## Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread Chapter 6

###### Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 6:1:1
[Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 6:1:1](https://torahapp.org/share/book/Sha%27ar%20HaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Leavened%20and%20Unleavened%20Bread/r/6:1:1)

**מ"ע**
**מן התורה לאכול מצה בליל כו' שנאמר בערב תאכלו מצות בכל מקום ובכל זמן.** הק' הרב לח"מ דבפ' כ"ש דכ"ט אמרינן דלר"י דס"ל חמץ מו' שעות ולמעלה עובר עליו בלאו נפ"ל לקובעו חובה בזמן הזה מהקשא דלא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות ור"ש דס"ל דלפני זמנו אינו עובר עליו בלאו ודריש הקשא לומר בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ לקובעו חובה נפ"ל מקרא דבערב תאכלו מצות וא"כ כיון דרבי' פסק בפ"א מה' אלו דין ז' כר"י אם כן איך כתב כאן קרא דבערב תאכלו מצות הא לר"י נפ"ל מהקשא וקרא דבערב אצטריך למי שהיה טמא או בדרך רחוקה ותי' די"ל דמאי דהביא רבינו קרא דבערב תאכלו מצות אין כונתו להביא אלא שהיא מצות עשה לאכול מצה בליל פסח אבל שיהא חוב לאכול בזה"ז לא הביאו מכאן ומ"ש בכל מקום ובכל זמן אינו אלא מהקשא דלא תאכל עליו חמץ א"ד יע"ש ולע"ד אכתי ק' למ"ש ה"ה בפ' א' דאע"ג דרבא בפ' כ"ש קא' דהלכה כר"ש אינו אלא בלאחר זמנו אבל בלפני זמנו ס"ל כר"י וכדקא' בפ"ק דפסחים יע"ש והשתא ק' דהא אמרי' בפ' ע"פ דק"ך אמר רבא מצה בזה"ז דאוריי' מרור דרבנן ומ"ש מרור דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח יש מרור בזמן דליכא פסח אין מרור מצה נמי כו' מצה מיהדר הדר ביה קרא בערב תאכלו מצות והשתא כיון דרבא ס"ל כר"י הא לר"י לא נפ"ל לקובעו חוב' אלא מהקשא ואיך קאמר מקרא דבערב ואפי' תימא דמאי דאמרי' מצה מיהדר הדר ביה קרא אינו מדברי רבא אלא תלמודא הוא דקאמר לה אליבא דרבא אכתי ק' דכיון דרבא ס"ל כר"י הו"ל לתלמודא לומר אליביה דנפ"ל מהיקש' וכר"י דקי"ל כוותיה וכן ראיתי מי שהק' ולכן נ"ל דלרבי' קשיתיה הא דאמרן גם קו' התוס' שהק' בפ' ע"פ ד"ה ר"א וז"ל ומיהו תימא דר"י מצריך קרא לטמא ושהיה בדרך רחוקה כס' ר"א ב"י דלי' הלכתא כוותיה ואנן קי"ל כר"י לגבי ר"ש אשר על כן הוכרח לומר דהא דפריך בפ' כ"ש ור"י שפיר קאמר ליה ר"ש א"ל ההוא לקובעו חובה בזה"ז הוא דאתא והדר פריך ור"ש כו' עד דדחיק במסקנא לומר ור"י כתיב בהאי וכתיב בהאי וצריכי היינו משום דאכתי לא שמיע ליה לתלמודא השתא הא דאמר ר"א בפ' אלו עוברין נשים חייבות באכילת מצה ד"ת שנאמר לא תאכל עליו חמץ כו' כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה ובפ' כ"ש דל"ה ע"א אמרי' אמר ר"ל וכן תנא דבי ראב"י אמר קרא לא תאכל עליו חמץ דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא י"ח בפסח דברים שאינם באים לידי חימוץ אין אדם יוצא י"ח בפסח ושם ע"ב ת"ר יכול יצא י"ח בטבל ת"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאסורו משום בל תאכל חמץ יצא טבל שאיסורו משום בל תאכל טבל יע"ש אמנם בתר דשמיע לן ההיא דראב"י וההיא דר"א אזלא לה כל ההיא סוגיא דלעיל ולעולם דר"י לקובעו חובה נפ"ל מבערב והיקשא אצטריך לכל הני והיינו דתלמודא התם בפרק ע"פ קאמר אליבא דרבא דמצה בזה"ז דאורייתא מקרא דבערב לפום מאי דשמיע לן השתא הני ברייתי וההוא דר"א וכן ראיתי להרב ח"ה בפ' כ"ש דל"ה ההיא דראב"י כתב וז"ל ולעיל דאמרי' לר"י אהאי קרא דאתא היקשא לקובעו חובה ה"ה דהו"מ למימר דאתא להך דרשא דהכא ע"ש אלא שמה שהקשה עוד שם וז"ל ומיהו ק"ק דקאמר התם לר"ש לקובעו חובה מנ"ל ומשני נפ"ל מבערב הא מ"מ תקשי דאיצטריך היקשא לדרשא דהכא ע"ש נראה דל"ק דס"ל לר"י דכולהו נפקי מהקשא משום דאין הקש למחצה אלא דר"י משום דאייתר ליה תלתא חד ללפני זמנו כו' וס"ל דלא תאכל עליו חמץ קאי אשחיטת פסח משו"ה לא דריש ליה להך היקשא כר"ש לומר בשעה שישנו בקום אכול מצה כו' אלא ס"ל דהיקשא אתא לאידך אמנם לר"ש דמצריך להו לקראי כדקאמר התם וס"ל דעליו אאכילת פסח כמו