובתה שמוציאין כתובו' קרובותיה וכו' וכ"כ בעל העטור ז"ל וז"ל רבינו שרירא ורבינו האי גאון ז"ל כתב בתשובה שהאשה שאבדה כתובה ונתאלמנה או נתגרשה לא מיבעי' מאתן דחזו לה דגובה אלא אפי' תוס' גובה וכיצד עושין מוציאין ב' או ג' כתובו' מקרובותי' ומגבין לה כפחותה שבהם ובשבועה עכ"ל ז"ל. הנראה פשוט מלשון זה דאפי' לתקנת רב שרירא ז"ל שמוציאין כתובות קרובותיה היינו לענין התוספת דרואין בכתובות קרובותיה כמה נהגו להוסיף בכבוד אותה משפחה לפי כבודה ויחוסה כי כן היו נוהגין להוסיף לנשים לפי כבוד יחוסן ומשפחתן ולא הי' להם דבר מיוחד בענין התוספ' אלא כל משפחה לפי יחוסה אבל הנדוניא ליכא מאן דאמר דמכ"ש אם במקום שנהגו שלא לכתוב כתובה אמרי' דהנדונייא אינה נגבית אלא בהודאת היורשים וק"ו במקום שנהגו לכתוב ואין שטר יוצא מת"י דודאי נדוניא שהוא חוב לא מגבינן לה וזה דבר ברור שעל הנדוניא הוה מצי אבוהון למטען למימר לאינתתיה את מחלת לי או פרעתיך או מכרת לי כתובתך וכיוצא בזה ואין לה עליו רק שבועה והשתא דליתיה לבעל אנן טענינן ליורשים כל מאי דהוה אבוהון יכול למטען. אמנם בעיקר הכתובה שהוא תנאי ב"ד והתו' שהוא תנאי כתובה ק"ל הטוען אחר מב"ד אין בדבריו כלום ודבר זה הוא מבורר במקומו. וא"כ אפי' מי שירצה לסמוך על דעת רב שרירא ז"ל היינו בענין התוספת לא בענין הכתובה. וכדי שלא יחלוק בזה שום חולק אבאר דבר זה מלשון הטור ז"ל וז"ל סימן ס"ו ואם יש משפחות שנוהגין לכתוב בכתובתן יותר משיעור חכמים הרשות בידם וכו' עד לפיכך אשה שאבדה כתובתה ידקדקו בכתובות קרובותיה וכו'. הרי לך מבואר שאין מדקדקין בכתובות קרובותיה רק על התוספות ודברים פשוטים הם. וגם מהר"י קולון ז"ל כתב שורש י"ט וז"ל וכן כתב ראבי"ה ז"ל במשפטי הכתובות ולאו דוקא מנה מאתים דוקא גובה אלא גובה כפי המנהג שנהגו לכתוב לבתולות כמ"ש המרדכי ז"ל שמביאין ב' או ג' כתובות מקרובותיהם ונותנין לה כפחות שבהם. וא"כ עתה שנהגו כל האשכנזים לכתוב לבתולות שש מאות דוקאט"ו ובגדיה ותכשיטיה ודאי תגבה שש מאות דוקאט"ו דאין לך בדיקת קרובות יותר מזה כיון שנהגו כך עכ"ל. הרי לך מבואר מדבריו וז"ל שאין בדיקת קרובו' רק לענין התוספות. וע"כ למנהגן שהיה ידוע להם שש מאות דוקא"טי מוסיפין לכל הבתולות אמר שא"צ לבדוק בכתובות הקרובות רק מגבינן לה שש מאות דוקא"טי והדברים פשוטים הם דוק ותשכח. וכ"כ א"ז הרב שלמה בן הרשב"ץ ז"ל ופירש בבירור שדעת רב שרירא ז"ל ורבינו האיי ז"ל בהוצא' הכתובה אינה רק לענין המאתים והתוספת אבל הנדוניא ליתא מאן דאמר הכי וז"ל בתשובותיו סי' רפ"ט וכיון דאנן כתבינן כתובה והיא לא הוציאה שטר כתובתה אינה גובה כלום. ואעפ"י שנחלקו על זה קצת מהגדולים ז"ל ונחלקו בדיעותיהם דקצת מהם סוברים דמנה ומאתים דהוא תנאי ב"ד גובה אבל תוספת לא גביה והכי נמי סבר ר"ח ז"ל ורש"י ז"ל אבל רבואתא אחריני סברי דאף תוספת נמי גביא דתנאי כתובה ככתובה דמיא כדאיתא בריש פ' אעפ"י (כתובות נ"ד ע"ב) וזהו סברת רבינו יהוסף הלוי אבן מאגש ז"ל והרב בעל העטור ז"ל וכ' שכן היא דעת רב שרירא ז"ל ורבינו האי וגאוני' וסברת ריש מתיבת' ז"ל. וכתב בשמם כיצד עושין מוציאין ב' או ג' מכתובות קרובותיה ומגבין לה כפחות שבהם ובשבועה עכ"ל ז"ל. הרי לך מבואר היטב שאין דעת רב שרירא ורבי' האי בבדיקת כתובות הקרובות רק לענין התו' אמנם הנדוניא ליתא כמו שהוכחנו מתשובת ומדברי הפוסקים ז"ל:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:16:4
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:16:4](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:16:4)

ואחרי אשר כתבנו דברי מהר"י קולין ז"ל שכתב בשם ראבי"ה ז"ל במשפטי הכתובות ושכתב ג"כ בשם המרדכי ז"ל עמדנו על דברי המרדכי ז"ל במקומו וראינו מהם לכאורה כי דעתו ז"ל שגובה בכתובות קרובותיה גם הנדוניא. שכ"כ ז"ל בשאלתו פ' הנושא וז"ל. ורבינו שמשון בן אברהם ז"ל פסק כר' יוחנן (ב"מ י"ז ע"א) דהטוען אחר מב"ד לא אמר כלום ואפי' לא נקט' כתובה וכן פסק הרמב"ם ז"ל הלכה למעשה וכל גדולי אשכנז ולאו דוקא מנה מאתים אלא אפי' מאה דינרים ונדוניא דהוו להו עתה כב"ד של כהני' שהיו כותבים ארבע מאות זוז. וכתב ה"ר יצחק ברבי מנוח ז"ל דכן עשו כל גדולי צרפת וכן כתבתי לעיל פ' הכותב משם ספר חפץ וכן כתב ראב"יה ז"ל במשפטי הכתובות עכ"ל. הנה נראה מדבריו שגם הנדוניא גובה שכן אמר ולאו דוקא מנה מאתיים אלא אפי' מאה דינרים ונדוניא. אבל אי דייקת שפיר בלישניה האי נדוניא דקאמר לאו בגדיה ותכשיטיה קאמר דהיינו נדוניית' אלא האי נדוניא דקאמר היינו למנהג שנוהגים בקצת מקומות להוסיף בנדוני' שאם נדוניית' שהביאה מבית אביה היה מאתים דינרים כותבין שלש מאות בשם נדוניא ומוסיף מאה אחרים או מאתים וקורין אותה בשם תוספת ועכ"א ז"ל ולאו דוקא מנה ומאתים אלא אפי' מאה דינרים ונדוני' דהוו להו כב"ד של כהנים וכו'. הנה נראה בפי' שאין דבריו ז"ל על הנדוני' בפי' ממה שאמר דהוו להו עתה וכו'. ואין דברים אלו נאמרים רק על התוספת כמו שמבואר בגמ' במקומו. וגם יש להוכיח שאין דבריו ז"ל רק על התוספת מתחלת לשונו שכתב הרשב"א פסק כר"י (ב"מ י"ז ע"א) דהטוען אחר מב"ד וכו'. ומב"ד היינו המאה והמאתים כי הנדוניא אינה מב"ד ולא תנאי ב"ד רק כשטר חוב וא"כ אין דבריו של רשב"א רק במנה ומאתים והוסיף לומר וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכל גדולי אשכנז וכו'. ר"ל פסק הר"ם כמו שפסק רשב"א ז"ל. והוסיף לומר ולאו דוקא וכו'. ר"ל שהוא ז"ל מבאר דעת רשב"א ז"ל וגדולי אשכנז דהם אינם חולקים על ספר המצות במנה ומאתים לבד אלא אפילו בתוספת דאינהו ז"ל אמרו ראיה לדבריהם דהטוען אחר מב"ד וא"כ דעתם הוא אפילו התוספת דהיא ג"כ נקראת תנאי ב"ד. ואעידה לי עדים נאמנים דהאי דאמר המרדכי ז"ל והנדוני' לאו דוקא אלא על התוספת קאמר חדא שמהר"י קולון ז"ל אמר בלשון תשובתו שכתבנו לעיל וכ"כ המרדכי ז"ל וכ"כ ראבי"ה ז"ל במשפטי הכתובות והוא ז"ל אין דבריו אלא בתוספת כמו שהוכחנו מדבריו לעיל ודוק בלישניה דאמר וא"כ עתה כיון שנהגו כל האשכנזים לכתוב לבתולו' שש מאות דוקא"טי ובגדיה ותכשיטיה ודאי תגבה שש מאות דוקא"טי דאין לך בדיקת קרובות יותר מזה כיון שנהגו כך הרי בירר ז"ל בדבריו ואמר ודאי תגבה שש מאות דוקא"טי ולא קאמר שש מאות דוקא"טי ובגדיה ותכשיטיה. ועל סברא זו הביא ראיה מדברי המרדכי ז"ל. ועוד יש ראיה נוכחת בלשונו ז"ל דקאמר וכן נהגו ועשו מעשה כל גדולי צרפת וכן כתבתי לעיל פ' הכותב בשם ספר חפץ ובשילהי פרק הכותב ז"ל וז"ל כתב בעל החפץ אשה שאבדה כתב כתובתה ונתאלמנה או נתגרשה גובה אפילו תוספת ומביאין ב' או ג' כתובות וכו'. הרי שלא הזכיר בעל החפץ נדוניא כלל דלא ריבה בלשון אפי' אלא תוספ' מטעמא דתנאי ב"ד כדאמרי' וא"כ ילמד סתום מהמפורש וזה ברור הוא. וגם יש להוסיף ראיה לזה מלשון סמ"ג ז"ל בהלכות אשות וז"ל אלמנה שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה אין לה מזונות ולא מזון הבנות שמא מחלה כתובתה או מכרה או משכנה ואעפ"י שלא טען היורש אנו טועני' לו ואמרי' לה הביאי כתובתיך והשבעי וטלי מזונות אא"כ אין דרכן לכתוב כתובה. ויש מרבותינו שבצרפת חולקים על זה מההיא דהטוען אחר מב"ד לא אמר כלום עכ"ל ז"ל. הרי בפי' קאמר סמ"ג ז"ל דרבותינו שבצרפת טעמא דידהו הוא מההיא דהטוען וכו'. ואין דברים אלו נאמרים רק על המנה והמאתיים ואם יש לרבות ולהוסיף בדבריהם נוסיף התוספת והמרדכי עצמו הביא ראיה לדבריו מרבני צרפת וזה דבר ברור וכל זה הצרכנו שלא להטעות הנוסחא הכתוב בה אפי' מאה דינרים ונדוני'. ולפי האמת היא נוסח' מוטעת כי נדוני' לא באה בכתובים כמו שכתב בפ' הכותב בשם בעל חפץ:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:16:5
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:16:5](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:16:5)

ומעתה יש לתמוה על הב"ד ישצ"ו איך הגבו לאלמנה זו נדוני' ותוספת אין להם בזה ידים ורגלים. ומה שאמרו שהם סמכו על המנהג זה המנהג מעולם לא שמענוהו שנהגו בו בארצכם. ומה ששמענו מפי הזקני' הוא כי כאשר בא צר ואויב בשערי תלמסאן ונאבדו כל הכתובות ואח"כ כאשר נתיישבו הנשארים מהקהל מה"רר שלמה כלץ זל"הה ובנו מה"רר יהודה ז"ל עשו תקנה בדבר והכריחו לכל האנשים לחדש כתובותיהם לנשיהם כמו שהדין נותן. ואם היתה נופלת הכחשה בין האיש והאשה כמה היה בנדונייא היו מוציאין כתובות הקרובות להוכיח. אמנם לענין גבייה מן היורשים לא שמענו דבר זה מעולם ולא הי' להם לב"ד להוציא היורשים מחצרם ולהפקיע חזקתם להגבות כתובת זקנתם בלא שטר כתובתה בידה אבל החמשים דינרי זהב הנמצאים אתה יכולה היא לתפשם אעפ"י שאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה תשבע שיש לה שטר כתובה על בעלה ואין בו פחות מחמשים דינרי זהב ושלא מחלה וכו' ותטול אותם. אבל להוציא מן היורשים הנדוני' בכתובות קרובותיה זו אינה משנה כמו שהוכחנו בראיות ברורות לבעלי השכל והמדע צהורות ונהורות. והוא ית' יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו ויעמידנו על האמת ואויבינו יצמית. ושלום רב יבא ויקרב. על ישראל ועל רבנן ועל תלמידיהון. דאנא זעירא די בהון. שלמה ס"ט בכמ"הר צמח דוראן נר"ו.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:16:6
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:16:6](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:16:6)

וזהו מה שחתם עליה כמה"ר אבי נר"ו.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:16:7
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:16:7](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:16:7)

חכם בני ישמח לבי גם אני נפל לידי הלכה למעשה והוצאנו כתובות הקרובות לענין התוספות לא לגביית הנדונייא שלא נאמרו דברים אלו רק לענין מנה ומאתיים והתוספת לא לענין הנדוני' ולפי שאמרו רבותינו ז"ל אם בא להוסיף מוסיף לזה הוצאנו הכתובו' לידע כמה נהגו להוסיף לכבוד המשפחה נאם אחיכם צמח ס"ט:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:16:8
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:16:8](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:16:8)

וזהו מה שהוסיף החכם ה"ר משה משיש נר"ו.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:16:9
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:16:9](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:16:9)

אעפ"י שדברי הה"ר המשיב נר"ו נאים ויפים. מתוקים מדבש ונפת צופי'. תשובות נצחות מספיקות בענינים רצופים. נכוחים למבין מחודדים חריפים. אין בהם נפתל ועקש ולא דברים מחולפים. בראיות ברורות. סוגיו' וסברות. להוציא תעלומה לאורות. התחיל בתוכחותיו בשפתי דעת וטוב טעם. חן ימצא כמאמר הכתוב ולמוכיחים ינעם. גם אני לא אחשוך פי להביא ראי' ברורה שלא אמרו ז"ל כתובות קרובותיה אלא לענין התוספת מדברי בעל הטורים ז"ל (אהע"ז סי' ס"ו) וז"ל ואם נשי משפחתו יתרות על נשי משפחתה עולה עמו וכו'. ודברים אלו לא שייכי אלא בתוספת דאלו בנדוני' אין בה עלייה וירידה אלא לפי מה שהוציאה בין רב למעט ע"פ החשבון. זהו מה שנראה לנו מן הדין והש"י יצילנו משגיאות אנס"ו. אחיכם משה ס"ט בן החכם השלם ה"ר יצחק משיש זל"הה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:17:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:17:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:17:1)

**ענין יז:**בסברא אל המשכילים אשר שם יש"ץ. על הריב אשר נפל ביניהם על גביית הכתובה ותפיסת האלמנה וכתבתיו בשם חכמי הדור ישצ"ו וחתמו עליה כלם:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:17:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:17:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:17:2)

אחינו אנשי שלומינו הק"ק קהל בסכרא ישמרם ינצרם יעזרם האל הגדול הגבור והנורא ויחון ויחמול עליהם. ולא יתן המשחית עוד לבא אל בתיהם. הן הואלתי לכתוב לכם על דברי התעצומות אשר נפלו ביניכם בין היורשים והאלמנות אף לזאת יחרד לבנו ויתר ממקומו שהסכימו ב' הכתוב להגיש דבריהם ודיניהם לפני ערכאותיהם. ותמהנו מזה למאד מאד על אלו הדברי' המרים אשר נפלו בקרב מחניכם ואתם רואים בעיניכם ומתיצבי' מנגד א והלא ידעתם חומר האיסור החמור בזה להביא דיננו לפני ערכאותיהם וכ"ש בדיני אישות והוא כאיסור ע"ז ממש כמו שדרשו על פסוק כי לא כצורנו צורם ולפי שאתם העלמתם עין מענין זה יש לנו להאריך ולהזכיר לכם ענין חומר עון זה ולהעיר לכם אותן בקצת מה שאמרו ז"ל בדבר הרע הזה. הלא אמרו ז"ל כי דבר זה יש בו חלול הש"י שאין לו כפרה בארבעה חלוקי כפרה כי אם במיתה (יומא פ"ו ע"א) וגם יש בו עון ע"ז כי בלכתם אל בית טענותיהם לדרוש ערכאותיהם בזה הם נותנים מעלה וחשיבות לאלהיהם ולתורתם ומניחי' אלהים חיים ומלך עולם ותורתו תורת האמת וע"ז אמר דהע"ה ירבו עצבותם אחר מהרו כי הם נותני' מהר וחשיבות לאל אחר וכל זה הוא אם דיניהם כדיננו וכ"ש אם הוא מוציא בדיניהם אשר פיהם דבר שוא מה שלא חייבה תורתינו תורת אמת שנמצא גוזל את חבירו וחומסו ואינו משיב גזלתו ואין לו כפרה לעולם וחז"ל אמרו (גיטין פ"ח ע"ב) לפניהם ולא לפני עכו"ם כי משפטיו ית' לא נתנם אלא לעמו ישראל שנאמר לא עשה כן לכל עכו"ם ומשפטי' בל ידעום וכמה חומרות נמצאו בדברי רז"ל במדרשים וע"כ ראוי הי' לכם להפרישם ולמחות על ידיהם מלעשות תקלה זאת להם ולאחרים. וכתבו הראשוני' ז"ל שמנדין על דבר זה וכ"ש בזמננו זה שהאומות הם מבקשים לנו מקום מאין יבואו עלינו להיות הערכאו' שלהם נוטל חלוקתו עם היורשי' כאשר הוא חק דתם. ונפקא מינה חורבה להם ולכל קהלות הקדש והייתם אתם גרמא בנזקין ולכן עמדו ישרים עמודו לגדור פרץ להחזיר האנשי' האלה החטאים בנפשותם למוטב ולמחות על יד המחזיק בדבר זה ואי לא צייתי לכון תודיעונו דברי האמת ואנו נצוה את הנח"ש בגזירת עירין ובמימר קדישין ונשך למאן דלא ציית לדינ' כי אין ראוי להעלים עין מהדבר הזה וכל המזהירי' יזהירו כזוהר הרקיע ואשר לא ישמע אל קול מורים נוע ינוע והוא בחטאו ימות ועל ישראל שלום לבד ממנו:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:17:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:17:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:17:3)

ולענין הריב והמסה אשר נפלו בין היורשים. והאלמנות ב בענין המזונו' והכסות לצורך האלמנות. הנה מה שהוא נודע לנו כי אתם נוהגי' ע"פ דין התלמוד ואין לכם שום תקנה ומנהג בנשואין שלכם כמו שהם נוהגין התושבים אשר בעירנו הנקראים אל שכ"ליין. וידוע הוא כי דין התלמוד (כתובות נ"ב ע"ב) הוא להיות האשה כל ימי מיגר אלמנותה יתבא בבית בעלה ומיתזנא מנכסוהי כי זה הוא אחד מתנאי כתובה ואעפ"י שלא נכתב בכתובה כמו שנכתב דמי וע"כ הדין הוא שיהיו אלמנות אלו נזונות מנכסי בעליהן כל זמן שירצו לעמוד באלמנותן ולא יתבעו כתובתן בב"ד דהלכ' נפסקה כשמואל (שם נ"ד ע"א) דאמרי הלכה כבני גליל שחסו על כבודן שלא תזוז אלמנותם מתוך ביתם ולא כאנשי יהודה שחסו על ממונן ואין חלוק בין היו הנכסי' מרובים או מעוטי' דתזון מהם עד שלא ישאר אלא שיעור כתובתה ונוטלתו והולכת לה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:17:4
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:17:4](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:17:4)

ג ולענין כמה הוא צורך מזונותיה בזה צריך הב"ד של המקום לעשות כפי ראות עיניהם כפי העת ולפי המקום ולפי כבודה וכבוד הבעל אם הוא יותר מכבוד' דקי"ל עולה עמו ואינה יורדת ואפי' לאחר מיתה וכן ג"כ המדור. תנינא בבריית' (שם ק"ג א') נותנין לה מדור לפי כבודה ולפי כבוד בעלה וכן לענין הכסות נותנין לה כפי מנהג המקום וכפי מה שהיה כבוד הבעל להלביש אותה בחייו ובברייתא תנינא שמשתמשת בכלי כסף וזהב כמו שהיתה משתמשת בחיי הבעל:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:17:5
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:17:5](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:17:5)

ד וכן ג"כ יראה לע"ד מה שנהגו האלמנות לצבוע בגדיהם שחורי' ולהתעטף שחורים הכל כפי המנהג המקום וכפי כבוד הבעל ובודאי שאם האלמנ' הוסיפה להפסיד ולהשחית יותר על הראוי שיעלה עליה מה שהפסידה בחשבון כתובתה. ה וגם אם היה לה בחיי הבעל משמשת לשמשה ועשה דבר זה לפי כבודו ולא מצד אונס חולי ראוי לעשות לה כן בימי אלמנותה לבד אם היתה חולנית והוצרך הבעל להביא לה משמשת אין עושין לה דבר זה בימי אלמנותה אם נתרפאת מחליה וכ"ז הוא פשוט בדברי הפוסקי' ז"ל דרשו על ספר ה' וקראו ונתברר לכם הכל באר היטב:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:17:6
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:17:6](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:17:6)

ו ומה שרצו היורשים לומר לאלמנות ליטול מעשה ידיהן במזונותיהן אין ממשות בדברי היורשים וכ"ש הכא בנ"ד שהיורשי' הם גדולי' דפוסקי' לאלמנה מזונות אעפ"י שהיורשי' קטנים ופוסקים כפי ראות עיני הב"ד כמו שאמרנו ואפי' באשה דספקי לה מעשה ידיה אנו פוסקים לה מזונות ואם ימצאו לה היורשים אח"כ מעשה ידיה יתבעוה בהם ואם לאו ילכו להם כמו מה שכ' הרמב"ם ז"ל (פי"ח מה"א הכ"ב) וכ"כ הטור בשמו וע"כ אין שומעין לדברי היורשים שאמרו לאלמנות טלו מעשה ידיכם במזונותיכם. אמנם הב"ד כשיפסקו לה מזונות הם נותנים על דעתם כמה הם מעשה ידיה וכמה תצטרך תוספת על מעשה ידיה ופוסקים לה וכל מה שיותר לה אח"כ הוא ליורשים שאפילו צמצמה על עצמה במזונותיה המותר הוא ליורשים:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:17:7
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:17:7](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:17:7)

ז ומה שרצו היורשים להוציא מתחת ידה קצת נכסים לפי שהנכסים הם רבי'. דעו לכם אחינו כי כל מה שתפסה האלמנה אין ליורשי' רשות וכח להוציא מידה כלום ואפי' יהי' הממון הרבה דלא ידעינן כמה יהיו ימי חייה או רעב כי יהיה בארץ או אם תחלה ותצטרך לרפואה שאין לה קצבה שהיא בכלל המזונות ולכן פסקו כל הפוסקי' ז"ל שאפי' אם תפסה ככר של זהב אין מוציאין מידה כלום והכי אמרי' בגמ' פ' אלמנה נזונת (כתובות צ"ו ע"א) אמר ר"א אלמנה שתפסה במזונותיה מה שתפסה תפסה וכן כי אתא רב דימי אמר מעשה בכלתו של ר' שבתאי שתפסה דסקיא מליאה מעות ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה כלום וכהאי עובדא עבדינן שאין להוציא מתחת ידה כלום אלא כותבין עליה הכל ופוסקין לה מזונות ומחשבין עמה והיא נזונת עד שתמות או עד שתתבע כתובה בב"ד אמנם צריך לחשב עמה על מה שבידה דהכי אמרי' בתלמוד ירושלמי תלמידו דר' יונה אמרי אמרינן לה אחוי לן מאי דבידך. וע"כ כתבו הפוסקים ז"ל מחשבין עמה אבל אין מוציאין מידה. ולכן אתם ברוכי ה' צריכין אתם לעמוד ולחשוב על האלמנות כל מה שבידן הן רב הן מעט ותפסקו להן מזונות אחר שתשביעו אותן שלא החביאו ולא הבריחו וכו'. דהרי פסק הרמב"ם ז"ל (שם ה"כ) שמשביעין למזונות ועליו ז"ל אנו דנין וכן אתם גם אתם. וא"כ אין להוציא מתחת האלמנות כלום ואפי' אם הוא ממון הרבה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:17:8
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:17:8](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:17:8)

ח אמנם אם טענו היורשי' לומר שיונחו הנכסי' תחת יד האלמנה ויעשה בהם איזה הנאה או שבח והכל יהי' תחת רשות האלמנו' ליזון ממנו כדי שלא תכלה הקרן מחוייבי' הם הב"ד יצ"ו לעשות דרך נכונה כי כן כ' הרי"ף ז"ל בתשובה כי הב"ד צריכין הם להשתדל לשמור ממונם של בני אדם. וכן אנו דנין ועושין להעמיד הנכסי' באיזה דרך ואופן שיעשו הנאה ופירות כדי שתזון מהם האלמנה והקרן יהיה קיים אבל אם אמרו היורשי' לינתן בידם הנכסי' והם עצמם ישאו ויתנו בהם ברשותם ולא יטלו מהם דבר אין שומעין להם דחיישינן דלמא אכלי להו ומיכליא קרנא ואפי' אם יתנו ערבנין בדבר אינו מן הדין דאין אצל האלמנה אדם נאמן כעצמ' וע"י הב"ד אפשר להמצא דרך ישרה שיבררו לתועלת לב' הכתות ואם לא ימצא בארצכם דרך שתהי' נכונה לעשות פירות והנאה בנכסי' שיהא קרוב לשכר רחוק להפסד תניחו הכל ביד האלמנה כי אין בנו כח להוציא מידה כלום כמו שכתבנו והוכרחנו מדברי הפוסקי' ז"ל:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:17:9
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:17:9](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:17:9)

ט ואשר נפל הריב ביניכם לענין פרעון הכתובה אם תפרע מהמטבע הנהוג עתה או מהמטבע שהיה בזמן שעבוד הכתובה. י"ל בענין זה כי שורת הדין הוא שהמלוה לחבירו על המטבע והוסיפו בו עד חומש או גרעו בו חומש שלא יפרע לו אלא מהמטבע של שעת השעבוד שכאשר יהיה התוספת או הגרעון עד חומש וכ"ש ביותר אין אנו רואין אם הוקרו או הוזלו הפירות וכן הדין הוא בכתובת אשה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' מלוה ולוה. ודבר זה ברור הוא בדברי הפוסקי' ז"ל ולא אמרינן בגמ' מקולי כתובה וכו' אלא בענין מנה ומאתיים דאמרי' שתטול האשה הפחות שבמטבעו' כדתנן פ"ב דייני גזרות (ק"י ע"ב) נשא אשה בא"י וגרשה בקפוטקיא וכו' אבל בנכסי צאן ברזל דין חוב יש להם א"כ בענין הדין ראוי הוא לגבות לאלמנות אלו ממטבע שעת השעבוד זהו הנראה לכאורה לפי שורת הדין. אמנם מצד אחר נראה לנו דאין לגבות להם אלא ממטבע שעת גוביינא לפי שהכלל בידינו דכל הנושא אשה על דעת מנהג המקום הוא נושא. והנה אנו רואים כי בכל זאת המלכות הן בכתובות הן בהלואות דאין גובין זה מזה אלא לפי מה שהוא המטבע בשעת גוביינ' בין למעלה בין למט' ודבר זה הוא נוהג בכל המלכות אפי' בין האומות ולא נפל בזה שום ערעור בין בני אדם בכל אלו הזמנים אשר המטבעות בהם הם הלוך וחסור והאומות אע"פ שהם כותבין בשטרותיהם פלו' חייב לפלוני כך וכך דינרי זהב וכו' מן סכ"את הצריכוהו שפי' מן מטבע הזמן הנז' בסוף השטר אעפ"כ אינם מגבים אלא לפי עת הגביי' ואין פוצה פה ומצפצף שום טענה בדבר זה וא"כ חזר הדבר להיות מנהג מדינה וכל המלוה לחבירו על דעת המנהג הוא מלוה וכל הנושא אשה על דעת המנהג הוא נושא כי מנהג המדינה הוא יותר מדינ' דמלכותא דאמרי' (ב"ק קי"ג ע"א) דינא דמלכותא דינא. וכתבו קצת הפוסקי' ז"ל שאם המלך צוה לשנות המטבע בין להוסיף בו בין לגרוע בו וצוה שיהי' סך קצוב לכל דינר ודינר ושהמתחייב לחבירו דינר לא יפרע לו אלא כך וכך שאין לעבור פי המלך במה שצוה דדינ' דמלכות' דינא כמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובותיו וכן אלו החסרונות שנפלו במטבעותיהם היום כמה שנים הוא ע"פ המלכות והם מנהג בני המלכות להגבות בכל זמן וזמן כפי מה שהוא המטבע וכבר אמרנו כי כל הנושא על דעת המנהג הוא נושא וכל המלוה וכו'. וכן אמרו לנו האנשים אשר באו ממדינת פא"ס דאינם מגבים בכתובותיהם והלואותיהם אלא כשעת הגבוי ואע"פ שנפחתו המטבעות אצלם ביותר וכן בתלמס"אן בכתובו' ראשוני' כתוב בהם דינרי זהב זיאניי"א ממטבע וכו'. ואח"כ נפחת המטבע והנו היום בפחות מהחצי ממה שהיה ועכ"ז אינם גובי' אלא כפי עת הגוביינ' ואתם עצמכם כמה הלואות וכמה גיבוי כתובות עברו ביניכם ולא גביתי' אלא כשעת גוביינא וע"כ אין שומעין לטענת אלו האלמנות שהם טענו מה שלא נהגתם בו עד עתה. ואני ידעתי כי המשימי' עצמם כעורכי הדיינין הם אשר הכניסו באזניהם קול הברה זאת ולכן מה שהי' בארצכם ובארצנו עד עתה הוא שיהי' עם אלו האלמנות כי אין לשנות ממנהג המדינה אשר הוא יתד ופנה. בכל אלו הארצות ימים על ימים שנה על שנה.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:17:10
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:17:10](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:17:10)

י ולענין בלאות האלמנה ונכסי נדוניית' שהביאה מבי נשא הדין נותן שתטול אותם משום שבח בית אבי' ואם הם עושין מעין מלאכתן נוטלת אותם כשומא ראשונה וכל הנושא על דעת מנהג זה נושא וענין זה שאמרנו שנוטלת אותם כשומא ראשונה פי' אותו מהר"י קארו ז"ל בט"אה סי' פ"ח וז"ל ונ"ל שאותו מנהג שכתבו הרי"ף והרמב"ם ז"ל לא נאמר אלא במקו' שנוהגים לכתו' בכתובה הכניסה לו כלי פלוני בכך וכך וכלי פלו' בכך וכך וכמו שהם נוהגין היום בני רומאנ"יא והא"ל מסתע"רבן אבל כגון אנו שאין אנו כותבין שום כלי בפרטות אבל כוללי' הכל וכותבין הכניסה לו בגדי' ותכשיטין כך וכך פרחים אין מקום לאותו מנהג כלל וזה דבר ברור עכ"ל ז"ל. ואנו במקומנו זה עיר אלגזאייר נהגנו שלא לכתוב פרטות הבגדים והתכשיטין בכתוב' אבל אנו עושין שומא לנדוניא ע"פ שמאי' וכותבי' בפנקס אחד פרטות כל תכשיט ותכשיט בכמה הוא נשום וכותבין בסוף הפנקס בזה הלשון זאת הנדונייא שהוציאה פלו' לפלו' שסך שומתה כך וכך ובזה הסכום קבלוה שלוחי הבעל והיה זה ביום וכו'. והעדים חותמין וישאר הפנקס ההוא ביד הבעל למשמרת עד היום אשר יבואו לידי גיבוי כחוב' ויביאו הפנקס ההוא ותקבל נדוניתא כפי שומא ראשונ' זה מנהגנו והוא כמנהג של בני רומאנ"יא והא"ל מסתער"בין אשר כתב מהר"י קארו ז"ל ועל כיוצא בזה כ' הרמב"ם ז"ל כל הנושא על דעת המנהג הוא נושא ואתם אחינו אחר שאין אתם כותבין התכשיטין בפרטות בנדוניא ואין אתם עושין פנקס בעידי שומא כמונו דודאי האלמנה אינ' נוטלת בלאותיה אלא כפי שווין בעת הגבייה דהכי אמרי' בתוספתא הכניסה לו עבדים הכניסתן לו בדמים נוטלתן בדמים וכו' כלומר אם הכניס' אותם בשומא בדמים נוטלתן בדמים ובין שהשביחו בין שהכסיפו הכל לבעל זהו לפי הדין ואם יש לכם שום מנהג בגבייה עשו כפי מנהגכם כמ"ש הרמב"ם ז"ל. יא ומאשר האלמנות טוענות שלא לקבל כליהם ובלאותיהם טענת' בזה אינה טענ' ויכולים היורשים לסלקם בכליה' בעל כרחם כמו מה שכ' הריב"ש ז"ל אע"פ שיהי' המנהג שלא לגבות לאלמנ' כי אם מן העידית כמו שנוהגי' בקצת מקומות כ"ש אם מנהג מקומכם כמנהגנו לגבות לאלמנה מן הזיבורית ומה גם עתה בלאותי' ואחר אשר הראינו אתכם שורת הדין אם ראו עיניכ' לעשות משפט של שלום לפשר בין האלמנות והיורשי' הנה מה טוב ומה נעים ואנו מסכימי' עמכם בזה שתעשו פשרה נכונה וישרה להוסיף לאלמנות על כתובתן כפי מה שירא' לכם לפי העת ולפי המקום ולפי כבוד הבעל ותוציאו האלמנות מהמזונות והמותר יטלו אותו היורשים ליהנות הם גם הם בנחלת מורישם. ואכלו את חקם וחיתה נפשם. והקולות יחדלון ולא יהיו כל הימים במחלוקות. כי היורשים לנחלתם עיניהם תלויות. והאלמנו' לכלות הכל הנה הומיות. ולהוציא הוצאות למיכלא קרנא לבן צופיות. לפי שאין היורשי' בניהם וכ"ש לפי מה ששמענו יש ביניהם מלחמה ערוכה. וע"כ פשרו ביניה' ועשו אתם ברכה. והי' זה שלום ואיש על מקומו יבא בשלום וגדול הוא השלו' שאין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. והוא ירום לרחמיכ' ויחכה לחננכם ויפן ברחמים. כאות נפשכם הטהורה ונפש אחיכם. דורשים שלום האהבה עד שתחפץ. וחתמו עליה חכמי העיר יש"צו ואני באתי אחריהם. וחתמתי בעקבותיהם. שלמה ס"ט בכמה"רר צמח דוראן נר"ו:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:18:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:18:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:18:1)

**שאלה יח:**והראן אל החכם ה"ר מרדכי בן זכרו י"ץ. שאלת האדון כי נשאול נשאלת על אודות ראובן אשר נשבה הוא ואשתו ביום חרון אפו בקהל תלמסאן וכל אחד מהם הי' בעיר אחת לעצמו ולא ראו זא"ז ובתוך השביה מת ראובן הנז' והקהלות פדו את אשתו ובאה ומצאה משכונה אחת מבעלה וגבתה דמי המשכון וראובן הנז' השאיר אחריו בן אחד עמה ואחד עם אשה אחרת ובנה של השבוי' היו לו קצת מעות וגם היה לו לבוש נאה ומת בחיק אמו השבוי'. אחר שעברו כמה שנים מתה האשה השבויה בלא שבועת אלמנה ואין בכתובתה נאמנות ונתנה עזבונה להקדש בעד אחד ולא נמצא עד אחר ובא בן ראובן אשר הי' לו מאשה אחרת וטען על אותו עזבון שהוא משל אביו ושל אחיו המת והאשה מתה בלא שבועה כנז' ושהוא הוא היורש ואין לה מה ליתן אם מצד שאין מעיד במתנתה אלא ע"א ואת"ל יש שני עדים אין לה מה ליתן מצד שהאב הניח ברכה על מה תחול השבועה וגם בנה מת בחיקה ונשאר הכל בידה ומתה בלא שבועה ומה שנר' לעניות דעתנו שהדין הוא עם היורש כי הנה טענותיו גלויות ומפורסמו' אבל יש מי שערער על זה לכן אוחילה אחלה פני מע"כת וכו' עכ"ל שאלתך:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:18:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:18:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:18:2)

**תשובה:** לפי הנראה מלשון שאלתך האדון שהאלמנה כשגבתה סך המשכונ' לא עבדא גוביינא בבי דינא אלא גבתה לעצמה דמי המשכונ'. ואנו אומרי' שהיתה כונתה לתפוס דמי המשכונ' למזונותיה ותפיסת' תפיס' א דלמזונות אינה צריכה ב"ד ואפי' מכרה שום דבר ממכרה קיים כדתנינן (כתובות צ"ז ע"א) אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנישואין מוכרת למזונותיה שלא בב"ד רש"א מן הנישואין מוכרת שלא בב"ד מן האירוסין וכו'. והאלמנ' הזאת היתה נזונת מאותם דמים ומטפלת בהם לעצמה וא"כ לפי זה מעשה ידיה ליתומים כיון שהיתה נזונת מנכסיהם וגם מותר מזונותי' שלהם הוא דהכי תנן פרק אלמנה נזונת (כתובות צ"ה ע"ב) אלמנה נזונת מנכסי יתומים ומעשה ידי' שלהם ועתה כשבאה להקדיש אין לה מה להקדיש דכל הנמצא אצלה ממעשה ידי' וממותר מזונותי' הוא בחזקת היורשים ואין כח עתה להקדש להוציא ממון מחזקת היורשי' מכח כתובת האלמנ' לפי שעדיין לא נגבית והאלמנה מתה בלא שבוע' דהא תנן בפ' הכותב (כתובות פ"ז ע"א) ובפ' השולח (גיטין ל"ד ע"ב) אין האלמנה גובה כתובתה אלא בשבועה דטענינן להו ליתומים דלמא צררי אתפסא ומטעם זה אם מתה קודם שנשבעה ואין נאמנות בכתובת' אין יורשיה יורשי' כתובת' דק"ל כרב ושמואל דאמרי (שבועות מ"ח ע"א) אין אדם מוריש שבוע' לבניו ר"ל אין אדם מוריש לבניו ממון שאין יכול לגבותו אלא בשבוע' ומאחר דאין כח ליורשיה ליירש את כתובתה הה"נ דאינה יכולה להקדיש הממון מכח כתובתה כל עוד שלא נשבעה והממון בחזקת היורשים א"כ לכאורה נראה שאין להקדש כלום מטעמים אלו.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:18:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:18:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:18:3)

אמנם יש צד אחר לומר שלא גבתה אותה משכונה רק בתורת גוביינא מכתובתה והסברא נותנת כן כי כשבאה מהשביה ומצא' אותה שארית הנמצאה לבעלה גבתה אותה לעצמה בלא ב"ד ובלא שבועה. ב ועתה יש לראות לפי הדין אם גבייתה גבייה אם לאו והנה מצאנו ראינו מחלוקת בין הפוסקים ז"ל בענין זה כי יש אומרים דמה שתפסה תפסה ויורשיה יורשי' מה שתפסה אותו ומה שהחזיקה בו ואע"פ שלא נשבעה והרב המרדכי ז"ל פרק הכותב האריך בענין זה וכתב דברי כמה גאונים חולקי' בדבר זה וכ' דברי ר"י בר יצחק ור"ש בר יצחק ז"ל ובה"ג פסקו דאלמנה שלא נשבעה על כתובת' ונתנה במתנה או מכרה נכסי בעלה ל"ש מקרקעי ל"ש מטלטלי אינה כלום ואפי' תפסה בחיי בעלה אתו יורשים ומפקי מינה דהא קי"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו ומהר"ם ז"ל כ' ג"כ דנ"ל דברי הגאונים עיקר דמה שתפסה אינו כלום ומה שמכרה ונתנה אינו כלום דנכסים בחזקת מרייהו קיימי כל זמן שלא נשבעה והוסיף הוא ז"ל לומר אפי' נשבעה אחר המתנה שנתנה ואחר שמכרה אין במעשיה כלום דבשעת מתנה לאו דידה הוו ודעת הרמב"ם ז"ל דאם תפסה מחיים תפיסתה תפיסה ולאחר מיתה אין במעשיה כלום וז"ל פי"ו מהל' אישות וכן אם תפסה מטלטלין בכתובתה בחיי בעלה ומת גובה מהם אבל אם תפסה לאחר מיתה אינה גובה מהם עכ"ל ומאחר דאינה גובה מהם הרי הן בחזקת מרייהו ואם מתה חזרו ליורשי הבעל וא"כ לזה הצד לענין שאלתינו דזה שתפסה לעצמה בלא שבועת ב"ד אין במעשיה כלום ואין הקדש' הקדש וממון בחזקת יורשים קאי:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:18:4
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:18:4](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:18:4)

אכן ראבי"ה ז"ל ורבינו ברוך ורבינו שמחה ובעל תרומת הדשן ורבים אחרים זצ"ל פסקו דמה שתפסה תפסה ומעשיה קיימים ואם מכרה או נתנה קיימי' דבריה אפי' שלא נשבעה ומת' משום דכבר תפסה הנכסים וטעמם הוא משום דר' אליעזר סבר (שם) אדם מוריש שבועה לבניו ופליג אדרב ושמואל וק"ל דיינא דעבד כר' אלעזר עביד נטו לדעת זו כמה גאוני עולם והנה נראה לסברא זו כי מה שגבתה ותפסה לעצמה הוא עשוי וא"כ הקדשה הקדש ומעשיה שרירין וקיימין. וגם י"ל דאפי' לפי סברת הסובר דאין תפיסתה תפיסה היינו בנכסים ומטלטלין דעדיין מחוסרי גוביינא אינון וצריכין שומא בבי דינא אבל זאת האלמנה שתפסה דמים בעין לא מחוסרי גובייאנא י"ל בהם מה שתפסה תפסה ומעשיה קיימים וההקדש קיים:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:18:5
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:18:5](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:18:5)

ג ובר מן דין ומן דין אמינא דאלמנה זאת אינה צריכה שבועה דהא פתע פתאום נשבית היא ובעלה ומת בעלה בשביה דחששא דצררי אתפס' לא חיישינן לה אלא בשעת מיתה דהכי פרש"י ז"ל בפ' שום הדיינין דחיישינן לצררי היינו שמא בשעת מיתה אתפיס לה צררי והאשה הזאת שמת בעלה בשביה היכא הוו לי' צררי דאתפסי לה וכ"כ הרא"ש ז"ל בתשובה כלל פ"ה ז"ל האידנא דמגבינן כתובות לכל יורשי האלמנות ולא חיישי' לצררי וכו' עד לפי זה אם נהרג או אם מת מיתה חטופה או נטרפה דעתו אין לחוש לצררי עכ"ל. וגם לדעת הרמב"ם ז"ל (פט"ז מה"א ה"ד) דאמר שמשביעין אותה ג"כ שלא מחלה לו כתובתה וכו'. אם כתובתה קיימת עדיין כתב הטור ז"ל דלא חיישינן להא מילתא דאלו מחלה שטרך בידי מאי בעי א"כ מכל זה נראה דההקדש קיים ואין ליורש כלום:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:18:6
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:18:6](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:18:6)

ד ועוד יש צד וארחא אחרינא אי מעיינ' שפיר לקיים ההקדש מאחר שהאלמנה הזאת היום כמה שנים הי' מטפלת לעצמה והיא נושאת ונותנת לעצמה ואפי' בנה לא הי' משתדל עמה כי כן יובן מלשון שאלת מעכ"ת שאמרת ובנה של השבויה היו לו קצת מעות וכו'. וגם יראה מזה דגדול הוא ואפ"ה לא החזיק במה שהי' לאמו א"כ יכולין אנו לתלות ולטעון ולומר דכל מה שהיה תחת ידה ובחזקתה הכל הוא שלה דמציא' מצאה או במתנ' נתנו לה וכ"ש אם יש בירור שירשה שום ירושה דהא מציאתה לעצמ' כדאמרינן (כתובות צ"ו ע"א) אמר שמואל מציאת האלמנה לעצמה טעמא מאי אמור רבנן וכו' והסכימו בזה כל הפוסקי' זלה"ה. ועתה שמתה האלמנה והניח' עזבונה להקדש שהי' בידה ובחזקתה היום כמה שני' אמרי' דשלה הם דמציא' מצאה או במתנה נתנו לה כדאמרינן בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ"ב ע"א) אתמר אחד מן האחים שהי' נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמו ואמר עלי הן שנפלו לו בירושה מבי' אבי אמא רב אמר עליו להביא ראי' ושמואל אמר על האחי' להביא ראי' שהן משל אמצע אמר שמואל ומודה לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה ומחלוקתם ג"כ באלמנה כי דין אחד להם דהכי תניא אחד מן האחין וכו' וכן האשה שהיתה נושאת וכו' ופסקו הפוסקים ז"ל אע"ג דקי"ל כשמואל בדיני הכא עבדינן כרב דהא תניא כותיה דר"נ דהוה דיינא קאי כוותיה ועל האח להביא ראיה ועל האלמנה להביא ראי' ואם לא הביאו ראיה אין להם כלום אבל אם מת האח וכו' או מתה האלמנה קי"ל כשמואל דעל האחין להביא ראיה ואם לאו הכל ליורשי האח וכן הדין באלמנה דעל היתומים להביא ראיה ואם לאו הכל ליורשי האלמנ' דטענינן לה דילמא מציאה מצאה או במתנ' ניתן לה ואע"ג דאקשי' בגמ' על הא מילתא דאנן קי"ל דלא טענינן ליתמי אלא מאי דהוה אבוהון יכול למיטען והכא אבוהון דהני יתמי ר"ל האח הגדול הוא דהו"ל למייתי ראיה וסלקא בקשיא. אפ"ה קי"ל הכי דאם מתו על האחין ועל היתומים להביא ראיה ואם לאו הכל ליורשי האח וליורשי האלמנה. ונתנו המפרשים טעם לדבר ר"ח ז"ל כ' בשם הגאונים דלא דחינן מימרא בקושיא אלא בתיובתא דפירוש קשיא הוא קשיא לן ר"ל דלא ידעינן לתרוצי האי מימרא אבל. המימרא תריצא למאן דידע טעמ' דידה. והריב"ש ז"ל כ' דטעמא דמילתא משום דאע"ג דבעלמא לא טענינן ליתמי מאי דלא הוה מצי אבוהון למיטען הכא כיון דאפשר דאלו אבוהון הוה קיים הוה מייתי ראיה אלא דהני לא ידעי מאן ידע במילתא דאבוהון וגם השטר יוצא בשמו משום הכי על האחין להביא ראי'. וקרוב לזה כתב נימוקי יוסף ז"ל בפ' חזקת הבתים וכן פסק הרי"ף ז"ל וכן הסכים הרשב"א ז"ל והרי"בש ז"ל והטור סי' ס"ב. וכן פסק ר"ח ז"ל וכן פסק הרמ"בם ז"ל בפ"ט מהלכות נחלות וז"ל אחד מן האחין שהי' נושא ונותן בתוך הבית וקנה עבדים בשמו לבדו ואמר מעות אלו שלי לבדי הן שנפלו לי מבית אבי אמה או מציאה מצאתי עליו להביא ראי' וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת וכו'. וכן אלמנה שהיתה נושאת ונותנת וכו'. ואמרה מירושה נפלו לי או מציאה מצאתי עליה להביא ראי' וכו'. בד"א באחין ובאלמנה שאין חלוקין אבל אם היו חלוקין וכו'. וכן אם מת זה הנושא והנותן בתוך הבית על האחין להביא ראיה וכו' עכ"ל ז"ל. והראיה בעדי' בעינן כדרבה ולא כרב ששת דאמר ראיה בשטר דק"ל כרבה ואם כן האלמנה הזאת מאחר שמתה אנן טענינן להקדש דמה שהניחה מעזבונה שהיתה נושאת ונותנת בו היום כמה שני' דמשלה הן ומציאה מצאה או במתנ' נתנו לה ועל היורש בן בעלה להביא הראיה בעדי' שאותו ממון הוא משל אביו וכ"ש דקושטא קאי עם האלמנה דמה שתפסה משל הבעל הוא דבר מועט היום כמה שני' ואנן סהדי דבטל במיעוטו ועלה מזה שההקדש קיים ואין ליורש כלום:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:18:7
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:18:7](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:18:7)

ה ומה שטען היורש שלא נמצא רק עד אחד טענה זו אינה מועלת לו שהוא נקי מנכסי' אלו כפי מה שכתבנו ואם יש לאלמנה שום יורש מצדה אם יטעון הוא טענה זאת מקבלינן מניה שאין להוציא טענתיה מכח ירושתו אלא בשני עדי' דעל פי שנים עדי' יקום דבר אמר רחמנא ואין חלוק בין מילי דהדיוט למילי דהקדש בענין זה וכ"ש לדעת האומרי' דהקדש בזמן הזה הוא כהדיוט לכל מלי ואינו נקנה אלא בדרך קנין ההדיוט. ע"כ אם לא נמצאו שנים עדי' בדבר יורשיה יטלו עזבון האלמנה וזה דבר ברור. ואם לא נמצא לה שום יורש בלא צוואתה ראוי להיות עזבונה להקדש כמ"ש א"ז הרש"בש ז"ל דיצא מנהג בכל הקהלו' דמי שמת ולא נמצא לו שום יורש שנותני' נכסיו הקדש לעניי אותה העיר וכ"ש הכא דאיכא חד סהדא דיעמוד אותו עזבון להקדש כפי המנהג שכ' הרב ז"ל וע"פ העד:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:18:8
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:18:8](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:18:8)

ו אמנם לענין טענתו שהיו לאחיו קצת מעות וגם היו לו בגדים נאים ומת ונשארו ביד אמו אני אומר בזה בודאי אמו נטפלה בקבורתו ותכריכיו ועתה אם זה היורש יברר בעדי' ובראיה ברורה על העזבון הנז' שיש בו מנכסי אחיו כ"ש אם הבגדים קיימי' בעצמם יטול אותם וא"צ לפנים שהוא ברור מעצמו אמנם בלי ראית עדי' נ"ל שלא יטול כלום. זהו מה שנראה לנו בנדון זה ודעתך רחב' מני ים וידעתי שאינך צריך למודעי רק ענותך תרבני. ואם תעיין היטב בעין שכלך הישר והנאות תעמוד על האמת וי"י אלי"ם אמת ינחנו באורח אמת ושלום שלום אל האדון כנפשו הטהורה שחוברה לה יחדו רוח חכמה ודעת ויראת ה' היא אוצרה. ונפש אחיך הצעיר אשר בחלקו יגיל וישמח. שלמה בכמ"הר צמח דוראן נר"ו:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:19:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:19:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:19:1)

**שאלה יט:**תקורט לאחד מהתלמידי' אשר למדו לפני. וזה לשון שאלתו יורנו מורי נר"ו ויתמוך לבי דבריו כי נעמו. ראובן קדש את בתו קטנה לאיש אחד וקבעו זמן לנישואין ועבר הזמן ביותר מכפלי' ממה שקבעו ביניהם ועתה אבי הארוסה תובע את הארוס לינשא עם הארוסה והארוס טוען כי הבת עדיין היא קטנה ולא בגרה ולכן לא ישא אותה עד אשר תגדל בשני' ותביא סימני'. אנא אדוני תאיר עיני במאור תורתך כי צמאה נפשי לשמוע בלימודיך וכו' עכ"ל שאלתו.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:19:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:19:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:19:2)

**תשובה:** בפרק האיש מקדש (קידושין מ"א ע"א) תנן האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו וכו'. ודייקינן בגמרא כשהיא נערה אין כשהיא קטנה לא מסייע ליה לרב דאמר רב יהודה אמר רב ואיתימא ר' אליעזר דאסור לו לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה וכו'. ואע"ג דקי"ל (כתובות ע"ה ע"א) אתתא ניחא לה בכל דהוא כדאמרי' טב למיתב טן דו מלמיתב ארמל' היינו דוקא בגדולה דאם נתרצית לישא ניחא לה בכל דהו אע"ג דלא חזותיה לגברא אבל קטנה אם נכנסה בלבה השנאה גם כשתגדל תשאר עומדת בשנאתה. ולפי הנראה כי המימרא הזאת שאמר רב היא הלכה דהא תלמודא דייק ממתניתין דיוקא לסיועיה לרב א וא"כ היאך אין אנו חוששין בזמן זה לאיסור זה שהרי אנו רואי' כי רוב בני אדם משיאין בנותיהם בקטנותם ואין מוחה בידם. וי"ל בזה כי מה שאמר רב אסור לו לאדם שיקדש וכו'. לאו דוקא אסור אלא ר"ל שאין ראוי לעשות כן. וכן משמע מהא דתניא (כתובות נ"ז ע"ב) קטנה בין היא בין אביה יכולין לעכב דמשמע דאי ניחא לה ולאביה כונס ואי איסורא איכא הלא אינם ברשותם ואפי' אם ירצו אינם יכולין ומאי יכולין לעכב דקאמר. וכן נמי משמע מלשון רש"י ז"ל שפי' על ההיא דאמרי' בפ' אעפ"י (כתובות נ"ז ע"ב) א"ר אבא בר לוי אין פוסקי' על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה אבל פוסקי' על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה פשיטא מהו דתימא ליחוש דילמא מעיילא פחדא מהשת' וחלשא קמ"ל. ופרש"י ז"ל פוסקין על הקטנה וכו'. דוקא בלא קדושין אבל קדושין בקטנו' לא עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה עכ"ל ז"ל. הרי רש"י ז"ל לא הזכיר בפי' לשון איסור אלא אמר אבל בקטנות לא. וכן נמי משמע מלשונו כמו שפי' במתניתין דריש פרק האיש מקדש דתנן האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו ופרש"י ז"ל כשהיא נערה וכ"ש כשהיא קטנה אם קיבל קידושיה מקודשת והאי דנקט נערה אורח ארעא אשמעינן דקטנה לכתחלה לא עכ"ל ז"ל. הנה נראה מדבריו ז"ל דלאו איסורא איכא אלא אורח ארעא וא"כ האי אסור דאמר רב לאו דוקא אסור אלא למימרא דלאו אורח ארעא וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל"א בפ"י וז"ל אעפ"י שיש לאב לקדש את בתו כשהיא קטנה אין ראוי לעשות כן אלא מצות חכמי' שלא יקדש אדם את בתו עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה עכ"ל ז"ל. וכן כתב בפ"י וז"ל ואם רצו לכונסה כשהיא קטנה כונס ואין ראוי לעשות כן עכ"ל ז"ל. מכל הני מילי משמע דאיסורא ליכא והאי דאמרי' אסור לאדם שיקדש וכו'. לאו דוק' אסור אלא אינו ראוי ולכן בכל דורות האחרוני' לא הקפידו בדבר זה ונהגו להשיא בנותיהם בקטנותן כי האדם מתיירא שמא לא יבא לידו איש אחר כזה שהוא מבקש על בתו עתה. וכבר אמרז"ל (ירו' תענית פ"ד ה"ו) שמארסין ביום ט"ב אם תבא לידו אשה הנאותה אליו שמא יקדמנו אחר ברחמי' וה"ה לאיש הזה אבי הבת כי הוא מתפחד שמא ילך לו האיש העומד על בתו ויפנה על ימין או על שמאל ולא ימצא אחר כמותו וג"כ חיישינן שמא לא תמצא ידו בזמן אחר להמציא נדוניית בתו כמו שכתבו התוס' ז"ל וז"ל עכשיו שאנו נוהגין לקדש את בנותינו אפי' קטנות היינו משום שבכל יום ויום הגלות מתגבר עלינו ואם יש ספק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדונייא שמא לאחר זמן לא יהיה ספק בידו ותשב בתו עגונה לעולם עכ"ל ז"ל. ור"ת ז"ל כתב דלית הלכתא כותיה דרב דאמר אסור לו לאדם שיקדש את בתו וכו' שהרי בפרק עשרה יוחסין (קידושין פ"א ע"ב) אמרי' דרב חסדא קדש לבתו קטנה ולא חש לה לההיא דרב וגם בפ' בתרא דנדה (ס"ו ע"א) מביא מעשה בבתו של ר' חביבא שקדש אותה בקטנותה: וא"כ מכל הני מילי דאמרן נראה שנישואי הקטנ' לית בה איסורא אלא אורחא דמילתא ואם נתרצה אביה והיא יכול לכנוס וכ"ש בזמננו זה דלית מאן דחש להא מילתא דרב וא"כ בנ"ד שקבעו זמן והאב והאשה נתרצו בנישואין אין הבעל יכול לעכב מלכנוס ולומר עדיין קטנה היא שהרי קבע זמן והאי תקנתא דעבדי רבנן משום דילמא מעיילא פחדא מהשתא וחלשה לאו תקנתא דידיה היא אלא תקנתא דידה היא ומאחר שהרשות בידו לישא והוא מעכב ועבר זמן קביעות זמן הנישואין חייב הוא במזונותיה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:19:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:19:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:19:3)

ומצאנו ראינו מי שכתב גדולה מזאת דאמר על ההיא דאמרו בין היא בין אביה יכולין לעכב דאעפ"כ הוא חייב במזונותיה שכ"כ הר"ן ז"ל וז"ל יכולין לעכב מלינשא וכו' והיינו לומר שאין כותבין עליה אגרת מרד אבל ודאי אינו חייב לזונה דלעולם אינו חייב במזונותיה אלא היכא דאיהו מעכב ואיכא מאן דאמר דמיחייב לזונה דמשום תקנתא דידיה נמי היא וחייב לזונה כ"ש היכא דמשום תקנתא דידיה בלחוד דמעכב מחייב לזונה עכ"ל ז"ל. הנה נראה דלכ"ע דאי איהו מעכב ואביה והיא רוצים לכנוס שחייב במזונותיה ולדעת איכא מאן דאמר דחייב במזונותי' אפי' אם הוא רוצה לכנוס והם מעכבי' חייב במזונותיה ובודאי שזאת היא סברא רחוקה. ואתם לפי הנר' משאלתכם כי הספק שלכם הוא אם י"ל כשם שארז"ל היא ואביה יכולים לעכב ג"כ הוא יכול לעכב או אם י"ל דדוקא אביה והיא יכולים לעכב לא הוא י"ל בזה שלא עשו תקנה זו רק לה דילמא מפחדא וחלשא ולאביה ג"כ דילמא ממרדא ותבא אליו עד שתגדל ונמצא צריך לתכשיטין אחרים אבל אם נתרצית היא ואביה וסברה וקבלה הוא אינו יכול לעכב וכ"כ הר"ן ז"ל בסוף אותו לשון עצמו שכתבנו וז"ל ועוד דאם איתא דמשום תקנתא דידיה אמרינן הכי כי היכי דאמרי' דבין היא בין אביה יכולין לעכב ה"נ הוה לן למימר דאיהו נמי מצי מעכב ולא אמרי' אלא בין היא בין אביה וכו'. עכ"ל ז"ל. הנה נתברר הספק שלכם ויצא הדין ברור שחייב הארוס הנז' במזונות הארוסה הנז'. זה מה שנראה לנו להשיב לשאלתם בקוצר כפי העת והזמן. ואבינו הרחמן. הוא האל הנאמן. שומר הברית והחסד יפן אלינו ברחמיו וברוב חסדיו ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. הצעיר שב"ץ.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:20:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:20:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:20:1)

**ענין כ:**תלמסאן אל החכם הדיין ה"ר שלמה כלאץ י"ץ: שאלת וז"ל מנדיל שוראקי ואליעזר בן סוסאן קנו שניהם צמר גפן טווי ומנדיל הנזכר הוליך הסחורה הנזכר' אל ביתו קודם שיחלקוה והניח הפרקמטייא ההיא בביתו עם סחורותיו ואח"כ באו לסטים שודדי לילה וירדו לתוך החצר וגנבו משם הפרקמטייא ההיא עם קצת מסחורותיו ורצה לפטור עצמו מחבירו בטענת הגנבה הנזכר' ואליעזר שותפו הנז' טוען עליו לאמר כמה פעמים תבעתיך לחלוק הצמר גפן הנז' ומאנת והיית דוחה אותי וגם בשעת המקח תקפה ידך עלי והולכת האלקוט"ון לביתך שלא מדעתי גם לפי דבריך לא קמת והרגשת וצווחת על הגנבים כדי שיבואו בני אדם להציל מידם הגנבה וג"כ לא נתתו בבית שאת' שרוי אלא נתתו בבית בדיורין של תחתית ואין מסגר על הבית כל כך אלא פותחת של עץ ומנדיל טוען לא אתן לך כלום לפי שנגנב עם שלי ע"כ דברי טענותם וריבותם. וז"ל פסק דינך: הנראה לע"ד ומיעוט הבנתי וקוצר השגתי בנדון זה שמנדיל הנז' אשר גונב מרשותו הא"ל קוט"ון הנז' הוא חייב בכל הפסד הגנבה וצריך הוא לשלם לאליעזר חלקו בסחורה ההיא לפי שכל טענות אליעזר הנז' הם טענות חזקים ובפרט הטענה שטען שתבעו לחלוק כדי ליטול חלקו ומאן לתתו והודה בה מנדיל הנז' וגם הביא אליעזר עד אחד על הדבר הזה ובר מן דין דין פשוט הוא שהשותפים שומרי שכר זה לזה הם להתחייב בגנבה ואבדה שכך כ' הטור סי' קע"ו וז"ל השותפין שומרי שכר שאם נגנב או נאבד דבר מהשותפות ברשות אחד מהם חייב באחריותו בד"א וכו'. וכ' שם הגאון ב"י ז"ל שעיקר דין זה בבתרא פ' ח"ה (מ"ג ע"א) אמר שמואל השותפין מחזיקין זע"ז וכו' ונעשין שומרי שכר זה לזה וכו'. ופריך שם בגמ' אמאי שמירה בבעלים ההיא ומשני רב פפא כגון דא"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר וכ' ז"ל שפרש"י ז"ל שם ששמירה בבעלים היא שכל אחד משמר קצת מהשותפות בביתו וכה"ג שמירה בבעלים היא ופטור אבל שמור לי היום ואשמור לך מחר כיון דלא שמרו ביחד כלל אלא זא"ז ליכא שמירה בבעלי' והילכך נעשו ש"ש זה לזה להתחייב והתוספת כתבו וכו'. והמובן מדברי התוס' דדכותיה דרש"י ז"ל סביר' להו אלא שעשו חלוק בדבר ואמרו אם נתעסקו יחד תחלה וכו' אם נתעסק אח"כ כל אחד לבדו אפי' אין ברשות האחד כלום מהעסק בשעת גנבה פטור ורש"י ז"ל מצריך דבשעת הגניבה יהי' העסק ברשות שניה' והטור תפס לפסק הלכה לשון התוס' ומדלא נקט לשון הגמר' ושינוי' דמשני רב פפא בשמור לי היום ואשמור לך למחר מיניה שמעינן דלאו דוקא שמור לי אלא אפי' קנו השותפי' בסת' ושמר אחד מהם בסתם ונגנב או אבד אפ"ה חייב שיוכל לומר לו אתה שומר שכר שלי שלאחר שהיית שומר זמן מה הייתי אני רוצה לשמור ע"כ. וכ' עוד דלפי דעתו רוצה לדקדק דשותף אפי' ש"ח אינו וכו' אבל רז"ל חולקים ע"כ. ומהר"י קולון ז"ל כ' בשרש ק"ד בתשובה על שרה ורבקה שנשתתפו במטוה שקנו מגוי' אחת יחד והרויחו בו פרח אחד וחלקוהו ונשאר עליהם הקרן של הגוי' ונטלתו רבקה ושמה אותו עם הריוח שלה בכיס אחד והלכה חוץ וכו'. ונפל הקרן של הגוי' עם הריוח ופסק הדין שם דאחריות כל הפסד האבידה על רבקה לבדה וכו'. ותלה ז"ל עיקרא דדינא דלא הויא שמירה בבעלים אלא אם כל השותפות ברשות שניהם וזה משמר וזה משמר אמנם אם כל השותפו' ברשות אחד לבדו וחבירו אין בידו כלום ונגנב או נאבד מרשותו חייב דשותפין שומרי שכר הן. והנה משמע מדבריו דלאו דוקא שמור לי היום וכו'. דהא בשותפות שרה ורבקה לא התנו ביניהן שמור לי היום וכו'. וחייב' לרבקה מטעם שלא נשאר כלום מעסק השותפות ברשות שרה לשמור אותו וגם בשרש קל"ה שם גלה דעתו דשותפין אפי' מן הסתם שומרי שכר. ובסימן הנז' שרש ק"ד כ' דאפי' שמר כדרך השומרין לא אמרינן מאי ה"ל למעבד אלא חייב בגנבה ואבדה. ועוד פשוט ומבואר בטור ח"מ סי' ש"ג בשם הירושלמי ששומר שכר אפי' הקיפוהו חומה של ברזל אין אומרים אלו היה שם והיה יכול להציל חייב ואם לאו פטור אלא לעולם חייבין בגנבה ואבדה אא"כ היה שם ולא היה יכול להציל ואפי' בעידנא דניימי אינשי או קפץ עליו החולי ולא היה יכול לשמרו חייב. ועוד מעשיות רבו מספר בגמ' דמשמע מינייהו דבשומר שכר אפי' בגניבה ואבדה דקרובה לאונס חייב כי הא (ב"מ צ"ג ע"ב) דההוא רועה שהעביר הבהמות על הגשר ודחפה אחת לחברתה וכו' וחייבו בדין רב פפא ובשערי הרי"ף ז"ל כתוב אם יטעון השותף מאותו מאורע שאירע בממון השותף דינו כש"ש להתחייב בגנבה ואבדה ולכן סמכ' דעתינו בנ"ד ועלה בידינו לפי סברתינו הקצר' מהפוסקים ז"ל שהדין עם אליעזר הנז' וחייב מנדיל הנז' לפרוע לו כל חלקו בהאלקו"טון הנז' ולא יפסיד עמו כלום בגנבה זו. ובמקום שאמרו רבותינו ז"ל לקצר אין ראוי להאריך. אע"פ שללמוד אני צריך וכו' עכ"ל נר"ו.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:20:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:20:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:20:2)

וזאת תשובתי אליו י"ץ. מה שהעלה כ"ת שמנדיל זה הוא ש"ש להתחייב בגנבה ואבדה גם אם הוא שומר סתם ולא התנה עם חבירו לומר אשמור היום ואת' למחר והבאת ראיה מלשון הטור ז"ל מדלא נקט לשון הגמ' ושינוי' דר"פ וגם הבאת ראי' מלשון המרדכי ז"ל שהביא משום רבי' מאיר ז"ל גם הבאת ראיה ממעשה דשרה ורבקה שהזכיר מהר"י קולון ז"ל. אשיבך מילין בזה שכל אות' הנחה שהניח כ"ת אינה מכוונת להלכה. אם מצד לשון הטור ז"ל דע שהטור זלה"ה לקח לשון גמ' ופרש"י והתוספת ז"ל וערבם בלשון אחד והוציא מהם הדין כאלו תנא חדא תנינהו ובחדא מחתא מחתינהו לפי שלשון הגמ' הוא אמר שמואל השותפין וכו' ונעשין שומרי שכר זה לזה פי' שכל אחד מהם מתחייב בגנבה ואבדה של חלק חבירו ופרכינן בגמרא אמאי שמירה בבעלים היא ר"ל שהמקשן סבר בדברי שמואל שהם כוללים בכל אופן שאפי' אם תהיה הסחור' קצת ממנה ביד זה וקצת ממנה ביד זה אפ"ה הם כשומרי שכר וכו' וע"כ הקשה ואמר שמירה בבעלים היא ופרש"י ז"ל שמירה בבעלי' היא שכל אחד משמר קצת מהשותפות בביתו וק"ל שמירה בבעלים פטור וכיון שהיה ראובן משמר מחלק שמעון וכו'. ותירץ תלמודא אמר ר"פ דא"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר. ופרש"י אמר ר"פ כגון שהתנו ביניהם כך שמור לי היום כל הסחורה וכו' דכיון דלא שמרו ביחד כלל אלא בזה אחר זה ליכא שמירה בבעלים הילכך נעשו שומרי שכר הנה רש"י ז"ל ביאר בביאור דלא נקראו ש"ש אלא אם התנה בפי' כך שמור לי וכו' דהא ר"פ אמר דא"ל שמור וכו'. ורש"י הוסיף בביאור דבריו ואמר כגון שהתנו וכו' ורבותינו התוס' ז"ל חדשו חדוש אחר בדברי המקשן שהקשו ואמרו אמאי שמיר' בבעלים היא שדעת המקשן הוא שאם התחילו שניהם יחד בשמיר' אפי' אם אח"כ היה כל אחד מתעסק בו לבדו הוה שמירה בבעלים מאחר דבתחלה נתעסקו ביחד הוייא ליה שמירה בבעלים דבתר התחלה אזלינן ר"ל שאם בתחלה היה עמו במלאכתו גם אם בשעת אונס אינו עמו במלאכתו בעליו עמו קרינן ביה והחדוש הזה שחדשו התוס' ז"ל גם רש"י רמזו בפירושו שכך פי' בתירוצא דר"פ כגון שהתנו ביניהם וכו'. דכיון שלא שמרו ביחד כלל אלא בזה אחר זה וכו'. משמע מדבריו ז"ל דטעמא הוא דלא שמרו ביחד כלל הא אם שמרו ביחד גם אם כל א' וא' [אחר] כך שמר לעצמו הוייא ליה שמיר' בבעלים וא"כ רש"י ז"ל והתוס' זלה"ה דעתם אחת היא אלא מה שרמז רש"י ז"ל דרך רמז אמרוהו התוספת בפירוש לפי דעת שניהם כפי מה שפירשו בלשון המקשן ור"פ דלא חשבינן לשותף כש"ש אלא אם מתחלה לא היתה שמירתם ביחד דמעיקרא כשקנו השותפות התנו ביניהם שמור לי היום ואני אשמור לך מחר גם הוסיפו התוס' ז"ל דאם מתחלה היתה כל א' שמירתו לעצמו גם אם אח"כ נתעסקו בו שניהם יחד ונאבד מבית אחד מהם מה שיש בידו אם מה שיש בבית השומר הראשון הוא שנאבד חייב דבתר התחלת שמירתו אזלינן ושמירתו מתחלה לא היה עמו חבירו במלאכתו והב' פטור לפי שכשהתחיל הוא לשמור כבר היה עמו חבירו במלאכתו דהא לא שמר הוא עד ששמר חבירו בתחלה ועתה בשעת אונס חבירו עמו במלאכתו. והטור ז"ל תפס לשון שמואל שאמר השותפין שומרי שכר וכו' כתירוצא דר"פ ועכ"א בד"א בזמן שכל אחד מתעסק בשותפות וכו' והיינו בתנאי שהתנו ביניהם וכו' דאין הטור ז"ל חולק על פרש"י שהכל מודים לפרש"י ז"ל דהא אפי' המרדכי ז"ל שהביא דברי רבינו מאיר דלאו דוקא קאמר ליה שמור לי אלא אפי' בסתם הוא ז"ל פליג עליה ואמר דדוקא קאמר דא"ל שמור לי וכו'. ואם איתא דהטור ז"ל ס"ל כדעת רבינו מאיר ז"ל לא הוה שתיק מיניה הגאון מהר"י קארו ז"ל דה"ל למימר שהטור סובר כדעת רבינו מאיר ז"ל דאין עסקו של בית יוסף אלא לברר דעת הטור. וגם איכא למידק שהטור ז"ל דעתו בזה הוא בדאמר ליה שמור לי היום דוקא קאמר דהא הטור ז"ל פסק הדין ככל פירושא דתוספות ז"ל דהא אפי' החדוש האחרון שהוסיפו הם דהראשון חייב והשני פטור הביאו הוא ג"כ בכלל הדין והתוס' ז"ל דעתם כתירוצא דר"פ דדוקא קאמר ולא כמו שפי' ר' מאיר לפי שהם ז"ל על תירוצא דר"פ דא"ל שמור לי היום הקשו ואמרו וא"ת אכתי שמירה בבעלים היא דאמרי' בריש השואל (צ"ד ע"ב) דבעלים באמיר' וכו'. וי"ל שאני התם דבאמירה משעבדי עצמם ליכנס במלאכתם אבל הכא לא משתעבד עד למחר עכ"ל. הנה לך בבירור מדברי התוס' ז"ל שהשותפים אלו שהתנו ביניהם שמור לי היום וכו'. דלא קרינן ביה עמו במלאכתו הוא מצד דלא משתעבד שני לשמור עד למחר מצד התנאי שהתנה ואמר שמור לי וכו'. דאם איתא דאפי' בסת' היכי קאמרי לא משתעביד עד למחר והא בסתם בכל שעתא ושעתא משתעבד השני לשמור לראשון ודבר זה קל להבין וא"כ אחר אשר מצאנו ראינו שדעת התוספת ורש"י ז"ל דדוקא בדאמר ליה שמור וכו' היכי מצינן למימר שהטור ז"ל חולק עליהם והוא ז"ל הפסק שלו כלו הולך על דעת התוס' בכל מילי דקאמרי.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:20:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:20:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:20:3)

ומה שהבאת ראיה ממעשה דשרה ורבקה שהביא מהרי"ק ז"ל והוכחת משם שדעת מהרי"ק ז"ל הוא אפי' בסתם תמהתי למאד מאד מהוכחה זו שהוכחת מדעת מהרי"ק דמהרי"ק ז"ל לא פטר שרה אלא מצד שנחלקה השותפות לגמרי בין רבקה ושרה דהא חלקו הריוח ביניהן ושמו את הקרן ביד רבקה לתתו ביד הגוי' ולא נשאר דבר ביניהן מהשותפות כלל וע"כ המעות שנאבדו ביד רבקה אין שרה מחוייבת להחזיר מהריוח שקבלה דלא אתאי אונס דאבדה עד שקדמה חלוקה ואח"כ הוסיף ז"ל לומר דודאי אם נשאר דבר מהשותפות עדיין ביניהם בלא חלוקה והוא ביד שרה באופן שנמצאו שתיהן משמרות כאחת שרה משמרת מה שנשאר מהשותפות ורבקה משמרת המעות שהוציאו בשביל הגויה הוייא לה שמירה בבעלים דהא תרוייהו נטרו בשעתא חדא. ואני תמיה מכ"ת איך הבנת הבנה אחרת בלשון מהרי"ק ז"ל והדברים הם מבוררים ביותר לרואי השמש. וכ"ש שבסוף דבריו ז"ל סיים וכן כתבו התוס' ז"ל והטור וכבר הוכחנו דעת התוס' והטור ז"ל מההיא:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:20:4
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:20:4](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:20:4)

וההוכחה השנית שהוכחת ממה שכתב ג"כ מהרי"ק סי' קנ"ה גם אני בזה אני תמיה ממע"כת והוא מאחר אשר עמדת על לשון מהרי"ק ז"ל וראית כמה טעמים נתן לאותה הלכה אשר למד אינו מתחייב השותף אלא בתנאו ולא בסתם ולא הזכיר דעת ר' מאיר ז"ל אלא כנגד בעל הדין לבד לסיועא בעלמא אמנם הוא ז"ל דעתו בתירוצי' דר"פ דדוק' בדאמר ליה שמור לי וכו'. וע"כ הוא ז"ל חלק אותם חלוקים כי היכי דלא תקשי לן תירוצא דר"פ למשנתינו דפרק אלו מציאות ולההיא דהלוקח כלים מבית האומן ולאחר שראה כ"ת אותם דברים איך כתבת מה שכתבת:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:20:5
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:20:5](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:20:5)

וא"כ העולה מדברים אלו שאם אנו באים על מנדיל הנז' מטעם שמירת השותפות יהיה פטור דהא שמר בסתם ועמו במלאכתו הוא ואפי' לפי הנחת כ"ת דבסתמא ג"כ חייב יהי' פטור מנדיל דטעמא מאי בסתמא חייב משום דאמרי' דלימא ליה ש"ש אתה לי שלאחר שהיית אתה שומר יום אחד או חדש ימים הייתי אני ג"כ שומר ולכן סתמא הוייא כפירושא בנ"ד ליכא למימר הכי דהא אליעזר הוא צווח על החלוקה שלא קנו האלקטו"ן הנזכ' שיהי' בין שניהם להתעסק בשמירתו כי לא קנוהו רק לחלקו ולשעתו ולפ"ז איך יכול אליעזר הנז' לטעון על מנדיל הנז' ש"ש אתה לי שאחר שתכלה שמירתך הייתי אני ג"כ שומר וכו' דודאי בדבר הזה לא שייך למימר הכי:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:20:6
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:20:6](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:20:6)

אמנם דע לך בני תחי' לעד כי אני אומר לך בחיוב זה שחייבת את מנדיל שהוא חייב בודאי וכותיך ולא מטעמיך אלא שהוא חייב מטעם זה והוא שהאלקוטו"ן הנז' לא קרינן ביה שותפות כלל דהא מתחלה לא קנו אותו אלא לחלקו לשעתו ומדבריהם ניכר כי מתחלה היה רצונם לחלקו קוד' שיוליכוהו מבית המוכר ומנדיל הוא שהוליכו בהכרח ובחזקה אל ביתו ודבר זה נקרא שנים שלקחו מקח אחד והנך רואה בהל' שלוחין ושותפין להרמב"ם ז"ל שכת' וז"ל שנים שלקחו מקח אחד או שני שותפין וכו' הרי שהזכיר שני מינים שותפים ולקחו מקח אחד ומנדיל זה שלקח עם חבירו המקח בשביל החלוקה והוליך לביתו המקח ההוא גם אם היה ברצון אליעזר לא הוליכו אלא לחלקו לשעתו ולא שייך למימר הכא שמור לי ואשמור לך דלחלוקה קאי לשעתו ומנדיל הוא שעכב וכ"ש שהוליכו בחזקה על אליעזר וכ"ש שהיה תובעו לחלוק כדברי כ"ת והדיחהו מיום ליום על כן חייב הוא בגנבתו ואבדתו ואני אומר שהסחורה ההיא היתה ביד מנדיל בתורת עושק מאחר שהי' אליעזר רוצה להוליך את חלקו והוא היה מעכבו וכ"ש שהוא מודה בדבר זה ויש ע"א בדבר זה ומאחר שהודה בב"ד אינו יכול לכפור עוד וקי"ל שהמעכב ממון חבירו בידו ה"ל עושק ומתחייב באונסין וכ"ש שלפי דבריכם שהוא פשע ג"כ בשמירתו ולכן חייב הוא לשלם לאליעזר דמי חלקו ואין להאריך בזה כי פשוט הוא. שלמה דוראן הקטן.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:21:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:21:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:21:1)

**ענין כא:**פסק דין וחתמו עליו חכמי העיר וז"ל הפסק דין. אנו חתומי מטה היושבים על מדין בארצנו זאת עמדו לפנינו לדין החכם ה"ר נהוראי קרשקש יצ"ו ור' ישועה בן עזרא מורשה ב"ד מתלמסאן אשר הרשוהו לדבר בעד יתומי הנגיד ה"ר אברהם ששפורטיש נ"ע וענין ר' ישועה הנז' נגד החכם הנז' כי הנגיד הנז' כאשר היה בכאן עיר אלגזאייר נתן לה"ר נהוראי יצ"ו הנז' אלף ומאתיים דינרי זהב גמירייא בתורת עסקא כדי שילך לקושט"נדינה להלביש סחורות בסך הנז' והעסק הנזכר ביניהם לחצאין לטוב ולמוטב וכתב עליו שטר עסקא והלך לו הנגיד הנז' נ"ע לארצו והניח העסקא ביד החכם הנז' והסך הנז' שנתן לו היה בוני"טוס העלה חשבונם עליו כפי שוויים באותה שעה והחצי האחר היו רייאל"יש העלה אותם עליו במעות ג"כ כפי מה שהיו שוים באותה שעה נ"ה זוזים לכל פי"סא באופן שעלה שטר העסקא מסך אלף ומאתיים דינרי זהב מדינרי אלגזאייר ואח"כ נתעכב החכם הנז' ולא אבה ללכת אל צד המזרח ושלח ידו בבוניטיש הנז' ומכר וגם הוציא בהוצאותיו האלריי"ליש הנז' כפי אותו סך שקבלם בו ונתארך הענין כמו שנה וחצי ובזמן הנז' הנגיד הנז' נ"ע נל"ע וכאשר בא המורשה הנז' לתבוע את החכם הנז' עלה שער האלריי"אליש וחזר להיות שוה ס"ה זוזים לכל פיס"א ותבע אותו ר' ישועה הנז' לפרוע לו האלריי"אליש הנז' בעין או כפי מה שהם שוים עתה בשעת התביעה מאחר שלא היתה העסקא אלא להוליך האלריי"אליש לצד המזרח להוסיף בדמיה' ואחר שנתעכב ולא הלך לא היה לו לשלוח יד להוציא האלריי"אליש בהוצאותיו והחכם הנז' השיב לטוען הנז' ואמר לו כל טענותיו הם אמיתיים וכנים אמנם הוא בראותו שנתעכב מלכת אל צד המזרח פחד אל הבוני"טיש שמא תאכלם עש כי הם מעותדים לכך ולזה מפחדו שמא יבא לידי הפסד כי כבר הוא חייב בהפסידם לכן שלח יד בהם ומכרם וג"כ האלריי"אליש היה דרכם באותו זמן להיותה עולים ויורדים וע"כ מפחדו ג"כ שמא יגיעהו הפסד אם ירדו מהסך שקבלם בו ע"כ פרט אותם כפי מה שקבלם מיד הנגיד נ"ע שהנגיד נ"ע לא העלה עליו העסקא בסך דינרי אלגזא"ייר אלא מפחדו שמא ירד השער ע"כ טענות ב' הכתות. ואנו חתומי מטה אחר אשר שמענו טענותיהם ואחר עמדנו על דבריהם פסקנו הדין ביניהם כי גם שלא היה ראוי לחכם הנז' לשלוח יד בהאל"רייאליש הנז' כי האמת אתו בענין האלבוני"טיש שהם מועדים להפסיד ובטוב עשה שמכרם אמנם הרייא"ליש רחוק רחוק הוא החשש שאמר שעלה בדעתו. כי יותר היו ראויים להוסיף בדמיהם מלגרוע. אך אמנם אחר אשר כבר עשה מעשהו והוציאם ובשעת ההוצאה לא היו שוים רק כפי אותו סך שקבלם אינם משלם בדמיהם אלא אותו סך שהיו שוים בשעה ששלח בהם יד ואינו משלם כשעת התביעה דגם בפקדון אם שלח בו יד דהו"ל כגזלן הא קי"ל (ב"מ מ"ג ע"א) דמשלם כפי מה שהי' בשעת שליחת יד בין ליוקרא בין לזולא בין לשבחא והפסידא הכל כשעת ההוצאה. וכ"ש בנ"ד שהנגיד העלה העסקא בחשבון דינרי אל גזאייר ואלו הלך החכם לצד המזרח ובא ונמצא שעלה שער האלריי"אליש הרבה כאשר הוא שוה היום לא היה נוטל בדמי הקרן שלו רק חשבון האלגזאייר וכן בהפסד אם היה יורד שוויים היה נוטל כפי מה שהעלה אותם בשטר העסקא. אמנם לאשר שמענו מפי הטוען וגם מפי אחרים כי סיבת שליחות יד החכם הנז' בהאלריי"אליש הנז' הוא להסתחר ולשאת ולתת בדמיה' וכן בדמי האבוניטו' והרויח בהם ר"ל במה שנשא ונתן בהם ונמצא ששנה מדעת בעל העסקא שהמשא והמתן שהיה לו לעשות בקושטנ"דינא עשאו בכאן. ופסקנו הדין בזה מאחר שהוא שינה מדעת הבעלי' שהם נתנו לו לעשות סחורה במזרח והוא עשאה בכאן מה שלא היה זה דעת הנגיד נ"ע דודאי אם הי' שואל ממנו העסקא להסתחר באלגז"אייר לא היה נותנה לו לכן אם הרויח איזה דבר הוא לאמצע ואם הפסיד הפסיד לעצמו כענין מי שנתן מעות למחצית שכר לחבירו לקנות חטים והלך וקנה שעורים וכו'. ולזה הטלנו שבועה על החכם שאם הרויח שום דבר לתת חציו לבעלי המעות. והוא נשבע שבועה חמורה שאדרבא הפסיד במשאו ובמתנו ושלא עלה בידו כלום אלא ההפסד והטורח ובכן פטרנוהו מטענות ר' ישועה הנז'. ושלום רב. כנ"ל ופשוט הוא. שלמה דוראן ס"ט ואחריו כל ישרי לב:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:22:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:22:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:22:1)