שכתבו התוס' שם דריש ליה להקשא לומר בשעה שישנו בקום אכול מצה דכולהו נפקי מהקשה משום דאין היקש למחצה וכ"כ הרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג דרנ"ח ע"ד אההיא דרש' דראב"י וז"ל אע"ג דדרשי' ליה כו' אליבא דר"י לקובעו חובה ואליבא דר"ש לומר בשעה שישנו בקום אכול מצה אין בכך כלום דאין היקש למחצה יע"ש ואין להק' דא"כ מאי פריך ור"ש לקובעו חובה מנ"ל ואמאי אצטריך קרא דבערב לקובעו חובה הא מהיקשא דלא תאכל נפקא נמי הך כדנפקי כל הני משום דאין היקש למחצה הא ל"ק משום דאי לאו קרא דבערב הוה ממעטינן מצה בזה"ז מקרא דעל מצות ומרורים כי היכי דממעטינן מיניה מרור ולא הייתי מכניסו בהיקשא דלא תאכל משו"ה אצטריך קרא דבערב וזה פשוט ודרך אגב חזות קשה הוגד לי על מ"ש הריטב"א בחי' לקי' דל"ג ע"ב וז"ל וק"ל אמאי נשים פטורות מציצית אפילו לר"ש דהא דרשי' סמוכים להתיר כלאים בציצית וא"כ כל שישנו בבל תלבש ישנו בגדילים דהא דכוותא דרשי' גבי מצה כו' ואיכא למימר דבשלמא גבי מצה כיון דליכא למידרש מילתא אחריתי גבי ההיא סמיכתא דרשינן הכי אבל בסמוכין דציצית וכלאים כיון דאית למידרש ביה למיפטר כלאים בציצית תו לא דרשי' ליה אידך דרשי דאתי לסתור הכלל שבידינו דכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות עכ"ד ויש לתמוה עליו שהרי גבי מצה נמי דרשי' לה נמי לדרשא אחריתי לדברים הבאים לידי חימוץ ושאינו יוצא בטבל אליבא דר"ש ולר"י לקובעו חובה ולר"ש לומר בשעה שישנו בקום אכול מצה כו' ושוב מצאתי בספר תומת ישרים בהגהות הרי"ף ד"ד ע"ד שכתב תי' זה משם הרמב"ן והקשה עליו וז"ל ואע"ג דמהקשא דלא תאכל עליו ילפינן דין חמשת המינין (כצ"ל ובדפוס יש ט"ס) מיהו אפשר דעיקר היקשא לא בא רק לחייב נשים דדין ה' המינים אף בלא הקשא ידעינן ליה דלחם עוני כתיב ולא מיקרי לחם אלא חמשת מינים עכ"ד ולא ידעתי אמאי ל"ק ליה מההיא דטבל דדריש ר"ש להקישא לומר שאינו יוצא במצה של טבל ומההיא דדריש לומר בשעה שישנו בקום אכול מצה כו' וכן ק' למ"ש הרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג דף רס"ט ע"א ד"ה שהרי וז"ל וליכא לאקשויי לישתוק מהאזרח ומדאצטריך היקשא לחיובי נשים במצה מכלל דבסוכה פטורות דאי ס"ד חייבות היקשא למה לי והוא תימה דאי לא כתיב האזרח הו"א דהקישא אצטריך לדברים הבאים לידי חימוץ וכל הני דדרשי' מיניה כמ"ש הוא ז"ל עצמו בדף רנ"ח ע"ד ואפשר לומר דס"ל לר"א דההיא דר"ש דדריש להיקישא למעוטי מצה על טבל לא קי"ל כוותיה משום דר"ש ס"ל דאין איסור חל על איסור ואפילו איסור כולל ואיסור מוסיף ולית הלכתא כוותיה ואם כן מצה של טבל לדידן ה"ט דלא נפיק משום דהו"ל מה"ב וכמ"ש רש"י והר"ן שם וההוא דדריש נמי למעוטי חמץ מו' שעות ולמעלה לא קי"ל כוותי' אלא כר"י ולר"י לקובעו חובה נפקא ליה מקרא דבערב וא"כ ע"כ אייתר לן הך הקישא לרבויי נשים במצה מיהו ק' מהא דגרסינן בפסחים דצ"ו ת"ר פסח ומרור כו' רש"א באנשים חובה ובנשים רשות אהייא כו' אלא אמצה ומרור אימא סיפא כו' ובנשים רשות לית ליה לר"ש הא דאמר ר"א נשים חייבות באכילת מצה כו' הרי דאע"ג דר"ש דריש להך הקיש' למעוטי מצה של טבל ולמעוטי חמץ מו' שעות ולמעלה אפ"ה דריש ליה נמי להא דר"א ובדוחק יש ליישב דס"ל להריטב"א דעיקר הקיש' לר"ש נמי לא אתא אלא לרבויי נשים דלמעוטי טבל לא צריך קרא משום דהו"ל מה"ב וכמו שהק' התו' בר"פ לולב הגזול ולמעוטי חמץ מו' שעות ולמעלה נמי לא צריך הקישא דכיון דר"ש מצריך להו לקראי כדאמרינן התם מהיכא תיתי שיהא בבל תאכל חמץ בי"ד וכמו שהק' התוס' שם בד"ה ג"כ אלא דר"ש לפי האמת דכתיב הקישא לרבויי נשים אסמכינהו אהיקש משום דאין היקש למחצה מיהו עיקר הקושי' לא אתא אלא לרבויי נשים והכי מוכח מההיא דגרסי' בקדושין דל"ד ע"ב א"ה מצה והקהל נמי צריכי למאי צריכי בשלמא אי כתיב הקהל ולא כתיב מצה הו"א נילף ט"ו ט"ו מחג הסכות כו' והשתא ק' דהא הקישא דמצה ע"כ אצטריך למיכתב לדברי' הבאים לידי חימוץ וכל הני אלא משמע דעיקר קרא לא אתא אלא לדר"א גרידא כנ"ל:
**ובהיותי** בזה אשכחנא פתרי למה שראיתי מקשים על מ"ש