**שאלה כב:**תלמסאן אל החכם הדיין יצ"ו. אשר שאלני על ענין שמטת כספים אם נוהגת בזמן הזה ומהו מנהגנו בארצנו זאת:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:22:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:22:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:22:2)

וזאת תשובתי אליו החכם י"א אחר אשר עמדת על הדין בהרמב"ם ז"ל ובטור ז"ל אין להאריך מענית לכ"ת וכ"ש שעמדת ג"כ על תשובות א"ז הרשב"ץ ז"ל. אמנם מה ששאלתני על מנהגנו דע לך האדון כי כל השטרות אשר ראינו מעולם בארצנו זאת אין כתוב בהם על מנת שלא תשמטנו בשביעית וגובין בהם גם אם תעבור עליהם השביעית ולכן חכמי העיר לעולם לא בקשו דבר לידע זמן השמטה באיזו שנה נופלת משנות המחזור שאלו היו נוהגין בשמטת כספי' היו צריכין לקבוע זמנה וכ"ש שיש מחלוק' במנין בין ר"ת ור"י ורש"י ז"ל והיו צריכין לחקור על הדין ולומר הלכה כמר או כמר ואם הי' הדין עומד להם בספק היו צריכין לקבוע הדין שיעברו על החוב כל המניינים דספקא דרבנן לקולא ששמטת כספים בזמן הזה אינה אלא מדרבנן. אבל בודאי בזה סמכו על הרבנים שפסקו דהאידנא כיון שנהגו שלא להשמיטו נעש' כאלו התנה עמו מתחלה שלא תשמיטנו בשביעית שכל המלוה על דעת המנהג הוא מלוה ועל כן נהגנו לגבות החוב אף אם תעבור עליו השמטה. ואע"פ שהרשב"א ז"ל דחה סבר' זאת ואמר דאדרבא אם נהגו שלא לכתוב על מנת וכו' אמרינן דטועין הם בדין השמט' כסבורים הם שאינה נוהגת. הנה הרא"ש ז"ל אע"פ שהיתה סברתו שאין לגבות שטר שעברה עליו שביעית מ"מ לא היה מוחה ביד הגובים במקום שנהגו לגבות כמו שכתב בתשובה שסיים בה הכי ואני מיום בואי הנה איני דן שלא תשמיט שביעית וגם איני סותר מנהגם אלא אני מניחם לדון כמנהגם עכ"ל ז"ל. הנה הרא"ש ז"ל לא הי' מוחה ביד הגובים אע"פ שהם נגד סברתו ז"ל וא"כ עולם כמנהגו נוהג ואותם שנהגו לגבות גובין ואין מוחין בידם. וכ"כ מהר"י קולון ז"ל על אנשי מקומו וז"ל ועוד כי עכשיו אין אנו מורגלין לטעון טענת שמטה כלל ואדרבא אנו רגילין לגבות שטרות שעברה עליהם שביעית. וגדולה מזאת כתב באותה תשובה ג"כ שאפי' במקומות שנהגו מתחלה להשמיט בשביעית שהם עצמו לבסוף שינו את מנהג' ונהגו לגבות אף אם תעבור עליו שביעית כמו שכ' על מנהג אשכנז וצרפת שמתחלה היו טוענין טענת שמטה בימי הפוסקים הראשונים ועכשו אינם רגילים לטעון טענה זאת כלל אלא גובין בלי פקפוק כלל עכ"ל ז"ל. ובזה נחה דעתי על מנהג ארצנו זאת כי לפי הנראה מתשובת א"ז הרשב"ץ ז"ל וגם מתשובת בנו א"ז הר"ש שבימיהם ז"ל היו חוששין לשמטת כספים ולא היו גובין שטר שעברה עליו שביעית ועתה בדורות האחרונים אין חוששין וגובין שטר שעברה עליו שביעית בלא טענת פרוזבול בודאי הוא שנשתנה המנהג בימי האחרונים שסמכו על קצת מהפוסקי' שכתבו דהאידנא וכו'. ונקבעה כך הלכה בכל אלו הדורות באין אומר ואין דברים ולכן אנו נוהגים לגבות אחר השביעית בלי שום פקפוק ואנו כופין את המלוה לפרוע שטר שעברה עליו שביעית ואולי גם מתחלה כך נקבעה הלכה בארצנו זאת אליבא דהריב"ש ז"ל ולא כא"ז הרש"בץ ולא כבנו הר"ש ז"ל שכ"כ א"ז הרשב"ץ שהריב"ש ז"ל הגבה שטר שעברה עליו שביעית וגם הוא ז"ל עצמו גבה חובות שהיו לו ביד אחרים אחר שעברה עליהם שביעית ועליו סמכו אנשי הארץ הזאת כי הוא היה הקברניט הגדול להנהגת הארץ הזאת ולהוראותיה א וכ"ש אם החוב מעיקרא קבעו לו זמן ארוך ביותר באופן שתעבור עליו השמטה תוך הזמן אז בודאי אינו משמט ויכול לתובעו אחר השמטה לפי ששמטת כספים אינה משמטת אלא לבסוף וביום אחרון לא קאי בלא יגוש דאינו יכול לתובעו. וכן פסקו כל הפוסקי' כלישנא בתרא דשמואל ז"ל דאמר בפ"ק דמכות (ג' ע"ב) דהמלוה לעשר שנים אינו משמט דהשתא מיהא לא קאי בלא יגוש לפי שיום אחרון של שמטה אינו יכול לתובעו ולנגשו שעדיין לא הגיע זמנו ולא קרינן ביה לא יגוש את רעהו ולא חלה עליו המצוה והחוב עדיין הוא קיים. והכי נמי תנן בפרקא בתרא דשביעית (מ"ב) השוחט את הפרה וחלקה בר"ה אם היה החדש מעובר משמט ואם לאו אינו משמט פי' שאם נתעבר אלול הו"ל אותו יום שחלק את הפרה חול והוא יום אחרון לשנות השמטה והיה יכול לנגשו באותו יום וקרינן בי' לא יגוש וע"כ הוא משמט ש"מ שאם אינו יכול לתובעו ביום אחרון אינו משמט וא"כ זה שקבע זמן והגיעה שמטה בתוך הזמן שאינו יכול לנגשו ביום אחרון של שמטה אינו משמט.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:22:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:22:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:22:3)

ב וכן ג"כ אם החוב הזה משכונה על הקרקע והוא באתרא דלא מסלקי או שקבעו זמן למשכונה באופן שאינו יכול לנגשו ביום אחרון של שמטה אז בודאי אינו משמט דלא קרינן ביה לא יגוש. ג וכ"ש אם השטר כתוב בו אחריות נכסים דיש לסמוך על מהרי"ק ז"ל שכתב באותה תשובה ג"כ דאינו משמט אפי' במקומות שנהגו להשמט וכ"ש במקום שנהגו שלא להשמיט. ואנו אין אנו יודעים בענין מנהג מקומכם ומה היו נוהגי' בית דינכם הצדק הראשוני' גם האחרוני' ואם אתם נוהגי' לכתוב בשטרות שלכם ע"מ שלא תשמטנו בשביעית ואם אתם נוהגי' לכתוב כך ובשטר אחד לא נכתב בודאי אם יטעון הלוה טענת שמטה אין מוציאין ממנו. ד ואין לנו לפתוח בטענת פרוזבול כמו שראית בתשובת א"ז הרש"בש ז"ל וכמ"ש הרא"ש ז"ל באותה תשובה שהביא בנו הטור ז"ל דמה לנו לפתוח בדבר דאנן סהדי דלא מסקי אדעתייהו הפותח בזה הוא פותח במילי דשקרא שלא אמרו ז"ל פתא פיך לאלם בכיוצא בזה. ה ואף אם יש בשטר שבועה על המלוה לפרוע לא אמרינן כופין אותו לקיים שבועתו דהא השביעית מפקעת החוב בגזרת מלך כמו שאמרו בפרק המקבל (בבא מציעא ק"ו ע"א) שביעית אפקעתא דמלכא ונעקרה השבועה ונפטר מהחוב. והנה מהרי"ק ז"ל כתב באותה תשובה עצמה וז"ל ועדיין אני עומד במקומי דהיכא שנשבע הלוה לפרוע דאין להכניסו בספק שבועה וראוי הוא לחייב הלוה לפי הנל"ד היכא דהמלוה טוען פרוזבול היה לי ואבד מאחר שהרבה פוסקי' אומרי' שנאמן בלא שבועה וכן פסקו התוספות שהם עיקר ההוראה ז"ל וכן ר"י מקורביל ז"ל שהי' אחרון וכו' עכ"ל ז"ל. ובסוף אותה תשובה מסיק בה הכי וכלל העולה על דעתי בקצרה שהלכה זו רופפת הרבה וראוי להלך בה אחר המנהג והנה קים לך במנהג אשכנז וכו'. ואם אין מנהג קבוע אם יש בשטר שבועה או חרם על הלוה לפרוע ראוי לחייב הלוה ולא שנכנס בספק שבועה או חרם אי טעין מלוה שטר פרוזבול היה לי ואבד ואי לא טעין או שאין לו לא חרם ולא שבועה בשטר אפי' טעין אמנ' כיון שאין אנו רגילין עכשו בפרוזבול נלע"ד שאין בידינו לכוף את הלוה לפרוע והמ"עה עכ"ל ז"ל. הרי לך בפי' שלא חייב מה"ריק להלוה לפרוע מצד השבועה שקבל עליו לפרוע אלא אם טוען המלוה פרוזבול היה לי ואבד ואע"פ שאינו נאמן לומר כן אלא בשבועה כפי מ"ש המרדכי ז"ל בשם הרבה פוסקי' היכא דיש שבועה על הלוה לפרוע אז נאמן המלוה לומר פרוזבול היה לי ואבד ופטרינן ליה מהשבועה אבל בלא טענת המלוה לומר פרוזבול היה לי ואבד אין מחייבין ללוה לפרוע מצד השבועה שקבל עליו והטעם הוא כמו שכתבנו לעיל. זהו מה שנ"ל להשיב לכ"ת בקנצי מילין. ושלומך יגדל. כחומה וכמגדל. ולעד לא ידל. כאות נפשך החשובה ונפש אחיך שלמה דוראן ס"ט.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:23:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:23:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:23:1)

**ענין כג:**פלוני צוה לפני מותו ואמר כול"שי פי' י"ד או"מא ותו"מן א"ל צא"ר לאוכ"תי ואו"מא מ"א אי"לתא מ"א תע"טי לח"ד ובע"ד מי"ת או"מא כו"לשי הק"דש. ונפלה הדברים במשמעות הלשון שאמר כו"לשי פי' יי"ד או"מא אם הוא לשון מתנה או אם הוא לשון אפוטרופסות אמו של המצוה אינה כי אם אפטרופא בעלמא ואין לה שום זכות לעצמה בנכסי הבן. ע"כ אמרתי הנה באתי במגלת ספר לבאר הענין היטב מדברי הגמ' והפוסקי' ז"ל בקנצי מילין והאמת יורה דרכה וכל דרך איש ישר בעיניו ותוכן לבות. והוא יעמידנו על האמת:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:23:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:23:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:23:2)

גרסי' בפרק מי שמת (קמ"ח סע"ב) אמר רב ששת יטול יזכה יחזיק יקנה כלן אינן אלא לשון מתנה. איבעיא להו יהנה יעמוד יראה ישען בהם מאי תיקו. הנה הם ע"ה ביארו הלשונות שיצוה בהם הש"מ ויועילו להיותם לשון מתנה בודאי ועמדו בתיקו בלשונות המסופקים להם אם הם לשון מתנה. וק"ל כרב ששת במאי דברירא ליה כמו שפסקו כל הפוסקים ז"ל ובהני לישני דתיקו פסקו דלא קנה דהוי ספיקא דממונא ואוקי ממונא בחזקת מאריה דהיינו היורשים. גם הוסיפו הפוסקים ז"ל לשונות אחרים לבד מדרב ששת שיועילו בדברי הש"מ דרב ששת דאמר הני לישני לאו דוקא קאמר דאטו תנא כי רוכלא דלימני וליזיל אלא הני לישני דקאמר וכל דדמו להו וע"כ הרא"ש ז"ל הוסיף לומר לשון הנחה ר"ל שאמר אני מניח לפלו' כך וכך גם א"ז הרשב"ץ ז"ל הוסיף לשון עזובה שאמר הש"מ אני עוזב לפלוני כך וכך דברירא להו להני רבואתא ז"ל דהני לישני לשון מתנה אינון ודמיין לדרב ששת. וגם נסתפקו הפוסקים בקצת לשונות כמו לשון שלינו דכתב הריב"ש ז"ל דדמי ליה האי לישנא להני לישני שעמדו בהם בתיקו. ועתה בנד"ד נראה גם אנחנו אם לשון המצוה שאמר הכל ביד אמי אם לשון מתנה היא ודמי לדרב ששת או אם ספק הוא ודמי לאותם שעמדו בהם בתיקו או אם י"ל עוד דגרע האי לישנא מנייהו דברירא לן מלתא דלאו לשון מתנה הוא אלא אפוטרופסות בעלמא כי לשון זה לא מצאנוהו שנזכר בדברי הגמ' ולא בפוסקים:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:23:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:23:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:23:3)

ואני אומר כי נהירא לי לפי דעתי הקצרה וברירא לי דהאי לישנא לשון מתנה גמורה הוא ודמי לדרב ששת לפי שמצאנו בכמה מקומות במקרא שלשון בידו הוא במקום שלו כמו שאמר הכתוב ויקח מן הבא בידו וכו'. שר"ל שלח מנחה לאחיו משלו ממה שהביא בידו מעניו ויגיע כפיו. וגם אמר הכתוב ויקח את כל ארצו מידו שר"ל הארצות שהיו שלו ובחזקתו לקחם ממנו. ואפי' קרא דעבד אברהם דאמר וכל טוב אדוניו בידו אני אומר דגם משם ראיה ולשון ידו הוא שלו דלטפויי כחא דאליעזר קאמר קרא לשון ידו כי אליעזר אינו כאפוטרופוס וממונה בעלמא אלא דקאים במילי דאברהם אדוניו כשלו ממש ולשון הכתוב יוכיח ויקח העבד וכו' ונתן טעם ללקיחתו עשרה גמלים וכו' לפי שכל טוב אדוניו ממש בידו ודיוק טוב קאי בקרא ואין אנו צריכין לתקון המדרש שאמר וכל טוב וכו' זה שטר דייתיקי וכו'. והיינו נמי דקאמר רחמנא לשטן הנו בידיך וכו' ר"ל שלך ממש רק את נפשו שמור כמו שיאמר נתתיו לך לעשות בו כחפצך ורצונך ע"מ שאין לך רשות בנשמתו. ואם יחלוק החולק ויאמר דאין לשון יד דעבד אברהם אלא לשון אפטרופסות ושליטות וכן דשטן נמי וכן מצינו כמה כתובים דאינן אלא לשון אפטרופסות וא"כ האי לישנא הוה ליה ספקא וממונא בחזקת מאריה כאותם לשונות שעמדו בהם בתיקו:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:23:4
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:23:4](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:23:4)

יש להשיב בזה ולומר אלו המצוה הזה לא אמר אלא הכל ביד אמי ושתק היינו יכולין לומר דבר זה להעמיד הדבר בספק אך אמנם עתה שהוסיף המצוה הזה לחלוק נכסיו בלשון מתנה שאמר עוד ושמינית החצר לאחותי הנה הוא עתה אמר שני דברים בדבורא חדא ולא פלגינהו ובחדא מחתא מחתינהו שאמר הכל ביד אמי ושמינית החצר לאחותי בוא"ו העטוף אחותו קשורה עם אמו ואמו עם אחותו וכמו שלאחותו אמר לשון נתינה א"כ לאמו ג"כ בלשון נתינה קאמר דוא"ו העטף הוכיח על אומרו הכל ביד אמי דבלשון מתנה קאמר ודמי ממש נדון דידן למאי דאמרי' בגמ' בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קכ"ט ע"א) כי אתא רבין אמר יירש פלוני שדה פלוני ותנתן שדה פלוני לפלוני ר' יוחנן אמר קנה ור"א אמר לא קנה ור"ל אמר לעולם לא קנה עד שיאמר יירשו פלוני ופלוני שדה פלוני ופלוני שנתתי להם במתנה ויירשוה. פי' הסוגייא בקנצי מילין למאי דקי"ל אם אמר בלשון ירושה על מי שאינו ראוי ליורשו דלא אמר כלום אם הוסיף על לשון ירושה לשון מתנה כגון דאמר יירש פלוני שדה פלוני ותנתן לו אמרי' בודאי שתנתן לו אליבא דכולי עלמא. ורבין הביא האי פלוגתא בשתי שדות ושני בני אדם אם אמר בחד לשון מתנה ובחד לשון ירושה אם מועיל לשון מתנה ללשון ירושה דאידך ר' יוחנן אמר קנה ור"א אמר לא קנה ורל"א דלעולם לא קנ' עד שיאמר וכו'. ונחלקו המפרשי' בפי' דבריו אי דוק' קאמר עד שיאמ' נתינ' באמצע כדי שתאמר על שניה' או לא כמו שהאריכו למענית' במקומות' ואותיב רב אשי לכלהו בגמ' (שם ע"ב) מהא דתניא נכסי לך ואחריך יירש פלוני ואחריו יירש פלוני וכו' מת ראשון קנה שני מת שני קנה שלישי והא הכא דכשני שדות ושני בני אדם דמי וקתני דקנו תיובתא דכלהו תיובתא. והוסיף בגמ' לימא דלית הלכתא כריש לקיש ר"ל הואיל ואיתותב והאמר רבא הלכתא כר"ל בהני תלת והאי חדא מנייהו ופרקינן ל"ק כאן תוך כדי דבור כאן לאחר כדי דבור ר"ל דתוך כדי דבור אפי' בשני בני אדם ובשתי שדות יועיל לשון נתינה דהאי ללשון ירושה דהאי וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל ע' בהרמב"ם ז"ל בפ"י מה' נחלות והטור סי' רכ"א. וכ' נימוקי יוסף ז"ל מה שהעלינו דתוכ"ד מהני מתנה דהאי ללשון ירושה דהאי היינו כשאומר יירש פלוני שדה פלוני ותנתן שדה פלו' לפלו' בוא"ו אבל אם אמר תנתן בלא ו"ו אפי' באדם אחד ובשדה אחת לא מהני לשון המתנה ללשון הירושה אלא אמרי' או תפוס לשון ראשון או תפוס לשון אחרון כמו שכתבנו לעיל כך פסק הרשב"א ז"ל עכ"ל ז"ל. הנה נראה בבירור דאם אמר לאחד בלשון ירושה ואינו ראוי ליורשו דאינו מועיל כלל וגרע מאותם לשונות שעמדו בהם בתיקו ואפ"ה אמרי' דאם אמר לאחר ותנתן שדה פלו' לפלו' דמועיל לאידך הואיל ובחדא מחתא מחתינהו וכ"ש הכא דאמר הכל ביד אמי דודאי עדיף לשון יד מלשון ירושה והוסיף לומר בו"או העטף ושמינית החצר לאחותי אין ספק כלל דמועיל נתינה דלאחותו ליד דאמו והוה ליה דתרויהו בלשון נתינה קאמר להו וראיה זו היא כשמש בצהרים ברורה. והמכחיש אותה הוא כמו שירצה לכסות השמש בכברה. ולואי שיעשה זה בפלפולא וסברא. כמטהר את השרץ מן התורה. רק מדבר דברים בלא טעמם נכון עמם. ואי דייקת במיליה ואקשית עליה ירבה בשתיקה ויעשה עצמו כאבן דומם:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:23:5
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:23:5](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:23:5)

ג"כ יש להוכיח כן מהדבור הג' שאמר ואמי אין לה רשות לתת לאחר דאי אמרת בשלמא דנתן לה הכל להסתפק ממנו כל ימי חיי' היינו דהוצרך להתנות עליה שלא תתן לאחרים שרצונו הוא שאותו השיור שישאר אחריה שיהי' הקדש וע"כ התנה עליה שלא תתן לאחרים אלא תסתפק ימי חייה לבד והנשאר אחריה יהיה הקדש. אלא אי אמרת דמתחלה לא נתן לה כלום בגוף הנכסים שלו מהיכא תיתי לה למיהב לאחריני עד שהוצרך להתנות עליה שלא תתן. א"כ אחר שנודעה כוונתו מתוך דבריו לא דייקינן לישניה למימר בלשון יד קאמר דהרי נודעה כוונתו מתוך דבריו. ודומה זה למה שכ' הגאון מהרי"ק ז"ל בסי' רנ"ג על אותו שצוה ואמר אני מצוה להניח חמשים דוקאט"י למנחם וכ' הגאון ז"ל גם כי לשון להניח אינו מועיל לפי הדין דלא קאמר אני מניח אלא להניח משמע דמצוה לאחרים להניח אפ"ה הואיל ונודעה כוונתו שהוא המניח יועילו דבריו ואין קפידא בדבר הרי לך ראיה ברורה ג"כ מורה באצבע דבלשון נתינה קאמר מאחר שאמר בסמיכות ואמי אין לה רשות לתת לאחר:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:23:6
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:23:6](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:23:6)

זאת ועוד אחרת שאמר בסוף דבריו ואחרי מות אמי הכל להקדש הלא בדבר הזה הוא צווח ואומר דכל עוד שתהיה אמו בחיים הם שלה מאחר שאמר מה שישאר אחריה יהיה הקדש ודומים דבריו אלו ממש למאי דאמרי' בגמ' (שם קל"ז ע"א) נכסי לך ואחריך לפלו' דקנה ראשון וקנה שני השיור שישאיר אחריו הראשון ובכאן ג"כ אמו תהנה כל ימי חייה והנשאר הוא הקדש גמור אליבא דכ"ע לא מיבעיא לדעת הר"ן ז"ל וקצת המפרשים ז"ל שפסקו כר' אלעזר דאמר כל האומר אחריך כאומר מעכשו דמי אלא אפי' למ"ד לאו כאומר מעכשו דמי אפ"ה הואיל ואמר אחרי אמו הכל הקדש קיימין דבריו כאומר נכסי לך ואחריך לפלו' דאמרי' (קל"ו ע"ב) מת ראשון קנה ב' ואין בזה שום מחלוקת ולפי דעתי הקצרה אני אומר כי לפי כל ההוכחות האלה אשר הוכחנו שהאם הזאת היא מוחזקת בנכסי בנה בודאי והמוציא מידה הוא מוציא הודאי בספיקא דספיקא ולא אמרי' באחות המת אוקי ממונא בחזקת מאריה שהיא יורשת דאין כאן ספק כלל. וכ"ז הוא גם אם היה למצוה הנזכר יורש אחר לבד מאחותו הנזכר' שנתן לה השמינית הנז' מהחצר הנז' וכ"ש עתה שאין לו ליורשו רק אחותו הנז' ואמר כו"לשי פיר' יי"ד אומ"א ותו"מן א"ל צא"ר לאוכ"ת שמשמעות דברים אלו מורים שלא הניח לאחותו הנז' שום ירוש' אלא תומ"ן צא"ר הנז' נתנו לה במתנה לא בתורת ירושה. ואם יאמר האומר לא כי אלא כוונתו היא ששמינית החצר מעתה הוא לאחותו ליהנות בו והשאר ג"כ לה אלא שיהי' ביד אמו בתורת אפוטרופסות. אני אומר שא"א לפר' כן לדבריו לפי שאמר הכל ביד אמי ושמינית החצר לאחותי ואם היה דעתו על הדרך הנזכר הי' אומר הכל ביד אמי לבד משמינית החצר שיהי' לאחותי או הול"ל תומ"ן אצא"ר לאו"כתי וכול"שי פיר' יי"ד אומ"א ואולם עתה שאמר ושמינית החצר לאחותי נראה שהוא מחלק נכסיו לאמו ולאחותו ריבה לאמו ומיעט לאחותו וזה דבר נראה מבורר בסגנון הדברים שהוא מדבר בשני נושאים ואם היה כל דבריו בנושא אחד שהוא אחותו הול"ל לבד משמינית החצר שיצא מכלל האפוטרופסות והיה הכל חוזר לאחותו. וכ"ש שכפי מה שנודע לנו שהי' בינו ובין אחותו שנאה וקטטה והיה נשבע שלא תהיה היא יורשת אותו ולא עשה הצוואה אלא לבטל הירושה וא"כ אין לנו להלוך אלא אחר כוונתו ולא לדקדק המלות שהוציא בלשונו. וכמו שכתבנו בשם מהרי"ק ז"ל וכן הוא מוזכר בכמה דוכתי בגמ' שאין הולכין אלא אחר כוונתו וכפי מה שהיינו יודעין מענייניו וכההוא דאמר (כתובו' פ"ה ע"ב) נכסי לטוביא וכו'. ואח"ז מצאתי תשוב' להרשב"א ז"ל הביאה מהרי"ק ז"ל סי' רמ"ו וז"ל ש"מ שאמר אני נותן לבני כך וכך ושאר כל נכסי לאשתי כיון שנתן מקצת נכסיו לבנו ואין לו אלא אותו הבן זה ודאי מוכיח מצד עצמו שלא נתכוון בנתינת האשה לעשותה אפוטרופא בשאר נכסים עליו שא"כ מאי שנא אותו מקצת שלא עשאה אפוטרופא עליו כמו שעשאה על השאר. עוד שכבר אז"ל (ב"ב ק"נ ע"ב) ה' עד שיכתבו כל נכסיהם וזו אחת מהם וכאן הרי לא כתב כל נכסיו שהרי נתן מהם מקצת לבן אע"פ שיש לבעל דין לחלוק מ"מ כל שבנו מוציא מידי זה אינו כמחולק. ועוד כיון שבשעה אחת נתן מקצת לבן והשאר לאשה הרי זה כמשייר בין שנתן לבן תחלה ואח"כ לה בין שנתן לה תחלה ואח"כ לבן עכ"ל ז"ל. הרואה תשובה זאת יראה כי הוא סייעתא דידן לכל מילי דאמרן. אם לענין שאמרנו דלא פלגינן דבורא כל עוד שבאו בדבורא חדא. ואם לענין שאמרנו שא"א לומר שלאחותו נתכוון לתת הכל אלא שבמקצת עשה לאמו אפוטרופא ובמקצת לא עשה לאמו אפוטרופא דהא ליתא כלל אלא לשם מתנה נתכוון לשתיהן. וגם למה שאמרנו שיותר האם היא מוחזקת באותם נכסים שנתן לה בנה כפי מה שהוכחנו מל' הצואה שצוה בנה מהאחות מצד הירושה ובודאי הוא שהאם היא ודאי והאחות היא ספק ולדידי לאחות אפי' ס"ס ליכא. ואין אני כמורה לפני רבותי ח"ו אלא כתלמיד המסדר משנתו לפני רבו ועתה רבותי אם הסכמתם בדברים אלו הנה מה טוב ואם אין דעתכם הרחבה נוטה אליהם מה נעים ועשו כטוב בעיניכם. ויי' אלי"ם צבאות. יראנו מתורתו נפלאות. ויעמידנו על האמת נאם הצעיר המקוה רחמי קונו. להניח לו מרגזו ועצבונו. ולהסיר ממנו המית שאונו. ולתת לו מקום להשלים חפצו ורצונו. להיות כל ימיו תורתו אומנותו ואז לבו יגיל וישמח. שלמה ס"ט בכמ"הרר צמח דוראן נר"ו:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:24:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:24:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:24:1)

**שאלה כד:**תקורט להחכם ה"ר דוד עדא י"ץ. ולהחכם הה"ר סלימאן אבי סדיד י"ץ: לשלותך תהי ארכא. ובכל משלח ידך תהי ברכה שמורה וערוכה מורינו ורבינו החכם השלם הה"ר שלמה דוראן נר"ו:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:24:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:24:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:24:2)

סבת עלותינו במעלות רמות תשובת כ"ת הוא על ענין אברהם בן תביהית הדר בכאן עיר תקו"רט יע"א והעלוב יוסף בן חיון נ"ע שנפטר בעיר אלגזאייר והוא שקודם שהלך העלוב הנז' לאלגזאייר היה שניהן בחזקת משותפין בכל ענין ומתעסקין יחד בתקור"ט ובכפרים הסמוכים לה מלבד שקצת משא ומתן היה להם של כל אחד לעצמו ואח"כ קנו השותפין הנז' פרקמטייא ושמו הכל בשומא בינם לבין עצמם בלא עדים וקנו סוס בסך ש' דינרים ונתנו עליו הפרקמטייא והלך העלוב יוסף הנזכר לאלגזאייר בחזקת שכל מה שהוליך העלוב הנזכר בידו הוא בין שניהם לחצאין מסתמא אבל אין עדים בדבר. ובהגיע העלוב הנז' לאלגזאייר חלה חוליו אשר מת בו וחיי לכל רבנן שבק וקודם מותו עשה צוואה לפני עדים כמו שיראה לכ"ת מנסח שטר הצוואה ומכלל הצוואה צוה שרובע הגן והחצר שקנה העלוב יוסף הנז' מראובן בעיר אלגזאייר קנאם לעצמ' ואין לשותפו בהם שום זכות לפי שהמעות הם שלו לעצמו. ונסתפקנו בדברים אלו אם ר"ל שדמי הקרקע יתרים על השותפות והם שלו לעצמו שלא נכנסו בשותפות כלל כמ"ש על ל"ב דינרים היתרים. או ר"ל שנטל מהשותפות דמי הקרקע שקנה ונתנם במחירו וקנה הקרקע לעצמו ואין לשותפו שום זכות בו אבל מודה הוא שיטול שותפו דמים כנגד מה שנטל הוא וע"ז בתחלת הצוואה לא עשה יתרון על השותפות כי אם אותם ל"ב דינרים לבד ונכנס בענין אחר ולא זכר לשם תכף ומיד דמי הקרקע ומזה יראה משמעות הלשון האחרון. ועוד טען שותפו אברהם שכל מה שהוליך שותפו בידו הוא ביניהם לחצאין ואין לשום אחד יתרון על חבירו כלום. ועוד הביא עדים שהסוס שלקחו בש' דינרין נתנו לראובן בעל הקרקע במחיר הקרקע והשלים לו דמי המכר מהפרקמטייא של שותפות ואחות העלוב היורשת טוענת ואומרת שמא אחיה צרור הכסף לקח בידו ממה שיש לו לבדו בלא שותפות ובהם לקח הקרקע ולכן יעמידנו רבינו על האמת ויורנו איזה הדרך ישכון אור ולך אדוני צדקה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:24:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:24:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:24:3)

**תשובה:** אלה שני בני היצהר חכמים ונבונים עם קדושים נאמנים. אחים וריעים. ידידים ושועים. המשכיל חסיד ועניו. המאושר בכל ענייניו. הה"ר דוד עדאי אלי"ם יתנהו לחסד ולרחמים. ויוסיף על ימיו ימים. אנס"ו. ואח לנו אהובינו יקרינו איש שלומינו ידידינו החכם העניו הה"ר סלימאן אבי סדיד. ישמרהו יעזרהו העוזר על דבר כבוד שמו אנס"ו:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:24:4
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:24:4](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:24:4)

מלשון שאלתכם נראה כי השותפין הנזכר היה לכל אחד מהם נכסים לעצמו וממון אחר לבד מהקרן המוטל ביניהם בכיס השותפות באופן שהם עצמם בהיות שניהם בחיים לא היה הנמצא ביד כל אחד מהם בחזקת שניהם. ועתה בנ"ד גם אם בעת שבא הנזכר נ"ע לצאת מארצו להסתחר בארץ אחרת היה ניכר ונראה לעין כל שלא יצא אלא בממון השותפות ומה שהוליך בידו בחזקת שניהם הוא מאחר שלא היו עדים ביניהם ולא פנקס ולא כתיבת יד להורות ממנו שכל מה שהוליך בידו הוא משל השותפות הנה הוא עצמו היה יכול לומר לחבירו הולכתי בידי מממון שיש לי לעצמו כך וכך והיתה טענתו טענה מאחר שיש לו ממון לעצמו ולא היה לחבירו עליו בטענה זו רק גלגול דבר זה עם שבועת שותפות:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:24:5
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:24:5](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:24:5)

א אמת הוא אם היו ביניהם עדים וידעו וראו שכל מה שהוליך בידו היה משל שניהם ולא היה בידו משלו לעצמו כלום או כל מה שהיה בידו בעיר אלגזאייר היה בחזקת שניהם ואין לאחד מהם חזק' בו על חבירו ולא היה יכול לטעון יוסף הנפטר שלקח ממקום אחר או שניתן לו במתנה אלא בראיה ברורה והראיה הוא בעד כמו שפירשו המפרשים ז"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' שותפין וז"ל דבר הידוע לשני שותפין אע"פ שהוא ברשות אחד מהם אינו יוצא מחזקתו של שני כל ימי השותפות ואינו יכול לטעון שלקחו ממנו או שנתנ' לו במתנה ונאמר לאחר המע"ה אלא הרי הוא בחזקת שניהם עד שיביא האחד ראיה עכ"ל ז"ל. ומ"ש רבינו ז"ל כל ימי השותפות למעוטי אם חלקו שאם חלקו השותפות והיה אחד תפוס ואמר וכו' אמרי' המע"ה. ובנ"ד מאחר שנפטר יוסף הנזכר באלגזאייר בבואו להסתחר בימי השותפות הוא דגם שהשותפות בטלה מאליה בפטירתו כדקי"ל (רמב"ם ספ"ה מהלכות שותפין) א' מהשותפין שמת בטלה השותפות אפ"ה בשעת צואתו הית' השותפו' קיימת ודמי הגן שנתן הודה הוא שנתנו בימי השותפו' ולא הי' יכול לומר שדמי הגן הוא משלו לעצמו אלא בעדים וראיה לפי שכל מה שהי' בידו בחזקת שניהם. כל זה הוא אם היה בעדי' וראי' ביניה' שכל מה שהוליך בידו יוסף הנפטר היה משל שניהם והודה בפני עדים שלא הוליך בידו משלו כלום אבל עתה שאין עדים וראיה ביניהם הנה הוא עצמו היה יכול לומר משלי קניתי הגן כי יש לי ממון אחר לעצמי והבאתיו בידי לעיר אלגזאייר והיו דבריו קיימי' כדאמרי' לעיל גם עתה שצוה כן דבריו קיימי' והרי הקרקע ההוא בחזקת היורשת. וכ"ש לדעת הרב בעל התרומות זלה"ה דבעי עדים מעיקרא דידעי בההוא מדעם דאיתי' בשיתוף לתרוייהו ועדי ראיה השתא דעדיין ההוא מדעם איתיה ברשות השותף דאי לא מגו דיכיל למימר אהדרתיה ניהלך. ובנ"ד בטלי תרוייהו שלא היו עדים ביניהם בתחלה בצאת יוסף הנפטר מתק"ורט וא"כ אין כאן עדים שיעידו שכל מה שהוליך בידו הוא בחזקת שניהם ואפי' היו עדים ביניהם עדיין היינו יכולין לומר ששלח לחבירו איזה דבר כנגד אותו ממון שקנה בו הגן כי הוא עצמו היה יכול לטעון כך בהיותו בחיים ג"כ אנו טוענין ליורשת מה שהוא הי' יכול לטעון וממון בחזקת יוורשין הוא והשותף שרצה להוציא מהם עליו הראיה וזה דבר ברור כפי מה שהורינו אבינו שבשמים ית':


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:24:6
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:24:6](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:24:6)

ולענין הספק שנפל לכם במשמעות לשון הצואה עמדנו על שטר הצואה ולפי מה שנראה לנו שאין בלשון השטר ההוא שני משמעות כי אם משמעות אחד לבד שהוא לזכות היורשת לפי שהוא אמר שכל מה שאני מניח אחרי בכאן עיר אלגזייאר הן מעות הן מטלטלין הרי הן ביני ובין וכו'. ואין לי עליו תוספת בכל מה שאני מניח בכאן עיר אלגזאייר רק ל"ב דנרים וכו'. הנה הוא שמר א"ע שאין צואתו על החצאין רק על אותן מעות ומטלטלין שהוא מניח להוציא מה שאינו מניח בעין בעיר אלגזאייר ומה שלא הזכיר דמי הגן והחצר עם הל"ב דינרי' לפי שדמי הקרקעות ההמה לא היו מצויין בכלל מה שהניח אחריו בעיר אלגאזייר ולכן לא הוציא מכלל מה שהוא מניח אלא הל"ב דינרים שהיו מצוים. ואדרבא משמעות לשון הצואה הוא נר' מפורש שדמי הקרקעות הם שלו לעצמו מעיקרא לפי שהוא לאחר אשר פסק דבריו מענייני השותפות אמר והחצר וכו'. קניתי אותם לעצמי ואין לשותפי בהם שום זכות בעולם לפי שהמעות אשר קניתי בהם וכו' הם שלי לעצמי ויש לי בעיר תקור"ט ביד שותפי ר' אברם בתורת פקדון וכו'. ויש לי ג"כ ביד שותפי חטה ושמורה וכו'. כל הנז' הם שלי לעצמי וכו'. דבריו אלה מורים באצבע שדמי הקרקעות הם שלו לעצמו מעיקרא משני טעמי'. הא' הוא לפי שאחר שאמר ואין לשותפי בהם שום זכות הוסיף לומר לפי שהמעות וכו'. הם שלי לעצמי תוספת זה הוסיף אותה לומר שמה שאמר ואין לשותפי בהם זכות אינו מצד קנייתו שקנה לעצמו לבד אלא ג"כ מצד המעות שבה' קנה הם לעצמו.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:24:7
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:24:7](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:24:7)

ב והב' הוא ממה שאמר אחר זה ויש לי בעיר תקור"ט בוא"ו העטף עד שהשלים כל מה שיש לו לעצמו נראה מזה כי דמי הקרקעות הנז' הם שלו לעצמו באותם דברים שהסדיר אחריהם בוי"ו העטף ודמיא הא לההיא דאמרי' (ב"ב קכ"ט ע"א) כי אתא רבין אמר וירש פלוני' שדה פלוני' ותנתן שדה פלו' לפלו' ר' יוחנן אמר קנה דיועיל לשון מתנה דהאי ללשון ירוש' דהאי הואיל ואמר ותנתן שדה פלו' בו"ו העטף וכמו שפירש נימוקי יוסף ז"ל. וגם אנו שאלנו פי העדים החתומים על שטר הצואה ואמרו שכן פירש ממש שאותו סך שקנה בו הקרקעות הביאו משלו לעצמו. ג ואין אומרים בזה עדי' (כתובות י"ח ע"ב) שחתמו בשטר הוה להו כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד דאין עדות זו הפך הראשונ' אלא בירור דבריהם לבד ואפילו במשמעות רחוק יכולין הם לברר דבריהם וכמ"ש הר"ן בתשובותיו. וכ"ש שמה שאמרו ע"פ היא המשמעות הקרוב המובן מדברי השטר עצמו ואין כאן חוזר ומגיד כלל. והרי"בש זלה"ה סימן קס"ח סיים הכי וראוי שיהיו עדי הצווא' נשאלים ע"ז ונאמני' הם לברר דבריהם וכו' עכ"ל ז"ל. וכ"ש בנ"ד דלא צריך ביאור דברים דמבוארים ומפורשי' הם כדאוכחן:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:24:8
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:24:8](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:24:8)

ומה שטען השותף שהסוס של השותפות וגם הפרקמטיא של השותפות הם עצמם מה שנתן במחיר הקרקע וכו'. גם בזה אין טענתו טענ' שאנו אומרין עשה חשבון לעצמו ופרע מממונו דמי הסוס והפרקמטיא לשותפות הנז' מאחר שאין עדים וראי' שכל מה שהביא בידו הוא משל השותפו' כנ"ל. זהו מה שנ"ל להשיב על שאלתכם כפי השעה הלחוצה שאני בה וחתמתי פה עשור אחרון לטבת פרשת באל שדי יאמר לצרות עמו ישראל די ויריק עלינו ועליכם ברכה עד בלי די כאות נפשכם החשובה ונפש אחיכם אשר בשמחתכם יגיל וישמח. שלמה ס"ט בכמ"הר צמח דוראן נר"ו. וחתמו עליה חכמי העיר יש"צו.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:25:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:25:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:25:1)

**שאלה כה:**קסנטינא אל החכם הדיין ה"ר יהודה עלוש והחכם ה"ר יעקב לפחאל יש"צו. שלמים וכן רבים הגיעתנו אגרתכם האוגר' ענוה ומוסר וחן אלי"ם נטוי על ראשה כלו אומר כבוד ושאלתם ממני להודיע אתכם מה לעשות ביבמה שנפלה לפני יבם ואינה רוצה בו וטענותיה עליו שדופות קדים וכל רוח אין בהם אם יש לכופו לחלוץ לה מאחר שאינה רוצה בו או יש לכופה לייבם מאחר שהוא רוצה ליבמה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:25:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:25:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:25:2)

**תשובה:** השאלה הזאת היא מבוארת מעצמה שכבר נהגו בכל אלו הגלילו' שאין לכוף לא לגרש ולא לחלוץ כדעת גדולי הפוסקים וכדעת הרא"ש ז"ל שאמר שכל הכופ' לגרש או לחלוץ הוא מרבה ממזרים בישראל וכ"ש לדעת האומרים מצות יבום קודמת למצות חליצה. והנה הרי"בש ז"ל וא"ז הרשב"ץ ז"ל הסכימו שאין כופין לחלוץ גם אם נתנה היבמה אמתלא לדברי' כגון שאמרה שהיבם הוא נער ובער ושאינו יכול לזון וכיוצא בדברים אלו שאין לנו לכוף לחלוץ אלא אם היבם הוא מאותם שנזכרו במשנה שכופין אותן לגרש (כתובות ע"ז ע"א) שהם מוכה שחין והבורסקי וכו'. ואולם על טענות אחרי' אין כופין לחלוץ:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:25:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:25:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:25:3)

א ואפילו אם טענה שהיבם אינו רוצה לייבם לקיום המצוה אלא למלאות תאותו וחפצו וכן הוא נר' ממנו עכ"ז אין כופין אותו לחלוץ דהא לית הלכת' כאבא שאול דאמר (יבמות ל"ט ע"ב) דאין מיבמין לשם נוי ולשם אישות ולשם דבר אחר אלא הלכתא כחכמי' דאמרי יבמה יבא עלי' מ"מ אפילו לשם נוי וכו'. וטעמייהו משום דמצות יבום קודמת וכן פסקו הלכתא כחכמי' הרמב"ם ז"ל והרי"ף ז"ל והרש"בא והרמ"בן וגדולי הרבני' ז"ל. ולפ"ז דיבם הזה שהוא רוצה ליבם תהיה מה שתהי' כוונתו אין לכופו לחלוץ והיבמה שאינה רוצ' בו יש לה דין מורדת. ב ואולם אם ראו ב"ד שיש אמתלא בדברי' יטריחו את עצמם עם היבם אולי יתרצה לחלוץ גם אם יטעו אותו בממון עד שיחלוץ ואח"כ לא יתנו לו כלום דקי"ל (יבמות ק"ו ע"א) חליצה מוטעת כשרה הגם דקי"ל גט מוטע' פסול. וכ"כ הרא"ש ז"ל בתשוב' שאם יש לה אמתלא לדברי' כגון שהוא נער ובער מטעין אותו בממון עד שיחלוץ ולא יתנו לו כלום שחליצ' מוטעת כשרה. וזה היבם כפי הנשמע עליו ולפי דברי שאלתכם אינו נער ובער וגם אם יהי' כן אין לנו לכופו לחלוץ שכבר נהגו כל גלילותינו שאין לכוף לא לגרש ולא לחלוץ ומי אנשי' כמוכם בישראל ראוי' להעיד על הדבר הזה אם שמעתם והוגד לכם שמעולם נהגו בקסנט"ינא בדין הכפי' בגירושין או בחליצ' שבודאי הוא שקסנ"טינא היא כפי מנהגנו שאין אנו דנין בדין הכפיי' שזה הוא אחד מהשלשה דינין דלא עבדינן בהו כהרמ"ה ז"ל ואנו ואתם הכל במנהג אחד דכל מילי עבדינן כהרמ"בם ז"ל לבד מתלת דלא עבדינן כותי' ולכן אין לכוף אל היבם הזה לחלוץ וכ"ש שאין ממשות בדברי היבמ' כפי שאלתכם ואם היא אינה רוצ' להתייבם יש לה דין מורדת וכותבין עלי' אגרת מרד. ג וגם כי הרב מגיד משנה ז"ל כתב בשם המפרשי' ז"ל שאם נפלה לפני יבם שאינו הגון שאין כותבין עלי' אגרת מרד שלא על זה אמרו מצות יבום קודמת עכ"ד ז"ל. מ"מ נראה מדבריו ז"ל שאין כופין אותו לחלוץ רק אין כותבין עלי' אגרת מרד. והאשה הזאת אם בקשה עילה ושחיתה ליבם הזה אין כותבין עליה אגרת מרד עכ"פ אין כופין אותו לחלוץ לה ויש לכם להאריך לה זמן עד שתראו איך יפול דבר שאין דברי' אלו נתוני' אל המהירות.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:25:4
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:25:4](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:25:4)

ד ולענין מזונותיה מאין יהיה מוצאם בגמרא (יבמות מ"א ע"ב) אמרינן ת"ר ג' חדשי' הראשוני' היא נזונת משל בעלה מכאן ואילך אינה נזונת לא משל בעלה ולא משל יבם וכו'. והטעם לשלש חדשי' הראשוני' שהיא נזונת בהם משל בעל לפי שהיא אינה יכולה להנשא מחמת ג' חדשי' של הבחנה. והטעם שמכאן ואילך אינה נזונת משל בעל ולא משל יבם לפי שהיא ארוסתו דאשה הקנו לו מן השמים והרי היא כאלמנה שנתארסה שאין לה מזונות משל הבעל וכן ג"כ אינה נזונת משל היבם לפי שהיא ארוסתו ועדיין לא נכנסה עמו לחופה ולכן היבמה כל זמן שהיא שומרת יבם אין לה מזונות מהיבם אלא א"כ תבעתו בב"ד לומר חלוץ או פטור והוא ברח והלך לו כמו שהוא מבואר בהרמב"ם ז"ל (פי"ח מה"א הי"ז) ובטור (אהע"ז סי' ק"ס) והאשה הזאת שהיבם הוא תובעה להתיבם והיא אינה רוצה א"כ אין לה מזונות ממנו ולא מנכסי הבעל הראשון. ולולא שאין ראוי לנו לפתוח פינו לשטן היינו מבארים מה משפט היבמה זאת ודינ' בענין ירושת' אם מתה כשהיא שומרת יבם ואתם כהני ה' אליכם המצוה הזאת לתווך שלום ביניהם עד שתתקיים מצות התור' ביניהם והוא ית' ישים את שמו ביניהם ויתן להם בן כשר והגון לקיים שם המת ולא ימחה שמו בישראל אנס"ו. נאם אחיכם דורש שלומכם הנעים שלמה דוראן ס"ט וכן עשו הדייני' יש"צו והאריכו זמן ביניהם עד שנתרצית היבמה ליבם והולידו בן בראשונה ונקרא על שם המת ועלה זווגם יפה ת"ל:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:26:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:26:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:26:1)

**שאלה כו:**עוד לקסנטינ' אל החכמי' הנז' יש"צו שאלתם הגיעתני על ענין ראובן נפטר לבית עולמו והניח אשתו מעוברת ולו אח ויהי לתשלום ט' חדשי' ויותר לעבור האשה האלמנה ילדה בת מתה והבת הנולדת נגמרה בשער' ובצפרניה רק לא יצאה לאויר העולם בחיי' והיבם והיבמה יען כי ראו שהבת נולדה מתה חשבו שהיבמה הזאת היתה מותרת להתיבם והסכימו ביניהם ביבום ואתם מנעתם מהם היבום באמרכם שהאשה הזאת היא חולצת ולא מתיבמת והעתקתם לנו לשון הרמ"בם ז"ל ולשון הטור ז"ל ולשון רבינו ירוחם ז"ל ולפי שלא שמעו לכם היבם והיבמה למה שקצת בעלי תורה החזיקו בידם רציתם לעמוד על דעתי בזה. זהו תורף דבריכם ואם באו בארוכה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:26:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:26:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:26:2)

**תשובה:** מה שרציתם להוכיח מדברי הרמ"בם ז"ל והטור ורבינו ירוחם ז"ל שהיבמה הזאת היא חולצת ולא מתיבמת אני אומר במחילה מכ"ת שאין לנו הוכחה מדבריהם ואדרבה לההיא גרסא יש להוכיח מדקאמרינן הכי אתיובתא מי שמת והניח אשתו מעוברת אם הפילה אחרי מותו הרי זו תתיבם וכו' משמע דאכל נפל קאמרי ר"ל שכל מי שלא יצא לאויר העולם חי הוא נפל ותתיבם אמו ואין בזה אומר ודברי' שלא נפלו הדברי' אלא אם יצא הולד חי לאויר העולם אז נפלו החלוקי' והדקדוקי' כפי מה שנז' בגמ' בפ' החולץ ובדברי הפוסקי' ז"ל ואולם במי שלא יצא לאויר העולם חי דברי הרמ"בם והטור ז"ל וזולתם באו בסתמא וכדאמרן. והראיה שזאת היא דעתם ז"ל שהרי הגאון מהרי"ק ז"ל כתב על לשון הטור וז"ל ומ"ש ואם הפילה נפל אחרי מותו מתייבמת וכו' כן כתב רבינו ירוחם ז"ל אם לא יצא לאויר העולם חי או חולצת או מתייבמת. וכך מבואר בדברי הרמ"בם ז"ל פ"א מהל' יבום ובריש פרק החולץ (יבמות ל"ה ע"ב) אמרי' אם יבוא אליהו ע"ה ויאמר דהא דאיעברא אפולי מפלא בת חליצה וייבו' היא עכ"ל ז"ל. הרי לנו מבואר שדעת מהרי"ק היא שהרמ"בם והטור ז"ל הם סוברי' כדעת רבינו ירוחם ז"ל אם לא יצא לאויר העולם חי או חולצת או מתייבמת והביא ראיה לכולם מההיא דאמרינן אם יבוא אליהו ע"ה וכו'. וכמו שתתבאר לקמן הסוגיא ההיא ומעתה אין צריך להשיב על מה שהוכחת' על דעת רבי' ירוח' מההיא דאמר הספקות חולצין ולא מייבמין דמה ענין אותה ראיה לנ"ד. ועוד דאדרבא רבינו ירוחם ז"ל הוא שכתב בפי' אם לא יצא לאויר העול' חי או חולצת וכו'. וכמו שהביא ממנו הראיה מהרי"ק ז"ל וכנז"ל. ואולם לדעת הרי"ף ז"ל שכתב משמו בעל הטורי' מ"ש בודאי האשה הזאת היא חולצת ולא מתייבמת ומכ"ש הוא שאם הרי"ף ז"ל כ' דהיכא דאיכ' לאסתפוקי שמא כלו לו חדשיו אפי' ילדתו מת אסורה להתייבם. וכ"ש האשה הזאת הנז' בנ"ד שאתם כתבת' שעברו עליה בהריונה ט' חדשי' ויותר וגם נגמרה הבת בשערה וצפרניה. ואם הרי"ף ז"ל החמיר ואמר שאשה זאת אינה מתייבמת מי הוא זה שיתירנה. איברא שהגאון מהרי"ק ז"ל נראה ממנו שדעתו לפסוק דלא כהרי"ף ז"ל שכן כתב ומ"ש בשם הרי"ף ז"ל היכא דאיכ' לאסתפוקי וכו'. יש לתמוה עליו דמאי מייתי ראיה מכ"ש וכו'. ולבסוף מסיק הכי ומ"מ איני יודע למה הניח תלמוד ערוך שבראש פרק החולץ מפורש בענין יבום וחליצה ואיהדר למילף מנזיר עכ"ל ז"ל. ולכן בספר שלחן ערוך השמיט דעת הרי"ף ז"ל ולא כ' אלא כדברי הרמ"בם ז"ל. והתלמוד הערוך שבראש פ"ק החולץ שהזכיר מהרי"ק ז"ל הוא זה (שם שם) אתמר החולץ למעוברת והפילה ר' יוחנן אמר אינה צריכה חליצה מן האחי' ר"ל אמר צריכה חליצה מן האחין. ר"י אמר אינה צריכה חליצה מן האחין חליצת מעוברת שמה חליצה וביאת מעוברת שמה ביאה. ור"ל אמר צריכה חליצה מן האחין חליצת מעוברת לא שמה חליצה וביאת מעוברת לא שמה ביאה. במאי קמיפלגי אב"א קרא אב"א סברא. אב"א סבר' אם יבוא אליהו ויאמר דהאי דאיעברא אפולי מפלא מי לאו בת חליצה ויבום היא השתא נמי איגלאי מלת' למפרע וכו'. ור"ל אמר השתא איגלאי מילתא למפרע לא אמרינן. ואב"א קרא ר"י סבר ובן אין לו אמר רחמנא והא לית ליה. ור"ל סבר ובן אין לו עיין עליו. והכוונה להם ז"ל במחלוקתם זאת לומר שלדעת רבי יוחנן מאחר שלבסוף איגלא מלת' שהעבור ההוא לא היה לו קיום והיה נפל גם שהחליצה או הביאה קדמו הרי היא כאלו לא נעשו החליצ' והיבום אלא לאחר שהפילה ולזה אינה צריכה חליצה אחרת ואם נתייבמה אותה ביאה הויא ביא' ואם יראה להוציאה יוציאנה בגט לפי שנעשית אשתו ממש. ולדעת ר"ל כיון שהחליצה או הביאה נעשו בזמן העבור לא הויא לה חליצ' ולא הויא לה ביאה גם אם הפילה אח"כ אמרינן שמא אותה שעה שחלץ או שייבם היה ראוי אותו העבור לקיום והיה יוצא לאויר העולם חי ואותה חליצה אינה חליצה ואותה ביאה אינה ביא' שתקרא אשתו לכל מילי ותצא ממנו בגט בלבד. ומה שראינוה שהפילה אח"כ אמרינן שמצד איזה מקרה שקרה לה אחר החליצה ההיא הפילה ומ"מ בשעת החליצה היה ראוי אותו עבור לקיו' ולזה היא צריכה לחליצה תנייתא לפוטרה לשוק או לביאה אחריתי כדי שיוציאנה בגט בלבד. נמצא דלדעת הכל שהמעוברת שהפילה או חולצת או מתייבמת דלא איכא פלוגת' אלא בחליצה או בביאה שנעשו בזמן הריונה דלדעת ר"י אמרינן איגלאי מילתא וכו'. ולדעת ר"ל לא אמרינן איגלאי מילתא וכו'. וצריכה חליצה מן האחין לאחר שהפילה. והאי דאמרינן צריכ' חליצ' מן האחין יש מן המפרשי' פירשוה מן האחין דוקא ולא מן האח ההוא שחלץ לה בתחלה. וי"א דאפילו מאותו אח עצמו תחלוץ ואין לנו עתה עסק בזה. זהו התלמוד הערוך שבראש פ"ק החולץ שרמז אליו הגאון מהרי"ק ז"ל ונמצא לפי דעתו ז"ל שהאשה הזאת אשר אנו עומדין בנ"ד חולצת או מתייבמת ואין בה בית מיחוש להתייבם מאחר שלא יצאה הבת בחיים לאויר העולם וכך היא נראית דעת התוספת ז"ל ששיטת סוגיא זאת היא על זה האופן ר"ל שכל עובר שלא יצא חי לאויר העולם קרוי נפל ואמו מתייבמת או חולצת דהתורה אמרה ובן אין לו וזה לא נמצאה בן בשום שעה אחת בעולם. אי נמי תורה אמרה ולא ימחה שמו. וזה שמו מחוי מהעולם שלא נמצאת לו שום תולדה. וגם כי ר"ל סבר ובין אין לו עיין עליו ואמר זה גם על ההריון אלמא אם נמצא לו הריון בבטן המלא' קרינן ביה בן לו הא ודאי לאו מלתא היא דמאי דקאמרי על ההריון ובן אין לו עיין עליו לאו למימרא שההריון פוטר זיקת הייבום כדאמרן בדין הבן ובזרע פסול אלא למימרא שנעיין עליו לעכב את החליצ' והייבום כל זמן ההריון עד שיתגלה לבסוף אם יצא לאויר העולם חי אם לאו וזה דבר מוכרח לפרשו בדברי ר"ל שאם דבריו הם ובן אין לו עיין עליו דאמרינן הכי לפטור את זיקתה על ההריון כמה דאמרי' בבן הבן וכו' א"כ למה אמר ר"ל שהיא צריכה לחליצה אחריתי או שתתייבם והלא פרחה זיקתה מצד ההוא אלא על כרחין האי עיין עליו דקאמר היינו לענין העכוב לחליצה ולייבום עד שנראה איך יפול דבר הבן כך פירשוה רבותינו בעלי התוספות ז"ל:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:26:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:26:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:26:3)

ואולם אחרי שהרי"ף ז"ל החמיר ואמר שלא תתייבם האשה שיש לנו ספק אם כלו לה חדשיה אפילו אם נולד העובר מת. כ"ש האשה הזאת שאנו עומדים בדינה שהזכרתם בכתבכם ששלמו לה תשעה חדשים להריונה ויותר הבת הנולדת גמרו שערה וצפרניה מי הוא זה שיתיר אותה להתייבם. וכל שכן שמצינו לרבינו יוסף ן' לב שהוא אחרון האחרונים שנטתה דעתו לדעת הרי"ף ז"ל וכתב דאפשר לאוקי האי סוגייא דר"י ודר"ל אנפל שיש לנו בודאי שלא כלו לו חדשיו ולא איירי בנפל שיש לנו ספק בו אם כלו לו חדשיו דנפל שכלו לו חדשיו או אם ספק כלו חדשיו ילפינן לה מההיא דנזיר וכהרי"ף ז"ל. והרב ז"ל האריך מענית בתשובתו זאת ומסיק בה הכי ומכל הני דכתבינן היה מקום להקל בנ"ד אבל מפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה כי מיראי הוראה אני וכ"ש בנדון שכתב עליו הרי"ף מה שכתבתי ומה גם ששמעתי וידעתי שיש מן הגדולים שסוברים לפרש דברי הרי"ף דחולצת ואינה מתייבמת אפילו ילדתו מת ולא קים לן שכלו לו חדשיו אלא שהוא ספק אם כלו לו חדשיו ומקיימין את דבריו עכ"ל ז"ל. הנה לפי מסקנת הרב הזה ז"ל שהאשה הזאת היא חולצת ולא מתייבמת דכ"ש היא מההיא דהרי"ף ז"ל וכדכתבינן. ולכן היבם הזה יש עליו לשמוע שריקות רועה עדרי צאנו ית' ונפשו אמרתם תהיה שומרת. ולא יתן אל האמת כתף סוררת. וצריך הוא לחלוץ לאשה הזאת כדי שתהיה לשוק מותרת. ובזה יהיה מתברך באל אמן וטובתו תהיה מרובה ומיותרת. ולא יחוש לדברי המהבילים האומרים שהחליצה עניות ומיתה היא גוזרת. שאלו הדברים הם דברי מינות והנפש הקדושה מהם נבדלת ונוזרת. וכ"ש לדעת גדולי הרבנים האומרי' שמצות חליצה קודמת והיא היא המדה המובחרת. ולכן מובטח יהיה שאם יפטור האשה בחליצה כפי דין תורת מרע"ה הנבחרת. שהמצוה אשר עשה לו תהיה שומרת. כפי מה שנאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע. זהו מה שנ"ל להשיב אתכם בדרך קצרה. כפי הזמן והעת אשר היא עת צרה. וממנה נושע בע"ה נאם אחיכ' שלמה ס"ט בכמה"ר צמח דוראן זלה"ה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:27:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:27:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:27:1)

**שאלה כז:**לוראגלאן לנבון וחכם הר' חיים יצ"ו. וזה לשון שאלתו ראובן היו לו שתי נשים ונל"ע וזרע אין לו משתיהן ויש לו אח ובדין תורתנו הקדושה שאם ירצה האח לייבם אינו מיבם אלא אחת מהם לבד דכתיב אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד אמרה תורה ולא שתי בתים (יבמות מ"ד ע"א) ואם רצה לחלוץ אינו צריך לחלוץ אלא לאחת מהם ונפטרה חברתה בחליצתה. ובנ"ד הסכי' האח לחלוץ ולא ליב' ויהי כאשר יצא הקול בעיר כי פלו' הסכי' לחלוץ ולא ליבם היו בני אדם אומרי' מי יודע למי מהן יחלוץ והיו מדברי' בענין זה ברצוא ושוב ובכן עבר עליהם החכם השלם כמה"ר יחיא חמו ז"ל ואמר להם דעו לכם שאם יחלוץ לא יחלוץ אלא לפלונית ותפטר חברתה ובהפך אינו יכול לעשות ולאחר ימים מועטים הלך לו החכם השל' לדרכו. ועתה באנו לידי מעשה וכמעט שהאח הנזכר לא רצה לחלוץ אלא לאשה ההיא שאמר החכם הנזכר שלא יחלוץ לה החולץ ואנו עמדנו במבוכה גדולה כי אמרנו ששיחת ת"ח צריכה לימוד שבודאי הוא שלא אמר החכם הנזכר אותם דברי' אלא על פי מוצא הדין כי לא דבר רק הוא לומר חכם כמוהו לפלונית יחלוץ ולפלונית לא יחלוץ ופעם אנו אומרים שמא אמר אותם דברי' באקראי בעלמא לפי מה שידע מאומדן דעת האח ולכן לא רצינו לעשות מעשה עד בוא הדברים לפני אדוננו והוא יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי ממנו תוצאות חיים.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:27:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:27:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:27:2)

**תשובה:** חיים וחסד עשית באשר חששת לדברי החכם השלם הנזכר. והנה אני בקראי כתב כ"ת הנעול' הייתי מחריש משתאה לדעת מהות הענין איך הוא ולא מצאתי את מי אשאל ואת מי אנסה להודיעני פרטי העניינים כי ארצכם רחוקה ממנו דאין יוצא ואין בא לארצות האלה ממקומכם כי אם בזמן רחוק רחוק. ומתוך רבוי המחשבות השאני לבי למתני' דתנינן ביבמות (מ"ג ע"ב) ארבע אחין נשואין ד' נשים ומתו אם רצה הגדול שבהם לייבם את כלם הרשות בידו. מי שהיה נשוי לב' נשים ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהם פוטרת צרתה היתה אחת מהן כשרה ואחת פסולה אם היה חולץ חולץ לפסולה ואם היה מייבם מייבם לכשרה ע"כ ופירושא דמתני' בקנצי מילין. לבבא קמייתא קי"ל דאח אחד יכול לבנות כמה בתים של אחים רבים דהאי דקאמר רחמנא בית אחד ולא ב' בתים היינו באח אחד. ואולם באחים רבים שמתו אח אחד אם אפשר ליה למיקם בסיפוקייהו יכול לבנות אפילו עשרה בתים מעשרה אחים ומאי דקאמרא מתניתן ד' אחין לאו דוקא אלא עצה טובה קמ"ל ד' אין טפי לא כי היכי דנמטיינהו עונה בחדש וכדמפרש לה בגמ' (מ"ד ע"א) ולגבי אמצעיתא הכוונה לומר שאח אחד בונה בית א' ולא ב' בתים מאח אחד דכתיב אשר לא יבנה את בית אחיו בית א' ולא ב' בתים וכן ג"כ לא חליץ לתרווייהו אלא לאחת מהם שכל שאינה עולה לייבום אינה עולה לחליצה והואיל ולא סלקי תרוייהו לייבום בהדי הדדי ה"נ לא סלקי להו תרווייהו לחליצה. ולגבי בתרייתא לומר שאם היה חולץ חולץ לפסולה ר"ל פסולה לכהונה וטעמא דמילתא היא דכהן הדיוט אסור בגרושה או בחלוצ' והפסול' דקאמרה מתני' היינו גרושה ר"ל שהיתה גרושה מאיש אחר קודם שנשאה זה שמת עליה ועל כן היא פסולה לכהונה לעולמים והכשרה דקאמרה מתני' היינו שיוכל הכהן לישאנה שהיא אלמנה לבד ולכן כשחולץ האח יחלוץ לאותה פסולה כלו' לפסולה על הכהונה בשכב' ולא יחלוץ לאותה שהיא כשרה לינשא לכהונה שלא לפסל' בחליצתו וזה משום ועשית הטוב והישר והוא מה שארז"ל בגמ' (שם) כאן שנה רבי וכו' לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו דזה נהנה וזה אינו חסר וקי"ל (ב"ק כ"א ע"ב) דכופין על מדת סדום ומש"הכ פסק הרמ"ה ז"ל בפסקיו שכופין אותו לחלוץ לפסולה ואם עבר על דברי המזהירין מנדין אותו כדין העובר על דברי חכמים ואם התרו בו למלקות כלו' למכת מרדות מלקין אותו ויעו"ש בטא"ה סימן קס"א במחודשים למהרי"ק ז"ל. ולאחר הדברים האלה בימים מועטים באו אנשים עברים מארצכם ושאלתי את פיהם על ענייני אותם הנשים למי הנה ומה מלאכתן ומה מעשיהן ויענו אותו כפי ענייניהם ובתוך דבריהם אמרו לי כי פלונית מעיקרא היתה נשואה לחנוך וגרש' מתוך מחלוקתו עם בית אביה והמה השיאו אות' לראובן הנז' אשר מת עלי' שהיה בר פלוגתי' דחנוך. ושמחתי שמחה רבה לקול דבריהם ואמרתי שדברי החכם השלם היו אליכם ע"פ הלכה. שמורה וערוכה ומילתיה מילתא יקירתא. והאי דלא אמרה לכו במילתא פסיקתא. לחדודי לכו קא בעי אי מדכריתו הלכתא. דכתבי לה רבנן במתניתא. היוצא נחוץ. וכבר הוא עומד בחוץ. ולכן באו דברינו בקצרה. וגם דשאלתא דא היא ברירא. והוא ית' ירצה שלומכם ושלום כל עמו בית ישראל כאות רצונכם ורצון הנבוך והטרוד בעול הרבים שלמה בכמה"ר צמח זלה"ה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:28:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:28:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:28:1)

**ענין כח:**ווהראן אל החכם השלם זרע קדש כה"ר יצחק יצ"ו בן הרב הנערב כמה"ר אברהם עוזיאל זלה"ה בהיותו שמה מעשה היה בשני אנשים עברים יצאו מווהראן להסתחר בתחומה שהוא ממלכות אדום ויהי בהיותם באותו מחוז נפל עליהם גייס של התוגרמים ויוליכום שבויים לשר מוסתגאניס. אחר עבור להם ימים ביד השר הנז' הלכו יהודים ממוסתגאניס אל והראן ודברו עמהם הק"ק מווהראן על ענין ב' היהודים השבויים שיפסקו עליהם עם השר הנז' בכדי שיוכלו ושיכנסו הם ערבנים בעד פסיקה פדיונם וקרובי השבויים הנז' עשו להם שטר בקג"מ ושבועה ושעבוד וחיוב לפרוע ולתת הסך אשר יפסקו בו עם השר פרעון גמורה עספ"א וכו'. ואמו של אחד מהם נתנה להם משכון מיוחד בעד הסך אשר יעלה בפדיון בנה אך אמנה לפחדם שמא השר אחר אשר יקבל מהם סך הפדיון וישלח היהודים ללכת לווהראן יעשה איזה רמאות או איזה עלילה ויחזור לקחת היהודים תחת ידו או ישלח אחריהם ממקום אחר אנשי חיילו לצוד אותם בדרך ולהביאם אליו בשביה מחדש כדרך השרים הצוררים לעשות פעמים אחרות. לכן התנו על היהודים הנזכר שלא יעשו עם השר איזה דבר עד שיתנו עליו ויקבלו מידו כתב נאמנות שישלח עם ב' היהודים מאנשי חילו להוליכם לווהראן ושכאשר יגיעו לווהראן הם יפרעו כל הסך הנזכר ויהי כן שיהודים עשו ככל אשר צוו עליהם קרובי השבויי' וקיימו התנאי' בכל עוז ואומץ ויהי הם הולכים בדרך עם אנשי חיל מהשר יצאו עליהם לסטי' ערביים אשר אינם מחיל שר מוסתגאניס ואדרבא הם מורדים עליו ואינם חושבים אותו לכלום. והיהודים הנזכר אחד מהם ברח לצד הים ונכנס לתוך הים מהלך מיל אחד ונמלט לנפשו והא' אשר אמו נתנה המשכון בעד פדיונו כנזכר בחטאו מת ביד הליסטים הנזכר שהכוהו בחרבותיהם. והיהודי הנמלט יצא מהים ופגעוהו אנשי החיל של השר שהוליכו לשמרם כי הם ברחו להם במקום אחר ופגעו ביהודי הנז' והחזירוהו עמהם למוסתגאני' ליד השר הנזכר כי הוא אדוניהם והשר הנזכר חרה לו על מות היהודי והאחד הנמלט נתן לו אנשי חיל אחרים והוליכוהו לווהראן לחיים ולשלום אחר זה היהודים הנזכר אשר פדו את היהודים לאחר שפרעו אל השר כל מה שפסקו עמו על ב' היהודי' השבויי' הנזכר הלכו לווהראן לקבל הדמים מיד המתחייבי' להם כפי מה שנזכר. והנה אם המת פשטה להם את הרגל ואמרה להם שהיא התנית עמהם שלא תתחייב בכלום עד שיכנס בנה לווהראן חי וקיים ועתה שקרה לו אותו מקרה בדרך אינה חייבת לתת להם כלום. והחכם הנזכר פסק להם הדין שאינה חייבת לפרוע כלום לאנשים האלה אשר נכנסו בעובי הקורה כפי טענת האם הנזכר וכתב לי כתבו הנעלה והראה פנים לפסק דינו אשר פסק והוא נר"ו כפי רוב חשיבותו ויחוסו וענותו הרבה לנו שבחים רבים ועצומים בדרך שיר ומליצה צחה דברים עתיקים. בעליל שכלו הישר צרופים ומזוקקים. ומדבש ונופת צופים מתוקים. לכן השיבותיו בדרך כבוד כפי הראוי אליו ולאבותיו הקדושים. אראלים ותרשישים:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:28:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:28:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:28:2)

הירדן מלא על כל גדותיו. משקה הרים מעליותיו. הוא עדינו העצני. יושב בשבת תחכמוני. ראש השלישים. זרע אנשים. לקדושים אשר בארץ המה אראלים ותרשישי'. למרחוק שמעוהו. ורואיו הכירוהו. כי הוא זרע ברך ה' כלם יעידון יגידון כי אברהם ע"ה הרב הנערב אשר היה פאר דורו והדרו ונשיאו. ממזרח שמש עד מבואו. הוליד את יצחק על פי מדותיו והליכותיו. הליכות אלי מלכי בקדש:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:28:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:28:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:28:3)

עפעפינו יישירו נגדנו. בעת גלילי אצבעות האדון יעבורו לפנינו. ויתרועעו אף ישירו נפשותינו. ואומר למחשבות לבי. וסעיפי בקרבי. זמרו אלי"ם זמרו. זמרו למלכנו זמרו. כי בפתחי המגלה העפה. אשר אלי כמו שחר נשקפה. כלבנה יפה וכחמה ברה. נתמלאת כל הבית עלי אורה. למול אותיותיה הנצחיות ואמריה הנעימים. נשאים ורמים. תפוחי זהב במשכיות. בנויים לתלפיות. שוכנות ומקננות בקן קן קולמוסא. פי' ה' על כל מוצא. ממדברי כ"ת הנעימים רבי' ושלימי'. ידעתי נאמנה כי דעתך שלמה וישרה ונכונה. וקמרא דאבוך אהנייך למשויך חריף ודייק בשמעתא. וחילך יאי ויכשר באורייתא. כאבהתך קמאי ע"ה דלא הוה כוותייהו. בכל הני גברי ארייותא דהוו עמהון בדרייהו. ומילי עדיפי דידך לא פסקי מפומי בלילא וביממא. בעידן שכיבה ובעידן קימה. ורחשן שפוותי בהון כהדין דשתי קונדיטון. וידענא מנהון דמר הוא גברא רבא ושלטון. באמרי המליצה. למאד נערצה. ולו לשון הזהב והאדרת והוא אדוני הא"רש ולשונו לשון למודים לדבר צחות ממהרת. ולכן מפני ההוד וההדר. באתי חדר בחדר. כי קולך קול ענות גבורה שמעתי ואחבא. כי כבד פה וכבד לשון אנכי והדבור אין בי. וערום אנכי מהמליצה הצחה. ולא אית לי בה אורחא רווחא. ולא יכילנא למיעבד כהני דיוקי דמר אפילו חדא דיוקא. דמר חריפא סכיניה למעבד דיוקא בלשון המקרא ולמפסק פיסקי פיסקי בכל פסוקא ופסוקא. וסכינא דידן חלישא ולא אית בה חילא למפסק בשר' וירק'. ומר משדר לן חורפא ואנן משדרינן ליה מתקא. ולפום כן אמינא למיערק ומסתיי' עירוקא. ובזה אשפיק ואפסיק אך לא מתפלה ורחמי'. לבורא עולמי'. להאריך ימי האדון בטוב ושנותיו בנעימי'. ולהיות יוצאי חלציו כמותו ובשמחה ובגיל ישוב אל ביתו. והבית הנכון בית ועד לחכמים. רבי' ושלימי'. אשר הוא מתאכסן בה בית השר והטפסר השר המאושר רוענו קדושינו שר צבאותינו איש חיל רב פעלים החכם השלם כמה"ר יצחק קדושינו נר"ו תבנה ותכונן בתוספת ברכה שמורה וערוכה ברכת ה' תוסיף ימי' לבניו בחיריו ולכל אוהבי שמו והחפיצי' בשלומו. כמאמרם ז"ל (ברכות מ"ב ע"א) תיכף לת"ח ברכה אנס"ו.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:28:4
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:28:4](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:28:4)

ולענין שאלת האדון נר"ו אחרי עמדינו על טענות ב' כתות כפי מה שסדרם כ"ת ואחרי ראותינו היטב בדברי האדון כפי מה שיחוייב למי שיעיין בדברי איש חכם לב ככ"ת. העלתה מצודתינו כי לאה היא חייבת בדמי בנה גם שמת בדרך על אותו אופן מיתתו תהיה כפרתו. ובצרור החיי' תהיה צרורה נשמתו. וזה החיוב אשר חייבתיה הוא לפי דעתי חיוב גמור. ושמעתתא דידן בהאי ברירא דמילת' בטעמא היא ולא בזמורתא זמור. וכפי מ"ש מעכ"ת לפטור אמינא לכ"ת ר' מטונך דאדרבא משם ראיה לחייב כי זהו לשון כ"ת לפי מה שנלע"ד שלאה פטורה מדמי הפדיון לפי שאותו דרך סכנתו גדולה ומצוייה בכל עת ובכל זמן. וע"כ אני אומר שכמו שלא האמינה לשלוחי' הנז' להוליך המעות עד הגיע בנה אצלה לבלתי יעליל השר אדוניו עלילות דברי' ולא יתירנו ממאסרו כן היה בדעתה לעכב המעות עד שימלט בנה מהדרך ההוא וסכנתו אשר כמעט היא נמנעת. וכ"ש שראובן זה נשבה בדרך באשר הממלכות מתחלפות ובהכרח אמו תסתפק בהמלטו מהדרך עד הגיעו ואמדינן דעתה שע"מ כן נתנה המשכון וקבלה על עצמה דמי הפדיון וכמו מה שמצינו בתשובת הרא"ש ז"ל וכו' עד כאן אמרי מעכ"ת. והכלל מדברי כ"ת שעם היות שלא היה בתנאי לאה על השלוחי' כי אם לבלתי יעליל השר ולבלתי יעשה רמאות להחזיר השבויים אליו אפ"ה להיות הדרך ההוא מעותד לסכנת הלסטי' אמדינן דעתה אפי' שלא הזכירה בפי' ענין תנאי סכנת הדרך וע"כ אמדינן מה שהיה בלבה כאלו אמרתו בפירוש:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:28:5
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:28:5](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:28:5)

ואני לענ"ד מאחר שכל עסק תנאי לא היה אלא לבלתי יעליל השר וכו'. אין לנו להוסיף מילי אחריני בתנאי ההוא מצד אומדנא דמוכחא שאין לנו אלא מה שאמרה בפירוש. והגם דכלל הוא אצלנו דאזלינן בתר אומדנא וכההיא דתנן בפ' מי שמת (בבא בתרא קמ"ו ע"ב) ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרי' שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת. ואתמר עלה בגמ' מאן תנא דאזלינן בתר אומדנ' אמר רב נחמן ר' שמעון בן מנסיא הוא דתניא הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחר ואח"כ בא בנו מתנתו קיימת ר' שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה שאלמלא יודע שבנו קיים לא היה כותבן. ומייתי לה נמי בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ב ע"א) גבי האומר איש פלוני יירשני וקאמר רב נחמן התם הלכה כר' שמעון בן מנסיא. וכן פסק הרי"ף ז"ל וכן פסקו כל הפוסקי' זצ"ל והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ו מהלכות זכיה ומתנה וז"ל לעולם אומדין דעת הנותן אם היו הדברי' מראי' סוף דעתו עושין ע"פ האומד אעפ"י שלא פירש כיצד מי שהלך בנו למדינת הים:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:28:6
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:28:6](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:28:6)

אעפ"כ בנ"ד אין אנו דנין ע"פ הכלל הזה כי הכלל הזה אינו מענין נדון דידן כי הנדון שאנו בו הוא בענין מה שהתנית לאה על אותם שלוחי' שיזהרו להם שלא יעליל השר וכו'. ולא הוסיפה להזכיר שום תנאי אחר לכן אין לנו להוסיף מילי אחריני בתנאי ההוא מצד אומדנא דמוכחא שאין לנו אלא מה שנז' בפירוש א כי הדברי' הנאמרי' בדרך תנאי בין זה לזה אין להוסיף עוד בהם דברי' אחרי' מצד אומדנא דמוכחא וכמ"ש הרי"בש ז"ל בענין איש אחד אשר שכר אל שיז"א מהבשר והיין מהקהל ישצ"ו ונדרו לו פרנסי הקהל בשטר כתוב וחתום שכל אונס שיבוא לקונה האל שיז"א מהמלך בענין האל שיז"א שהם מתחייבי' לו באונס ההוא. ואח"כ המלך הוציא כרוזא בחיל לאמר שכל איש העומד במלכותו יהודי או ארמאי ממדינה אחרת שילך אל מקומו ולארצו והלכו יהודי' רבי' מהמדינה והגיע הפסד גדול לקונה האלשיז"א בשביל כן ממה שנתמעטו הקוני'. והשיב הרב ז"ל שמאחר שלא היה התנאי בפירוש אלא לענין האונס מהאלשיז"א אין לנו להביא דברי' אחרי' גם כי הם קרובי' לתנאי ההוא. ולפי הנראה כי האונס ההוא שבא לקונה האלש"יזא הוא מחמת המלך אשר גירש את הקוני' ומכ"ז פסק הדין ז"ל שאין הפרנסי' חייבי' כלום. וכ"ש בנ"ד שהתנאי היה שלא יעליל השר והשר לא העליל ולא עשה שום מרמה והאונס שבא על המת לא הי' מצדו ומחמתו ואדרבא כי לאיש הנמלט עשה עמו טובה ושלחו לשלום לדרכו לפי מה שנתפרסם לנו:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:28:7
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:28:7](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:28:7)

וגם כי לפי ההנחה שהניח כ"ת שמצד שהדרך ההוא סכנתו וכו' אמדינן דעתה וכו'. אדרבא איפכא מסתברא שמשם ראיה לחייב את לאה דהא קי"ל דבכל מילתא דשכיחא בטול התנאי הו"ל לאתנויי בפירוש בההיא מילתא ואי לא אתני איהו דאפסיד אנפשיה כההיא דאמרי' בגטין (ל' ע"א) ובכתובו' (ב' ע"ב) ההוא דאמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ליהוי גיטא אתא ופסקיה מברא ואמר חזו דאתאי חזו דאתאי ואמר רב הונא לא שמה מתייא והוינן בה בפ' ד' נדרים (נדרים כ"ז ע"ב) מ"ש מההוא דאמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ואתא ופסקיה נהרא ואמרינן דהוי אונסא ופטור ומתרצינן אונסא דשכיח שאני ופרש"י ז"ל ומברא אונסא דמגליא היא דזמנין דלא משתכחא בהאי גיסא ומבעי ליה לאסוקי דעתיה ודלמא אסיק דעתיה ואפ"ה לא התנה ואיהו דאפסיד אנפשי' בדלא אתני עכ"ל ז"ל. ואני לע"ד מדייק בדברי רבינו ז"ל דקאמר ומיבעי ליה לאסוקי דעתיה ודלמא אסיק אדעתיה ואפ"ה לא התנה וכו'. שנ"ל שלפי שהדבר נגלה ונראה לרואי השמש והיא מילתא דמוכחא לא ימלט הדבר מב' פנים. או שנאמר שהאיש הזה לא שם פניו אל הדבר הזה ולא עלה לו על לב ומתוך כך לא התנה בו. או שנאמר שראה אותו והעלהו על לבו ועכ"ז לא התנה בו לאשר הדבר היא מוכיח את עצמו ועל כן אמר רבינו ע"ה שלשני פנים לא אמרינן ביה מוכחא מלתא שאם לא העלהו על לב ומתוך כך לא הזכירו לזה חייב הוא דמיבעי לאסוקי אדעתיה דבר שהוא ניכר ונראה ועתה דלא אסקיה אדעתיה איהו דאפסיד אנפשיה כי פשע בעצמו במה שהי' לו להעלות על לבבו מה שהוא נראה לעין כל. ואם העלהו על לב והכיר בדבר ועכ"ז לא הזכירו זאת לו לפוקה ולמכשול ביותר מהראשונה והוא מה שהשלים רבינו ע"ה ואמר ודילמא אסיק אדעתיה ואפ"ה לא התנה ולא אמרינן בזה שהוא סמך על מה שהדבר הוא נגלה וניכר לעין כל דאדרב' איהו דאפסיד אנפשיה בדלא אתני בפירוש שלא היה לו לסמוך על דברים שבלב. וכן פסקו כל הפוסקי' ז"ל דאונס' דשכיח טובא בטל התנאי שלא התנה בו ולא הזכירו בפה איהו דאפסיד בדלא אתני. וההיא דפ"ד דנדרי' שהזכרנו לעיל דפסקיה נהרא פירשוה המפרשי' ז"ל דהיינו נהרות דהפשרת שלגים ומימי גשמי' דלא שכיחי אינהו. ודברי' אלו הם ארוכי הפרטי' ולחכמי לב הם ידועי' ומבוארי' והרוצי' לעמוד על ביאור הדברי' ידרשו בספרי הפוסקי' ע"ה ובפרט בדברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל ובריש גמ' כתובות האריכו בזה מענית כדי לתרץ תרי לישני דרבה והרשב"א ז"ל בגמ' גטין בפ' מי שאחזו בחדושיו האריך בענין זה אם תרצה עמוד עליו.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:28:8
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:28:8](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:28:8)

אם כן בנ"ד לאה הנזכר היא דאפסדא אנפשא בדלא אתנית בפירוש על סכנת הדרך ההוא מהלסטים דהיא כפי הנח' כ"ת מילתא דשכיח' טוב' ולא הוה תנאה אלא בעניני השר שלא יעליל וכו' ושלא יעשה שום מרמה. ולא דמיא הא לההיא דהרא"ש ז"ל שעליה סמך כ"ת והביא ממנה הראי' דההיא ודאי אמדינן דעת הנודרי' שלא נדרו אלא לפדיון השבויה ההיא ולא שנדרו לה לאכול המעות ההמה בגיותה דכההיא דמי ששמע בבנו שמת (ב"ב קמ"ו ע"ב) שהביא ממנה הרא"ש ז"ל הראיה וככלהו ה"מ דאמרי בהו רז"ל דאמדי' דעת הנודר ודעת הנותן. אבל בדברי התנאי' שיפלו בין איש לחברו אנו הולכין אחר מה שנז' בפירוש ובדאתנו אתנו ובדלא אתנו לא אתנו ומאן דלא אתני בדבר שהוא נראה וניכר איהו דאפסיד אנפשיה בדלא אתנו כמו בנ"ד שלאה הנזכר' לא התנית על האנשי' ההמה אלא שלא יעליל השר ונתקיים התנאי ושלחם לדרכם ולא העליל ולא שינה טעמו וקיים את נאמו אם גזרת אלהא עילאה מטית על האיש ההוא ממקום אחר מה יוכלו עשות השלוחי' העלובי' ההמה. הגע עצמך בההיא דהרא"ש ז"ל אלו היה המעשה שהקהל הנודרי' עשו שליח לאיש אחד לפסוק על השבויה ההיא בכל כך ממון ועשה כן השליח שהלך והוציא אותה מיד אדוניה ונתחייב בדמ' אליו ובהיותה בידו קודם גביית המעות המירה קדש בחול היעלה על דעתנו לומר שיפסיד השליח ההוא בודאי הוא שאין אדם בעולם שיעלה על דעתו דבר זה. וכן בנ"ד אחר אשר לאה התנית על השלוחים ההמה שיעשו עם השר לשלוח השבויי' ולא יעליל וכן עשו המה ע"פ תנאיה וכתב להם השר כתב נאמנות נכתב ונחתם בטבעתו וקיים דבריו ומתוך כך נתחייבו היהודי' ההמה אל השר בסך הפסיקה למה יומתו מה עשו להפסיד משלהם דמי הפסיקה. וכ"ש שניתן בידם המשכון לדמי הפסיקה ונעשה ברשות' כפי מ"ש כ"ת בסדר השאלה ואין להוציא מידם אלא בראיה ברורה ואין לאמוד דעתה ולומר שלא נתנה מעותי' בעד המת אלא בעד החי כדאוכחן וגם כי היא מלתא דמוכחא שאין אדם נודר ונותן בעד המת אלא בעד החי אפ"ה אם השליח עשה שליחותו נתחייב שולחו כההיא דאמרינן בתוספת' (דמייתו לה) בפרק האומנין (ב"מ פרק ז') השוכר את הפועל להביא לו תפוחים לחולה והלך והביא ומצאו מת או הבריא לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכרך ובגמ' פרק הגוזל בתרא (קט"ז סע"א) מייתו לה ומסיים בה הכי אלא נותן לו שכרו משלם ודייקי בה רבותינו בעלי התוספות ז"ל דמדקאמר נותן לו שכרו משלם יראה שגם אם שכרוהו בשביל החולה ביותר מדאי חייבין לתת לו הכל דהכי משמע נותנין לו שכרו משלם. ומנה ילפינן לנ"ד דהא הכא אע"ג דאומדנ' דמוכחא היא שלא נדרו ביותר ובתוספת שכר אלא בעד החי ולא עלתה בידם מחשבתם שמת החולה ההוא ועכ"ז חייבין הם השוכרי' לתת לו הכל משלם הכל כפי מה שנדרו לו ולא אזלינן בתר מחשבת לבם דדברי' שבלב אינן דברי' כדאמרי' (קידושין נ' ע"א) בההוא דזבן נכסיה אדעתא למיסק לא"י וכו'. סוף דבר בהא סלקינן בהא נחתינן דלאה זו חייבת היא בדמי הפדיון והשלוחי' ההמה אין ראוי לגמלם רעה תחת טובה והוא ית' יעמידנו על האמת ואויבינו יצמית. אכי"ר. וכתב אחיך אשר בדבריך המתוקי' הנוזלים מבארות עמוקים. ובאהבתך לבו ישמח. שלמה ס"ט בכמה"ר צמח דוראן זלה"ה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:29:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:29:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:29:1)

**ענין כט:**עוד לו נר"ו בבואו הנה ודברנו עמו פה אל פה. וראיתי עדיין הוא רוצה למצוא זכות ללאה הנז' מצד הטענה הנזכר' דאנן סהדי ואומדנא דמוכחא היא שלא היה בדעתה לתת ממונה בעד המת אלא בעד החי ואמר כי לאה הנזכר נשבעה כמה שבועות שהיה בדעתה להתנות על השלוחים ההמה שלא תתן דמי הפדיון הנזכר אלא כאשר יבואו בע"ה לווהראן אצלה חי וקיים וינצל מהלסטים בדרך אלא שפחדה לה שכאשר תתנה עליהם התנאי הזה ימאנו לקבלו ולא יכנסו בעובי הקורה וישאר בנה בשבי' ביד השר לכן הניחה הדברים בסתם וסמכה בדעתה על מה שהוא הדבר ידוע לכל העולם כי לא היה נדרה אלא על דעת שיגיע בנה אצלה חי וקיים:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:29:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:29:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:29:2)

ואני השבתי אותו כי דברים אלו אין להם שחר ואין בהם ממשות כלל והוא נר"ו חלה פני להוסיף עוד שורותים בענין זה כדי שתקבל עליה את הדין ותפרע הפדיון לאנשים ההמה כי לא תמאן עוד אחר שתראה אלה הדברי' האחרוני'. ולהוציא הדברי' לאמיתם הוספתי עוד שנית ידי בקנצי מילין:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:29:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:29:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:29:3)

האדון ישמרך אל"ים. הטענה הזאת האחרונה לא ימנע הדבר משני פנים אם לטוב אם לרע וזה שאם האשה הזאת כוונתה לטובה במה שלא הזכירה התנאי ההוא בפירוש בפחדה שמא ישובו אחור וישאר בנה בשבייתו לכן העלימה הדברים וסמכה על אומדן דעתה לפי הנראה לבני אדם שכלם יעידון יגידון שלא תתן ממונה בעד המת אלא בעד החי ולפי זה אמור אמרה להניח הדברים בסתם שאם יגיע בנה אצלה והיה זה שלום ותתן הפדיון בשמחה ובטוב לבב ואם יקרה לו מקרה רע לא תתן מאומה מצד הדין כפי מה שעלה בדעתה והאנשים ההמה גם הם לא יפסידו כלום כי השר הנזכר כאשר יראה שלא יקבלו ממנה כלום מצד הדין גם הוא יאנח וישוב אחור ולא יכוף אותם לפירעון ולפי זה נלך אחר אומדנא דמוכחא ואם השר יכוף לאנשים ההמה מזלם גרם ומה גם עתה שלפי דעתה שהאנשי' ההמה לא יפסידו כלום כי השר לא ימצא מקום להם להפסידם מצד האמת והצדק. והנה אפי' שיהיה הדבר כן שזאת היא כוונתה וששבועתה היא אמיתית ושלא נדרה לתת הפדיון אלא על האופן הנזכר עכ"ז היא חייבת לפרוע לאנשים ההמה כל דמי הפדיון כי מה שדברה בלבה ובדעתה אין אנו מקפידין על זה דאדרבא מאחר שעלו הדברים על לבה הוה לה לאתנויי ואיידי דלא אתנית אפסידא אנפשא ומה שטענה כי מה שלא התנית בפי' הוא מפחד לבבה שמא ישובו אחור וכו'. אדרבה היא הנותנת וכי כדי שלא ישאר בנה בשביה תטעה אותם ותרמה בהם עד שנכנסו בעובי הקורה ואע"פ שנאמר שכוונתה היא שהשר לא יכוף אותם ולואי שהיה הדבר כן ואולם עתה שהשר כפה אותם ופרעו לו הכל משלם כפי האמת בלא שום התפתלות והתעקשות מה להם לעשות לא שייך למימר בזה מזלם גרם כי מזלה הוא דאתרע ודלת הננעלת בעדה ובעד בניה לא נפתחה בעוונותיה הרבים: ואם כוונתה היתה מעיקרא לרעה ומעיקרא דדינ' פירכא שאמרה בלבה להניח הדברים בסתם כדי שלא ישובו אחור האנשים ההמה אלא יכנסו בעובי הקורה וכפי מה שהדברי' ידועים וניכרים שהשר יקבל כל דמי הפדיון ולא יחסר לו מאומה על כל אופן שיהיה בין לטוב בין למוטב והיא תתיצב מנגד וכאשר יצאו הדברים לשלום הנה מה טוב ואם לאו היהודים ההמה אם ימותו ימותו ויפרעו אל השר כפי מה שכמתה בהם ועשתה והצליחה ונמצאת היא חכמה. במה שעשתה מרמה. על האנשים ההמה. כי הם ימותו ולא בחכמה. ונמשלו ונדמו כבהמה. והיא תקרא אשה חכמה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:29:4
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:29:4](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:29:4)

הנה לענין הזה ראוי לומר שלאה הנז' אשר שמה זאת הכוונה רעה במחשבתה כפי הדין וכפי הראוי תופר עצתה זאת כי כן מצאנו ראינו לרז"ל בעלי התלמוד הרבה מעשיות להפר מחשבת בעלי מרמה ולקלקל מחשבתם ולהשיב גמולם בראשם וכההיא דאמרינן בגיטין פ' השולח (גיטין מ' ע"א) ההוא עבדא דהוה דבי תרי קם חדא מינייהו ושחריה לפלגא דידיה אמר אידך השתא שמעי רבנן ומפסדי ליה מינאי אזל אקנייה לבנו קטן שלחה רב יוסף בריה דרבא קמיה דרב פפא שלח ליה כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו וביבמות פ' ב"ש (יבמות ק"י ע"א) אמרי' הוא עשה שלא כהוגן אף אנו נעשה לו שלא כהוגן. וכן בפ' המקבל (בבא מציעא ק"ח ע"א) אמרינן בענין דינא דבר מצרא אמרי אי זבן גריווא דארעא במציעתא דארעא חזינא אי עידית היא אי זיבורית היא אמינא משום עידית זבן משום זיבורית זבן ואי לא ערמה היא ומפקינן ליה מיניה וכן הרבה מעשיות בתלמוד מענייני' אלו וכל זה הוא הגם שהדין נותן שיתקיים המעשה אלא שרז"ל הפרו עצת המערימים על תמימי דרך ההולכים לפי תומם וכ"ש במעשה דידן שמן הדין שכל דבריה שבלב אינם דברים ואינם מעלים ואינם מורידים ואיידי דאפסידא אנפשה בדלא אתנית ואם היא שבה אחור מלהתנות בפירו' כפי שבועתה כדי שלא יניחוה וילכו להם. לשני פנים הנז' היא מחוייבת לפרוע להם פרעון גמור ואדרבא תקנתה היא קלקלתה עכ"פ. והדברי' בזה באריכות הם מהמותר כי האמת יורה דרכו. ובכן כל צדיק יאחז דרכו לכפות אותה בדברים קשים ומרים ואי לא צייתא לדינם יכפנה במקל ורצועה ואי לא ימחנה בסלווא דלא מבע דמא עד שתפרע לאנשים ההמה הפדיון עד תומו. והעושה זה אלהינו שבשמים ישקיף אליו בעין החמלה ממרומו. ויוסיף בטובתו וירבה את שלומו. הצעיר שלמה דוראן ס"ט:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:30:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:30:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:30:1)

**ענין ל:**אל החכם הותיק הדיין כמה"הר שלמה דוראן נר"ו. על ענין אום אל כימר אלמנת ר' יוסף סוסי נ"ע שתבעה את שלום עדא יצ"ו בעד מה שיש בידו מופקד משל חמיו ר' יוסף הנז' ואמרה לי כי שלום הנז' הביא הפנקס לכ"ת ועשית חשבון ביניהם באופן שיטול שלום הנז' עשרי' דינרי זהב ממה שנשאר לו מהנדונייא שהוציאה לו שמתה והוא ירשה ונשאר לו על ר' יוסף סוסי העשרי' דינרים הנז' ועתה יטול אותם ממה שיש תחת ידו. וביום ההוא כשהיינו בבית הוועד דברנו פה אל פה בענין זה ואמרתי אני לכ"ת ששלום עדא אין לו להגבות מה שנשאר לו מהנדונייא על חמיו יוסף סוסי כי אחר שמתה האשה קודם הגבייה אין לבעל בהם כלום ואינו יורשה בהם ואני לא היית זוכר הדין היטב רק אמרתי לכ"ת אותם דברים בנים ולא נים תיר ולא תיר ולפי הנראה כי כ"ת לא השגיח כלום בדברי ולא עיינת בזה בדברי הפוסקים כלל ולזה כאשר אמרה אלי אום אלכיר הנז' כי כ"ת הוציא לה העשרים דינרי זהב מראש ממון חזרתי לעיין בדברי המשנה והגמ' והפוסקי' לעמוד על אמיתת הדין הזה חזיתי ואספר'. וממע"כת תצא תורה. ואם האמת אתי תבשרני בשורה טובה. ואם לאו תודיעני דרך הישרה ואנא קמי דמר מודינא ואמינא מודים מודים בכריעה כחזרא:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:30:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:30:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:30:2)

לא נעלם מעיני כ"ת מ"ש בעל הטורי' ז"ל סי' נ"ה וז"ל מתה אין הארוס מטמא לה וכו'. כתב לה אביה פירות כסות וכלים שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה ומתה אינו יורשה. ופי' רש"י ז"ל מת מן האירוסין. ור"ת פי' אפי' נשאת אם מתה קודם שיבואו ליד הבעל אינו יורש אותה וכן מסקנת א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל. ובסי' נ"ו כתב מסרה האב לשלוחי הבעל וכו'. או שהיה לבעל חצר בדרך ונכנסה עמו ונתייחדה עמו מסתמא לשם נישואין נכנסו ויורשה אם הגיעה נידונייתה לידו אבל אם לא הגיעה לידו אינו יורשה לדעת ר"ת כדפירשתי לעיל. והרמב"ם ז"ל כתב שיורשה אפי' שנדונייתה בבית אביה. ועתה האדון י"א הגם כי כל דיננו הם על פי הרמב"ם ז"ל לבד מתלת בנ"ד שבתחלה בהיות יוסף סוסי חי וקיים נפלה הכחשה בינו ובין שלום עדא כי אמר יוסף סוסי לשלום עדא כי כל מה שקבלתי עלי להוציא לבתי בנדונייתה הכל פטרתי עס"פא ולא נשאר לך עלי כלום. א"כ איך לאחר הכחשה זאת שעשה יוסף הנזכר לחותנו שלום הנז' נניח אחרינו מתקנת הרא"ש ור"ת והטור ז"ל דלדעת כולם אין הבעל יורש מה דעדיין לא נכנס בידו מהנדונייא ואפי' האב מודה. כ"ש הכא שהכחיש. א והלא כלל יש לנו דמקום שהפוסקים חולקים אלו מחייבין ואלו מזכין והממון ביד אחר אין להוציא מידו דאמר לו אייתי ראיה דלית הלכתא כהני גברי ארייוותא דפטרי ואשלם לך. וכדכתב מה"ריק ז"ל בתשובותיו כמה פעמים וכן בעל תרומת הדשן ז"ל וכ"כ א"ז הרש"בש ז"ל בתשובותיו וז"ל כל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא נקיטינן הכי להקל על הנתבע כמו שכתבו המפרשים ז"ל בפ"ק דע"ז וכ"כ הרמ"בן ז"ל והר"ן ז"ל בפ' אלו טרפות עכ"ל: ומה גם עתה בנ"ד דהנתבע בחייו הכחיש ואמר לתובע לא אית לך גבי מידי ואיך לאחר מיתה נגבה מהיורשים לתת לשלום עדא ירושת הנשאר לו מהנדונייא וכאמור לעיל והיא פלוגתא דרבוותא ורבו המזכים על המחייבים:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:30:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:30:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:30:3)

ב ואי מעיינינן שפיר אין אנו צריכין להני מילי דבנ"ד לא אשכחן פלוגתא כלל אלא כ"ע מודים שהאשה אם מתה אפי' לאחר נישואין שאין הבעל יורש נדונייתא אם היא עדיין בבית אביה כלו שלא זכה לה כלו' ולא ייחד לה כסות או כלים ידועי' שאין מחלוקת רז"ל אלא אם קנה לה האב כסות או כלי וייחדן לנדונייתא ומתה ועדיין הם תחת ידו. אבל אם לא קנה לה בגדים בייחוד אע"פ שקבל על עצמו לתת לה ומתה אין לבעלה כלום במה שקבל על עצמו לתת אם עדיין לא נתן:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:30:4
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:30:4](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:30:4)

וזה לשון המשנה ולשון מפרשיה ע"ה. תנן בפ' נערה (כתובות מ"ח ע"א) לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנישואין וכו'. ותניא בגמ' (שם ע"ב) הלך האב עם שלוחי הבעל וכו'. מתה האב יורשה אע"פ שכתובתה בבית הבעל מסרה האב לשלוחי הבעל וכו' מתה אף על פי שכתובתה בבית אביה בעלה יורשה. ופי' רש"י ז"ל אע"פ שכתובתה וכו'. מטלטלין שייחד אביה לנדונייתא. הרי בפירוש אמר רבינו ז"ל מטלטלין שייחד לה אביה לנדונייתא מכלל דאין בעלה יורשה אלא אם כתובתה מיוחדת כסות וכלים שאז אע"פ שעדיין הם בבית אביה בעלה יורשה. אבל אם עדיין לא ייחדם לה אלא קבלם עליו לבד אין בעלה יורש אותם. ולד"ן דיילפא רש"י ז"ל מלשון הברייתא עצמה דמרישא נשמע לסיפא דברישא אמרי' אע"פ שכתובתה בבית בעלה ועל כרחין לא שייך למימר הכי אלא בכסות וכלים שנתן לה אביה שהביאה עמה לבית בעלה והגיעו לרשות הבעל קודם שהגיעה היא וכן ג"כ בסיפא דאמרינן אע"פ שכתובתה בבית אביה על כרחין דומיא דרישא היא ויש לומר דהיינו כסות וכלים שכבר הם קנויי' ומיוחדי' אליה רק עדיין הם בבית אביה ולהכי אמרה מתניתא אע"פ שכתובתה בבית אביה ולא קאמרה ברשות אביה והחלוק מבורר וקל להבין ובהני הוא דקאמרה מתניתא הבעל יורש אותם אם מתה אבל אם עדיין לא נתייחדו לה הכסות והכלים לא אמרינן שיירש הבעל בהם כלום אם מתה. וז"ל הריב"ש ז"ל בתשובה סי' ס"ד דבר פשוט הוא שהבעל יורש כל נכסי אשתו וכו'. עוד ולא סוף דבר בנדונייתה שהוא מוחזק בה שהרי קבל עליו אחריות וכו'. עד אל' אפי' היו עדיין ברשות האב אלא שייחדן לה בכתובתה מתה בעלה יורשה. כדתניא פרק נערה (שם) או שהיתה לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשם נישואין אע"פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלם יורשה ופי' כתובתה נדונייתא עכ"ל הרי בפירוש פירש הרי"בש זלה"ה שאין הבעל יורש אלא אם ייחדן לה לכתובתה שכן התנה ואמר אלא שייחדן לה בכתובת'. דאי לא תימא הכי לימא אפי' עדיין היא ברשות האב ולשתוק וזה הדבר ברור ולברר הדבר היטב הביא לשון הרא"ש ז"ל שכתב בתשוב' הביאה הגאון מהרי"ק ז"ל בטור א"ה סי' קי"ח וז"ל אם יברר ראובן בעדות ברורה שאשתו חייתה אחר מורישה זכה בירושת' ולא דמי לנדוניית חתנים שלא גבו דשאני התם דנדונייא שהאב פוסק בדעתו תלייא וכו' עד אבל כי האי לא אזלי בתר אומדנא אלא בממון שפסק האב ועודנו בידו דלא מפקינן מיניה אבל ירושה שנפלה לה דהיינו נכסי מלוג בהאי לא תקון רבנן והבו דלא לוסיף עלה ע"כ. א"כ כל זמן שלא ייחד לה מה שפסק אם מתה לא יירשנה הבעל ואין מוציאין מהאב וכ"ה בנ"ד שנפלה הכחשה בין האב ובין חותנו וכנז' לממלה וגם אלו העשרי' ד"ז לא נתייחדו בכסות וכלים וכו'. וכן נמי משמע מלשון הרמב"ם ז"ל פכ"ב מהל' אישות וז"ל הבעל קודם לכל אדם וכו'. ומאימתי יזכ' וכו'. עד אע"פ שכתובתה עדיין בבית אבי' בעלה יורשה מדקאמר ז"ל כתובתה עדיין בבית אביה משמע דהיא מיוחדת והוכנת אלא שעדיין היא בבית אביה שזהו משמעות ועדיין היא בבית אביה. הנה נראה מכל הדברים האלה שאין לבעל ירושה בנדוניית אשתו אלא אם ייחד לה כסות וכלים בבית אביה אפי' שעדיין הם בבית אביה אבל במה שפסק לה ולא ייחד לה כסות וכלים אין לבעל בהם ירושה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:30:5
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:30:5](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:30:5)

ופלוגתא דא דנפלה בין רש"י ז"ל ור"ת והבאים אחריה' זצ"ל לפי שמצינו ברייתות דפליגי חדא אמרה (כתובות מ"ז ע"א) ת"ר כתב לה אבי' כסות וכלים שיבואו עמה לבית בעלה מתה לא זכה הבעל בדברים הללו משום ר' נתן אמרו זכה הבעל בדברים הללו. ופסקו הפוסקים כת"ק. ופי' רש"י ז"ל אם מתה מן האירוסין וכו' מבואר בדברי רבינו ז"ל דאם מתה מן הנישואין כ"ע ל"פ דזכ' הבעל בדברי' הללו. וא"כ הברייתא הסתמית האחרת שכתבנו לעיל שאמרה אם באה האשה עם שלוחי הבעל וכו' אם מתה אע"פ שכתובתה בבית אביה הבעל יורשה היינו ככולי עלמא. ור"ת ז"ל פירש ההיא דלא זכה הבעל בדברי' הללו אפי' לאחר הנישואין ולפ"ז הברייתא הסתמית שאמרה הבעל יורשה אע"פ שכתובתה בבית אבי' אתיא כר' נתן ולא כת"ק דלת"ק אביה יורשה כן פירשו רבותינו בעלי התוספות ז"ל. וכמו שהביא זה מהרי"ק ז"ל בטור וכתבתי זה הקדמה לתי' קושיא אחת אם יקשה אותה מי שירצה להקשות אותה על דברנו והיא שהבריתא אמרה כתב לה אבי' כסות וכלים ומתה לא זכה הבעל בדברים הללו וכו'. משום ר' נתן אמרי וכו' ופי' רש"י ז"ל דלאחר אירוסין מיירי אבל לאחר נישואין כ"ע אמרי דזכה הבעל וא"כ י"ל דאפי' בכתב לה אבי' לבד כלו' שפסק לה ולא ייחד אמרה הבריתא שלאחר נישואין זכה הבעל כפי פי' רש"י ז"ל שכן משמעות לשון הברייתא שאמרה כתב לה אביה. ומזה יש קושיא למסקנתינו דאמרינן דאין ירושה לבעל אא"כ ייחד לה אביה וכו'. על כן הבאתי דברי בעל התוספת ז"ל שכתבו דלדעת רש"י ז"ל שהבריתא שאמרה הבעל יורשה אע"פ שכתובתה בבית אביה אתיא ככ"ע כלומר כת"ק דאותה ברייתא דאמרה לא זכה הבעל בדברי' הללו וכ"ש כרבי נתן דלא אמר ת"ק לא זכה הבעל אלא מן האירוסין אבל מן הנישואין מודה דזכה הבעל ובאותה בריי' פירשו ז"ל שכתובת' בבית אביה מטלטלין שייחדן לנדוניית' א"כ בהאי נמי דאמרינן דזכה הבעל לאחר נישואין היינו בדייחד לה וכו'. ומ"ש הבריי' כתב לו וכו'. דמשמע דאפי' לא ייחד לה אלא פסק לה לבד י"ל דמשום דעיקר הבריי' לאירוסין איתשיל' ובאירוסין על הרוב לא עבדי אינשי אלא פסיק' ולזה אמר' המשנה בלשון פסיקא ולאו דוקא כתב לה אלא אפי' ייחד לה אם מתה מן האירוסין אמר ת"ק דלא זכה הבעל וכו' ואם מתה לאחר הנישואין זכה הבעל כפירוש רש"י ז"ל ולפירש ר"ת אפילו לאחר הנישואין אמר ת"ק דלא זכה. ומה שפירשנו בלשון הברייתא הוא מוכרח דאי לא תימא הכי ונימא כתב דווקא ולא שייחד וא"כ אם ייחד לה ומתה הארוס יורשה אליבא דת"ק לפי' רש"י ז"ל דאמר דבאירוסין משתעייא בריי' וזה אינו דלרבנן הארוס אינו יורש כלום אפי' אם ייחד וא"כ מה שאמר' הבריי' כתב לה היינו אפי' אם ייחד לה. וכפי זה פירש רש"י ז"ל בפירש הברייתא ההיא דכתב וז"ל כתב לה פירות כסות וכלים פסק לה האב בנדונייתא שתכניס לבעלה מטלטלין כגון פירות התלושין וכסות וכלים וכתבו לה מן האירוסין עכ"ל ז"ל הרי בפירש קאמר דבייחד לא עסקינן דהיינו דקאמר פירות תלושין וכו'. וכתבן לה מן האירושין שר"ל שייחדן וכתבן לה ובהאי קאמרי רבנן דלא זכה מן האירוסין אבל מן הנישואין זכה משום דייחדן לה וכתבן לה. ולפירש ר"ת אפילו לאחר נישואין לרבנן אם מתה אינו יורש'. וההיא ברייתא אחרינא סתימתא' אתייא כר' נתן וכתבו התוספות ז"ל שבאה הלכה למעשה לפני ר"ת בחתן אחד שמתה אשתו והיה אבי הכלה מוחזק בנדונייתא ופסק לה זכה הבעל מכח הברייתא הנזכר לפי פירושו דפירש דבנישואין איירי. ובנ"ד לית דין ולית דיין שמאחר שלא ייחד לה האב וכ"ש שנפל' ההכחשה בין האב והבעל בהיות האב בחיים ולכן אין לבעל כלום בירושת העשרים דינרי זהב. זהו מה שאליו דעתי נטת' וכבר קבלתי עלי שלא לדבר לענין הדין במבטא רק בכתב מפרש ובשט'. והוא יתב' יורנו דרכו הישר'. וימציאנו חנינה לקבוע עתים לתורה. כי הלב צר מן המצר. והיד תקצר. וכל אחד ממנו כח לא בצר. ורחמיו ית' מרובים כי חנוניו ית' הם חנונים. ומרוחמיו הם המרוחמים. ואדוני שלום נאם המסדר משנתו קמי' מאריה. שלמה דוראן ס"ט:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:31:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:31:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:31:1)

**ענין לא:**מעשה היה כי המשכיל ה"ר אברם חנין יצ"ו נתחייב לו יהודי אחד אשר הוא דר בעיר מוסתגאני' כך וכך מעות והעיד עליו עדים בקנין גמור מעכשיו לפרוע לו הסך הנז' לזמן פלוני והעדות נעשית בפי' לומר כתבו וחתמו ותנו לו לפלוני והיהודי ההוא הלך לו לדרכו לעירו והעביר מועד הזמן מעשה לבעל חובו ולא פרע לו כלום וה"ר אברם חנין הנז' לא כתב שטר בחוב הנז' ובראותו שהזמן עבר ובאו יהודים רבים ממוסתגאניס ובעל חובו לא בא ולא שלח לו כלום רצה לכתוב ש"ח על בעל חובו אע"פ שעבר הזמן. והלך אצל החכם השלם הדיין כמה"ר שלמה דוראן יצ"ו לכתוב לו השטר וסיפר לו המאורע שאירע לו והוא נר"ו לא רצה לכתוב לו השטר לפי שעבר זמנו ושילח אותו מעל פניו. ואח"כ בא אלי ולא אמר לי שום דבר ממה שעבר בינו ובין החכם נר"ו הנז' אלא בא אלי וספר לי המאורע ואמרתי לו לפי תומי איני כותב לך השטר עד אשר תבאר לי בראיה ועדות ברורה שלא פרע לך בעל חובך כלום דאמנם אע"פ שלא בא הוא עצמו מיום הליכתו שמא שלח לך כלו' והלך והביא לי היהודי' אשר באו ממוסת"גאניס והעידו כי בעת בואם הנה ר"ל בעת צאתם מעיר מוסת"גאניס אמרו לאותו יהודי החייב לה"ר אברהם חנין פלוני והלא היית אומר שרצונך להלוך עמנו לאלגזאייר והשיב אותנו דבר איך אלך ואין בידי במה לפרוע החוב שיש עלי לר' אברם חנין כי עבר זמנו היום כמה חדשי' ולא פרעתי לו כלום ב"ה אני לאחר ימי' מועטי' אלך לי לאלגזייר ואפרע כל חובות שיש עלי שמה לו ולזולתו. ואתם אחי תדרשו שלומו ותתנצלו לו עלי על איחור הפרעון כי לא לאדם דרכו וכו'. ואמרתי להם א"כ נודע לכם שהחוב של ר' אברהם עדיין לא פרעו לא כלו ולא מקצתו ואמרו לי כל זמן שפלוני פרע כלום לרבי אברם מאותו חוב (אין) [אנן] מקבלין עלינו כך וכך ח"ו והנה פלוני החייב בוכה בלב מר והוא בבושה וכלימה מאיחור הפרעון. וע"כ כתבתי לו השטר והוספתי לבסוף בזה הלשון ואנו עדים נתברר לנו בירור גמור וידענו ידיעה נאמנה שאע"פ שעבר זמן החוב הנז' כי עדיין פלוני לא פרע כלום לפלוני והחוב הנז' עדיין כלו קיים עד עתה. וה"ר אברהם חנין הנז' הוליך השטר ההוא לפני החכם הדיין יצ"ו הנז' ואמר לו למה שלחתני ריקם מאת פניך והלה פלוני כתב לי זה השטר. והחכם נר"ו כמעט שחרה לו על המעשה אשר נעשה מכתיבת השטר לאחר שעבר זמנו ולאחר תפלת מנחת ערב דבר עמו דברים קשי' ואמר לי כי כפי הדין לא היה ראוי לשטר ההוא ליכתב ואין ראוי להקרות בשם שטר ואין נותן הדין שיעשה הטפסה לשטר ההוא וכן דברי' רבי' כאלה. ואני אמרתי לו כי מה שעשיתי עשיתיו ע"פ הדין והאמת והצדק ולמחר הלכתי אליו לישיבתו ונשאתי ונתתי עמו והראיתיו פסק בעל שלחן ערוך סימן ל"ט פ"ג שאמר בזה"ל ואפי' נשתהא זמן מרובה ואח"כ בא המלוה ותבעם שיכתבו לו הרי אלו יכתבו ויתנו ואינ' צריכי' לחוש שמא פרע וכותבין זמן הקנין או יכתבו שטרא דנא איחרנוהי וכתבנוהו ואפי' מת הלוה קודם כתיבת השטר אפי' קבע לו זמן ועבר הזמן יכולי' לכתבו אחר מותו. וכן אם מת המלוה ובאו יורשיו לעדי' שיכתבו להם השטר כותבין להם ויש חולקי' ואומרי' דאי משך מילתא טפי משלשי' יום אין כותבין ואם קבע זמן לפרעון אין כותבין אחר אותו זמן דחיישינן שמא פרע עכ"ל ז"ל. ואמרתי לו הנה דעתו של בעל הש"ע ז"ל שהוא אחרון הגאונים והרבני' ועליו אנו סומכין בכל גלילותינו שכותבין וכו'. ואע"פ שאמר לבסוף ויש חולקין וכו' אין לנו לסמוך אלא על דעתו הוא ע"ה. והשיב אותי החכם נר"ו ואמר כי דעת הרב בעל הש"ע ע"ה אינה כי אם כיש חולקי'. שכלל הוא בידנו שהמחבר אשר יזכור דעות רבות מהפוסקי' ז"ל שדעת אותו המחבר הוא כפוסק האחרון אשר יזכור. והביא לי ראיה ממ"ש זקננו הרש"בש זל"הה בתשובותיו א שהכלל מסור בידינו בענין בעל הטורים ז"ל שבכל מקום שכתב וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל או וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל שכן היא דעתו ז"ל. וכן ג"כ מסר לנו כלל אחר והוא שבכל מקום שבעל הטורים ז"ל יזכור דעות רבות מהפוסקים ז"ל שדעתו הוא ז"ל כדעת הפוסק האחרון שיזכור. ב ואני השבתי אותו דבר ואמרתי לו דה"מ הרי כשהמחבר ז"ל יתחיל בפסק שלו לומר כתב הרב פלוני כך וכך וכתב הרב פלוני כך וכך וכן יזכור רבני' אחרי' החולקים באותו ענין שדעתו הוא ז"ל כדעת האחרון מהרבני' שיזכור. ואולם אם הוא ז"ל מתחיל הפסק בסתמא ואח"כ אמר יאמר וי"א או ויש פוסקים או הרב פלו' כתב. שדעתו הוא כפי מה שכ' בתחלה בסתמא וכן הוא דרך כל הפוסקי' זצ"ל בספריהם ודוק בהרי"ף ובהרמ"בם ובעה"ט זצ"ל ותשכח דהכי הוא וסגנון הדברי' והגיונך יוכיחו דהכי הוא כדקאמינ' וא"צ להביא ראיה על זה כי הוא נוכח את כל פני מבין דברי הפוסקי' ז"ל. וגם דרך זאת היא סלולה בדרך המפרשי' שהדעת הראשונה אשר יזכיר המחבר בסתמא היא דעת המחבר ואח"כ יביא דעות אחרי' מזולתו. ואם בתחלה התחיל ואמר ה"ר פלוני פי' והוסיף דעות אחרות ולא הזכיר דעתו בודאי הוא שדעתו כדעת הרב האחרון שהזכיר. והחכם נר"ו לא אצית להאי כללא דכיילנא ואחשביה דהוא מילי מולייאתא הוא שדעת המחבר כמלי דאייתי בבתריית'. דהכי היא מסקנא דמרנן אבינו מאר' דהאי שמעתתא. וע"ז כתבתי לו אלה הדברי' האחרוני' בסוף הדברי' הראשוני':


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:31:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:31:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:31:2)

חכם לב ואמיץ כח הנה לא נעלם מעיני כ"ת מ"ש בעה"ט ז"ל סי' ל"ט בענין המחלוקת שבין הפוסקי' ז"ל בענין אם נתאחרה כתיבת השטר עד שעבר זמן שקבעו לפרעון שרבני' גדולים ואיתני' מוסדי ארץ דעתם שכותבי' ואין לחוש שמא פרע דאם פרע איהו דאפסיד אנפשיה שמאחר שהוא יודע דסתם קנין לכתיבה עומד היה לו לחוש על עצמו ולמיזל לגבי עדים למימר להו הא פרענא חוב שעלי לפלוני או למכתב תברא על אותה עדות ותהנו קימא גיזיה ואי פרע ולא חש לעצמו הו"ל כפורע לבעל חובו והניח שטרו אצלו שפשע בעצמו שלם ישלם דאמר ליה בעל חובו אי פרעת לי שטרך בידי מאי עביד ופוסקי' אחרי' דעתם שיש לחוש שמא פרע (הג"ה א"ה וכשיכתבו לו הקנין העדים צריכים לכתוב הזמן מיום הקנין ע"כ). ולכן אם נתארך הזמן ביותר משלשי' בדלא קבע לי' זמנה או אם עבר הזמן בדקבע ליה זמנה לא כתבינן לזה הכל מבואר לעיני אדוני נר"ו. ואע"פ שהדבר הוא מחלוקת בין הפוסקי' ז"ל אמת היא שיש לחוש לדברי המחמירין ואין ראוי לאחר שלא הגיע לפעוטות כמוני היום להכריע לצד אחד מהם וראוי הוא לשוב אחור מזה. ומה גם עתה שא"ז הרש"בש הכריע להחמיר כדברי המחמירין ז"ל בתשובה סי' ל"ח ואם היתה ההלואה לזמן ולא עבר הזמן כיון שקנו מידו כותבין השטר למלוה ואין חוששין שמא פרעו תוך זמנו. וזה מוסכם מהרמ"בן ז"ל והגאון ז"ל כתב שאע"פי שעבר הזמן והיא בקנין או אינה בקנין ולא עבר הזמן כותבין. אבל הרמ"בן ז"ל מפקפק בדבר וראוי לחוש לדבריו שלא לכתוב אלא אם היא בקנין ועדיין לא עבר הזמן עכ"ל ז"ל. ולפ"ז היה לי למנוע עצמי מכתיבת השטר ההוא. אך אמנה ת"ל אני חשבתי דרכי וראה ראיתי כי לדברי המחמירין ז"ל שהם אומרין דאנו חוששין שמא פרע מאחר שעבר הזמן. וע"כ אני הצעיר לחששא זאת הצרכתי לה"ר אברהם חנין להביא אותם עדים כנז' לעיל. ומתוך דבריהם נתברר לנו בירור גמור שלא פרע ב"ח כלום לא מעט ולא הרבה כמו שנז"ל א"כ מה חששא נשאר לנו לחוש אין זה בית מיחוש כלל. וכ"ש שלדברי רוב הגאוני' והפוסקי' ועמהם בעל השלחן אשר לפני ה' שכותבין בלא בירור כלל:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:31:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:31:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:31:3)

ולטענת החכם נר"ו שבעל השלחן ע"ה דעתו כדעת ויש חולקי'. הנה השבתי את כ"ת דברי' ברורי' נכוני' בטעמם. ואולם להגדיל תורה ולהאדיר אוסיף שנית ידי ואומר. הנה בענין שכתבנו למעלה כ' הטור ז"ל וז"ל מתה אין הארוס מטמא לה וכו'. כתב לה ואביה וכו'. פרש"י ז"ל אם מתה מן האירוסין. ור"ת ז"ל פי' אפי' אם נשאת אם מתה קודם שיבואו לידי הבעל אינו יורש אותה וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל ולפ"ז הטור ז"ל עצמו דעתו כדעת אביו ז"ל כההוא כללא דכייל אדוננו זקננו ז"ל. ובסי' הנז' כתב הטור וז"ל מסרה האב לשלוחי הבעל או שמסרה וכו'. עד ויורשה אם הגיע נדוניית' לידו אבל אם לא הגיע לידו אינו יורשה לדעת ר"ת כדפי' לעיל. והרמב"ם ז"ל כתב שיורשה אפי' נדונייתה בבית אביה. ואם כדברי האדון כן הוא שהטור כשמזכיר דעת פוסק אחד באחרונה אחר מה שכותב בסתמ' הדעת הראשונה ההלכה אצלו הוא כדעת שהזכיר באחרונה. א"כ הו"ל הטור ז"ל כהרמ"בם ז"ל ולעיל קאמר דמסקנת הרא"ש כר"ת והו"ל קושיא מדידיה אדידיה. א"כ נראה דקושטא קאמינ' דלא אמרינן אותו כלל דקאמר קדישא קשישא אבינו ז"ל אלא כשהמחבר מתחיל לכתוב הלשונות בלשון הפוסקי' למר כדאיתיה ולמר כדאיתיה. ואולם כשכותב הדין בדרך סתמא וכמשנה שנוייה בודאי הוא שאותם דברי' הם הם דעתו ומסקנתו אעפ"י שכותב אח"כ שיש חולקי' בדבר. ומי שיראה גם בלא עיון בטורים ובזולתם מהחבורי' יראה זה בבירור ותו לא מידי. ושלום אדוני יגדל ולא ידל. וכבודו יכפר בעד הצעיר והדל. המסדר משנתו לפני רבו. שלמה דוראן ס"ט. והוא נר"ו כפי חכמת לבבו הודה אל הדברים וכתב בידו ההטפסה לשטר ההוא כדי לשלחו למוסתגאניס לגבותו ונגבה השטר בלא שום טענה ואין אומר ואין דברים. והיה זה שלום לדורשי האמת. ואויבי עמו יכרית הש"י ב"ה ויצמית. ויראנו מתורתו נפלאות. ולטובה יעשה עמנו אות. שלמה ס"ט בכמ"הר צמח דוראן זל"הה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:1)

להלמידנו יקרנו החכם ה"ר יהודה כלאץ נר"ו


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:2)

**ענין לב:**שאלני תלמידנו חמודנו הה"ר חמד אלי"ם הותיק החשוב ה"ר יהודה כלאץ נר"ו. להקים לו חזון בענין חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו במה שנהגו בעיר תלמסאן יע"א ע"פ אבותיו קדושי עליון לשתותו כשהובא תוך המדינה עצמה גם מסביבותיה הקרובי' אליה שהם בעבורי העיר שהוא ידוע שלא ימצאו שם גמלי' מיניקות. גם בארצינו זאת עיר אלגזאייר נהגו כן ולא מיחו בידם הראשוני' רז"ל. והיתה שאלתו אלי בדרך שיר ובראותי כי הוא יצ"ו שוקד על דלתי הלמוד ולבבו דופק ומתרפק לחכמה בנפש תמה השבתיו לפי הדין כפי מה שהורוני מן השמי' ולכבודו ולכבוד אבותיו הקדושי' בניתי לו בתים תשובת שירו. וזאת היא שאלתו. ונעימות אמרתו.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:3)

הצרופה. ברה כחמה וכלבנה יפה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:4
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:4](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:4)

עטרת החכמים: ואור נעתמים: ומשיח אלמים: להבין ולהורות:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:5
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:5](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:5)

ומחמד העין: ועזרי מאין: הלא מפיך חיין: כפרים ועיירות:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:6
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:6](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:6)

יסוד תורת משה: וחבור רב אשי: ובדורות ששי: לאלוף התורות:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:7
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:7](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:7)

לתלמידך תשיב: בטעם מתיישב: ומי בלתך משיב: גדולות ובצורות:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:8
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:8](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:8)

בכל מיני טעמי: בל"בן הארמי: וסברת חכמי: גאוני הדורות:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:9
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:9](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:9)

ומי הם מחמירין: ומי הם מתירין: כדגן בגורן: ומימי הנהרות:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:10
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:10](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:10)

בארצנו אוסרין: בשאין מכירין: אבל הם מכשירין בל"בן וחצר"ות:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:11
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:11](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:11)

שמע קול דל רזה: חכם לב חוזה: ובניך תחזה: בחופות נהדרות:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:12
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:12](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:12)

ושלום על רבי: מאור עיני לבי: ותחזה עת תשבי: בבואו בבשורות:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:13
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:13](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:13)

בתורת איש ירד. לעולם בה תריד: למען אל מוריד: גשמים בגבורות:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:14
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:14](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:14)

וזאת תשובתי אליו על דרך השיר כלול בה כל מה שכתבתי בתשובתי אליו כפי הדין כמו שיבוא לפנים ב"ה.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:15
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:15](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:15)

בני חכם ושמח את לבבי. זמירותיו ואמרותיו טהורות:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:16
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:16](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:16)

בשיר נעים שאלותיו שקולו'. והוא דורש להבין ולהורות:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:17
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:17](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:17)

לבב רעים משמח בשיריו. כאבני דר וספירים יקרות:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:18
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:18](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:18)

דבריו הם מיוסדים בחכמה. וגם הולכים עליו סדר טהרות:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:19
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:19](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:19)

הלא תורה מחזרת מקומה. ודורשת ואוחזת שמורות:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:20
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:20](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:20)

והוא נכד לרב קדוש וחכם. בנעלמות ועשר מאמרות:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:21
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:21](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:21)

ואב ואמו מאד נודע בחכמ'. בכל מדע וקלות וחמורות:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:22
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:22](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:22)

שאלני להוציא לו סברות. ואמרי דת בל"בן וחצ"רות:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:23
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:23](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:23)

כפי מנהג אבותיו הקדושי'. להסכימו במשנה וגמרות:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:24
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:24](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:24)

תשובתי להיתר החצרות. והדירים ומחנה הגדרות:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:25
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:25](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:25)

בקרוב עיר בעבורה תחומה. בהמות הטמאות נעדרות:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:26
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:26](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:26)

לבל נחוש לחלב הגמלים. וסוסיות ואתונות צחורות:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:27
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:27](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:27)

אבל נחוש ברחוק המקומות. במו יער וארץ מדברות:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:28
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:28](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:28)

ואם חלב טמאה הוא ביוקר. בכל מקום כפרים ועיירות:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:29
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:29](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:29)

להתירו הלא הורו נבוני. והמציאו סברות הישרות:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:30
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:30](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:30)

ואיש קדוש הלא ירבה פריש'. שכרו רב ויחזה אור יקרות:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:31
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:31](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:31)

והוא יוסיף בימיך ויאיר. לעיניך בחכמות הבצורות:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:32
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:32](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:32)

ונפשך תשאבה מים בששון. במו עי"ן ועיי"נם המקורות: כאות נפשך בני יקירי ונפש אותך אוהב אהבה רבה. האומר לשאלתך הנני הנני:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:33
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:33](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:33)

בפרק אין מעמידין (עבודה זרה ל"ה ע"ב) תנן ואלו דברים של עכו"ם אסורין ואין איסורין איסור הנאה חלב שחלבו עכ"ום ואין ישראל רואהו והפת והשמן שלהם וכו'. ואמרינן בגמרא (שם) חלב למאי ניחוש ליה אי משום חלופי טהור חוור טמא ירוק. אי משום איערובי נינסי דאמר מר טהור עומד טמא אינו עומד ומהדרינן אי דקא בעי ליה לגבינה ה"נ הכא במאי עסקינן דבעי לי' לכמכא ר"ל לתבשיל של חלב. ומותבינן ולישקול מניה קלי ולוקמיה ומפרקינן כיון דבטהור נמי איכא נסיובי דחלבא דלא קיימי ליכא למיקם עליה. לפי סוגיית הלכה זאת נראה כי החלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו לא אסרוהו משום גזרה כמו הגבינה שאסרו אות' במנין משום גזרה כמ"ש הרמ"בם ז"ל בפ"ג מהל"מא בשם הגאוני' ז"ל וכמו שהוא דעת רוב המפרשים ז"ל. אלא איסור החלב הוא משום תערובת חלב טמאה ואי בטל טעמא בטל איסורא. וע"כ בגמ' נשאו ונתנו בדבר לנסותו ולעמוד על אמתתו דאלו היה איסורו בגזרה מרז"ל לא שייך נסיון בדבר להתירו. ולפום כן תנן (שם ל"ט ע"ב) באלו מותרין באכילה חלב שחלבו עכו"ם וישראל רואהו. ואמרינן עלה בגמרא (שם) תנינא להא דת"ר יושב ישראל בצד עדרו של עכ"ום ועכו"ם חולב ומביא לו ואינו חושש והוינן בה היכי דמי אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא ואי דאיכ' דבר טמא בעדרו אמאי ומתרצינן לעולם דאיכא דבר טמא בעדרו וכי קאי חזי לי' וכי יתיב לא חזי ליה מהו דתימא כיון דיתיב לא חזי ליה דילמא מייתי ומערב ליה קמ"ל כיון דכי קאי חזי ליה אירתותי מירתת ולא קא מערב. מסוגיא זאת נראה בפירוש שלא נאסר החלב שאין ישראל רואהו משום גזרה אלא משום תערובת. ולזה קאמר תלמודא אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיט' משמע דלא חיישינן אלא לתערובת. א ויש חלוק בין הגבינה והחלב שהגבינ' שאסורה במנין ובגזרה אם בטל טעם לא בטל איסורא. ככל דבר שנאסר במנין שצריך מנין אחר להתירו כדאיתא בפ"ק די"ט (ה' ע"א) אבל החלב הואיל ואיסורו הוא משום תערובת אי בטל טעמא בטל איסורא. ולפ"ז אדוננו הרמב"ם ז"ל כתב ומפני זה יתן הדין שכל החלב הנמצא ביד עכ"ום אסור שמא ערב בו חלב בהמה טמאה וגבינת העכו"ם מותרת שאין חלב בהמה טמאה מתגבן אבל בימי חכמי המשנה גזרו על גבינת העכו"ם ואסרוהו וכו'. הנה הוא ז"ל אמר בפירוש שטעם איסור החלב הוא מפני תערובת. ואולם בגבינה אמר עם היותה מותרת לפי הדין עכ"ז חכמי המשנה גזרו בו איסור והוסיף עוד לומר וז"ל גבינה שמעמידין אותה העכו"ם בעשבים או במי פירות כגון שרף התאנים וכו'. הורו מקצת הגאונים שהיא אסורה עכ"ל. והטעם לפי שנאסרה משום גזרה לא שנא הא מהא שחכמים לא נתנו דבריהם לשיעורים. יצא לנו מזה כי חלב שחלבו עכו"ם וישראל רואהו שיהא מותר אם אין חשש לתערובת. ולפי זה התירו מקצת מפרשים לקנות חלב מהבתים והחצרות אשר בעיר אע"פ שאין ישראל רואה כל שהדבר ידוע שאין באותה חצר בהמה טמאה. וא"ז הרש"בץ הוא מהמתירין בדבר זה. ובעלי סברא זאת הם מפרשים משמעות סוגייא דתלמודא הכי דהאי דהוינן אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא כלומר האי ישראל יושב בצד עדרו של עכו"ם דקאמר' למה אנו צריכין לישיבתו בצד העדר אי דליכא דבר טמא וכו'. פשיטא שהוא מותר אפילו כשאין ישראל יושב בצד העדר. ואי דאיכא דבר טמא אמאי כלומר מה תועלת יש בישיבתו. ויש מחמירין בזה ואומרין אפי' בדליכא דבר טמא וכו'. בעינן ישראל יושב בצד עדרו ומפרשים הסוגייא הכי אי דליכא דבר טמא וכו'. פשיטא שהוא מותר הואיל וישראל יושב בצד עדרו דודאי דבהאי סגי ולפי משמעות הלשון של הקושיא יראה שכן הוא פירושה מדלא קאמר אי דליכא דבר טמא וכו'. למה לי' ישראל יושב בצד עדרו. ולפ"ז אפילו במקום שהוא ידוע שאין בו בהמה טמאה צריך שיהיה ישראל בתחלה יושב בצד העדר דחיישינן שמא הביאו חלב בהמה טמאה ממקום אחר וערבוהו וכ"כ הרי"ף ז"ל דלא שרינן בדליכא דבר טמא בעדרו אלא דווקא אם ישראל ראה תחלת החליבה ושלא היה בכלי שום חלב ממקום אחר. ויש סוברין שאם העכו"ם חלבו לצורך עצמו דלא חיישי' לתערובת ומותר הוא לישראל הבא ומצאו חלוב לשתותו ומזה נהגו קצת חכמים להתיר לאות' הולכי דרכים לשתות החלב שחלבו עכו"ם לצורך עצמו. וי"ל שדעת המתירים בזה הוא מצד שתערובת זו של חלב שחששו אליה רז"ל אינה כי אם לזיוף בשביל אחרים לאיזו כוונה אבל לגבי דידהו אין להם תועלת בערוב זה שאין חשש תערובת חלב כמו חשש תערובת מוריי"ס דאסרוהו ז"ל משום תערובת יין. דהתם יש לחוש אפילו במוריי"ס שעשאוהו לעצמם למי שאומנותו בכך ולפ"ז אמרינן בגמ' (ט"ז ל"ד ע"ב) ת"ר מורייס אומן מותר ופירש"י ז"ל מורייס של אומן עכו"ם מותר דמורייס לא עבדי ליה מדגים טמאים ומשום חמרא אסרינן ליה ואומן לא רמי ביה חמרא עכ"ל ז"ל וא"כ חשש תערובת דמורייס הוא משום דאומנותו בכך שמערבין בו יין בשביל שיתקיים. ואינו כן חשש תערובת החלב דאין תקון לחלב בתערובת החלב דכל שאין לעכו"ם הנאה בתערובתו לא חיישינן וכההיא דאמרינן בגמ' (שם י"א ע"ב) בעא מניה ר"ש בן לקיש מר' יוחנן עטליזא של בית עזא מהו וא"ל לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל ועכו"ם ששופתין שני קדרות על גבי כירה אחת ולא חשו להם חכמים ואמרינן עלה מאי לא חשו להם חכמים ומהדרינן אמר אביי לא חשו להם חכמים משום בשר נבלה דלא אמרינן דילמא מהדר אפיה ישראל ושדי עכו"ם נבלה בקדרת ישראל דלית לי' הנאה לעכו"ם וכו'. ולפ"ז יראה החלב שחלבו עכו"ם לצורך עצמו שיהי' מותר דלא חיישי' לזה שערבו דמה הנא' אית ליה בערובו ואין לחוש אלא בחלב שחלבו לצורך אחרים שמא יערב אותו כדי להרבותו ולמכרו זה עם זה או לנותנו וכיוצא בזה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:34
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:34](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:34)

אבל מדברי הרמב"ם ז"ל שכתבנו למעלה שאמר שכל חלב שימצא ביד עכו"ם וכו'. יראה שהוא אוסר כל חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו וכן הרב בעל הטורים (יו"ד סי' קט"ו) כת' כן בפי' וז"ל חלב שחלבו עכו"ם וי"ר לא שנא חלבו לצרכו או לצורך ישראל וכו'. וכן הביא מהרי"ק ז"ל בשם סמ"ג. ולפי סוגיית שטת התלמוד יראה שהוא אוסרו בכל ענין דגם במה שחלב לצורך עצמו אמרינן דילמא אתרמי ליה מילתא וערבו:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:35
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:35](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:35)

ומעתה נבוא לבאר אי זהו היא בהמה טמאה שחששו רז"ל לתערובת חלבו ולפי הנרא' דתלמודא קאמר סתמא וחיישינן לכל מילי. ואולם אי מעיינינן שפיר י"ל שלא חששו רז"ל אלא למילתא דשכיחא דכל מילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן בה. ולכן יש לראות לפי זה בענין זה לפי העתים ולפי המקומות דכי ליכא מילתא שכיחא דאיסורא בודאי לא גזרינן והוא דין פשוט בכל איסורי דרבנן. ב ועתה יש לראות אם חשש זה של בהמה טמאה יש לחוש אליו מחשש חלב גמלא לבד או ג"כ אם מחשש חמורתא וסוסייא וכיוצא ואולם לא חיישינן מכלבתא וחזירתא דלא שכיחי אינשי באלו המקומות לחלבם כלל. ולפ"ז גם בארצנו זאת ובתלמסאן יש לאסור חלב שח"ג וי"ר דחמרתא וסוסייא מצויים הרבה. וי"ל שלא חששו רז"ל אלא לחלב גמלא שדרך אנשי העולם לחלבם אבל חמורתא וסוסייא לא שכיחי למיחלב להו והיא מילתא דלא שכיחא. וכ"כ א"ז הרשב"ץ ז"ל וז"ל שלפי מה שאומרין שאין חולבין חמורתות וסוסייות לפי שיש להם לבהמות אלו הנחלבות הזק גדול והם חסי' על בהמתם א"כ אין חוששין לזה כדאמרינן (ע"ז כ"ב ע"ב) גבי הרבעה דעכו"ם חס על בהמתו שלא תעקר וכו'. אלמא כל שהעכו"ם חס על בהמתו ליכא למיחש לאיסורא עכ"ל ז"ל. ואני נינו ונכדו אומר טעם אחר תוספת על זה שהדבר הזה ר"ל לחלוב חמורתות או סוסיות הוא להם דבר נמאס וגנות וחרפה וגם יש להם בזה ניחוש רע לעושה זה א"כ אין לחוש לדבר הזה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:36
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:36](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:36)

איברא כי החכם ידידנו ה"ר שלמה צרור המר דודי לי יצ"ו. העיד לי כי הוא עיניו ראו עכו"ם א' מאותם המוכרים החלב על הבתים שהיה חולב חמורתא אחת לתוך הכלי של חלב שהיה בידו למוכרו על הבתים. ואולם הוא עצמו יצ"ו העיד כי אותו עכו"ם שעשה זה היה נער קטן משחת מאיש מראהו נבזה וחדל אישים והיה מירתת הרבה ורואה הנה והנה כשעשה המעשה ההוא. והנה דבר זה הוא מילתא דלא שכיחא כדקאמינא ולא גזרו בה רבנן ובדידי הוה עובדא שהיה לנו חולה ולפיקוח נפשו הוצרכנו לחלב חמורתא על פי רופאים בקיאים ובקשנוהו ולא מצאנוהו כי היו העכו"ם אשר שאלנוהו מהם גוערים בנו ואומרים לנו ומי הוא זה שיעשה זה המעשה ולא נתנוהו לנו אלא בדמים רבים ובצער גדול ואחרי הבקשה ממקום למקום ולפי זה החשש מחמורתא וסוסייא בטל הוא דהיא מילתא דלא שכיחא: ולתערובת חלב גמלה שהוא מילתא דשכיחא י"ל גם כן שבארצנו זאת אין לחוש אליו. וזה מתרי טעמי. האחד לפי שבגבול הארץ הזאת אין מצויים גמלי' מניקות שטבע הארץ הזאת אינו מגדל גמלים לתולד' כמו שהוא ידוע ואמרו לנו הישמעאלים כי גם עשו כל יכלתם לעשות שיהיו להם בכלל מקניהם גמלים מניקות ולא עלה בידם כי טבע הארץ הזאת אינו עושה תולדת גמלים. ועוד דגם את"ל שימצא חלב הגמלה אפי' שיהיה מצוי בארץ הזאת שמנהג הערביים אנשי המקנה שחלב הגמלים הוא אצלם ביותר חשיבות ואינם נותנים אותו רק לחשוביהם וליקריהם והוא אצלם ביותר ערך כפלי כפלים מחלב בהמה טהורה. ובגמ' אמרינן דכל זמן ג שהאסור ביוקר והמותר בזול לא חיישינן לתערובת כדאמרינן (שם ל"ד ע"ב) בההיא ארבא דמורייסא דאתא לנמלא דעכו אותיב ר' אבהו דמן עכו נטורי בארבא א"ל רבא לר' אבהו ועד האידנא מאן נטר' א"ל זעירא ועד האידנא אמאי ניחוש ליה אי משום דמערבי חמרא קסטא דמוריסא בלומא קסטא דחמרא בתרי לומי וכו' וכפי זה כתב הטור ז"ל (שם סי' קי"ד) וז"ל המורייס שלהם אסור ואין איסורו מחמת עצמו אלא מחמת שמערבין בו יין לפיכך אין איסורו אלא במקום שהיין בזול יותר מהמורייס אבל אם דמי היין יקרים מדמי המורייס מותר עכ"ל ז"ל. והרמב"ם ז"ל הוסיף תוספת ביאור להתלמד בו לנדון דידן וכיוצא שכן כתב בפ"ו מה"מא וז"ל המורייס במקום שדרכן לתת לתוכו יין אסור ואם היה ביוקר מהמורייס מותר וכזה מורין בכל דבר שחוששין לו שמא ערבו בו העכו"ם דבר אסור שאין אדם מערב היוקר בזול כדי להשתכר עכ"ל ז"ל. וכן מורי ורבי החסיד כמה"רר יוסף אבן דבי זל"הה שהיו כל הנהגותיו על פי הרמב"ם ז"ל היה שותה החלב שחלבו עכו"ם אע"פ שאין ישראל רואהו בארצנו זאת ואמר לנו שהוא ז"ל עושה כן על דעת הרמב"ם ז"ל כי כן כתב ז"ל וכזה מורין בכל דבר שחוששין לו וכו'. וכפי זה בארצנו זאת שחלב הגמלים הוא ביוקר מחלב בהמה טהורה אין חוששין לתערובת ולזה היה הוא ז"ל שותהו. ויצא לנו הדין שהחלב בארצנו זאת גם אם אין ישראל רואהו כשחלבו מותר הוא מתרי טעמי דקאמרינן אם מצד העדר מציאות חלב הגמלים ואם מצד יוקרו וחשיבתו אצל הישמעאלים וכמו שביארנו זה מהגמרא ומגדולי הפוסקים ז"ל:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:37
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:37](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:37)

ובקשתי לי סעד לדבר הזה מגאוני עולם ומצאתי בספר כפתור ופרח שהביא דבר זה מבורר בשם גאוני עולם וז"ל והנך רואה התר חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו היכא דקי"ל שאין שם דבר איסור כי מ"ש בס' העתים ז"ל ואין בכל אותה מדינה דבר טמא לאו כל בהמה טמאה קאמר אבל שראויה לחלוב שהרי א"א מכלבא וחמור' וכיוצא בהן ואחר שהענין כן נראה לפי זה שאם היה במדינה דבר טמא שראוי לחלוב אלא שחלבו יותר יקר מן הטהור כמו שהוא בחלב גמלה כנגד שאר החלבים פה בארץ הערבה שיהיה מותר מההוא דפ' אין מעמידין (שם) גבי ארבא דמורייסא וכו' עכ"ל ז"ל. הא תניא דמסייעא לן בכל מילי דקאמרינן. ומזה מצאו להם סמך אנשי ארצנו לשתות חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו. ואולם כל זה בחלב הבא מהעיר עצמה או מהדירי' הקרובי' אליה שאין מצוי בהם גמלה לחלוב ולא מהבא מריחוק העיר המקום הנקרא מתי"גא וכ"ש ברחוק משם שיש לחוש שמא ימצא שמה חלב גמלי' וגם יש לחוש לחלב חמורתות וסוסיות שמא העבדי' המתפרצי' יחלבום ויערבום עם חלב בהמה טהורה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:38
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:38](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:38)

ד וגם בענין האל לב"ן הבא ממתי"גא יש לחוש אליו יותר מהחלב דאגב קיוהא דידי' הוא מקבל הזיוף ביותר ולא יובן זיופו גם לפי יוקר החלב בזמננו זה בארץ הלז אפשר שיערבו בו חלב גמלים אם ימצא להם וחלבים אחרים. והאיסור הזה הוא איסור דאורייתא ויש לחוש אליו אפי' לחששא רחוקה ואבא מ"ר זלה"ה אמר לנו כמה פעמים שאביו ז"ל היה מכה וגוער במי שיקנה האל לב"ן שיבוא ממתי"גא וגם אבא מר זלה"ה עצמו היה גוער הרבה בישראלים הקונים הא"ל לב"ן ואני מעיד שראיתיו ז"ל שהיה משבר להם הכלים ומשליכם ארצה והיה שולח שליח ב"ד פעם אחר פעם למחות בהם ולהתרות בהם והיה מענישם וקונסם ממון ללממ"ואר עד שראה שהדור דור שוא ולא היו שומעים לו העלים עיניו מהם וסמך על החזקה שאמרינן שחלב גמלים אינו נמצא בארצות אלו. ולחלב חמורתות וסוסיות היא חששא רחוקה ועל כן אמר במילתא דאית בה סמך להיתר מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:39
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:32:39](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:32:39)

ה וגם האל האיי"ב שהם מוכרין על החצרות אמרו לנו קצת היהודים כי ראו אותם מקפיאים אותו בקיבה כמו שעושין לגבינה לכן ראוי לחוש אליו יותר מהחל' לפי שיש לו תוספת איסור קיבה ושומר נפשו ירחק מכל אלה כי אלה הדברים אינם מהדברים המוכרחים אשר גזרתם אין הצבור יכולים לעמוד בהם ואני היום כמה שנים אסרתי על עצמי גם החלב הנמכר על הבתים אע"פ שהוא מהדירים הקרובים לעיר או מהעיר עצמה. עכ"ז אני חושש לעדות החכם ה"ר שלמה הנז"ל. אבל מה שיהיה ביד בעלי הבתים או הבא מהדירים ביד ישראלים גם שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואה אין לחוש אליו מהטעמים שהזכרנו והרוצה להחמיר על עצמו תבוא עליו ברכת טוב. ויהי כגן רטוב. וישמרהו האל מקטוב. ולאלה האנשים אשר נהגו בו היתר כפי מה שנמצא להם סמך וסעד אין ראוי ללעוז עליהם המדינה ואנו רואים דגם הגבינה שאסרוה במנין ובגזרה אפ"ה נהגו בה היתר כל קהלות הקדש בני איט"לייא לאשר הם מעמידין אותה בפרחי העשבים. וכן לענין החמא' אשר כמה גאוני עולם החמירו בה לאוסר' וגם הרמב"ם ז"ל שעליו נסמכו כל אלו הקהלות אינו מתיר כי אם ע"י בישול. עכ"ז נהגו בה היתר בכל אלו הארצות גם בעיר הגדולה לאל"ים פאס יע"ה נהגו התר בחמאה שלא על ידי בישול והם ראוי להם לחוש ביותר ממנו לפי שחלב גמלים נמצא אצלם הרבה וע"כ אין להוציא לעז על מנהג הראשוני' רק מי שיראה להחמיר יחמיר וחז"ל אמרו כל המחמיר תבא עליו ברכה. שמורה. וערוכה. אכי"ר. ושלום בני יקירי יגדל ולא ידל כנפשך היקרה והחשובה ונפש אוהבך אהבה רבה. ובשקידתך על הלמוד לבו ישמח. שלמה ס"ט בכמה"רר צמח דוראן זלה"ה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:33:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:33:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:33:1)

**שאלה לג:**תוקרט אל החכם ה"ר סלימאן אבי סדיד יצ"ו וזה לשון שאלתו אחת שאלתי מאת אדוני נר"ו אותה אבקש ותורני על דבר אמת וענוה צדק כי עמך מקור חיים באורך נראה אור. יודע לכ"ת כי שני אנשים ממדינת מרא"רש נתוועדו שניהם לעלות לארצנו הקדושה והיו שניהם שפה אחת ודברים אחדים אחים ורעים ויהי בהיותם בתונס המדינה ואירע להם דבר שעכב אותם ללכת לדרכם נכח מקדש מלך ית' ויצאו שניהם מתונס ויבואו לעיר טוז"זר וא' מהם אשר שמו ה"ר יהודה אזולאי נשא אשה שמה על מנת שתעלה עמו לארצנו הקדושה וחבירו אשר שמו ה"ר מרדכי עלון נתעכב עמו כי היו שניה' שותפי' וחברי' פה אחד ושפה אחת ודברי' אחדי' והית' הסכמתם שר' מרדכי עליון יצ"ו הנז' ישא אחות אשת חבירו הנז' ואז ישלימו נדרם לעלות יחד כשני אחים נשואים לשתי אחיות. ואח"כ חלה ה"ר יהודה אזולאי הנז' חולי גדול וארכו ימי חוליו ובראותו כי בא קצו וידע כי לא יחיה אחרי נפלו היה מתאונן על אשר לא עלתה בידו כוונתו והוא ימות ח"ל ואמר לאשתו פעם אחר פעם במטו מינך אחות לי עשי לי נחת רוח והוא כשאמות לא תנשאי לאיש אחר אלא לה"ר מרדכי עלון כי הוא כאח לי כמו שנפשך יודעת מאד וכל נכסי אני נותן אליו במתנה גמורה ואם יהי' לי זרע של קיימא מהעבור שאת מעוברת יהיה הוא אפוטרופוס עליו עד שיגדל ואם ח"ו לא יהיה לי זרע של קיימא יהיה הכל לה"ר מרדכי הנז' ויוליך נכסי ותזכו שניכם בקדושתה ואני אזכה עמכם בנכסי שתוציאו' בישיבת ארצנו הקדושה. כל זה היה אומר לה פעם אחר פעם בכל ימי חוליו והיא היתה בוכה לפניו על דבריו אלה ונשבר לבה בקרבה על דברי בעל נעוריה. ויהי כאשר ראה כי ארכו ימי חוליו אצה ללכת אל עיר מזא"ב אולי ימצא שם מזור לחליו כפי טוביות הארץ ההיא והניח אשתו מעוברת בעיר תקורט ובעת ששם לדרך פעמיו יצא ה"ר מרדכי חבירו ללוותו עם יהודים אחרי' ואמר בפני עדים אתם עדי שאני מצווה בפניכם שאם מתי וילדה אשתי זרע של קיימא יהיו כל נכסי לזרעי וה"ר מרדכי יהיה אפטרופוס עליו עד שיגדל ומניתיו והרשיתיו על כל אשר יש לי ואם ח"ו לא יהיה זרע של קיימא הנה אני נותן כל נכסי לה"ר מרדכי נתתים לו מתנה גמורה ואמר לו ה"ר מרדכי הנז' בדמעה על פניו ואני אוציא אותם כלם במצוות ובחפצי שמים לזכות נפשך בעוה"ב וא"ל תעשה בהם מה שתרצה ומה שייטב בעיניך. והלך ה"ר יהודה הנז' למז"אב וימת שמה מחמת חליו שהיה בו נב"ח וחיי אריכין שבק למר ולכל ישראל. ואחר ילדה אשתו בן זכר ונתקיים ימים או עשור ואח"כ מת הבן ההוא. וה"ר מרדכי הנז' היה בעיר אחרת. והאשה ההיא תשא את עונה וקפצה ונשאת לאיש אחר לאחר שנשבעה שבועת האלמנה וקבלה את כתובתה שלא בפני ה"ר מרדכי הנז'. ובבוא ה"ר מרדכי הנז' רצה לזכות בנכסי המת כמו שצוה לו מחמת מיתה. ועתה אדונינו תוציא לאור משפטנו אם הנכסים הם לה"ר מרדכי יצ"ו הנז' כפי רצון המת וכוונתו. או אם הנכסים הם ליורשי הבן אשר הם עומדים במרארש מאחר שהבן נתקיים והיה בן קיימא ימים או עשור וירושה אין לה הפסק. וה"ר מרדכי הוא אומר שיוציא הנכסים כולם בספרי הקדש ויביאם לבית התלמוד לזכות המת. ואם נראה לאדונינו שהנכסים הם בחזקת יורשי הבן תודיענו מה נעשה בהם עד שיבואו היורשים כי ארצם מארצינו רחוקה מאד. עכ"ל השאלה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:33:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:33:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:33:2)

**תשובה:** הלכתא פסיקתא היא דאזלינן בתר אומדנא דנותן אע"פ שלא פירש דבריו וכההיא דאמרינן פרק מי שמת (בבא בתרא קמ"ו ע"ב) מי שהלך למדינת הים ושמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחר ואח"כ בא בנו. א"ר שמעון בן מנסיא אין מתנתו מתנה שאלו היה יודע שבנו קיים לא היה כותבן לאחר ואמר רב נחמן הלכה כר"ש ן' מנסיא. וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל ואין מי שחלק עליה':


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:33:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:33:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:33:3)

איברא שמצינו שהרמב"ן ז"ל והרמ"ה ז"ל כתבו דבבריא ששמע שמת בנו וכתב כל נכסיו וכו'. ואח"כ בא בנו דמתנתו קיימת דכיון דשבק נפשיה ויהיב לאחרינ' לבריה נמי שבקיה. וההיא דפ' מי שמת מוקי לה בש"מ. ואין לנו עסק בזה לגבי נדון דידן דכולי עלמא אמרי שבענייני צוואת ש"מ אזלינן בתר אומדנא דדעתיה שכפי מה שראינו ממנו ומכוונתו אנו מפרשים דבריו גם אם לא פירש הוא אותם אנו הבאים לדון דינו כפי מה שתתברר כוונתו אצלינו ותסתיים תתבאר צוואתו ותתקיים:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:33:4
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:33:4](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:33:4)

והנה כפי סדר השאלה נראה שהנפטר העלוב הזה מיום אשר ראה כי לא יחיה אחרי נפלו היה מדבר על לב אשתו ומבקש ממנה להיות חברו במקומו לכל מילי דידיה וכ"כ היתה דעתו קרובה אל חברו זה עד שהיה מדבר בפיו מה שלא נעשה כן משום אדם שתהיה אשתו נשאת אליו ושיזכה בכל ממונו שבזה תמצא נפשו נחת רוח. וא"כ מאחר שידענו שזאת היא כוונתו ותאות לבו ואח"כ כשרצה להלוך למזא"ב צוה בפני עדים אותם דברים הנסדרים בשאלתכם. כפי זה אפי' שיהיה לנו שום משמעות לפנים אחרים בצוואתו זאת אנו אין לנו לפרש דבריו אלא לפי אומדנא דידיה ר"ל כפי מה שידענו ונתברר לנו מכוונתו ומרצון לבו ותאוותו:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:33:5
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:33:5](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:33:5)

ולפי זה הצוואה אשר צוה לפני עדים שאמר שאם ח"ו מתי אם ילדה אשתי זרע של קיימא וכו' ואם ח"ו לא יהיה זרע של קיימא הנה אני נותן כל נכסי לה"ר מרדכי כי נתתים לו במתנה גמורה וכו'. ועתה אין לנו שום דינא ודיינא אלא במאמרו זה אשר אמר ותלה עניינו בזרע של קיימא ולכן אומר בטוב מאמר.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:33:6
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:33:6](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:33:6)

אמת ויציב הוא כי הזרע אשר יצא לאויר העולם בשלמותו ועברו עליו שלשי' יום שיצא מכלל נפל ונקרא זרע של קיימא כמו שהוא ידוע הדין לענין אבלות ולענין יבום וחליצה. וכפי זה נראה לכאורה שהזרע הזה אשר אנו בדינו שחי ימים או עשור שנקרא זרע של קיימא וזכה בממון אביו ועתה שמת חזר הממון ליורשיו שירשוהו מכח הבן.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:33:7
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:33:7](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:33:7)

ויותר עוד מזה לדינא דתלמודא שאפי' בן יום אחד הוא נוחל את אמו להנחיל לאחין מן האב שלא מיעטו בגמרא אלא העובר משום דאיהו מאית ברישא וגם דעובר לית ליה זכייה כדאיתא פרק יוצא דופן (נדה מ"ד ע"א) ובפרק מי שמת (בבא בתרא קמ"ב ע"א). וגם הרשב"א ז"ל דכתב שאין בן יום אחד יורש ומוקי סוגיא דתלמודא כי אורחיה וחלק בזה על הרמ"בם ז"ל אפי' לדידי' אי קים לן בגויה שכלו לו חדשיו כגון שבעל והלך למדינת הים אפי' הוא בן יום אחד הוא יורש ואפי' הוציא ראשו לבד לפרוזדור דחשבינן ליה כילוד ונתקיים שעה אחת ומת וקים לן בגויה שכלו לו חדשיו הוא נוחל כדאית' פ' יוצא דופן (שם) וכ"ש זה שחיה קרוב לשנה תמימה שזכה בנחלת אביו ועתה שמת נחלתו תעבור לקרוביו בני אביו ואמו וה"ר מרדכי לא תהיה ולא תקום צוואתו כי ירושה אין לה הפסק:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:33:8
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:33:8](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:33:8)

אך אמנם לפי הקדמתנו המונחת שבענין צוואת המת אין אנו רואין ומביטין ללשון השטר ולדיוק לשונו כי כל פנייתינו תהיה אל כוונת המת ולאומד דעתו. י"ל שכוונת המצוה הזה באומרו אם ילדה אשתי זרע של קיימא וכו'. רצונו לומר זרע שיתקיים ויהי' לאיש בא באנשים אשר אז לא יצטרכו לאפוטרופסו' וזה יתברר לנו מדבריו מצד מה שהיה מדבר עם אשתו בימי חליו אותם דברי' כפי מה שנז' בשאלתכם פעם אחר פעם מתוך אותם דברי' אנו יודעין כוונתו שאינו אומ' זש"ק על מי שיצא מכלל נפל ועל מי שחי שנה או שנתיי' ואח"כ אם ימות לאחר קיומו זמן מועט יהיה ממונו ליורשיו אלא כל כוונתו הי' שאם יהי' לו זש"ק עד שיגדל ויבוא באנשי' יהיו לו נכסיו ואם לאו ר"ל שלא יתקיים עד שלא יצטרך לאפוטרופוס יהיו כל נכסיו לחבירו אשר הוא לו במקום אח יונק שדי אמו עד שרצה להקימו במקומו אפי' באשתו ואם באשתו היה מאמרו ק"ו בממונו שלא רצה להיות ממונו נכסיו רטושין ומונחין עד שיבואו יורשיו מארץ רחוקה ואנן סהדי שזרע של קיימא שאמר האיש הלזה אינו כסתם זש"ק הנאמר בדברי חז"ל אלא זרע של קיימא דידיה הוא הזרע אשר יגדל ויבוא באנשי' ויאמר עליו אפטרופא לדקנני לא עבדינן (ב"מ ל"ט ע"א) וזה יתברר בירור גמור מהמשכ' דבריו בזה אחר זה שכן אמר אם ילדה אשתי זרע של קיימא יהיו כל נכסי לזרעי ור' מרדכי הוא אפטרופוס עליו עד שיגדל ואם ח"ו לא יהיה זש"ק יהיו כל נכסי' לר' מרדכי נתתים לו במתנה גמורה. הנה נראה מדבריו כאלו פירש ואמר שהזרע של קיימא שרצה הוא באופן שיגדל בשנים עד שלא יהיה צריך לאפוטרופו' כי לכן אמר בתכיפות ובדיבור' חדא אם ילדה אשתי וכו' ומניתיו והרשיתיו על כל אשר יש לי ואם ח"ו לא יהיה זרע של קיימא יהיו כל נכסי לה"ר מרדכי ומכל זה ידענו אומדן דעתו וכוונתו. ומתוך כך אין לנו לומר מאחר שהמצוה הזה אמר בתחלה יהיו כל נכסי לזרעי. ואח"כ ואם לא יהיה זרע של קיימא אני נותן כל נכסי לר' מרדכי ונתתים לו במתנה גמורה שהוא כמו ההוא דאמרינן (ב"ב קל"ג מ"א) נכסי לך ואחריך לפלוני וכו'. שאם היה הראשון ראוי ליורשו הכל לראשון וליורשיו וכו' דהוא סבר למיפסקיה לירושה וק"בה לא אפסקה. דלא דמיא הא דנ"ד לההיא דנכסי לך וכו' דההיא דהתם הכי קאמר נכסי לך משעה זאת ואחריך לפלוני דירושה אין לה הפסק. והכא בנ"ד קאמר אם ילדה אשתי זש"ק יהיו כל נכסי. לומר שלא יהיו כל נכסיו לזרעו אלא בעת שיהיה הזרע ההוא של קיימא וכבר ידענו מאומדן דעתו שענין זש"ק שהוא אומר רצונו הוא הזרע שיהיה גדול בשנים וכמו שהוכחנו זה למעלה ואולם כשלא יהיה הזרע של קיימא על האופן הנז' נתן הכל לר' מרדכי הנז' משעת צוואתו ואין זה בדרך נכסי לך ואחריך לפלו' והחלוק מבואר הוא לרואי השמש. ולהסיר כל ספק אבאר כל הדבר בפי' מטענה גדולה שהזכרנו בקצרה עתה אבאר אותה בדרך ארוכה. והוא הנה מדברי זה האיש המצוה ניכר ומבואר ומפורסם שהוא חשש שמא לא יהי' לו זרע וישארו נכסיו ויגיע כפיו ועמלו אשר עמל בו לאנשי' הראוי' ליורשו אשר הם עומדים במראכש המדינה כי ידע שאם יהיה כן הדבר שהנכסים יהיו רטושין והאשה ההוא וזולתה יפסידו הנכסים ההמה וחדש נכנס וחדש יוצא והנכסי' איננם. או מצד אחר אולי עינו היתה צרה באחים היורשי' ההמה העומדי' בארצם ונחלתם להורישם יגיע כפו וע"כ רצה וגמר בדעתו שאם יהי' לו זש"ק זרעו יהיה למעלה ראש והוא יקח הכל והאפוטרופוס עליו יהי' ה"ר מרדכי הנז' להיות נכסיו נשמרי' תחת ידו ועינו תהי' פקוחה על עזבונו ועל בנו לטובה כי הוא לו כאח כרע ואם הזרע לא יהיה זרע של קיימא הכל יהי' לה"ר מרדכי הנז' כי בחר בו להיותו עומד בנחלתו גם באשתו וכפי זה אמר זש"ק ולא אמר אם יהיה לי זרע בסתמא כי איך יעלה על לב שום אדם לומר כי הבהלה שלו וכל צוואתו אינה כי אם על שלשים יום לבד שאם הפילה האשה או ילדה ולא חיה שלשי' יום שהוא ספק נפל יהיו הנכסי' לה"ר מרדכי הנז' ואם חיה שלשים יום ומת יהיו הנכסי' ליורשי' אין זאת חי האמת וחי התורה כי לא נתכוון בדעתו המיתנא נ"ע כי אם לזכות לה"ר מרדכי הנז' כל זמן שהזרע ימות קודם קיומו ר"ל קודם גדלו בשנים ובואו לכלל אנשים. ולפי דעתי אני אומר ובלבי גומר כי כוונתו היא באומרו של קיימא דהיינו שיהיה לזרע ההוא תולדה ליורשו ואולם כל זמן שלא יהיה קיום לזרע בתולדה הכל לה"ר מרדכי ולמעוטי כח היורשי' של מרא"כש מכל וכל נתכוון ולא שייך למימר הכא הוא בעא למיפסקיה וקב"ה לא אפסקה כדאוכחן לעיל.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:33:9
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:33:9](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:33:9)

וכבר ידוע אצלנו כי בענין הצוואה העיקר אצלנו הוא כוונת המצו' וגלוי דעתו לא לשון השטר דאע"ג דבעניינים אחרים השטר הוא לראיה גמורה והוא המעלה והמוריד. בצוואת המת אינו כן דאין השטר דייתיקי אלא לגלות ממנו דעתו וכוונתו של המצוה. וכמ"ש הריב"ש ז"ל בתשובה כפי ענין זה ומסיק בה הכי וז"ל ולענין מה שאמר שלא הזכיר במיניו האפוטרופסו' אלא נכסי או מה שיש לי או ממונו ותיכף שמת יצאו הנכסים מכלל ממונו כההיא דפ' השותפין (נדרים מ"ו ע"א) קונם לביתך שאיני נכנס ומת או שמכרו לאחר מותו. נ"ל דלענין ש"מ אנו הולכין אחר אומדן דעתא ומקיימין דבריהם ככל מה שאנו רואים שהיה בדעתו לומר בכל כיוצא בדברי' אלו עכ"ל ז"ל. וגם הרב הגדול הרשב"א ע"ה כתב בתשובה וז"ל וכל שאתם יודעי' האמת שכך אמר הולכים אחר דבריו ואחר גילוי דעתו וכו' עכ"ל ז"ל. סוף דבר בהא מסקינן כי כפי מה שהוכחנו שהנכסי' הם של ה"ר מרדכי הנז' כפי מה שהקנה לו המת ה' הוא נחלתו. ובצרור החיים צרורה נשמתו. שלפי הנראה מסדר השאלה שהאיש ההוא היה איש תם ירא אלי"ם וסר מרע כי כל ענייניו ודבריו הם יראת שמי' בודאי אין בדבריו רצוא ושוב. אך אמנה אני תמיה מהאשה זרה ההיא כי בודאי זרה היא בדעתה ונכריה במעשיה אשר לא זכרה עשות חסד כפי תחנוני בעל נעוריה אליה ומי הוא זה אשר לבו קשה כלב האבן אשר לא יתפוצץ מדברי המצוה ההוא נ"ע. ואולם ידעתי נאמנה כי הכל היה מפאת האיש ההוא אשר נשאה כי הוא איש יודע ציד וגדול כחו בפיתוי בני אדם ולרמותם וכפי מה ששמעתי שהוא הרבה עליה דברים ע"י שלוחיו עד אשר נגמרו ליקוחיו באשה ההיא אשר תשא את עונה ואם כוונתה לשם שמים או לאיזו סבה נכונה כי עת לחננה מהמבין מחשבות. ונגלים לפניו מצפוני הלבבות ית' וית'. ואולם האיש ההוא אשר נשאה הגם כי ידעתי צורבא מרבנן הוא וגדול כחו בתורה. כפי מה שראיתיו בבית מדרשא כי היה גדול בכל בני החבורה. עכ"ז אמר החכם אם אפלטון אהובינו האמת יותר אהוב ממנו ועל מעשהו זה אני תמיה ומשתומם וחושש כי שמא לא יעלה הזווג ההוא כהוגן ואם מתוק אליו הדבר בראשיתו. שנתן דעתו על הנכסי' וליופי האשה ח"ו שמא מרה תהיה באחריתו. והוא ית' יודע תעלומות שאולי כפי מה שהוא ת"ח וצורבא מרבנן כוונתו טובה ורצויה. ומה שחשבנו עליו לא היה ולא נהיה. לו ית' יגמול טובות רבות. ויושיענו ישועות קרובות. ולנו ימחול. ותורתו ית' ננחול. נאם הצעיר שלמה דוראן ס"ט. לאחר ששלחתי תשובה זאת נתעכבה השיירא בעיר בסכרא ולא הגיעה המגלה. עד שבאה האלה ח"ו אל האיש ההוא ומת בחולי ב' ימי' לבד מיתתו כפרתו. וסליחה לאשמתו. והאשה ההיא חזרה ונשאת לה"ר מרדכי עליון יצ"ו ונתקיימה כוונת המת ורצונו ועמד בנכסים וקנה ברובם ספרים חדשים גם ישני' והוא רוצה לעלות עם האשה ההיא לארצנו הקדושה הש"י ישלים מאוייהם וכוונת המת בו תהיה נגמרת על ידיהם בהשגחתו ית' המשגיח עלינו ועל יריאיו:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:34:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:34:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:34:1)