התו' במגילה ד"ד ד"ה שאף הן היו באותו הנס שתיר' משם הר' יוסף איש ירושלים דאצטריך היקשא דכל שישנו לרבויי נשים אע"ג דאף הן היו באותו הנס משום דס"ד למיפטריה מגזירה שוה דט"ו ט"ו מחג הסוכות יע"ש דכפי תירוץ זה קשה דהיכי אמר רבא בפרק הישן דכ"ה דאצטריך האזרח גבי סוכה למעוטי נשים משום דסד"א נילף ט"ו ט"ו מחג המצות הא מדאצטריך הקישא דכל שישנו שמעינן דנשים פטורות מסוכה דאי לא למאי אצטריך הא בלא"ה מחייבי מטעמא שאף הן היו באותו הנס וכתי' הר' יוסף ועיין בס' עץ החיים למורינו הרב פ' אמור דף פ"ו ע"א מה שהקשה בזה שדבריו אינם מובנים דלפי הנראה ט"ס נפל בדבריו וכונתו למה שהקשינו אכן עפ"י האמור לק"מ דס"ל להתו' דודאי הקישא דלא תאכל עליו חמץ אצטריך לדברים הבאים לידי חימוץ וכדכתיבנא לעיל ואם כן לא הוה מצי' למילף דנשים פטורות מסוכה מדאצטריך היקשא דהייתי אומר דלעולם נשים חייבות במצה מטעמא שאף הן היו באותו הנס ובסוכה נמי מג"ש דט"ו ט"ו מחג המצות והיקשא אצטריך לדברים הבאים לידי חימוץ ומה שהקשו התוס' דל"ל היקשא ת"ל שאף הן היו באותו הנס אין כונתם להקשות דלישתוק מהיקשא דהא ודאי ליתא דהיקשא אצטריך לדברים הבאים לידי חימוץ אלא כונתם להקשות לר"א דאמר נשים חייבות במצה ומפיק לה מהיקשא משום דאין היקש למחצה דאמאי ל"ק מטעמא שאף הן היו באותו הנס ואהא תי' דאי לאו מהיקשא הוה ס"ד למיפטריה מג"ש דט"ו ט"ו מחג הסוכות לפי האמת דאית לן קרא דהאזרח למעוטי נשים כנ"ל:
**אך** אכתי קשה למ"ש התוס' בפ' א"ע דמ"ג ע"ב ד"ה סד"א ובפ' ג' דשבועות ד"ך ע"ב ד"ה את שישנו שהקשו דלמאי אצטריך כי כל לרבויי נשים לאכילת חמץ משום דסד"א לדרוש היקשא דלא תאכל חמץ לקולא הא לחומרא מקשינן ותירץ דטפי הוה מסתבר לדרוש היקש לקולא משום ג"ש דט"ו ט"ו מחג הסוכות והוו מיפטרי ממצה כמו בסוכה דפטר להו בהדיא כו' ע"ש והשתא ק' דאם כן לישתוק מהאזרח למעוטי נשים ומדאצטריך קרא דכי כל לחיובי נשים באכילת חמץ משום דס"ד למיפטרי' מהיקשא שמעינן דבסוכה נשים פטורות דאי חייבות לא ליכתוב כי כל ומהיקשא ודאי הוה דרשינן דנשים חייבות דלחומרא מקשי' ומינה הוה אייתינן סוכה מג"ש אלא ודאי דנשים פטורות בסוכה דמהשתא הוה ס"ד למידרש היקשא לקולא משום ג"ש דט"ו ט"ו מחג הסוכות ויש ליישב דאי לאו קרא דהאזרח למעוטי נשים הו"א דנשים חייבות מג"ש דט"ו ט"ו מחג המצות וקרא דכי כל ע"כ הוה מוקמינן ליה לרבות עירובו כדפרכינן התם ומאי חזית דכי כל לרבות נשים אימא לרבות עירובו ואע"ג דקאי באוכלין אפ"ה הוה מוקמינן ליה לרבות נאכלין כיון דליכא אוכלין כדאמרינן התם גבי חלה דלרבויי נשים לא אצריך דמהיקשא שמעינן ליה דלחומרא מקשינן אלא דלפי האמת דא"ל קרא דהאזרח למעוטי נשים מסוכה מיסתבר לן לאוקומי קרא דכי כל לרבויי נשים משום דס"ד למיפטרינהו מהיקשא כיון דאיכא ג"ש מטעמא דקאי באוכלין כו' כדאמרינן התם ודוק. עוד ראיתי להר"ב עץ החיים ז"ל שהקשה לתי' הר"י איש ירושלים דס"ל דטעמא דשאף הן היו באותו הנס אהני לן למיחייבינ' דבר תורה דאם כן מאי פריך בפ"ב דסוכה ופ"ק דקידושין האזרח ל"ל מ"ע שהזמן גרמא היא ונשים פטורות ומאי קושיא הא אצטריך קרא משום דסד"א דחייבות מטעמא שאף הן היו באותו הנס דענני כבוד ועיין בתו' פ' ע"פ דק"ח ע"ב ד"ה היו ולכאורה היה אפשר לומר דהר"י איש ירושלים ס"ל כפי' רשב"ם שפי' שעיקר הנס היה ע"י בפורים ע"י אסתר בפסח שבזכות נשים צדקניות נגאלו והילכך בסוכה כיון דעיקר הנס לא היתה על ידן משו"ה פריך בגמרא שפיר דל"ל האזרח אלא שאין זה במשמע דברי התוס' ז"ל דפ"ק דמגילה שאחר שדחו פי' רשב"ם ז"ל כתבו בתר הכי הך תי' ולכן נראה דמש"ה לא משני בגמ' הכי משום דאכתי הוה ק"ל דהניחא לר"א דאמר בפ' קמא דסוכה די"א דענני כבוד היו אלא לר"ע דאמר סוכות ממש היו האזרח ל"ל ושוב ראיתי בחידושי קדושין שנדפסו מחדש לא נודע למי מקדושים ומתוך דבריו ניכר כי רב גובריה ורב חיליה שכתב וז"ל וטעמא דכתיב האזרח וא"ת לימא ליה איצטריך סד"א נשים חייבות שאף הן היו באותו הנס כו' וי"ל כי מחייבים להו מה"ט ה"מ בדרבנן כו' ובירושלמי פי' באותו הנס באותה סכנה מיהו