**ענין לד:**מעשה היה באיש אחד מארצנו זאת שהלך לברוח על נפשו מסבה שהיתה לו ונתגורר ימים רבים באהלי הערביים. ואח"כ יהודי אחד שהוא קרוב לאמו של האיש שהוא בא לכאן ואמר כי האיש ההוא נהרג ע"י עכו"ם ושהוא יודע בבירור שמת נופל בחרב והיתה נבלתו לדומן על פני האדמה והושלך לאחד הבורות ואמר דברים אלו לפני חכמי העיר ובפני המון העם וביום ההוא גדל המספד מאד לאמו ואחיותיו וקרוביו של האיש ההוא והמביא השמועה של המיתה הנז' הלך אצל אמו של האיש ההוא ובכה עמה בכי גדול ועם אחיותיו כי הוא קרובי'. ויהי לעת ערב ביום ההוא באו ב' עכו"ם ונכנסו לבית אמו של האיש ההוא ואמרו לה הנה בנה פלו' דורש שלמה ושלום אחיותיו וכי הוא יושב לבטח בבית העכו"ם פלו' וכי הביאו מאתו כתב ולא ידעו היכן הוא הכתב ההוא אם יבואו לידם יביאוהו לה ובכן המספד היה לשמחה ולששון ולקול ענות גבורה לאמר כי הוא חי וקיים והעכו"ם ההמה נתנו להם מה שאכלו ושתו והלכו להם ולא הראו להם פניהם עוד עד היום הזה והיהודי הנז' שהביא שמועת המיתה אמרו לו אנשים ישראלים ואיך אמרת שמת פלו' והלא באו העכו"ם ואמרו שהוא חי. והיה צועק להם ואומר כמוהו יהיו כל אויבי הש"י ונראה ממנו שהיה לו פחד לבאר היטב מיתתו וע"כ היה משנה בדבריו לקצת בני אדם ואומר להם איני יודע מה היה לו אם מת אם חי וגם אמר לקצת בני אדם שמעתי עליו שהלך לצד המערבי. אח"כ בא כתב אחד מאת חכם אחד מארץ מז"אב שלחו לב"ד יצ"ו ואמר להם דעו רבותי כי תלמיד אחד מתלמידי שמו יעקב פרטוש יצ"ו הלך לו להסתחר אנה ואנה וקרה מקרהו שבא לבי' העכו"ם סי' עס"י שהיה מתגורר אצלו פלוני כמה ימים והתחיל העכו"ם ואמר לו אם תבקש על פלו' היהודי כבר מת ולואי שיבואו יורשיו ויקחו להם מה שנמצא בביתי מעזבונו והוא סוסיא אחת ובתה וב' גמלי' ואמר יעקב הנז' שהראה לו העכו"ם ההוא הסדור והחומש תורה שלו וא"ל אלו הם ספריו שהיה קורא בהם. עד כאן תורף הכתב שכתב החכם הנז' לענין זה. אח"כ בא היהודי ההוא שהביא השמועה בראשונה והעיד בב"ד ואמר כי הוא היה הולך לדרכו בדרך שהיה הולך בה ופגע בו עכו"ם אחד ואמר לו אהרן מה אתה יודע מהיהודי של סי' עי"סי והשיב שמענו עליו שהוא בצד המערב ואמר לו העכו"ם ההוא והיכן הוא והלא כבר נהרג ונתנתח לנתחים והושלך בבור א"ל כאד"ם והשיב הוא לעכו"ם ההוא ואמר לו מאין לך ידיעת דבר זה וא"ל העכו"ם פלו' שהיה עומד בשעת ההריגה אמר לי הדבר הזה. ואמר היהודי הנז' בפני ב"ד כי הוא מקודם דבר זה ביום אחד פגע הוא בעכו"ם ההוא שאמר עליו העכו"ם הב' ששמע ממנו ההריגה הנז' וכשפגע הוא בעכו"ם התחיל העכו"ם ואמר לו אהרן דע כי היהודי של סי' עי"סי מת הרוג ואני הייתי עומד עליו בשעת הריגתו ואמר שכאשר אמר העכו"ם הב' אותם דברים בשם העכו"ם ההוא אז ידע שהדברי' אמתיי' וכנים לפי שבאו מכווני' זה עם זה. ובסוף הדברי' אמר בפני ב"ד שמעו רבותי פלו' זה מת מת והנה הוא עם המתים הקבורי' העתידי' לקום לעתיד לבא ואמרו לו הב"ד ולמה לא תברר דבריך איך היה המעשה ומניין אתה יודע אז צעק צעקה גדולה ואמר אי שמים אי שמים מה לכם חקור מילין פלו' מת מת ואיימו עליו ב"ד איומים גדולי' להודיעו חומר העדות ושהוא ח"ו מרבה ממזרי' בישראל אם הוא משקר ח"ו והוא נשבע שבועות חמורות וקבל עליו בנדויים ואלות ח"ו כי הוא יודע בבירור ובידיעה נאמנה כי פלו' מת ואח"כ בסוף דבריו אמר חאג"תהו קצא"ת מא"ת מא"ת מ"ה פיה"א כל"אם. אחר הדברי' האלה בא יהודי אחד ואמר כי הוא נתלווה עם יהודי אחד והיו מדברי' זה עם זה עד שדברו בענין זה היהודי שאנו מתעסקי' במיתתו ואמר לו אותו יהודי דע לך שאני ראיתיו בבית סי' עי"סו ולא ישרו בעיני דרכיו ואני ידעתי כי אם ישאר שמה בבית סי' עי"סו סופו לנפול בחרב ואמר שאמר לו זה היהודי הנז' דע לך כי לאח"כ באתי אני וחבירי לבית סי' עיסי וכשנכנסנו אצלו כמנהגנו וזולתנו וגער בנו גערה גדולה ואמר עדיין היהודי' יכנסו במקומי לכו לכם לדרככ' פן אשלח בכם יד והלכנו בפחי נפש ונכנסנו אצל עכו"ם אחר ואמרנו לו מה זה היה לס"י עיס"י לגעור ביהודי' ולשלח' כלה מביתו כי לא זאת היא מדתו שכל הימי' הוא שמח ביהודי' ועושה עמהם חסד והעכו"ם השיב אותנו דבר לאמר כי סי' עיס"ו עשה זה על מה שעשה פלו' בביתו כך וכך ולכן שלחהו מביתו ושלח אחריו שני עבדי' שלו והרגוהו והיה עומד שמה עכו"ם אחד ואמר כן הוא הדבר ואני הוא אחד מהשני' שהלכו עמו והרגוהו והעכו"ם האחר הוא א"ל ווהרא"נו העבד של סי' עיס"י כל זה העיד זה היהודי הנקרא נתן בושושא ששמע מפי היהודי שנתלווה עמו ונתאכסן אצלו ומכל אלה הדברי' נעשו עדויות ושטרות בב"ד אחר החקור כפי הראוי בדברי המעידי' והמגידי':


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:34:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:34:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:34:2)

ואני הנה באתי במגלת ספר להודיע ולהשמיע דין האשה האלמנה מהיהודי הנזכר שנתקבלו עליו העדיות האלה אם יש בה שום פקפוק מלהנשא אם לאו וכפי הנראה כי האשה הזאת היא מותרת להנשא לכתחלה בלא שום פקפוק ובלא שום ספיקא דספיקא אפילו בעדות אחת מאלה העדויות וכ"ש בהצטרף כלן כאחת שהכלל מכלם כי היא מותרת להנשא. וזה כי העדות הראשונה של היהודי הקרוב וכו' יש בה די והותר להתיר האשה הנזכר' להנשא במה שהעיד בפני חכמי' ובפני ב"ד ובפני אנשי' יחידי' כי הוא יודע ידיעה נאמנה שפלו' מת והלך הוא עצמו לנוד לו עם אמו ואחיותיו ולנחמ' שאין עדותו זאת גרועה מאותם מעשיות שנזכרו בתלמוד כי באותם מעשיות סמכו גם על קול בעלמא דחזו ליה בבואה דבבואה (יבמות קכ"ב ע"א) ועל עכו"ם מל"ת (שם) וכ"ש הכא בנ"ד שבא יהודי איש גדול בא לכלל זקנה ושיבה עומד ואומר בקול קורא ככרוזה קרא בחיל כי פלו' נהרג ושהוא יודע בבירור שמת וכפי זה אני אומר שאם באולי כל מתי ישראל שמתו בים וביבשה באו עליהם עדויות כעדות זאת לא היתה בת לא"א ע"ה נשארת עגונה. ואע"פ שאח"כ באו אותם ב' ישמעאלי' ואמרו אותם דברי' כי הוא חי וכו' אין לבטל עדות היהודי ההוא מחמת עדות העכו"ם ההמה שמאחר שהיהודי העיד ואמר פלו' נהרג וכו' ואין לקחת דברי העכו"ם וברור הוא זה: א וכן כתב הר"ן ז"ל בתשובותיו והביאה מהרי"ק ז"ל בטא"ה וז"ל שהעכו"ם שאינו מל"ת כשם שאינו נאמן להתיר כך אינו נאמן לאסור אם הוא מכחיש למי שאומר שמת וכמו בנ"ד שהיהודי אמר שמת בפני יחידי' ורבים והלך להספיד את המת עם הקרובי' שבודאי הוא שלא עשה כל זה אלא משום דקים ליה במיתתו והעכו"ם ההמה לא באו והכחישוהו על פניו לאמר כי פלוני הוא חי וכי הוא שלחם לדרוש שלום אמו ואחיותיו וכו' אלא באו כמתגנבי' חרש לאמר כי הוא חי וכו' והלכו להם ולא הוסיפו עוד להראות. והנה אדוננו הר"ן ז"ל כתב כך אינו נאמן לאיסור אם הוא מכחיש למי שאומר שמת דמשמע שאפילו הוא מכחיש בפי' למי שאומר שמת ואומר לא כי אלא חי הוא וכיוצא אין לקחת דברי המכחיש ההוא דהכי משמעו לשון הכחשה. וכ"ש בנ"ד בלא הכחישהו על פניו אלא באו כמתגנבי' ואמרו אותם דברי' והלכו להם ולא נראו עוד ומשמע נמי מדברי הר"ן ז"ל מדקאמר אינו נאמן לאסור אם הוא מכחיש למי שאומר שמת יראה מזה שאפילו אותו שאמר שמת הוא עכו"ם מל"ת או עבד ואפילו שפחה שאין כח בדברי העכו"ם המכחי' אותם לאסור דה"ק למי שאומר שמת שר"ל כל האו' שמת וראוי לקבל את דבריו ולהתי' את האשה על פיו אין כח במכחיש לאסור וכ"ש הכא שהמעיד להתיר הוא יהודי בן חמשי' שנה ויותר שבא להספיד על המת בתוגה ואנינה שאין לבטל דבריו מצד אות' עכו"ם:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:34:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:34:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:34:3)

ב וכל שכן שאותם עכו"ם אמרו לאמו הנה הוא במקו' פלוני ויבקש הדבר ולא נמצא היהודי במקו' ההוא. והנה הרב המרדכי ז"ל כתב בגמ' כתובות כי ג' עכו"ם מל"ת שהרגנו לפלו' ואחר זמן בא יהודי ואמר ראיתיו בצרפת ושלחו יהודי אחד עמו לראות אם יש ממש בדבריו ויבוקש הדבר ולא נמצא והתירה הר"ם ז"ל. ומהר"ר דוד הכהן ז"ל כתב דעכו"ם מל"ת נאמן להתיר ולא לאסור וכ"ש העכו"ם האלה שאינם מל"ת שבודאי במתכוין לבש' אמו ואחיותיו באו כדי לקחת אגורת כסף על הבשורה ההיא אשר בשרו אותם וכן היה שלקחו להם אגורת כסף על הבשורה ולא יספו עוד להראות להם עד היום הזה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:34:4
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:34:4](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:34:4)

ובר מן דין שהגם אם נאמר שדברי אותם עכו"ם הם אמתיי' שראוהו חי במקום ההוא שאמרו עליו שהוא בו אפשר שהיו הדברים אמתיים ואולם היה זה קודם מיתתו כי לא נודע מהם אימתי נפרדו ממנו אם בסמוך אם בזמן רחוק ולפ"ז עדות היהודי קיימת כי אין לה הכחשה מדברי העכו"ם ההמה ודמיא דא למ"ש הטור ז"ל (בסי' י"ז) וז"ל ואפילו אם היה חבול בפניו שאין מעידין עליו אלא עד ג' ימי אם מצאוהו הרוג ומכירין אותו בטביעות עין ואין יודעין מתי נהרג תולין שנהרג תוך ג' ימים ומעידין עליו ע"כ ואע"פ שיש חולקי' בדבר זה בנ"ד י"ל כי כ"ע מודים אחר שהדברי' מוכיחי' שיש לנו אפשרות לומר שנפרדו ממנו אות' עכו"ם היו' כמה ימי' ואח"כ היתה מיתתו:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:34:5
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:34:5](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:34:5)

וכן גם כן אין לבטל עדות היהודי הזה ממה שאח"כ היה משנה בדיבורו בענין ההריגה על איזה אופן היתה. וכן שינה בדיבורו בענין המקו' שהיתה בו ההריגה אחר אשר נודע ממנו כי מתוך פחד לבבו היה אומר אות' דברי' וכמו שאמר בסוף דבריו פלו' מת פלו' מת ואיני יכול להאריך דברי ומה לכם חקור מילין וכן ג"כ בעדותו האחרונה כשהשביעוהו הב"ד והחרימו עליו צעק ואמר אוי ואבוי פלו' מת מת ואין לו חיים אלא כשיקו' בתחיית המתים וקצת בני אדם אמרו שהו' קנה מאת העכו"ם ההורגי' קצת מנכסיו ולפיכך היה אומר דבריו בדרך הבלעה כמגלה טפח ומכסה טפחי' ועל כן אין ראוי לקחת מדבריו אלא האחרוני' שאמר בפני ב"ד אחר האיום והשבועות: ג וראיה לזה שהרי הדין הוא שכל הבא להעיד על עדות אשה אין צריך דרישה וחקיר' וכמ"ש הטור ז"ל סי' י"ז והרמב"ם ז"ל והגאוני' ז"ל ואע"ג דפלוגתא דתנאי היא (יבמות קכ"ב ע"ב) ר"ת ז"ל והני רבוותא ז"ל הנזכר' ואחרי' רבי' ושלימי' זצ"ל כלהו פסקי כתנא דאמר אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה. ובפרק האשה שלום (יבמות קי"ז ע"ב) תנן אחת אומרת נהרג ואחת אומרת מת ר"מ אומר הואיל והן מכחישות זו את זו הרי אלו לא ינשאו. ורבי יהודה ור"ש אומרים הואיל וזו וזו מודות שאינו קיים הרי אלו ינשאו. וקי"ל דהלכה כר"י ור"ש וכן פסק הרא"ש ז"ל והטור ולפ"ז הואיל וזה האיש בכל עדותיו שהעיד הוא מעיד על מיתתו של פלו' אין לנו לחקור עליו בדרישות וחקירות ולתפשו בדבריו ולהקשות מדידיה אדידיה וכמו שהשיב הרמב"ם ז"ל בתשובה לאותם שרצו לחקור בדרישה וחקירה בעדות האשה ואמר להם שאין דעתו נוחה באות' דברי' דבמקו' עגונה הקילו רבנן וכל זה הוא גם אם לא היתה לנו עדות אלא עדותו של האיש הזה אשר אנו מתעסקי' בעדותו וכ"ש שנתוספה לנו עדות האיש אשר כתב החכם הנזכר עדותו כפי מה שנזכר למעלה: ד אחר אשר העכו"ם בראותו את הישראל התחיל ואמר לומר אתה מבקש פלו' שהיה אצלנו הנה הוא מת אין לנו עכו"ם מל"ת יותר מזה שאין לומר שאחר שהעכו"ם התחיל בלשון שאלה מה אתה מבקש וכו' שלא עשה כן אלא בשביל שהבין ממנו שהוא רוצה לשאול אותו עליו וע"כ קדם הוא להשיבו על שאלתו וכפי זה אנו אומרין שהעכו"ם הזה אינו מל"ת שהאמת הוא שהעכו"ם ההוא לא אמר מה אתה מבקש פלו' אלא לפתיחת דברים בעלמא. והנה אם נאמר שהבין ממנו שרצונו לשאול ולבקש על היהודי שהיה בביתו וקדם הוא את פניו באותם דברים להודיע שמת עכ"ז אמרינן דעכו"ם מל"ת יחשב יען שלא שאלו היהודי ולא דבר לו דבר:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:34:6
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:34:6](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:34:6)

וראיה לזה מהא דתנן (שם קכ"ב ע"א) מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרי' וחלה אחד מהם והניחוהו בפונדק בחזרתן אמרו לפונדקית איה חברינו אמרה להם מת וקברתיו והשיאו את אשתו ואמרי' עלה בגמ' (שם ע"ב) אמר רב כהנא פונדקית עכו"ם היתה ומסיחה ל"ת ואקשי' והא איה חברינו קאמרי לה ומתרצינן כיון דחזינתהו בכתה אמרו לה איה חברינו אמרה להם מת וקברתיו. הנה נראה בבירור שגם שהעכו"ם הפונדקית ידעה שהיהודי' ההמה שחזרו אליה שרצונם הוא לעמוד על ענין היהודי שהניחו אצלה ולדעת אם הוא חי או מת וכיוצא והיא קדמה פניהם בבכיה להשיב להם על מה שהם מבקשי' ואפילו שהם אמרו לה מתוך בהלתם ואיה חבירנו והיא אמרה להם מת וקברתיו ועכ"ז חשבינן לה מל"ת וכ"ש וק"ו בנ"ד שהעכו"ם ההוא לא ידע מהיהודי שלא בא אל ביתו אלא לבקש על היהודי אשר היה אצלו כי בית העכו"ם ההו' היא מקום תחנות היהודי' בכל הזמני' והיהודי ההוא עצמו כמה פעמים נתאכסן אצלו ואין ביאת יהודי זה לבית העכו"ם ההוא הודעה שבא לחקור על היהודי שהיה אצלו כחזרת האנשי' ההמה אל בית הפונדקית וק"ל החלוק הרב שיש ביניהם ואם בעובדא דא חשבו רז"ל הפונדקית ההיא מל"ת וכ"ש וק"ו לנ"ד דהוה ליה העכו"ם מל"ת:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:34:7
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:34:7](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:34:7)

וגדולה מזאת מצאנו ראינו לגדולי הרבני' שחשבו מל"ת לתוגר שאמר ליהודי אחד לא שמעת כלום ממשה סוסי ואמר לו היהודי לא שמעתי ממנו דבר ואמר לו התוגר דע לך כי תוגר פלו' הרגו והתירו הרבני' ז"ל את אשתו בדברי' האלה דחשבו לתוגר זה מל"ת ויש חלוק גדול בין עובדא דא לגריעות' ובין נ"ד לטיבותא וק"ל:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:34:8
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:34:8](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:34:8)

ה עוד בנ"ד יש בו ענין גדול להתר האשה אפילו לדעת ר' עקיבא דאומר (שם ע"א) שאין משיאין האשה אלא ע"פ עד אחד כשר ולא ע"פ אשה וקרובי' וגמל"ת דהא דמי נ"ד לההי' דמתני' דהכי תנן (שם) אמרו לו חכמים לרבי עקיבא מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרי' וכו' עד א"ל ולא תהא כהנית כפונדקית אמר להם לכשתהא כפונדקית נאמנת פונדקית הוציאה להם מקלו ותרמילו וס"ת שהיה בידו הרי לנו מפורש שאפילו לרבי עקיבא שאינו משיא לאשה רק ע"פ עד כשר. עכ"ז הודה במעשה דפונדקית לפי שהוציאה להם מקלו ותרמילו. ובנ"ד נמי הוציא העכו"ם ליהודי ההוא הבא אל ביתו הסידור והחומש של היהודי שהיה אצלו והעיד זה האיש יעקב פרטוש כי הוא הכיר החומש והסידור שהיו ביד היהודי המת וראה אותו קורא בהם בבית העכו"ם והכיר בטביעות עין הכירא מעליא:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:34:9
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:34:9](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:34:9)

ו וכן גם כן עדות נתן בישושא שהעיד בשם היהודי וכו' דאין לחוש בזה משום עד מפי עד דאפי' בגמל"ת במה שישמע מפי עכו"ם אחר אמרו מקצת רבוואתא דהו"ל מל"ת. ואם יש מחלוקת בזה אינו כי אם בעכו"ם מפי עכו"ם אכן בישראל ששמע מפי ישראל אין בזה שום מחלוקת כמפורש בספרי הפוסקי' ז"ל:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:34:10
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:34:10](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:34:10)

וכן גם כן אין לומר ששאלת היהודי לישמעאלי מה זה היה לסי' עיס"י לשלח היהודי' מעל פניו שמה שהשיב אותם על שאלתם והזכיר להם מיתת היהודי לא הו"ל גמל"ת אחר שקדמה לדבריו שאלת היהודי' מה זה היה לסי' עיס"י. כי אין זאת טענה לבטל כח מל"ת מאחר ששאלת היהודי' היתה על שינוי סי' עס"י ממנהגו הטוב עם היהודי' וענין היהודי שהיה אצלו לא נזכ' לא ברמוז ולא בדבור והישמעאלי שהשיב אותם לא היתה כוונתו רק להשיבם על גערת סי' עיס"י: ז וגדולה מזאת מצאנו ראינו שהתיר מהר"י בי רב ז"ל באותו מעש' שבא לפניו בא' שהעיד שיהודי א' זימן ישמעאלי' לסעוד אצלו ושאל היהודי את חבירו כלום שמעת מה נעשה מפלו' ופלו' והשיבו הישמעאלי' אנו מכירין מי הרגן והתיר הוא ז"ל נשותיה' ע"פ עדות זאת ובודאי דיש מזה ק"ו וכ"ש לנדון דידן וקל להבין:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:34:11
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:34:11](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:34:11)

ח וכן גם כן אין לחוש ממה שאמר העכו"ם העומד שמה אני הרגתיו עם העכו"ם אל ווהארא"ני שהרי אפילו אם ישראל הוא שאמר אני הרגתיו לפלו' נאמן הוא להתיר את אשתו דאין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דבוריה וכדאיתא פרק שני דיבמות (כ"ה ע"א) וכ"ש גבי גמל"ת ואומר אני הרגתיו את היהודי דאי מוכחא מילתא דלא למירמא אימתא על הישראלי' קא מיכוין דיש לנו לקבל את דבריו ולהתיר את אשתו. ובנ"ד ברירא מילתא דאותו עכו"ם שאמר אני אחד מההורגי' אותו דלא למירמא אימתו קא מיכוון:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:34:12
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:34:12](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:34:12)

ט וכן גם כן אין לחוש משינוי המקומות שיהודי אחד אמר שהושלך בבור א"ל כאד"ם. והעכו"ם אמרו שהפילו עליו מפולת ונקרא המקום גו"רף אל"ו הודי. מאחר שכל הדברי' הולכין לסגנון אחד שהיהודי מת והלך לו לבית עולמו והראיה מהני דאמרינן לעיל בפרק האשה שלום (יבמות קי"ז ע"ב) א' אומר נהרג וא' אומר מת וכו' וכ"ש הכא בנ"ד דשינוי מקום אינו כשנוי מת ונהרג. סוף דבר בהא סלקינן ובהא נחתינן דאשה זאת בעדות אחת מכל העדויות האלה היא מותרת לינשא כדאוכחן בכל חלוקה וחלוקה מאילו העדויות ולכן תנשא לפי רצונה ותמצא מנוחה בית אישה והרוצה לנושאה ישא אותה וישא ברכה מאת ה'. והוא ית' יצילנו משגיאות. ויראנו מתורתו נפלאות. אכי"ר. נאם הצעיר שלמה דוראן ס"ט:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:35:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:35:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:35:1)

**שאלה לה:**מזא"ב חכם ירא אל"ים וסר מרע זקן ונשוא פנים. מימיו נאמנים. איש אפרתי. החכם הישיש כה"ר מסאלתי. אל"ים יחון שאריתו ולא יוסיף עוד לענותו. אכי"ר.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:35:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:35:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:35:2)

הגיעתני שאלתך וז"ל. ראובן נשא אשה והוליד ממנה בנים ונפטר לב"ע והניח בניו קטנים יתומים ואין אב והאשה אם היתומי' הלכה ונשאת לאיש אחר ולא נשבעה שבועת האלמנה והכניסה לבעלה האחרון מה שמצאה ידה מעזבון בעלה הנזכר. ואחר נישואיה לאיש האחרון מתה ובעלה האחרון ירשה ובאו בניה אשר היו לה מבעלה הראשון ואמרו לאישה האחרון לנו היא הירושה לקחת נכסי אמנו אשר הניחה אחריה כי היא אין לה בהם כלום לפי שלא נשבעה שבועת אלמנה ומה שהכניס' לך בנדוניית' מנכסי אבינו אין לה בו כלום ובחזקתינו הוא עומד דמה שגבתה אינו גבוי דאין לה לגבות כלום אלא בשבועה דלא גבתה ולא מחלה ולא אתפסה צררי כפי מה שהדין נותן והאיש הזה האחרון הוא טוען ואומר להם אמאי לא השבעת' אותה כשראית' אותה שהוליכה לה מה שהכניס' לו בנדונייתה שתיקתכם עליה היא מורה על שמחלת' לה השבועה שהיה לה לישבע וטענו קרובי היתומי' כי מה שלא השבענוה באותה שעה לפי שהיו בניה קטנים ואמרו מה לנו ליכנס בעובי הקורה עד אשר יגדלו הנערי' והמה יעשו עם אמם כרצונ'. יורנו מורנו איזה הדרך ישכון אור ולמכ"ת תהיה צדקה ללמד תורה ולהשקיט הריב ולתת הנכסי' לבעליה' אם היתומי' אם הבעל האחרון. וש"ש:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:35:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:35:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:35:3)

**תשובה:** עם דברי השאלה הזאת אנו מסופקי' ספיקות רבות כי לא ידעתי אם המנהג אצלכם לכתוב נאמנות בכתובה כמו מנהגנו שאנו כותבין בזה הלשון וכל זמן ששטר כתובה יצא קיים מתחת ידה או מתחת יד באי כחה בדלא קרוע או בדלא כתוב על גבו שהוא פרוע תהא נאמנת היא ויורשיה ובאי כחה עלי ועל יורשי ועל באי כחי וכו'. או אם המנהג אצלכם שלא לכתוב הנאמנות כמו שהוא מנהג מקצת מקומות. ואנן קי"ל שכל הנוש' אשה על דעת אנשי מקומו הוא נושא. גם יש לי ספק אם האשה הזאת שגבתה לעצמה מנכסי בעלה הראשון או נכסיו כלם אם הגיבוי ההוא היה על ידה לעצמה בלא שידע שום אדם כמה הוא הסך שגבתה אם הוא כדי כתובתה או אם הוא ביותר מכדי כתובתה או אם אינו כדי כתובתה. או אם היה על ידי גדולי הקהל יש"צו ויודעיהם שעמדו על מה שגבתה ושמו הכל כפי ראות עיניהם והגבו לה ע"פ מאמר' ואולם לא השביעוה קודם הגיבוי כפי מה שהדין נותן. גם יש לי ספק אם הנכסי' האלה שהוליכה אותם בלא שבועת אלמנה והכניס' אותם לבעלה האחרון אם הם מטלטלין כלם או קרקעות כולם או אם הם מזה ומזה. ועל כן תבוא תשובתנו כפי כל הצדדין הנז' כדי שתעמדו על הדין כפי הנדון:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:35:4
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:35:4](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:35:4)

א והנה אם המנהג שלכם הוא לכתוב הנאמנות כמנהגנו הדין הוא אע"ג שאם היתה האשה בחיי' ובאה לגבות כתובתה מהיורשי' אינה גובה אלא בשבועה אע"פ שכתב לה בעלה נאמנות וכמו שיתבאר בסמוך עכ"ז אם מתה ולא נשבעה יורשיה נוטלין כתובתה מאחר שבעלה כתב לה נאמנות. ומה שחייבו אותה שבועה אם היא בחיי' ובאה לגבות כתובתה מהיורשי' אע"ג דבעלה כתב לה נאמנות. הטעם בזה נתנוהו קצת הפוסקי' ז"ל דאבא שאול דאמר (כתובות פ"ז ע"א) הבא ליפרע מנכסי יתומי' לא יפרע אלא בשבוע' הוא פליג אההיא מתניתין (שם פ"ו ע"א) דאמרה דמהני נאמנות לגבי היורשי' ובפרק הכותב (כתובות פ"ז ע"א) איפסיקא הלכתא כוותיה דאבא שאול: והטעם בזה הוא ארוך ואול' קנצי מילין דאנן קי"ל (ב"ב כ"ג ע"א וע"ש נ"ב ע"א) דטענינן ליתמי כל מאי דהוה אבוהון יכיל למיטען דב"ד אביהם של יתומי'. והנה אם היה הבעל שכתב לאשתו הנאמנות קיי' ובאה אשתו לגבות ממנו כתובתה מחמת גירושין וטען עליה טענת בריא שיש לו אצלה כך וכך ממון וכ"כ קים ליה בזה עד שאם אומרי' לו שישבע ויטול מה שהוא טוען שיכול הוא לישבע והיא כחשה בו לומר לא ראיתיך וכו'. וכי משום שהוא האמינה וכתב לה שתהא נאמנת עליו וכו'. תהיה נוטלת שלא [בשבוע'] במאי דקי' ליה באמיתות ובירור (אצלה) שיש לו אצלה ואם עשה לה נאמנות הוא על הספיקות ומילתא דלא ברירא ליה וע"כ אע"פ שכתב לה נאמנות. על הודאי ומאי דקי' ליה בגויה שיש לו אצלה אם היתה גובה ממנו היה יכול להשביע' שיכול הוא לטעון ולומר שמה שהאמנתי אותה לפי שהיתה אצלי בחזקת נאמנת ואולם אח"כ נתברר לי שגנבה כיסי וכיוצא ונתבטלה חזקת נאמנותה אצלי. ולפי זה אחרי מותו שבאה האשה לגבות מהיורשין טענינן להו ליורשין מאי דהוה אבוהון יכיל למיטען ואינה גובה אלא בשבועה אע"ג דכתב לה בעלה נאמנות:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:35:5
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:35:5](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:35:5)

מכל מקום אם מתה ולא נשבעה יורשיה נוטלין כתובת' דבהא מילתא מהני נאמנות שכתב לה בעלה שלא יפסידו יורשי' כתובתה אם מתה בלא שבועה. א"כ לפי זה אם מנהגכ' לכתוב נאמנות בכתובה כמנהגנו האשה הזאת אין לבניה כלום אצל הבעל הב' שנשאת לו וכפי מה שיתבאר לפנינו בע"ה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:35:6
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:35:6](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:35:6)

ב ואם המנהג שלא לכתוב הנאמנות הדין הוא שאם באו היורשי' שלה לגבות כתובתה אחר שמת' בלא שבועה אין ליורשיה כלו' בכתובתה לפי שהיא עצמה לא היתה גובה אלא בשבועה וכשמתה הניחה ליורשי' הממון שהיתה צריכה לישבע עליו ואנן קיימא לן (שבועות מ"ח ע"א) שאין אדם מוריש שבועה לבניו כלומר ממון שלא היה הוא עצמו נוטלו אלא בשבועה: ואי תימא מאי שנא האי מקמייתא דבקמייתא אמרינן נמי דבחייה אינה גובה אלא בשבועה כאבא שאול דאמר הבא ליפרע מנכסי יתומי' לא יפרע אלא בשבועה וכטעמא דאמרי' וא"כ לאחר מיתתה נמי נימא אין אדם מוריש שבועה לבניו. התשובה לקושיא זו כתבה הרשב"א ז"ל בשם בעל המאור ז"ל דלא עבדי' תרי קולי לנתבע. וזה כי בנדון דידן יש חולקין ואומרי' דאדם מוריש שבועה לבניו לדעת' ז"ל יכולי' היורשי' לגבות הכתובה אע"פ שמת' האלמנה בלא שבועה. ואולם הקלנו על הנתבע ואמרנו דהלכתא כמאן דאמר אין אדם מוריש וכו'. ולפי' אין יורשיה גובין כתובתה אם לא נשבע' וזאת קולא אחת לגבי הנתבע. וכן ג"כ לגבי הנאמנות הא אית לן מתני' שהיא חולקת על אבא שאול דאמר אין נפרעין מנכסי יתומי' אלא בשבועה אע"ג דכתב לה הבעל נאמנות. ולדעת המתני' אם כתב לה הבעל נאמנות עליו ועל יורשיו נפרעין שלא בשבועה ואי בהא נמי עבדינן כאבא שאול הוייא להו תרי קולי לגבי הנתבע לבטל הנאמנות ולהפסיד הכתובה ולא יאי למיעבד הכי. ותן לב אל התשובה הזאת שכתב בעל המאור ז"ל וא"כ לפי זה נמצא שאם אין מנהגכם לכתוב נאמנות ומתה האשה ולא גבת' אין יורשי' גובין כלום דאין אדם מוריש שבועה לבניו:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:35:7
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:35:7](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:35:7)

ג ואלה הדברים הם נאמרי' אם האשה הזאת עדיין לא גבתה ובאו יורשיה לגבות. ואולם אם גבתה ומכרה ונתנה או הכניס' אותם בנדונייתה לבעלה השני כנ"ד הנה אם הגיבוי הזה שגבתה היא קרקע כלו או מקצתו הדין בזה הוא מבואר מאחר שלא נשבעה האלמנה שאין גביית' גבייה ואין תפישת' תפישה דקרקע בחזקת בעליה קיימת ולפ"ז מוציאין הקרקע מיד הבעל האחרון ומחזיקי' אותו ביד היתומי' דאינהו מרא דידהו קמאי ולא מוקמינן להו ביד הבעל האחרון מספיק' דגם במטלטלין שתפש' הוא מחלוקת כמו שיתבאר אבל בקרקעות אין לבעל השני בהם כלו' מאחר שגבתה אותם האשה בלא שבועת האלמנה. והגם שהגיבוי ההוא נעשה על פי בקיאי' מגדולי הקהל ששמו לה אותו קרקע ונתנוהו לה עכ"ז אחר שלא השביעו את האלמנה אין במעשיה כלום ואין גבייתה גביי' וטעות הוא מהם שגבו לאלמנה בלא שבועה. וכ"ש אם לא שמו לה בקיאי' ולא דייני' רק היא מעצמה החזיקה בקרקע ההוא והכניס' אותו לבעלה בנדוניית' והבעל האחרון הוא רוצה להחזיק בקרקע ההוא מחמת אשתו אמינא ליה ערבך ערבא צריך דאיהי עצמה אין חזקתה בהם חזקה הואיל שלא נשבעה שבועת האלמנה. וכפי זה הקרקע ההוא יחזור לבעליו ר"ל ליתומי הבעל הראשון:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:35:8
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:35:8](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:35:8)

ד ואני מוסיף בזה שמאחר שהקרקע ההוא הוא בחזקת בעליו הראשוני' שיחזרו גם הפירות שאכל הבעל האחרון כל זמן היות הקרקע ההוא בידו. דהכי קי"ל שכל זמן שיתבטל מכר הקרקע מחמת איזו סיבה יחזרו הפירות שנאכלו ממנו כדאיתא פרק איזהו נשך (בבא מציעא ס"ו ע"ב) וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ו מהלכות מכירה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:35:9
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:35:9](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:35:9)

ה ואם הגיבוי אשר גבתה הוא מטלטלי ואין בו קרקע. הנה בדבר זה יש מחלוקת בין הפוסקי' כי יש שהם אומרי' דמה שתפס' תפסה ויורשי' מה שתפסה ומה שהחזיק' בו ואע"פ שלא נשבעה. וי"א דמה שתפסה וגבתה בלא שבועה אינה גביי' ואינה תפישה ומכירתה בהם אינה מכירה ומתנת' אינה מתנה ל"ש מקרקעי ל"ש מטלטלי ואחרים מוסיפי' שאפי' תפשה בחיי בעלה. ואולם הרמב"ם ז"ל פי"ו מהל"א כתב וכן אם תפשה מטלטלין בכתובת' בחיי בעלה ומת גובה מהם. אבל אם תפשה לאחר מיתת הבעל אינה גובה מהם עכ"ל ז"ל. ומאחר דתפישתה אינה תפישה אם מתה חוזרין ליורשי הבעל ואין חזקה בהם למי שהם בידו אם בדרך מכירה אם בדרך מתנה כי כל מעשיה בטלים. ואחרים הוסיפו לומר שאם נתנה או מכרה או הכניסה אותה בנדונייא לבעלה השני קודם שנשבעה שבועת האלמנה אע"פ שנשבעה אחר המתנה שנתנה או אחר המכיר' שמכרה שאין מתנתה מתנה וכו'. וטעמא משום דבשעת מתנה לאו דידהו הוא ובחזקת מרייהו הוו קיימי כל זמן שלא נשבעה. וא"כ לפי דעת אלו הפוסקים ז"ל י"ל לענ"ד כי מה שגבת' ותפשה האשה הזאת בלא שבועה דאין במעשיה כלום ואע"פ שהכניסה אותם נכסים לבעלה השני עדיין בחזקת מרייהו קיימי וזה אפי' אם הגבו אותם לה בקיאי הקהל דטועי' הם בגבייתם שהגבו לה בלא שבועת אלמנה ואין במעשיהם כלום וכ"ש אם היא גבתה מעצמה בלא העמדה אפילו בפני שלשה הדיוטות:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:35:10
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:35:10](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:35:10)

אכן מצאנו לרא"ביה ז"ל ורבינו ברוך ורבי' שמחה ז"ל ופוסקי' אחרים גדולי' זצ"ל שפסקו כי מה שתפסה תפסה ואם מכרה או נתנה מעשיה קיימים לאחר שמתה אע"פ שלא נשבעה שבועת האלמנה וטעמא משום שכבר תפסה הנכסי' בחייה ואומרים אלו הפוסקי' ז"ל משום דר"א (שבועות מ"ח ע"א) סבר דאדם מוריש שבועה לבניו ופליג אדרב ושמואל ואע"ג דהלכתא כוותיהו הא אמרי' התם (שם ע"ב) דדיינא דעבד כר' אלעזר עבד. וכמה גאוני עולם נטו לדעת זו א"כ לפי זה היתומים האלה אינם יכולים להוציא מיד הבעל הב' מה שהכניסה לו אמם בנדונייתא כי אם היתה היא קיימת היתה יכולה להחזיק בהם בשבועתה שתשבע להם אנן נמי טענינן לכל הבאים מכחה לעכב מה שביד' ואע"ג דאיהי לא מעכבא אלא בשבוע' באי כחה כגון הבעל הזה מעכב שלא בשבועה דלא איפשר ליה להשבע. וכמו שהאריך בזה הרב המרדכי ז"ל פרק חזקת ומביא ראיה לזה מהא דאמרינן (שם מ"ו ע"ב) רבא מפיק זוגא דסרבלא וכו'. וקאמר תלמודא דטעמא דרבא משום דהוו דברים העשויי' להשאיל ולהשכיר דאבוהון דיתמי לא הוה מצי מעכב להו אפי' בשבועה אלא בראיה בעדים שקנאן. אבל דברים שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר לא הוה מפיק להו משום דאבוהון הוה יכיל לעכב להו בשבועה. ועלה בידינו כפי סברת אלו הפוסקים האחרוני' ז"ל שבני הבעל הראשון אינם יכולי' להוציא מיד בעל אמם מה שהכניסה לו אמם בנדונייתא אע"פ שלא נשבעה וטעמא דקאמרינן:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:35:11
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:35:11](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:35:11)

ו ואולם להוציא הדין לאמתו אני מעיר אזניכם לדבר אחד והוא שאם יש ליתומים האלה שום ראיה בעדים שמה שהוציאה אמם בנדונייתא מנכסי בעלה הא' לבעלה הב' שהוא ביותר מכדי כתובתה שהיתה לה על בעלה הראשון הנה הבעל האחרון חייב הוא להחזיר להם המותר ההוא דבמה שגבתה בכתובה כפי האמת נפל בו מחלוקת בין הפוסקים וכמו שכתבנו. וכ"ס מה שגזלה ולקח' ביותר מכדי כתובתה שאין במעשיה כלום והנכסי' המותרים בחזקת מארייהו קמאי קיימי וזה אינו אלא אם יש להם עדות ברורה בזה דהכי קי"ל בכוליה תלמודא נכסים בחזקת מי שהם בידו והמע"ה וקי"ל ג"כ דכל מקום דאז"ל עליו הראיה דראיה היא בעדים ברורים. ומעתה שאלתכם מפורשת לכל הצדדין ולחכם די בראשי פרקים. לנצור משפטים וחקים. ומה גם עתה כי השעה דחוקה. בוקה ומבולקה. לצרות רבות ורעות אשר סבונו כתרונו. מנוחה הדריכוני. הוא ית' יראה בדוחק השעה. ויחננו מאתו בינה והשכל ודעה אכי"ר. נאם אחיכם שלמה דוראן ס"ט:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:36:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:36:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:36:1)

**ענין לו:**לנבון וחכם תלמידנו ה"ר משה חיון יצ"ו. אמרת כי מעשה היה באשה אחת הוציאה חמאה בכף חולבת ונתנה החמאה ההיא לתוך המאכל והכף ההיא לא קנחה אותה האשה ההיא רק נשארה כמו שהיא במעט חמאה מדובק בצדדיה ואח"כ לאחר שעה או ב' שעות האשה ההיא הורידה קדירה מתבשיל של בשר מעל האש והניחה אותה על הארץ כמו שעה או יותר באופן שנחה הקדירה מהרתיח' ואח"כ באותה כף בשגגה ממנה הוציאה התבשיל אל הקערות ויש מי שרצה לאסור התבשיל והקדירה והכף וכו':


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:36:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:36:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:36:2)

אני אומר שאם המעשה היה על האופן הנז' שהכל הם מותרי' ואין בהם בית מיחוש זה שמאחר שהאשה היא אומרה שהקדיר' נחה מהרתיחה ושהתבשיל ההוא לא היתה היד סולדת בו כ"כ א"כ אין כאן בישול שנאמר שהקדירה בלעה ושהכף פלטה וצריך שנשער בכל הכף דאין בליעה לקדירה ואין פליטה לכף אלא ברתיחה ובחמין גמורים ולפי זה אין כאן חשש אלא מתערובת החמאה שהית' מדובק' בצדדי הכף שנתערבה בתבשיל וזה דבר מועט הוא ובטל בששים דאנן סהדי ובריר' לן שלא היה מדובק בצדדי הכף מהחמא' אלא מועט של מועט לגבי התבשיל והחכם עיניו בראשו לדעת דבר זה ואין ראוי להחמיר ולאסור דבר שהוא מותר. וברור הוא ואתה עתה בני ברוך תהיה לה' אכי"ר. נאם הצעיר שלמה דוראן ס"ט:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:37:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:37:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:37:1)

**שאלה לז:**מוסתגאנים. הקהל הטהו' והקדוש אחים וריעי' קהל מוסתגאנים ישצ"ו ובראשם הנבון ה"ר אהרן אלזוק יצ"ו וה"ר מאיר בן דיני יצ"ו וכל העדה כלם קדושים. לעבודתו ית' נגשים חלוצים חושים. ה' עליהם יחיו וכו':


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:37:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:37:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:37:2)

הנה נא אודיעכם כי באה אלי שאלתכם בענין אשה פלו' שהיתה אלמנה מאישה פרג בן בדו"ך נ"ע שגבתה קודם נישואיה עם אישה האחרון קצת מכתובתה ונשאר לה קצת מכתוב' על בניה ובשעה שרצתה לגבות כתובתה אמרו לה האפוטרופסים שתשבע שבועת האלמנה קודם הגיבוי והיא אמרה להם שלא ישלימו לה מה שנשאר לה מגיבוי כתובתה עד שתשבע שבועת האלמנה כפי מה שיחייב הדין וכן היה שהגבו לה קצת מכתובתה והתשלום עד אחר השבועה וביני ביני הלכה היא ונשאת לאישה זה שהיא עמו והכניסה לו בנדונייתה מה שגבתה ומה שנשאר לה על בניה מסך כתובתה. ועתה באה היא ובעלה זה האחרון לתבוע את הנשא' לה מכתובתה והאפוטרופסים ענו אותה דבר שלא יגבו לה כלום מהנשאר לה עד שתשבע שבועת האלמנה והבעל האחרון צעק ואמר לא תשבע אשתו ורצה שאשתו תטול מה שנשאר לה מכתובת' בלא שבועה יען כי היא אשת איש ואין הדין שישביעוה כפי מה שעלה הוא על דעתו:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:37:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:37:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:37:3)

**תשובה:** אמת הוא כי רב האיי ז"ל כתב שאשת איש אין משביעין אותה אלא כותבין לתובעה כי היא נתחייבה לו שבועה ואם תתאלמן או תתגרש תשבע. אך הרא"ש ורבים מהפוסקי' ז"ל כולם הסכימו שאשת איש שנתחייבה שבועה שמשביעין אותה כי השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה וכן פסק גדול האחרוני' מהר"י קארו ז"ל:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:37:4
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:37:4](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:37:4)

ואחרי הדברים האלה אני מוסיף ואומר לכם כי לא נפל המחלוקת בין הני גברי ארייותא אלא בענין כשהאשה היא נתבעת מאחרים ורוצים ממנה ממון דלדעת רבינו האי ז"ל מאחר שאינה פורעת לתובעה ממון מצד שהיא אשת איש שכל הנמצא אתה הוא שלו לכן אין מזמינין אותה לב"ד ואין תובעין אות' לא לממון ולא לשבועה. ולדעת הרא"ש ז"ל ומאן דעמיה זצ"ל שהגם שהיא אשת איש ואינה משלמת על כל זה מזמינין אותה לבית דין ומשביעין אותה כדי שמחמת השבועה אולי תודה שממון התובע הוא מצוי בידה או נתנה אותו לשום אדם אם לבעלה אם לזולתו ואז יטול אותו תובע אותו ממון שהוא מצוי ואם לאו ר"ל שאינו מצוי כשתודה מחמת השבועה כותבין לנתבע שטר על פי הודאתה ויהיה ביד התובע עד שתתאלמן או תתגרש ותקבל כתובתה ותפרע לבעל דינה זהו טעם הרא"ש ומאן דעמיה ונכון ויציב הוא זצ"ל:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:37:5
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:37:5](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:37:5)

ואולם לענין נדון דידן שהאשה הזאת היא תובעת להוציא ממון מיד היתומים לגבות מה שנשאר לה מכתובת' כולי עלמא יודו בזה ויאמרו שאינה גובה כלום מנכסי יתומים אלא בשבועה כדין האלמנה שאינה גובה כתובתה אלא בשבועה ואם לא רצתה לישבע אינה מוציאה מידם כלום וכי מפני שהיא אשת איש תטול ממון אחרים בטענתה בלא שבועה אין זאת שורת הדין ולכן אין לפורעה כלום אלא בשבועה ואם לא תשבע אין לה כלום והדברים מבוררים וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פט"ז מה"א הי"ב) וז"ל מתה האלמנה קודם שתשבע אין יורשיה יורשים מכתובתה כלום שאין לה כתובה עד שתשבע ואם נשאת קודם שתשבע הרי זו נשבעת אחר הנישואין ונוטלת כל זמן שתרצה עכ"ל ז"ל:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:37:6
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:37:6](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:37:6)

וכפי זה אני אומר שהב"ד ואפוטרופסי היתומים שפרעו לה בתחלה מה שפרעו ואיחרו השבועה שהסכילו לעשות כי מי זה אמר להם לפרוע קצת ואח"כ תשבע כשתבוא לגבות מה שנשאר לה שמא ואולי תמות היא או הם או תתבלבל השעה ולא תבוא לידי שבועה על מה שגבתה אין זאת מהם כי אם חסרון דעת וסכלות והוללות. א ואי אמינא יקוב הדין את ההר הב"ד אשר הגבו לה מה שהגבו לה טועין הם בדבר משנה וחייבין הם לשלם מביתם כמו שמבואר הדין בענין דיין שטעה בדבר משנה וכו' ואנן קי"ל דלאו דוקא בדבר משנה אלא אפילו טעה בדין שהוא פשוט בדברי הפוסקים ואין בו רצוא ושוב הו"ל כטועה בדבר משנה. וכ"ש בנ"ד דאית ביה תרווייהו דבר משנה כדתנן (כתובו' פ"ז ע"א) אין נפרעין מנכסי יתומי' אלא בשבוע' וד' הפוסקי' ז"ל כלם מודים בדין זה שהאלמנה אינה גובה אלא בשבועה. וע"כ אני אומר לכם אכסוהו שערי לדיין זה שהגבה לה קצת מכתובתה על סמך שתשבע לבסוף ולא חשב דרכו לומר שמא גבתה או מחלה או אתפסה צררי ולבסוף לא תשבע והיה לה לשלל מה שגבתה אם מעט ואם הרבה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:37:7
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:37:7](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:37:7)

ב ובכן אני מוסיף לומר שהאשה הזאת דלא מיבעי' שהנשא' לה מכתובתה שלא תגבנו אלא בשבועה אלא אפילו הגבוי בידה בשכבר לא מחזקינן ליה בידה אלא בשבועה ואם לא תרצה להשבע צריכה היא להחזיר מידה מה שגבתה וכ"ש וק"ו שאם יש עדים וראיה ברורה שהאשה הנזכר' כשנתנו לה בתחילה האפוטרופוס והב"ד התנו עליה שצריכה היא לישבע והיא גם היא קבלה עליה שתשבע על כל כתובתה ותגבה את הנשאר לה אני אומר כי מה שגבתה אינו אצלה כי אם בתורת פקדון והלואה וע"כ עתה שאינה רוצה לישבע שהיא צריכה להחזיר ליתומים מה שנטל' ואינה יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי כי לא נטלתם בתחלה כי אם על סמך השבועה ואם לא תשבע תחזיר ליתומי' מה שנטלה כל זמן שימצא לה ממה להחזיר או תשבע ותטול מה שנשא' לה וזה דבר מבואר ומבורר ואתם שלום:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:38:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:38:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:38:1)

**שאלה לח:**עוד למסתגאנים יורנו מורינו על לאה שמתה והניחה בת קטנה בת ד' שנים ואמרה זקינתה של הבת שהיא אם לאה שנפטרה לבית עולמה כי הבת הקטנה תהיה אצלה כדין הבת אצל אמה שבני בנים וכו' ואבי הבת אומר לא כי רק הבת תהיה אצלי כי אני אביה ואין לה גואל קרוב ממני. יורנו מורינו ורבינו עם מי הדין ולו תהיה צדקה עם ה' אלהיו:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:38:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:38:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:38:2)

**תשובה:** הנה א"ז הרשב"ץ ז"ל כתב שנשאל הוא על האם שמתה והניחה אחריה בן קטן ורצתה אם אמו שיהיה אצלה כי תהי' היא עומדת במקום בתה לגדל את הבן ההוא בתוך חיקה כאמו אשר ילדתו והאב לא רצה ואמר שיהיה בנו גדל אצלו וכו'. ופסק הוא ז"ל שהדין עם האב והבן יהיה אצלו לגדלו וללמדו מוסר השכל וללמדו תורה ולחמול עליו כאשר יחמול האב על בנו וכו'. ועתה בנ"ד שהנעזב אחר האם היא בת ולא בן יש להסתפק אם דין אחד להם כפי מה שכתב א"ז הרשב"ץ ז"ל וכו'. או אם י"ל דשניא בת מבן דבת היא צריכה לגדול האם יותר מהבן כמו שידוע מטבע הענין ולפום כן איכא למימר שתונח הבת הנעזבת אחרי אמה אצל אם אמה מאחר שהיא רצתה לגדלה ולהיותה מטפלה בה כי אין זאת כי אם רחמנות גדולה ממנה על בת בתה ועדיפא היא לבת שתהיה אצלה לשתהיה אצל אביה מאחר שהבת לא שייך בה לימוד התורה וכו':


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:38:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:38:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:38:3)

ולקלישות דעתי אני אומר שטוב הוא הדבר להיות הבת ההיא אצל זקינתה לגדלה ולהטפיל בה כאמה אשר ילדתה כי רחמי הזקנה על בת בתה כרחמיה על בתה עצמה. (א) אך אמנה אם הזקנה הזאת היא נשואה לאיש אחר אשר לא אבי הנפטרת הוא אני אומר שלא תנתן הבת לה לגדלה כי האב הזה צרה גדולה היא אליו לראות בתו מונחת בבית איש אחר אשר לא קרוב לבתו הוא כי בודאי הבת ההיא תהיה ככובד אבן ונטל החול על לב האיש ההוא ואם יהיה כמחריש לאשתו קצת ימים לטפל בבת בתה אנן סהדי דלא כן עם לבבו ולכן הדין עם האב להוליך בתו אצלו שתהיה יושבת בביתו אפי' עם אשה אחרת כי עינו תהיה פקוחה עליה יומם ולילה ואין כבודו שיהיה טפול בתו וצער גדולה על איש אחר וכן הוא האמת שהרב ז"ל הנז' פסק בתשובה אחרת בחלק ג' מתשובותיו בסי' קמ"ד שאם האם אין לה זכות אפי' בבת ע"ש. כנ"ל הצעיר שלמה דוראן ס"ט:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:39:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:39:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:39:1)

**ענין לט:**מעשה היה כי ראובן יש לו חנות אחת סמוכה לחצרו של שמעון והחנות ההיא היא בשוק של סוחרים גדולים ושכירותה רב וכפי המקום שהיא סמוכ' החנו' הנז' לחצר הנז' אי אפשר שיכניסו החנות הנז' לחצר הנזכר ולא שיוסיפו מהחצר הנז' בחנות הנז' ולא שישימו פתח מזה לזה כי כפי סמיכותם אי אפשר להיות בין החצר ובין החנות שום ערוב בעולם. וגם כי החנות הנז' לפי חשיבותה בשכירותה ובמעלה לא תגע בה יד להכניסה לחצר ולבטלה כלה או מקצתה. וראובן זה בשנת והרעב כבד בארץ הוצרך למכור החנות הנז' אם לצורך מזונותיו ומזונות אנשי ביתו. וכן ג"כ מדמיה רצה לתת לפרנסת בתו להשיאה לאיש גם הוצרך לפרוע מדמי החנות הנז' החובות שעליו וגם לפרוע פנקס הקהל במסים וארנוניות כי הנוגשים מעבדי המלך אצים אותו לאמר תן מה שעלה עליך במסים וארנונות. ובכן ראובן זה מכר החנות הנז' ללוי ונגמרה הלקיחה ביניהם ופרע לו הקונה דמי החנות ההיא ויהי כשמוע שמעון בעל החצר הסמוכ' לחנות הנז' המכירה ההיא בא ואמר כי הוא אליו תהיה הקנייה בחנות ההיא מדינא דבר מצרא ונפלה הסכמת המורה ששמעון יטרוף החנות מיד לוי הקונה בדינא דבר מצרא ונשאלתי על זה מתלמידי ישצ"ו:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:39:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:39:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:39:2)

וזאת תשובתי. בפ' המקבל (בבא מציעא ק"ח ע"ב) אמרינן בענין דינא דבר מצרא חזינא אי אפסיק משוניתא או ריכבא דדיקלא חזינא אם יכול להכניס אפי' תלם אחד וכו'. ואי לא לא וכו'. ומזה פסק ר"ת ז"ל ומאן דעמיה זצ"ל שבבתים אין דינא דבר מצרא דבהפסק משוניתא וריכבא דדקלי נסתלק המצרנות ג"כ הבתים הם מובדלים בחומות ואינם מתערבים יחד. א ואע"ג דחלקו רבים על ר"ת ז"ל ואמרו דאית לן דינא דבר מצרא גם בבתים עכ"ז בנ"ד נל"ד שכל העולם מודים דלא שייך דינא דבר מצרא. וזה דטעמא דרז"ל החולקי' על ר"ת דאומרים דיש דד"מ בבתים משום שאף אם הבתים הם מופסקים בחומות אפשר להם להתערב יחד בפתחים ולכך הם עשויים וכמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה וז"ל על ראיית כ"ת שאין בבתים דינא ד"מ אין הנדון דומה לראיה דשן סלע אין עשוי להסתלק וכן ריכבא דדיקלא דבר חשוב הוא ואין הבעלים עשויין לעקרן ולאבדן וא"כ שדות חלוקות הם לעולם וכל בתים דרכן לחברן בפתחים ולכך הם עשויים עכ"ל ז"ל. ולפ"ז כפי דברי רבינו הרשב"א ז"ל שהתנה ואמר וכל בתים דרכם לחברן בפתחים והוסיף ואמר ולכך הם עשויים ש"מ שהחנות הזאת שאין דרך לשום אדם לחברה לחצר ולפתוח בה פתחים ואינה עשוייה לכך דלא אית בה דד"מ וכ"ש דסמיכותה עם החצר הנז' הוא באופן מעוקם ועליה וירידה ואין לה דרך להתחבר עם החצר אם לא בהפסד החנות מאיכות' וכפי זה לא אית בה דינא דבר מצרא. וכמ"ש הריב"ש ז"ל בתשובה סי' שצ"ז בענין מקומות בית הכנסת שכתב שיש להם דינא דבר מצרא וכתב שם ז"ל על מקום ב"ה שהוא כותל עבה יותר מטפח מפסיק וגבוה לצד בן המצר יותר מב' זרתות גם ישיבתו של זה גבוה מישיבתו של זה קרוב לב' זרתות כי כל השכונ' ההיא גבוהה כן ועולין לה במדרגות עד שאין דרך לחבר שני המקומות האלה בשום פנים שאין בו דד"מ שאין דד"מ תלוי בשכנות שלא יזיקנו שא"כ למה אמרו חזינן אי יכול להכניס אפילו תלם אחד וכו'. אלא הכל תלוי בהגעת בית בבית שדה בשדה ובזה שאין דרך להגיע זה בזה אין בו משום דינא דבר מצרא עכ"ל. ולפי זה לנדון דידן כ"ש הוא דאין שום צד ומציאות להגיע החנות בבית או הבית בחנות כפי מה שהוא נראה לעין כל:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:39:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:39:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:39:3)

עוד אית לן ראיה מדברי האשל הגדול הגאון מהרי"ק ז"ל שכ"כ בטח"מ (סי' קע"ה) וז"ל ולכאורה היה נ"ל שאם הבית היה חלוק בסלע שא"א לערב ב' הבתים יחד לכ"ע לית בהו דד"מ דהיינו אפסיק משוניתא וכן אם כותלי הבית עבים וחזקים שאין דרך לסתרם דמי לאפסיק רוכבא דדיקלי דלית ביה דד"מ. והוסיף וכתב ז"ל אך מצאתי שכתב המרדכי ז"ל אי אפסיק משוניתא וכו'. מכאן מוכיח ר"ת דלא שייך דינא ד"מ בבתים וחצרות אלא בשדות וכרמים שהרי בכותלים איכא כותלים חזקים משוניתא וכו'. וריב"ם פי' דבמלכותא עושין דין פשוט דד"מ בבתים וכו'. עכ"ל המרדכי ז"ל. ואם כדברי כיון שר"ת הזכיר שבבתים איכא כותלים חזקים הו"ל לרי"בם ז"ל להזכיר חילוק בין כותלים חזקים לשאינם חזקים אלא בודאי לא שנא ובכל בתים איכא דינא ד"מ וטעמא לפי שאע"פ שהכותל שבין ב' הבתי' עב וחזק ואין פותחין פתח מזה לזה יכול להשתמש באחד מהבתים בעצים ושמן ויין ודברים הצריכים לבית ובבית אחד לדירתו או שיעשו חצר אחד ע"י היקף מחיצה לפני ב' הפתחים וכיון שב' הפתחים לחצר אחד הרי הוא משתמש בשתיהן כאלו הם פתוחות זו לזו כנ"ל עכ"ל ז"ל. ואתה הרואה תראה שלא חזר בו הגאון מה"ריק ז"ל מסברתו הראשונה אלא מצד שמצא מציאות להיות תשמיש ב' הבתים יחד אם במה שיהיה אחד מהם מיוחד לעצים ולשמן וכו'. ודברים הצריכים לבית והאחד מיוחד לדירה באופן ששני הבתים כאלו שניהם הם בית אחד לענין תשמישי בעלי בתים. או שיעשה להם חצר מקיף את שתיהן. אך אמנה בנ"ד דשתי ההמצאות לא שייכי שאין תשמי' החנות עשוי לצרכי תשמיש הבית כי כן התנה הגאון ז"ל ואמר בעצי' ושמן ויין ודברים הצריכים לבית וכו'. ואולם הכא בנ"ד תשמיש החנות הוא לסחורה ולמשא ומתן והבית תשמישו לדירה ולצרכי הבית א"כ לא הוו כבית אחד. וכן ג"כ א"א לעשות להם חצר להקיף שניהם יחד עד שישתמשו שניהם בפתח אחד כי כן לא יעשה במדינה זאת לעולמים להיות היקף אחד לבית ולחנות א"כ בטל הטעם בטל דבר ואין כאן דינא דבר מצרא:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:39:4
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:39:4](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:39:4)

ב עוד גדולה מזאת יש לנו טענה לבטל דד"מ מנ"ד דזה המוכר לא מכר אלא מחמת דוחקו כדי לזון עצמו ובניו ובנותיו כי שנת מכירתו הרעב כבד בארץ גם להשיא את בתו לאיש גם לפרוע המס למלכות כי כל הדחקים היו בו יחד. והנה בפרק המקבל (שם) אמרינן לכרגא ולמזוני ולקבורה לית בית משום דינא ד"מ דאמרי נהרדעי לכרגא ולמזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא וטעמא דמילתא הוא דדברים אלו הם צריכים להיות במהירות כפי צורך המכירה ואי אמרינן אית בהו דינא ד"מ לא אשכחינן קונה דחייש לבן המצר שיסלקנו וביני ביני העלוב העומד למכירה ימות מחמת דוחקו ולכן בטלו ז"ל בענין זה דינא ד"מ שאינו אלא מחמת ועשית הטוב והישר והוא טעמא ג"כ לביטול האכרזתא לפי שמכירה זו לית צריכה בשש ובודאי הוא דהאי צורבא מרבנן דדן דינא ד"מ הכא אישתמיטתיה האי הלכתא ועל כן נתעסק לעשות דרכים כחילק ובילק להראות פנים שהחנות ההיא אפשר שיבוא זמן שיתכן הענין שיתערבו יחד החצר והחנות ולא איתא להאי מילתא דרז"ל לא חששו לערוב בית בבית. ג אלא לפי השעה ההיא וראיה לזה דאמרי ז"ל אי ריכבא דדקלי מפסיק וכו'. וריכבא דרקלי הרי אפשר דלאחר זמן שיסור משם וליהוו ב' המקומות יחד. וכן ג"כ למאי דאסיק אדעתיה הגאון מהר"יק. ז"ל בתחלה שאם הכתלים עבים וכו' וכן לדעת ר"ת ז"ל דאמר כל כותלי הבתים מפסיקי' והרי לאחר זמן אפשר להם לסור משם ויהיו הכל יחד. אלא ש"מ דלא חזינא אלא לשעה ההיא:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:39:5
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:39:5](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:39:5)

ואע"פ שיש מגדולי עולם שהוציאו ממשמעות לשון רש"י ז"ל דגם באלו דאי ידע המצרן מעכב על הלוקח מליקח ולוקח המצרן מדינא ד"מ אלא שאין מאחרין מלמכור ללוקח עד שנשאל למצרן אם רוצה ליקח אם לאו. עכ"ז בנ"ד שכבר מכר המוכר ולקח הלוקח ונתקיים המקח ביניהם כפי הדין ואח"כ בא המצרן להוציאה בדין דינא ד"מ בודאי הוא שגם רש"י ז"ל מודה דלית ביה דינא ד"מ דאי לאחר שקנה הקונה אמר רש"י ז"ל דיכול בן המצר להוציאו מהלוקח היינו דינא דכלהו בר מצרא ומה יתרון עשו רז"ל להני מילי. אכן דברי רש"י ע"ה אינם כי אם שבא בן המצר קודם שנגמרה המכירה ביניהם ורצה לקנות שיכול לעכב על הלוקח ויקח המכירה ההיא המצרן ולפי שהיינו אומרי' שלפי דעת זאת האומרת שאם ידע המצרן ובא לעכב על הלוקח מליקח שיכול הוא לעכב מדינא ד"מ א"כ לפחות כדי שלא לגרע זכותו אנו צריכין להודיעו ולשאול את פיו אם רוצה ליקח אם לאו לפי שאם נחתוך את המכירה אפי' שיבוא הוא תכף ומיד לעכב אינו יכול. ע"כ הוסיף רש"י ע"ה ואמר שאפ"ה אין מאחרין מלמכור ללוקח עד שנשאל למצרן וכו'. ואולם בשאר המוכרים בודאי הוא שאין צריכין לשאול את בן המצר לפי שאפי' מכר המוכר וקנה הקונה אם כשידע בן המצר בא לטעון להוציא המכירה לעצמו הדין עמו ומה לנו לשאול את פיו בתחלה עדיין הרשות בידו ואפי' יעברו ימים רבים ואח"כ בא לטעון ונתן טעם לעצמו על מה שלא בא לטעון עד עתה וראו ב"ד שיש ממשות בדבריו הדין עמו. אכן בהני מילי דאין לבעל המצר כלום לאחר גמר מעשה אפי' שבא תכף ומיד הוה לן למיסק אדעתיה ולומר שצריכין להודיעו וכו'. לכן כתב ע"ה ואמר שאף בזה אין צריך להודיעו. א"כ בנ"ד שכבר נעשה מעשה ונתקיים המכר בין המוכר והקונה לית דינא ד"מ גם לדעת רש"י ע"ה וכ"ש לדעת ר"ח ז"ל שפירש דלית בהני מילי דינא ד"מ כלל אפי' שבא קודם קיום המכירה. וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פי"ב מה' שכנים ה"ט) המוכר כדי לגאול בקרוב או ביפה או לפרוע מס וכו'. עד ולמה אין בהם דין בן המצר שכל אלו טרודים הם למכור ומשום צורך גדול מוכרים וא"ת יש להם דין בן המצר לא ימצאו לוקח שהרי אומר למה אטרח ואקח כדי שיבוא זה ויסלק אותי ואין הבעלים יכולים להמתין עד שיביא בעל המצר מעות ויקנה עכ"ל. ומדלא חלק בין אם בא המצרן קודם גמר המכירה או לאחר גמר והדברים פשוטים וברורים והוא ית' יראנו נפלאות מתורתו. ויטע בלבבנו אהבתו ויראתו. נאם הצעיר בחלקו יגיל וישמח. שלמה בכמה"ר צמח דוראן זל"הה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:40:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:40:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:40:1)

**שאלה מ:**בסכרא. לנבון וחכם ה"ר יהודה זמור יצ"ו. נבון לחשים דבריו נעימים וזוהר לנפשים. טוב הוא וטוב טעמו אל ה' ואל אנשים. יקירי חמודי. אהובי וידידי. ארד ונאמן. עם קדושים נאמן. נבון וחכם ה"ר יהודה זמור. אלי"ם יחנהו ויברכהו ולטובה בעדו יגמור. ויוסיף על ימיו ימים. יבלה ימותיו בטוב ושנותיו בנעימים.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:40:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:40:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:40:2)

את קולך בני שמעתי מתהלך בתוך גן אלי"ם בעדן מקדם לשונך לשון הזהב טהור מזוקק שבעתים מחוקים בחוק חוג הגיון הלב הזך והטהור תמוכים ערוכים במערכות השכל הישר והמאושר עונים במענה לשון למודים חדים חידות במעשה חידודין מזמרים בטעם נועם אמרי בינות. כלמנצח בנגינות. ערבו עלי דברי דודי הם. ולי מה יקרו רעיהם. מה עצמו ראשיהם אך אמנה לאשר ראיתיך כי הגדלת מעשי. לפני אלוה עושי. והעצמת והאדרת כחי וחילי. בדברי עצומים אשר המה נפלאים ממני ורחוקים מגבולי. אצוה את כ"ת שלא להוסיף אלי עוד פעם אחרת כדברים האלה לאמר. להפליג עלי בשיר ומזמור. ולעשות לקל חמור. כי כבודי לפי רצוני לזכרני במאמר אחד די והותר. ובזה אשמח לקול הקריאה ואעתר. כי נפשי קצה בלחם הקלו"קל. שאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ולהקל. ולולא שבאו דברי כ"ת אלי על אותו אופן הייתי מראה אותם אל כל החבירים והתלמידים וריעים ודודים לעשות לך שם ותהלה ותפארת. על כל דברי האגרת. האוגרת חכמה ודעת ודברי חן ונעימות. שכלם מתאימות. ושכולה אין בהם. ונוגה להם. וזקוקין דנור נפקין מנהון. ופום ממלל רברבן ושינין די פרזלא להון. והוד והדר וכבוד אלי"ם נטוי על ראשיהם. כלו אומר כבוד בכבוד תרום קרנך ורוכב שמים יהיה בעזרך וירכיבך על במתי ההצלחות. וישבת עולם ועד בשאנני המנוחות. ותראה בנים לבנים הגונים ונאמנים ובתורתו ית' תהיה נודע ומסויים. ובכל מכל כל תהיה שריר וקיים:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:40:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:40:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:40:3)

וזאת היא שאלתך ליהוי ידיע למרנא כי אשתקד קרה מקרה רע בעיר נקאוץ שנפל בית אחד על חמשה נפשות ומכללם איש אחד שמו דוד קטראן ובנו נער קטן וכאשר באו בני אדם לחתור את המפולת מעל הנפילים אשר היו בארץ וימשכו ויעלו את האב בתחלה ומצאו בו רוח חיים כמו שיראה מהשטר אשר שלחתם שהעידו עדים כי כשהוציאוהו נתנו מים בפיו וראו שקמץ פיו על המים מעצמו וגרונו היה מתנועע בהעברת המים בתוכו וגם העיד אחד מהם שראה אותו מרפרף בעינו אחת והאחרים החותרים להוציא את הנפילים לא הספיקו להוציא את בנו של רבי דוד הנזכר עד שמת דוד מיתה עולמית ובהוציאם את הנער הוציאוהו יבש כעץ שנראה מהיובש ההוא שהיה מת מקודם צאתו מהמפולת שעות הרבה כמו שכתוב בשטר הנזכר. ואמרת כי בעלי תורה הנמצאים אתכם עמדו בשני חלוקות לקצוות בלי חלוקה אמצעית כת אחת אומרת כי אשת דוד הנזכר היא זקוקה ליבם לאשר בודאי מת הבן לדעתם קודם האב ונתאמת להם זה מראיה וטענה הראיה היא כי הבן בהוצאתו היה יבש כעץ ויותר קר מהאבן והטענה כי טבע הענין מחייב שמת הבן קודם האב כי כפי קטנות הוא מת בתחלה לפי רוב ערמת העפר שהיתה עליהם. ולכן נתאמת להם מתוך כך כי המת בתחלה הוא הבן והאב כשמת בן אין לו ואשתו היא זקוקה לאחיו מדין תורה. וכת אחרת אומרת הנה אנו רואים כי האב שיצא בתחלה מת מיתה עולמית ואח"כ הוציאו הבן אע"פ שיצא מת ויבש כעץ. עכ"ז האב הוא מונח לפנינו מת ואח"כ כשיצא הבן אע"פ שיצא מת אנו אומרין כי עם יציאתו ממש יצא' נשמתו ונתנו טעם לדבריהם שהמוציאים אותו אמרו כי הוציאוהו בחזק' מתחת העפר והחוש והשכל מעידים כי אותה שעה יצאה נשמתו וקים להו לפי דעתם כי האב מת בתחלה ובעת מיתתו בן היה לו ולכן אשתו מותרת לשוק בלי רצוא ושוב. ואמרתם כי לא רציתם לעשות מעשה לדרך בדרך כת אחת מהכתות עד אשר תעמדו על דעתי ובאשר תהי' רוחי ללכת שמה תהי' רוחכ' ללכת ואמרתם כי כאשר באו לכאן אנשים מאנשי נקוואץ. שאלו את פי חד מרבנן מארצנו זאת ואמר להם כי הכת האומרת שהאשה זקוקה ליבם אליה דעתו נוטה. ועל כן היבם שמח לקול הקריא' ואמר כי ליבם אשת אחיו ידו מטה. ולדברי המור' הזה אור כשלמ' עטה. ע"כ לשון שאלתכם: תשובה לית הלכתא לא כחילק ולא כבילק לא כהנהו דאמרי שהאשה זקוקה ליבם בודאי ויבמה יבוא עליה ולא כהנהו דאמרי דהיא מותרת לשוק ואין ליבמה בה שום אחיז' ותפיש' דהכי קי"ל בכולהי מתני' דיבמות ובסוגי' בגמ' דכלהו ספיקי דליהוו ביבמין דחולצין ואין מיבמין דמשום ספיקא דאשת אח שלא במקום מצוה שהיא ערוה דאורייתא ומשום יבמה לשוק שהיא ג"כ ערוה דאורייתא ע"כ חולצין ולא מיבמין דזיל הכא לחומרא וזיל הכא לחומרא. והרמב"ם והטור ז"ל תנו להו לכלהו ספיקן דגמרי' בהו חולצין ולא מייבמין דרשו מעל ספריהם וקראו ובשלהי הלכות יבום וחליצה דהרמב"ם ז"ל כתב וז"ל ולעול' הוי זכור בכל הספיקו' הללו בעיקרים אלו שכל מה שיסתפק לנו שמא בת חליצה היא לאיש הזה או אינה צריכה לחליצה ממנו אינה נתרת להנשא לשוק עד שיחלוץ לה אותו האיש. וכל מי שיסתפק לך שמא ביאתה אסורה על איש זה בין מד"ת בין מד"ס אינה מתייבמת לו עכ"ל ז"ל. ולגבי נ"ד הגם שהעדים העידו שהאב בעת יציאתו מתחת ערמת העפר היה מרפרף בעינו אחת וקמץ את פיו על המים שנתנו לו והעבירן בגרונו וי"ל לפ"ז כי האיש ההוא ביש גדא היה גוסס באותה שעה וקי"ל דגוסס חשבינן ליה כחי לגבי טומאת מת ולזקוק ליבו' וליפטו' מהייבום כדתנן פ"ק דאהלות (מ"ו) המגוייד והגוסס וכו' הנה העדויות ההמה היו מועילים לנו אם היתה הוצאת האב והבן יחד והיינו רואי' בראייה חושיית כי הבן מת והאב גוסס כי אז היתה אשת המת זקוקה ליבום בודאי ויבמה יבוא עליה. אכן אחר שלא הוציאו הבן אלא לאחר מיתת האב מיתה עולמית. והיה עכוב מועט בין מיתת האב ויציאת הבן וכ"ש אם היה העכוב שעה או שעות הנה אין העדויות מחזיקות מיתת הבן בקודם בודאי ולומר יבמה יבוא עלי' שעדיין אנו עומדין בספיקא שמא לא מת הבן אלא לאחר מיתת אביו ואשתו של מת היא ערוה על אחיו. וכן ג"כ שמא מת הבן קודם מיתת אביו ונמצאת אשתו של מת זקוקה ליבום על כן זיל הכא לחומרא וזיל הכא לחומרא דמשום שמא מת הבן קודם שמת האב ונמצאת האשה זקוקה ליבם על כן אינה ניתרת לשוק אלא בחליצה ומשום שמא מת האב קודם לבן ונמצאת האשה ערוה על האח על כן אינה מתייבמת אלא חולצת כי אז תהיה מותרת לשוק ויצאנו ידי חובה ממה נפשך לשני הצדדים דנ"ד הוא כאחד מאותם ספיקות דתנינן במתני' ובסוגיי' דשמעתא ובכללי דכללו הנהו אריוותא הרמב"ם ובעל הטורים וזולתם מהפוסקי' זצ"ל:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:40:4
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:40:4](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:40:4)

ומה שנמצא כתוב בשטר שהבן היה יבש כעץ בשעת יציאתו אין זה ודאי המוציא מידי ספק דאורייתא דמאחר שיש לנו דבר המוציא אותנו מידי ספיקא בחליצה מה לנו לאומדן דעתא ולהתנבאות לשקר במילי דכדי בענין איסור עריות חי האמת כי היבם הזה וקרוביו שהם רודפים אחרי הדברים האלה שאין כוונתם לשם שמים ואין מגמתם לקיום המצוה רק כל כוונתם היא למילי דעלמא ואע"ג דקי"ל דהלכתא כחכמים דאמרי יבמה יבא עליה (יבמות ל"ט ע"ב) מ"מ אפילו לשם נוי ולשם יופי ולא כאבא שאול דאמר דאין מייבמין לשם נוי ואפי' לשם אישות אלא לשם יבום מצוה (וחליצה) להקים שם המת וכו' עכ"ז רוב חריצות האנשים האלה להחזיק באשה הזאת הוא מורה עליהם כי דרך העכו"ם שהם דרים ביניהם להם שדרך העכו"ם ההמה גנות וחרפה להם שתצא האשה ממשפחתם למשפחה אחרת ועושין על זה מלחמות והרג ואבדן לא כאלה חלק יעקב ולפי זה אפילו היה יכול היבם ליבם אינו ראוי ליבם אלא לחלוץ מאחר שכוונתו אינה לקיים מצות התורה רק לקיים רצונו ולעשות לו שם בעכו"ם וכ"ש לדעת האומרים כי מצות חליצה קודמת למצות יבום אפילו במקום שיכול ליבם כ"ש במקום ספק כנדון דידן.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:40:5
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:40:5](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:40:5)

והנה מצאנו ראינו לרז"ל שאף במילי דממונא במקום ספק כנ"ד הלכו בו לצד זה ולצד זה דהכי תנן בסוף פרק מי שמת (בבא בתרא קנ"ח ע"ב ע"ש) נפל הבית עליו ועל הבן אלו ואלו מודים שיחלוקו א"ר עקיבא מודה אני בזה שהנכסים בחזקתן. ובגמ' (שם) אמרי' בחזקת מי רבי אילעא אמר בחזקת יורשי האב ורבי זירא אמר בחזקת יורשי הבן וכו' הא קמן דלת"ק דמשום ספיקא דמי מת מהם קודם יחלוקו הממון ככל ממון המוטל בספק וכ"ש באיסורא דעריות דמשום ספיקא אית לן למימר זיל הכא לחומרא וזיל הכא לחומרא. ואפילו לר"ע ע"כ לא קא פליג את"ק אלא משום חזקה הקודמת ליורשי האב לרבי אלעאי וליורשי הבן לרבי זירא אבל היכא דליכא חזקה לא להאי גיסא ולא להאי גיסא יחלוקו אליבא דכ"ע. תדע שהרי הרמב"ם ז"ל (פ"ה מה' נחלות ה"ז) בההיא דנפל הבית עליו ועל בן בתו וכו' כתב שיורשי הבן חולקין עם יורשי האב דלדידיה ז"ל בהאי בבא ליכא חזקה וכדמפרשי למילתיה הרא"ש ז"ל והר"ן ז"ל יע"ש. וא"כ אם בממונא אזלינן להאי גיסא ולהאי גיסא ואמרינן יחלוקו משום ספק. וכ"ש באיסורא דעריות דאורייתא דאמרינן זיל הכא לחומרא וזיל הכא לחומרא כלומר דמשום שמא מת האב קודם ואינה בת יבום והיא ערוה לאח ע"כ אינו יכול ליבמה. ומשום שמא מת הבן קודם והיא זקוקה ליבום ואסורה לשוק ע"כ בעיא חליצה ותהי' פטורה מצד זה ומצד זה. וכ"ש לדברי האומר גם במקום ודאי יבמה מצות חליצה קודמת כ"ש הכא במקום ספיקא דבעיא חליצה ולא יבום. ולכן אחוהי דמיתנא צריך לאפטורי לאנתתא דא בחליצה כפי הראוי להתיר' מידי ספק. ואי לא ציית למיפטרה עלייהו דכלהו בי דינא לאכרוחיה למיחלץ לה דהכי קי"ל בכלהו הני דאמרי רבוואתא דחולצות ולא מייבמות שכופין את היבם לחלוץ. ואל ישעה בדברי שקר לאמר כי החליצה תביא לידי מיתה כי דברים אלו הם דברי מינות כי מצות התורה מביאות לחיים נצחיים ולידי טובות העה"ז וחנות וכבר כתבנו כי יש מגדולי עולם אומרים שמצות חליצה קודמת למצות יבום. ואחרי הדברים האלה לא תציתו למילי אחרייתא דאמריתו משמיה דההוא מרבנן דאינון מילי מולייתא כי אמר להו. וכ"ש דאנא אמינא דלית דאמר הכי אם הוא בעל תורה ואי שגג ואמר לא אנא אמינא ליה הוא בר תורה. ועל דברים אלו סמוכו ובהם תמוכו ותומך נפשות חסידיו יתמוך אתכם בכבוד והוד והדר ילבשכם ומעלה מעלה יעלכם כאות נפשותיכם החשובה ונפש אוהבכם אהבה רבה החותם בסדר אל תקרב הלום ש"ל נעל"ך מע"ל רגל"ך. שלמה דוראן ס"ט:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:40:6
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:40:6](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:40:6)

ומנעל החליצה אשר לקחת תמונתו מאת החכם הדיין ה"ר יהודה עלוש יצ"ו התמונה ההיא כפי המנעל שתקן אדוננו זקננו הרשב"ץ ז"ל ועליו תסמוך. והוא ית' ישמור אותך ממוך. ובין המשפתיי' תהיה רובץ. כאות נפשך ונפש התשב"ץ. אכי"ר מו"ע אנס"ו. ואלה דברי החכם השלם כמה"ר משה משיש נר"ו אשר כתב וחתם על התשובה הנזכרת לעיל:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:40:7
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:40:7](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:40:7)

יברכך ה' מציון האהוב והנעים פלפלא חריפא ידידינו אחינו ה"ר יהודה זמור יצ"ו ה' אתו את הברכה החיים והשלום אכי"ר. הנה לך תשובת הה"ר נר"ו המשיב כדת וכהלכ'. ודבריו וראיותיו אינם צריכים חזוק ומי הוא זה אשר מלאו לבו לחלוק על דבריו ח"ו דבנדון כי האי דנפל הבית וכו' ולא נודע איזה מהם מת תחלה אפילו במילי דממונא אמרי' בכלהו הלכתא יחלוקו כ"ש וק"ו גבי ספיקא דעריות כי כפי מסקנת הגמ' והסכמת כל המחברים ז"ל האשה אסור' להתייבם ולא שייך בזה אומדנות וכל האומר זה דבריו הם בטלים ומבוטלים ולית בהו מששא כי מי הוא זה אשר לא תעמוד בין עיניו חששא דאיסור ערוה וכמו שביאר הה"ר המשיב בתשובתו הרמתה ואתם אחי שלום שלום כאות נפשכם החכמה ונפש אחיכם אשר לכבודם תמיד חושש. ובדם ברית אהבתכם כדי שלא יקרוש ממרס וממשש. משה בן החכם השלם כמהר"ר יצחק משיש זלה"ה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:41:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:41:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:41:1)

**ענין מא:**תשובה זאת השיב אותה החכם השלם הרב כמהר"ר אברהם עוזיאל זלה"ה וכתבתיה כאן לאשר ראיתי ממנה סיוע גדול לפסק דין אשר כתבנו אותו סימן ל"ה וז"ל ראה ראינו קבלת עדות אשר הובא השטר לפנינו על אודות אשת שמואל אל עונאבי שעכו"ם אחד מל"ת הגיד שנפל בידו מת מושלך בחול אשר על שפת הים והכיר אותו וקברו. זהו תוכן העדות ואם בלשון אחרת ובמלות ארוכות ובתוספת דברים:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:41:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:41:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:41:2)

והנה דברי העכו"ם ההוא לא נתבארו כל הצורך סתומים וחתומי' כי יש להסתפק בדבריו אם כאשר נפל בידו היה באותה שעה שפלטה הים או אם עברו עליו שעות אחר שנפלט' וכאשר עייננו היטב בתלמוד ובדברי הפוסקי' ראשוני' גם אחרוני' ראינו שיש בזה להקל ולהחמיר. אם להקל ממה שכתבו התוספו' ז"ל (יבמות ק"כ ע"א) על משנת אין מעידין אלא עד ג' ימים ז"ל ויכול להיות דהיכא דאין ידוע מתי נהרג אין לתלותו כי אם תוך ג' ימים. וידוע הוא שערך שעה אחת בנטבע כערך ג' ימים בנהרג וכמו שבמעיד סתם בנהרג יש לתלותו שהיה בתוך ג' ימים ולא אחר ג' ימים כמו כן בנטבע יש לתלותו שהיה בתוך שעה אחת. ויצא לנו מזה בנדון שלפנינו הואיל והעכו"ם לא בירר דבריו שנהיה תולין להקל שבתוך שעתו שפלטהו הים ראהו. זהו לכאורה נראה בתחלה. אבל יש צד שני להחמיר והוא שהר"ן ז"ל בתשובותיו סימן ע"א כתב שאין הנדון דומה לראיה דבשלמא בנהרג שזמנו להעיד עליו הוא ג' ימים שהוא זמן ארוך יותר קרוב לתלותו תוך ג' מלאחר ג' שאם היה אחר ג' היה ניכר לעין. אבל בנטבע שזמן עדותו הוא קצר ביותר שאינו כי אם שעה אחת אין לתלותו שבאותו שעה עצמה שנפלט ליבשה נזדמן שם העד ההוא שדבר זה מרחיקו השכל שיותר מצוי הוא ששהה יותר משעה אחת. וכיוצא בזה כתב הרמב"ן ז"ל בתשובותיו סי' קכ"ח שאין להתיר אלא במעידים שפלטוהו המים לעיניהם וראוהו מיד והכירוהו. א"כ הרי צד להקל וצד שני להחמיר:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:41:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:41:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:41:3)

אבל מ"מ נלע"ד להקל מדברי הרא"ש ז"ל בפסקיו והרז"ה ז"ל שכתבו שלא אמרו חז"ל שצריך להעיד תוך שעתו אלא באותם עדים שראו הטביעה דחיישינן להו דאמרי בדדמי. אבל אחר שלא ראה הטביעה נאמן בטביעות עין ואין מדקדקים אחריו. וכ"כ בטא"ה סי' י"ז אבל אחר שלא ראה הטביעה נאמן אפילו לא ראהו מיד אחר שהועלה. א"כ כ"ש וק"ו בזה העכו"ם שאמר סתם ואפשר הוא שראהו בשעתו והיה מכירו היטב ואהובו בחיים ובמות עד שנטפל בו לקברו:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:41:4
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:41:4](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:41:4)

ועם היות שיש לאומר שיאמר שעם שזה העכו"ם לא ראה הטביעה אבל אפשר שהיה יודעה ומה לי ראה ומה לי ידע עדיין נחוש שיאמר בדדמי כמו שכתב הריב"ש ז"ל סי' שע"ח. אמרנו לו עדיין נסמוך בזה להתיר על דברי ר"ח ז"ל שהביאו התוס' ז"ל גם הרא"ש ז"ל הביאו בפסקיו שאם נמצא המת שלם מהני טביעות עינא ואפילו לאחר כמה ימים ועל זה נהגו האידנא להתיר נשי האנשי' שטבעו על ידי הכרה בטביעות עין בלא סימני': אם כן כיון שנראה מעדות העכו"ם הנזכר ששמואל אל עונאבי מצאו שלם והכירו היטב עד שמתוך אהבתו אליו קברו. אנו תולין בזה להקל ולהתיר את אשתו אף אם אפשר שלא ראהו מיד כשפלטהו הים שיש לנו לסמוך על מה שכתב הרא"ש ז"ל בתשובותיו סי' נ' וז"ל וכן ראוי לכל מורה לחזר על כל צדדין להתיר וכו'. כ"ש בנ"ד שאין כאן איסורא דאורייתא שהטובע במי' שאין להם סוף אשתו היא מותרת מן התורה ואינה אסורה אלא מדרבנן ולכתחלה לא תנשא ואם נשאת בדיעבד לא תצא וזה אף אם לא נודע מקומו עוד איו. כ"ש זה שפלטהו הים ונקבר לפי דברי העכו"ם המסיח ל"ת בעדותו: [ואם ישאר עדיין מי שחוכך בזה להחמיר ולומר כי די לנו במה שהקילו בו קדמונינו ז"ל והבו דלא לוסיף עלה ומי יכניס ראשו בין הרים הגבוהים עמודי עולם הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל שנראה מדבריהם שאין מעידין אלא בשעתו לבד שעם שהנוסחאות הנמצאות היום של הרמב"ם ז"ל כתוב בהם י"ב שעות טעות הוא שנפל בספריו כי ספרי דיוקנאי כתוב בהם שעות כמו שכתב הר"ן ז"ל בתשובה הנז"ל וגם הריב"ש ז"ל עיין עליו והוא בלי ספק מוכרח ממקומו מלשון הגמ'. א"כ איך מלאנו לבנו להתיר כי מי האדם שיבוא אחרי המלכים האלה. לזה ת"ל לצאת ידי כל הספקות ונתוסף לנו שנית עדות יוסף הכהן שהעיד בפני בית דיננו עדות ברורה שהוא שמע מפי עכו"ם מל"ת שבאו מים אל תוך הספינ' וצפו מים על ראש שמואל אל עונא"בי הנזכר ובאו מים בקרבו לצבות בטן וראהו מת בספינ' ושם רגליו על חזהו עד שידע בודאי כי כל רוח אין בקרבו. א"כ לפי העדות הזאת השנית אין כאן חשש שמא נשתני' צורתו ולא הכיר' ועם היות שחסר בעדות זו וקברתיו שכתב הרמב"ם ז"ל פי"ג מהל"א טבע צ"ל וקברתיו וכן יש קצת אחרונים שסוברים כן כדעת הריא"ף ז"ל הרי שלימים וכן רבים חולקים עליו ואומרים שאין צריך לומר וקברתיו כי אם במלחמה. ועוד שאפי' לפי סברת האומר שצ"ל וקברתיו אנו יכולים לצרף דברי ב' העכו"ם הללו ומה שחסר זה השלים זה. כיצד העכו"ם הב' ר"ל אשר העיד יוסף הכהן משמו שאמר מת בספינה ולא אמר וקברתיו ויש לחוש בדבריו שמא לא מת כי אם נתעלף במים כיון שלא העיד על קבורתו הרי העכו"ם הא' ר"ל שבאה עדותו מאלגזא"ייר השלים זה ואמר הכרתיו וקברתיו. וקרוב הדבר לומר ששמואל אל עונאב"י המת בספינ' הוא בעצמו אשר נמצא מת על שפת הים. א"כ הרי בודאי מת ולא נתעלף כיון שזה הראשון קברו. ומה שחסר זה הראשון שלא בירר אם ראהו בשעתו ויש לחוש שמא אינו הוא שמואל אל עונא"בי כי אם אדם אחר ומתוך שנשתהא ולא ראהו מיד נשתני' צורתו לצורת שמואל אל עונא"בי. הרי השני השלים זה במה שאמר שמת בתוך הספינ' ואין כאן חשש לשינוי הצור'. א"כ מני' ומניה תסתיים התירא מן שמייא. והוא ית' יסכים על ידינו. ועל דבר כבוד שמו יעזרנו. אכי"ר נאם החותם פר' והתור' והמצוה אשר כתבתי להורותם. ושלום רב. אברהם עוזיאל ס"ט ועמו חתומי' כל חכמי ורבני דורו ז"ל:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:42:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:42:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:42:1)

**ענין מב:**לתונס לא' מהתלמידי' האל ב"ה יעזרהו על כבוד שמו. בני יקירי ידידי חמודי שמחתי כשמחת בקציר. וכהשיג דיש את בציר. בדבריך הנעימים. רבים ושלימים. והוא ית' יוסף על ימיך ימים. וינחילך נחלת ב' העולמים. שמח לבי אף רוחי בקרבי יגיל אף גילת ורנן באשר שאלת ממני להזכירך מה שפירשתי אני הצעיר שבת אחד במשנת יוסי בן יוחנן אומר יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך וכו' (אבות פ"א מ"ה) ואמרת כי שמעת ממני במשנה זאת פירושים נאים ורצית לזכרם משמי שמה יזכרך אלי"ם לטוב. וישמרך מקטוב. ויפתח לך שערי חכמה. ותשב בניות ברמה. אכי"ר.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:42:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:42:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:42:2)

דע לך בני י"א כי בקשתי בקונטריסים הכתובים אצלי במה שחדשתי במסכת אבות ומצאתי כתוב בזה הלשון. יוסי ן' יוחנן אמר יהי כו'. לאשר חבירו הטוב שהוא יוסי ן' יועזר אמר בקודם יהי ביתך בית ועד לחכמים וכו' שזאת אזהרה על שלימות העיון בא זה והאיר נתיב אחריו בשלמות המעשה שהעיקר בו ג"ח. ואולם כדי לקשר דברי שניהם יחד אכתוב כאן מה שכתוב אצלי בהני תרתי מתנייתא אעג"ב דמילתא זוטרתא היא מאי דפרישית בהו. אעפ"כ אין מדרש בלא חדוש וישמע חכם ויוסיף לקח ולשון חכמים תטיב דעת כלומר לשון חכמים בדרשם הדעת לפני העם תיטיב אותו דעת שידרשוהו ותמתיק אותו ותטיבהו לפני השומעי' וגם תהיה מלת תטיב מענין בהיטיבו את הנרות. ויר"ל לשון חכמי' תאיר ותנהיר ותצהיר הדעת אל השומעים. וגם תהיה מלת דעת היא הפועלת לא נפעלת ר"ל לשון חכמים תיטב אותו הדעת שבהם כי כפי דעתם הרחב' תהיה הטבת לשונם ומתיקותה. וכן ג"כ נאמר שפתי חכמים יזרו דעת יר"ל שפתי חכמים אפי' שיהיו דבריהם מן השפה ולחוץ לבד ר"ל בלא עיון והגיון הלב אעפ"כ יזרו דעת כלו' שיעשו שפתותיהם אל הדעת זר זהב סביב ויהיו דבריו לעטרת תפארת בפני השומעים. ואולם הכסילים לבם לא כן ר"ל אע"פ שיהיו דבריהם בעיון ובהשקפת לבם עכ"ז דבריהם יהיו לא כן ר"ל אינם כפי האמת והצדק כי לבם צפון משכל וגם כי יצלול במים אדירים. כלו' ישקיף ויעיין בדברו אפ"ה יעלה חרס בידו. ואתה בני חכם כמלאך אלי"ם וידעתי נאמנה כי לשונך ושפתיך ייטבו דברי אלה אל שומעיהם ויוסיפו בהם לקח. ויעטרו אותם בעטרת תפארת לשון הזהב ואדרת חכמה רמה אשר בלבך ישמח אביך זה ילדך ותגיל יולדתך:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:42:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:42:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:42:3)

יוסי בן יועזר איש צרידא ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו מהם וכו' גרסת א"ז הרשב"ץ היא קבלו ממנו ולא גריס מהם לאשר לא היתה קבלתם אלא מאנטיגנוס איש סוכו שקדם זכרו. וכן יראה מרש"י ז"ל שכך היא גרסתו ממנו ולא מהם יעו"ש בפירושו ז"ל. ולכן שלא לשבש את הנוסחאות שכתוב בהם קבלו מהם ומהם דקאמר היינו תלמיד והרב שקדם זכרם במשנה הקודמת שכן אמרה המשנה אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק ואמר במתני' דידן יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן קבלו מהם דהיינו משמעון הצדיק ומאנטיגנוס איש סוכו. ויראה מזה שתחלת קבלתם היתה משמעון הצדיק וסוף קבלתם מאנטיגנוס איש סוכו. ואולי אנטיגנוס ע"ה היה ריש דיברא לשמעון הצדיק וקבלת התלמידים היתה יוצאת ומסתיימא מתרווייהו וראיה לזה באומרו אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק ולא קאמר קבל ממנו כמו שאמר בהני תנאי אחרינא קבלו מהם ש"מ דאנטיגנוס היה תלמיד חבר וריש דיברא לשמעון הצדיק ולכן אמר במתני' דידן קבלו מהם כפי גרסת הספרים:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:42:4
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:42:4](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:42:4)

יוסי בן יועזר אמר יהי ביתך ועד לחכמים וכו'. השלם הזה בא למלאות דברי רבותיו שאמרו (שם מ"ב) העולם עומד על התורה והודיענו הוא איך נעמוד בשלמות על התורה ונהיו זוכים בה זכיה גמורה ואמר שהתורה נקנית בג' דרכים הא' שנרבה בישיבה ר"ל לעשות בית תלמיד מוכן בספרים וסופרים. ב' להתרחק מהגאוה ורום לבב כי התורה נמשלה למים וכו' (תענית ז' ע"א). ונאמר בה לא בשמים היא וכדרשתם ז"ל (עירובין נ"ה ע"א). ג' שיהיה לנו אליה חשק נמרץ וכוסף גדול כי בשלשה אלה נתחתן בתורה ותתקיים בידינו והוא מה שאמר תנא דידן ע"ה אם כנגד להרבות בישיבת בית תלמוד ולהרבות סופרים וספרים אמר יהא ביתך בית ועד לחכמים. ר"ל שיהיה לו בביתו ובחומותיו מקום מיוחד לת"ת לו ולאחרים וירבה בו ספרים ויהיה הוא עצמו רובץ בין המשפטים. באופן שכל איש החושקת נפשו בתורה והיה מדי עוברו יסור שמה כי הנה ימצא שמה מטה ושלחן וכסא ומנורה ומתוך כך יזכה לתורה במה שיהיה חכם למד מכל אדם ומזכה את אחרים וזכותם תלוי בו וכבר דרשו ז"ל (כתובות נ' ע"א) על עושי צדקה בכל עת זה הקונה ספרים ומשאילן לאחרים. וכנגד הב' אמר והוי מתאבק בעפר רגליהם לומר אע"פ שיהיו נועדים אליך עדת אבירים השמר לך ושמור נפשך פן ירום לבבך עליהם ולחשוב שיש לך חשיבות עליהם דאדרבה תשתפל ותתעפר לפני הדום רגליהם והוא אומרו והוי מתאבק בעפר רגליהם:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:42:5
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:42:5](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:42:5)

ואפשר לומר שכוונתו לומר שבעת ראותו אותם ירוץ אליהם ויביאם הביתה וגם אם הם אנשים עניים מרודים מליאים טיט חוצות ורגליהם מליאים אבק וכיוצא בזה תביאם אליך ותהיה אתה וביתך ותשמישי ערסא שלך מתאבקים בעפר רגליהם ואמר זה בדרך גוזמא והלצה לומר שלא יקלו בעיניו מפאת עניים ודלותם וכפי מה שאמרה ילתה אשת רב נחמן בשעת כעסה ממהדורי מילי ומסמרטוטי כלמי (ברכות נ"א ע"ב):


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:42:6
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:42:6](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:42:6)

וגם תהיה הכוונה לומר שלא יעלה האדם הזה על לבבו לומר כי מאחר שיש לו בית ועד ומקום מוכן לת"ת ולהתוועד בו החכמים שאינו צריך לרדוף אחריה' ולבקש עליהם. לז"א והוי מתאבק בעפר רגליהם וכההיא דאמרינן (שם מ"א ע"ב). מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמשונך ר"ל שהוא צריך להלך אחריהם בכל מקום אשר יפנו שמה עד שמרוב הליכתו אחריהם יתעפר באבק רגליהם. וכנגד הג' אמר והוי שותה בצמא את דבריהם לומר שתמיד תקבל באהבה וחבה את דבריהם ותכסף אליהם כלקראת צמא התיו מים אשר המים ההם יהיה קרים על נפשו העייפה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:42:7
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:42:7](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:42:7)

ואפשר לומר שיר"ל שיהיה הולך אחריהם וכאמור וכאשר יראו ממנו דברים אשר לא כן בעיניהם ויוכיחוהו על פניו שיקבל תוכחתם ותערב לחכו ולא ימאס מוסרם ויקוץ בתוכחתם רק יהיה שותה בצמא את דבריהם כי הצמא למים כפי צמאונו הוא פוער פיו לכל המימות שיהיו גם אם מרים או מלוחים ויערבו לחכו. כן ג"כ יהיה הוא שומע לקול גערתם ויקבל את תוכחתם באהבה ותאבה להטיבו באחריתו:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:42:8
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:42:8](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:42:8)

וגם יש לומר שכוונת התנא השלם הזה בג' חלוקותיו אלה שאמר להורות את בני ישראל שלא יתבטלו מת"ת מפאת ג' טענות. א' לומר היתה לי דמעתי בשביל לחם יומם ולילה וכ"ש אם תלויים בו בנים ובנות. ב' ח"ו מפני גאוה וגודל לבב לומר כי הוא רב ורבי שאינו צריך ללמוד מאחרים. ג' באומרו שכבר מלאו אזניו לשמוע בלימודים היום כמה שנים ואין חדוש במה שישמע מעת' מחדש. כי הנה כנגדו ג' טענות אלו מצאנו לרז"ל מאמר א' לבטל שלשתם בדרך מליצה נמרצה. והוא אז"ל (דברים רבה פ"ד) שמעו והאזינו ואל תגבהו כי ה' דבר שמעו לד"ת והאזינו לד"ת ואל תגבהו עצמכם מד"ת כי ה' דבר והיכן דבר מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה. ד"א שמעו לד"ת והאזינו לד"ת ואל תגבהו עצמכם בד"ת כי ה' דבר והיכן דבר תועבת ה' כל גבה לב. ד"א שמעו לד"ת והאזינו לד"ת ואל תגביהו הטובה מלבוא עליכם כי ה' דבר והיכן דבר אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו מאי חרב תאכלו פיתא דשערי במילחא גללניתא ע"כ. ע"ה חששו לקושיא הנראית בפסוק שמעו וכו'. כי ה' דבר וכי לא ידענו שדברי הנביא ע"ה הם דבריו ית' וא"כ מהו ההכרח שהוא מכריחם לשמוע ולהאמין דבריו בטענת כי ה' דבר והלא הם בשכבר ידעו כי ה' דבר דבריו ועכ"ז אינם שומעים אליו. וע"כ פירשו ז"ל כי ענין אומרו כי ה' דבר אינו טעם לשמיעה מצד שהם דבריו ית' כנראה מהפסוק. רק הם הכרח לשמיעה מצד העונש ועשו ז"ל ג' חלוקות כנגד ג' טענות הנז"ל. אם כנגד טענת הטורח וההתעסקות לצורך הפרנסה. ואם כנגד טענת הגאוה מפאת שהוא חכם ורב ורבי ואינו ראוי לשמוע ד"ת מזולתו. ואם כנגד טענת שכבר שמע פעמים רבות ומה שישמע היום כבר שמעו ימים רבים אשר עברו. והנה כנגד טענת שאין כבודו בכך לשמוע מהזולת כ"ש אשר הם צעירים ממנו לימים וצעירים אליו בחכמה אמר שמעו לד"ת וכו'. והיכן דבר תועבת ה' כל גבה לב ויהיה לפי זה פי' ואל תגבהו כפשוטו מלשון גובה לב וגבה עינים ובחלוקה זאת גרסי' ואל תגביהו עצמכם בד"ת כך קבלתי מרבותי ז"ל. וכנגד טענת שכבר שמע ד"ת פעמים רבות ולמה לו לטרוח לשמוע עוד בלמודים אמר שמעו לד"ת וכו'. כי ה' דבר והיכן דבר מסיר אזנו משמוע תורה וכו'. שיר"ל שהאיש המסיר אזנו ומגביה עצמו מלשמוע ד"ת בטענת כי כבר שמע פעמי' רבות גם תפלתו הוא שהוא מתפלל בכל יום ויום התפלה עצמו שהתפלל בשכבר תהיה תועבה אליו מדה כנגד מדה באומרו אליו ית' מה לך להתפלל אלי כבר שמעתי את תפלתיך זאת כמה פעמים ולהאי חלוקה גרסי' ואל תגביהו עצמכם מד"ת שיר"ל שלא יגביה עצמו מד"ת שהיה מתעסק בה ימים רבים בטענת שכבר שמע. וכנגד טענת ההתעסקות בצורך הפרנסה אמר שמעו לד"ת וכו'. והיכן דבר אם תאבו ושמעתם וכו'. שיר"ל שאם ישמע לד"ת ויעשה עצמו כחסידים הראשוני' שעשו תורתן קבע וכו'. הוא ית' ימציא לו פרנסתו וזה וזה יתקיים בידו. ואם ח"ו תמאנו ומריתם חרב תאכלו. ופי' מהו חרב זה שיאכלו ואמר שהיא פיתא דשערי וגללניתא דמילחא דזה קשה לגוף כחרבות ויוכרחנו אליו מפאת העניות והדלות ומחוסר כל כי בהניחו ד"ת לסבת ההתעסקות בצרכי הפרנסה זה וזה לא יעלה בידו. ובמסורה ג' יוקח. יוקח נא מעט מים. גם שבי גבור יוקח. ברזל מעפר יוקח. לומר כי ראוי לקבל ד"ת מכל אדם יהיה מי שיהיה כמו המים שהגדול לוקחם מיד הקטן ושואלם אליו ואין לו בזה בושת. וכן אם ישמע ד"ת פעם אחר פעם גם הוא ג"כ השבתו לומר פעם אחר פעם אתה גבור ר"ל תפלתו יקבלנה ממנו ית' ויקחנה מידו. ובשכר למידתו התורה והנחתו עסקי העולם תהיה ברכה שורה במעשה ידיו והעפר יחזור אליו לברזל כי אין מעצור לה' להושיע. וג' אלה המה דברי התנא ע"ה שאנו בדבריו שכנגד ההתעסקות בענייני צרכי הפרנסה אמר יהי ביתך בית ועד לחכמים שיר"ל שתהיה ביתו ועיקר ישיבתו בבית הועד לחכמי' לישב בו שהוא בית המדרש ובה"כ ומעט מזער מהזמן יעשה בו מלאכתו ואין מעצור אליו ית' להושיעו ולהמציא לו פרנסה. וכההיא דאמרינן (ברכות ל"ב ע"ב) חסידי' הראשוני' היו יושבי' ג' שעות קודם תפלה וג' שעות בתפלה וג' שעות אחר התפלה. והקשו ז"ל (שם) וכי מאחר וכו'. מלאכתן אימת נעשית וכו'. ואמרו מתוך שהיה לבם לשמים מלאכתן מתברכת ותורתן משתמרת. וכנגד הגאוה ורום הלבב ח"ו אמר והוי מתאבק בעפר רגליה' וכפי מה שפירשה הרמב"ם ז"ל שיר"ל שיהיה דכא ושפל רוח לפני החכמים שיהיה יושב על הארץ בפני רגלי החכמי' ויתאבק בעפר הנתון בפני רגליה' כי הם שמה ישבו עלי כסאות וקתדראו' והוא יושב ארצה בפני רגליה' וכאמור. וכנגד הטענה לפי ששמע פעמי' רבות וכו'. אמר והוי שותה בצמא את דבריה' לומר שלא תעשה עצמך שבע מדבריה' רק יהיה כאיש אשר הוא צמא למים ר"ל שיהיה לו חולי הצמא כי אם יגיח ירדן אל פיהו לא ירוה מהמים כי אש הצמא הבוערת בקרבו לא תאמר די. וכן ג"כ על זה הדרך יהיה חשקו בד"ת תמיד כל היום וכדרשת' ז"ל על פסוק יום אשר עמדת לפני ה' אלי"ך בחורב. יעו"ש. ועל פסוק אילת אהבים וכו' (עירובין נ"ד ע"ב) ע"כ. ובא אחריו חבירו הטוב למלאת את דבריו:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:42:9
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:42:9](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:42:9)

יוסי בן יוחנן איש ירושלם ואמר יהי ביתך פתוח לרוחה וכו' לאשר חבירו קדם פניו להזכירו בשלמות התורה והעיון וכפי כל הפירושי' בא הוא ע"ה להזכיר ולצוות כל שלמות המעשה כי זה כל האדם עיון ומעשה ואמר יהי ביתך פתוח לרוחה כביתו של אברהם אבינו ע"ה ויר"ל יהיה ביתך פתוח ומוכן להיות כל רעב וצמא ויגע ורפא ידים ימצא בו מנוחה ורוחה והכונה לומר שלא יצטרכו הבאי' אליו להקראות מבעל הבית רק בני אדם מעצמ' יהיו נועדי' מעצמם לבוא שמה למצוא מנוחה ורוחה ופי' הרמב"ם ז"ל ור' עובדי' ז"ל (ידע) ואמר יהיו עניים בני ביתך לומר שכאשר יבואו שמה האכסנאי' למצוא שם רוחה יהיו בני ביתו מלומדי' ממנו להשכיל להיות' נכנעי' לפני אותם האנשי' הבאים שם למצוא רוחה שמה ויהיו המה נחשבי' בעיניה' כעניי' והעניים הבאים יהיו הם כבעלי הבית באופן שיציבא בארעא וגיורא בשמי שמייא:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:42:10
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:42:10](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:42:10)

וגם יר"ל יהא ביתך פתוח לרוחה יר"ל שכאשר יבוא האורחי' לביתו יהיה הבית פתוח לרוחה ר"ל שתהיה ההוצאה בנדיבות ובעין טובה ובהספקה מרובה ואמר יהיו עניים בני ביתך לומר שאם ירצה לדקדק בהוצאה ולצמצם יהיה זה עם בני ביתו והוא מ"ש ויהיו עניים בני ביתך והוא מבואר:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:42:11
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:42:11](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:42:11)

וגם יר"ל יהי ביתך פתוח לרוחה לומר שביתו יהיה מוכן ומזומן לכל בני העולם למצוא בו רוחה הקרובי' והרחוקי' כאלו היא ביתם ומתוך כך ויהיו עניים בני ביתך כלומר שיבוא שמה בלבם נכון עמם בלי בושה וכל זה באומרם כי הבית ההוא כמו ביתם כפי מה שידעו מנפש בעל הבית הרחבה ועינו הטובה וכפי זה ויהיו עניים בני ביתך נמשך מהקודם לא אזהרה בפני עצמו. ואמר ואל תרבה שיחה עם האשה יר"ל אם אפשר שבתוך הבאים אל הבית באה אשה אחת למצוא רוחה אל תרבה שיחה עמה אפי' בדבר מצוה ר"ל לדבר על לבה כדברי בועז אל רות וכיוצא רק יהיה מקצר ועולה עמה בדברי' האלה ואמר עם האשה בה"א הידיעה ולא קאמר אל תרבה שיחה עם אשה י"ל כי הכונה בזה לומר שהגם שתהיה האשה נודעת בכשרות וצניעות עכ"ז לא ירבה דברים עמה ואמר באשתו אמרו ק"ו באשת חברו המפרשי' ז"ל לא פירשו שזאת הבבא היא דברי רבינו הקדוש ע"ה המחבר המשנה שלאחר כך שכתב דברי התנא ע"ה שאמר ואל תרבה שיחה עם האשה הוסיף הוא ע"ה לומר ולתת טעם לדברי התנא שאמר כך שלא ירבה שיחה עם האשה הבאה אל הבית למצוא רוחה אמר רבינו ע"ה הנה מצאנו לחכמינו ע"ה שהזכירו במקומות רבות שלא להרבות אדם שיחה גם עם אשתו וכפי מה שדרשו ז"ל (חגיגה ה' ע"ב) על פסוק מגיד לאדם מה שיחו וכ"ש באשת חבירו וא"כ טוב הוא התנא מה שהזכיר ואמר אל תרבה שיחה עם האשה ואפי' שתהיה גדולה במעשיה ונודעת כי אשת חיל היא. ונכון הוא שהבבא הזאת היא ג"כ דברי התנא עצמו ע"ה שאמר ואל תרבה שיחה עם האשה שהוסיף לתת טעם לאזהרתו והוא שחז"ל אמרו שלא להרבות שיחה עם אשתו וכ"ש מה שהזהרתיך אני באשת חבירך או אשה אחרת חוץ מאשתך גם שתהיה מה שתהיה. ואמר מכאן אמרו כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובטל מד"ת וסופו יורש גיהנם. י"ל באומרו מכאן אמרו וכו' דמהיכא ילפי לה מכאן. וגם י"ל ג"כ בענין אלו הג' דברים שאמר מה נשתנו הם ולא זולתם. וי"ל בזה לפי שהוא צוה אותו להיות עניים בני ביתו וכאשר לא יהיה לו במה לפרנסם צריך הוא לפייסם ולדבר על לבם דברי נחומים כמו שאחז"ל (ב"ב ט' ע"ב ע"ש) גדול המפייסו בדברי' יותר מהמפרנסו וא"כ אמר ואל תרבה שיחה עם האש' העניי' הבאה אל ביתך לפייסה כי בזה אתה תהפוך לעצמך הברכה לקללה כי המפייס את העני אמרו שם (שם ע"ש) שהוא מתברך בי"ג ברכות כמו שאמר הכתוב ותפק לרעב נפשך וכו'. ועיקר אותם הברכות הם אלו הג' שהם והשביע בצחצחות נפשך ועצמותיך יחליץ והיית כגן רוה וכו' שכל ענייני הברכות הם כלולי' באלו הג' שהם גופיות שכליות נפשיות כי זה כל האדם והברכות האחרי' הם ענפים לאלו הג'. ואמר שהפיוס הזה המרבה לדבר על לב האשה ולפייסה הוא מעבירו על דעת קונו אפשר שיבוא לו ממנו שמצה בקמיו ודופי כי תחת יופי. והנה כנגד ועצמותיך יחליץ שהוא רומז לשמירת הבריאות והגבורה כי אין עושר כבריאות אמר גורם רעה לעצמו לעצמו דוקא. וכנגד והשביע בצחצחות נפשך שהוא רומז ללמוד התורה די שובע נפשו. אמר ובוטל מד"ת כמאמר הכתוב לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע וכו'. וכנגד והיית כגן רוה שהוא רומז לתענוג עולם הבא להתהלך ולטייל עם השכינה בג"ע אמר וסופו יורש גיהנם:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:42:12
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:42:12](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:42:12)

ואפשר לומר כי זכר אלו הג' רעות ולא אחרים דהתנא דבר על דרך לא זו אף זו קתני. כי בתחלה אפשר שמצד ריבוי השיחה עם האשה אפי' בשיחה קלה של הבאי יבואו בני אדם לחשדו והוא נקי אין בידו מאומה מאותו חשד והנה זה גורם רעה לעצמו ר"ל דהוא הוא גרמא בנזקיו ליחשד בדבר של ערוה על לא פשע ולא חטאת. ואם ימשך בענין זה ימים רבים לא זו בלבד להביא עצמו לידי חשד אלא אף בוטל מד"ת כי אפשר שיתפתה לדבריה' ולחלקות אמריה' ויהיה בוטל מד"ת להמשיכו אחר שיחתן של נשים. ולא זו בלבד אלא גם אפשר שיבוא לידי עבירה עמהם וע"כ אמר וסופו יורש גיהנם לומר אחר כל אלה מות אחר החשד ובטל תלמוד תורה סוף סוף יבוא לידי עבירה ויורש גיהנ'. דדייק בלישניה למימר יורש גיהנם ולא קאמר יורד לגיהנם אפשר לומר שבא לרמוז שכל כך יהיה נשקע בעון עד שיהיה מאותם שכתוב בהם ח"ו כי תולעת' לא תמות ואז הו"ל גיהנם ירושה וחלק ונחלה הש"י יצילנו ויצילך אכי"ר. נאם אביך זה ילדך. שלמה דוראן ס"ט:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:43:1)

מצרים יע"א להחכם ה"ר חיים כפוסי יצ"ו


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:43:2)

**ענין מג:**תשובה על הפסק דין הנזכר ששלח אלינו: ראיתי והנה מנורת זהב כלה. שבעתים כאור החמה לה. היא המגלה הנותנת אמרי שפר. באמתה של תורה נקראת ספר. ערבו עלי דברי דודי החכם השלם הרב הנערב ומשאו ומתנו. וחן שפתיו ומתק לשונו. להתיר לראובן נדרו להיות אוכל בשמחה לחמו ושותה בלב טוב יינו. יען כי אנוס הוא ורחמנא פטריה מצד עוניו וחסרונו. וראיתי ממנו נר"ו שכנגד האוסר נתמרמר ושפך עליו חרונו. לפי שהורה לאיסור נגד חפצו ורצונו. ולכן אני הצעיר בראותי. כי לדברי האוסר נטתה דעתי. למנוע עצמי מהתשובה חשבתי. שחששתי פן אהיה מנגד ח"ו לאדון ואחלש לדעתיה עלואי אך אמנה לאשר הכרתי. מבין ריסי דברי האדון נר"ו כי דעתו רחבה. וענותו מרובה. וחכמתו שלמה. אמרתי ארוצה ויהי מה. גם כי דעתי קצרה ואין אני יודע עד מה. תורה היא וללמוד אני צריך ושלמה רבא מאלהא רבא למ"ר יהיבנא והורמנא דידיה שקילנא. לחוות דעי גם אני והאדון בשכלו הישר וחן ערכו. ישקול הדברים והאמת יורה דרכו:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:43:3)

דברי אגור כלם סובבים. הולכים ושבים. על ב' קטבי'. הא' כי ראובן הנודר הוא אנוס מצד עניו וע"כ רחמנא פטריה. ולאכול בשר ולשתות יין שרא ליה מאריה. נדרו ואיסורא הלך לו ואיננו. כי לקח אותו אלי"ם מצד עוניו וחסרונו. והקוטב הב' משיב ומאמין ומקשיב. כנגד דברי האוסר באומרו אונסא דשכיח דשאני. וראובן זה איהו דאפסיד אנפשיה בדלא אתני. ומצד זה פסק הדין לחומרא. והאדון העלה מכח עיונו דאדרבא איפכא מסתברא. דעניות שכיחא טובא ואנן סהדי דלא עלתה על לבו והו"ל כנדרי טעות ומצד זה עדיף ליה למר כחא דהתירא. ולכן יהיה דברינו כנגד ב' הקטבים. להציב בהם נציבים:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:4
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:4](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:43:4)

כנגד הקוטב הא' אומר אמת ויציב שהעניות הוא אונס גדול והוא למעלה מכל האונסי' שהזכירו רז"ל במשנה וגמ' כי הוא דבר שמעידי' עליו השכל והסברא. א לפי שמצאנו ראינו שהאונסים הם תרי גווני. אונסא דנפשיה ואונסא דאחריני. אונסא דנפשיה כגון שהטעה לבו שהדבר כן ונשבע עליו ונמצא שאינו כן הויא ליה שבועת אונסין כההיא דאמרי' בשבועות (כ"ו ע"א) ונדרי' (כ"ה ע"ב) מר אמר שבועה הכי אמר רב ומר אמר שבועה הכי אמר רב ואמרי' דחד מנייהו דלא אמר רב כוותיה פטור אשבועתיה דלבו אנסיה. וכן ההיא (שם) דקונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונמצא שלא גנבה ושלא הכתה. וכן ההיא דאמרי' בפ' הגוזל עצים (בבא קמא ק"ה ע"א) דאמר רבא כגון שהיתה דסקיא של אביו מופקדת ביד אחרי' ונשבע הבן וכו'. ופרש"י ז"ל דכי אישתבע האי בקושטא אישתבע וכו' עד דלביה אנסיה. ואונסא דאחריני אם לפחד הפסד ממון כההיא דאמרי' בפרק איזהו נשך (בבא מציעא ע"ב ע"א) מעשה בההוא פרדיסא ואמר ארכיסיה לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי ומשום הכי זבנא נהליה ואמרינן דהוי אונסא ובטיל זביניה. וכגון מתני' (נדרים כ"ז ע"ב) דנודרין למוכסין ולהורגין וכו' וקי"ל כב"ה דנודרין אפילו בשבועה וכגון ההיא דפ"ק דגיט' (י"ד ע"ב) רבי אחי בר יאשיה הוה ליה אסקפא דכספא בנהרדעא וכו' אמר להו לר' דוסתאי וכו' עד אותם בני אדם הם וכו' א"ל בני אדם הללו קרובי' למלכות וכו' יש להם פרדים וסוסים וכו' א"ל אי הכי שפיר עבדת וכ"ש אם יש סכנת נפשות כגון ההיא דאמרינן (כתובות י"ח ע"ב) עדים שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות נאמנים דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש. ב ואפילו אונס קרוביו חשבינן ליה אונס כגון מתני' (נדרי' כ"ז ע"א) דתנינן נדרי אונסין כיצד כגון שהדירו וכו' וחלה הוא או בנו וכו' ואי דייקינן בהני אונסי כלהו אונס העוני ח"ו הוא גדול מכלם דבכלהו אונסין אפשר לו לאדם לדחוק את עצמו לקיי' נדרו. אבל מי שאזלת ידו ובא עד כיס"ו ואין עוזר לו ההוא אמר ולא עשה בעל כרחו שלא בטובתו כי רחקה ממנו ישועתו ומה לו לעשות. כמו מ"ש הריב"ש ז"ל בתשובה סי' ק"ג היגנוב או יגזול וכו' וע"כ רז"ל לא הוצרכו לזכרו במתני' דנדרי' אונסין כיצד דאונס העניות הוא מצד ההעדר ולא יעצרנו נדר. וא"כ בודאי הו' שהנשבע לחבירו לפרוע לו חובו לזמן פלו' ובבוא הזמן הנועד העני ולא מצא לאל ידו לקיים שבועתו פטור הוא על השבועה גם כי העבי' מועדי' וזמני' דעליו אמר קרא מסיר שפה לנאמנים כמו שהבי' בפירושיה דקרא א"ז ז"ל. וא"כ לפי הנראה לכאורה בנ"ד שהעני ראובן וגם האל ת"זאם הוסר מיד האל מעא"לם ובסבת זה מטה ידו הו"ל אנוס ופטור הוא מנדרו דיותר אנוס הוא מנדרי אונסין דתנינן במתניתן ולא מיבעיא לרבא (שם) דפריך עליה דרב הונא אלא אפילו לרב הונא גופיה דחייביה לההוא דאתפיס זכוותיה בבי דינא וכו' ואתניס ולא אתי וכו' בנ"ד י"ל דמודה רב הונא דהוא פטור וכמו מה שכתב הרא"ש ז"ל שם לתרץ על רב הונא דלא חש לשנויה פירכיה דרבא דשאני נדרי' ממונא. ובודאי דהרא"ש ז"ל בכלהו נדרים קא מיירי אפילו דאית בהו דררא דממונא מדקא תלי טעמא דבנדרי' בעינן שיהיו פיו ולבו שוים א"כ בכלהו נדרים קאמר אפילו דאית בהו דררא דממונא דבכלהו בעינן להיות פיו ולבו שוין וגם מאותם הכרחיות שהכרח כ"ת בלשונו של הרא"ש ז"ל איכא למימר דבכלהו נדרים קאמר: אמנם לפי דעתי החלושה אני אומר אי מעיינת בה שפיר י"ל דיש מקום לחלק ולומר שלא הותר ראובן זה מנדרו ועדיין הוא עומד באיסורו ולא דמי נ"ד לההיא דהריב"ש ז"ל לפי שהאיש הנשבע לחבירו לפרוע לזמן פלו' ולא מצאת ידו די גאולתו לקיים שבועתו ומה לו לעשות הנמנע וההעדר עצרהו ואינו בקום עשה לקיים שבועתו דאנוס הוא ואין עליו חיוב לא בדיני אדם ולא בדיני שמים. וכמו מה שסיים הריב"ש ז"ל בתשובה הנזכר וז"ל ובנדון זה אע"פ שנשבע אין עונשין אותו עד שיהיה ידוע שיש לו ואינו משלם וכו' אבל בנ"ד דראובן זה הדיר את עצמו בבשר ויין אם לא יפרע לזמן פלוני ונדר על דעת חבירו מחמת טובה שעשה עמו והלוה לו את ממונו וחייב את עצמו בדבר זה בלא שום תנאי ושיור דהיה לו להתנות על כל מילי דשכיחי והעניות היא מילתא דשכיחא וגם הסרת האלמאא"לם מהאלת"זאם היא שכיחא ושכיחא דדרך מלכות העכו"ם אשר אנו בקרבם הוא להיות השררות מתחלפו' באיזו סיבה שתהיה. וגם דרכם הוא להיות כל המוסיף גורע במעלת חבירו ומעבירו משררתו ועל כן היה לו לראובן זה הנודר להתנות ולומר אלא א"כ ח"ו יהיה וכו'. ומדלא אתני איהו דאפסיד אנפשיה והוה ליה כאלו קבל נדרו עליו גם אם יעני דבאונסא דלא שכיחא הוא דאמרינן דליהוי פטור דלא הוה לאסוקיה אדעתיה לאתנויי ביה כגון ההיא דאמרינן התם בפרק מי שאחזו (גיטין ע"ג ע"א) רב הונא ורב פפא קבילו עלייהו ואסתכר נהרא וכו' ואמרינן דהאי אונסא דלא שכיח הוא וכן נמי ההיא דאמרינן (שם) ההוא דזבין ארעא מחבריה ואפיקו ביה נהרא וכו' וכן מתני' (שם) דנפל הבית עליו ואכלו אריה וכו' וכמו שפירשו קצת המפרשים ז"ל ההיא דפ"ד נדרים שעכבו נהר דהיינו בהפשרת שלגים ומימי גשמים. וא"כ בנ"ד שהדיר ראובן עצמו בבשר ויין אם לא יפרע לחבירו לזמן פלוני ולא התנה על העניות דהיא מלתא דשכיחא לא חשבינן לה נדרי אונסין דאמרינן שאני עניותא דשכיחא וה"ל לאתנויי כדאמרינן בההיא דגטין (נדרי' כ"ז ע"ב) שאני מברא דאונסא דמגליא היא וכמו שיבוא פירושה בקוטב השני בע"ה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:5
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:5](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:43:5)

ג ומצאנו ראינו תשובה למהר"י ן' לב זלה"ה על איש אחד נשבע לאשתו בשעת כניסתה לחופה שלא יוציאנה למדינה אחרת ואח"כ ראה שאינו יכול להתפרנס באותה מדינה שמזונותיה ביוקר וכו' ואשתו עכבה עליו מצד שבועתו שלא לצאת וכו' והשיב הוא ז"ל דהא מילתא דשכיחא שאין אדם יכול להתפרנס במקום אחד וקשים מזונותיה וביש ליה בהאי מתא ליזיל למתא אחריתי ושם ינוח לו וכיון דכן הוא הו"ל מילתא דשכיחא והו"ל לאתנויי עכ"ל ז"ל ולפי הנראה דמילתא דא ליכא מאן דמסקא אדעתיה לומר שלא ימצא פרנסה במקום זה ועכ"ז אמר הרב ז"ל דהיא מילתא דשכיחא וכ"ש הסרת האלתזא"ם והעניות דהי' שכיחא ושכיחא דאמרינן בהו הוה ליה לאתנויי:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:6
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:6](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:43:6)

וגם אם ראובן זה עתה הוא אומר דלא היה בדעתו בשעת נדרו אלא אם ישאר על מה שהוא אבל אם יעני לא קבל עליו נדרו לאו כל כמיניה למימר הכי דעל דעת חבירו נדר וחבירו דעתו הוא להיות מדירו עכ"פ דלא אמרינן נאמן אדם לומר לזה כוונתי ולזה לא כיונתי אלא במילי דידיה ר"ל שנודרים לעצמ' בדברי' שבינו לבין קונו כההיא דשנינו פ"ב דנדרים (כ' ע"א) נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבן מלכי' וכו' דהנהו מילי דמתניתן כלהו הם בנדרי' שבינו לבין קונו אבל במה שהוא חייב לחבירו ונשבע או נדר לו לפרעו לאו כל כמיניה למימר לזה כוונתי כמו שהזכירו זה המפרשי' ז"ל והיא מילתא דברירא. וכ"כ הרא"ש ז"ל בתשובה כלל ח' סי' ד' וז"ל אע"פ שלא תבע ראובן לשמעון בתוך הזמן השבועה במקומה עומדת כי הזמן נעשה לזרז וכו' עד אבל הכא מחוייב הוא לפרוע ממון זה ועל דעת חברו נשבע לפרעו ועיקר דעתו על פריעת הממון וכו' הרי לך בבירור דלא אזלינן אלא בתר דעת המשביע והמדיר ואינהו לא איבעי להו לאתנויי דמאי איכפת להו בכך אדרבא דעתייהו הוא להחמיר על הנודר ואיהו דהוה ליה לאתנויי. וכ"כ הר"ן ז"ל לשנוי על ההיא דרב הונא דלא חש לשנויי פירכיה דרבא כתב הוא ז"ל וז"ל משום דהתם לא הוה ליה למדיר לאתנויי דמאי איכפת ליה אבל הכא גבי מתפיס זכוותי' כיון דהו"ל לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה עכ"ל ז"ל הנה הדברים ברורים דהנשבע והנודר לחברו על מה שהוא חייב לו דאינו נאמן לומר לזה כוונתי ולזה לא כוונתי לפי שעל דעת חברו נשבע ונדר:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:7
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:7](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:43:7)

ד איברא אם לא היה חייב לחברו כלום מן הדין אלא שהוא חייב את עצמו לחבירו באיזה דבר והוא אינו מחוייב לו כלום אז הוא נאמן לומר לזה כוונתי ואפי' במילתא דאית בה דררא דממונא. וכן כתב א"ז הר"ש בן הרשב"ץ ז"ל בתשובה אחת על מעשה שהיה שראובן קבל עליו שבועה וחרם שלא יוציא אשתו למדינה אחרת כי אם ברצונה ואם רוצה הוא ללכת והיא מיאנה שיהא מחוייב לפוטרה בגט כריתות אחר שיפרע לה כתובה משלם ולא יעלה עליה בחשבון שום דבר מבגדיה ותכשיטיה ואח"כ רצה הבעל לגרש אשתו הנזכר' ולא ילך למקום אחר אלא עדיין רצונו לעמוד במקומו. והשיב הוא ז"ל וז"ל ולענין הטענה הב' נראית ג"כ נכונה ולשון השטר מוכיח כן שלא קבל אלא כשרוצה להעתיקה והיא אינה רוצה שלא יתחייב מן חיוב קבלתו לגרש ולפרע ולא יכניס בחשבון וכו'. והנה הפרעון לא תלה אותו אלא בחיוב הגירושין. אבל כל שאין שם חיוב הגירושין אין שם חיוב פרעון. וכל שיגרש מרצונו בלא חיוב לא יתחייב לתת כי אם לפי הדין לבד לא כפי השבועה לפי שאינו מושבע ועומד על דבר זה. וזה מתברר כפי לשון השטר ואפילו היה אפשר לספק בלשון השטר וטען הוא שכך היתה כוונתו נאמן הוא שהרי כשאתה מחייבו אינך מחייבו מן הדין אלא מחמת השבועה והחרם ואדם נאמן על עצמו כמאה איש עכ"ל ז"ל. יצא לנו מדבריו ז"ל דבדבר שאינו מחוייב לחבירו מצד הדין רק מצד קבלת השבועה והחרם יכול הוא לומר לא היתה כוונתי וכו' אבל צריך שיהיה בדבריו אפשרות למשמעות הכוונה ההיא שהוא אומר שכוון אליה שכן כתב ז"ל ואפילו היה אפשר לספק בלשון השטר וטען הוא שכך היתה כוונתו נאמן וכו' משמע דאינו נאמן אלא אם היה אפשר לספק בלשון השטר לשתי משמעיות דאז נאמן הוא לומר למשמעות זה היתה כוונתו. אבל אם הוא אומר שכוון לדבר שאין לו שום אפשרות בנדרו ובשבועתו אינו נאמן דלאו כל כמיניה לומר הכי. וכן פירשו המפרשים ז"ל ההיא דתנינן נדר בחרם ואמר בחרמו של ים וכו' דצריך שיהיה אותה המקו' קורים לחרמו של ים חרם אבל אי לא קרו לחרמו של ים חרם באותו מקום לאו כל כמיניה לומר לזה היתה כוונתו שאין הולכין בנדרים אלא אחר לשון אנשי אותו מקום וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהל' נדרים פ"ב:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:8
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:8](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:43:8)

והשתא דאתינא להאי נהירנא וצהירנא וגמירנא לההיא דמהר"י ן' לב זלה"ה שהביא כ"ת ממנה ראי' לנ"ד וכתבת עוד דנ"ד מכ"ש מההי' דמהר"י בן לב ז"ל. ולפי חלישת הענין אמינא דק"ו פריכא הוא דאיכא לפלוגי בין נ"ד לההיא דמהר"י בן לב ז"ל. לפי שאותו הנדון שנתעסק בו מהר"י ן' לב ז"ל הוא במה שחייבו אותם השותפים עצמם זה לזה ולא במה שהיה להם שום חיוב זה על זה מן הדין וכשאתה מחייב אחד מהם לחבירו אינך מחייבו אלא מצד קבלת הנדר והקונם דהא דמיא לההיא דא"ז ז"ל דכתיבנא לעיל וע"כ כתב הוא ז"ל דנאמן האחד מהם לומר לזה היתה כונתי ואדעתא דהכי נדירנא כי משמעות השטר שביניהם יש לו פנים לכאן ולכאן כמו שפירש הוא ז"ל הג' משמעות שיש בלשון אותו שטר שביניהם וע"כ יכול לומר האחד לחבירו אדעתא דהכי נדרנא ר"ל כפי משמעות אותן הדרך מאותם דרכים המובני' בלשון השטר ונתן לנו רבי' ז"ל טעם לשבח בזה שאין להחמיר בממון הקל יותר מבנדר כלומר מאחר דממון זה שאתה מחייבו בו אינו מן הדין אלא מצד נדרי' ובנדרי' קי"ל דנאמן אדם וכו'. גם בממונא דאתי מחמת נדרא אין להחמיר בו יותר מהנדר אבל בממונא דאתי מחמת דינא והוסיף עליו נדרים ואסרי' בהא אמרי' על דעת מדירו נדר ולאו כל כמיניה למימר אדעתא דהכי נדרנא. זהו המובן האמתי שיראה בפשטיות דברי רבינו בן לב זלה"ה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:9
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:9](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:43:9)

ואני הנני הואלתי ובקשתי ומצאתי ת"ל החלוק בזה בדברי רבינו בן לב זלה"ה שכתב בתשובותיו ח"ב סי' כ"ב וז"ל דשאני כתובה דעליה דידיה רמיא מתקנת רז"ל והו"ל כחוב גמור ואע"ג שיכפוהו לגרש אינו נפטר ממנה כדאמרן. אבל מה שהוא התנה מרצונו וחפצו וקבל על עצמו שלא לישא אשה אחרת שלא ברשות ב"ד יראה דמצי למימר דאדעתא דהכי לא נשבעתי וליכא למימר נסתחפה שדהו שהרי לא היה מחוייב לקבל עליו זה החיוב וכשקבלו לא קבלו אדעתא דאונסא כי האי עכ"ל ז"ל. הרי לנו בבירור שחילק הוא ז"ל בין דבר שהוא מחוייב בו מן הדין דהיינו כתובה דלאו כל כמיניה לומר לזה כוונתי. אבל בדבר שאינו מחוייב בו מן הדין אלא מצד קבלתו יכול לומר אדעתא דהכי לא נדרנא:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:10
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:10](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:43:10)

ועוד תשובה אחרת מצאתי לרבינו ן' לב עצמו ח"א מתשובותיו כלל ה' וז"ל ובר מן דין ובר מן דין לא דאמי ההיא דקרבן לענין שבועה דההיא דקרבן הויא דברים שבינו לבין קונו ולא שייך מידי לשום אדם אבל בשבועה דהוי דבר דשייך לאחריני מעול' לא עלה על דעת לומר שהוא נאמן על עצמו יותר ממאה עדים שהרי הלכה רווחת היא שאנו פוסלין אותו לשבועה ולעדות בשני עדים עכ"ל ז"ל. והנה המעיין יראה בנקל דההיא דקאמר בה ז"ל לא יהיה ממון הקל וכו'. ונאמן לומר לזה כוונתי פירושה הוא כדפירשנוה דהיינו בדבר שחייב בו עצמו לחברו מצד נדרו ושבועתו דהויא נמי כדברי' שבינו לבין קונו ונוקי האי תשוב' דידיה דכתבנו בבתריית' במילי דחייב לחברו מצד הדין. אבל אם נפרש ההיא כדפירשה מר דהיא משתעיא בכל מילי ר"ל גם בדבר שהו' חיי' לחברו מצד הדין תקשי האי דאייתינ' בבתריית' אקמיית':


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:11
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:11](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:43:11)

עלה בידינו לפי דרכנו כי ראובן זה עדיין הוא עומד באיסורו ואינו מותר בבשר ויין גם כי העני דאיהו אפסיד אנפשיה בדלא אתני. ה ובר מן דין אתינא עלי' בדינא אחריתי כפי עניות דעתי דהא דאמרינן הנשבע לחברו לפרוע לו לזמן פלוני והעני שהוא פטור. י"ל בזה שהוא פטור מצד אונסו אבל שבועתו עדיין קיימת ועומדת ואם ירויח מכאן ולהבא חייב הוא לקיים שבועתו. כמו מ"ש הרא"ש ז"ל בההיא דכתבנו לעיל משמו שסיים בה הכי מ"מ עדיין הוא מוזהר ועומד בשבועתו כשיתבעוהו ולא דמי לנשבע שאכל ככר זו היום ולא אכלה וכו' ויותר מזה כתב מהר"י קולון ז"ל סי' נ"ב ע"ד וז"ל אעג"ב דהנשבע על דבר שאין בידו לעשות זו היא שבועת שוא מ"מ אם יזדמן לו האפשרות בעשיי' הדבר מחוייב הוא לעשותו וכו'. והשתא אמינא ק"ו ומה אם במי שנשבע על דבר שאינו בידו דלא חלה השבועה אמר מהרי"ק ז"ל שכשיבוא לידו האפשירות הוא חייב לקיים שבועתו. וכ"ש במי שחלה עליו השבועה שהוא בקום עשה דודאי גם אם העני לא פקעה ליה שבועתיה וכאשר תמצא ידו עדיין הוא מחוייב לקיים שבועתו. וא"כ בנ"ד עדיין נדרו ואיסורא עומדין כדיומדין נגדו כאשר תמצא ידו ולא פקע ליה איסוריה אפי' בשעת עניו וחסרונו דשאני שבועה דאין צריך לומר לו קום עשה אבל בנדרים ישנו בקו' עשה לקיים איסורא שלא לאכול בשר ויין עד אשר יפרע חובו כאשר קבל על עצמו בפיו ולבבו:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:12
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:12](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:43:12)

ואל תשיבני דבר לאמר הנה מצאנו להרשב"א ז"ל שהוא חולק על ההיא דהרא"ש ז"ל ומדמה לה לנשבע שיאכל ככר זו היום וכו' ואם עבר הזמן ולא פרע לדעתו ז"ל אית ליה להאי גברא רווחא דשבועה דידיה אזלא לה ופרחא. י"ל בזה דנדרי' ושבועות הם דאורייתא ואזלינן לחומרא כדברי הרא"ש ז"ל וכ"ש מההיא דמהר"י קולון ז"ל כדאמרן. ועוד י"ל כי גם הרשב"א ז"ל מודה בנ"ד דלכ"ע הנשבע לחברו או הנודר לפרוע לו לזמן פלו' והעני אם עדיין נשאר לו איזה דבר לתתו צריך ליתנו לבעל חובו ואפי' הסדר שסדרו רז"ל לב"ח דילפי לה מערכין (ב"מ קי"ג ע"ב) לא עבדינן ליה כפי מ"ש בעל חזה התנופה ז"ל והביאה מהרי"ק ז"ל בטח"מ (סס"י צ"ז) שמי שיש עליו שבועה לפרוע חובו אין סודרין לו חובו אלא שצריך למכור אפילו המכנסי' מעל בשרו וכ"ש דראובן זה דנ"ד לפי הנראה עדיין יש לו דרך להסדיר על חובו דעניות העשירים עושר הוא לגבי העניים ואם אין לו כלום עתה אולי בכל יום ויום הוא מרויח איזה דבר במה לפרוע וכל זמן שיש לו בביתו איזה אחרית ותקוה בכל יום ויום הוא בקום עשה לפרוע ולתת. ומצאנו לא"ז הרשב"ץ ז"ל שהכריח בדבר זה להחמיר ביותר שכן כתב בספר תשובותיו גם בספר תקון סופרים שלו על מי שקבל עליו בחרם לפרוע לזמן פלו' ובבוא הזמן לא מצא לאל ידו אפי' שהוא אנוס כתב ז"ל שצריך אדם זה לחוש לחרם ובעי התרה ונתעסק בו ז"ל אם ראוי לאחרים לפרוש ממנו על פי קבלתו אם לאו כמו שהבי' לשם. ומעתה אמינא ק"ו אם בקבלת החרם שהוא מדרבנן כדמוקי לה הריא"ף ז"ל אמר מרן זלה"ה שיש לו לחוש לחרם הואיל ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה. כ"ש בנ"ד דקונמי ואסורי דאורייתא אינון שיש להחמיר בזה יותר מקבלת החרם. וליכא למיפרך על א"ז ז"ל מההיא דהריב"ש ז"ל וזולתו דאמרי אם נשבע ואנסו העניות דהוא פטור כדאמרן לעיל די"ל דשאני שבועה דכשהעני אמרינן מה לו לעשות וכו' דמעיקרא כשנשבע היה בדעתו לקיים שבועתו ולא נשבע לשקר בעת שבועתו ועתה רצה לקיימה ולא מצאה ידו אבל הכא בנ"ד דא"ז ז"ל דקבל עליו בחרם אם לא יפרע לזמן פלו' ולא אתני יש לו לקבל חרמו ולהתירו דאיהו אפסיד אנפשיה דהוה ליה לאסוקי אדעתיה ולאתנויי. ויש לי להביא ראיה לדברי א"ז ז"ל מההי' דאמרינן במסכת מכות (י"א ע"ב ע"ש) דמי שנדר עצמו אם לא יעשה דבר שאינו בידו שהוא צריך הפרה וילפינן לה מנדוי של יהודה שהיו עצמותיו מגולגלין בארון מפני שאמר אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי וכו' וחל עליו הנדוי מפני שלא בידו להביאו שהרי ביד יוסף היה מסור או משום אריה וגנבי כמו שפירשו רבותינו בעלי התוספות ז"ל ולענין שבועה קי"ל הנשבע על דבר שאינו בידו דהויא לה שבועת שוא ואינו לוקה. וא"כ נמצא מעתה שהנשבע לחברו לפרעו לזמן פלו' גם כי לא התנה והוה ליה כמי שנשבע על דבר שאינו בידו פטור הוא אשבועתיה. אבל מי שקבל על עצמו נדוי על דבר שאינו בידו צריך הפרה כדאמרן על כן כתב א"ז ז"ל בנדון דידיה דאותו האיש צריך לקבל עליו חרמו. והגם כי מצאנו להרשב"א ז"ל שהוא אומר בה שהמקבל עליו בנדוי לפרוע לזמן פלו' ואח"כ העני ולא מצא במה לפרוע שאינו חושש לנדויו דפטור הוא מצד אונסו. מ"מ במילי דאורייתא יש להחמיר ולנטות לדעת המחמיר:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:13
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:13](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:43:13)

וגם יש לומר דבנ"ד גם להרשב"א ז"ל נמי ראובן זה יש לו לחוש לאיסורו שכ"כ הוא ז"ל בתשובתו הרמתה וז"ל מ"מ אם עבר יומו חל עליו נדויו ואם אין לו שום דבר לפרוע ואפילו כסות אנוס הוא ופטור וסיים בה הכי ואם היה לו שום דבר לשום לב"ח שאז חל עליו הנדוי באותו יום יש להתיר נדויו בג' וכו'. וראובן זה לפי הנראה לא בא לידי מדה זו שלא נשאר לו בביתו כלום לא כסות ולא כלים כמו שהתנה הרשב"א ז"ל ואם יש לו בביתו איזה דבר איך שיהיה איך יהיה מותר לו לעבור את נדרו ולהתיר איסורו ובכל יום ויום הוא מחוייב לפרוע ולתת ולקיים הסדר שסדרו רז"ל לבעל החוב. וליראת האריכות די בזה לפי קוטב זה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:14
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:14](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:43:14)

ו ולקוטב השני אשר בנה עליו האדון יסוד ההיתר בחלוקה אשר חדש מתוך משא ומתן של הלכה. ומהדיוק בדברי רש"י ז"ל לעשות חלוק בין מילתא דשכיחא טובא ובין מילתא דשכיחא ולא שכיחא. והביא האדון ראיה מהא דאמרינן (נדרים ס"ה ע"ב) דאין פותחין בנולד אבל פותחין בעניות וכו'. והביא דברי מהר"י קארו ז"ל והראה בזה האדון כחו בדיוקים. מדבש ונופת צופים מתוקים. אמינא בהא חיליה דמר יכשר. וכחו יישר. ואפריין נמטייה למר דעביד בהא מילתא דיוקא בתר דיוקא. וידענא דמר טוביינא דחכימי. כר' נתן דנחית לדינא לעומקא. ואנן דעתין קלישא ולא יכילנא למידק כהדין הדיוקא. ומודינ' דנהמא דמר סמידא ודילן נהמא דהנדקא. וידענ' דבעידנ' דחזי מר מילי דילן דיימא חזו להאי זעירא מרבנן אנא משדרנא ליה חורפא והוא משדר לן מתקא. ועכ"ז בהאי הלכתא דקאמר מר למיעבד פלוגתא בין שכיח טובא ובין שכיח ולא שכיח מהדרנא עלה ומהפכנא בזכותי' כדמהפכי אינשי בעסקא. ולא אשכחנא לה סמיכתא לא במתניתי' ולא בגמר' ולא בספרי' דכלהו פוסקי פסקא זצ"ל. אבל כאשר שמענו מפי רבותי' כן ראינו בכל דברי המפרשים ז"ל דאין לנו בכל מילי רק ב' חלוקים אונסא דלא שכיח' דאמרינן עליה דאנוס הוא ואונסא דשכיח' דאמרינן עליה לאו אונס' הוא דהו"ל לאתנויי ולא אתני כדאיתא בכלהו דוכתי בתלמודא ובדברי המפרשי' ז"ל.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:15
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:15](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:43:15)

איברא שהחלוק הזה ר"ל אונסא דשכיח' טובא ושכיח ולא שכיח מצאנוהו שנשאוהו רז"ל בעלי התוספות הביאוהו בריש גמ' כתובות לענין גטין בלבד דאמרי' התם (ב' ע"ב) תרי לישני לרבא בלישנא קמא אמרי' אמר רבא ולענין גיטין אינו כן אלמא קסבר רבא אין אונס בגיטין ואוקמינן דסבר' דנפשיה קאמר וטעמא הוא משום צניעות ופרוצות. ובלישנא בתרא אמרינן (שם ג' ע"א) איכא דאמרי אמר רבא וכן לענין גיטין אלמא קסבר רבא יש אונס בגיטין ואשכחנא סתמא דתלמודא בפ' השולח (גיטין ל"ד ע"א) דקאי כלישנ' קמא דרבא דאמרי' התם ההוא דאמר אי לא נסיבנא עד תלתין יומין להוי גיטא כי מטו תלתין יומין אמר מיטרח טרחנא ואסקי' אי משום אונס אין אונס בגיטין. ובפ' מי שאחזו (גיטין ע"ג ע"א) מסקינן איפכא דאמרי' התם הרי זה גיטך מהיום אם מתי מחולי זה ונפל עליו הבית וכו' אינו גט וטעמא משום דאנוס הוא דקאמרי' בתר הכי ההוא גברא דזבין ארעא מחבריה קבל עליה כל אונסא דמתילד וכו' אגלגל מילתא ואתי לקמיה דרבא ואמר אונסא דלא שכיחא הוא ומייתי ראי' מאכלו ארי ונפל עליו הבית וכו' הנה רבא עצמו אוקי טעמא משום דאונס' דלא שכיח הוא והוי אנוס ואפי' בגיטין והכא קאמר רבא בלישנ' קמא דאין אונס בגיטין אפי' באונסא דלא שכיח כדמוכח' סוגי' דשמעתא ותירצו בזה ז"ל וז"ל ואומר ר"י דשלשה עניני אונס הם דאונס דלא שכיח כלל כההיא דמי שאחזו דאמרי' בין דאמר הרי זה גיטך אם מתי מחולי זה בין אם אמר אם לא אעמוד מחולי זה ונפל עליו הבית וכו' דלא הוי גט אפי' לל"ק דרבא דאמר אין אונס הכא יש אונס דלא שייך התם לתקן משום צנועות ופרוצות דלעולם לא סברי צנועות דנפיל עליו הבית כיון דלא שכיח כלל פרוצות נמי ליכא למיחש כיון דלא שכיח כלל שיעשה כן ואונס דשכיח כגון ההוא דפסקיה מעברא אפי' ללישנא בתרא אין אונס דאי בעי ליה לאתויי וכו' אבל אונס דשכיח ולא שכיח בהא פליגי תרי לישני דרבא והלכתא כלישנ' קמא כדפי' עכ"ל ז"ל. הנה מבורר מדבריהם ז"ל שאין לחלוק בין אונס' דשכיח טובא ובין אונס' דלא שכיח אלא בענין הגטין בלבד:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:16
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:16](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:43:16)

וראיתי דברי האדון הנעימי' רבים ושלימים להוציא מכח הדיוק והפלפול מדברי רש"י ז"ל דההיא דפסקיה מברא דאמרינן בה שאני מברא דהאי אונסא דשכיח ולא שכיח הוא אבל אונסא דשכיח טובא הו"ל כאונסא דלא שכיח:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:17
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:17](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:43:17)

ואני הצעיר לפי דעתי החלושה אומר כי מדברי רש"י ז"ל אדרבא איפכא מסתברא למישמע מיניה דההוא דפסקיה מברא היינו מטעמ' דשכיח טובא ובודאי כן הוא האמת וטבע הענין מחייב כן מאחר שרגילות המעברא הוא להיותה פעם עומדת מצד זה ופעם עומדת מצד האחר א"כ אונס זה שכיח טובא הוא יותר מכל מילי דשכיחי גם יותר מהעניות דאמרינן בה דהיא שכיחא טובא דיותר רחוק הוא להיות העשיר עני מהמעברא להיותה עומדת בצד האחר שכן רגילותה תמיד פעם מצד זה ופעם מצד זה. ולשון התוס' ז"ל שהבאנו לעיל מוכיח כן שכן כתבו ז"ל ואונסא דשכיח כגון ההיא דפסקיה מברא וכו'. אבל באונסא דשכיח ולא שכיח וכו'. א"כ חלוקה ראשונה דמבר' היא שכיחא טובא מדקאמרי בתרייתא אבל באונס דשכיחא ולא שכיח. מכלל דקמייתא היא שכיחא טובא. וגם מלשון התלמוד יש להוכיח כן דאמרי' התם בפ"ד נדרים (כ"ז ע"ב) מ"ש מההוא דאמר להו אי לא אתינא וכו'. עד אונס' דמגליא שאני ומעברא מגליא אונסיה. הלא תראה איך התלמוד שינה בלשונו לומר שאני אונסא דמגלי'. ולא קאמר שאני אונס' דשכיחא כמו שאומר במקומו' אחרים דלשון שכיח אפשר לפרש בו שכיח ולא שכיח. אבל לשון אונס' דמגלי' משמעותו הוא גלוי וניכר לעין כל. וע"כ התוספות ז"ל עשו חלוק בזה לענין גטין ואמרו דההיא דמברא אפי' ללישנא בתרא דרבא לא הוי אונס' דהוה ליה לאתנויי:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:18
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:18](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:43:18)

וזהו מה שהאריך רש"י ז"ל בלשונו שכתב וז"ל ומעברא אונסא דמגלייא היא דזמנין דלא משתכחא בהאי גיסא ומבעיא ליה לאסוקה אדעתי' ודלמא אסיק אדעתיה ואפ"ה לא התנה מש"ה אי מתנה בהאי זמן אמרינן גמר ומקני דליהוי גיטא אפי' עכבו שם אונס אבל בעלמא אי אתניס פטור עכ"ל ז"ל. והרואה יראה כי רבינו הקדוש האריך ביותר ולפי הנלע"ד בפי' דבריו ז"ל דה"ק ומברא אונסא דמגליא היא וכו'. דזמנין לא משתכחא וכו'. ר"ל לפי שזמנין לא משתכחא בהאי גיסא וזהו דרך המעברא להכי קאמר תלמוד' דהוא אונסא דמגליא ר"ל ידועה ומפורסמת. והוסיף ז"ל לתת טעם לדבר ולומר דבהאי אונסא דמגליא אמרינן לגבי האי גברא חדא מתרתי ותרוייהו לחיובא חדא דמאחר דהיא מילת' דמגליא איבעי ליה לאסוקיה דעתיה ולאתנויי והאי דלא אסיק אדעתיה איהו דאפסיד אנפשיה דודאי פושע הוא בעצמו דלא אסיק אדעתיה מילתא דמגליא כי האי. ועוד אחרת אמרינן דלמא אסיק אדעתיה ואפ"ה לא התנה א"כ גמר והקנה אפי' שיעכבנו אונס אבל בעלמא לא. זהו מה שיובן מלשון רש"י ז"ל ואתיא פירושיה כדברי רבותי' בעל התוס' ז"ל דהאי אונסא דמברא הוא שכיחא טובא:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:19
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:19](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:43:19)

וגם ראינו להרש"בא ז"ל בחדושי גטין פי' מי שאחזו הביא החלוק הזה עצמו שעשו התוס' ז"ל קחנו משם ובואה וכן א"ז הר"ש בן הרש"בץ עשה חילוק זה וסיים בה הכי בסוף דבריו וז"ל האונסין הם ג' אונסא דשכיח ולא שכיח ואונסא דשכיח ואונסא דלא שכיח. אונסא דשכיח בכל מילי לא הוי אונס' דהו"ל לאתנויי. ואונסא דשכיח ולא שכיח בכל מילי אמרינן נמי דהוי אונסא כגון מתני' דד' נדרים (כ"ז ע"א) וחלה הוא או בנו וכו'. אבל בגטין אמרי' בהאי אונסא (כתובות ב' ע"ב) אין טענת אונס בגטין משום צנועות ופרוצו' וכו'. ואונסא דלא שכיח כלל בכל מילי אמרינן דהוי אונסא עכ"ל ז"ל. וכן כמה פוסקי' ז"ל הביאו חילוק זה ואין להאריך להביא דבריה' ז"ל דלאו גברותא היא לממני גברי ובודאי דכל הני רבוואתא דקאמרי אונסא דשכיח היינו דשכיח טובא מדקא אמרי בתנייתא ואונסא דשכיח ולא שכיח כדאמרן לעיל:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:20
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:20](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:43:20)

וכדי להסיר כל פקפוק מהלב בדבר זה אביא מ"ש הר"ן ז"ל בלשונו הצח שכן כתב בפי' הסוגיא ההיא דמס' נדרים וז"ל אונסא דמגלי' שאני כלומר כיון דשכיח טובא הו"ל לאתנויי וכו' עכ"ל ז"ל. וכן במס' גיטין בפ' כל הגט כתב ז"ל על האי דמסיק הרי"ף ז"ל ושמעינן מינה דהלכת' אין אונס בגטין כתב הוא ז"ל וג' מיני אונס הם. אונסא דשכיח טובא ואונס' דשכיח ולא שכיח. ולא שכיח כלל. אונסא דשכיח אפי' בממון לא הוי אונס' מדהו"ל לאתנויי ולא אתני כדמוכח בריש כתובות. ואונס דלא שכיח כלל אפי' בגטין טוענין ביה טענת אונס וכו'. אבל באונס דשכיח ולא שכיח הוא דאיכא פלוגתא בין ממון לגטין וכו' עכ"ל ז"ל. הנה הטובה אשר בקשנו עליה מצאנוה צפונה אתו שלמה תהיה משכורתו מה טוב הוא ומה טוב ממנו דבש וחלב תחת לשונו ז"ל. מכל הני מילי דאמרינן בשם הני רבוואתא זצ"ל דלא עבדינן האי פלוגת' דאמר מר ואדרבא כל עוד דמילתא שכיח' טובא אמרינן דהו"ל לאתנויי ולאסוקי אדעתיה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:21
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:21](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:43:21)

ועלה בידינו מקוטב זה השני בנ"ד דראובן זה היה לו להתנו' על העניו' דהיא מילתא דשכיחא וכ"ש דהיא שכיחא טובא וכיון דלא אתני איהו דאפסיד אנפשיה ומה גם עתה אם ראובן זה עדיין יש לו דרך להסדיר עליו חובו וכ"ש אם יש לו איזה דבר בטמוני חובו דבכל יום ויום הוא בקום עשה לפרוע לב"ח כפי אשר הוכחנו בקוטב הראשון ולע"ד נראה כי הוא אסור בבשר ויין כפי אשר נדר עליו בפיו ולבבו והעניות לא הו"ל אונס דהו"ל לאתנויי ביה ולהעלותו על נס:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:22
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:22](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:43:22)

ומעתה נבוא לההיא שהביא האדון ממנה ראיה דפותחין בעניות והבאת בזה דברי מה"רי קארו ז"ל. ואני הצעיר בקלישות דעתי קשיא לי בגווה טובא דהיכי מר מייתי ראיה מינה דאין הנדון דומה לראיה דנ"ד הוא במי שנדר לחברו על מה שהוא חייב לו מן הדין דעל דעת חבירו נדר ולאו כל כמיניה לומר לזה כוונתי ולזה לא כוונתי כמו שהוכחנו לעיל. אבל מי שנדר ואסר על עצמו לאסור איסר על נפשו קי"ל (כריתות י"ב ע"א) דנאמן אדם על עצמו כמאה איש. וכן כמה חומרות איכא בין האי להאי דהאי מתירין לו נדרו בפתח וחרטה והאי אין מתירין לו אלא בפני חברו ומדעת חברו וטעמא משום דעל דעת חברו נדר ופתח דידיה לאו פתח הוא ופתחו יהיה סגור לפי שנדר על דעת חברו. אבל מי שנדר לעצמו נאמן לומר לזה היתה כוונתי דהכי תנן (נדרים י"ח ע"ב) סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל כמו שפירשו המפרשים ז"ל אבל צריך שיהיה משמעות פירושו כלשון נדרו כמו שכתבנו למעלה וע"כ כשבאנו לפתוח פתח להאי גברא למשרי ליה נדר' חששו רז"ל שמא אנו אומרין לו על איזה דבר שעלה בדעתו בשעת נדרו שמא לא כיוונת והוא אומר אליבא דהאי לא נדרנא ונמצאנו אנו מעבירין אותו שפתחנו לו פתח שאינו אמת. וע"כ אמרו ז"ל שאין פותחין לו בפתח בדבר שאפשר לומר בו שגם אם הי' בא על דעתו בשעת נדרו לא היה מניח מלידור דהיינו בנולד דשכיח ולא שכיח שאינו מצוי תמיד כגון חולי ומיתה וכיוצא דגם אם יאמר אמת הוא שלא נדרתי על דעת כך לאו כל כמיניה דאנו אומרין שמא עלה על דעתו דבר זה ועכ"ז נדר שהיה אומר זה האיש שמא לא יבואו אלו הדברים לעולם ולא היה מניח מלידור. אבל במילי דשכיחי טובא כגון מי שהדיר את עצמו מהנאת אחרים או הדיר אחרים מהנאתו בהא אמרי' דפותחין בעניות דשכיחא טובא דאנן סהדי דקושטא קאמר דאלו עלתה על לבו העניות בשעת נדרו לא היה מדיר את עצמו מהנאת אחרים גם אם יעני או ידיר אחרים מהנאתו גם אם יעני דלא אמרינן בהא מילתא אפשר שבאה לדעתו ועכ"ז נדר דמימר אמר שמא לא יבוא הדבר דהיא שכיחא טובא ואינה על צד האפשר אלא קרובה לודאי וא"כ אנן סהדי דאלו בא דבר זה לדעתו בשעת נדרו הי' מניח מלידור וע"כ פותחין ביה. וזהו מה שפי' הרא"ש ז"ל על מתני' דתנינן (שם ס"ד ע"א) ועוד א"ר אליעזר פותחין בנולד וחכמים אוסרים. פי' הרא"ש ז"ל וחכמי' אוסרי' דטעמא דחרטה משום שע"י חרטה נעקר הנדר מעיקרו ובדבר שאינו מצוי אינו נעשה נדר טעות מעיקרו כי בשביל זה לא היה מניח מלידור כי הי' סבור שמא לא יבוא דבר זה לעולם עכ"ל ז"ל:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:23
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:23](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:43:23)

המבואר מהדברים אלו דלגבי המדיר את עצמו שייך למימר ביה האי פלוגת' דשכיח טובא ולא שכיח טובא דבהא אמינ' קושט' קאמר דלא אסקיה אדעתיה דאי אסקיה אדעתיה הוה מניח מלידור והו"ל כנדרי טעות עם הכלל שיש בידינו דנאמן אדם אצל עצמו וכו' ובהא אמינא שבשביל דבר זה דלא שכיח טובא לא מניח מלידור דהיה סבור שלא יבוא לעולם ולאו כל כמיניה למימר אלו היה בא דבר זה לדעתי לא הייתי נודר עם הכלל שיש בידינו דאין אדם נאמן ע"ע אלא בדבר שיש לו הוכחה בדבריו וכל זה הוא בשביל שלא נתחרט על נדרו מעיקרו. אבל אם נתחרט על נדרו מעיקרו מתירין לו כמ"ש הרמ"בם ז"ל פ"ו מהלכות שבועות קחנו ובואה ועיין בהגהות הראב"ד ז"ל:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:24
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:24](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:43:24)

אבל בנ"ד שנדר לאחרים על מה שהוא חייב להם על דעתם נדר ועל דעתם נשבע והו"ל לאתנויי וכו'. מאי אית לן למימר כדאמר מר דבמילת' דשכיחא טובא אנן סהדי דלא אסקיה אדעתיה וכו'. מהאי טעמ' גופה נחייביה דהו"ל פושע בעצמו דהוה ליה בשעת נרריה למרמיה נפשיה ולאסוקיה אדעתיה כל מילי דשכיחי וכ"ש דשכיחי טובא ואי לא אסקיה אדעתי' איהו דאפסיד אנפשיה כמו שהוכחנו מלשון רש"י ז"ל לעיל וזהו הלשון המורגל בפי המפרשי' ז"ל לומר הו"ל לאסוקי אדעתיה ולאתנויי וכו' לפי שנדר לאחרי' על דעתם דעתם הוא להיות נדר זה עליו בלא שום תנאי ושיור בעולם ואיהו דהו"ל לאתנויי וכו' כמו שביארנו לעיל:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:25
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:25](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:43:25)

הלא תראה מ"ש הר"ן ז"ל (שם כ"ג ע"ב) בשם התוס' ז"ל וז"ל דוקא בשבועות ונדרים שנשבע ונודר לעצמו. אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום שעל דעת חבירו הוא נשבע ונודר וכמו שמבטל תנאו לגמרי דמי דהא אסיקנא דלא משתבע אנפשיה אלא ע"ד משביעו כדאמרינן בסמוך (כ"ה ע"א) בשמעתתא דנדרי הבאי עכ"ל ז"ל. ובתשובות להרמ"בן ז"ל סיים בתשו' סי' רמ"ח הכי ומה ששנינו פ"ד נדרים (כ"ג ע"ב) הרוצה שלא יתקיימו נדרו וכו'. אמרינן בתוספתא שאין זה אלא דוקא שנשבע ונדר לעצמו אבל אם השביעו או הדירו חברו אין בטול זה מועיל כלום שעל דעת חברו נשבע. וכן בשבועות ממון או שמשביעין הקהל אינן בטלות עכ"ל ז"ל. והאי שבועת ממון דקאמר ז"ל סתם לומר דכללא היא על כל ממונא בין שנשבע לו על פריעת ממון או על כפירת ממון דבכלן י"ל ע"ד חבירו נדר או נשבע ובטלה דעתו אצל דעת המשביע והמדיר.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:26
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:26](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:43:26)

וא"כ ברור הדבר דבנ"ד אין להביא ראיה מההיא דאין פותחין בנולד ופותחין בעניות וכו' דשאני הא מהא דהא כדאיתיה והא כדאיתי' נהרא נהרא ופשטיה דתרי טעמי אית להו ולא במחתא חדא מחתינהו:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:27
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:27](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:43:27)

ומעתה א"צ להאריך בההיא שהביא האדון נר"ו ממכילת' דנזיר (י"א ע"א) יודע אני שהנזיר אסור ביין וכו'. והביא ראיה מדברי ר"ת ז"ל שהעניות הוא אונס וחשבינן ליה לההוא דאמר יודע אני שהנזיר וכו'. בנדרי אונסין אליב' דת"ק כדאוקמינן בגמ' דבפלוגתא דשמואל ורב אסי קמפלגי וכו' אין אנו צריכין לזה שכבר הקדמנו שהעניות ח"ו הוא למעלה מכל האונסין אבל חילוק הנושאים ניכר דההיא בנדרי עצמו קאמרינן ואנו בנ"ד בנודר לאחרים קא עסקינן והאדון נר"ו לשיטתיה קא אזל דבכללא חדא כיילינהו. ואנן אזלינן בתר שטתין דלתרי כללי ליפלגינהו. ואף כי ידעתי את עצמי ולגביה דמר אני כמי שאינו. עכ"ז האמת יורה דרכו והראיות יוכיחו בין שנינו:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:28
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:28](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:43:28)

וההיא שקלא וטריא שהוסיף האדון נר"ו בבתרייתא לומר שאם ראובן זה על דעת מדירו נדר א"כ הו"ל כנדרי זרוזין שמחשבת המלוה אינה רק לזרז כדאמרינן בגמ' (נדרי' כ"ד ע"א) מי סברת דאדיר' מזמנא לזמנא וכו'. וה"נ אי נימא שהנדר הוא לדעת המלוה ולא אזלינן רק בתר מחשבתו והו"ל כנדרי זרוזין דכלל גדול הוא שכל מה שמתנה המלוה אינו רק לזרז הלוה שיפרענו עכ"ל כ"ת י"א.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:29
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:29](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:43:29)