ליכא לתרוצי קושיין בהכי דאכתי איכא לאקשויי ממצה למאי אצטריך היקשא כו' ואפשר משום דהו"א נילף ט"ו ט"ו מחג הסוכות עכ"ד הנה מתוך דבריו מבואר תירוץ לקושיא זו דס"ל להר"י איש ירושלים דלא מחייבי נשים מטעמא דשאף הן היו באותו הנס אלא בדאיכא סכנה ודוק:
**אפריון שלמה**
**מה** שהקשה להפוסקים דאף באין בו כא"פ יוצא י"ח בפסח מטעם גרירה מהש"ס פרק כל הזבחים עיין בספר החיים קונטרס מיני מטעמים ח"ש פרק ב' מ"ש ליישב הנ"ל:
**טעם המלך**
**ה)**
**דברי** הרב לחם משנה תמוהים בלא"ה דקאמר עיקר הלימוד הוא מבערב תאכלו וזה ליתא דהא לרבי יהודה עיקר הלימוד הוא מההיקש ובערב תאכלו מצות בעינן לטמא ושהיה בדרך רחוקה וא"כ אין לנו ללמוד כלל מבערב תאכלו לקבעו חובה בז"הז ורמב"ם הביא למוד זר ובחדושי אמרתי לפרש הר"מ ע"ד אחר דהר"מ היה קשיא ליה מאי מקשה ור"י מבערב תאכלו מצות נפקא דלמא באמת אית ליה מבערב תאכלו מצות ואפ"ה איצטרך ההיקש ושנה הכתוב לעכב אפי' מצה של איסור חדש וטבל וכדומה דאי מבערב תאכלו מצות הוי עשה שלפני הדיבור ולא היה דוחה ל"ת שלאחר הדיבור כמ"ש התוס' בקידושין בשם הירושלמי וכן הקשה קושיא זאת בתשובת שאגת ארי'. ואולם אמרתי דלק"מ דבלא"ה אינו יוצא במצה של איסור כיון דאמרינן פסחים [ל"ח ב'] דאין יוצאין ברקיקי נזיר וחלת תודה משום דאינה ראויה לזיי"ן ומצה הראויה לזיי"ן בעינן וא"כ גבי מצה של איסור נמי כן הא אינה ראויה לזיי"ן ואף שבערב הראשון העשה דוחה ללא תעשה שאר ימים שאין בו עשה אסורין ומש"ה בלילה הראשונה נמי אסורה אמנם זה תלוי אי דרשינן האי דרשה מצה הראויה לז' וברייתות חלוקות הנה שם. ואולם הר"ב טו"ז סי' תרל"ח ס"ק ב' משוה האי דרשה דמצה הראויה לזיי"ן לדרשה שדרשינן גבי סוכה אי בעינן סוכה הראוי' לזיי"ן מאן דדריש הא דריש הא עייש"ה. והנה מצינו לרבי יהודה דדריש סוכה הראויה לז' עיין סוכה [כ"א א'] גבי העושה סוכתו ע"ג גמל וא"כ גבי מצה נמי דרשינן הכי דמ"ש אם התם גבי סוכה קשיא הכא נמי קשיא. וא"כ לפ"ז שפיר הקשה הש"ס ורב יהודא מבערב תאכלו מצות נפקא וצ"ל דבערב תאכלו מצות לטמא שהיה בדרך רחוקה (קס) אבל אנן בדידן דלא פסקינן סוכה הראוי לזיי"ן בעינן וגם רקיקי נזיר אמרינן והטעם משום דכתיב ושמרתם את המצות שימור לשם מצה בעינן ולא משום מצה הראוי לז' וא"כ לפ"ז לא צריכין לכל זה אלא אמרינן לקובעו חובה נפקא מבערב תאכלו (קסא) והאי דכתיב לא תאכל עליו חמץ רק שנה הכתוב כדי שיהיה גם עשה שלאח"הד ואתיא שפיר דברי רבא ודברי רבינו ועי' מ"ש בעניותי הל' נדרים אכול דבש דייך:
**מעשה חושב**
**(קס)** בטעה"מ: אבל אנן בדידן דלא פסקינן סוכה הראוי לז' בעינן כו'. דבריו תמוהים די"ל דפסקינן דבעינן סוכה הראויה לז' גם לר"מ אלא דה"ט דר"מ כיון דמדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דגזרו ועי' לקמן דף ע"ו ע"א בדברי המחבר בד"ה ומעתה כו' אבל מדאורייתא ד"ה בעינן ראוי' לז' שוב ראיתי דאפשר לומר דכונת הרב טעה"מ דכיון דרבנן ס"ל דעושין סוכה בחוה"מ מכלל דס"ל דלא בעינן סוכה הראויה לשבעה:
**(קסא)** שם והאי דכתב לא תאכל עליו חמץ רק שנה הכתוב כדי שיהי' גם עשה שלאחה"ד. דבריו אלו אינם אלא דברי תימא דלמי הקשה הירושלמי קושייתו דליתי עשה דמצה ותדחי לאו דחדש הא לר' יהודה לק"מ דהא ס"ל דבעינן מצה הראויה לשבעה כדס"ל גבי סוכה ואי לר' שמעון הא ס"ל לר"ש דאין יוצא ידי חובתו במצה של טבל דקאמר מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא טבל כו' וא"כ הרי מה"ט נמי אמעיט דאינו יוצא ידי חובתו במצה של חדש. ועוד תמוה מה דמשני הירושלמי דהו"ל עשה שקודם הדיבור ולפי דברי הרב הזה שנה הכתוב לאחה"ד נמי בהיקשא דלא תאכל עליו חמץ. ולקושטא דמלתא נ"ל דהירושלמי קאי אפילו להברייתא דפסחים ל"ה דס"ל דבעינן מצה הראויה לשבעה ומ"מ פריך שפיר דליתי עשה דמצה ולדחי לאו דחדש משום דבאמת לא גרע חדש מקדלי דחזירי שהותרו לישראל כו' שכבשו וא"כ גם בשאר ימים היה חדש מותר אז אלא דס"ל להירושלמי דדוקא בשלל אויבים הותרו לאכול איסור ולא ממה שקנה לו ישראל לעצמו [וכלישנא בתרא בחולין