ואני אומר דלא נצית להאי כללא דכייל אח"י ורא"ש דלא כללא הוא חדא דהא אקומנא לדעתייהו דכלהו רבוותאי ז"ל שהנשבע לחברו והנודר על דעת מדירו ומשביעו הוא נודר ונשבע והא מילתא דברירא. והיכי עביד לה מר תברא. ולומר אי נימא שהנודר הוא לדעת המלוה וכו'. בודאי דנימא ונימא הכי שהאמת כן הוא. ועוד דקאמר מר הו"ל כנדרי זרוזין דכלל גדול וכו'. במחילה וסליחה מכבוד תורת האדון לומר דבר זה ולמעבדי' כלל' והיא מילתא בתר איפכ' אזלא. שבודאי הוא ובלי שום ספק שדעת המלוה הוא לחזק ולאמץ זרועות הלוה לפרעו בזמנו. ועל דעת זה ובכח אותם שבועו' ונדרי' נתן לו את ממונו. ומעמיד הוא את דבריו אצלו ובלבו הוא גומר. וגם בפיו צווח ואומר שלא יפול מנדריו ותנאיו על הנודר כלום ארצה. כי בזה לתת לו ממונו נתרצה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:30
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:30](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:43:30)

והלא אפילו באותם נדרי זירוזין עצמם דאמרינן במתניתין אתמא עלייהו בירושלמי הכי (נדרים פ"ג ה"א) הדא דתימא דשאין מעמידין אבל מעמידין צריכין היתר חכם. ופי' הר"ן ז"ל (שם כ"א ע"א) כשאין מעמידין שאומרין שלא נדרו בדוקא אלא לזרז אבל מעמידין דבריהם לומר שבדוקא נדרו צריכין היתר חכם עכ"ל. ולע"ד אני אומר האי שאומרין שלא נדרו בדוק' דקאמר הר"ן ז"ל לאו אומרין דוקא בעינן אלא ר"ל אם ניכר מכוונתם שהם מעמידי' דבריהם או אינם מעמידים הו"ל כאלו אמרו בפי'. וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' נדרים וז"ל נדרי זירוזין מותרין וכו'. כיצד כגון שהדיר חבירו וכו'. עד לפי שכל אחד לא גמר בלבו ולא נדר אלא לזרז את חבירו ולא גמר בלבו עכ"ל ז"ל. הרי שלא הקפיד רבינו ז"ל אלא על כוונת גמר לבו של כל אחד מהם. ומדברי הטור ז"ל יתבאר זה ג"כ ביותר שכ"כ ז"ל (בסי' רל"ב) ודוקא כשאין מעמידין דבריהם אלא שניהם נתרצו בג' דינרי' אבל אם לא נתרצו אלא זה בסלע וזה בשקל ונתבטל המקח ודאי לנדר גמור נתכוונו וחל הנדר וכל מי שיעבור על נדרו הרי זה חילול דבריו עכ"ל. א"כ נראה בודאי דאומרין דקאמר הר"ן ז"ל היינו בכוונתם ר"ל ממה שיובן מהם ומהמהם ומכוונת ענייניה' ובנ"ד המדיר הוא מעמיד דבריו על עמודי שיש בלתי ירופפו וגם הנודר עצמו על דעת המדיר הוא נודר ונשבע ואין לך מעמידין דבריה' יותר מזה. דאי לא תימא הכי לא שבק' חיי לכל בריית' דכל חד וחד אזל ונסיב ממון חברו וגם אם בעל הממון ישביעו וידירו יפשוט את הרגל ואכיל וחדי ואומר לב"ח נדרי זירוזין הוא דעבדי. ואני אומר שלא הזכיר האדון דבר זה רק להגדיל תורה ולהאדיר כמו שאמר נר"ו בדבריו להלכה ולא למעשה אני אומר. ועכ"ז הילכתא בלא טעמא היא ולא הוה לזה למר למיסקא ולמיכתבא דחיישינן דילמא נפק מינה חורבא דשמא ילמדו הרמאין לשקר לעבור על נדריהם באומרם נדרי זירוזין הם. וגם אנן קי"ל דלא אמרי' נדרי זירוזין אלא בהנהו מילי שפירשו במתני' ואין למדין מהם למקום אחר. ובפי' הביא כן הגאון מהר"י קארו ז"ל (שם) בשם רבינו ירוחם שכתבו גם הוא ז"ל בשם המפרשים ז"ל וז"ל אין למדין מהלכה זו של נדרי זרוזין למקום אחר חוץ מדברי' אלו שנתפרשו בגמרא עכ"ל ז"ל:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:31
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:31](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:43:31)

הנה העלינו מדברים אלו לפי מה שהורונו מן השמי' כי ראובן זה עדיין הוא עומד באיסורו ולא הותר לו נדרו כמו שהוכחנו בב' הקטבי'. בדברי' פשוטי' ברורים וקרובים. והאל ית' ימלא חסרונו. ויפתח לו מאוצרו הטוב שערי פרנסה וירבה לו ממונו. לפרוע לבעלי חובותיו לכל אחד הונו ואז בכבוד תרום קרנו. ויאכל בשמחה לחמו וישתה בלב טוב יינו. ובחדות שלות מעוזו ישבע בטוב. והיה כגן רטוב אנס"ו:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:32
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:43:32](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:43:32)

ולא יעלה על לב אדם לומר על ראובן זה שעבר ח"ו על נדרו וצריך להחמיר עליו כאותם הימי' שעבר כדאמרינן התם בגמרא דלא היא דראובן זה לא נתכוון לעבור ח"ו אלא עשה על פי הוראת חכם ושלם סמכא ובר סמכא. ואם לא נתכוונה הוראה זו לפי דעתנו להלכה אין עליו חובה ואשמה דכוונתו שלימה ותמימה. והו"ל אנוס בדבר זה כההיא דאמרינן לעיל לבו אנסו. וראיה לזה מדברי מהר"י קולן ז"ל סי' י"ז וז"ל פשיטא דהכא אין לפסלו מאחר שהיה סומך על הוראת המורה וכו'. וסיים הכי ש"מ דמהדרינן להעמיד כל אדם בחזקת כשרות. כ"ש הכי דאיכא רגלי' לדבר שסומך על המורה אליו עכ"ל ז"ל. והמורה הזה נר"ו. ירבה האל ית' שכרו. יען כי פלפל בחכמה. ומתוך דבריו נר"ו ידענו ידו הרמה. ודעתו השלמה. ירבו כמותו בישראל. כי גבר באחיו בתורת האל. ואני הצעיר גם כי חלקתי עליו. ידעתי כי כוונתי טובה תתרצה אליו. כי תורתנו הקדושה נתנה לנו רשות לומר כל אחד דעתו. ולפעמים הקטון אומר לפני הגדול דבר טוב בעתו. וההוא מרבנן אמר אי הוינא התם הוה אמינא מילת' דעדיפ' מינייהו וכו'. והוא יתברך יעמידנו על האמת. ואויבנו פלילים יכרית ויצמית. ויראנו מתורתו נפלאות ויעשה עמנו לטובה אות. ושלמא רבא וחסדא וחיי אריכין לימטו מאלהא רבא על ישראל ועל רבנן ועל תלמידהון ותלמידי תלמידיהון דאנא זעירא די בהון המבקש רחמי קונו. להמציאו חנו. להשלים רצונו. להראותו בית קדשו ומעונו אז יסור ממנו יגונו ועצבונו. ויגל לבו וישמח. נאם הצעיר שלמה ס"ט בכמה"ר צמח דוראן נר"ו:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:44:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:44:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:44:1)

**שאלה מד:**לחכם ונבון תלמידנו כה"ר משה חיון יצ"ו. אמרת כי מעשה היה וכך היה שאשה אחת הוציאה חמאה בכף חולבת ונתנה החמאה שהוציאה בכף תוך כלי אחד כדי לאכול החמאה ההיא בפת והכף ההיא היתה מלוחלחת מהחמאה ההיא ואח"כ האשה ההיא שכחה והכניסה הכף ההיא כמו שהיא תוך קדירה של תבשיל של בשר והקדיר' היתה מונחת על הארץ כמו שעה אחת ולא הכניסה הכף לקדירה ההיא אלא כדי לערות התבשיל אל הקערות כמנהג הנשים. ואמרת כי שאלת אל המורה לצדקה נר"ו. מהו הדין בזה והשיב אותן מאחר שהיה הכף בן יומו וכ"ש שהיתה שארית החמאה נראית בכתליו וא"כ צריך לשער בכל הכף והתבשיל אין בו ס' מהכף ולכן התבשיל אסור והכלים ג"כ אסורים כפי הדין:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:44:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:44:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:44:2)

**תשובה:** דברי המורה נר"ו הם כפי הדין הפשוט. אך אמנה צריך היה לחקור על המעשה שהיה איך היה קודם שאסר כי התור' הקפידה על ממונם של ישראל ואפי' על דברים קלים וכמו שהוכיחו רז"ל (עי' רש"י חולין מ"ט ע"ב ד"ה התורה) ממה שצותה תורה ואמרה וצוה הכהן ופנו את הבית וכו'. ואז"ל על מה חסה תורה אם על כלי מתכות וכו'. אם על כלי עצים ואבני' וכו'. הא על מה חסה תורה אלא על כלי חרס וכו'. וע"כ הי' לו למורה נר"ו לחקור על אותה קדירה שהיתה מונחת בארץ אם עדיין היית' רותחת או חמה ביותר כשיעור שתוציא טעם מהכף הבלוע מהחלב בדרך בשול שאז אם היה כן אע"פ שהקדירה לא היתה מונחת על האש היה הדין כדבריו דקי"ל דעירוי רותחין מכלי נקרא הכלי ההוא ראשון. אך אמנה אם נתקררה הקדירה במה ששהתה על הארץ עד דלא אפשר למיהוי בה לא פליטה ולא הבלעה אז נתבטלה טענת הבשול מבשר בחלב ולא נשאר לנו אלא ערוב בשר בחלב ר"ל על החמאה שהיתה בצדדי הכף שנתערבה בתבשיל בקדרה ואליבא דכ"ע כי התבשיל היה בו יותר ויותר מס' מהחמאה הדבוקה בצדדי הכף כפי ראות העינים וכפי ראות השכל ולפ"ז התבשיל עצמו מותר והכף עדיין הוא בחזקתו להשתמש בחלב והקדירה והקערות ג"כ עומדין בחזקתן לתשמישייהו דאין כאן לא בליעה ולא פליטה אלא ערוב בעלמא. ואחר זה שלחנו אחר האשה ההיא שהיתה זקנה וכשרה במעשיה ובעלת שכל ושאלנו את פיה ואמרנו לה חומר הענין ואמרה לנו כי היא מקבלת עליה ועל עצמה יום הדין שהתבשיל ההוא היתה היד יכולה ליכנס בו ואינה נכוית ולפי דבריה אלו התרנו התבשיל והכלים וכדאמרן א דקי"ל האשה נאמנת על עניני צרכי הבית וסמכינן אדיבורה אפי' בענין איסור דאורייתא כגון איסור נדה והיא נאמנת על וסתה ואע"פ שהחזיקה עצמה בטומאה ואח"כ אמרה טהורה אני סמכינן עלה אם נתנה טעם לדבריה כגון שאמרה חולה הייתי ופחדתי מהתשמיש וכיוצא בדברי' אלו כמו שהדין פשוט במקומו והדברים פשוטים. וכדי להיות חדוש נמצא בשורותיים אלו אוסיף לכתוב מה שראיתי כתוב בספר תולדות יצחק על מה שאמר אדם הראשון לאל ית' האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל שנראה שדבריו אלה הם מבלי הבן כי איך ישיב דבר אליו ית' לתמיהתו עליו המן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת האשה אשר נתת עמדי וכו' והלא תשובתו בצדו לומר לו דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. אך אמנה אדם הא' חכם היה ותשובתו היתה כפי הדין הנאמר שהאשה נאמנת על עניני הבית בכל מה שתניח לפני בעלה ובניה לאוכלו בלי לחקור מילין אם הוא אסור או מותר וזאת היא תשובתו של אדם הא' לפניו ית' לומר אדוני מארי עלמא האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ מכל הסעוד' שהניחה לפני ואוכל על פיה כפי שורת הדין. ע"כ תורף דבריו ז"ל. ומשלי הוספתי ואומר אכן אדם הא' טועה בדבר זה היה דלא סמכינן ע"פ האשה אלא על הסתמא אך אמנה אם הדבר ניכר שיש איסור בדבר כגון דמינכר מילתא שלא נקרה את הבשר או שלא עשרה וכיוצא בזה אין לסמוך עליה לאכול דבר איסור על פיה ולפ"ז כאשר נתנה לו מן העץ אשר צוהו עליו ית' לבלתי אכול ממנו לא היה לו לאכול ע"פ האשה וכן הי' תמיהתו ית' אליו המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת אחר שידעת והכרת אותו שהוא עצמו אשר צויתיך עליו לבלתי אכול ממנו והוא השיב לפי הקדמתו המונחת אצלו בטעות ואמר האשה אשר נתת עמדי להיותה אפטרופא עלי במאכל ומשתה היא נתנה לי מן העץ ואע"פ שהכרתיו וידעתיו ואוכל על פיה כי אמרתי הואיל והאשה אשר נתת עמדי היא נתנה אותו אלי לאוכלו שהותר לי ובזה התנצלות היה מוסיף חטא על חטאו שתלה סרחונו בו ית' ח"ו וע"כ הוא ית' כשהענישו א"ל כי שמעת לקול אשתך שהו"ל כי שמעת לקול אשתך בדבר הידוע לך איסורו ויע"ש בהרב בעל העקידה ז"ל לפי שטתו ומדברי הרב בעל תולדות יצחק ודברי אלה באו אלו הפסוקים נכונים והוא יתברך יאיר עינינו במאור תורתו אכי"ר. הצעיר שלמה דוראן ס"ט:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:44:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:44:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:44:3)

עם היות שזאת התשובה נכתבה לעיל סי' ל"ו שניתיה כאן בשביל מה שנתחדש בה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:45:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:45:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:45:1)

**שאלה מה:**שאלת אדוני מורי ורבי נר"ו. הוצרכתי לשאול ממעכ"ת ראובן ושמעון לקחו מעות מהעכ"ום ברבית לזמן ששה חדשים אם בתוך הזמן עמד ראובן ואמר לשמעון תן לי חלקך וכשיבוא העכו"ם אתן לו חלקי וחלקך וגם הרבית בעדך אתן לעכו"ם ונתרצה שמעון ונתן לראובן המעות ובא זמן העכו"ם ובא לגבות חובו עמד ראובן ואמר לא אתן אלא חלקי בלבד ברבית והרבית אשר עלה על שמעון אינו נותן לפי שיש בו צד רבית ולא לקחתי המעות של העכו"ם אלא מיד שמעון ולאחר שהם ברשותו כמו חדש ובא לשאול על זה בב"ד ועדיין הם עומדין עד שתשיבני על זה אם יש צד רבית והדין עם ראובן משני פנים אחד מצד מה שקבל המעות מיד שמעון ולא מיד העכו"ם. ב' לפי שהמעות הם כבר ברשות שמעון כמו חדש או הדין עם שמעון. ועדיין אני מיחל לכבוד תורת אדוני ומורי ותשובתו הרמתה כי שם ביתו וכו'. ולך תהיה צדקה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:45:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:45:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:45:2)

**תשובה:** שאלה זאת היא מילתא דפשיטא וברירא כביעתא בכותחא דהדין הוא עם ראובן בודאי אחר אשר לא קבל המעות אלא מיד שמעון והדין הזה הוא מבואר בטי"ד סימן קס"ט וז"ל ישראל שלוה מעות מהעכ"ום ברבית וכו'. והוסיף עוד לומר ואפי' העמידו אצל העכו"ם וא"ל העכו"ם תנם לישראל זה והפטר ואני אתנה עמו שיתן לי רבית וקרן אסור דכיון דקבל מיד ישראל נראה כנותן רבית לעכו"ם בשליחותו של ישראל וכו'. וכ"ש בנדון זה שלא ראה פני העכו"ם ומה שעשו עשו ביניהם דהו"ל רבית של ישראל ממש שאין לו לראובן לפרוע כלום מהרבית של עכו"ם ושמעון הוא שיפרע הרבית לעכו"ם. אך אמנה יש לו על ראובן תרעומת דברים לפני המקום ב"ה אם הוא עשה לו הדבר הזה בערמה מעיקרא שהיה יודע את הדין ורימה אותו לתת לו המעות של הקרן מידו ויהיה הוא מתעסק ונושא ונותן בהם ומרויח והוא יפרע הרבית לעכו"ם אין לך רמאות והיתול יותר מזה ואם ירצה ראובן לעשות חסד ואמת לאחר אשר יפרע שמעון הרבית לעכו"ם השיעור ההוא אשר נתן לעכו"ם יתננו הוא לו במתנת חנם דרך צדקה וחסד ובזה חן חן לו חן שמים וחן הבריות. א וכן ג"כ ראיתי לעורר אתכם על דבר אחד והוא שאם ראובן ושמעון הנז' כשלקחו המעות מהעכו"ם ברבית נעשו שניהם לעכו"ם ההוא ערבנים קבלנים ובערבנות מנהג העכו"ם שתהא שלוף דוץ באופן שאין אחד מהם יכול לומר לעכו"ם כשיתבענו בעד חברו לך תבע את חבירי תחלה בעד חלקו ונמצא שראובן זה היה העכו"ם יכול ליפרע ממנו כל החוב והרבית הנז' לפי זה חייב הוא לפרוע כל הרבית לעכו"ם שאינו פורע בעד שמעון אלא בעד עצמו שהגם אם לא קבל הקרן מיד שמעון הנז' והיה מפסידו ואוכלו היה הוא חייב לפרוע לעכו"ם הכל קרן ורבית ומה שלקח מיד שמעון הקרן להצל' עצמו עשה מה שעשה א"כ בעד עצמו הוא נותן הרבית לעכו"ם ולא בעד שמעון. ב וכן ג"כ אם ראובן ושמעון הנז' היו שותפים שניהם לשאת ולתת ולקבל חובות באחריות שניהם והלכו והביאו המעות ברבית מאת העכו"ם ואח"כ עשו חלוקה ואמר ראובן לשמעון שישארו המעות אצלו והוא יפרע את הרבית בודאי הוא חייב לשלם ולפרוע לעכו"ם כל הרבית מאחר שבשעת קבלת המעות היו שותפים וכל אחד מהם היה ערבן קבלן בחברו שכן הדין שכל אחד מהשותפים הוא חייב בכל החוב שיטלו מאחרים ע"כ. נאם שלמה דוראן ס"ט:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:46:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:46:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:46:1)

**שאלה מו:**שאלה. תורה היא וללמוד אני צריך יורנו רבינו דרך ישכון אור בענין ראובן שהיה הולך דרך אניה בלב ים וכשראה אותו שמעון שהיה הולך דרך ים מסר לו פקדון להוליך אותו בידו ובהיות' בדרך שמעו שאדום משוטטים בים נכנסו למקום הנקרא אלקו"ל ופחד היהודי משמועת אדום כנזכר וירד מהספינה והוריד הפקדון בידו עם רכושיו והלך דרך היבשה לבו"נה ובלכתם יצאו עליהם שוללי' ושללו הפקדון הנז' עם נכסי הנפקד הנז' והדרך ההוא הוא מסוכן ביותר וכל שיירא שהיתה הולכת באותו דרך היתה נשללת לפי שהדרך מסוכן ביותר ושמעון הנז' טוען על ראובן הנז' שפשע בפקדון לפי שלא מסר לו הפקדון אלא להוליכו דרך ים ומי נתן לו רשות להורידו וא"ת שנולד לו אונס לפי ששמע שאדום משוטטים בים זה אינו אונס לגבי אונס היבשה דהוי תרי ספיקי ספק אתיין ספק לא אתיין ואת"ל אתיין ספק ינצחו אותם ספק לא ינצחו אותם. וא"ת כשם שעשה בשלו כך יעשה בענין הפקדון ואדרבא ראוי להחזיק לו טובה על שרצה להציל הפקדון כמו שרצה להציל את ממונו הנה המפקיד טוען ואומר כי הנפקד מ"מ הוא פושע דהו"ל להניח הפקדון באלקו"ל ולא היה לו להוליכו משם לבונ"א דרך יבשה כי אותו דרך הוא מושב לסטים ובודאי שבלכתו באותו דרך לא הי' ניצול ועשה פשיעה גמורה. יורנו מורנו הדין עם מי ושכרו מן השמים. ושלום על ישראל ועל רבנן וכו'. צמח בן החכם השלם הדיין כמה"רר שלמה דוראן נר"ו: תשובה את קולך בני שמעתי מתהלך בגן אלי"ם חיים ומלך עולם ושמח לבי ויגל כבודי. לכאורה נראה כי הנפקד הזה מעשיו הם טובים ונכוחים במה שהוריד בידו הפקדון עם נכסיו מחמת פחד השמועה הנזכר בשאלתך ובזה קיים מצות ואהבת לרעך כמוך ומצות השבת אבדה. אך אמנה לפי דברי השאלה שהדרך מהאל"קול לבונ"ה הוא מוחזק בסכנת לסטים ואין ספק בהסכנה והצלה היא בדרך נס הנה קלקל מעשיו הראשונים אשר עשה כי פושע הוא בעצמו ובאחרים ואץ ברגלים חוטא קרינן ביה שהיה לו להמתין באל"קול ימים מספר עד שימצא דרך ישר בים ואם רצה להלך מהרה אחר שהדרך הוא מוחזק בשודדים ולסטים וגנבים לא היה לו להוליך הפקדון בידו כי היה לו ליתן ביד איש נאמן באל"קול אפילו עכו"ם אם ידוע הוא בנאמנו' היה לו להניחו אצלו. ואין להתנצל עליו ולומר כי כשם שעשה בשלו כך עשה בשל המפקיד. משום דקי"ל הנפקד שהניח הפקדון במקום שאינו ראוי לו ונגנב משם או אבד אפי' נאנס שם כגון שנפלה דליקה ושרף כל הבית הרי זה פושע וישלם ואע"פי שהניח הפקדון עם שלו אם אין המקום ראוי לשמירה חייב כי בשלו רשאי ואינו רשאי בשל אחרים. ויע"ש בטור ח"מ סי' רצ"א. ולפ"ז אם הדרך מהאל"קול לבו"נה הוא בחזקת סכנה כדברי השאלה הרי הנפקד פושע וחייב בתשלומי הפקדון כך נלענ"ד והוא דבר מבואר. והוא ית' יחזיק במעוזך בני לתורה ולתעודה כפי רצון לב אביך זה ילדך. שלמה בר' צמח זל"הה.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:47:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:47:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:47:1)

**ענין מז:**שאלה למורינו והדרינו עטרת לראשינו בבוא החכם השלם החסיד העניו המאושר בכל ענייניו כמה"ר שלמה דוראן נר"ו. מהצעיר הבא בחתום מתפקד בשלום מעכ"ח. ילמדנו רבינו על דין אחד שבא לידינו מדיני הטרפיות. בהמה שנקרע הבשר שבין הצלעות שלה והעור עדיין הוא קיים והקרע היה יותר מטפח באורך הצלע מהו מי אמרינן לא אסרו חכמים אלא בשר החופה אם הכרס והוא מה שנראה מן הכרס כשהטבח פורע ופותחו מהיריכים ועד החזה לפי שהבהמה כשהיא עומדת כובד הכרס על אותו קרע והוא הנקרא כרס הפנימי מה שפונה לארץ ולפיכך אסרוה. אמנם הקרע שבין הצלעות והוא הנקרא כרס החיצונה לא אסרוה לפי שאין עליו כובד וכשרה. או דילמא לא שנא. וגם למ"ד הכרס הפנימי הוא הכרס עצמו וכרס החיצונה הוא בשר החופה את הכרס מאי מי אמרינן לא שנו דטרפה אלא בקרע הכרס אבל בקרע שבין הצלעות לא וכשירה. או דלמא לא שנא. ע"כ:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:48:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:48:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:48:1)

**שאלה מח:**ועוד שאלה אחרת למורינו יש"ץ על ענין חלב הכרס שראיתי בכאן במתא מוסתגאנים שהם אוכלים אותו והוא החלב שבין עובי הכוסות הנקרא בל' ערבי גלי"ד אלכ"רש ואמרו לי שמימי ה"ר חגי זל"הה הם אוכלים אותו להם ואמרתי ח"ו שהם טועים בלבם ותולים ברבם שהוא אסור איסור גמור איסורא דאורייתא והוא בכרת: ושאלתי לכה"ר אהרן יצ"ו ואמר לי שהם אוכלים אותו מזמן ידוע עד שבא כהה"ר יהודה נקאווא זלה"ה בימי החכם ה"ר חגי אביו ואמר להם שהוא אסור וחדלו הם מלאוכלו אמנם הקהל כלו הם אוכלים אותו בפומבי. וכשבא מעשה לידי שהביאו לי הילדים מעט תבשיל מחתיכת הכרס וראיתי הרבה חתיכות כרס שהם כפולי' ומדובקים בחלב מיד עמדתי על רגלי והלכתי אצל הה"ר אהרן יצ"ו. ואמרתי לו וכי חלב הכרס מותר או אסור אמר לי אסור מיד הראיתי לו החתיכות ונענע עלי ראשו ואמר נוהגים הם לאוכלו אמנם אני ואנשי ביתי מנקרים אותו מכל וכל מיום אשר בא כה"ר יהודה נ"ע ושלחנו אחר התבשיל והביאוהו ושערנו הירק והמרק ומצינו שהיה יותר מס' על החתיכות שהיה בהם החלב והשלכנום והשאר התרנום. וקצת מבני אדם ההמוניים קצרי ההבנה והמדע אמרו למה השליכום אלו היינו שם היינו אוכלים אותם שמסורת הוא בידינו מאבותינו. ואמרתי להם רבותי הנה חטאתם לה' ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם שהוא אסור ועון הוא בידכם שהרי בדיני הטרפות אומר ניקב הכרס. טרפה לפי שאין לו דבר שיסתום אותו שהרי החלב שעליו אסור ואינו סותם. הרי בפי' הוא אומר שהוא אסור ואם איתא שיש חלב בכרס שהוא מותר כדעתכם היל"ל חוץ מחלב פלו' שהוא מותר אבל הוא לא עשה חילוק אלא איזה חלב שעל הכרס שהוא אסור לא שנא הכרס עצמו ול"ש עוביו ע"כ. ועכ"ז אני מקוה ומחכה תשובת אדוני הרמתה ולהודיענו האמת מהעבד המשתוקק לראות פני האדון מורי ישצ"ו הצעיר המזומן למע"כת ושלום רב. יוסף בה"רר מרדכי בן פציצה זל"הה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:48:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:48:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:48:2)

**תשובה:** אגרתך זאת הכתובה בעבר הלז הגיעתנו ושמחתי בה שמחה לדעתי ממנה כי כ"ת הוא בגדר השלימות והשלוה כן יהי רצונו ית' להחזיק במעוזך להשגיח עליך לטובה להחזירך לביתך מלא מכל טוב ולא תוסיף נפשך לדאבה אמן אמן. אח"ז אודיעך הגביר כי שאלותיך הכתובים בעבר הלז ראיתי ועיינתי בהם. ולפי הנראה לי מהם כי כ"ת עמד על דברי הטור סי' מ"ז ולכן תמהתי למאד מאד מדבריך באותם צדדים שעשית לשאלתך כמו שכתב בפני' ולכן לא רציתי להעתיק דברך בנייר אחר כדי שתעמוד על דבריך אלה ותראה הקושי שיש בהם באותם צדדים שעשית לשאלותיך. אך אמנה תן לחכם ויחכם עוד הנה נא הואלתי לכתוב לכ"ת הפי' האמיתי שיש לפרש בדברי הטור ז"ל כפי דברי המשנה ודברי הגמ' וממילא תדע ותשכיל הדברים כפי אמתתם והכל בקוצר ובקנצי מילין. בפ' א"ט (מ"ב ע"א) תנן הכרס הפנימי שניקב או שנקרע רוב החיצונה טרפה. ובגמ' (נ ע"ב) איפליגו אמוראי בענין פנימית וחיצונה דקאמר מתני' ר"י בר חנינא ורבה בר רב חנא דר"י אמר כל הכרס בכללא היא הכרס הפנימית. וכרס החיצונה היא בשר החופה את רוב הכרס. ופי' רש"י ז"ל בשר החופה את רוב הכרס קרום עב העובר על כל החלל וישנו מן החזה ועד היריכים והכרס שקורין פאנצ"ה מיעוטו נחבא בצלעות החזה ורובו תחת אותו קרום ורוב החיצונה דקאמרה מתני' רואים כמה יש מן הקרום כנגד הכרס אם נקרע בו באורך טפח ובקטנה אם נקרע רוב טרפה ואם ממקום שהכרס כלה נקרע אותו קרום כשרה עכ"ל ז"ל. ונמצא לפ"ז לר"י ע"ה כל הכרס בכללה היא כרס פנימית דקאמרה מתני' ונקיבתה במשהו בכל מקום שתנקב בו. וכרס החיצונה דקאמר' מתני' הוא הבשר שאנו קורין אל דרא"ע ודינו הוא בגדולה טפח ובקטנה ברובו וכפי זה אין אנו רואין וחוששין בקריעת הכרס החיצונה אם העור קיים או אם נקרע כמו שיתבאר לפנים ב"ה. ורבה בר רב חנה אמר כרס הפנימית דקאמרה מתני' היא מפרעתא דטבחי. ופרש"י ז"ל הכרס הרואה את הקרקע הנראה מיד כשפותחין את הבהמה להוציא המעיים והיינו דמפרש היכא דפרעו טבחי ושאר הכרס מה שהוא לצדדי הבהמה מכאן ומכאן הוא כרס החיצונה דקאמר מתני'. ונמצא לרבה בר"ח הכרס הפנימית שנקובתה במשהו היינו מה שנראה מהכרס כנגד הארץ והוא מה שפותחין כנגדו הטבחי' וכו'. וכרס החיצונה שטריפתה בקרע טפח היינו כל צדדי הכרס מכאן ומכאן שהוא תחת הצלעות מצד זה ומצד זה. ואולם הבשר החיצון הנק' אל דרא"ע לדעתו לא בא בכתובים ואינו בכלל הטרפיות שמנו חכמים כי פנימית וחיצונה דקאמר' מתני' הכל הוא בכרס עצמה. והפוסקי' ז"ל נחלקו איכא מאן דפסק כרבה בר רב חנה ואיכא מאן דפסק כר"י בר חנינא. והרמב"ם ז"ל והטור ז"ל הם מהפוסקי' שפסקו כר"י בר חנינא ואחריה' אנו נמשכין וא"כ לפ"ז לענין נ"ד הקרע שמצאתם בבהמה בין הצלעות וכו'. הנה זה ידענו כי בין הצלעות אינו נקרא כרס החיצונה אליבא דכ"ע שגם לדעת רבה בר"ח מה שהוא בין הצלעות אינו בכלל בשר החופה את רוב הכרס וכפי' רש"י ז"ל דכתבינן לעיל. ולכן מאחר שהעור קיים הגם שהבשר ההוא שבין הצלעות נקרע קרע גדול הבהמה היא מותרת. ומה שאמרנו מאחר שהעור קיים וכו'. לפי שאם מצאנו ראינו שיש בעור שום קרע אנו אומרין וחוששין שמא הקרע הנמצא באותו מקום הוא מצד מכת חרב או רומח ואם הוא כך שמא ראש אותו חרב או רומח נכנס לפנים וניקבו המיעיים או הכרס הפנימית במשהו. וא"ת ליבדקינהו כבר הרשב"א ומאן דעמיה אמרי שאין לנו יכולת לבדוק הנקבי' שהם במשהו וה"מ במקום זה שאין קריעת הבשר שבין הצלעות אוסר מחמת עצמו. אבל אם נקרע בשר החופה את רוב הכרס לדעת ר"י בר חנינא היינו כרס החיצונה דקאמרה מתניתי' דטרפותה ברובה וכדאמרן לעיל אין אנו רואין בעור אם הוא קיים שהגם שהוא קיים הבהמה היא טרפה מחמת אותו קרע עצמו שנמצא במקום ההוא ולא מחמת חששא דשמא ניקבו המעיים. וחזור על דבר זה והבינהו ובזה די לשאלתך הראשונה ובזה תבין ותשכיל כי צדדי שאלתך אינם ודי לחכם בראשי פרקים:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:48:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:48:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:48:3)

ולענין השאלה השנית אשר חרדת עליה אותה חרדה וקראת לחלב שבתוך הדבקים הנקרא גלי"ד אלכר"ש כרת דאורייתא וכו'. גם בעיני יפלא דבר זה שלפי הנראה שכ"ת עמד על דברי הב"י סי' ס"ד ומאחר שעמדת עליו איך היתה לך החרדה ההיא. ועתה בקנצי מילין חזור אל דברי הב"י ע"ה בסי' הנז' וראה ועיין והבין כי המחלוקת שנפל בין רבינו אפרים האוסר ובין המתירים הוא בענין החלב הנמצא בכרס תחת החלב הגדול הפרוש כשמלה על הכרס שהוא תותב קרום ונקלף והוא חלב שחייבו עליו כרת כי בבשר הכרס תחת אותו חלב הפרוש כשמלה יש מקומות שיש בהם חלב ועליו קרום מפסיק בין החלב הפרוש ובין אותו חלב הדבוק בבשר הכרס ובענין אותו החלב שהוא תחת החלב העליון הפרוש ורבינו יואל וגדולי אשכנז התירוהו ואולם הקרום שעליו המפסיק בינו ובין החלב הפרוש וכו' צריך לקלפו ולהסירו. ורבינו אפרים אוסר את החלב הדבוק בבשר הכרס אשר הוא תחת הקרום המפסיק וכו' לפי שהוא דבוק עליו מלמעלה החלב הפרוש וכו'. והמרדכי נטה להחמיר כדעת רבינו אפרים ודייק לה מלשונו של הרמב"ם ז"ל וכתב דבמקצת מקומות חושבין אותו שהוא מכלל החלב הפרוש וכו'. ואיסורו אינו חומרא אלא מכלל החלב דכרת דאורייתא. ובעל הספר האגודה כתב שברוב הקהלות נוהגין בו היתר כדברי המתירין. ואסיק רבינו הב"י ששמע שהנשים הכשרות שהם מנקרות הכרס מכל חלב שבו ונראה שמנהג אבותיהם בידיה' שהיו נוהגי' כדברי רבינו אפרים ז"ל. הנה הוא עתה תלה הענין במנהג אבותיהם שקדשו עצמו לאסור כל אותו חלב הדבוק בבשר הכרס כדברי רבינו אפרים ז"ל ואינו אומר שהוא בכרת ודעו וראו חטאתכ' כמו שעשה כ"ת אותה חרדה רק מנהג הוא אלו נוהגי' להתיר ואלו נוהגים לאסור וכל זה אינו כי אם באותו חלב הנמצא בבשר הכרס גלוי לעין כל ואולם במקום הדבקים כלו' החלב שהוא בין בשר לבשר בתוך הדבק ואין עליו שום קרום ולא בא עליו החלב העליון הפרוש רק הוא בחדרי חדרי' בתוך הדבקים לא בא בכתובים ולא נחלקו בו לפי שהוא מותר היתר גמור ולכן אנו אוכלים אותו במקומינו זה ובמוסתגאני' ובכל אלה המקומות רק אנו מחמירין לנקרו ממנו מה שהוא קרוב לשפה החיצונה ואולם לחטט אחריו ולפרק את הדבקים להוציאו מבית חדריו ליתא כלל לא בגמ' ולא בפוסקי' ולא בדברי המחמירין. ואם בפא"ס נהגו בו קדושה לחטט אחריו מכל וכל קדושה יתירתא היא ולית מאן דאמרה ולכן מאן דלא נהיג בההיא חומרתא יתירתא לא אמרינן ליה דעבר אדאורייתא ובין תבין את אשר לפניך ושמת סכין בלועיך אם בעל נפש אתה שלא להוציא לעז על מנהג הראשונים ואני רוצה ממך שיהא הכתב אצלך למשמרת עד שתראיהו לרבותינו וגאונינו חכמי פא"ס י"א. ולפי הנראה כי כ"ת לא שם בין עיניו צוואתי אשר צויתי עליך וכו' ובכן אני חפצתי צדקך במקום ההוא שתצא מהם בשלום ב"ה ועצתי הראשונה חזור לקראה פעם ופעמי' ושלש ושמור אותה וכו' והוא ית' ישמור את נפשך וישמור צאתך ובואך וישגיח עליך לטוב' עד בואך אל המקום אשר בחר בו ה' אלי"ך לשרתו ולברך בשמו ממו"לח טהור קדוש כאות נפשך החשובה ונפש אוהבך אהבה רבה בשלומך לבו ישמח. שלמה דוראן ס"ט: בספר שלחן ערוך סי' ס"ד כתוב חלב שעל המסס ובית הכוסות אסור וחייבין עליו כרת וכו'. חלב הדבוק לכרס תחת הפריסה אסור ש"מ תרתי חדא שבענין חלב שעל המסס קאמר ביה וענוש כרת עליו ובענין חלב הדבוק לכרס קאמר אסור ולא קאמר ענוש עליו כרת לפי שיש מתירין אותו ואינו אסור אלא לפי המנהג למי שנהג בו איסור. עוד דקאמר הדבוק לכרס תחת הפריסה ש"מ שאין הדברים אמורי' לאוסרו אלא משום מנהגא ובאותו שהוא תחת הפריסה דוקא משום מחובר ודבוק אליו אבל מה שהוא בין הדביקים בפנים לית מאן דאמרה וק"ל וש"ש:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:49:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:49:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:49:1)

**שאלה מט:**מאת החכם הרופא כהר"ר יעקב גאבישון נר"ו. שאלה מאת החכם השלם יש"ץ. לאה נשואה לראובן זה כמה שנים ויש להם מהזרע מה שחננם האל ואח"כ נולד לה ענין היום כמו שני שנים ואגידנו עם שאעיז פני כי תורה היא וללמוד אני צריך כי כשתקנח מביאה ראשונה לטבילה של מצוה יצא העד אדום כאלו הוא דם וזאת העלובה תפרוש מבעילה כמשפט בנות ישראל שהחמירו על עצמן שאפי' וכו' (ברכות ל"א ע"א) והלך עניינם ללא תכלית ובכל זה דם הוסת כמתכונתו בלי שום שינוי אלא מדי חדש בחדשו כמשפט הנשים הבריאות. ואחר זה באה אלי אני הרופא לאה הנז' לאמר היש שום תרופה לענין זה כי הלך בהבל ימיהם ואמרתי כי זה הדם אינו דם אלא אדמימות בעלמא והוא טהור שהרי הווסת על מתכונתו אין בו שום שינוי ונ"ל מצד הרפואה שהוא לאחד משני סבות או לריבוי החומר כי אמרו הרופאי' כי כשיתרבה החומר סבה לתאומי' או לאצבע יתירה ואם החומר רע יתוסף שם דמות צפרדע ה' יצילנו. וזאת לאה קרה ולחה והחומר רב ולפיכך יזוב לרוב התאוה ואפשר שיהיה טהור. או לסבת כח המחזיק שאינו חזק בזאת האשה והוא נודע כי בכל אבר מרמ"ח איברים יש בו ה' כחות והמחזיק מכללם ובפרט ברחם האשה הכח הזה בו חזק מאד כי כן גזרה חכמתו ית' כדי שיהיה בו כח להחזיק הולד כמאז"ל (נדה ל"א ע"א) בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו והביאו הראיה מנאד מלא מים אם יהיה פיו פתוח למטה יצא כל מה שבתוכו והאשה אע"פ שפיה למטה ופתוח והיא מליאה ואעפ"כ אינה מפלת עד עת בא דבר ה' ויצא לאויר העולם והטעם שהכח המחזיק חזק מאד וזאת היא כוונתם ז"ל במאמרם (שם מ"ה ע"א) ג' משמשות במוך מעובר' קטנה ומניקת קטנה שמא תתעבר ותמו' מינקת שמא תתעב' וימות התינו' ומעובר' שמא תעשה ולדה סנדל וכוונת' במלת שמא כי כל הנשי' אינם שוות בענין זה כי יש נשים שהכח המחזיק חזק מאד בהן ויש נשים חלש מתחלתן או נולד בהם אחרי כן כלאה הזאת. והעיד חכם כי הוא ראה ברומה אשה ילדה בן ואחר ד' חדשים אחזוה צירים וחבלים וילדה בן אחרי כן ושאלוה מה טיבו של עובר זה כשהוליכוה לכנסיה הגדולה לחקרה ואמרה שכשהיתה בעבורה מה' חדשים נתחברה עם חשוקה ולרוב התאוה נתעברה ממנו והראשון מבעלה והב' מהחשוק וסקלוה. והביא זה בספרי הרפוא' להורות שהכח המחזיק בזה האבר חזק מאד על כל האיברים ויש נשי' בהפך שהוא חלש מאד בהן עד שהן מפילות או יזוב זרעם כנדון שלנו כי גוון הזרע של האשה הוא אדום ומזה גזרתי שהוא טהור. אבל אין כדאי לסמוך על עצמי בענין נורא מאד כמו זה כי איסורו איסור חמור ע"כ צריכין אנו למודעי בכ"ת להודיענו האם האדו' האדו' הזה לקה ובלתי טהור הוא ובטוב עשתה שהחמירה על עצמה ומעתה אני צריך לבדוק בספרי הרפואה מה יעשה לאשה הזאת שבאה בצל קורתי. או טהור הוא ושכר שבתה הבית כפר תקח לה מאת הקב"ה בבן זכר כי אינו מקפח שכרו ית' שמו ושכר טוב יקו כבודך בעמלו ויבוא אמן ושלום:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:49:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:49:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:49:2)

**תשובה:** החכם העניו הרופא המובהק נר"ו. חי האמת והצדק כי נפשי נבהלה גם חלה לקול השאלה אשר היא בדבר חמור ששגגתו עולה זדון כרת ח"ו ועל כן אמרתי אשיבה ידי אחור מלהשיב דבר כי מיראי הוראה אפי' בדבר קל אני כל שכן בדבר כזה אשר פתחו סגור ולא יבואו בו כי אם אנשים חכמי' ושלמי' נשאים ורמים. ואולם חששתי לכבוד מעכ"ת כפי חיוב מתני' (ברכות י"ג ע"א) דאמרה דמשיב מפני הכבוד גם בין הפרקי' דק"ש ולכן נערתי חצני להשיב אותך דבר כפי דברי ז"ל ואני תפלה לאלי"ם שלא אכשל בדבר הלכה ולא אומר על טהור טמא ולא על טמא טהור:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:49:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:49:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:49:3)

תחלה אומר לדברי האדון שאמר כי האשה ההיא אמר' לכ"ת שהדם אשר היא מוצאה אותו על העד שלה אינו כל כך באדמימות ואינו דם ממש ומתוך כך נראה מבין ריסי קולמוסך שהיא טהורה כפי הראיות שהביא כ"ת מחכמי הרפואה. ואני אומר כי ד"ת לחוד ודברי הרופאי' לחוד וכ"ש בזמננו זה שאין לנו בקיאות להורות בין דם לדם וכו'. והרי בעל הטורים (סי' קפ"ח) כתב וז"ל דברי תורה ה' דמים טמאים באשה ותו לא והאידנא שנתמעט הבקיאות חזרו לטמא כל מראה דם אדום בין אם הוא כהה הרבה או עמוק וכו'. עכ"ל ז"ל. א"כ לפ"ז י"ל כי הדם שהיא רואה האשה הזאת אע"פ שאינו כ"כ באדמימות ואינו עבה דם טומאה הוא וצריכה לישב עליו ז' נקיים כפי דין הנדה בזמננו זה שבטלה ממנו הוראת מראה דמים וגם ראיתי בדבריך הנעימי' שאתה מקיל על אשה זאת מטעם שוסתה קבוע לה לבוא אליה בעתו אם כן הדם ההוא שהיא רואה בשעת תשמיש אינו מהמקור ואינו אוסרה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:49:4
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:49:4](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:49:4)

ואני אומר אמת היא כי דברי' אלו אמרום קצת מרז"ל שכן הרב המרדכי ז"ל בריש גמ' שבועות כתב וז"ל אשה שיש לה וסת קבוע שהיא רואה דם נדה תולה בוסתה שיכולה לומר שהדם הזה שהיא רואה טהור הוא שעדיין לא הגיע וסתה עכ"ל ז"ל. והסברא הזאת הוציא אותה הרב ז"ל הנז' מההיא ברייתא (נדה ס"ו ע"א) דאמרה ואם יש לה וסת תולה בוסתה. והרב בעל הטורי' ז"ל (בסי' קפ"ז) והרמב"ם (פ"ד מ"ה א"ב ה"כ) והרמב"ן והרשב"א זצ"ל פירשוה דהכי קא אמרה שאם שימשה סמוך לוסתה אנו תולין ואומרין שראייתה בשעת תשמישה הוא מחמת וסתה ולא חשבינן לה רואה מחמת תשמיש כלומר דלא חשבינן לה הפעם הזאת מהשלשה פעמים שראתה מחמת תשמיש והוחזקה להקראות רואה מחמת תשמיש ותאסר על בעלה כמו שיתבאר לפנים ב"ה ורש"י ז"ל פירשה בדרך אחר וז"ל ואם יש לה וסת קבוע לקלקול הזה שאינה רואה כל שעה מחמת תשמיש אלא לפרקים תולה בוסתה ומשמשת בין וסת לוסת בלא בדיקה עכ"ל ז"ל. וכתב מהרי"ק ז"ל דהני תרי פירושי הלכתא נינהו דלא פליגי אלא בפירושה. פירוש לדבריו ז"ל כי שני הפירושי' הם שניה' כאחד טובי' וצודקי' שכל זמן שיהי' אחד מהם תולין להקל ואין להחזיק את האשה כרואה דם מחמת תשמיש:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:49:5
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:49:5](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:49:5)

ואולם הפירוש הנזכר שאמר הרב המרדכי ז"ל בפר' הבריי' אין מי שהזכירו כי הוא קולא יתירא ובודאי הוא ולא עבדינן כוותיה בהא במחילה מנפשו הטהורה. וגם הגאון מהרי"ק ז"ל בשולחנו הערוך הביא ב' הפירושים של רש"י ז"ל ושל הרמב"ם ומאן דעמיה ולא הזכיר הפירוש הג' של הרב המרדכי ז"ל מכלל דלא חש ליה כלל. ואחר שהקדמנו הדברי' האלה בקנצי מילין כפי הנאות והראוי לחכם כמוך שדי לו בראשי פרקי' אביא לענין הדין עם האשה הזאת שאנו בדינה ואומר. שתחלה אנו צריכין לחקור על האשה הזאת שאם המקרה הזה אשר היא עומדת בו לא הוחזקה בו ג"פ רצופות בלא הפסק רק פעם קרה לה כך ופעם לא קרה לה כך אע"פ שארכו לה הימים על זה האופן אעפ"כ סמכינן אפירושא דרש"י ז"ל הנז"ל חזור אליו ותהיה מותרת לבעלה אחר ז' נקיים כפי הדין. אך אמנה צריכה היא להתעסק ברפואות תעלה ע"י חכם רופא כמו כ"ת וכמו שיתבאר לפנים ב"ה. וכן אם באחת מג"פ אלה שראתה בהם היתה סמוך לוסתה אמרינן שדם זה שראתה הוא מחמת וסתה ועדיין לא הוחזקה להקראות רואה מחמת תשמיש וכפירוש הרמב"ם ז"ל ומאן דעמיה שפירש בברייתא וכנז"ל חזור אליו וכן יש לנו לשאול את פי האשה הזאת אם יש לה שום מכה או שום חולי בצדדי בית הרחמה וכ"ש אם היא חוששת בזה בשעת תשמיש ומצטערת שאם הוא כן אמרינן מכה יש לה בצד אחד מצדדי בית רחמה וממנו הדם ההוא וטהור' היא לבעלה כי כשיהיה הדבר הזה אז נסמוך על פי המרדכי הנז"ל דאמרינן מאחר שיש לה וסת קבוע כדרך הנשים זה הדם שהיא רואה בשעת תשמיש אינו כי אם דם מכה שיש לה בבית הרחם וסמכינן אדיבורא דידה לומר שהיא יודעת שיש לה חולי בבית רחמה ושהיא חוששת בשעת תשמיש כי היא נאמנת בדבר זה שהיא נאמנת על כל פרטי דיני נדותה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:49:6
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:49:6](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:49:6)

ואע"פ שהרמב"ן ז"ל הוא מחמיר בזה ואומר שהאידנא אין תולין בדם המכה לפי שצריכין אנו לבדוק אם דם מכתה משונה מדם ראייתה ועכשיו אין אנו בקיאין במראות לידע אם הוא משונה אם לאו. אפ"ה סמכינן אליבא דרוב הפוסקים ז"ל שכתבו שתולין בדם מכתה מן הסתם ואין לומר שמא הוא משונה מדם וסתה שאין לנו לחוש לזה כלל אלא אם ראינו בעינינו שהם משונים אז יש לחדש ואולם מן הסתמא תלינן להקל ואין לבדוק בזה. וכן יש לנו לחקור שמא הבעל של האשה הזאת יש לו שום חולי במקום השתן ובאמה ושהוא לפעמי' מטיף טיפי דם מהאמה שלו כי כן יקרה כמה פעמים לכמה אנשים שאם הוא כן יש לתלות שהדם הזה שמצאה האשה הזאת הוא מחמת הבעל וטהורה היא ואין לחוש לה כלל וכפי מה שהביא הגאון מהרי"ק ז"ל בשם הרשב"א ז"ל והם דברים ברורים ונמוקם עמם:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:49:7
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:49:7](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:49:7)

ואם לא היו כל הצדדים האלה והאשה הזאת ראתה ג"פ תכופי' זה על זה מחמת תשמיש ובדיקתה היתה תכף לתשמישה כפי השיעור שנתנו חז"ל (נדה י"ד ע"ב) שהוא בכדי שתושיט ידה לתחת הכר או לתחת הכסת ותטול עד לבדוק בו. וכ"ש אם היא מרגשת בראיית הדם בשעת תשמישה הנה אז הדבר הוא קשה במאד מאד כי היא אסורה לבעלה ואי אפשר לה להשתמש עמו אלא עד שתבוא לדינא דידיה הנז' לרז"ל בפ' תינוקת (נדה ס"ה ע"ב) דהכי אמרינן התם ת"ר הרואה דם מחמת תשמיש משמשת פעם א' וב' וג' מכאן ואילך לא תשמש עד שתתגרש ותנשא לאחר. נשאת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש פעם ראשונה וב' וג' מכאן ואילך לא תשמש עד שתתגרש ותנשא לג' נשאת לאחר וראתה דם ג"פ מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק את עצמה כיצד בודקת את עצמה מביאה שפופרת ובתוכה מכחול ובראשה מוך אם נמצא דם על ראש המוך בידוע שהוא מן המקור ואם לא נמצא על המוך דם בידוע שהוא מן הצדדין וטהורה היא עכ"ל הברייתא. ובגמ' פי' ששפופרת זו תהיה של אבר ויהיה פיה רצוף לתוכה כזה ש וג"פ שאמרה הברייתא שראתה בהם צריכים להיות בג"פ תכופים בזה אחר זה כמו שנתבאר זה בגמ'. וכן ג"כ ג"פ אלו שאוסרין אותה אין זאת לה אלא אם תהיה בדיקתה סמוך לתשמישה כפי השיעור שנתנו רז"ל האמור למעלה. ואולם אם לא ראתה אלא לאחר אותו שיעור אין לומר עליה שראתה מחמת תשמיש דתלינן להקל ולומר שטבעה הוא לראות הדם אחר תשמישה בשעה חדא ואפי' שנשאר' בזה הדרך ימים רבים שתראה הדם לאחר תשמישה בשעה חדא תהיה מותרת לבעלה לאחר ז' נקיים ככל הנשים הרואות דם. ולענין הסדר הזה שסדרה הברייתא שאמרה שתשתמש עם בעלה פ"א וב' וג' ואח"כ תתגרש מזה ותנשא לאחר וכן וכו'. ואח"כ תתגרש ותנשא לג' וכו'. ואח"כ תבדוק את עצמה במכחול וכו'. בגמ' אקשו על ברייתא דא ואמרו א"ל ר"ל לר"י ותבדוק עצמה בביאה ג' של בעל ראשון אלא לפי שאין כל האצבעות שוות. א"ל ותבדוק עצמה מביאה אחד של בעל שלישי א"ל לפי שאין כל הכחות שוות. ובענין זה נפל המחלוקת בין הפוסקי' ז"ל שיש מהם אומרי' כי כשהוחזקה ג"פ עם בעל ראשון שהיא רואה דם מחמת תשמיש שהיא אסורה עליו וחייב לגרשה ותנשא לב' וכו'. וכן לג' ואח"כ תבדוק עצמה ע"י שפופרת כנזכר בברייתא והטעם לפי שאין כל האצבעות שוות ושמא עם בעל אחר לא תצטרך לבדיקה בדבר חמור שהוא בר כרת ולכן מוטב שתתגרש ותתקן עצמה ולא תבא לידי ספק כרת:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:49:8
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:49:8](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:49:8)

ויש מהפוסקי' ז"ל שהם מקילין ואומרי' שיש להתירה ע"י בדיקה זו של שפופרת גם ע"י ג"כ של בעל ראשון דהאי ברייתא דאמרה שתתגרש מהראשון והשני והבדיקה תהיה לאחר ג"פ של בעל ג' אקולי הוא דאקילא גבה לגבי ב' וג' דשרייא להו בלא בדיקה. ואולם אם היא רוצה לבדוק את עצמה ע"י ג"פ של ראשון הרשות בידה. וג' אנשים שסדרה הברייתא אינם בהכרח העצה טובה הברייתא קמ"ל לבד ולא על צד ההכרח. ועל דעת זו הסכים א"ז הרשב"ץ ז"ל בפסקי גמ' נדה שלו. ולפ"ז האשה הזאת אשר אנו בנדון דידה אם הוחזקה ג"פ לראות דם מחמת תשמיש ועל פי התנאי' האמורי' לעיל יכולה היא לבדוק את עצמה כפי הבדיק' הנז'. ואע"פ שהראב"ד ז"ל החמיר ואמר שהאידנא לא סמכינן אבדיקה דא דלא בקיאינן למיעבדא כפי הראוי ומי הוא זה שיכניס עצמו לבא בספקא דכרת ח"ו. הנה רוב הפוסקי' ז"ל הסכימו לעשות בדיקה זאת גם בזמננו זה לפי שאין בדיקה זו כאותם דברי' שאמרו עליהם ז"ל השתא דלא בקיאינן בהו דהיא מילתא ברירא ויכולות כל הנשי' למעבדא ואין בה חכמה יתירה ולדעת זו הסכים ג"כ א"ז הרשב"ץ ז"ל בפסקי גמ' נדה שלו. א"כ בעלת נדון דידן יכולה היא לבדוק את עצמה ואולם צריכה היא לעשות לה השפופרת של אבר על פי חכם בקי בענין וגם צריך לצוות עליה לעשות הבדיקה כפי דברי רז"ל שכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד מה' א"ב הכ"ב) וז"ל מכנסת השפופרת עד מקום שהיא יכולה ודוחקת אותו עד שיגיע המוך לצואר הרחם וכו' ובודאי שדבר זה צריך מתון ועיון והשקפה בכניסת המכחול שיהא מגיע עד מקום שהשמש דש שאל"כ אין כאן בדיקה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:49:9
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:49:9](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:49:9)

ואולם אם אשה זאת נקשית עליה בדיקה זאת ורצתה להתרפאות ע"י חכם רופא מומחא כמו כ"ת הנה בעל ספר התרומות ז"ל החמיר ואמר דלאחר שהוחזק ג"פ וכנז' לעיל שצריך עיון אם תוכל לסמוך על רפואה לשמש בלא בדיקה אפי' על ידי רופא מומחה. ויש מקילין ואומרין דסמכינן ארפואת רופא מומחה אם הוא חכם ישראלי שאם הוא עושה לה רפואה מובהקת אצלו ונסה בה פעמים שלש שהיא עוצרת הדם וכההיא דאמרינן נאמן הרופא לומר קמיע זה מומחה שרפאתי בה ג' אנשים וכ"ש אם ראה מדבריה אשה שנעצר גם דם וסתה ממנהגה הראשון שתהיה מותרת לבעלה על פיו והוא ית' יודע כי בכתב המגלה הזאת פחד קראני ורעדה ורוב עצמותי הפחיד לחומר הנושא שבאנו בו ואולם הכונה לשמו ית' וגם לא הסכמנו להתיר בדבר שהוצאנו אותו בדיוק כפי דעתינו וכפי עיונינו רק כתבנו בקנצי מילין מה שהסכימו בו גאוני עולם ואין אני אלא כמעתיקם. והגם אם הדברים עתיקים. ע"פ רז"ל הם צודקים. וכדי להוציא מלבי פחד חומר הענין עשיתי לי רב הוא רבי ומארי נר"ו ועל דבריו נשענתי ובו נסמכתי. ואתה האח הנאמן שלום ובניך הנעימים אחים לא יתפרדו שלום ובחדות שלות מעוזם נשבע בטוב כאות נפשך החשובה מלאה לה חכמה ודעת ונפש אחיך המר והנאנח. ילולי יליל וגנוחי גנח. בוכה ומבכה על נפשות ז' מתים הרוגי חרב שלמה דוראן ס"ט:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:49:10
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:49:10](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:49:10)

גם זאת הסכמה על הפסק דין הנז"ל מטעם החכם השלם ה"ר משה משיש נר"ו יצאה וז"ל:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:49:11
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:49:11](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:49:11)

דברי החכם המשיב בטוב טעם ודעת מה שחקר ועיין בבקיאותו ובפלפולו דברי המחברים המקילים והמחמירין עד שהוציא לאור דעתם ואין להוסיף על מה שכתב וביאר בדבריו כי כדאי הוא לסמוך על דבריו כי הם חזקים כראי מוצק. ואני מסכים לדעתו הנכונה ואין להאריך כי אם בשלומך ושלום בניך שירבה ויגדל ולעד לא ידל. כנפש נאמן אהבתך משה ס"ט בן החכם השלם ה"ר יצחק משיש זלה"ה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:50:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:50:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:50:1)

**שאלה נ:**לנאמני קהלינו ישצ"ו. אחי וריעי אלי"ם יעזור אתכם על דבר כבוד שמו. שאלתם אותי בעד ראובן שהיה לו ממון ביד מתעסקים לריוח לחצאין וילכו המתעסקים ההמה לסחור את הארץ ובהיותם חוצה למדינה הוטל על הקהל ישצ"ו מהמלכות מסים ומנדא בלו והלך והוצרכו הקהל יצ"ו לעשות הערכה לפסוק הקצבה אשר הוצרכו אליה לפי השעה ומנהג הקהל יצ"ו בהערכה הוא להעריך את העשיר בעשרו מכך וכך מעות לכל מאה דינרי זהב וכן לעני בעניו. והמעריכים כאשר באו להעריך את ראובן הנז' שמו פניהם אל העסקים אשר היו לו ביד חביריו כנז' והעלו עליו העסקים ההמה בכלל ממונו באופן שעלה עליו על העסקים הנז' כפי חשבון כך וכך מעות למאה דינרי זהב כמו ט"ו ד"ז בכל פנקס הנגבה. ויהי היום ותבא השמועה כי ממון העסקים נאבד קצת בטביעת ימים וקצת בשוד השוללים והאבוד היה מקודם ההערכה ההיא. ועתה הקהל יצ"ו אומרים לראובן שהוא צריך לפרוע כל מה שעלה עליו בהערכה בלא שינכו לו מה שעלה עליו בהערכה כנגד העסקים הנז' וטענתם בזה הוא לפי שיש תקנה קדומה בצבור שכל פנקס ההערכה יעמוד ביד הצבור ג' שנים רצופים לגבות בו מכל יחיד ויחיד כפי העולה עליו בהערכה ההיא והגם שבתוך ג' שנים הנז' יפסי' מה שיפסיד לא ינכו לו מהגבייה כנגד ההפסד רק לאחר ג' שנים אז תתחדש ההערכה לפי השעה העשיר בעשרו והדל בדלותו. והוא הדין להפך שאם הרויח בתוך הג' שנים ממון הרבה שלא יתוסף עליו כלום אלא לאחר הג' שנים וחשבו הצבור שהוא הדין נמי בנ"ד שמאחר שיצאה גזרת ההערכה במה שיצאה אין לנכות לראובן כלום מכח התקנה הנז'. וראובן טען ואמר שלא יפרע כנגד מה שהעלו המעריכין על ממון העסקי' כי כבר היו אבודים כי המעריכין עצמם אלו ידעו מה נעשה בשכבר לא היו מעריכין אותו כפי אותה הערכה שהעריכוהו א"כ נמצא שהערכתם בטעות היתה ובטלה היא ובטל טעמא כי טעמא הוא ממון העסקים אשר שמו אליו פניהם לא עמד ולכן ריחם נמר אלו הם טענות ב' הכתות יורנו מורינו הדין עם מי והוא פעולתו אתו ית' כדי להסיר מחלוקת מתוך הקהל יש"ץ:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:50:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:50:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:50:2)

**תשובה:** לפי הנראה לע"ד י"ל שטענת ראובן י"ץ כנגד הקהל י"ץ היא צודקת אחר שהערכה נזכר בה בפי' שהיא מכך וכך מעות למאה דינרים וראובן זה העלו עליו כך וכך כנגד ממון העסקים שהיו לו ביד חביריו אשר הלכו להם לסחור את הארץ להביא טרף לביתם ולביתו ואנן סהדי וקים לן בגווייהו דאינון מעריכין שאם היו יודעים שהממון ההוא נאבד שלא היו קוצבין על ראובן אותה הערכה א"כ אותה הערכה נעשית בטעות ואינה כלום ולכן יש לנו לנכות לראובן מההערכה כנגד אותו ממון של העסקים שנאבדו ממנו וזה מבואר הוא ואינו צריך לפנים. ואני אומר דלא מבעיא לנ"ד שעדיין לא גבו ממנו ההערכה שאין מוציאין ממנו כנגד הממון הנאבד. א אלא גם אם גבו ממנו כל ההערכה בשלימותה ואח"כ באה השמועה כי הממון נאבד קודם ההערכה שחייבין הם הקהל להחזיר לו מה שעלה עליו כנגד הממון הנאבד דמה שלקחו ממנו לקחו אותו בטעות שכבר היה ממונו נאבד ממנו. איברא שאם היה נופל להם ספיקא אם הממון נאבד קודם ההערכה או לאחר ההערכה הוא אמינא הממע"ה לצד זה ולצד זה ואולם אחר אשר הוא נודע להם שבעת ההערכה נאבד כבר הממון מקודם צריכים הם שיחזרו לו מה שלקחו ממנו. דדמיא דא לההיא דאמרינן בפ' א"ט (נ' ע"ב) ת"ר מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות וכו'. עד הגליד פי המכה בידוע שג' ימים קודם לא הגליד פי המכה הממע"ה. ופרש"י ז"ל הגליד וכו' בידוע שהוא ג' ימים קודם שחיטה ואם לקחה בתוך ג' ימים הוי מקח טעות וצריך המוכר להחזיר לו מעותיו. לא הוגלד פי המכה איכא לספוקי אי קודם מקח הוא אי לאחר מקח הוא ועל הטבח שהוא מוציא מידו דמסתמא כל כמה דלא יהיב זוזי לא יהבי חיותא עליו להביא הראיה שקודם מקח הוא דמספיקא לא מפקינן ממונא מחזקתיה ורז"ל בעלי התוס' כתבו על הלוקח להביא ראיה שברשות מוכר נטרפה ואע"פ שלא נתן המעות וכו' יעו"ש וכן בהרא"ש ז"ל. וכן בנ"ד אחר שנודע לכל כי ראובן זה היתה אבידתו בתחלה והוגלדה פי מכתו קודם הערכתו חייבין הם הקהל יצ"ו להחזיר לו שיעור מה שלקחו ממנו כנגד אבידתו וכן דין זה פשוט הוא ומבואר ככל דיני מקח וממכר שהמקח אשר היה בטעות שהוא בטל ומחזיר את הדמים:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:50:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:50:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:50:3)

אמת הוא שאם היתה ההערכה באומדנא לבד ר"ל שהמעריכין הם מעריכין כפי ראות עיניהם וכפי מה שהוא כל יחיד במשאו ובמתנו ובענייניו שאז היה אפשרות לטענת הקהל י"ץ מכח תקנתם הנז' כי היינו אומרים שההערכה היתה מעלה מטה ושלא נתנו המעריכין עיניהם על אותו ממון של העסקי'. ואולם אחר שההערכה היא נעשית בפירוש על אותו ממון והממון כבר היה אבוד אין לך טעות יותר מזה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:50:4
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:50:4](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:50:4)

ב וגדולה מזאת אני אומר שהגם שלא נאבדו העסקים ההמה אלא שאמדוהו והעריכוהו כפי ערך מאה מאות וכיוצא ואח"ך בירר להם הנערך בראיה ברורה שאין לו אותו ממון כפי הערכתם ואפילו טעו בשיעור מועט שהם צריכים לנכות מההערכ' שיעור טעותם אם מעט ואם הרבה דדמי האי לדבר שבמנין ובמדה דאמרינן בריש פ' האיש מקדש (קידושין מ"ב ע"ב) ובדוכתי אחריתי אמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר וטעמא כדפי' רש"י ז"ל דטועה במדה ובמנין טעות הוא ואדעתא דהכי לא עביד. ולפי זה לית דין ולית דיינא דראובן זה טענתו טענה וצריכין הקהל יצ"ו לנכות לו כנגד הפסדו והוא ית' ימלא חסרונו:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:50:5
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:50:5](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:50:5)

ולענין טענת הקהל ישצ"ו שיש להם תקנה קבועה וכו'. וכנז' בשאלתכם ולדעתכם שנ"ד דראובן נמי שייכא ביה התקנה דכמו שאם יפסיד יחיד מהיחידים אחר זמן ההערכה אינם מנכים למפסיד כן ג"כ הואיל ויצא' ההערכה ועדיין לא באה השמועה לא ינכו לו דמאי דהוה הוה. דגזרת צבור היא בתקנה קבועה בהסכמת הכל ובהסכמת חבר עירם ואין לזוז ממנה. י"ל אמת הוא שהצבור יכולים הם להסכים ולעשות תקנות במאי דאית להו רווחא להאי כי האי לפי ראות עיניהם לפי צורך השעה ולמיגדר מילתא במילי דשמיא. וכההיא דתנינן בתוספתא בפ"ק דב"מ רשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר פועלין ורשאין לעשות קציתן ורשאין בני העיר לומר כל מי שיראה אצל המלכות יתן כך. ול"מ צבור אלא אפי' יחידים בעלי אומנות אחת יכולין לעשות תקנה בינייהו במידי דאית להו רווחא כדמסיימינן בההיא תוספתא גופא רשאין הצבעין והצמרין לומר כל מקח שיבא לעיר וכו'. ורשאין החמרין לומר כל מי שתמות חמורו וכו'. וכ"ש בענייני המסים שמנהג הקהלות הוא מנהג אפי' לבטל הלכה וכדכתב המרדכי ז"ל פ"ק דב"ב בשם הראב"ץ. ולגבי נ"ד הנה ההסכמה לא דברה אלא לעתיד וניחא היא מילתא דידה לפי שבשעת ההערכה לא נפל למעריכין שום טעות כי כפי האמת והנכון היתה השערתם והערכתם וחלה על כל היחידים לעשיר בעשרו ולדל בדלותו ולכן הגם כי אח"כ יפסיד מה שיפסי' או עשיר מה שיעשיר באה על נכון תקנת הקהל יצ"ו שהסכימו להסיע על קיצותן להיות ההערכה עומדת ג' שנים בלי שינכו למפסיד או שיוסיפו על מי שיעשיר שכוונתם בזה הוא למיגדר מילתא שלא להרבות במחלוקות במה שיעשו הערכה לכל יחיד ויחיד פעם אחר פעם ואית להו לצבורא רווחא כהאי מילת' להאי כי האי כי כשיעשי' מי שיעשיר בתוך הזמן אין להוסיף עליו וכשיעני מי שיעני אין לגרוע לו וכל אדם הוא עומד אם לעושר אם לעוני. אבל בנ"ד שההערכה נעשית בטעות מעיקרא וכדאמרינן לעיל ודאי הוא דהא ליתא בכלל התקנה ולא אתייא במשמעותא דהא כדאיתא והא כדאיחא ואין להקיש מזו לזו ומאן דדאין הכי דראובן זה אין לנכות לו עולבנא דדייני הוא דדאין וכי משום דשדדוהו שודדים נוסיף עליו שוד ושבר אין לדבר זה סמך אלא ממקרא דקאמר לאמר אלי"ם עזבו רדפו ותפשוהו וכו'. רחמנא ליצלן מזה ומכיוצא בזה וש"ש לכם מאת אחיכם. שלמה דוראן ס"ט:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:50:6
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:50:6](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:50:6)

וזאת תשובתם אלי ישצ"ו אמרתך הצרופה בצרף כסף ענדנוה עטרת לראשינו ואחרי דבר אדוננו איש לא הרים את ידו להחזיק בדברים אשר עלו על דעתנו. אך אמנה ליהוי ידיע למר כי ההערכה הזאת שעליה היתה שאלתינו היתה לצורך ממון אשר הוטל עליהם לאותו שעה גם לצורך ממון אשר הוא חובות על הקהל ישצ"ו ברבית מאת העכו"ם שלקחו אותו ממון לצורך שעה דחוקה לשעבר ועתה בבוא זמן ההערכה כללו כל הממונות והחסרונות בכלל כדי לתת לשעה ולפרוע החובות למה שעבר. ועתה שאלתנו מאת מורינו איך יהיה המשפט בענין ראובן הנזכר כפי מה שיעלה עליו בסך החובות הנז':


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:50:7
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:50:7](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:50:7)

ג תשובה אחרי ראותכם דברינו בראשונה כמעט אני אומר לכ"ת דמה זו שאלה הדברי' מבוררים הם מעצמם דודאי הוא שכל מה שהיה על הקהל יצ"ו חובות למה שהוצרכו לו בשכבר שאותם חובות הם נחלקי' על היחידים כל אחד כפי שיעורו דשותפין הם כל הקהל בעניני המסים ומה שלקחו עליהם חובות הוא מוטל על כל אחד ואחד כפי ערכו באותה שעה לפורעו. ולכן ראובן זה חייב לפרוע בחובות הקודמים כפי מה שהיתה הערכתו באותה שעה וכי משום שהגיע לו הפסד בזמן ההערכה השניה יפרעו עליו הקהל החוב המוטל עליו בזמן עשרו ולפי זה אתם הממונים על המלאכה תשערו סך כלל ההערכ' וכפי מה שהם החובות הקדומי' יפרע ראובן בהם כפי הערכתו הראשונ'. ואולם כפי מה שעלה בכלל ההערכ' לפי צורך השעה יפרע כדאמרן בקמייתא וזה דבר ברור הוא והאריכות בו הוא מהמותר כי גם אם היה ראובן זה רוצה לעקור דירתו מהעיר קודם ההערכ' האחרונה והיו הקהל י"ץ תובעים אותו בכל העול' עליו בחלקו בענין החובות אשר נתחייבו בהם לנושים בהם היה חייב לפרוע להם הכל משלם. ד ואפי' אם היה נופל שום ספק בינו ובין הצבור היו מוציאין ממנו דכל ענייני הצבור עם היחידים חשיבי צבור מוחזקי' וכדתנינן פ' לא יחפור (בבא בתרא כ"ד ע"ב) גם אם האילן קדם לעיר דקוצץ ברישא ואח"כ נותנין דמים ומפרשי רז"ל טעמא משום דקדירה דבי שותפי לא קרירא ולא חמימא. וכתב המרדכי ז"ל בשם מהר"ם ז"ל שיש מכאן סמך קצת למה שנוהגים בכל הקהלות שכל היחיד המדיין עם קהלו בעבור ענין מסים שהקהל גובין ממנו מס ואח"כ אם ירצה לדיין עמו ירדו לדין ואם יתברר שנטלו ממנו שלא כדין יחזירו לו ע"פ ב"ד כי הקהל י"ץ יהיו מוחזקין ותופסין נתבעין ולא תובעין דאל"כ לא תהיה תקנה לרבים שכל אחד יעשה עולה ויאמר מי יתבענו לדין קדיר' דבי שותפי וכו'. לכך יש להחשיב הצבור מוחזקין הם עכ"ל ז"ל. וכ"ש בנ"ד שממוני הקהל יצ"ו הם ברשות הקהל ונכנסו בעובי הקורה לקבל אותם חובות הנז' ופרעו בהם צורכי הרבי' למסיהם וארנוניה' כי אותם חובות חשבינן להו שהמלך עצמו הוא עתה נושה בכל יחיד ויחיד העולה עליו כפי הערכתו ומסים וארנוניות דמלכא כמוחזקי' הם אליו וכדאמרינן בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ע"ג ע"ב) מוהרקייהו בטפסא דמלכא מנח וכו'. ועל כן כפי הנראה לעניותנו דאיזדקק דינא כפי מה שכתבנו והיא מילתא דפשיטא כביעתא בכותתא והוא ית' יעמידנו על האמת ואויבנו יצמית ונוגשינו צדקה ובא לציון גואל וכיר"או. נאם אחיכם שלמה ס"ט בכמהר"ר צמח דוראן זלה"ה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:51:1)

**ענין נא:**מעשה היה בארצנו זאת שאיש א' מנכבדי ארצנו הגיע זמנו ובא יומו ליפטר לבית עולמו והיה לו בן אחד בחור כארזים וד' בנות נשואות שתים מהנה נשואות לאחיו ושתים מהנה נשואות לאנשים אשר אינם מבני משפחתו. ויהי בעת קירוב פטירתו אחיו נושאי בנותיו דברו עמו ואמרו לו צו אל ביתך וכו'. ולמדוהו להועיל להם שיתן במתנת ש"מ כל נכסיו לבנותיו הנשואות להם פן תהיה נחלתו לזרים ויתן ג"כ חלק מועט לבנותיו האחרות ושכאשר יזכה בנו לחופה יהיו המתנות בטלות ושהכל יהי' לבנו וכו'. והוא עשה כן וצוה צואתו זאת שזה נוסחה אות באות וכו' לא פחות ולא יותר. יודעים ומעידים אנו עדים ח"מ עדות ברורה איך נכנסנו לבקר את היקר כהר"ר אברהם הלוי בלנסי נ"ע ומצאנוהו חולה מושכב על מטתו יודע להשיב על הן הן ועל לאו לאו כבריא המהלך על רגליו בשוק ואמר לנו בבקשה מכם הוו עדי צואתי זאת שאני מצוה בפניכם מחמת מיתה והוא ששני אחי ישצ"ו רבי דוד הלוי יצ"ו ור' שם טוב הלוי י"ץ שניהם יהיו אפוטרופים על שאול בני יצ"ו ואין להם רשות לשלוח קצת מנכסי דרך ים או דרך יבשה וכאשר יסכימו אחי להלוך לא"י הבחור בני שאול ילך עמהם ויש להם אז רשות למכור קרקעותי עם כלל קרקעותיהם ורבי דוד אחי יצ"ו הוא שותף לחצאין בכל הסחורות שיש ביננו וכל השטרות הנמצאים אתנו הכתובים בשמי או בשמותם לאמצע השותפות ור' דוד אחי יהיה נאמן בכל טענה שיטענו עליו בענין מענייני השותפות הנז'. והקדשתי פירות מאה דינרי זהב לעניי' עשרה שנים שלימים. ונזה"ה אשתי תהא אוכלת ונזונת מנכסי עם אחי ר' שם טוב בקערה אחת ועם שאול בני ותהיה לובשת מנכסי כל ימי מיגר אלמנותה ונתתי לה בחדר העולה בחלקו בחצר החדשה לדור בו ג"כ כל ימי מיגר אלמנותה. ואחי ר' דוד הלוי נתן ללוי בנו קרן מאתיים ד"ז מאמצע השותפות שיש ביננו יטול שאול בני גם הוא מאתיים כנגדם וכשיתברר שנטל לוי הנזכר יותר ממאתיים יטול שאול בני כנגד כל מה שנטל ונתתי לבנותי גווה"ר וחנ"ה כל נכסי מקרקעי ואגבן מטלטלי מתנה גמורה ויטלו מהם רבקה ומרונ"א בנותי הנשארות מאתיים ד"ז לכל אחת מהם ובשעה שיזכה שאול בני לחופה ב"ה המתנה בטלה ואין בה ממש. חלקי חלק אחי הנז' בחניות היוצאות מחצר הישנה שלנו הקדשנו אותם לפירותיהם עשרה שנים שלימים מהיום שליש לעניים ושליש לפדיון שבוים ושליש לשמן המאור והאחים הנז' הסכימו בזה ונטלנו מהם קג"מ על זה. וגם רבי דוד הנז' חייב עצמו בקג"מ לבחור שאול במאתיים ד"ז שיתנם לו במתנה גמורה בשעה שיזכה לחופה. וכך אמר לנו רבי אברהם הלוי הנז' אין רשות לדיין או לשום חכם לעשות פירושים או דיוקי' בדבר צוואתי זאת אלא דברי יתקיימו כפי פשוטן והקדש פירות החניות הנז' הוא למנוחת הזקן ר' אברהם מטור' נ"ע. וכן שלשת האחים הנז' הסכימו לעשות ס"ת ותפוחים למנוחת הזקן הנז'. זאת הצואה שצוה רבי אברהם נ"ע כד הוה קציר ורמי בערסיה ואנו יודעי' דמיגו מרעי' דא איתפטר לבי עלמיה ושלא צוה צואה אחרת זולתי זאת. ולראיה ביד האפטרופין הנז' וביד כל מי שיש לו זכות בצוואה זאת כתבנו וחתמנו יום שני עשרים לניסן המכובד שנת השמ"א ליצירה עכ"ל הצוואה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:51:2)

ויהי אחרי מות המצוו' הנז' בכמו שנתיים ימים מת בנו שאול הנז'. והבנות גווה"ר וחנ"ה החזיקו בנכסיהן שירשו מאביהן כפי הצוואה הנז' והקנו לאחיותיהם הנשארות המאתיים דינרים לכל אחת כפי הצוואה ג"כ ותשאנה קולן הבנות האלה הנה ובעליהן על גוו"הר וחנה לאמר כי המתנה שנתן להן אביהן הוא בטלה יען כי לאחר שצוה אביהן שיטלו המה כל נכסיו חזר ונתן לנשארות מאתיים דינרים לכל אחת וכן ג"כ הקדיש מנכסיו כמו שהיא צוואת הצוואה. א"כ נמצא זה שנתן כל נכסיו לאחד ומקצתן לאחר דה"ל חזרה במקצת וקי"ל דחזרה במקצת הויא חזרה בכל. וכן ג"כ באו בטענה אחרת למה שאמר ונתתי לבנותי גווה"אר וחנה כל נכסי מקרקעי ואגבן מטלטלי. וכפי מה שיזכר לפנים ב"ה טענה זאת ושוברה עמה. וארכו הדברים ביניהם זמן זמנם וזמניהם ועמדו לדין לפני היושבים על מדין ודנו ביניהם שמתנת גווה"אר וחנה קיימת דלא שייך בה חזרה במקצת. ולא אבו שמוע כי אחד מאנשי הבנות האלה הוא ת"ח ונתחזק לבטל מתנת הבנות גוו"הר וחנה מהטעמים הנז'. ולדעתו יצ"ו כי טענותיו וראיותיו הם צרופים וברורי' ועשה בזה כל מאודו וחשב כי כביר מצאה ידו להביא טענות וראיות מפי סופרים ומפי ספרים. ולכן להראות להאי צורבא מרבנן דהוא יצ"ו מצד שאין אדם רואה חובה לעצמו לא עמד על דקדוק דין זה ולא טעם את טעמו ואין נימוקו עמו כתבתי מה שנלע"ד בזה והוא ית' יעמידנו על האמת ויכין לבבנו לאהבתו וליראתו. ויראנו נפלאות מתורתו אכי"ר:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:51:3)

זאת התורה והחוקה להאי דייתיקא כמה דאחוי לן עביד שמייא וארקא. להאי תגרא דשדו הטוענים בענין צוואה זאת שהש"מ לאחר שנתן כל נכסיו לשני בנותיו גווה"ר וחנה חזר ונתן לבנותיו האחרות. וג"כ הקדיש מנכסיו אשר נתנם לבנותיו הנזכר וקי"ל דחזרה במקצת הוי חזרה בכולא אני אומר אמת ויציב הוא דהכי קי"ל בפ' מי שמת (בבא בתרא קמ"ח ע"ב) והרי איפשיטא בעיא התם דחזרה במקצת הויא חזרה בכלו וכמו שיבוא לפנים ב"ה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:4
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:4](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:51:4)

האמנם בנ"ד לפי סדר לשון הצוואה ולפי משמעותה ליכא חזרה כלל שכך אמרה הצוואה ונתתי לבנותי גוו"הר וחנה כל נכסי מקרקעי ואגבן מטלטלי במתנה גמורה ויטלו מהן בנותי הנשארות רבקה ומרונה מאתיים ד"ז לכל אחת וכו'. הדברים האלה מוכיחים שכל מה שצוה הש"מ על ד' בנותיו הכל היה ממנו בהרדפה אחת ודיבורא חדא לכלהו דבחדא מחתא מחתינהו ולא פלגינהו וליכא חזרה כלל דכולהו מילי דידיה חדא דיבורא אינון. דמשמעות חזרה דקא אמרי רז"ל היינו לאחר שנתן נכסיו לאחד והשלים דבורו וחזר אח"כ ונתן מקצת מאותם נכסים שנתן במתנה ראשונה לאיש אחר דבהכי אמרי' דהויא חזרה בכל מה שנתן בראשונה אבל בנ"ד שדבריו כלם אמרם בהרדפ' אחת מחוברין ונעוצין תחלתן בסופן וסופן בתחלתן לא איכא חזרה במקצת כי הכל הולך וסובב למקום אחד:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:5
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:5](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:51:5)

והראיה לזה שמצינו להרשב"ם ז"ל שפירש על ההיא בעיא דאיבעי' לן בפ' מי שמת ז"ל איבעיא להו חזרה במקצת וכו'. ש"מ שנתן כל נכסיו לאחד וחזר בו במקצתו ונתן שוב לאחר שהרי הוא יכול לעשות כן כדאמרינן דייתיקי מבטלת דייתיקי מי הויא חזרה בכל הנכסים שנתן לראשון דגלי דעתיה שמתחרט בראשון ומה שנתן לשני מתנה במקצת הוא דאיכ' שיור והויא מתנה. ואולם יש להשיב להם כפי טענותיהם כלומר שהגם אם נודה לטענתם ונאמר שיש בנ"ד החזר' במקצת. עכ"ז אין כאן כי אם החזר' באותו מקצת שחזר בו ואין כאן החזר' בכל כמו שמוכיח מלשון רבינו הרשב"ם ז"ל. ותחלה יש לדקדק באריכות לשון רבינו ז"ל במה שאמר וחזר בו במקצתו והוסיף לומר ונתן שוב לאחד ואמר לבסוף דנגל' דעתיה שמתחרט בראשון מהיכ' תיתי לן החרטה הזאת ואולי לא חזר אלא באותו מקצת לבד. ולפ"ז י"ל שדברי רבינו ז"ל נתקשית לו הבעייא מעיקרא שאמרה חזרה במקצת וכו'. שיש להקשות ולומר מה צדדין יש לבעייא הזאת שאם הנותן הזה שנתן נכסיו לאחד חזר ואמר הדרי בי בכך וכך ממה שנתתי לפלו' והריני נותן הסך הנז' שחזרתי בו לפלו' א"כ מה מקום לבעייא הזאת הרי הוא צווח כי כורכיא ואמר שלא חזר בו מהראשון אלא במקצת ואולם במקצת האחר עדיין הניחו לראשון מכח מתנתו הראשונה ולמה סלקא הבעייא דחזרה במקצת הויא חזרה בכולא כדאשכחן מהבריית' שאמרה כלן לראשון ומקצתן לב' וכו'. וכ"ש אם הנותן הזה הוסיף לומר בסוף דבריו והנשאר על מה שכתבתי לזה הב' יהא מונח ועומד ביד הראשון דאז אין מקום לבעייא זאת כלל מאחר שאמר בפי' שכל מה שנתן בראשונה לא חזר אלא במקצתו והשאר יהא עומד לראשון א"כ אין מקום לבעייא זאת כלל לפי זה. ואם על צד זאת היתה הבעייא יקשה עלינו ביותר למה סלקא דהויא חזרה בכולא. על כן ולכן רבינו הרשב"ם ז"ל האריך בפירושה דבעייא זאת כדי לברוח מהב' צדדין הנז' ואמר הוא ז"ל דלא שייכ' הבעיי' אלא בדרך זאת. והוא שהש"מ הזה שנתן כל נכסיו לאחד החזרתו היא בדרך סתמא כלומ' שלאחר שנתן לאחד כל נכסיו ראינוהו אח"כ שחזר וצוה שפלו' יטול קצת מנכסיו כלומר שאמר אני נותן לפלוני כך וכך דינרי' בענין זה באה הבעייא אם החזרה במקצת הויא חזרה בכולא וזה למה שהוא נתן הכל לראשון ומאין לו לתת לב' מה שנתן ש"מ שנתחרט בודאי מזה המקצת ויכול הוא לעשות כן דקי"ל (ב"ב קל"ה ע"ב) דייתיקי מבטלת דייתיקי. ומאחר שנתגלית לדעתו שנפלה לו החרטה במה שעשה נוכל לומר שחזר בכל מה שנתן לראשון דהא רגלי' יש בדבר שנתחרט במעשיו. או נאמר דבמאי דחזר חזר ואולם הנשאר הניחו עדיין ביד הראשון וסלק' הבעייא דחזרה במקצת הויא חזרה בכלא וכדתני' כלן לראשון ומקצתן לב' וסלק' בעייא בזה האופן מצד שלא אמר בכך וכך ממה שנתתי לפלוני חזרתי בו והריני נותנו לפלו' וכן לא אמר נתתי לפלו' זה כך וכך וכל השאר יהיה עומד ביד הראשון אלא חזרתו היא שלאחר שנתן לראשון כל נכסיו חזר ואמר אח"כ ונתן בדרך סתמ' מקצת נכסיו לאחר וכדאמרן בהא איבעיא לן ואיפשיט' בעיין דחזר בכולא דאמרינן מאחר שראינוהו שבא לתורת דייתיקי אחרת בדרך סתמא נתגלית לנו דעתו דחזר בכל מה שנתן לראשון והוא מה שכפל רבינו הרשב"ם ז"ל דבריו ואמר וחזר בו במקצתו ונתן שוב לאחר שר"ל וחזר בו במקצתו וההחזרה הזאת היא במה שנתן שוב לאחר מקצתן בדרך סתמא לא בדרך שיובן ממנה שלא חזר אלא באותו המקצת וכדאמרן באותם הב' צדדים. ולכן הפוסקים כלם כשהזכירו דין זה אמרוהו בענין זה כי כל אחד מהם ז"ל כך אמר ש"מ שנתן כל נכסיו לאחד וחזר ונתן מקצתן לאחר וכו'. וכן הרב נמוקי יוסף ז"ל פתח ואמר בזה הסיגנון איבעיא להו וכו'. כבר פירשנו וכו' עד והשתא בעינן דאם נתן לאחד כל נכסיו ואח"כ חזר בו ונתן לאחר מקצתן דהא קי"ל דייתיקי מבטל דייתיקי וכו'. ולבסוף כתב וז"ל הא דפסק תלמוד' דהויא חזרה בכלהו בודאי לא משמע היכא דאמר בפי' איני חוזר אלא במקצתן דהא נשארו מקצתן לראשון עכ"ל ז"ל. ויש לדקדק בדבריו אלה דמילתא דפשיט' היא דהיכא דגלי דעתי' למימר בפי' שאינו חוזר אלא ממקצתן בודאי הוא שהשאר יהיה עומד ביד הראשון. וא"כ מהיכא תיסק אדעתין דחזר בו בכל עד דאיכפל הרב נ"י להודיענו שלא נעלה על דעתנו לומר כן. ע"כ אני אומר לקלישות דעתי ששיעור דבריו ז"ל הם על זה האופן שמה שאמר לא משמע היכא דאמר בפי' איני חוזר אלא ממקצתן והשאר יהיה עומד ביד הראשון ויש בדבר הזה חדוש דאיכפל הרב נ"י למימריה ואיכפיל הרב ב"י ז"ל למיסקיה בשמיה מאחר שבאה משמעות הדברים מדיוקא דלישנ'. ואולם אם נאמר שדברי נ"י הם שאמר כן בפי' דעו וראו שאינו חוזר בו אלא ממקצתן מאי טיבותיה דמר דאשמעינן האי מילתא מילתא דפשיט' היא:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:6
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:6](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:51:6)

ונמצאנו למידין לפ"ז שגם לדברי הטוען שטען שבנ"ד איכא החזר' הרי הוא אמר בפי' שלא חזר בו אלא מהמקצת דהכי תנא בלישני' ונתתי כל נכסי לב' בנותי וכו'. ויטלו מהם מרו"נה וכו' מאתיים וכו'. משמע שלא חזר בו ממתנת השני בנות הראשונות אלא במאתיים דינרים שנתן לכל אחת מהאחרונות דהכי משמעות לשון ויטלו מהם שיר"ל ויטלו מהם וכו'. והשאר יהי' מונח לראשונו' וכדאוכחן מדברי נ"י ז"ל. וא"כ גם לדברי הטוען שטען שיש בכאן החזר' במקצת הרי הוא אומר ויטלו מהם וכו' דמשמע מלישני' שהשאר יהיה ביד הבנות הנז'. 5ולענין ההקדש שאמר אח"כ חלקו וחלק אחי הנז' בחנויות הנז' הקדשנו פירותיהן וכו'. לפי הנשמע מלשון הצוואה שהמאמר הזה שאמר הש"מ אינו לעשות עת' בצויו ההקדש מחדש רק כוונתו לומר כי כבר היה מוסכם בינו ובין אחיו לעשו' דבר זה. אמנם מה שחדש עתה בציוי הוא להכיר לאחרי' שהוא הסכים עם אחיו על המשך עשר' שנים שלימים מהיו' שעשו זה למנוחת הזקן הנז' שהורישם את ירושתו ולכן גם שני אחיו הודו לדבריו שהם הסכימו עמו ונטלו קנין וכו'. לומר מודים מודים על ההסכמה אשר היתה ביניה' מקוד' הצוואה וז"ל שאמר חלקי וחלק אחי הקדשנו פירותיהן וכו'. דאי לא תימא הכי כלומר שלא נזכרו אלו הדברי' בינו ובין אחיו מעול' רק הוא עתה רצה להקדיש וכו'. איך אמר חלקי וחלק אחי בחנויות הקדשנו פירותיהן וכו'. מי אמר לו שאחיו הקדישו חלקו עד שאמר בלשון עבר הקדשנו פירותיהן. א"כ ע"כ צריכין אנו לומר שמקוד' הצוואה הסכים עם אחיו על ההקדש הנז' וא"כ בשעה שאמר ונתתי לבנותי גוו"הר וחנה כל נכסי וכו'. הסכמתו עם אחיו בהקדש קדמה לכל וכפי הנרא' מדבריו ומהסכמת אחיו ומן הקנין שקנו מידם שהגם אם היה עומד מחוליו לא הי' חוזר בהקדש ההוא. וכן ג"כ אם היה שאול בנו זוכה לחופה בודאי שלא היה מתבטל ההקדש ההוא כי לא עשה המות ההוא אלא למתנת בנותיו וזה דבר ברור. ולשון הצווא' מור' אותו באצבע שכוונתו שהסכמת ההקדש קדמה לכל. ולפי זה בטל' טענת הטוען האומר שלאחר שנתן הכל לבנותיו חזר במקצת והקדישו מאחר שקודם צוואתו הי' הדבר כבר מוסכם ועומד בינו ובין אחיו ובענין הש"מ בתר כוונתו אזלינן כמו שיתבאר לפני' ב"ה. וכן ג"כ מה שאמר לשון הצוואה וכן שלשת האחי' הסכימו לעשות ספר תורה ותפוחים למנוחת הזקן נ"ע. וא"כ לפ"ז מתנה שנתן לבנותיו כאלו היא מאוחרת להקדש כי בדעתו הי' ההקדש קודם לכל וכמו שיתבאר לקמן בענין טענת בנותיו אלו עם אלו עצמן:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:7
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:7](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:51:7)

וכל זה כתבנו אותו לפי טענת הטוען כדי להשיבו כפי דבריו וכפי טענותיו שהתשובה הנצחת היא אפי' לדברי האומר ואולם כפי האמת אין אנו צריכין לבא לידי מדה זאת כלל דאין כאן החזר' לא במקצת ולא בכל כי הש"מ הזה הוא מחלק נכסיו בפעם אחת ובהרדפ' אחת דלא שייך לומר החזר' אלא אי הש"מ לאחר דפסק לנו למילי' חזר אח"כ פעם אחרת ונתן מקצת' לאחר בזה הוא דאמרינן דמוכח' מילת' שחזר בצוואתו הראשונה. ואולם אם היו דבריו בפעם אחת ובתכיפ' אחת ובקשירה אחת לא אמרינן שחזר בו במקצת והכי דייקינן דברי רבינו הרש"בם ז"ל הנה הוא ז"ל ונתן שוב לאחר שענינו אז"ל שוב מעשה בכך וכך שי"רל אח"כ הי' מעשה וכו'. וכן ג"כ אז"ל דקי"ל דייתיקי מבטלת דייתיקי שיר"ל צווא' אחרונה מבטלת ראשונ'. ובנ"ד אין כאן צוואה אחר צוואה ולא שייך למימר שוב נתן לאחר שכל דבריו קשורים וצמודי' בוו"י העמודים להורות ממנו שכל דבריו הם בהרדפה אחת ואין לו אלא שפה אחת ודברים אחדים כדקי"ל בכולהי דוכתי (ב"ק ע"ג ע"א וש"נ) דתוך כדי דיבור כדיבור אחד דמי. וכ"ש שבנ"ד לא היתה שום שתיקה וחלוקה בדבריו ואפי' תוך כדי דיבור אין כך ודמיא דא לההיא דאמרינן (ב"ב קמ"ח ע"ב) אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ש"מ שנתן כל נכסיו לאחריני רואים אם כמחלק נכסיו מת קנו כלם עמד חוזר בכלם. אם כנמלך מת קנו כלם עמד אינו חוזר אלא באחרון. ופי' רבינו הרשב"ם ז"ל אם כמחלק שמעשה ראשונה שהתחיל לחלק היה דעתו לחלק כל נכסיו ולא לשייר כלום אם מת קנו כלם כדין כל מתנת ש"מ שאינה צריכה קנין אם מת. אם כנמלך שלא היה בדעתו לחלק כל נכסיו אלא לאחר שחלק לראשון שתק ולא רצה לחלק עוד וחזר ונמלך בעצמו לחלק את כל הנותר וכו' עכ"ל ז"ל. הא קמן שכל זמן שדברי הש"מ באו כלם בפעם אחת ובמשכורית חדא נמשכו קרינן ליה מחלק ר"ל שכל דבריו הם מצטרפין קצתן אל קצתן דלא אמרינן דהוו תרי דיבורי אלא אם הפסיק את דבריו ושתק בין אחד לחבירו ובהא נמי אמור תלמודא (שם) ודילמא האי דשתיק עיוני קא מעיין במילי' ויהיב כלו' דאפי' אם שתק לא אמרינן בי' שהוא כנמלך רק הוא כמחלק והאי דשתק לראות ולחשב את דרכו בחלוקו זה ותירץ תלמודא ש"מ מידק דייק והדר יהיב. ופירש רשב"ם ז"ל סתמי' מידק דייק בלבו מה יתן לכל אחד ואחד קודם שיבואו לפניו ואין לשתוק בין זה לזה ומדשתק נמלך הוי עכ"ל ז"ל. הנה מבואר לפנינו דלא אמרי' דאיכ' המלכ' אלא אם הפסיק את דבריו ושתק בשעה חדא. וכן נמי בנ"ד דלא אמרי' אם נתן לאחד את הכל וחזר ונתן לאחר מקצת נכסיו שחזר בכל אלא אי איכא הפסקה בין זה לזה דלכולהו טעמא חדא אית להו ולזה הטור ז"ל (חו"מ סי' ר"נ) כתב ש"מ שחלק כל נכסיו לב' או לג' אם לא הפסיק בין אחד לחברו וכו'. וסמך לזה ואמר ש"מ שנתן כל נכסיו לאחד וחזר ונתן מקצתן לאחר וכו'. נראה ממנו ז"ל במה שסמכן זה לזה דטעמא חדא אית להו לב' ענינים אלו דלא שייך למימר המלכה והחזר' אלא אם שתק ועשה דייאתיקי אחר דייאתקי אבל אם היו דבריו בפעם אחת ובהרדפ' אחת ליכא החזרה וליכא המלכ' ובהגה"מ פי"ו מהמו"ל כתבו בשם הר"ם ז"ל דהא דתנן בפ' גט פשוט (בבא בתרא קס"ה ע"ב) כתוב בשטר מלמעלה מנה ומלמטה מאתיים וכו'. הכל הולך אחר התחתון וכו'. היינו דוקא היכא דלא אפשר לקיים ב' הלשונות עליון ותחתון ויהיו סותרין זה את זה. אבל היכא דאפשר לקיימן לא אמרינן דסתרי אהדדי אפי' היכא דשני הלשונות מרוחקין זה מזה וכ"ש היכא דסמיכי אהדדי דלאו אורחא הוא למימר בתוך כדי דיבור שני לשונות דסתרן אהדדי עכ"ל ז"ל. וכן הטור ז"ל סימן מ"ב כתב וז"ל היה כתוב בשטר למעלה דבר אחד ולמטה דבר אחר וסותרין זה את זה הולכין אחר התחתון. וכתב הגאון בעל ב"י ז"ל וז"ל וממ"ש רבי' ויהיו סותרין זה את זה משמע דס"ל דדוקא דסתרי וא"א לקיימן אבל אם אפשר לקיימן מקיימין אותם עכ"ל ובנ"ד הנה דברי הש"מ הזה יכולין להתקיים דלית כאן שני לשונות דסתרן אהדדי. איברא אם הי' הדבר בנ"ד בדבר מסויים ר"ל שאם היתה לו לש"מ זה חצר אחת מסויימת או אלף דינרים מסויימים וצוה שתנתן אותה חצר כלה לא' ואח"כ אפילו שלא שתק כלל אלא בתוך דבריו חזר ואמר החצי או הרביע מאות' חצר או מאות' מעות ינתנו לפלוני אפשר לומר דחזר בו מהראשון בכל ואין לו כלום דרגלים לדבר יש שדבריו סותרין אהדדי ונתפוס דבריו האחרוני'. אך אמנה אחר אשר אין צוואתו של ש"מ בדבר מסויים ואנו יכולין לקיים את כל דבריו אין כאן החזרה כלל וזה דבר ברור ומסויים:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:8
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:8](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:51:8)

ואין לומר שבנ"ד נמי הרי הש"מ הזה סיים את כל נכסיו לב' בנותיו הראשונות כי כן אמר כל נכסי לגוו"האר וחנה דמשמע הנכסים בכללותם ופרטותם ואח"כ הוסיף לומר ויטלו בנותי רבקה ומר"ונא והקדיש מה שהקדיש ולפי זה דבריו סתרן אהדדי. אין אנו יכולין לומר כך לפי שיש לומר דהאי כל נכסי דקאמר בראשונה היינו רובא דרובא מנכסיו שלפי שלא הוציא מכלל נכסיו מקרקעי ומטלטלי לב' בנותיו האחרונות אלא המעט מהמעט לזה קרי למתנת הראשונות כל. והעד המוכיח על זה הוא מה שהעטיף את דבריו בו"ו ואמר ויטלו מהם רבקה ומרונא מאתיים וכו'. ולשון בני אדם הוא לומר על מי שיטול הרוב פלו' נטל הכל. וכן ג"כ הוא לשון רז"ל (עי' הוריות ג' ב') לומר הכל על הרוב דבמקום דתנינן כל אמרינן דתנא ושייר דלא ילפינן מהכללות ואפי' במקום שנאמר חוץ (עירובין כ"ז ע"א) וא"כ לשון זה הוא לשון חכמים גם בני אדם גם בני איש וליכא ספיקא כלל שזאת היה כוונת הש"מ ובתר דעתיה אזלינן כמו שנוכיח לקמן ב"ה. וכן ג"כ י"ל שכל נכסי שאמר שיהיו לגוו"האר וחנה דוקא קאמר כלומר כל ממש וזה שלפי שהש"מ בזה היה בדעתו שיוציא מכלל ממונו לבנותיו האחרונות המתנה ההיא שנתן להם והו"ל כאלו נתנו להם כבר וכל נכסיו הנשארים הם לגוו"האר וחנה לכן הקדים ואמר בראשונה כל נכסי לב' בנותי גוו"האר וחנה דכיון שמתנתו היתה בתכיפה אחת אמינא דמעיקר' שייר לרבקה ומרונא המועט ההוא ואמר כל נכסי לגוה"אר וחנה בדרך אמתות כאלו הקדים בראשונה המתנה המועטת ואמר אח"כ כל נכסי וכו'. וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה הביאה הגאון בב"י בטח"מ סי' רמ"ו ז"ל ש"מ שאמר אני נותן לבני כך וכך ושאר כל נכסי לאשתי כיון שנתן מקצת נכסיו לבנו ואין לו אלא אותו הבן זה מוכיח מצד עצמו שלא נתכוון בנתינת האשה לעשותה אפוטרופי' עליו בשאר נכסים שא"כ מ"ש אותו מקצת שלא עשאה עליו אפוטרופא כמו שעשאה על השאר ועוד שכבר אמרו ז"ל (ב"ב ק"נ ע"ב) ה' עד שיכתבו כל נכסיהם וזו אחת מהם וכאן הרי לא כתב כל נכסיו שהרי נתן מקצת מהם לבן. אע"פ שיש לבעל הדין לחלוק מ"מ כל שבנו מוציא מידו זה אינו כמסולק. ועוד דכיון שבשעה אחת נתן מקצת לבן והשאר לאשה הרי זה כמשייר בין שנתן לבן תחלה ואח"כ לאשה ובין שנתן לה תחלה ואח"כ לבן עכ"ל ז"ל. הא קמן מבואר דכל שנתן לזה ולזה בשעה אחת הרי זה כמשייר. וממ"ש רבי' בין בין וכו'. יראה שהגם אם אמר תחלה כל נכסי לפלו' והוסיף לומר כך וכך לפלו' כנ"ד קרינן ביה כמשייר כלומר דמה שאמר כל נכסי בתחלה כאלו אמרו לאחר מתנת המקצת:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:9
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:9](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:51:9)

והגם כי דברים הללו הם מבוארים ומבוררי' ואינם צריכין חיזוק עכ"ז להפיס דעת הטוען יצ"ו כי איש חכם הוא ויכול הוא לומר הורוני מהיכן דנתוני לכן אוסיף עוד ידי שנית ואומר שהו"ו של ויטלו בנותי הנשארות הוא מבואר שהמתנות הם מחוברים יחד ואין להפריד ביניהם ולומר דאיכא החזרה ויש להוכיח זה מטענה וראיה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:10
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:10](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:51:10)

הראיה היא מדאמרינן בפ' י"נ (קכ"ט ע"א) כי אתא רבין אמר יירש פלו' שדה פלונית ותנתן שדה פלו' לפלו' ר' יוחנן אמר קנה וכו'. ושקלינן וטרינן בגמ' ומסקי' תוך כדי דיבור כדיבור דמי אפי' בב' בני אדם וב' שדות אם אמר יירש פלו' שדה ותנתן שדה פלו' לפלו' דקנה אותו האיש שאמר עליו בלשון ירושה גם שאינו בר ירושה ואע"ג דקי"ל דאם אמר בלשון ירושה על מי שאינו בר ירושה דלא קנה כלום אם עובדא הוא בתרי גברי דאמר לאחד בלשון ירושה ואע"פ שאינו בר ירושה ואמר לחבריה בלשון מתנה קנה גם אותו שאמר לו בלשון ירושה דמועיל לשון נתינה דהאי ללשון ירושה דהאי דהגיד עליו רעו כלו' דמדקאמר להאי בלשון נתינה להאי נמי יהיב ליה במתנה ולשון ירושה דקאמר לאו דוקא:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:11
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:11](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:51:11)

וכתב הרב בעל נ"י ז"ל וז"ל ומה שהעלינו דתוך כדי דיבור מהני לשון מתנה דהאי ללשון ירושה דהאי היינו כשאומר יירש פלו' שדה פלו' ותנתן שדה פלו' לפלו' בוי"ו אבל אם אמר תנתן בלא וי"ו אפי' באדם אחד ובשדה אחת לא מהני לשון מתנה ללשון ירושה אלא אמרינן או תפיס לשון ראשון או לשון אחרון עכ"ל ז"ל. ובנ"ד הרי הש"מ קשר את דבריו והעטיף אותם בוי"ו העטוף באמרו ויטלו בנותי וכו'. ואחרי ראותנו הוי"ו הזאת וי"ו אריכא וזקיפא כוי"ו דויזתא (מגילה ט"ז ע"ב) ולא כוי"ו קטיעא דכתיב' אאופת' (חולין ט"ז ע"א) איך יעלה על לבנו לומר שהדברי' הראשוני' חזר בהם והלכו להם ונשארו בנותיו חנה וגוה"אר בלא שום מתנה והאחרות הנשארות עמדו במתנתן ונמצא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא דלא אפשר לן למימר הכי לגבי האי ש"מ כמו שיתבאר בסמוך. וק"ו הוא אם מצד הוי"ו מהניא לשון מתנה דהאי ללשון ירושה דהאי וכ"ש בנ"ד שהדברי' מוכיחים שכל דברי הש"מ הזה הם שפה אחת ודברים אחדים אפי' אם היא בלא וי"ו ומה גם עתה שבאו מעוטפים בטלית וי"ו ומצומדים והיו לאחדים:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:12
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:12](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:51:12)

והטענה היא שבסדר טענות הטוען הוא אומר שכל קרובי הש"מ היו לוחצים ואולצים אותו לצוות שאם ימות בנו שיהיו כל נכסיו לב' בנותיו הנשואות לאחיו שלא יבא זר בנחלתם והנפטר גם כי היה קשה בעיניו לפתוח פיו לשטן כנגד בנו יחידו עכ"ז לדברי קרוביו נענה כי היתה עיני כלם צרים בזרים שיבואו בנחלתם וכאשר היה מצוה כרצון קרוביו כנז' נכנס אליו חכם אחד וא"ל הש"מ למען הש"י ב"ה תורוני דרך שתתקיים צוואתי ושלא יהיה לה ביטול מצד איזו טענה מהטענות והשיב אותו החכם ואמר לו שלא יעלה בידו רצונו להיותו נותן כל נכסיו לבנותיו הנשואות לאחיו אלא כשיתן להם כל נכסיו וכשיזכה הבן לחופה תהיה המתנה בטלה. וגם אמר לו אינו מהראוי שיוציא בנותיו האחרות נקיות וריקניות מכל נכסיו והלמוד הזה שלמדהו החכם הוא מבואר שהכוונה ממנו היא שלא יבוא הדבר לידי הפסק ירושה כמבואר במקומו. הנה לפי זה הדברים מוכיחים מטענות הטוען עצמו שהש"מ ההוא רצונו וכוונתו שיהיו דבריו נצבים ועומדי' כדיומדין שלא יהיו נכסיו וקרקעותיו כי אם לבנותיו הנשואות לאחיו. וא"כ איך יעלה על לבנו לומר שאחר שנתן כל נכסיו לב' בנותיו ההנה אשר עליהן היתה לו החרדה ההיא ובתוך כדי דיבור חזר בו ואפוכי מתרטא אפיך דיהב מקצת נכסיו להני אחרינתא וקמייתא לא יהיב להו מידי דהכי קי"ל (ב"ב קמ"ח ע"ב) כלן לראשון ומקצתן לב' שני קנה בין אם מת בין אם עמד וראשון לא קנה כלו' אפי' אם מת עוד גדולה מזאת י"ל כי הלמוד שלמדוהו החכם שכאשר הבן יזכה לחופה תהיה המתנה בטלה ובודאי הוא שלמוד הזה לא היה אלא על המתנה הכוללת שרצה לתת לבנותיו הנשואות לאחיו. וכן עשה הוא שלאחר שעשה המתנה הכוללת שהיא העיקרית והמצטרפת אליה אמר ובשעה שיזכ' בני לחופה המתנ' בטלה הדברים האלה מוכיחי' שלא אמר אלה הדברים אלא על המתנות בכללן וא"כ לא חזר בו מהמתנה הראשונה ואדרבא עלי' ביחוד אמר שתהיה בטלה כשיזכה בנו לחופה כמו שהורהו החכם לעשות. א"כ איזדקק דינא אם מכח ראיותינו אם מכח טענותינו דלא אית לן דינא דחזרה במקצת בנ"ד ואין בו שינוי ותמור'. והצוואה היא קיימת ושרירא. ולא אית לן לא קטירנא ולא תברא:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:13
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:13](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:51:13)

ולענין טענת הממון שהש"מ הזה אמר ונתתי לבנותי גו"הר וחנה וכו'. כל נכסי מקרקעי ואגבן מטלטלי דמשמע דלא יקנו מטלטלין אלא אגב קניית הקרקעות והקרקעות לא נקנו אלא לאחר מיתה וכשלא יקנו המטלטלין אלא אגבן דהנהו מקרקעי. הרי זה כמקנה מטלטלין לאדם אחד אגב קרקעות של עצמו וכמו שכתב הגאון מהרי"ק בב"י בטח"מ סי' ר"ן בשם הרשב"א ז"ל יע"ש כי משם לקחה הטוען להעמידה לו לכתחלה. איברא שיש לנו לחוש לדברי רבינו הרשב"א ז"ל ולדברי מהרי"ק ז"ל הכותבם בשמו דחזו מן גברי רברבי דסהדו עלה דהאי מילתא והגם כי רבינו מהרי"ק לא אסיק לה להאי מילתא בשלחנו הערוך. עכ"ז יש לחוש לה מ"מ כיון דנפקת מפומי' דהרשב"א ז"ל וחתים עליו מהרי"ק ז"ל בטור וכנז'. ולפ"ז לכאורה י"ל בנ"ד שלא זכו גו"האר וחנה מכח מתנת אביהן נ"ע אלא בקרקעותיו לבד ואולם כל המטלטלין נשארו לארבעתן לחלק אותם בשוה כפי נחלתן. אך אמנה י"ל דלית לן למיחש להאי מילתא כלל בנ"ד. וזה מכח טענתינו הנז' שהש"מ הזה כל מגמתו היית' לקיים צוואתו וכנז' וגם העדים החתומים על הצוואה מעידים ומדברי' בפיהם את כל אשר קבלו מדעתו בשמיע' והבנה וקבלה שלא היו כל דבריו וגוזמותיו אלא לקיים מתנתו לגו"הר וחנה וכך היה אומר אנא רבותי למען הש"י ב"ה שתעשו לי דרך שלא ישאר שום פקפוק בצוואתי זאת כדי שלא יהיה שום מסה ומריבה אחרי ועל כן מפחדו מהטענות והפקפוקים גזר אומר לבסוף שלא יהי' רשות לשום חכם או לשום רב ודיין לעשו' פירושים ודיוקים לדבריו אלא כולם יובנו כפי שטחיותם וכפי הנחתם. וזה קול קורא בהמון כהמות ים לגליו שרצונו של ש"מ זה וכל דעתו היתה להעמיד חלוק נכסיו כפי מה שחלקם בהרבות לאלו ולמעט לאלו ואחרי שידענו ידיעה נאמנ' שזאת היא כוונת הש"מ איך אנו יכולים לעשות דיוקים ודחקי' בדבריו לבטל כונתו הנודעת ממנו לכל היושבים לפניו בעת שהיה מצו' צוואתו ובפרט העדים שחתמו על שטר הצווא' שהעידו וידעו והבינו מהש"מ בכללא ובפירוש שכל דבריו לא היו אלא לחזק זרועות שתי בנותיו הנשואות לאחיו בענין שלא יבואו זרים בנחלתן. ואין להקשות ולומר שהעדים אחרי חתימתן אינם יכולין לומר שום דבר לא להוסיף כח ולא לגרוע. די"ל דשאני עדי צוואת המת שהם יכולים לבאר דבריהם ולומר מה הבינו מכוונת הש"מ ומה היתה אומדנא דדעתא דידיה. וכמ"ש הריב"ש ז"ל בתשובה סי' קס"ח דמסיק בה הכי וראוי שיהיו העדים של הצווא' נשאלים ונאמנים הם לבאר דבריהם בכוונת המוריש ומעתה שהש"מ אמר נתתי לבנותי וכו' מקרקעי ואגבן מטלטלי וכו'. אנן סהדי ושמים וארץ מעידים דלא קאמר הכי אלא להוסיף אומץ לשני בנותיו וכו'. ולא לגרוע כחן ובהאי מילתא בודאי הוא דלא דרשינן לישנא דשטרא אלא אזלינן בתר כוונ' דש"מ ואומדנ' דדעתיה. וכן מצינו לרוב הפוסקים ז"ל דאמרי דהגם שיהיה לשון השטר בענין שאינו כפי הדין אם כוונת הש"מ לא היתה אלא להעמיד את דבריו שלא יפלו ארצה לא אזלינן בתר לישניה וכמ"ש הריב"ש ז"ל בתשובה ס"י על ענין אותו שצוה ואמר שפלוני יהיה אפוטרופוס וממונה על ממוני ועל כל מה שיש לי ונפל הספק לפי שתכף שמת יצאו הנכסים מכלל ממונו כההיא דפ' השותפין (נדרים מ"ו ע"א) קונם לביתך שאיני נכנס ומת או שמכרו לאחר מותו וכו'. והשיב הוא ז"ל דלענין ש"מ אנו הולכין אחר אומדן דעתא דידי' ומקיימין את דבריו בכל מה שאנו רואין לומר שהיה בדעתו בכל כיוצא בדברים אלו עכ"ל ז"ל. וגדולה מזאת כתב הגאון מהרי"ק ז"ל בב"י בטח"מ סי' רנ"ג על אותו שצוה ואמר אני מצוה להניח חמשים דוקא"טי למנחם וכו'. וכתב הוא ז"ל הגם כי לשון להניח אינו מועיל לענין הדין דלא קאמר אני מניח אלא להניח דמשמע אני מצוה לאחרים להניח אפ"ה הואיל ונודעה כוונתו שהוא המניח יועילו דבריו ואין קפידה עכ"ל ז"ל. ובנ"ד נמי אף שהש"מ אמר נתתי לבנותי כל נכסי מקרקעי ואגבן מטלטלי אין לדייק בדבריו דיוק' דדייק הרשב"א ז"ל דקושטא דמלת' ברירא לכולי עלמא וגלויה כשימשא בשירותא שהש"מ ההוא לא עלתה על לבבו הכוונה ההיא ולא אסקא אדעתיה דכ"ע דקאמרי הכי לא אמרי לה אלא לתוספת כח וליפות כח. ודיוקא דא דקאמר הרשב"א אי אנן לא ידעינן לה הש"מ ההוא ידעה. ואי בההיא דפ' זה בורר (סנהדרין כ"ט ע"ב) אמרינן מי איכא מידי דאנן לא ידעינן וסופרי דבי רב ידעי וכו'. וכ"ש בהאי מילתא דלא ידעי לה לא דייני ולא סופרי דנימא שהש"מ הזה כוון להאי דיוקא ואנן ידעינן ביה דדעתי' היתה שיטלו בנותיו הנשואו' לאחיו כל נכסיו בלי שום עכוב משאר יורשיו ומפחדו מהדיוקים צוה ואמר שלא יהיה שום רשות לשום חכם ורב וכו'. כל אלה הדברים הם לדברי הטוען להשיבו כפי טענתו. ומה גם עתה דלא דמייא דהרשב"א ע"ה לנ"ד. דההיא דהרשב"א ז"ל המצו' אמר נתתי לפלוני קרקעותי מתנה גמורה ואגבן נתתי לו נכסי דה"ק לשון השואל מי שנתן קרקעותיו ואגבן נתן מטלטליו וכו'. ומשמע מזה שקדמה מתנת הקרקעות ואגבן נתן נכסיו ולפום הכי פסק רבי' הרשב"א ע"ה דלא קנה המטלטלין משום טענה דקאמר. ואולם בנ"ד הש"מ אמר ונתתי וכו' כל נכסי מקרקעי ואגבן מטלטלי משמע שכלל כל נכסיו בנתינה אחת ובפעם אחת תחול המתנה מהקרקעות והנכסי' בכללם ולא שייך הכא טעמא דקאמר הרשב"א ז"ל בנדון דידיה והחלוק מבואר ביניהם ויעו"ש בלשון התשובה במקומה וימצא דהכי הוא כדקאמינא. סוף דבר בהא סלקינן בהא נחתינן בענין האי דייאתיקא למיקם ולמיהוי קיימין מילי' ושרירא. כדאוכחן מכל הני סוגייתא דאינון מילתא דברירן אי בעית קרא אב"א סברא. ומאן דאית ליה מילתא אחרינא יקירא. בסברא צילותא ונהירא. ליתי ולימא לן ונצית למיליה באפין צהיבין ודעתא צהירא. כתלמידא דשמיע למילוי דרביה וחדי בהו חדוותא יתירא. ואי ינהר לן דמילתן לא מתחוורא. ומשמעתין אזלא בחר איפכא ושמעתא דידיה היא בסימא ובחירא. חדווא אית לן בהאי מילתא יקיר'. ונהירנא ונהירנא בה ולא אזיל באפין סומקא ואתי חוורא. ורחימנא ליה רחימותא סגייתא כאבא דרחים לבריה בוכרא. ואמינא ליה מודים מודים וכרענא קמיה כחזרא. עד שיתפקקו כל חוליות השדרה. נאם זעירא דלאו מן חברייא עינוהי זקיפן לשמי שמייא למיהב לי' חילא באוריית' ולאתעסק בה בתדירא. הצעיר אשר בחלקו יגיל וישמח. שלמה ס"ט בכמה"הר צמח דוראן זלה"ה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:14
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:14](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:51:14)

אחר זה עדיין בעל הדין היה מחזיק בדבריו ומסתבך לומר דיש בנ"ד חזרה במקצת והוא בכל יום הולך ומתאמץ בסברתו זאת ועל כן הלכו הדברי' מצדו למקומות אחרים בדרך שאלה לשאול את פי מורי ההוראות בישראל ומהכלל באו דבריו אל החכם השלם ה"ר חיים כפוסי נר"ו במצרים. וזאת תשובתו אלי והוא נר"ו ברוב ענותו ומוסרו העלני למרומי עליות. והגדיל עלי תושיות. כדרכו הישרה לשום שפלים למרום ולכל נברא אומר כבוד. ואלו הם דבריו ונאמו. ברוך הוא וברוך טעמו:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:15
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:15](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:51:15)

בי דינא צדיקא דשלמה מלכא דאורייתיה באלגזאייר זהרא וברקא. מימרא דה' בסעדיה די עבד שמייא וארקא. שדר פרוונקא בדיסקא. ובה רשים דייתיקא. וז"ל יודעים אנו ומעידים עדים החתומים למטה עדות ברורה איך נכנסנו לבקר את העלוב וכו'. כמו שהיא כתובה הצוואה למעלה אות באות תיבה בתיבה עד תומה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:16
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:16](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:51:16)

ושאל השואל אם המתנה הכוללת האמורה בצוואה זו קיימת או אם חזר בו במה שנתן מתנות אחרות אחריה כמ"ש ז"ל (ב"ב קמ"ח ע"ב) ש"מ שנתן כל נכסיו לאחד וחזר ונתן מקצתן לב' הראשון לא קנה וכו'. ואותי צווה האדון נר"ו לחוות דעי הגם כי אינו צריך למודעי. ומאן דעמיה מקורא דחיי סם חיי מאן בעי. האמנם לחדודי קא בעי ובדיק לן מר ואף כי טרדותי רבות ושמעתת' בעיא צילותא ולא נחזה רק מהמר. עכ"ז יען כי מצוותך האדון עלי חובה ובדיבור אחד זכור ושמור אסדר קמיה מאי דחזי לן ואם יהיו לרצון לישרי לן מר. ואם לא יכונו לנגד עיניו זמורתא זמור וגמ' גמור. כי לעשות רצונך חפצתי חבירי ורציתי ולא חששתי לרוב טרדה ולחץ ועיני ראתה ולבי רחש ויאמרו לאמר:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:17
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:17](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:51:17)

הן אמת כי כל העובר על הפקודים דפקיד ש"מ זה בצוואה זו יתקשה על מתו המפקיד ויאמר קורא אני עלי ומוציא אני מר ממות את המתנה הכוללת הזאת שהיא קשה ממה שלפניה וממה שלאחריה דתמן תנינן בפרק מי שמת (שם) כלן לראשון ומקצתן לשני שני קנה ראשון לא קנה מקצתן לראשון וכלן לשני ראשון קנה שני לא קנה ואוקמנא בגמ' להני תרי בבי בתרי אוקמת' רישא בחדא וסיפא בחדא רישא בין אם מת בין אם עמד וב' קנה דהדר ביה מהראשון ואיכא שיור טובא וראשון לא קנה דחזרה במקצת הוייא חזרה בכוליה. וסיפא הוי דיוקא בשעמד ומש"ה ראשון קנה דמתנת מקצת היא והויא מתנה ושני לא קנה דליכא שיור וקי"ל דאם עמד חוזר אבל אם מת תרוייהו קנו והשתא בצוואה זו אם נביט השמימה ונסתכל מה למעלה דהיינו מה שהקדיש ונתן לבנו שאול תהיה המתנה בלולה בשמן שריפה בהיותה רפה וחלושה וקרובה להתבטל שאם יום אחד או יומים יעמוד לא יוקם ולא יקום כדאמר בגמ' סיפא בשעמד. ואם אל ארץ נביט ונסתכל מה למטה והיינו מתנת שתי האחיות הנשארות ומה שהקדיש לבסוף יתחייב ביטול המתנה הכלולה שלפניה כדתני ברישא דברייתא כלן לראשון ומקצתן לב' שני קנה ראשון לא קנה ואוקימנא לה בגמ' בין עמד בין מת נמצא כי כל הנזכרים וסדורים בצוואה זו עליונים ותחתונים מבקשים לדחות פעמי רגלי האמצעית והיא המתנה הכלולה להעמידה בחוץ אלה מפה ואלה מפה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:18
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:18](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:51:18)

האמנם אחר שרז"ל הושוו והתוו וצוו לקיים דברי המת חייבים אנו לעמוד על כוונתו בתמים. ובאמת כי בענין הצוואה הכתובה אצלי כוונת המצווה וגילוי דעתו לא לשון השטר דאע"ג בעלמא השטר הוא לראיה גמורה והוא המעלה והמוריד וממנו נראה וכן נעשה בצוואת המת אינו כן דאינו ראיה להבא אלא לשעבר לגלויי לן דעתו וכוונתו של מצווה דעיקר הצוואה היא דברי הש"מ לא השטר דמשיצא הדבר מפי הש"מ נגמר' מלאכתו ועשה והצליח כמז"ל (שם קנ"א ע"א) דברי הש"מ ככתובים וכמסורים דמי וא"כ שטר הצוואה אינו ראיה להבא אלא לגלויי לן מילתא בעלמא למה שעבר ונ"מ להאי דאמרינן (שם קס"ז ע"א) יד בעל השטר על התחתונה דלדעתי לא אמרי' הכי אלא בשטר בעלמא דקאים לראיה להבא ועל פי אותיותיו אנו דנין וממנו משפטו יצא ולהכי אמרינן יד בעל השטר על התחתו' דהמ"עה. אבל בש"מ שכל מבטנו אינו אלא לקיים דבריו ומוצא שפתיו לא ישונה לא חיישינן לשטרא דלא בא אלא לגלויי לן חפצו ורצונו של ש"מ וכפי שתתברר כוונתו אצלינו ותסתיים תתבאר ותתקיים. והנה לשון הצוואה הזאת סדורים בו"וי עמודיה הם הם עדיה כי הדבר ברור וניכר שאין בה שום המלכה וחרטה כל עיקר ונתינת אותו מקצת שנתן לשתי בנותיו השניות אחר שנתן כל נכסיו לשתי בנותיו הראשונות לא מיקרייא חזרה דלפי דעתי האי ברייתא שהוזכרה למעלה ודכוותא האי דאמרינן (שם קל"ה ע"ב) דייתיקי מבטלת דייתיקי בנמלך ומתחרט עסקינ' ר"ל דשמעינן או חזינן ליה דברים שמורים על גלוי דעתו שנתחרט והיינו דאייתי תלמודא הך ברייתא על ההיא דאיבעיא לן אי חזרה במקצת הוי חזרה בכוליה דסתם חזרה בכל מקום פירושו ומשמעו שמתנחם ונתחרט בפי' או בגילוי דעתו קודם שיעשה מעשה אחר לא שיהא המעשה בעצמו מגלה דעתו שחזר ובזולתו אין לנו גילוי דעת אחר בחזרתו:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:19
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:19](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:51:19)

ולדידי דבר זה מפורש לרשב"ם ז"ל שכתב וז"ל חזרה במקצת וכו'. ש"מ שכתב כל נכסיו לאחד וחזר בו במקצת ונתן שוב לאחר שהרי יכול לעשות כדאמרינן דייתיקי מבטלת דייתיקי וכו'. הרי שפי' בהדיא שחזר בו באותו מקצת קודם שנתנו לאחר. ואין לפרש שאומרו ז"ל ונתנו שוב לאחר פירוש מה שאמר קודם וחזר בו במקצת ותנא וחזר בו במקצת והדר מפרש דהאי דידעינן דחזר בו במקצת היינו שנתן שוב לאחר ובהא גלי דעתיה שחזר בו באותו מקצת שנתן מעיקרא. דלהא לא צריך הוא ז"ל לפרושי לן דפשיטא כיון שנתן אותו לאחר שחזר בו מהראשון באותו מקצת ולמאי איכפל למיכתב מילתא דלא צריכא. אלא ודאי פי' דבריו ז"ל הוי כסדרן וכמשמען ואתא לאשמועינן דחזרה זו של מקצת לא ממילא הויא דהיינו ממה שנתן אותו לאחר אלא בפירוש הויא דהיינו שחזר במקצת מתנת הראשון ואח"כ נתן אותו מקצת לב' ומשום דהך חזרה היא בפירוש והיא חזרה אלימתא מש"ה מספקא ומיבעייא ליה לתלמודא אי הוייא חזרה בכוליה ומסיק דהוייא חזרה בכוליה. א"כ מהא משמע דכל מאי דשקלינן וטרינן בהאי ברייתא ודכוותא משום המלכה וחרטה בפי' הוי וכיון דאיכא חרטה והמלכה משום הא לא מקימינן אלא חד מינייהו ראשון או ב' כפום האי דחזי לן כדתני בברייתא. אבל כל שלא גילה דעתו שחזר מהמתנה הראשונה וכ"ש בנ"ד דאדרבא דבריו מוכיחים שכוון להקים כל הנמצא כתוב בספר הצוואה מצוה לקיים דבריו:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:20
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:20](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:51:20)

ובהא מדייקא לי מ"ש הרב בעל נ"י ז"ל שם בפרק הנז' והביאו הרב בב"י בח"מ סי' ק"ן וז"ל ומיהו הא דפסק תלמודא דהוייא חזרה בכולהו ודאי לא משמע היכא דאמר בפירוש איני חוזר בו אלא במקצתן דאז ודאי נשארו מקצתן לראשון וכו'. והשתא בשלמא כל מאי דשקלינן וטרינן בברייתא ובבעיא הוי בחזרה גמורה דהיינו שגילה דעתו בחזרה וממה שחזר במקצת לבד ממילא משתמע שפיר שלא חזר בשאר קרוב הדבר להתפשט ולומר שאפי' שפירש בהדיא במה לא חזר לא ליהני ליה והויא חזרה בכוליה כיון דחזרת אותו מקצת הויא חזרה אלימתא ולהכי איצטריך הרב ז"ל לאשמעינן דלא היא דאם פי' בהדיא דלא חזר אלא במקצתם שזכה הראשון במה ששייר אבל אי ברייתא מיירי בסתם כלו' דלא ידעינן חזרתו אלא ממה שנתן אותו מקצת לשני מהיכא תיתי להסתפק לומר שאפי' פי' בהדיא שלא חזר אלא באותו מקצת שלא תועיל והויא חזרה בכוליה עד שהוצרך הרב ז"ל להשמיענו שאם פירש בהדיא שדבריו קיימין. אלא ודאי משום דחזרה משמעה בכל מקום חזרה ממש והיינו שנתחרט ממש ממה שעשה וכה"ג מיירי ההיא ברייתא וכל מאי דאתי עלה משום הכי היה מקום להסתפק ולומר כיון דהך חזרה דמסיק תלמודא דהוי חזרה בכוליה היינו שאמר בפי' אני חוזר בי באותו מקצת וממילא משמע שאינו חוזר במה ששייר ואפ"ה מסיק תלמודא דהוי חזרה בכוליה א"כ מקום י"ל ג"כ אפי' שפי' בהדיא איני חוזר במקצת שנשתייר אפ"ה הוי חזרה בכוליה להכי איצטריך הרב ז"ל לאשמעינן שאם פי' בהדיא וסיים דבריו ואמר במקצת זה אני חוזר ובאותו מקצת איני חוזר שדבריו קיימין כנ"ל:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:21
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:21](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:51:21)

הא למדת ולאו מכללא איתמר אלא בפי' איתמר דהא דאיתמר ש"מ שנתן כל נכסיו לאחד וחזר ונתן לשני הראשון לא קנה היינו דוקא היכא שפי' חזרתו באותו מקצת או שגילה דעתו בחזרתו כגון שאחר שנתן כל נכסיו לאחד הפליג מאותו צוואה ואח"כ צוה מחדש תנו כך וכך לפלו' או שבא הב' לפניו ונזכר וצוה לתת לו מקצת נכסיו או בגווני אחריני מה שמגלים דעתו שעתה נתחדשה לו צוואה זו בהאי הוא דאמרינן דהוי חזרה ולישנא דקאמרי בגמ' דייתיקי מבטלת דייתיקי משמע שהם שתי צוואות נפרדות שכל אחת מהם חולקת רשות ונקראת צוואה בפני עצמה והנה אם היא שתי צוואות בדבר אחד מסויים כגון שנתן דבר אחד לראשון וחזר ונתנו לשני אפי' אם באו שתי צוואות בתכיפת בזה אחר זה כיון שאי אפשר שיתקיימו שתיהן שפיר מיקרו נפרדות והשנייה מבטלת הראשונה אבל אם לא היו השתי צוואות בענין זה אף אם היו כנ"ד שנתן כל נכסיו לראשון ונתן לשני מקצת נכסיו שכפי הנראה הדבר ברור שבמה שנתן לשני מקצת נכסיו חזר מהמתנה הראשונה. עכ"ז לא מיקרייא חזרה אם לא שבאו בשתי צוואות נפרדות כלומר בב' שטרות או אפי' בשטר א' ואיכא שתיקה בנתיים אבל כל שבאו בשטר אחד ולא שתק בנתיים כיון דאפשר לקיים את שתיהן כנפרש ונאמר דהא דקאמר כל נכסיו ר"ל כל מה שישתייר מנכסיו מצוה לקיים כל דבריו דכיון דלא שתק בנתיים ובאו כל דבריו בסידור אחד זה אחר זה לא אמרינן בהו המלכה וחרטה: והכי איתא בהדיא שם בגמ' (קמ"ח ע"ב) ש"מ מידק דייק והדר יהיב ופי' רשב"ם ז"ל וז"ל סתמיה מידק בלבו מה יתן לכל אחד קודם שיבואו לפניו ואין לו לשתוק בין זה לזה ומדשתק נמלך הוי וכו'. הא קמן דלא מיקרי נמלך אלא כששתק וכל כמה דלא שתק לא הוי נמלך אלא מוקמינן ליה אסתמיה דמידק דייק והדר יהיב ואת הכל עשה יפה בעתו ועלינו לפרש הצוואה באופן שיתקיימו דבריו. ואין לדחות ולומר דמהא לא שמעינן אלא בששתק הוי נמלך אבל לא תידוק מינה דכל כמה דלא שתק לא הוו חזרה דאיפשר דכי היכי דבנותן דבר מסויים לאחד וחזר ונתנו לשני דע"כ אפי' בלא שתיקה בנתיים הוי חזרה כיון שאי אפשר לקיים שתיהן הנה בנותן כל נכסיו לאחד ונתן מקצתן לשני כיון דלפי הנראה חזרה היא דיינינן ליה כחזרה אפי' בלא שתיקה. דהא ליתא כיון דבגמ' מסיק ופסיק ותני ש"מ סתמיה מידק דייק והדר יהיב כל כמה דאפשר לאוקומיה אסתמיה מוקמינן ליה וכשנותן דבר מסויים לאחד וחזר ונתנו לאחר בזה אחר זה אע"פ שלא שתק בנתיים ע"כ הוי חזרה כיון דאי איפשר לקיים את שתיהן. אבל כל שלא שתק בנתיים ואפשר לפרש דבריו באופן דלית בהו חרטה והמלכ' ולאוקומיה אסתמיה מפרשינן לי' אפי' על צד הדוחק כ"ש בנ"ד שבאו כל דבריו בסידור נכון ונכנס בכי טוב ויצא בכי טוב דפתח בהקדש וסיים בהקדש דסידור זה מורה באצבע שקוד' שבאו העדי' הי' הכל לפניו ערוך ושגור בפיו ועל המצוו' הזה וכיוצא בו בפרטו' קאמר תלמוד' סתמי' מידק דייק והדר יהיב ואע"ג שהקדי' בסידו' דבריו נתינת כל נכסיו לב' בנותיו הראשונות ואח"כ נתן מקצת נכסיו לשניות לאו חזרה היא דכיון דסידור דבריו מורה דלכתחלה לכך אכוון ואין מוקד' ומאוחר בדבריו וכללו בדבור א' וכאלו נאמר' כל צוואתו. ואחר שנתבא' אצלנו כי כוונת המצו' הזה ודעתו שיתקיים כל מה שכתוב בצוואה זו מצוה לקיים כל דבריו ולא לנטות לא שמאל ולא ימין. ובזה תנוח דעתו ונפשו. ותעמוד לקץ הימין. זה מה שהעלת' מצודתי עם רוב טרדותי וצוק עתי. כאשר יגיד ויעיד הנכבד הלז איש עתי. ואשלחה להגיד לאדוני בניבי ועטי. ידעתי גבירי ידעתי כי נחנו מה. ותורת האדון שלימה. ולזולתו אינו צריך עמו עוז ותושיה במה מצינו מבנין אב כלל ובפרט ומבנייא ומכיפיה מבריך האמנם מר נינהו רבא. ומצותו עלינו חובה ומקום שאמרו לקצר איני רשאי להאריך. רק בתפלה לאלי"ם לאל חי ימים על ימי מלך יוסיף ויאריך. נאם רביא כרע כחויא ינשק ידיו מחוי קידה. קטין וחריך. חיים כפוסי ס"ט. ע"כ דבריו נר"ו:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:22
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:51:22](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:51:22)

ואע"ג דבההיא דרשב"ם ונ"י ז"ל פירשם הוא נר"ו באורחא אחריתי מ"מ בעיקרא דדינא באו דבריו כפי דרכנו ומסקנתו כמסקנתינו לאשר ולקיים המתנה של האחיות הנשואות לאחי הש"מ מהראיות עצמם שהבאנו לדברינו כי הרואה יראה שדברי ודבריו באו בסגנון אחד ואין ביניהם אלא מה בקדימה ואיחור והכל הולך לסגנון אחד ובכן קיימו דברינו ואושרו והובררו ויציב ונכון וקיים וישר ונאמן הדבר. ועמדה המתנה לאחיות הנז' כפי דעתנו הקצרה ודעת החכם השלם הנז' המלא חכמה ותני כולהו תנויי במשנה וגמ' נר"ו לא יכבה אנס"ו. שלמה דוראן ס"ט.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:52:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:52:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:52:1)

**שאלה נב:**קסנטינא אל החכמי' השלימים הדיינים יש"ץ. ושאלתם היא זו. מעשה היה בארצנו זאת באיש אחד שהשיא את בתו הגדולה בחייו והוציא לה בנדונייתה כך וכך חשבון ממון ואח"כ נפטר לב"ע האיש ההוא והניח אחריו הבת הגדולה הנז' הנשואה ובן אחד ובת אחת קטנה לא היתה לאיש אחר שנתיים ימים מת הבן ההוא ונפל' ירושתו לשתי אחיותיו הנשואה והבתולה הקטנה ונפלה מריב' בין המורים אם תנשא הקטנה קודם ותטול מתפיסת הבית כשיעור מה שהוצי' האב לגדולה ואח"כ תפול החלוקה ביניהן או אם תפול החלוקה ביניהן בשוה והקטנה תנשא משלה. ובקשו ממני להשיבם כפי שורת הדין:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:52:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:52:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:52:2)

**תשובה:** לפי צוק העתים ורוב חתחתים אשר אנו בהם נחתים אין אנו יכולים להאריך מענית לברר הדברים באורך ובתוספת ביאור אך אמנה חכמי לבב כמוכם מהמעט שנכתוב יבינו הרבה וכאז"ל לחכם די בראשי פרקים:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:52:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:52:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:52:3)

בענין הפרנסה לבנות אחר מיתת אביהן לפי שורת הדין יש בהן ג' חלוקות האחת אם מת האב בחטאו ובן אין לו כדין הניח בנות נשואות ובנות קטנות עדיין לא נישאו. והב' כשמת האב והניח אחריו בן ובנות בלא נישואין ולאחר מיתת האב קדמה אחת ונשאת ונטלה פרנסה כפי הדין ולא הספיקה השנייה ליטול עד שמת הבן. והג' היא כהדין עובדא דבעיתו עלה בעיא דידכו שהאב השיא לאחת בחייו ומת והניח אחריו הנשואה ובן ובת בלא נישואין ומת הבן קודם שנשאת הבת ונפלה הירושה לפני הנשואה והפנוייה. א והנה בענין החלוק' הראשונה הדין הוא מפורש דחולקות הבנות בשוה דהכי תנן בפ' י"נ (קי"ט ע"א) הניח בנים גדולים וקטני' אין הגדולים מתפרנסים וכו'. נישאו גדולים וכו'. עד ואם אמרו קטנים הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם נתן. הניח בנות גדולות וקטנות וכו'. עד ואם אמרו קטנו' הרי אנו נושאות כדרך שנשאתם אין שומעין להם וכו'. וטעמא דבנות כטעמא דבנים דמה שנתן להם אביהן נתן. וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל הרמב"ם ז"ל פ"ט מהל' נחלות. והטור ז"ל בא"ה סי' קי"ג ובח"מ סי' רפ"ו:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:52:4
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:52:4](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:52:4)

ב ובענין החלוקה הב' נחלקו בה רבי יוחנן ור"ח בפ' מציאת האשה (כתובות ס"ט ע"א) דאתמר התם מי שמת והניח ב' בנות ובן וקדמה הראשונה ונטלה עשור נכסים ולא הספיקה ב' לגבות עד שמת הבן אר"י שניה ויתרה כלומר עישור נכסים כנגד מה שנטלה אחותה שלא תטול היא ג"כ עישור נכסים ואח"כ יחלוקו אלא זו שקדמה ונשאת זכתה דבת על הבת אין לה עישור נכסים שהרי שתיהן שוות בירושה. ור' חנינא אמר גדולה מזאת אמרו מוציאין לפרנסה ואת אמרת שניה ויתרה כלומר שמאחר שגדולה היא פרנס' הבת ששעבדו האחין את הנכסים יפה כח פרנסה לטרוף מן הלקוחות ובזו שהנכסי' הם עומדים לפנינו אמרינן ויתרה השנייה. ופסק הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל כר"י משום דרב אשי דהוא בתראה סבר כוותיה ובתלמודא אמרי דטעמא דר"י משום דאיכא רווח ביתא כלומר שהרי נשתכרה הרבה ליטול חצי הירושה. והירושלמי פסק בהדיא כר"ח וכתב הרא"ש ז"ל וכיון דבירושלמי פסק בהדיא כר"ח עבדינן כוותיה ודרב אשי שקיל וטרי הוא אליבא דר"י ולאו משום דס"ל כוותיה. וכתב הר"ן ז"ל שגם הרשב"א ז"ל הסכים לפסוק כר"ח. ולעד"נ שאם יש ביד השנייה הממון תפוס תחת ידה כנגד עישור נכסים שנטלה אחותה דלא מפקינן מתחת ידה מאחר שהרא"ש ז"ל ומאן דעמיה קא פסיק הלכה כר"ח ואם הממון אינו בחזקת שנייה אמרי הלכה כהרמב"ם ומאן דעמיה דקא פסקי הלכה כר"י כי כהרמב"ם ז"ל נהגו לדון בכל אלו הארצות לבד מתלת ואי ממונא בחזקת הב' לא מפקינן מינה מאחר שהוא מחלוקת בין הפוסקי' ז"ל דאי בעינן למיפק מינה מימר תימא לן אייתו ראיה דלית הלכתא כהרא"ש ז"ל ומאן דעמיה וכמו שהארכנו בזה בתשובה סי' ו' והבאנו ראיה מדברי מהר"י קולון ומדברי א"ז הרשב"ש ז"ל. ואח"כ מצאתי תשובה לא"ז הרשב"ש ז"ל שכתב וז"ל בסי' תקפ"ו שאם אין הקטנה תופסת בנכסים דחולקות בשוה כר"י ע"כ. הא קמן בפי' דלא חולקות בשוה אלא אם אין הקטנה תופסת בנכסים:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:52:5
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:52:5](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:52:5)

ג ובענין החלוקה הג' שהיא בעיא דידכו לא איתא בהדיא לא בתלמודא ולא בפוסקים ז"ל. וכען נחזי אנן אי מדמינן לה לחלוקה קמייתא דתנינן לה במתני' דיש נוחלין או מדמינן לה לחלוק' תניינא דאיפליגו בה ר"י ור"ח בפ' מציאת האשה. ולכאורה נראה שבחלוקה זאת ג"כ שייך מחלוקת רבי יוחנן ור' חנינא דבהא נמי כשמת האב נשאר הממון משועבד לקטנה בפרנסתה והיתה הפרנסה חוב על אחיה ועתה כשמת האח י"ל כי גם בזו אומר תטול הקטנה תחלה פרנסת' ואח"כ יחלוקו בשוה ולר"י דאמר בב' בנות השני' ויתרה הה"נ בזו דיש לה רווח ביתה מירושת אבי' דאמרי' דויתרה ואינה נוטלת פרנסה מהאמצע:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:52:6
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:52:6](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:52:6)

אבל אי מעיינינן שפיר בה לא מדמינן האי חלוק' בתרייתא אלא לההיא קמייתא דמתני די"נ ואמרינן דר"ח מודה בהא דחולקות בשוה דלא קאמר דתטול השנייה פרנסת' ואח"כ חולקות אלא בההיא לפי שהניח האב אחריו שני בנות בלא נישואין דכשקדמה הא' ונטלה פרנסתה אמרינן הואיל וקא ירדינן לגוביינא חשבינן לב' כאלו גבתה ולכן כשמת הבן קאמר ר"ח תטול הב' וכו' דמאות' שעה שגבתה אחותה הוה לה חלקה על אחיה חוב גמור וכגבוי הוא ולא אמרינן דבמיתת הבן דאית לה רווחה ויתר'. ואולם בנ"ד שהאב השיא בת אחת בחייו ואח"כ מת והניח אחריו הנשואה והבן ובת קטנה ולא נחתינן לגוביינא דפרנסת הבת עד שמת הבן בודאי בהא מודה ר"ח לר"י דחולקות בשוה ודייקא נמי דקאמר תלמודא בההיא דמציאת האשה מי שמת וכו' וקדמה האחת וכו'. ולא הספיק' השניי' וכו' די"ל דלמה ליה לתלמודא למינקט האי לישנא דקדימ' דהול"ל ונטלה הראשונה את פרנסתה. ועוד בשניי' ג"כ לל"ל ולא הספיקה השני' ליטול וכו'. הול"ל ולא נטלה השניי' ומת הבן. אלא י"ל דלדיוקא דא קא אמר הכי לומר דלא איפליגו ר"ח ור"י אלא מטעמא דאתו לידי גוביינא דראשונה דקדמה לנישואין ונטלה והשניי' גם היא מאותה שעה כבר כאלו הוא גבוי חלקה ועומד רק שאחותה קדם ושלה נתאחר ולא הספיקה ליטלו עד שמת הבן כלומר שהתחילה לגבותו ולא נשלמה גבייתה עד שמת הבן שזהו משמעות לשון לא הספיק' שהוא מאמר מצטרפת אל ההתחלה וההתחלה היא קדימת גביית אחותה. אבל בנ"ד דלא נחיתנא לגוביינא לא איפליגו. א"כ עלה בידינו דבנ"ד אפי' רבי חנינא מודה דויתרה ויחלוקו בשוה כמתני' די"נ. והגם את"ל דבנ"ד נמי פליגי ר"י ור"ח כדאמרן לעיל הנה הריא"ף והרמב"ם ז"ל פסקו כר"י ועל פי הרמב"ם אנו דנין ואם הבת הקטנה תופסת הממון חזר הדין לספיקה ואין מוציאין מספק וכדאמרן לעיל וכ"ש לגבי דיוקא דידן דבהא מודה רבי חנינא ודי בזה לפי השעה הגרועה שאנו בה והוא יתברך ירויח לנו מצרותינו ויעמידנו על האמת ואויבנו יצמית אכי"ר. נאם אחיכם שלמה ס"ט בכמה"רר צמח דוראן זל"הה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:53:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:53:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:53:1)

**שאלה נג:**מעשה היה בארצנו זאת באיש אחד שהלך לו דרך אניה בלב ים ורוח בעים עמדה על האניה ונטבעה במעמקי מים שאין להם סוף ונתקבלו עדויות בענין האיש ההוא להתיר את אשתו ממאסר העיגון וז"ל העדויות אשר נתקבלו. העיד בפנינו אנו ח"מ אברהם בר סעיד מעיר בונ"א ועומד פה תונס יע"א איך היה בה בספינה עם ברהימו בר מחבוב הידוע משליון מבו"נא לבנזרת. ויהי סער גדול בים והאני' חשבה להשבר ויצאו מן הספינה וישליכו עצמם לים אולי יוכלו להנצל לצאת אל היבשה עם קצת אנשים אחרים יהודי' ועממים מהנמצאי' בספינה ההיא והעיד אברהם בר סעיד הנז' עדות נכונה וברורה איך ראה את ברהימו ן' מחבוב הנז' שוחה בים פעם ושתים ולא יכול לצאת אל היבשה וצעק צעקה גדולה ומרה ואמר בקול גדול רבי אברהם שאני מת כי באו מים עד נפש והעיד רבי אברהם הנז' זה בפנינו שראה את ברהימו הנז' מת מוטל על פני המי' ונשמה לא נותרה בו ואח"כ צלל בתוך המצולה זהו מה שהעיד בפנינו רבי אברהם הנז' בעישור ראשון לחדש אייר שנת השנ"ד ליצירה פה תונס מתא דעל כיף ימא מותבא ולראיה חתמנו פה והכל שריר וקיים. במותב תלתא כחדא הוינא יתבין אנחנא בי דינא דחתימין לתתא כד אתא קדמנא רבי שלמה יצ"ו ר' ניסם צרפתי יצ"ו והעיד עדות זו בפנינו ואמר שכאשר שמעו בספינה של האלר"צייץ בן טיי"אטה שנטבעה בים והיו בו יהודים רבים ולא ידעו מי הוא המת ומי הוא החי אח"כ פגע הוא ביהודי אחד קסטיני שמו ברהים ן' סעוד אל עד"ם שהוא היה בספינה ההיא כשנטבעה ויצא דרך שיטה וניצול מהמיתה בחמלת ה' עליו ושאל אותו איך היה המעשה ואמר לו שהוא הי' עם יהודי אחר קנסטיני ועם העלות אברהם בר מחביב משליון השליכו עצמם לשוט בים שלשתם לחתור לצאת אל היבשה ואחר ששטו בתוך הים כנגד היבשה כמו מיל אחד ואמר שהיה קרוב אליו אברהם משליון הנז' ואמר שכאשר היו שטים אברהם הנז' נראה ממנו שיגע ולא יכול לשוט עוד והיה הוא מחזק את לבו ואומר לו אה"ה י"א וול"די כו"ן ראג"ל אסא"עא יחו"ן אל"לה ב"ה קרי"ב נכר"גו ללב"ר אה"ה י"א אברהם כו"ן רא"גל שו"ד רוח"ך ואמר שהיה מחזק את לבו בדברים אלו כפעם בפעם ולא הועיל כי אברהם הנז' יגע עד מאד ובא עד קצו ואין עוזר לו ולא יכול עוד להרים יד ורגל בשיט' בתוך הים ואמר שהוא ראה את אברהם הנז' שנשקע כלו בתוך הים עד שלא נראה ממנו כלום ואח"כ תכף השקיעה עלה מעט והוציא ראשו מהים וצעק או פלונית שהיא אמו ואח"כ היה רואה בו שנשקע בפעם אחת שקיעה רבה ולא נראה עוד מאותה השקיעה והיה מביט ביותר אליו ולא יסף להראות עוד. ואמר לפנינו שלמה צרפתי הנז' שחזרו על אברהם ן' סעיד הנז' על הדברים הנז' פעמים שלש והוא הולך ומתחזק בדברים אלו. ובסוף דבריו אמר להם אני רואה בו שירד לים בפעם הג' ולא נראה עוד ומת בודאי לפי דקדוק הראיי' שראיתי ממנו. ואנחנא בי דינא דחתימין לתתא דקדקנו הדברי' של רבי שלמה צרפתי הנז' וקבלנו ממנו עדות זו ע"פ הדברים האלה ולראיה ולזכות חתמנו פה על קבלת עדות זו לזכות מי"רה אשת העלוב רבי אברהם משליון נ"ע הנז' והיה זה יום ג' כ"ב לחדש אייר שנת דש"ן ליצירה באלגזאייר מתא. והעיד רבי שלמה צרפתי הנז' ג"כ שאמר להם ברהים ן' סעיד הניצול הנז' שהיהודי האחר אל קסטיני הנז' היה שט עמו בים ויצא עמו עד קרוב ליבשה ונתפרד ממנו ולא ידע מה היה לו כי לא נראה אליו עוד ואמר להם שהמעשה שהיה לו עם אברה' משליון הנז' היה בעוד היום גדול והמעשה שהיה לו עם היהודי האחר הקסטיני הוא בלילה ולכן לא ידע מה היה לו והכל שריר וקיים:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:53:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:53:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:53:2)

במותב תלתא כחדא הוינא יתבין אנחנא בי דינא דחתימין לתתא כד אתא קדמנא רבי יעקב בר' יוסף משנינו יצ"ו והסדר עדות זו בפנינו וקבלנו עדות זו ממנו לאחר הדקדוק בדבריו כפי הראוי וזהו מה שהעיד בפנינו רבי יעקב הנז' אנו בי דינא. העיד שהוא היה בב"לד אל עונ"אב והלך לשוק הרצענין לקנות מנעל א' לעצמו ובא לחנות של רצען אחד לקנות מנעל אחד משם ומצא באות' חנות כמה עכו"ם יושבי' מספרי' זה עם זה כשראה כך הלך לחנות אחרת שלפניה והוא עומד לשם כדי לקנות המנעל ראה שעכו"ם א' עבר דרך שם והעכו"ם ההוא רב החובל של הספינה שנטבע' באותו גבול באותם ימים ואמר ששמע עכו"ם אחד מאותו הקבוץ שהיו יושבים באותה חנות הנז' מספרים זה עם זה אמר לחביריו תקללו לאותו האיש שעבר אמרו לו ולמה אמר להם זהו רב החובל של הספינה שנטבעה ואני הייתי בה וכמה תחנות ובקשות עשינו עמו לחתור לצאת אל היבשה להציל את הספינה ולא רצה. אמרו לו חביריו ומה לו לעשות זה העני אמר להם לא כי שכמעט לא היו מעשיו אלא בדרך ניגוד וגם שהוא רצה לעשות כן להועיל לעצמו לקחת בזה ושבי. והעיד רבי יעקב הנז' שבהיות העכו"ם הנז' מספר דברים אלו אמר לחבירו י"א אצחא"בנה מא"דה אל יהו"ד יכא"פו אמרו לו חביריו מהו הפחד של היהודים אמר להם אותו היהודי עמארי כמה פעמים הלך דרך ים ועכ"ז כשראה הים הולך וסוער היה בוכה אמרתי לו ולמה אתה בוכה וכי אין לך גבורת אנשים והלא כמה פעמים הלכת דרך ים והשיב אותי ואל"א יאי סי"די מ"ה בי"ה ש"י על"א רוח"י אלא האד"א א"ל יתי"ם ן' כא"לתי יאלדי גיבתו בגיד גרדהו אני הווא כאן מאשי לקסנטיינא ואנא געלתהו יגי להדא אל טריק בעד דאלך בקינא חתא אנקלבת אספינה אלדי מאת מאת ואלדי חכם פי אספינה טלא עלא דהאר אספינה ומן גומלת הום עמארי ואל יהודי נסים אלשיך ואל יהודי ן' כאלהו עמארי ואנו קולת לעמארי יעטיני שי מן מאלהו אלדי כאן בין ידיה פי' כבדוקהו ננגמרו ואבא בעד דאלך חייבו אנאס ארוואח הום ללעולם פי' אל בחצר ומן גומלהום יהודי ואבנהו וכדאלך אל יהודי ן' כאלתהו אלדי עמארי ערד חוואייגהו ובקא משמר וסרוול אחמר עליו ורמה רוחהו ללעוום פירש אל בחצר ואנא כדאלך רמית רוחי ללבחצר וכרגנא ללבר ומאתו אנאס ועאשו גאב וסבת אל האגל אל יהודי כרג קבלנא אבנהו כרג מעאנא ואנא כופת עלא שא יין מהביט עלא עלא קלבי מן או עהאב כדית אל גאבה בקית יומין לגהאר אתאלת אלדי גהקת אספינה גית לשאט אל בחצר וסיבת תם באם מסייבין כגאל מייתין פיהום אל יהודי ברתים ן' כאלתהו אלדי עמארי מיית מסאייב מרמי וסרוואל אחמר אלדי באשכאן פי' ווסטהו ובעד דאלך חבינא נקלבוה לא יכון שי אפלא קלבו מרבוט ריגה אל עראב גאיין כופנה והרבנה פי תאלנה. כל זה העיד בפנינו רבי יעקב הנז' ששמע באר היטב העכו"ם הנז' מדבר עם חביריו בדברים אלו לעצמו מסיח ל"ת ואנו ח"מ קבלנו העדות הזאת מפי ה"ר יעקב הנז' וכפי מה שהעיד בפנינו אות באות תיבה בתיבה ולראיה על שהיה בפנינו כתבנו וחתמנו יום ר"ח טבת שלשים לכסליו שנת השנ"ה ליצירה באלגזאייר מתא והכל שריר וקיים:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:53:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:53:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:53:3)

זה כתבתי לאחי וריעי חכמי העיר יש"ץ.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:53:4
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:53:4](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:53:4)

**תשובה:** כבר אז"ל אותיות מחכימות. להבין הדברים בשלמות וכ"ש בדינין עתיקים. אשר צריך לדלות בהם מים עמוקים. ולהביא חכמה מאין. ולשאוב מים מהעי"נה והעי"ן. המה המים היוצאים מהמקדש דברי רז"ל ראשונים ואחרונים. ומתשובות הרבנים. וכדי שלא להיות הדברים נעים ונדים במעשה זה דנ"ד שצריך אליו דברי חדודים. אמרתי לחזק אותם בכתיבה תמה. גם כי אין בי חכמה. והדבר אין בי עכ"ז אמרתי אחכמה מדברי אנשי שם לבושי מכלול ורקמה. ועל כן העליתי על ספר הדברים האלה אשר דעתי החלושה אליהם נוטה ואליכם אחי ורעי הדעת והתבונה. לעיין בדברי האלמנה. הזאת כי עת לחננה. משום עגונה. והוא ית' יראנו נפלאות ויעשה עמנו לטובה אות אכי"ר:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:53:5
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:53:5](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:53:5)

הגם כי הדין הזה ר"ל ענין הטביעה במים שאין להם סוף הוא מים שאין להם סוף בדברי הפוסקים ומפרשי סוגיות התלמוד לפי שחששו לשמא יצא הנטבע למקום אחר ולשמא קא מסהדי בדדמי עכ"ז הם נתנו רשות לכל היושב מדין לדון במה שעיניו רואות כפי העת והשעה וכפי קבלת העדויות ואחז"ל שכל המרבה לבדוק עד מקום שידו מגעת ולחפש בנרות שכלו בחורי המפרשים ובסדקיה' למצוא פתח של היתר לעגונות ה"ז משובח וכדכתב האשרי ז"ל בתשו' אחת וז"ל וראוי הוא לכל מורה לחזור על צדדין וצדי צדדין להתיר העגונו' והאריך בזה ז"ל להביא ראיות על זה מכמה מעשיות נזכרו בדוכתי טובא בתלמודא וכולם עשאום משום עגונה ולזה אמר כי הנה אין ספק שאשת העלוב הנטבע היא מותרת להנשא לשוק מדאורייתא היתר גמור לפי העדות שנתקבלה בתונס שהוא אומר בה שאברהם ברבי סעיד שהיה שוחה בים עם העלוב וכו'. ראהו מת על פני המים ונשמה לא נותרה בו ואח"כ צלל בתוך המצולה וכו'. וגם בעדות שנתקבלה פה אלגזאייר משמו של אברהם הנז' הוא אומר בה שראוהו שוקע בים פעמים שלש כדרך הנטבעים ואח"כ ירד במצולה ולא עלה עוד ושהוא שהה עליו לראותו ולא יסף להראות אליו ולבסוף אמר שמת בודאי לפי דקדוק הראייה שראה בו אם כן לפי עדות זו שהגיד אברהם הנז' אשת אברהם העלוב היא מותרת להנשא לכתחלה מדאורייתא אליבא דכ"ע ואם יש מחמירין בענין כיוצא בזה היא חומרא מדרבנן שעכבוה מלהנשא לכתחלה ואם נשאת לא תצא ולפי זה אם יש ספיקא בדינא דידי' הוא ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא ככלהו ספיקי דרבנן וכמו שנבאר בדברינו אלה בע"ה: הנה נא מצאנו ראינו להרי"בש ז"ל שהגם שהוא נוטה להחמיר באשתהה וחשש לה כדברי המחמירין אשר קדמוהו עכ"ז כתב הרב ז"ל בתשובה אחת וז"ל ואם היה בכאן מי שמעיד על הטביעה במים שאין להם סוף כראוי אז לא היתה האשה אסורה אלא מדרבנן לכתחלה ואם היינו מקילים בה היינו מקילים בדרבנן אבל בכאן אין מי שיעיד בטביעה אלא שמזכיר שאחר יום שנהפכה הדוגייא ראה את מכלוף מת על שפת הים ואינו מזכי' בפי' שמכלוף היה בדוגייא ושהוא ראה בטביעתו ושהה עליו שיעור שתצא נפשו עכ"ל ז"ל. וכן בתשובו' הכתובות בשם הרמב"ן ז"ל סי' קכ"ח וז"ל צריך לחקור אם ראהו שטבע ממש ושהה שיעור שתצא נפשו ולא ראהו עוד או שמא ראה ספינה מטורפת בים וחשבה להשבר וכו'. ומסיק הר"ם ואפי' במים שאין להם סוף כי במעיד שטבע ממש ושהה עליו אם נשאת לא תצא עכ"ל ז"ל. ובנ"ד הא קמן שהעיד אברהם בר סעיד שטבע העלוב הנז' וראהו מת מוטל על פני המים ושאחר שראהו מת מוטל על פני המים ראוהו שצלל תוך המצולה ועמד עליו ושהה לדקדק בראייתו ולא ראהו ובעדות שנתקבלה משמו באלגזאייר הוא אומר ודקדק לראותו ולא ראהו עוד. הנה בודאי נראה לעין כל שעדות זאת היא מבוארת ומבוררת דלמיתה קא אזיל ההוא בר עולבתא יותר מה שהתנו בדבריהם הריב"ש והרמב"ן ז"ל דבתנאים דידהו לא הזכירו המיתה בפי' אלא שהה עליו שיעור שתצא נפשו ובנ"ד הזכיר העד בפירוש שראהו מת מוטל על פני המים ואחר זה ראהו צלל תוך המצולה ולא יסף להראות עוד אליו לאחר ששהה עליו ואם רב נחמן בההוא מעשה דנדון דידה (יבמות קכ"א ע"ב) אמר אלהי"ם דאכלוהו כוורי לחסא בנ"ד נשבעין אנו שאמת דאכלוה כוורי לההוא עלוב נ"ע:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:53:6
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:53:6](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:53:6)

ואין לומר דמהיכא אתיא ליה להאי גברא האי סהדותא דקא מסהיד ואמר שראהו שמת מוטל על פני המים ואולי עדיין חי הוא ואמר מת בדדמי כי רחוק הוא שיוכר האדם שהוא מת מוטל על פני המים. י"ל דאפשר דידע ביה דמת ודאי ולא אמר בדדמי כי האדם המת המוטל על פני המים יוכר לפי תנועותיו ולפי ענייניו וזה העד שהי' שוחה עמו בים וקרוב אליו אם הוא אמר שדקדק בראייה וראהו מת וצלל ולא עלה עוד איך אנו אומרין בדדמי קאמר. ולפ"ז אני אומר שגם מדרבנן היא מותרת אשה זו להנשא לכתחלה ולית בה שום עכובא כי אשה זו דנ"ד אית לה אפין להתירה ביותר מההיא דכתב הרב הגדול מהר"ם ז"ל וז"ל שכ"כ הא"ז בשם רבינו מנחם ור' אליעזר ורבי קלונימוס זצ"ל שכתבו בתשובה אחת וז"ל כבר פשטה ההוראה בישראל דאפי' עד מפי עד ואפי' עבד ואפי' שפחה הם נאמנים א"כ בזה הנדון שלפנינו שיש עכו"ם מל"ת שראהו מת צף על פני המים והכירוהו בטביעו' עינא והכרה גמורה בהכרת פנים עם החוטם בעת לא צוננת ולא חמה מתוך הלכה פסוקא נראה לנו להתיר את אשתו ואין לפקפק בה וכו' עכ"ל. ומעתה נבוא לנ"ד בק"ו שאם בעדות עכו"ם מל"ת הא אמרי הני רבוואתא דסמכינן עלייהו דעכו"ם המל"ת דאמרי שראהו צף על פני המים והכירוהו בטביעות עינא דידהו וכ"ש בנ"ד שאברהם הנז' שהיה שוחה עם העלוב הנטבע ועבר בים צרה עמו העיד בעדות ברורה שראהו מת מוטל על פני המים ואח"כ צלל תוך המצולה ושהה עליו לראותו ולא ראוהו עוד שלא תהיה אשתו מותרת להנשא לכתחלה ואין לפקפק בה לדעת הגאונים האלו זצ"ל והרי אנו רואין דתלתא אלין גברוותא אריוותא דאורייתא אמרי בנדון דידהו דאשת אותו מת מותרת להנשא לכתחלה והסכים עמו אור זרוע ז"ל אשר העלה דבריהם על ספרו להלכה למעשה ואחרון האיר נתיב אחריהם הרב הגדול מהרא"ם ז"ל אשר כתב דברי הא"ז גם הוא הלכה למעשה דאתא לידיה ומה גם עתה לנ"ד שהוא בכל שכן וק"ו לנדון דידהו וכדאמרן:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:53:7
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:53:7](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:53:7)

איברא הוא דלכאורה נראה שהאשה הזאת דנ"ד היא אסורה להנשא לכתחלה מדרבנן לדעת הריא"ף והרמב"ם ז"ל ומאן דעמייהו שכ"כ הרמב"ם ז"ל פי"ב מהל' גירושין וז"ל עד א' אומר ראיתיו שמת במלחמ' או במפולת או שטבע בים הגדול ומת וכיוצא בדברים אלו שרובם למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנשא אשתו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא אשתו ואם נשאת לא תצא עכ"ל. הא קמן בפי' מדברי רבי' דנ"ד שאמר העד ראיתיו מת מוטל על פני המים וצלל וכו' ולא אמר וקברתיו דחיישינן דדילמא בדדמי קאמר ושמא עדיין חי היה כשירד למצולה ושמא יצא למקום אחר. ודברי רבי' ז"ל יסודם ושרשם הוא מההיא בעיא דאיבעיא לן בפ' האשה שלום (יבמות קט"ו ע"א) עד אחד במלחמה מהו וכו' וכמו שפי' דעתו הרב המגיד דהאי חששא דחיישי' דדילמא בדדמי קאמר היא חששא רחוקה וחומרא דרבנן היא דלפי האמת לא קאמר מת בטובע בים אלא כשידע בו שמת בודאי וז"ל ה"ה ז"ל כפי מה שהגיה מהרי"ק ז"ל ומתבאר מדברי רבי' שמים שאל"ס שאי אפשר לעמוד על בוריו של דבר לעולם אינו מעיד העד עד שישהא כדי שתצא נפשו ולא חיישינן דאמר בדדמי וזהו שכתב רבי' או שטבע בים הגדול וכן עיקר עכ"ל. ופי' דבריו מהרי"ק ז"ל וז"ל והכי קאמר שמים שאל"ס לעולם העד אינו מעיד ואומר מת אא"כ שהה עליו כדי שתצא נפשו ומ"ה אע"ג דלא אמר וקברתיו אם נשאת לא תצא וזהו שכתב רבי' או שטבע בים הגדול ומת כך צריך לגרוס בדברי ה"ה ומייתי ראיה מדכתב שטבע בים הגדול ומת דמשמע שהוא יודע שמת והיינו לפחות על ידי ששה' כדי שתצא נפשו ומ"ה אע"ג דלא אמר וקברתיו אם נשאת לא תצא עכ"ל ז"ל. הרי לנו בפי' מדברי ה"ה ז"ל ומדברי מהרי"ק ז"ל המבאר את דבריו שיש לנו להורות ולהבין כי מי שמעיד ואו' פלוני ראיתיו מת מוטל בים דלא קאמר הכי אלא עד ששהה עליו וידע בודאי שמת ולכן גם אם לא אמר וקברתיו אם נשאת לא תצא דקרובים הם לודאי דבריו וחומרא אחמירו בה בעלמא ואמרי לא תנשא לכתחלה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:53:8
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:53:8](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:53:8)