י"ז ע"א עיי"ש]. והנה למ"ש בס' יראים דאע"פ דגזל נכרי מותר מ"מ לכם לא מקרי וא"כ הרי בשלל אויבים לא יצאו ידי חובת מצה מחדש שלהן משום דלא הוי לכם ומשום הכי פריך הירושלמי דגם בחדש של עצמן היו יכולים לצאת ידי חובתן משום דעשה דמצה תדחי לל"ת דחדש ומ"מ ראויה לשבעה מקרי דכיון דחדש של אויבים מותר להם וא"כ אם היו מוכרים החדש הזה של עצמן לאויביהן והיו חוזרים ושוללים מהם הי' נמי מותר להם ומש"ה שפיר מקרי מצה הראויה לשבעה ודוק [עי' ספר טורי אבן ר"ה י"ג]:
**(קסב)** אבל בסמוכין דציצית וכלאים כיון דאית למדרש בי' (למשרי) למיפטר כלאים בציצית תו לא דרשינן לי' אידך דרשי כו' ויש לתמוה עליו שהרי גבי מצה נמי דרשינן לה לדרשא אחריתי כו'. לענ"ד אין כאן תימה דאפשר לומר דכונת רבינו הריטב"א ז"ל היא דמשום דדרשינן סמוכים למשרי כלאים בציצית תו לא דרשינן לי' לחייב נשים בציצית ולומר כל שישנו בבל תלבש כלאים כו' לאפוקי ולמסתר הכלל המסור בידינו דכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות דכיון דסמוכים אלו נדרשו לקולא להתיר כלאים לא דרשינן להו לחומרא לחייב נשים בציצית נגד הכלל ולהתיר להנשים גם כלאים בציצית דכיון דפטורות בכל מקום ממ"ע שהז"ג לא שייך לחייבן בציצית ולהתיר להן כלאים בציצית. הרי לך שני טעמים בזה דלא שייך לדרוש סמוכים לחייב נשים בציצית, חדא דכיון דדריש סמוכים לקולא להתיר כלאים בציצית תו לא דרשינן להו לחומרא לחייב נשים בציצית נגד הכלל ועוד דא"א לומר דנשים הפטורות בכל מקום ממ"ע שהז"ג יתחייבו בציצית ולהתיר להן עי"ז לאו דכלאים ותרי טעמי הללו אינם בהאי היקשא דלא תאכל עליו חמץ גו'. ואפשר דזהו כונת הריטב"א ז"ל אלא שקיצר בלשונו ומלתא אחריתי דנקט הריטב"א ז"ל היינו כונתו למידרש באופן אחר היפך הדרשה שדרש עכשיו כמו שהוא בציצית דהדרשה היא למיפטר כלאים בציצית דהיינו לקולא תו לא דרשינן לחייב נשים בציצית דהיינו לחומרא. וזה מורה לישנא למיפטר דנקט הריטב"א ז"ל (אלא שאין הספר כעת לפני לעיין בו אם גם שם כתוב לישנא דלמיפטר או למשרי) דהוא לישנא קיטא והו"ל לומר למישרי כלאים בציצית אלא דכונתו בזה כנ"ל דכיון דדרשינן סמוכים לקולא דהיינו למיפטר מלאו דכלאים בציצית תו לא שייך למדרשי' נמי לחיוב דהיינו לחייב נשים בציצית ובזה מרמז לטעם הראשון שכתבתי וטעם השני נמי ניתן להאמר בפ"ע דאין סברא לומר דנשים דפטורות ממ"ע שהז"ג יתחייבו בציצית שהז"ג ולעבור בלאו דכלאים דכיון דחזינן דלא קפדה רחמנא במ"ע דנשים איך אפשר לומר דאפילו במקום ל"ת שבכאן יצאה התורה מן הכלל שבידינו. והא דלא דרשינן בזה רק לחייב נשים בציצית ולא להיתר כלאים אפילו באנשים היינו משום דסמיך לציצית לאו דכלאים ואי לחיובא אתא אמאי לא סמיך לציצית לאו אחר לדרוש ולומר כל שישנו בלאו זה ישנו בציצית ולחייב נשים בציצית אע"כ מדסמיך לציצית לאו דכלאים דוקא דשייכים זה בזה שמעינן מינה דלמישרי כלאים בציצית אתא ודוק:
**(קסג)** דהא היקשא דמצה ע"כ אצטריך למכתב לדברים הבאים לידי חימוץ כו'. ואפשר ליתן בזה תבלין עוד דעיקר קרא אתא לחייב נשים במצה משום דאפילו אי נימא דאתי לדרשה אחריתי נמי ע"כ נשים יתחייבו במצה שהרי בסוכה כתיב האזרח והוי רבויא לחייב נשים בה כמו דמרבינן מהאזרח דכתיב ביוה"כ דלחייב נשים בתוספות יוה"כ אתא וא"כ הוה גמרינן ג"ש ט"ו ט"ו מחג הסכות לחייב נשים במצה וכיון דע"כ נשים חייבות במצה להכי דרשינן לה מהיקשא דלא תאכל עליו חמץ וכיון שכן ע"כ לומר השתא דהאזרח דכתיב גבי סכות למעוטי נשים מסוכה אתא כי היכי דלא נילף סוכה בג"ש דט"ו ט"ו מחג המצות דנשים חייבות בסוכה:
**ולפ"ז** גם קושיית הריטב"א ז"ל שפיר מתורצת והוא דשאני גבי מצה דמרבינן נשים לחיובא בה מטעם דכל שישנו בבל תאכל כו' משום דהתם ע"כ נשים חייבות במצה אפילו אם לא נדרוש הך דרשה דכל שישנו כו' וכנ"ל ולפיכך שפיר דרשינן כל שישנו ולא למסתר הכלל שבידינו דמ"ע שהז"ג נשים פטורות אלא אדרבה כדי לחזק את הכלל ההוא משום דאי לא נדרוש כן ע"כ נימא דהאזרח דכתיב בסוכות לרבויי אתא ולחיובי נשים בסוכה וא"כ הרי יהי' גם מ"ע דסוכה נגד הכלל הנ"ל וגם מצה נילף מסוכה בג"ש דט"ו ט"ו אבל השתא דדרשינן כל שישנו כו' לא נפקא סוכה מהאי כללא דמ"ע שהז"ג וכל זה לא שייך גבי סמוכים דציצית וכלאים ולפיכך לא דרשינן התם כל שישנו בכלאים כו' לחיובי נשים בציצית נגד הכלל שבידינו:


###### Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 6:1:2
[Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 6:1:2](https://torahapp.org/share/book/Sha%27ar%20HaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Leavened%20and%20Unleavened%20Bread/r/6:1:2)

**ומצותה**
**כל הלילה.** דעת רבינו לפסוק כר"ע אכן התוס' ז"ל בספ"ב דמגילה ד"ה לאתויי אכילת פסחים כתבו וז"ל ונראה דהלכה כראב"ע דהא איכא סתמא בע"פ דקאי כוותיה דתנן הפסח אחר חצות מטמא את הידים וכן משנה באיזהו מקומן וסתמא בספ"ק דמגילה כו' וראיתי להר"ב יבין שמועה דל"ב שכתב וז"ל יראה לכאורה מדבריהם שטעם דהיכא דאיכא סתמא דסתרי אהדדי אזלי' בתר רובא דסתמא וק' לזה מהא דגרסינן פ' הא"מ ופ' מצ"ח מכדי מאן סתמיה למתני' רבי מה לי חד סתמא מ"ל תרי סתמי ויראה לי עם מ"ש פ"ק דסנהדרין ואב"א משום דתני לה גבי הלכתא דדינא ופירש רש"י משום דסתמא דתני בדוכתא עיקר וא"כ מ"ש דהלכה כראב"ע מכח הנהו סתמי לאו משום דהוו תלת סתמי אלא משום דהנהו סתמי איזהו מקומן דקתני הפסח אינו נאכל אלא עד חצות הוי בדוכתא בדין הקרבנות וכן סתמא דע"פ הוי בדוכתא בדין של פסח אמנם האי סתמא דמגילה איכא למימר דלא דייק בה תנא כולי האי כיון דאין זה מקומו דין אכילת הפסח רק אגב גררא נקטיה כו' ושוב מצא סמך לזה מדברי הרא"ש בספ"ק דברכות שכתב ואין לדקדק דהלכה כר"ע מדתני לה גבי הלכתא פסיקתא כו' דאדרבה סתמא דאיזהו מקומן נראה יותר הלכתא פסיקתא שהרי שנה באותה מתני' זמן אכילת קדשים כו' ע"ש ויש לדקדק עליו דאם כפי דבריו נמצאו דברי התוס' ז"ל סותרים למ"ש שם סמוך ונראה בד"ה כל הלילה וז"ל אומר ר"ת דאם שכח לברך בלילה לא יברך ביום כדמשמע בהאי סתמא דמתני' דנהי דאיכא סתמא במנחות דתנן נקצר ביום כשר בדיעבד מ"מ סתמא דהכא עדיפא דהא קתני לה גבי הלכתא פסיקתא הרי דס"ל להתוס' דאעג"ב דההיא סתמא דמנחות דקתני נקצר ביום כשר הוי סתמא בדוכתא בדין קצירת העומר אפי"ה סתמא דמגילה עדיפא משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא ואם כן איך כתבו בדבור שאח"ז דהלכה כר"א משום דאיכא סתמא בע"פ ובאיזהו מקומן דקאי כותיה הא אע"ג דהנהו סתמי הו"ל סתמא בדוכתא מ"מ הך סתמא דמגילה עדיפא משום דהוי הלכתא פסיקתא ואי משום דהוו תלת סתמי הא אמרי' מ"ל חד סתמא מ"ל תרי סתמי וצ"ל דסמכו עצמם על מ"ש הר"ן שם דאע"ג דההיא דמנחות איתניא בדוכתא וסתמא בדוכתא עדיפא הא איכא נמי סתמא אחרינא התם דאתיא כראב"ע יע"ש וא"כ כיון דאיכא נמי סתמא בדוכתא כראב"ע מש"ה פסקו כסתמא דמגילה משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא אך ק' שהרי הכא נמי איכא סתמא בדוכתא כר"ע בפסחים פ' מי שהיה טמא משנה ה' דתנן התם מה בין פסח מצרים לפסח דורות כו' ונאכל בחפזון לילה אחת הרי דקתני בהדיא דנאכל בכל הלילה וכ"כ הרב תי"ט שם דהך סתמא אתי כר"ע וא"כ כיון דאיכא סתמא בדוכתא כר"ע הו"ל למיפסק הלכה כר"ע וכסתמא דמגילה משום דהוי הלכתא פסיקתא דומיא דקצירת העומר וכן ק' להר"ן ז"ל דגבי קצירת העומר כתב דהלכה כראב"ע דנקצר ביום פסול כסתמא דמגילה משום דהוי הלכתא פסיקתא ואלו סמוך ונראה בהא דאכילת פסחים כתב וז"ל ואע"ג דהאי סתמא כר"ע איכא סתמא בברכות כראב"ע וכן נמי באיזהו מקומן כו' וכיון שכן לא פסיקא לן הלכתא כמאן ולפיכך צריך ליזהר שלא לאכול מצת מצוה אחר חצות כו' יע"ש ויש לדקדק דהול"ל בפשיטות דהלכה כר"ע כסתמא דמגילה משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא ואע"ג דההיא דאיזהו מקומן וע"פ הוי סתמא בדוכתא הא איכא נמי סתמא בדוכתא כר"ע וכמ"ש וכההיא דקצירת העומר ממש ובשלמא להרא"ש שכתב דאדרבא ההיא דאיזהו מקומן נראה יותר הלכתא פסיקתא משום דהוי סתמא בדוכתא איכא למימר דס"ל דאע"ג דאיכא סתמא בדוכתא נמי