וכ"ש בנ"ד דקא מסהיד ואמר שראהו שמת ומוטל על פני המים ואח"כ טבע במצולה וכו'. ובעדות האחרת הוא אומר שבפעם הג' נשקע שקיעה רבה ולא נראה עוד מאותה שקיעה והיה שוהה ומביט ביותר אליו ולא יסף להראות עוד ואח"כ הוא אומר שאברהם ברבי סעיד הנזכר אמר בסוף דבריו אני רואה בו שירד לים בפעם הג' ולא נראה ומת בודאי לפי דקדוק הראייה שראיתי ממנו וכו'. והמובן מדבריו הוא שהוא לבסוף מבאר מה שאמר בתחלה וזה שבתחלה אמר שראוהו מת מוטל על המים ואח"כ לבסוף הוא אומר ומבאר כי מה שאמר שראהו מת על פני המים הוא דבר של ודאי והראי' לזה שהוא ראהו פעם שלישי שנשקע שקיעה רבה ועמד ושהה עליו ודקדק בראייתו עד שידע בודאי כי מה שראהו מת מוטל על פני המים הוא דבר של ודאי כי אותה שקיעה אחריה לא תהיה על אותו אופן אלא למי שמת מקודם וזהו מכוון בדבריו בשתי העדויות. ואם כן לפ"ז לולא שמיראי הוראה אני אומר כי גם להרמב"ם ז"ל אשה זאת דנ"ד היא מותרת להנשא לכתחלה ולית לאחמורי בה חומרא דרבנן וזה שהרמב"ם ז"ל כתב הכי עד אחד אומר ראיתיו שמת במלחמה או במפולת או שטבע בים הגדול ומת וכיוצא בדברים אלו שרובן למיתה אם אמר וקברתיו וכו'. ומשמע מדברי רבי' ז"ל שמה שהעיד עליו שמת בטביעת הים הגדול הוא מצד ראותו ששקע וטבע בים ואשתהי שיעור שתצא נפשו ולא שראהו שמת קודם הטביעה אלא שמת מחמת הטביעה והיינו דקאמר או שטבע בים הגדול ומת ר"ל שנראה לו שמחמת הטביעה מת וכמו המעיד על מי שמת במפולת דהיינו שראה שנפלה עליו מפולת וידע הוא שמת תחת אותו מפולת וכן ג"כ מי שמת במלחמה דהיינו כשראה החרום משליכים חללים ארצ' וראה את האיש שהוא מעיד עליו שנפל מלא קומתו ארצה מחמת מכת חרב ונראה לו שהוא חלל על פני האדמה וע"כ הרב המגיד ע"ה הוצרך לבאר דברי רבי' ז"ל דקשיא לן בגוייהו שהאיש הזה המעיד ע"ז שראהו שטבע בים ומת איך תקובל עדותו שאמר שראהו לאחר שטבע מת מאותה טביע' והלא אפשר שיצא במקום אחר לאלתר וא"כ בהאי חלוקה איך אמר רבי' ז"ל אם נשאת לא תצא. ולכן ה"ה ז"ל נתן טעם לשבח לדברי רבי' כמו שכתבנו בשמו למעלה דאנן סהדי דלא קאמר הכי אלא משום דעמד עליו ושהה שיעור שתצא נפשו ואם כן בודאי הוא שדבריו קרובים לאמת ולפיכך אם נשאת לא תצא ובנ"ד העד הנז' העיד שהוא ראה אותו מת מוטל על הים ונשמה לא נותרה בו ואח"כ צלל במצולה ושהה עליו ולא ראהו עוד וא"כ הרי לנו שהעיד במיתה תחלה ואח"כ העיד בשקיעה דקברי' בה רחמנא ושהה עליו ולא נראה אליו עוד זה יראה דכאלו אמר וקברתיו דמי. וכמו שכתב הר"ן ז"ל בתשובה וז"ל ומ"מ הוו זהירין בדבר דלא בעינן דאמר וקברתיו דוקא אלא כל שאמר דברים שהם קרובי' וברורים שאין לספק בהם דאמר בדדמי סגי כגון דאמר אני נגעתי בו לאחר שמת או שניתיו ממקום למקום וכיוצא באלו וכדאמרינן בפ' האשה שלם (קט"ו סע"א) כגון דאמר אסקינהו קמן וחזנהו לאלתר וכו'. וכבר יצא להיתר בכיוצא בזה על ידינו ועל יד חבירינו אבל מ"מ צריך דקדוק גדול בעדות זאת כדי שלא יהא בו שום צד דאיכא למימר בדדמי אמר עכ"ל ז"ל. ובנ"ד אע"ג דלא קאמר העד נגעתי בו לאחר שמת או שניתיו וכו'. הרי הוא אומר שדקדק בראייתו וידע בו שמת בודאי ואח"כ נטבע ושהא עליו ולא ראהו עוד א"כ לפ"ז היה לנו לומר דתנשא אשה זו לכתחלה גם לדעת הרמב"ם ז"ל ואולם מיראת ההורא' אמינא דהר"ן ז"ל שנסתייענו ממנו דלא בעינן וקברתיו ממש הרי הוא אמר כגון דאמר אני נגעתי בו או שניתיו ממקום למקום ובנ"ד לא קאמר נגעתי בו ואין להקל ולהתיר הערות בקהווי קהוותא אלא ברווחא דמילתא ולאסוקין שמעתתא אליבא דהלכתא במילין דפשיטותא. לכן י"ל שהאשה הזאת היא עומדת באיסורא דרבנן אליבא דהרמב"ם מדלא קאמר העד וקברתיו או שניתיו ממקום למקום או נגעתי בו כי מי הוא זה אשר יתיר בדבר ערוה בדיוקין ולמיזל בתר חורין וסדקין במילתא דאסרי בה הריא"ף והרמב"ם ז"ל וכמ"ש הריב"ש ז"ל סי' שע"ט וז"ל ומה שכתבת מפני שלא אמר מת וקברתיו כסברת הרי"ף והרמב"ם ז"ל ודאי הוא כי לפי ההלכה ועיקר השמועה נדחו דבריהם דלא בעינן וקברתיו אלא באשה עצמה במלחמה אבל בעד אחד במלחמה או במים וכו' נאמן ואין צריך לומר וקברתיו וכו' ולבסוף לאחר שהביא ראיות על זה מסיק הכי וז"ל אלא שכיון שיצא הדבר מפי הרי"ף והרמב"ם ז"ל ראוי להחמיר ולחוש לדבריה' כמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה ומי לא יחוש לדבריה' וכי הריא"ף והרמב"ם ז"ל קטלי קני באגמא נינהו הלא הם גאוני עולם ועמודי התורה ומי יתיר לשוק אשה שהיא ערוה לדעתם חלילה עכ"ל ועל כרחין האי ערוה דקאמר מר היינו ערוה דרבנן דהא רבי' ז"ל קאמר עלה דלא קאמר וקברתיו הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא ולא שייך למימר הכי אלא באיסורא דרבנן וקל להבין. וא"כ לפ"ז אשה זו דנ"ד לא תנשא לכתחלה לדעת הריא"ף והרמב"ם והסכמת הרשב"א והריב"ש ז"ל אחריהם:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:53:9
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:53:9](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:53:9)

ואולם יש לנו דרך ומבוא ממקום אחר להתירה להנשא לכתחלה ואין לפקפק בה כלל אליבא דכ"ע וזה מצד העדות האחרת של העכו"ם המל"ת אשר היא עדות עכו"ם המל"ת אליבא דכולהו רבוותא למה שלא נתכוון לא להתיר ולא להעיד רק היה מדבר עם חביריו מה שהיה ומה שעבר בדוגייא ההיא. ומעתה בהצטרפות הב' עדויות יחד מהישראלי והעכו"ם המל"ת האשה הזאת היא מותרת לינשא לכתחלה. וזה לפי שהריא"ף והרמב"ם והמסכימים על דבריה' והצרפות שהצריכו לומר וקברתיו הוא משום דילמא בדדמי קאמר שמתוך שהדברי' ההמה רובם למיתה דימה האיש ההוא בלבבו שמת ואמר עליו שמת והוא לא מת לפי האמת ולזה כשיאמר וקברתיו הוסר לנו הספק ובודאי שהדברי' לא נאמרו אלא במי שלא נמצאת לו הוכחה אח"כ שמת אלא עדות האיש הזה שהעיד וחיישינן ליה דדילמא בדדמי קאמר ולכן חששו לה שלא תנשא לכתחלה ואולם בנ"ד שאחר עדות אברהם ן' סעיד הנז' באתנו עדות העכו"ם המל"ת דמכיר אותו בשמו ובמעשיו ובטביעות עינא הטוב כפי מה שהיה עמו בספינה עדות העכו"ם הזה המל"ת היא מסירה מלבותינו כל ספק שנשאר לנו בעדות הישראלי שהספק ההוא דילמא בדדמי קאמר וכשנשקע עדיין חי הוא ושמא יצא למקום אחר הנה עתה יש לנו עדות העכו"ם המל"ת שראהו מת מוטל על חוף הים והנה עדות העכו"ם הזה יש בה די להתיר האשה הזאת להנשא לכתחלה לפי דעת הרמב"ם ז"ל כפי מה שהבין ממנו הריב"ש ז"ל שהוא כתב שיובן מדברי הרמב"ם ז"ל שאם ראהו תוך ג' ימים לטביעתו דלא חיישינן לאשתהי ועדות העכו"ם המל"ת הזה הוא אומר שביום השלישי לטביעת הספינה ראהו מת מוטל על חוף הים והכירו הכרה שלימה ותמה וגם הכירו בלבושו האל סרווא"ל אחמ"ר א"כ האשה הזאת היא מותרת להנשא לכתחלה בהצטרפות עדות הישראלי עם העכו"ם המל"ת ממה נפשך שאם באנו לדון אותה כפי דעת הרמב"ם ז"ל כמובן שהבין ממנו הריב"ש ז"ל די לנו בעדות העכו"ם המל"ת שהיתה עדותו שראה אותו יום ג' לטביעת הספינה דלא חיישינן לאשתהי. ואם באנו לדון אותה כפי דעת רוב הפוסקים הראשוני' והאחרוני' דחיישי לאשתהי גם תוך ג' ימים אפ"ה תהיה מותרת לדעתם בעדות הישראלי שהעיד שראהו מת מוטל על הים ואח"כ נשקע וכו' דלא מצרכי לומר וקברתיו וזה דבר מבורר לגבי ב' העדויות אליבא דכ"ע למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וק"ל:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:53:10
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:53:10](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:53:10)

ואם נאמר שיש לחוש לאשה זאת שלא להתירה להנשא לכתחלה מתורת הריב"ש ז"ל ומאן דעמיה לפי שמצאנו ראינו לו ז"ל שהוא לקח הב' סברות להחמיר הצריך לומר וקברתיו וחייש לאשתהי אפי' שיצא המת תוך הג' ימים לטביעה. ובנ"ד הישראלי לא קאמר וקברתיו והעכו"ם המל"ת לא קאמר דחזי ליה לשעתיה רק אמר שראהו מוטל על חוף הים. הא ליתא דודאי הוא דלא אמרינן הכי לדעת הריב"ש ז"ל אלא אם היו העדויות בב' נשים חלוקות שבעדות הטביעה בים דלא קאמר וקברתיו אנו עומדין בספיקא דרבנן ולהכי לא תנשא לכתחלה ואם נשאת לא תצא ובעדות העכו"ם המל"ת חיישינן לאשתהי אבל בנ"ד שהעדויות באו שתיהן על אשה אחת שבעדות הישראלי כבר היא מותרת מדאורייתא וכדאוכחן לעיל ואח"כ באה עדות הב' של העכו"ם המל"ת החששא דחיישינן לאשתהי היא במילתא דרבנן וספיקא דרבנן להקל:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:53:11
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:53:11](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:53:11)

וכל שכן דאשה זאת שהיא אחרי עדות הישראלי הנז' עומדת באיסור' דרבנן וכדאוכחן. בעדות העכו"ם המל"ת הנז' היא ספק ספקא דרבנן ודנין אותה להקל. וזה הספק דחיישינן לאשתהי כדברי המחמירין ספק אי לא חיישינן כדברי המקילין ואת"ל דאזלינן לחומר' וחיישינן לאשתהי גם ביום הג' לטביעתו זה אם היה נודע לנו דאשתהי ואולם בנ"ד שבא העכו"ם פתאום ומצאהו על חוף הים ואין בו שום שינוי ולא אתפח מי יאמר לנו שלא הייתה עלייתו מהים אותה שעה שראהו העכו"ם. ומה גם עתה שמצאנו ראינו לסמ"ג ז"ל שכתב בענין אשתהי כ"ד שעות ואית דגרסי בהרמב"ם ז"ל י"ב שעות וגם להר"ן ז"ל המחמיר הוא גריס בהרמב"ם שעות שיר"ל שנשתהא שעה אחת שלמה ונכנס לשעה הב' וזה העלוב מי אמר לנו שנשתהא שעות ושמא לאלתר ראהו או בתוך שעה אחת וא"כ לפי זה גם לדעת הריב"ש ז"ל שחושש לאשתהי ובעי וקברתיו האשה הזאת דנ"ד היא מותרת להנשא לכתחלה בהצטרפות הב' עדויות וכדאמרן שלא דבר הוא ז"ל אלא בחדא חדא דאיכא חדא ספיקא ואזלינן לחומרא אבל באשה אחת שנצטרפו בה הב' עדויות כנ"ד לא קאמר דתרי ספיקי בדרבנן אזלינן לקולא וזה דבר מובן הוא והאריכות בו מהמותר:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:53:12
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:53:12](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:53:12)

וליראת ההוראה נסמכתי בחומה גבוהה ובצורה הוא הנשר הגדול מהרא"ם ז"ל וז"ל בתשובה אחת ועל הספק הב' נ"ל דהא לא צריכא רבא שפשיטא שמעידין עליו אפי' לאחר כמה ימים משטבע ועד שעלה לאויר העולם וכן נמי כשראה אותו מת מוטל על חוף הים אין לחוש שמא הועלה יום או יומים קודם שראה אותו או אפי' פורתא ושוב אין מעידין עליו אלא אנו תולין לומר שבאותו העת הועלה ומעידין עליו דהא תלמודא (יבמות קכ"א ע"א) מסיק בהדיא דבמייא אפי' לאחר כמה ימים וכו'. דמיא מיצמת צמית וכו'. ולבסוף מסיק הרב ז"ל הכי כבר כתב ר"ת ז"ל בתשובה כפי מה שכתוב בא"ז דהא דתנינן (שם ק"כ ע"א) אין מעידין לאחר ג' ימים לא קאי אאדם ידוע שהיה ניכר להם בחייו למעידיו דהאי אפי' לאחר כמה ימים מהני וכו' עד א"כ בנ"ד שהיה אדם ידוע למעידיו שהיה ניכר להם בחייו והכירוהו בטביעות עין גמור שהיה כלו שלם בלתי שום חבול בפניו ובלתי שום חסרון באיבריו אפי' שהיה ידוע לנו שכבר הועלה מן המים קודם שמצאו אותו יום או יומים מעידין עליו כ"ש בשלא ידעו בו מתי הועלה כמו בנ"ד שבודאי אנו תולין לומר שעתה הועלה ומעידין עליו ולא אמרינן שמא קודם לכן הועלה עכ"ל ז"ל. ומעתה נבוא לנ"ד בק"ו שאם בעדות אחת דהיא ספיקא חדא כנדון דמה"ראם ז"ל קאמר הכי שנדון להקל ולומר שעתה הועלה כ"ש בנ"ד שקדמה לנו עדות הישראלי שבעדותו לבד איכא אנפי להתירה להנשא לכתחלה וכדאמרן לעיל ואם באנו להחמיר בה אינו אלא חומרא מדרבנן ואח"כ באתנו עדות העכו"ם המל"ת על אותו אופן לא תהיה האשה הזאת מותרת להנשא לכתחלה אליבא דמרנא מהרא"ם וגם לדעת המחמירין ראשוני' ואחרוני' אשה זאת היא מותרת להנשא לכתחלה מהצטרפות העדויות וכדאוכחן:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:53:13
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:53:13](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:53:13)

ומה גם עתה שעדותו של עכו"ם זה המל"ת לא היתה כאותם מעשיות הנז' בתלמוד שיש בהם קצת הוכחה ענין דומה למי שמכוון להעיד כההיא דאמרינן (שם קכ"א ע"ב) ההוא דאמר מאן איכא בי חיואי וכו'. שיש לומר בהם מאחר שהוא כמבשר להעיד אולי הוא אומר בדדמי ואולם בנ"ד שהעכו"ם ההוא היה מדבר מעשה שהיה לאחוזת מרעהו בודאי דלא קאמר בדדמי אלא דבריו היו כנים ממש במה שראה וידע והכיר. ומצינו בתשובתו של מהרא"ם ז"ל וז"ל הרי לך בפירוש גמור שכל הפוסקי' כלם מסכימי' שבנ"ד לא בעינן למימר וקברתיו אפי' אם היה העד אחד ישראל מעיד בו וכ"ש הכא שהיה העכו"ם מל"ת דלא שייך ביה בדדמי שכן כתב רבי' מנחם בר' יעקב ורבי אלעזר בר יהודה ור' קלונימוס ברבי גרשום שסברת' הלכה היא דלא שייכא ההיא בעיא דפ' האשה שלום (יבמות קט"ו ע"א) גבי עכו"ם שאינו נאמן כי אם במל"ת דבשלמא ישראל המתכוין להתיר י"ל דבשעת מלחמה נתכוון להתיר ולהעיד על הנדמה ודבר ההוה אבל העכו"ם שהיה מל"ת ולא שם כוונתו לשום דבר אותו העכו"ם אינו אומר אחר הנדמה כי אם כאשר דימה ממש וסברא נותנת דלא שייכא בעכו"ם עכ"ל ז"ל. והעכו"ם הזה המל"ת בנ"ד לא היו דבריו עם הישראלים כלל שהיינו אומרין שמא נתכוון להתיר או להעיד אלא היו דבריו עם עכו"ם אחרי' חביריו להודיעם מקרה אשר קרה לו בספינה ההיא ובכלל דבריו שראה את העלוב ההוא אשר היה עמו בספינה בודאי לא קאמר בנדמה אלא שהכיר את העלוב הכרה שלימה ולפי זה האשה הזאת מותרת היא להנשא לכתחלה מהצטרפות הב' עדיות כפי ההוכחות שהוכחנו אליבא דכ"ע. והוא ית' יעמידנו על האמת ואויבינו יצמית ואתם אחי ורעי שלומכ' יגדל ויונקתכ' לא תחדל אכי"ר כנפש קדושתכם ונפש אחיכם בשלומכם לבו יגיל וישמח. שלמה ס"ט בכמה"הר צמח דוראן זלה"ה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:54:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:54:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:54:1)

**שאלה נד:**לחכם ונבון כהה"ר שמואל אבוזמיל אלי"ם בעדו לטובה יגמור ויוסף על ימיו ימים ויבלה בטוב ימותיו ושנותיו בנעימי' אמן ואמן. וזה לשון שאלתו. מרנא ורבנא רעיא מהימנא מרי מלכא אלנא דמניה יתזן חייא. יהא ליה שלמא רבא מן שמיא. משום דקאמרי רבנן (ברכות ל"א ע"ב) מנין שכל הנחשד בדבר שאין בו שצריך להודיעו שנא' אל תתן את אמתך לפני בת בליעל וכו'. בהימנותא דרבון עלמא דלא סליק אדעתאי כלל דאשה רעה לבעלה דלהוי לו דינא דרעה ברעותיה או דפרץ דאי לא גמירנא ולא סבירנא והוינא כהני חצבי חיורי דמליון קיטמא הא קא חזינא ומנן מבר בי רב דקרי ולא תני וחזי מאי דקאמר רבינו יעקב ולימא הכי וכתבא דכתיבנא הא היא בשבועה דלא גרענא מינה ולא אוסיפנא בה מידי מן די כתיבנא לה עד השתא אבל אגב שיטפא כתיבית דאין הדעת סובלתה ואעברית יתיה מן כתבא מיהו מאן דאמרית דנראה מאי קאמרי רבוואתא והריא"ף אמתניתא וכו' דאי לית ליה במאי לפרוע כתובתה דאינו רשאי לגרשה מדקאמר מהרי"ק ז"ל ע"ש לא דאיפליג איהו אלא דאמאי דקאמר הרא"ש ז"ל אההיא עובדא דנכפית דאפי' אין לו דמגרשה ויהיב לה מה דאית גביה לא פליגי עליה הנהו רבוותא דאע"ג דאמרי דאי לית ליה במאי לפרוע אינו רשאי הכא מודה דנכפית דאי פליגי עליה ומאי דקאמרי הוא בכל גוונא ולא שנא נכפית הא אמר ליה בהדייא מהרי"ק ז"ל. ועוד דאי איירי מתניתין אפי' בנכפית היכי פליג הרא"ש אמתני'. ע"כ נראה דמאי דאסיק אדעתין זעירא דלא פליגי הנהו רבוואתא אהרא"ש ז"ל וממני דכתיבנא נראה הכי לחוד אי לפום לחוד אי לפום דממלא יקיר דילי לא אשתמע הכי אלא דאנא בעינא לדמויי האי דנכפית למאי דקאמר הרמב"ם ז"ל אשה רעה ברעותיה דהכי קא טעיננא אנן ואלהא רבא מידע ידע כלא וכל מאי דקאמר רבינו נהיר וצהיר וברור ובהיר ושריר ומאן יתי בתר מלכא ואנא ידענא דלאו אנא בר הכי דלימא אמאי דקאמר רבינו דהכי מילתא ואהוי כמכריע אבל אנא כתלמידא דמשכח מאי דגמיר מרביה והשתא מילתא אני בעי מרבינו דלא לישמע ולא ליקבל מאי דקאמרי אינשי עלאי לידיינינן לכף זכות דצערא דילן טובא ואין אדם נתפס על צערו אבל ליהוי ידיע לרבינו דאלו הוה אפשר דליזבן אנא כעבדא בדיל לאותיב להאי אתתא כתובתה ודלא למיקם בהדה עבידנה הכי ואלהא רבא ידע קושטא אמאי קבילנא עלאי גלותא דנא. אלין פתגמא דשמעא. דנשיק אכרעא. דלשמשא קדמיה תאיב דמאיך וכאיב. הצעיר שמואל אבוזמיל:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:54:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:54:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:54:2)

**תשובה:** מימר' דשמיא להוי בסעדך וליהיב לך חילא. ולעדי מינך עקרא וצערא וחילא. חזינא להאי מילי מעליתא. דסדיר מר קמיהו דמרנן מרייהו דכלהו שמעתתא. ודייקנה בה דיוקא בתר דיוקא. וחזינא להו לפום סבר' דילן דלאו אליב' דהילכת' מלתייהו סלק'. דכ"ע אמרי (דאכתתיב) [דאנתתי] קמיתא דתירוכין דידה בלא ערות דבר איכא איסורא. ובתלמוד ירושלמי קא מוספי חומרא יתירה. ואמר דהאי מילתא מאן דעבדא קא עבר אעשה דאורייתא. ולב"ה דאמרי (גיטין צ' ע"א) אפי' אדבר בעלמא דהיינו הקדיחה תבשילו אית ליה רשותא לתרוכי אתתיה הא בגמ' (שם) קהו בה קהוותא ומסקי לה (שם ע"ב) דהני מילי באנתתיה תנייתא ולא באנתתיה קמייתא. ולאפלוגי בהאי מילתא אמרי רבוותא בתלמודא (שם) מילתא חדא דכל המגרש אשתו ראשונה דאית לעלמא במלתיה דא צערא ואנינה גם מזבח מוריד עליו דמעות ועלמא על האי מילתא בישא עבדא זוועה וטעמא דמדבחא קא בכי ואית ליה בהאי מילתא צערא משום דרחמנא שוייה למדבחא למיפק מיניה לעלמא שלמא ובסומא וקיומאי והאי גברא דעבד קרבא עם אנתתיה. ואחרביה לביתיה עביד למדבחא מילתא דהיא פליגא אדידיה ודלא כרעותיה. ולפום הא בכי ואוריד דמעתיה. ולההיא דיוקא דדייק מר מלישנא דהגאון מהרי"ק ז"ל דקאמר ועיין במה שכתבתי בסי' קי"ז בתשובת הרא"ש ז"ל ואפיק מר מינה דאית לך רשותא לתרוכי אנתתיך דהיא לך שנואה ומצוה קא עבדת בתרוכין דידה דלא ליהוו לך מינה בנין דעבדין עובדא דלאו מעלייתא. ואמר מר הואיל ואית בהאי מילתא לפום דעתא דידך מצוותה. דחובא על בי דינא לאזדקוק להאי מילי לאכרוחי להאי אנתתא לקבולי גיטא דידה דלא כרעותא. ואע"ג דלא אית לך למיהב לא כתובתה ולא נדונייתא כדאוכחת מההוא דיוקא. נלע"ד דלא נתכוון מרן מהרי"ק ז"ל להאי מילתא דחיקה ורחיקא לאברוחי אנתתא עלובתא למיזל מגברא דידה בלא כתובתה משום דגברא דידה לא אתיא ליה כפום דעתיה. ועובדין דידה אינן כרעותיה. דאי תימא הכי דבנתיה דאברהם אע"ה נפקי מגבריהו בעל כרחייהו. וכלהי גברי אכלי פורנא דידייהו ואמרי להו זילו לכו בלא כתובתה בשעתא דא עד דליהוי לי גוביינא דשעתא דאי לא אית ליה אפילו פרוטה חדא. מומי עזובא דא. דהא מילתא רחיקא מדעתא. וקושטא דמילתא אי לעיין מר בכלהו שמעתתא דאינתתא קמייתא אפי' דפרע לה כתובתה לא אית ליה חילא לגברא דידה לתרוכה ולמיפטרה אי לא עבדין מלין דאיסורא כדפירשו להו רבנן בשלהי גמ' גיטין (שם) ובכתובות (ע"ב ע"א) וביבמות (פ"ז ע"ב) ובכלהו סוגיין דתלמודא אתבארו מילין בשלימות' דאי עבדת האי אנתתא מילין דלא כאוריי' אית ליה לגברא דידה חילא למיהב לה גיטא אע"ג דלא אית ליה ממונא. למהב לה כתובת' ופורנא. אית ליה חיובא לבי דינא. לאכרוחא לקבולי גיטא ולמיזיל לחרפות. אחר דעובדין דידה אינון בישין לגבי שמייא ולגבי גברא לא אינון יפות. ואי אנתתיה דא לא אזלא בעובדין דידה דלא כרעות שמיא. אע"ג דהא לא אשכחית רחמין לגבי גברא ועל דעתה לא אתיא אדרבא חיובא על בי דינא למיהב לה חינא בהדי בעלה ולמיעבד בינייהו שלמא. דלא אית לן מצוותה רבתא כמצוה דא דהיא קיומא דעלמא. ולגבי אנתתיה תנייתא איברא דהכי קא אמרי דאית רשות' לגבר' דידה למיפטר' אפי' אדבר בעלמא והלכתא כוותייהו. ואפ"ה אי לית ליה ממונא למיהב לה כתובתה דידה מי ימר דיכיל בעלא למימר לה זיל לך דאת שנואת' דידי ואנא לא אית ליה קנינא למיהב לך אפילו מידי בעלמ'. טול גיטך עד דיהיב רבון עלמא. חילא ושלמא. ואפרע יתך לנדוניי' דילך ולכלא כתובתך. האלי"ם אלו אמרה יהושע ן' נון האי לא נקבילנ' דהיא מילת' קשיא היא עד דלא יקבל יתה דעתא. דהא דהרא"ש ז"ל דקאמר עלה דהגאון מהרי"ק ז"ל פסקי דידה למימר ועיין במקום פלוני במלין דאינון שייכין דא וגם דאי נתכוון ז"ל לחלוק על הרשב"ץ ז"ל ומאן דעמיה הוה ליה לברורי מלתיה ולימא כדברי הרשב"ץ והרשב"א לא אתיא דעתיה. וכי מאן דפליג על הרשב"א והרשב"ץ ז"ל אמר להו למלתיה בדרך רמז והערה. ועיין במה שכתבתי וכו' ולימא אין זאת דעתי במילת' בריר'. ובכן כללא דמילת' כל (ארתתיה) [אנתתי'] קמיית' אמר רבנן דשנוי הוא המשלח ומדבח' אחית עליה דמעתא. ואפי' דפרע לה כתובתה אלא אי עבד' מלין דלא כארחייהו דבנות ישראל ודלא כאוריי'. וכדאמרי' לעיל ולגבי תנייתה אע"ג דהלכת' כב"ה דלא אית ליה איסורא דתרוכין דידה אי אית ליה חילא למיהב לה כתובתה [ואי לית לי'] קושטא דמילת' דלא יכיל למיפטר יתה וראיה מההיא דאמרו רז"ל (יבמות ס"ג ע"ב) במדרש על פסוק נתנני ה' בידי לא אוכל קום זו אשה רעה וכתובתה מרובה. ואי יכיל גברא לתרוכי אנתתיה. דלא אתיא ליה בדעתיה. בלא כתובתה מאי לא אוכל קום דאמרי רבנן ולימא להו להנהו תלמידי דההוא גברא דהויא ליה אנתתיה בישתא למיעבד לה צדקת' ויהבי ליה ממונא לאגבויי לה כתובתה כדאייתו לה לההוא עובדא במדרש. ובודאי דהאי אשה רעה דקאמרי רבנן ז"ל לאו רעה בעיני שמיא היא בעובדין דלאו כדאוריית' דאי הכי הוה יכיל גברא למיפטרה אע"ג דלא אית ליה כתובתה וכדאוכחינן לעיל דרעות' דאית בה היינו ריעות' עם בעלה דלא מותב' לה אדעתיה. ועובדין דידה לא אינן כרעותיה. ואשה רעה דאמרי רבנן מצוה לגרשה היינו רעה בעיני שמים ומשום הכי באתרא אחרינ' קרו לה רשיעא כדאמרי התם (גיטין צ' ע"ב) זו הוצי' רשעה מביתו. ואמרי עלה ג"כ גרש לץ ויצא מדון דאי רעה אלא בעיני בעלה דלא אזלא אליבא דידיה ולא אתיא בדעתיה אמאי קרו לה רשעה ולץ וכו' והיינו דקאמר הרמב"ם ז"ל אשה רעה כרעותיה ושאינה צנועה כבנות ישראל מצוה לגרשה שנא' גרש לץ ויצא מדון ודוק בדבריו ז"ל דהרי הוא כדאסקינן. אבל אי אינתתא דא אזלא באורחין דאוריית' אע"ג דהיא רעה לגבי בעלה תהוי עמיה כלהו יומיה כדאמרי רבנן (יבמות ס"ג ע"א) זכה כנגדו לא זכה מנגדתו דאי לא אית ליה חילא למיהב לה כתובת' דידה תהוי עליה ידא שעליו נאמר נתנני ה' וכו' ולא אית לזו לבי דינא רשות' למיכרח' למיפק בלא כתובה אלא אי עבידי עמיה טיבות' למגבי לה מדידיהו כדעבדו הנהו תלמידי לרבן דידהו וכ"ש אי ריעות' דהאי אינתתא לאו אינון מאורחין אלימת' אלא ממלין דתמימות' ופתיותא כההיא אנתתא דאייתו עובד' דידה בשלהי נדרים פרק ר' אליעזר (נדרים ס"ו ע"ב) דלא איפשר בעלמ' למיהוי פתיות' כההיא אנתתא ועכ"ז ר' בבא ן' (דומה) [בוטא] ע"ה עביד עלה בעות' לגבי שמיא דלהוו לה תרין בנין כוותיה וכן הוה לה דקבל רחמנ' צלות' ואי רעה דאמרי רבנן מצוה לגרשה היינו רעה בעיני בעלה אין לך רעה בעולם ביותר מאשה. וכ"ש אי ריעות' דידה בעיני בעלה היינו משום ריעות' דלא הוייא שפיר' בריוה ויא' בחזוא דאין זאת מצוה לגרשה ועלה אמרו רבנן גרמא דנפל בחולקיך וכו' ואמרי (ב"מ נ"ט ע"א) אי אנתתיך גוצא וכו' ולחזי מר מאי דמסיק הגאון ז"ל מהרי"ק במלתיה וז"ל דהאי דאמרינן כי שנא שלח בשנאה משמע על ידי דבר שעשתה דעל ידי שמצא אחרת נאה הימנה אין לשנאה וכו' ואלין מילין דאמרי ז"ל משתמעי אפי' דיהיב לה כתובת' כ"ש דלא מיפק לה משום רעה בעיניו בלא נדוניית' דתלקה מדת הדין על כך ובעינ' מיניה דמר דליחזי להו מילין דידי בעינא טבא ובבסימ' דליב'. ואנא ידענ' דמר הוא צורב' מרבנן. ואמר דבאורח' דקושט' אזלינן. ומלתייהו דרבנן קאמרינן. ולחכימ' רבא די בראשי פרקים ורחמנ' מלכא ליחזי בדוחקיה דמר ואוקמיה ליה מוקים. כנפשך ונפש אחיך אשר בטובתך לבו יגל וישמח. שלמה בכמה"ר צמח דוראן זלה"ה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:55:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:55:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:55:1)

**שאלה נה:**חכם לבב ואמיץ כח החכם השלם אשר שפתותיו נוטפות מר וחכו ממתקים נופת צופים ומן. הה"ר נחמן סונבל ישמרך האל ויהיה בעזרך. הבא אחרי השורות הנו דורש את שלומך בקידה אחר השתחוייה עד שיתפקקו כל החליות שבשדרה ומודיעך שסיבת השורות האלו לחלות פניכם הרמתה להודיענו שני עניינים. אם הראשון הוא כי אנחנו בכאן לענין חפיפה נוהגים קולא להכשיר לנשים לחוף בנתר הבא מארץ אדום ומארץ טוליטלה כי אנחנו מכירים אותו ונהגנו בו קולא על פי הרב המדינה הרשב"ץ ובנו הרשב"ש זלה"ה שהם העידו שבדקוהו ומצאוהו שהוא מסלסל השער ולא מקטף. ובאלו הזמנים אינו בא כלל וחזר לבא מאצלכם נתר אחר ואין אנו מכירים טבעו מהו על כן האדון י"א להרים מכשול מדרך העם הוצרכנו לכתוב לכ"ת להודיענו מה אתם נוהגים בו וכדי לדעת חומר הענין מהו על כן האדון תמהר תחישה בתשובה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:55:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:55:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:55:2)

גם האדון י"א הנני מחלה פניך הנעימים להודיענו הסכמתך המתישרת בענין חלון אחת נעשה על פתח החצר והחלון רואה ממנה קצת מחצר חבירו ומעבר הדרך רשות הרבים מפסקת ביניהם כי בכאן נפלה מחלוקת בין חכמי העיר קצת אמרו שחייב לסתום חלונו להיותו מזיק חבירו בראיה כי ראה קצת מחצר חבירו גם רואה הבור ומעבר לרוב תשמיש החצר ומביאין ראיה ממה שאמרו (ב"ב ו' ע"ב) בענין שני חצירות בשני צדי רשות הרבים וכו'. וקצת אומרים שאינו סותם ומביאים ראיה מהמשנה שאמרה (שם ס' ע"א) וברשות הרבים פותחים פתח וחלון כנגד חלון וכו'. כמו שפי' שם מפרש ההלכות וקצת אמרו שהדבר בספק על כן מן הספק אינו סותם ועדיין הענין תלוי עד בוא הכרעתך המיושרת ותשובתך המהודרת ואשימנה על ראשי עטרת. וזולת זה אין חדש מה להודיעך. רק שאני מחלה פניך שתמחול לי על שלא בא כתבי כראוי מסדור שבחך. ועל זה נפשי בתפלה לפניך עותרת וסמכנו על המקרא לך דומיה תהלה ולך האדון שלום כנפשך ונפש עבדך קטן שבקטני תלמידך. הצעיר צמח ס"ט בכה"רר שמעון בן הרב ר' צמח ז"ל:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:55:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:55:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:55:3)

**תשובה:** בר אבהן ובר אוריין החכם השלם נר"ו הגיעני כתבך. ובבוא נתמלא כל הבית אורה כי מתוכו נתברר לי כי הח' וחבירו יראים את ה' מאד. ולזה מסתפקים ושואלים אפי' ממי שאין בו דעת לישאל כמוני היום ואעפ"כ לא אשיב פני שואלי ריקם וכדי שלא אטול עטרה לעצמי אשיב מפי ספרים תשובות השאלות ואומר כי הנתר אשר נסתפק לכם דינו מבואר בטור יורה דעה (סי' קצ"ט) כי הוא מסבך השער ואין האשה חופפת בו גם באהל הנקרא גאשו"ל באל ערבי אין לחוף בו כי זה חותך ואח"כ אותו הנחתך חוזר ומסתבך והאחר אע"פ שאינו חותך מסבך השער ואין לנו לחקור אחר דבריהם כי הם בקיאים בטבע יותר מדורות אלה ואם ישאל אדם מהו הנתר ילך אל הערוך וימצא שהוא אותו שעושים כלים ממנו וכן בא בתלמוד כלו ואין אנו רואין כלי נתר כי אם מאותם כלי שתיה העשוים מגריד"א הנקרא אטופ"ל באל ערב"י ועוד נתן בו סימן אחר שממחין אותו במים ורוחצין בו ראשן בבית המרחץ והוא הוא הטופל שרוחצות בו ראשן אפילו הישראלית כשהוא לנקות ראשן ולהתעדן ואין ללמוד מכאן שהדין נותן לרחוץ שער הרא' בנתר ח"ו כי כבר כתבו עליו שמשיר או ממעט או מסבך את השער ועזרא תקן חפיפה (ב"ק פ"ב ע"א) להסיר כל קשר ודיבוק החוצץ בטביל' לכן יש לנו להבדיל בין קדש לחול ולהחמיר על נשותינו שלא לחוף בו בליל טבילתן ואם ירצו לרחוץ בו אחר הטבילה אין בזה אשם. עוד העמקתני לשאול על מנהגי בו ואני לא נסיתי כי דרך נשים הוא ולא אשאל מפני הבושה ולמענך שאלתי נות צדקי ואמרה שמעולם לא חפפה בו בליל הטבילה אבל יש חופפות בו ואח"כ רוחצות במים חמין לתקן את הכל ואני הולך לשטתי ומזהיר שלא לעבור על דברי הספר החתום ומן הספק היה לנו לפרש כ"ש שהוא מפורש ומנהג הרע הזה שאמרה לי אשתי שנוהגות קצת נשים לא מנהגא הכא כי איכא דשמע בהא ולא שמע בהא ואף הרוחצות שמא לא ידיחו יפה והמנהג הרע הסירוהו מביניכם וגם אני אמלא את דבריכם בע"ה:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:56:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:56:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:56:1)

**ענין נו:**ולענין פתיחת החלון הנה דינו מפורש בחשן המשפט סי' קנ"ה שאם כבר נפתח חלון כנגד חלון יש לו חזקה דלא הוי כ"כ קפידא אבל אם לא החזיק אין לפתוח ופתח כנגד פתח סותמין אותו אפי' אחר חזקה לפי שנעשה באיסור. ומה שהרשו לפתוח פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון בר"ה משום דבלאו הכי צריך לישמר מר"ה שמסתכלין בו לפיכך בעלייה גם בר"ה אסור לפתוח כנגד חלוני חבירו שבעלייתו ואפי' כנגד חלוני הבית אם הם גבוהים קצת שאין בני ר"ה ההולכים ברגליה' יכולין להסתכל שם אסור אע"פ שהרוכבין יכולין להסתכל שאין זה תדיר ואין מותר אלא בנמוכין כי ההולכים ברגליהם יכולין לראות. הרי כתבנו כל הצריך לעניינו זה שאם רואין אותו בני אדם ההולכים בר"ה כל מה שיוכל לראות חבירו זה מן החלון פותח ואינו יכול לעכב עליו ואם מגלה הנסתר מבני ר"ה אינו פותח ובזה די לחכמים ואל נא תשת עלינו חטאת אשר לא הבאתי ראיה כי אם מבעלי הטורי' כי אין מורין מתוך משנה גם לא מתוך תלמוד כי אם מתוך מעשה ודברי הפוסקים בהלכה למעשה ומן הפוסקים הקרוב אלינו הוא אשר דברתי אליכם ואומרי' במשל הערב אם מצאת צרכך ביד השוטר לא תלך אל השופט ועוד כי עת צרה היא ליעקב וממנה נושע ב"ה ובכן אחלה פנים יגדיל מעלתך ותורתך כנפשך החכמה ונפש אחיך. נחמן סנבל ס"ט:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:57:1
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:57:1](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:57:1)

**ענין נז:**מעשה. החכם ה"ר אברהם יצ"ו ב"ר יעקב טוואה נ"ע יש לו בית סמוך קרוב לחומה ומצד מזרח בינו ובין החומה יש שם מקום חרב ונעשה בורסקי והקהל ישצ"ו קנאוה ורצו לעשות שם בית המטבחי' ומצד צפון יש שם מעבר לדרך לחרבה הנז' ונסו לכסותה ויבנו על גבו עליה אחת והנה בבית החכם הנז' בכותל המפסיק בינו ובין החרבה הנז' יש שם חלונות מהם תחתיים ומהם במדרון התחתון והם עשויות לאורה רחבות מבפנים וצרות מבחוץ ולמעלה מהם יש בשתי עליות כמו ח' חלונות אחרי' מהם אחת גדולה נתונה באמצע הבית ויש חלונות אחרות על המטות למעלה ממראשותיה' זה בעלייה אחת ובאחרת יש זיז יוצא לחוץ נקרא קבו' ויש שם חלון אחת באמצע כמנהג והנה הח' הנז' רצה לעכב על הקהל מלעשות שם בית המטבחי' והנה עם היות טענות החכם רבות יש מהם ראוי להסתכל בהם ויש מהם שאינם כל כך חזקות ועם היותם רבות במנין אבל אם תעמדם על נכון תמצאנו שהוא סובב על ששה טענות. הא' שהוא נזוק מהקהל מהראיה שהם רואים אותו כשיעבור בתוך עלייתו על דרך החלונות הפתוחות באמצע הבית. ב מצד החלונות התחתונות העשויים לאורה שרוצים לסתמם. ג מצד נדנוד הכותל בשעה שיחתכו הבשר וישברו העצמות. ד מצד ריח רע הנכנס לביתו על דרך החלונות מבית המטבחיים. ה מצד קול העם בתרעומותיה' ותעצומותיהם על הבשר ויצטער החכם בתוך ביתו כי לא יוכל לישן כ"ש לעיין ההלכה דשמעתת' בעיא צלותא כי החכם הוא חולני מצד כאב הראש גם כי היום ח"ו או למחר יחלה אחד מהם בתוך ביתו. ויצטער ולא יוכל לישן. ו מצד הליצנות של הקצבים ולא יוכל לסבול ורבים כמו אלו הטענות והנה הקהל ישמרם האלהים טוענים ומשיבי' על טענותיו הראשון ראשון ואחרון אחרון אם על ההזק הם משיבים שיסיר גם הוא הזקו מעליה' שיסתור חלונותיו ואם יסתמם אז לא יזוק הוא מהם גם אנו בונים מתוך שלנו ובלי ספק חצר היתה קודם שנעשית בורסקי ואנו בונים והחלון שיסתם מאליו יסתם. ואם לנדנוד אינו מגיע לשיעור כ"ש שהרי היו שוחקי' סימני'. ואם לריח רע אנו נעשו אופן שלא יהיה שם שום ריח אלא תכף יצא כל הלכלוך חוץ לחומה כ"ש איזה קשה זו או הבורסקי ואם מצד הקול והליצנות עד שהיה ההזק ויוכר או נוציאו משם הקהל כ"ש שאנו קנינו מאת העכו"ם וישראל הבא מחמת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם (ב"ב ל"ה ע"ב) אם מאן ימאן המלך נתן לו זה המקום וילך אצל המלך ויתן תרעומותיו עליו. והנה עדין החכם הוא משיב לקהל ואומר אם מצד המלך אני בודאי שותק ועשו רצונכם אבל לענין הדין עדיין אני משיב שכבר החזקתי בכל החרבה להיות חלונותי עליה ומסתכל בה בשעה שארצה כ"ש שחצירי וחלונותי אפשר שקדמנו לאותה חצר כ"ש שזקיני קנה מבעליה הראשוני' אותן החלונות כך קבלתי מאבי ואם מענין שחיקת הסימנין מעולם לא היה זה ולא שמענוהו. ואם מענין הריח רע דבריהם אינם יכולין לעשותו כי זה הוא מהנסי' המיוחדי' בבית המקדש ואם הבורסקי הרי הוא נתון לצד המזרח. ואם מענין הקול שאמרו שימנעו הקול הרי בבית הכנסת בשעת קריאת התורה לא יכולנו בזה כ"ש בבית הטבחי' אלו הם קצת טענותיהם. ולפי שמקצת העם אומרי' המלך נתן ואח"כ הש"ץ פרסם הדבר בקול רם בבית הכנסת ואין מי שחשש לדבר אדרבה ישר בעיניה' דבריו. לא יכולתי לסבול שיאמר על הקהל גזלני' ויבואו באונס כ"ש על החכם הנז' על כן עלה במחשבתי להעלות בכתב הדברים שאני סומך עליהם ואראה אותם אל המשכילי' ואל הנבוני' ויעיינו בהם הטב אם אפשר שיחזרו למוטב וירצו החכם הנז' במטו ובתחנוני' אם אפשר שיתרצה בזה ויחזרו למוטב הנה מה טוב ומה נעים ואם לא אני את נפשי הצלתי ולא אתפש עוד בעון. ואם אני טועה בדברי' אשר סמכתי בהם ומצד זה טעיתי בהוראה הנני חוזרני בי שאיני אומר קבלו דעתי ומהאל אשאל העזר והיכולת. והנה ראיתי שכל טענות החכם הם ישרות ונכוחות עם היות קצת מהן חלושות אבל בהצטרפ' כלם כאחד תמצאם שכלם מתאימות. ושכולה אין בהם:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:57:2
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:57:2](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:57:2)

א לראשונה ולשניה שהרי בענין החלונות אני אומר שאם נבואו לדקדק ולכתוב כל השמועות יאריך המכתב על כן ראיתי לקצר בתכלית הקצור כפי האפשר:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:57:3
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:57:3](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:57:3)

תנן בפרק חזקת (בבא בתרא נ"ח ע"ב) חלון המצרית אין לה חזקה ולצורית יש לה חזקה איזהו חלון הצורית כל שאין ראשו של אדם נכנס בה ר' יהוד' אומר אם יש לה מלבן אע"פ שאין ראשו של אדם נכנס בה הרי זו חזקה ע"כ לשון המשנה והמובן אלינו ממנה אליבא דגמ' לענין הלכה שהחלונות הם על ג' מצבים המצרית והיא הקטנה אין לה חזקה וכל זמן שירצה יבנה כנגדה ויסתמנה. והצורית והיא הגדולה שראשו נכנס בה כ"ש אם היה יותר מזה יש לה חזקה ועשוי' לאורה עם היותה קטנה יש לה חזקה. והרמב"ם ז"ל פ"ז מה' שכני' ביאר שלשתם כאחד זה אחר זה ומה שהכניס ביניהם בכל חלון וחלון אם היא למטה מד' אמות או למעלה מארבע אמות לפי שבגמ' על המשנה הנזכרת אמרו שם (נ"ט ע"א) א"ר זירא למטה מד' אמות יש לו חזקה ויכול למחות למעלה מד' אמות אין לו חזקה ואינו יכול למחות ונפלה המחלוקת בין הפוסקי' אם ר' זירא אמצרית קאי או על הצורית קאי לפי שלא באר דבריו כפי הראוי. והרא"ש ז"ל בפסקיו הביא המחלוק' וכונת' היא שהאומר אמצרית קאי יאמר שהחלון המצרי' שהיא הקטנה שאמרו אין לה חזקה דוקא אם היא למעלה מד' אמות דאז אין לה חזקה דמצי א"ל לא נתרציתי בכך וקבלתי להניחן לפתוח החלון אלא להיותה למעלה מד' אמות לפי שאין לי בה שום היזק שאינך יכול להסתכל בי אבל אם היא למטה מד' אמות עם היותה קטנה יש לה חזקה שלא הניחו לפתחה עד שנתרצה בכל ההיזק ולכן חייב להתרחק ממנה בכל התרחקות הבאים לפנינו ב"ה אבל חלון הצורית שראשו נכנס ממנה בין למטה בין למעלה לעולם יש לה חזקה זהו דעת רבינו הרמב"ם ז"ל וא"ז והרמב"ן ז"ל ובעל הטורי' ז"ל. אבל לדעת האומרי' דרבי זירא אצורית קאי יאמרו דלעול' המצרית בין למטה בין למעלה אין לה חזקה והדברי' בזה עתיקי' בדרכי הראיות וכל אחד מהם מכריח לשון הגמ' והסוגיי' לדבריו אבל מ"מ זהו דעת מחלקות' וכל אלו הדברי' אינם אלא אם אינו עשו לאורה אבל אם הוא עשוי לאורה קנה וכדאמרינן (החכם) [התם] (שם) ולאורה אמר שמואל אפילו כל שהו קנה כי המשנה לא דברה אלא בחלון שאינו עשוי לאורה ועם היות שהרי חולקים הראשוני' בזה הם כלם מוסכמי'. וזה החלון העשוי לאורה לאו דוקא שאין לו אורה אלא על דרך אותו חלול ואותו אין לו אורה כלל אלא כל שמוסיף אורה בבית לאורה נקרא. וזהו המובן אצלי מדברי רבינו הרמב"ם ז"ל שאמר אבל אם פתחה לאורה. אבל א"ז הרשב"ש ז"ל כתב משמו כל שאין תקרה עליו מבחוץ אלא גלוי לשמש ע"כ ואיני יודע אם למד זה לדעתו מדיני טומאה וטהרה מענין חלון המכניס טומאה והרב בעל העיטור ז"ל כתב כל שניכר שעשייתו לאורה כגון שתהיה צרה מבחוץ ורחבה מבפני'. ולענין הרחקה מלפני זה החלון עד כמה תהיה גם זה משנה מפורשת פרק לא יחפור (בבא בתרא כ"ב ע"א) דתנן התם החלוטת מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ד' אמות ע"כ. וביאר בגמ' (שם ע"ב) טעמן של דברי' שמכנגדן כדי שלא יאפיל ודבר זה הוא מוסכם מהכל ועל כן אין להרבות בדברי' שאין כונתינו להאריך אלא לקצר כי בשעה שראה חבירו פתח זה החלון העשוי לאורה והניחו שעבד ונתן לו ארבע אמות בחצירו שכנגד אותו חלון. והמובן ממה שאמרה מלמעלן ומלמטן ומפירושם בגמ' על זה מלמעלן כדי שלא יציץ עליו ויראה ומלמטן כדי שלא יעמוד וישקיף. וביאור' של דברי' הוא שאם היתה החלון למטה בכותל ובא חברו ובנה כנגדו ברחוק ד' אמות יאמר לו בעל החלון הגביה כותלך ד' אמות כדי שכשתעמוד על הכותל לא תביט בחלון וכמו כן כשתהיה החלון גבוהה למעלה בכותל יאמר לזה שבא כנגדו הגביה כתלך ד' אמות שמא תעמוד על ראש הכותל ותשקף בביתי זה פירוש מלמעלן ומלמטן. יראה מכאן דהיזק ראיה שמיה היזק שאם אינו היזק לא הוצרך התנא לכל זה עם היות שזה מבואר בפרק השותפין (בבא בתרא ו' ע"ב) שרצו מאומרם שם אמר אביי שני בתים בשני צדי רשות הרבי' זה עושה מעקה לחצי הגג ומעדיף וזה עושה מעקה לחצי הגג ומעדיף וזה שלא כנגד זה וההעדפה היא כדי שלא נראה באלכסון ואמרו שם מאי אריא רשות הרבי' אפי' רשות היחיד רשות הרבי' אצטריכ' ליה סד"א אמר ליה סוף סוף הא בעית אצטענועי מבני רשות הרבי' קמ"ל דאמר ליה בני ר"ה ביממא חזו לי בלילי' לא חזו לי את נמי חזית לי בליליא א"נ רבים כי קאמינ' חזו לי וכו' את כי יתיבנ' נמי חזית לי בני רשות הרבי' כי מעייני חזו לי כי לא מעייני לא חזו לי את כי לא מעיינת חזית לי וכן מההיא דאמרינן בפ' חזקת (בבא בתרא נ"ט ע"ב) במשנה לא יפתח אדם חלונותיו אמרינן עלה בגמ' תנו רבנן מעשה באדם אחד שפתח חלונותיו בחצר השותפי' בא לפני רבי ישמעאל ברבי יוסי אמר לו הוחזקת בני החזקת בא לפני רבי חייא אמר לו יגעת בני יגעת יגעת ופתחת לך יגע וסתו' ונפסקה שם ההלכה כרבי חייא וכל זה משום דהיזק ראיה שמיה היזק וכן היא קבלה ביד הגאוני' ומוסכ' מכל הפוסקי' והמחברי' זצ"ל ולא נפלה בזה מחלוקת בין הפוסקי' ומפרשי ההלכות אלא בשני דברי' לבד הא' אם החזיק בזה ההיזק אי הויא חזקתו חזקה אי לא. ב' אם תמצא לומר שחזקתו חזקה או בחזקת חלונות העשויות לאורה אם צריך טענה אם כמכר אם כמתנ' ושטר היה לי ואבד לפי שהכלל מסור בידינו (שם מ"א ע"א) כל חזקה שאין עמה טענה אינ' חזקה ואם לראשונה שהיא אי הויא לה חזקה אי לא הריא"ף כתב בתשובה שאין לה חזקה כלל וכל זמן שירצה יכול הוא לסתו' חלונותיו עליו דמצי אמר ליה יכול הייתי לסבול ולא יכולתי וכמו שהעידו על אותם תשובה שני עדים כשרי' ונאמני' תלמידו רבינו יוסף אבן מגאש ז"ל ורשב"א ז"ל. וכתב הרשב"א ז"ל משמו דאפי' קנו ממנו בקנין שנתרצ' עכ"ז יכול לסתום מהטעם הנזכר ונמשכו אחריו בזה הרשב"ם ז"ל בפירוש והרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל אבל רבינו יוסף אבן מיגאש אינו סובר כן ואמר דיש לה חזקה וכן תלמידו הרמב"ם ז"ל וביאר זה בפי' המשנה ביאור רחב ובחיבורו ריש פ"ז מהלכות שכיני' ואחר זאת הדעת נמשכו רש"י ז"ל ובעל העיטור ור"ת אחר שהעיד על אחיו הרשב"ם שחזר בסוף ימיו וסמ"ג והרא"ש ז"ל ומה שאמר הר"ם שקנה לאלתר ביאר הרב בעל העיטור דלא לשעתו קאמר אלא לאחר שלשי' יום ונראה שלמדה מההיא דאמרינן בפרק השותפין (בבא בתרא ו' ע"ב) סוכה דמטללא עד ל' יום הויא לה חזקה. אבל בעלי זאת הסברא עם היותם שוים בדבר אחד דיש לה חזקה הם חולקי' בזה לשתי כתות כי הרא"ש ז"ל נמשך אחר דעת רש"י ז"ל ואומרי' דעם היות שיש להיזק ראי' חזקה כסברת הר"ם אבל אומרי' דלא הויא לה חזקה אלא לאחר ג' שנים כשאר החזקות והר"ם ובעל העיטור וסמ"ג סוברי' לאלתר שהוא ל' יום שפירוש בעל העטור ואם לספק הב' שהוא אם צריך טענה. הרי מבואר שרש"י והרא"ש הם מצריכי' טענה ואם לא בא מחמת טענה אין אותה חזקה כלום משום דסוברי' דחזקת' היא על גוף הקרקע ולדעתם הר"ם והנמשכי' עמו אין צריך טענה כלל משום דחזקתו אינה על גוף הקרקע ולדעת הרא"ם ז"ל והנמשכי' עמו אין צריך טענה כלל משום דחזקתו אינה על גוף הקרקע עד שיהיה צריך לבוא מחמת טענה ואינה אלא שיש לו זכות על אויר אותה חרבה והאויר אינה בתורת המכר ולא בתורת מתנה וכמו שביאר זה בה' מכירה ורבינו האיי בספר המקח ולזה טענה דסבלנות' זמן מה שהוא ל' או אם סייע בבניינו ובתשובה לא"ז הרשב"ש ז"ל הריא"ף והרמב"ם והרמב"ן ובעל העיטור סוברי' דלא בעינן בטענ' חלונו' חזקת ג' שנים וטענה דסבלנות' מספקת והדעת מכרעת כמותם עכ"ל. א"כ לענין הנדון שלפנינו בשתי טענות של החלונות העשוים לאורה והעשויים להזנת העין בראיה הדין עם החכם בהם דאחר היות החלונות העליונות כלם הם חלונות צוריות שהרי ראש האדם נכנס בהם חזקתו בהם חזקה כ"ש אחר היותה תוך ד' אמות מקרק' העליה והחלונות התחתוניות הם עשוים לאורה כמו שנרא' ממצב' ומתכונתם וא"כ החזיק וקנה אותם וקנה כנגדם בקרקע החרבה שאחריה' ד' אמות וזה לדעת כל חכמי ישראל בלי שום חולק כלל ועם היות שמצינו אומרי' כל שאינו יכול למחות ר"ל לעכב על ידו מלעשות אותו חלון אין לאותו חלון חזקה ולזה אמר הרא"ש ז"ל בפסקיו פר' לא יחפור שהפותח חלון על חורבת חבירו אין לאותו חלון חזקה אחר היות אינו יכול למחות בו מאחר שאינו מזיקו וכיון שאינו יכול למחות בו אין לו חזקה לפיכך אם נמצא חלון פתוח לחרבה אין לו חזקה אם לא שהבי' עדים שהחזיק בו ג' שנים קודם שנעשה חרבה וכתב זה בנו בס' החושן סי' קכ"ג וכן הוא דעת ר"ח ור"ת וא"ז הרשב"ש בתשובה ואמר שהפותח על גב רעפים של חבירו אינו יכול למחות לפי שאינו מזיקו ולכן בשעה שרצה לבנות עליה יסתו' כנגד אותם חלונות אבל הרשב"א ז"ל הוא חולק בזה ואמר בשם רבו הרמב"ן ז"ל שהפותח חלון על חרבתו של חברו יכול למחות בידו לפי שאינו רוצה למיקם בהדיה למחר בדינא ודיינ' כשיבא לבנות וימצא שהוא מקבל הנזק (בגדי) [בגירי] דידי' והבי' ראי' מהירו' שאמר סתם חרבות עשויות להבנות והרבה להבי' על זה ראיות שאפילו רצה לכתוב לו שטר הודאה בכך אין שומעין לו דנמצא זה צריך לשמור שטרו מן העכברי' ולא אמרו נותנים שובר אלא משום עבד לוה לאיש מלוה ומשום לא יאכל וחדי הא לאו הכי לא ע"כ וכן באר מפרש ההלכו' בשם רבינו יונה והראב"ד ז"ל בתשובה. ולנדון שלפנינו אני אומר שאפי' לדברי הרא"ש ז"ל יודה בזה שהרי זו אינה חרבה שחרבה היא אין מצוים שם בני אדם וזו אינה אלא חצר כשאר החצרי' המיושבי' שתדיר היו מצויים שם עם בעלי האומנו' ובדיני (האומות) [האומנות] יש היזק ראיה כ"ש במקום שהם מקבלים היזק בודאי שהיה העבדן בתוך הבורסקי ומחציו ולמטה ערום והיה נזוק מהם בראייתם אותו שיהי' בוש גם היו מקבל היזק מאותם חלונות שהיו הפסד ממון מצד הסיד גם נזקי' אחרי' ולא היה יכולת בידם לסתמם א"כ אין לה דין חורבה וחזקת החכם חזקה מעליי' הויא. והקהל שהם מזיקים אותו אם מצד האורה אם מצד הראיה חייבים להרחיק את עצמם. ומה שהקהל הם טועני' שגם הם נזוקי' מהחכם מצד אותם החלונות מהיזק ראיה ולזה רוצים לסתמ' ושאם יסתום חלונותיו אז לא יהיה לו שם היזק גם בזה אין להקהל שום זכות כלל דמאחר היו' תקנתם לדון על פי הר"ם ז"ל וכבר נתבאר למעלה שדעתו היא דהיזק ראיה יש לו חזקה מה נשאר להם עוד לדבר כנגדו כ"ש בהצטרף אליו רש"י והרא"ש ז"ל שהם הצריכו ג' שנים יש כאן שלשים של ג' כ"ש בהצטרף אליו סמ"ג ובעל העטור והרשב"ם ור"ת. כ"ש שאני אומר אפי' לדעת הריא"ף והרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל האומרי' אין להיזק ראיה חזקה בנדון הזה הם מודים שהרשב"א ז"ל אמר בתשוב' דא עם היות דהיזק ראיה אין לו חזקה אם בא מחמת טענה החזיק ע"כ והחכם הזה עם היותו יורש דיור' והבא מחמת ירוש' אינו צריך טענה (ב"ב מ"א ע"א) דאנן טענינן ליה הרי הוא טוען בפירש ואומר קנין כספינו הוא האל קב"י ר"ל הזיז והחלונות שבו ונתננו בהם יותר משווי כל החרבה ומראה מתכונת הכותל איך דבריו הם אמתיים. וכ"ש אחר היות הדבר בספק איז' מהם קדם בבנין ובזכות החלונות אם החצר או החרבה ואחר היות הדבר בספק אין יכולת ביד הקהל לסתום אותם החלונות. ואיני אומר זה לדעת הר"ם ז"ל והנמשכים אחריו אלא אפי' לדעת האומרי' שאין להיזק ראיה חזקה לפי שכך ביאר הרשב"א ז"ל בתשובה שהוא מזאת הכת וז"ל אפילו לדברי מי שאומר שאין חזקה להיזק ראיה כל שאין אנו יודעים מי קדם אם חלונו של זה לחצרו של זה או חצר זו לחלונו של זה כל שאין אתה יכול לסתום חלונו של זה ולסלקו מספ' זה נמצא שכבר הוחזק בעל החלון בזכות זה שאין הזכות תלוי בחלון זה אלא שהחזיק בזכות זה עכ"ל. והרבה להביא ראיות על זה. עוד כתב בתשובה אחרת ז"ל דדוקא שהיה ידוע שקנה חצרו של עכו"ם [קודם] לפתיחת חלונותיו של ישראל זה לפי שאי אפשר לישראל לבוא אלא מכח החזקה ואין מחזיקין על קרקע שנודע לעכו"ם בפתיחת חלונות כמו שאמרתי אלא בשטר אבל אם אין ידוע מי קדם הדין עם ישראל בעל החלונות שאני אומר שחלונותיו קדמו לחצרו של זה עכ"ל:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:57:4
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:57:4](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:57:4)

העולה בידינו מכל זה שהחכ' קנה והחזיק בראייתו בחלונות ובאור הנכנס לו מהחלונות וזכה בהיזקו עם היותם גירי דידהו אפי' לדעת הר"ם מצד תקנת הקהל אם מצד שמצאנו עמו כת מהנביאים. אם לדעת כולי עלמא אפילו לדעת החולקי' על הר"ם מצד שאין אנו יודעים איזה מהם קדם ועל כן הקהל חייבים להתרחק ממנו ד' אמות לפי שהחלונות התחתונות הם לאורה ואינם יכולי' לעשות שם שום בית המטבחיים כל אחר היות החכם הוא ניזוק מהקהל מצד ראייתם וכבר ביארנו דהיזקו היזק. ועם היות שאינ' רואי' אלא כשיעבור בתוך ביתו וקצת מגוף העובר תוך העליה לבד אפי' מפני זה המעט יעכב על ידם דהיזק גמור הוי כמו שביאר רבינו ירוח' בספר מישרי' ועם היות שיש הרחקה קצת מהם כ"ש שהחכם למעל' והקהל למטה חייבי' להתרחק עד שלא יוכר בין איש לאשה דהיזק ראיה אין לו שיעור דהא אמרי' (שם ע"ב) שני חצרות בשני צדי ר"ה ור"ה י"ו אמות הוי וכתב הרשב"א ז"ל אפי' עד ארבעי' ועם היות כי החכם גם הוא ניזוק מצד החומה שכנגדו מהעוברי' על החומה עכ"ז אני אומר שאינן יכולין שכל המרבה ההיזק ומקרבו יותר מעט משהו ימנענו וכמו שביאר הרא"ש ז"ל בתשובה הביאה הרב בנו בספר החשן סי' קנ"ג הם יכולי' לאמרו בענין כותל שיש בו חלון ושכנגדו יש לו חלון כנגדו ונהרס הכותל ורצה להוציא זיז כנגד החלון והשיב דחבירו יכול למונעו משום דמקרב היזקו וכיוצא בזה יש תשובה להרשב"ץ ז"ל והשיב כן שאינו דומה היזק וראית העובר על החומה כ"ש כשהמקום הוא צר עד מאד לראות היושב בתוך ביתו וחצירו ומסתכל בחלונותיו באופן שלא יעבור אדם בעליה עד שיתגלה ליושבי' בבית המטבחיי' אין לך חצים שנונים יותר מאלו כנ"ל:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:57:5
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:57:5](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:57:5)

ב ולג' שהוא מצד נדנוד הכותל בשעת שבירת העצמות. אני אומר שאם יתברר זה הדבר בודאי היזק גדול הוא ויכול למונע' שהרי הנדנוד הוא מהנזקי' שאין להם חזקה לדעת הכל ועם היות שאפשר שלא יגיע הנדנוד לאותו שיעור המוזכר בגמ' בשלהי פ' לא יחפור (בבא בתרא כ"ה ע"ב) דפפי יונאה עני הוה והעשיר בנה אפדנא והוו עצרי שומשי בשבבותיה וכו' ואמרינן ומודי רבי יוסי בגירי דידי' וכמה כי נאיד נכתמה אפומיה דחצבא פירש הכסוי מעל פי החבית ופירש"י דחבית קיימה על ראש הכותל וכו' ובעל התוספות תמה עליו בזה תמה גדול דאם החבית היא על ראש החומה והגיע הנדנוד לזה השיעור לאו גיריה נינהו אלא הפסד בתים היא על כן פי' הוא כשאדם אוחז בידו הנד שזהו דבר מועט הרבה אם מתנדנד האפדנא חייב להרחיק ובגליוני א"ז הרשב"ץ ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל פירש שהחצבא למטה וכיון דנידא נכתמה בידוע הגיע גם לחומה וכתב הרב הגדול ה"ר יצחק בר ששת ז"ל בח"ב מתשובותיו סי' י' ולא אמרינן האי שיעורא בכל הכותלים אלא שיש לעיין על פי האומנין אם הוא נזק לכותל לפי מה שהוא החזק הוא הרפה. ומה שטוענים הקהל שהיו שוחקים שם סממנים. בודאי שאם היו שוחקי' שם סממנים הנדנוד יותר גדול מזה והמחזיק בהיזק גדול יכול לעשות היזק אחר הפחות ממנו וכדאמרינן התם (ו' ע"א) החזיק לנטפי החזיק לשופכי לפי שהיזק הנוטפים גדול ומרובה יותר משל השופכי' החזיק לאורבני החזיק לאכשורי ואפכא לא אבל אחר היות החכם טען לא היו דברים מעולם צריכים הקהל ישצ"ו להביא עדי ישראל שהיה שם זה נזק ואז יבטלו מעליהם טענה זו ואם לא ימצאו שום עדות צריכים להרחיק את עצמם באופן שלא ינזק:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:57:6
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:57:6](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:57:6)

ג ולד' שהיא מצד הריח של בית המטבחיים. גם בזה אם יתבאר שאפשר שיהיה אפי' לאחר זמן טענת החכם היא טענה שהרי היזק גמור הוא שאם לא היה היזק הריח היזק גדול לא שמוהו מכלל הנזקים שאין להם חזקה שהרי בית הכסא והעשן הוא מהנזקי' שאין להם שום חזק' וכמו שמבואר להר"ם בפ"י מהל' שכינים וכתוב בספר החשן בשם ר"ת דזה העשן הוא כעשן הכבשונו' שהוא עשן הרבה וכן בית הכסא בפי' רש"י ז"ל (שם כ"ג ע"א ע"ש) שהוא בבית הכסא שעל פני הקרקע שכך היו בתי כסאותיהם וריחם היה רע ביותר והזיקם מרוב' ולכן אין לו חזקה אבל בתי כסאות שלנו שהם מכוסי' יש לו חזקה עכ"ל. ומובן מזה הוא דחזקה הוא דהויא לבתי כסאות שלנו אם כבר עשה והחזיק אבל הבא לסמוך מחדש יכול לעכב וכמו שפי' הוא ז"ל למעלה מזה בענין העשן. ובפי' ההלכות בשם הר"ן ז"ל כתוב שכל שיש לו ריח רע שאין דרכן של בני אדם לסבלו לא מהניה ליה חזקה ע"כ וכתב הרא"ש בתשובה והביאה הרב בנו ז"ל בחשן בסוף סי' קנ"ד בענין ראובן שהיו לו בתי' בא"ל קל"עא והעיר עשויה אכסדראות וכו' ועתה מקרוב חזרו למכור הבשר חוץ לחצר סמוך לביתו של ראובן וראובן מערער ואמר שאינו יכול לסבול שיהיו הקצבים סמוכים לביתו מפני הריח רע והכלבים והחזירים המצויים במקום הקצבים והשיב שהדין עם ראובן מפני הריח רע וכו' ועם היות ששם אכסדרה פתוחה למקום הקצבים וכאן כותל מפסיק ביניהם וכל אחד בחצירו הכל בסגנון אחד כל שמגיע הריח רע אליו כ"ש שם קצבי' לבד וכאן בית השחיטה ולכלוך הדם וסרחנו הוא תוספת. ומה שהקהל טוענים שאנו נעשו אופן שלא יגיע אליו ההיזק בהרחיצה וזולתה. איני רואה שום ממשות בטענה זאת כי אחר היות שנתבאר שאיפשר שיהי' ההיזק אפי' אחר זמן אינם יכולין לסמוך שכך כתב הרשב"א ז"ל בתשובה כל שאינו יכול לסמוך בשעה שהניזק מוכן כבר לקבל הנזק אינו יכול לסמוך אפי' כשאינו מוכן הואיל ולבסוף צריך לסלקו ע"כ וכן בפי' ההלכות ז"ל שמעינן דמאן דאית ליה לסלוקי בשעת היזק גם עתה קודם שיגיע אינו רשאי לסמוך בו כדי שלא יצטרך חבירו להתעצם עמו בדין וכו' וא"כ אם הקהל ירחצו יום או יומים או חדש בשאפשר שיום אחד לא ירחצו ויעלה אליו הריח יכול למנעם כ"ש אחר היות דברי זה פלא נגד שהוא מהנכסים המיוחדים לבית אלי"נו א"כ בודאי בבית המטבחיים בודאי ימצא הריח רע וא"כ יכול למנעם. ומה שטועני' הקהל שיותר הוא קשה ריח רע הבורסף וכבר ביארנו שהמחזיק בנזק גדול החזיק גם בנזק הקטן ממנו. הנה גם טענת החכם בזה שהבורסקי היה נתון במזרח וקבלת רבותינו שרוח מזרחית מכלתו או שאינו מזיק אבל זה יותר קשה לי ממנו בזה אני צריך תלמוד שאין לי הכרעה וע"כ אני אומר שהקהל יעכבו הדבר ולא יקבעו בית המטבחיים עד שיתבאר הדבר ותהיה ההכרעה כ"ש אחר היות הח' אינו מעכב על ידם מטענה זו לבדה אבל אם תצטרך לחברותיה תחזור חזקה כמותם כמאמר הכתוב מושכי העון בחבלי השוא ובהצטרפו פעמים הרבה יחזור כעבות העגלה וכו': ולה' ולו' שאם מצד קול העם בתנועותיהם ותעצומותיהם על הבשר ויצטער הח' בתוך ביתו אם מצד העיון ואם מצד החלי כו'. כ"ש קול של ליצנות. אני אומר בזה דהיינו מתניתי' (שם כ' ע"ב) חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסים ומקול היוצאין ועושה כלים בתוך החצר ויוצא ומוכר לשוק אבל אינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול התינוקו' ע"כ לשון המשנה ואמרי' עלה בגמ' מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא פי' רישא קתני יכול למחות וסיפא קתני אינו יכול למחות בתינוקו' ואוקמה אביי סיפא בחצר אחרת ורבא דחייה לאוקמתא דאביי ואמר דסיפ' בתינוקו' של בית הספר. וכדאוקמתיה דאביי פסק הלכת' הרי"ף והר"ם והרא"ש ואמר הר"ם בפי' המשנה דאין הדין הזה נוהג אלא במלמד תינוקות תורה אבל אם היה מלמד חשבון ותשבורת יש לו רשות למנוע ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הנכנסים ולא מקול היוצאין ע"כ. ואפי' סופר הקהל דכותב להם שטרות או המלמדים אומנות לא מיבעיא בעלי החצר (אלא) שיכולים לעכב על ידם אלא אפי' בני המבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהם את הדרך והרב בעל החשן (כשפי' קנה) [בסי' קנ"ה] לא הביא מכל זה כלום אלא כתב דרך כלל ואמר מפני שבא להם היזק ממנו. אם מפני רבוי הדרך אם מפני הקול הוא היזק והנה הדבר גלוי לעינים אם קול אחד או ג' הוא מונע והעידו בו חכמינו ז"ל שהוא היזק ק"ו בנו של ק"ו קול הקהל בריעו על הבשר כ"ש קול של ליצנות שהוא אסור לשומעו ועם היות שקצת בני אדם רוצים לאמרו כ"ש לשמעו הכל לפי מה שהוא האדם שזה ת"ח ות"ח חס וחלילה שנאמר שירצה בזה ולא יהא זה אלא כההיא דאמרי' התם (כ"ג ע"א) דאמר להו רב יוסף לההוא אומני אפיקו לי קורקור מהכא ועם היות שהאומנים היו יושבים בחצירם ובמקומם ובשלהם היו עושי' מ"מ מצד היזק זה שהיה מגיע לו מנעם וכן פי' ר"י בעל התוספות וכן כ' הר"ם בפי"א מהל' הנזכרות וז"ל מי שהחזיק לעשות מלאכת דם או נבלות וכיוצא בהם במקומו ויבואו העורבים וכיוצא בהם בגלל הדם ויאכלו הרי הם מצערי' לחברו בקולן וצפצופן או בדם שברגליהם שהם יושבי' על האילנות ומלכלכין פירותיהם אם היה חברו קפדן או חולה שהצפצוף כזה מזיקו לו והפירות שלו נפסדין לו בדם חייב לבטל אותה מלאכה או ירחק עד שלא יבא היזק לחברו עכ"ל. ואם מפני קול הצפצוף של העוף אם הוא מזיק צריך להרחיק מכ"ש בקול קהל ומזה הניחו ר"ח והרמב"ן בכל מילת' דידוע דלית אינש סביל לה אין לה חזקה וכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו כי חכמים לא נתנו כל השיעורין הנזכרים בפ' לא יחפור אלא במילת' דברירא להו אותו היזק ובריר להו עד כמה תהי' ההרחקה ולזה לא נתנו שיעור אחד בהרחקה לכלהו אלא כל אחד ואחד כפי מה שהוא באופן שלא יזיק. ולכן כל מילתא שאין ידוע שהמערער סובלן אע"פ שבני אדם סובלין אותו אין לו חזקה וכן כתב הריב"ש בח"ב ס"י בשם תשובת הרשב"א וכ"כ בפירש ההלכות ובחשן ולכן הגאונים הסכימו שירחיק בית הכסא מבור חברו חמשים אמה כדי שלא יטעים במי הבור. וא"כ לענין הנדון שלפנינו אחר היות החכם מן אניני הדעת בשמיעת קול הליצנו' כרב יוסף מפני הקרקור או הפסד הפירות וגם קול העם בריעו על הבשר ואנן סהדי שהוא קול גדול ועצום כ"ש בערבי שבתות וימים טובים והקול הוא היזק גדול להיותו מוסכם מכל הפוסקי' א"כ הקהל אינם יכולין לסמוך ולעשות שום בית המטבחיי' ועם היות הקהל הם בחצר אחרת הנה אם [לא] יהי' ביניהם שום (תרעומת) התערבו' אפשר להתלות בזה באוקמתיה [דאביי] אבל הנה כבר נדחה כ"ש אחר היות בית החכם יש בה יותר מעשרים חלונות וכלם פתוחים על אותו מקום בודאי כחצר אחת נינהו שהרי מצינו שמעכבים על דרך חלונות:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:57:7
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:57:7](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:57:7)

ואחר אשר הרחבנו הדבור בכל טענה וטענה אשלים הדבור בשתי טענות הקהל והם הא' שהקהל קנו מהעכו"ם והבא מחמת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם כמאמר רב יהודה דאמר בפ' חזקת (בבא בתרא ל"ה ע"ב) ובדיני העכו"ם אמרו שאין החכם יכול למנעם. בזה אני אומר שעם היות שאיני כדאי שאכריע או שאכניס עצמי בין הרים גדולים כי מה אני ומה שכלי יתוש כמוני ולואי שאבין דבריהם אבל אעלה מה שראיתי כתוב והשומע ישמע והחדל יחדל הנה בס' המרדכי בפ' חזקת הביא שם תשובה בשם רבינו מתתי' ותשוב' אחת בשם רב צמח גאון זצ"ל בענין חלונות הפתוחות לחצר חברו המובן מהם דלא אמרינן ישראל הבא מחמת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם אלא לגריעות' דמה לנו ולנמוסיהם וכי נניח תלמוד שחלון יש לו חזקה ונעשו כנמוסי העכו"ם הבא מהאי ישראל בהדי ישראל נינהו וכו' ועוד כתב בשם רי"בא ז"ל דהא אמרי' בכל דוכתא ישראל הבא מחמת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם היינו דוקא לענין הורע כחו של ישראל כגון הא דאמרינן בפ' חזקת וכי הא דאמרינן בפ' הגוזל קמא (בבא קמא צ"ו ע"א) הלכתא גזל פרה מעוברת. בעי רבא השבח מהו וכו'. אבל ליפות כחו לא אמרינן דהוי כעכו"ם להחזיקו במה שהחזיק העכו"ם שלא כדין החזיק ורואה אני את דבריו דמה לי החזק בקרקע מה לי החזק בחלונו' וכן בספר רבינו אבי"א וכן השבתי בתשובה עכ"ל. ובעדות שבפסק הרא"ש ז"ל בשם רבי' יחיאל בפ' חזקת דלא אמרי' ישראל הבא מחמת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם אלא לענין הורע כחו באותו מעשה המוזכר שם. ובספר העטור אמר ומסתברא הרי הוא כעכו"ם דקאמרינן בכל דוכתא כאלו אותו העכו"ם בא עם ישראל בדין תנא (שם קי"ג ע"א) אם אתה יכול לזכותו בדיני ישראל זכהו. בדיני עכו"ם זכהו. ואם לא באין עליו בעקיפין ושמע מינה ישראל שיש חלון בחצר עכו"ם ובא ישראל אחר וקנה החצר מן העכו"ם אע"פ שבדיניהם היה יכול העכו"ם לסתמו כיון דישראל עם ישראל הוא ישראל הבא מחמת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם כאלו בא אותו עכו"ם עם ישראל לדין שמזכין אותו ובדיני ישראל אין לו לעכו"ם לסתמה כך ישראל הבא מכחו אין לו לסתמו דכי אתא החלון לידיה בהיתרא אתא לידה עכ"ל. וכתב שכן כתב רב שרירא גאון בתשובה וכן כתבו תלמידי רבינו יונה משמו אבל הרשב"א ז"ל בתשובה עם היותו חולק על ראיית הרב בעל העיטור ודחה ראיותיו מכל מקום הוא מודה בדינו שכך אמר בסוף אותה תשובה זה אני אומר לענין הלכה אבל מה אעשה והנה הרב בולם את פינו עם דברי הגאון ע"כ. והרא"ש ז"ל חולק בזה וא"ז הרב הגדול הרשב"ץ ובנו הרב רבי שלמה ז"ל רבני העיר הזאת קיימו דברי הגאונים ז"ל ודברי הרב בעל העיטור הלכה למעשה ואמרו דלא אמרינן ישראל הכא מחמת עכו"ם אלא לגריעותא. וא"כ אחר היותם רבני העיר ויש להם עמוד על מה שיסמוכו מי יכול לדחותם כ"ש אחר היות אין ראיה המכרחת לבטל דבריהם:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:57:8
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:57:8](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:57:8)

והב' היא שהמלך נתן לנו. רצונ' הוא שיבואו באונס מצד המלכות. באמת שאני בוש הרבה מלשמוע הטענה הזאת כ"ש לכתבה בכתב כ"ש שתאמר נגד החכם י"א אחר היותו טוען ואומר דין ישראל כ"ש שתאמר בפני אנשים זרים מקהלות אחרות כדי שיתפרסם הדבר בשעת התפל' והוידוי שעל כיוצא בזה ראוי ללבוש שחורים ולהתכסות שחורים ולהרעיש כל הקהלות עליהם שאם עשו העכו"ם זו הדבר היינו זועקים ומתריעים ועכשיו יבואו ישראל ויעשוהו כ"ש אחר היותם קהל כי יחיד הגוזל את הרבים מצינו רבי' הגוזלים את היחיד לא מצינו ובפ' המניח את הכד אמרו רבים גזלנים נינהו בתמיהא ועם היות שאמרו בפ' המוכר פירות (ק') מצר שהחזיקו רבי' אסור לקלקלו ופרשה הרשב"א ז"ל לפי שהרבים השוו את הדרך ותקנוה להלוך והבעלים ידעו ושתקו אסור לקלקל דודאי לרבים מחל עכ"ל. משמע דדוק' בתורת מחילה אבל בתורת גזלנותא לא וכתבו בשם הר"י מקרקושא ז"ל כגון שהחזיקו בו רבים בטענה כגון משנתנו וכו' אבל רבים לא גזלני נינהו. עוד כתב ז"ל שם קשיא לי היכי אמרינן אסור לקלקלו והא מקשינן בדוכת' אחריני וכי רבים גזלני נינהו בתמיהא ואיכא למימר דלא שייך גזילה אלא בדבר שגוזלי' ממש מתחלה שלא נתן מתחלה לדעת אבל מה שנתן מתחלה לדעת כי הדר ובעי למשקל ההוא מידי ואין רבים נותנין לו הדרך שנתן לא מקרי גזלני' ואסור לקלקל אותו הדר' משמע מדבריו שכל שלא נתן מתחלה לדעת והחזיקו בו רבי' גזלני נינהו. ולכן הקהל אם עשו שום בנין מה שלא יחוייב מן הדין או יעשו שם בית המטבחיים גזלנים נינהו אחר היות לא ניתן מתחלה ברצון ועל כן אינם יכולים לקבוע המקום שם. וזה הנראה לי לענין הדין שהוא אמתי ואל אמת הוא ינחנו באורח מישור שהוא הדרך האמת. ומפני הגזל מה שיש בידי לעשות עשיתי כי על כל ראש הקהל ובפני רבים זעקתי עד שרצו לתפוש אותי בידים למלכות וכן עשו ובזה אני חושב שאת נפשי הצלתי. ואל אלי"ם צבאות יראנו מתורתו נפלאות. ויעשה עמנו לטובה אות. וכדי להיות ביד החכם למופת ולאות. כדי להראות לדורות הבאות. וחתמתי שמי פה הצעיר צמח ס"ט בה"ר שמעון דוראן נ"ן:


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:57:9
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:57:9](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:57:9)

והוא חמישי להרשב"ץ ז"ל אביו של הרב המחבר ז"ל


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:57:10
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:57:10](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:57:10)

ואחר כך הקהל ישצ"ו לפי צרכם למקום ההוא ביותר עד שכמעט לא היו הצבור יכולין לעמוד בלא הוא העתירו והפצירו והרבו על החכם השלם ז"ל רעים עד שמחל להם והניחם לעשות בית המטבחיים במקום ההוא ועד היום הזה הם משתמשים במקום ההוא לבית המטבחיים ובודאי הוא שהחצר ההוא של החכם השלם זלה"ה נעשה בה רושם גדול וקבלה נזקים רבים מחמת הבית המטבחיים ההוא אכן הצורך הרב הכריח לקהל לקבוע בית המטבחיים באותה חרבה ומצד ההכרח ההוא החכם השלם זלה"ה ובניו אחריו שתקו והניחו לקהל לעשות כרצונם לצדקה רבה תחשב להם לפני ה' אלהיהם.


###### Sefer HaTashbetz, Part IV 1:57:11
[Sefer HaTashbetz, Part IV 1:57:11](https://torahapp.org/share/book/Sefer%20HaTashbetz/s/Part%20IV/r/1:57:11)

תם ונשלם טור הראשון מהחוט המשולש