בפסחים כר"ע מ"מ ההיא סתמא הו"ל כמאן דליתיה שהרי בתר הכי סתם לן תנא פ' ע"פכראב"ע דבחד מסכתא לכ"ע יש סדר למשנה וסתמא בתרא עדיף אכן לדעת הר"ן שכ' גבי קצירת העומר דהלכה כסתמא דמגילה משום דהוי הלכתא פסיקתא ואע"ג דההיא דמנחות הוי סתמא בדוכתא מ"מ איכא נמי סתמא אחרינא התם כראב"ע ואע"ג דסתמא דאתיא כראב"ע תני לה מקמי ההיא סתמא דנקצר ביום וא"כ סתמא בתרא עדיף אפ"ה ס"ל להר"ן ז"ל דכיון דהא מיהא איכא סתמא בדוכתא כוותיה דראב"ע פסקי' כסתמא דמגילה משום דהוי הלכתא פסיקתא וא"כ ק' דהכא נמי נימא הכי דכיון דאיכא סתמא בדוכתא כר"ע אף על גב דאיכא סתמא בתר הכי כראב"ע מכל מקום הלכה כסתמא דמגילה משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא דומיא דהתם ממש וי"ל בדוחק דאף על גב דהר"ן ז"ל כתב בתחילת דבריו דהל' כסתמא דמגילה משום דתני לה גבי הלכתא פסיק' מ"מ כבר כ' לבסוף וז"ל אבל בה"ג כתב שאם בירך בלילה מברך ביום ור"ת דחה דבריו ולפיכך טוב שאם לא ספר בלילה שיספור ביום בלא ברכה כו' יע"ש ובודאי שטעמו של בה"ג היינו משום דס"ל דהל' כסת' מתני' דמנחות משום דסתמא בדוכתא וכ"כ התוספ' שם במנחות בתחילת דבריהם סעד לדברי בה"ג מכח סתמא דמנחות ואע"ג דהתם נמי איכא סתמא כראב"ע ס"ל לבה"ג דסת' בתרא בדוכת' עדיף וכיון שהר"ן ז"ל כתב ולפיכך טוב שאם לא ספר בלילה שיספור ביום בלא ברכה משמע דמספ"ל מילתא אי הלכה כר"ת או כבה"ג והילכך מש"ה כתב באכילת פסחים וכיון שכן מספ"ל מילתא הלכתא כמאן משום דלדעת בה"ג משמע דסתמא בדוכתא עדיף לפי דעתו ודעת ר"ת משמע דהלכה כסתמא דמגילה משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא ואף ע"ג דההיא דאיזהו מקומן הוי סתמא בדוכתא הא איכא נמי סתמא בדוכתא בפסחים כר"ע וכמ"ש וכההיא דקצירת העומר ובהכי ניחא מה שהקשה הר"ב יבין שמועה על דברי הר"ן דע"פ וכמו שיראה הרואה ודו"ק:


###### Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 6:5:1
[Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 6:5:1](https://torahapp.org/share/book/Sha%27ar%20HaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Leavened%20and%20Unleavened%20Bread/r/6:5:1)

**העושה**
**עיסה מן החטים ומן האורז כו'.** כתב ה"ה אבל מדברי הרמב"ן נראה שאפילו אין שם כזית בכדי א"פיוצא בה לפי שמדין תורה הוא שהחטים גוררין את האורז כו' וכן מבואר בירוש' כו' והק' מורינו הרב המופלא בס' מ"ק דכפי זה מאי פריך בזבחים דע"ח לר"ל דאמר נ"ט ברוב לאו דאורייתא מהך מתני' ותי' אלא מין בשא"מ דאוריי' כו' ואם איתא אמאי לא משני דאף דנ"ט ברוב לאו דאורייתא יוצא י"ח מטעם גרירה יע"ש והיה נראה לע"ד לומר דרבי' ז"ל סמך אסוגי' דפ' הקומץ רבה דכ"ג ע"ב דפריך התם בגמ' למ"ד בתר מבטל אזלי' מברייתא דקתני תבלה בקצח ושומשמין כשרה כו' קס"ד דנפיש ליה תבלין ממצה בשלמא למ"ד בתר בטל אזלינן בטיל הוי כמבטל דלכי מיעפשא הויא לה כתבלין אלא למ"ד בתר מבטל אזלי' תבלין מי קא הוי מצה והתוס' שם בזבחים הק' דמהו קא מדמה ההיא דבתר מבטל אזלינן שהטעם שוה להך דהכא שאין הטעם שוה דכיון דיש בתבלין טעם מצה ראוי לצאת י"ח כדאמרי' גבי עושה עיסה מן החטים ומן האורז דטעם כעיקר והניחו בתימה ורבי' ז"ל ס"ל דסוגיא דפרק הקומץ פליגא אהך דזבחים וס"ל דטעמא דמתני' לאו משום דנ"ט ברוב דאורייתא אלא משום גרירה הוא שהחטים גוררין את האורז ומש"ה גבי תבלה בקצח ושומשמין פריך תלמודא שפיר למ"ד בתר מבטל אזלי' אמאי יוצא בה י"ח כיון דליכא טעמא דגרירה ודחה רבי' לההיא דרבא מקמי סתמא דפ' הקומץ ובהכי נר' ליישב דברי התוס' דפ' הקומץ שהקשו שם כקושיא דזבחים ותירץ דסוגיא דהקומץ פליגא אההיא דזבחים ודבריהם לכאורה אין להם מובן שהרי ההיא דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז מתני' היא בהדיא פ"ג דחלה וא"כ איך אפשר לומר דסוגיא דהקומץ פליגא אמתני' ואם נאמר שכונתם ז"ל דלפי סוגי' דהקומץ מתוקמא מתני' דהעושה עיסה כו' ברובא דגן וכדאיתא בירושלמי אכתי ק' לפום מאי דפריך מבריי' דתבלה בקצח כו' וס"ד השתא דמיירי בדאפיש ליה תבלין אדפריך מבריי' ליפרוך ממתני' ולישני ליה דמיירי ברובא דגן כדמשני הבריית' ומאי אולמיה דמתני' דהוה פשיטא ליה דמיירי ברובא דגן מבריי' אדרבא טפי משמע דברייתא מיירי ברובא מצה כדקא' דייקא נמי כו' אכן עפ"י מ"ש יש ליישב דסוגיא דפר' הקומץ ס"ל דטעמא דמתני' משום גרירה ולא אמרו אלא בחטים ואורז בלבד כנ"ל ושוב ראיתי להרא"ש סוף ה' חלה שהעתיק לשון הרמב"ם ונרגש מזה וכתב וז"ל דיוקא דדייק רבא מהך מתני' בזבחים דמבש"מ בטעמא קושטא הוא ועל הדין אורחא איתמר דאף ע"ג דהחטים גוררין את האורז אי ס"ד טעמא בטיל דבר שנתבטל בעצמו איך גורר את אחרים עמו אלא ודאי דטעמו לא בטיל וכיון דלא בטיל וחזי כו' וחזי לאצטרופי בדנפשיה כגון דליכא כזית בכא"פ גורר את האורז לעשותו לחם עכ"ד ונראה ודאי דאע"ג דהרמב"ן ס"ל כדעת רש"י דטעם כעיקר דרבנן ואפילו בדאיכא כזית בכא"פ וכמ"ש הר"ב מנחת כהן יע"ש אפ"ה ס"ל דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז חשיב טעמו וממשו וכמ"ש הרא"ש והרשב"א פ' ג"ה יע"ש ומש"ה כתב דחזי לאצטרופי בדנפשיה אי איכא כזית בכא"פ ודו"ק ועיין במ"ש רבי' ז"ל פ"ו מה' בכורים ובמה שהשיג עליו הראב"ד שם ומרן כ"מ הליץ בעד רבי' וכתב שרבי' גורס מתני' כרשב"ג וה"פ מתני' דקתני אם יש בה טעם דגן כו' כרבן שמעון ב"ג דהיינו כשיעור דקאמר רשב"ג כלומר שיהא בה בדגן כשיעור שיתן בה טעם דגן ויש הוכחה לפיר' זה מדקתני בתוספתא העושה עיסה מן החטים ומן האורז רשב"ג אומר כו' ואין אדם יוצא בה י"ח בפסח עד שיהא בדגן כשיעור והשתא אי כשיעור עיסת חלה קאמר מה מעלה ומוריד זה לענין לצאת י"ח בפסח כו' יע"ש:
**וראיתי** להר"ב מחנה אפרים בהגהות על הרמב"ם כתב דלק"מ דכל עיסה שאינה חייבת בחלה אין אדם יוצא בה י"ח בפסח יע"ש ואחרי המחילה לא דק כלל דא"כ הי"ל להראב"ד ז"ל להשיג על רבי' כאן בדין זה ולומר שאינו יוצא י"ח עד שיהא בתערוב' כשיעור חלה ולמה זה איחר מלהשיגו בה' בכורים ומ"ש דכל עיסה שאינה חייבת בחלה אין אדם יוצא בה י"ח ליתא ולא בדא דהכא שאני דהעיסה חייבת בחלה אם נותן בה כשיעור אלא דשיעורה גרים לה ליפטר אותה ולא אמרו אלא בעיסה שמצד עצמה אין בה חיוב חלה כלל ותדע דאי כפי דבריו העושה עיסה פחות מכשיעור לא יצא בה י"ח הואיל ואינה חייבת בחלה זה ודאי לא אמרו אדם מעולם וזה פשוט ומורינו הרב בס' מ"ק הק' לתי' מרן דא"כ היכי קאמר מתני' כרשב"ג דמשמע דאיכא מאן דפליג עליה וס"ל דאפי' לא יש בו טעם דגן יוצא י"ח וזה ודאי ליתא שהרי נתבטל ככל איסורין שבתורה וכ"ת דמאן דפליג עליה ס"ל דאפי' דיש בו בנ"ט אינו יוצא י"ח ליתא דא"כ הכי הול"ל כיון שיש בה כשיעור יוצא בה י"ח מדקאמר אינה חייבת עד שיהא בה כשיעור משמע דמאן דפליג עליה ס"ל דאפי' אין בו בנ"ט יוצא בה י"ח ומ"ש משאר איסורים א"ד יע"ש ולע"ד נר' דודאי כל שרובא אורז ואין בו בנ"ט כ"ע מודו דאינו יוצא בה י"ח אלא ת"ק ורשב"ג ברובא דגן ואין בו טעם דגן הוא דפליגי דת"ק סבר דכיון דרובא דגן לא בעינן טעם דגן והכי איתא בהדיא בירוש' פ' כ"ש דמייתי בריי' דקתני יוצאין במצה מתובל' אע"פ שאין בה טעם דגן והוא שרובא דגן ועיין בפר"ח סימן תנ"ה סק"ו ורשב"ג סבר דלעולם אינו יוצא בה י"ח ואפי' רובא דגן עד שיהא בה כשיעור דהיינו בנ"ט דטעם מצה בעי' ובהכי ניחא מאי דגרסינן בירושלמי דחלה בתר הכי א"ר אילא בין כרבנן דהכא בין כרבנן דהתם אר"י עד שיהא רובא דגן וטעמו דגן רב הונא אמר טעמו דגן אע"פ שאין רובא דגן מתני' פליגא על ר"ה עירב בה שאר המינין עד שיהא רובא דגן וטעמ' דגן פתר לה במינין אחרים ע"כ וק"ט מההיא ברייתא דירושלמי פ' כ"ש דקתני יוצאין במצה מתובל' אעפ"י שאין בה טעם דגן כל שרובא דגן אכן כפי מ"ש ניחא דההיא בריי' ת"ק דרשב"ג היא דס"ל דלא בעי' טעם דגן כל שרובא דגן ומאי דפליגי ר' אילא ור"ה אליבא דרשב"ג הוא דפליגי דלרשב"ג תרתי בעי' רובא דגן וטעמו דגן ור"ה ס"ל דטעם דגן דוקא בעינן וכל שיש בה טעם דגן אף על פי שרובא אורז יוצא בה וכל שאין בה טעם דגן אע"פ שרובא דגן אינו יוצא בה ומאי דאוקמוה בירוש' למתני דהעושה עיסה כרשב"ג הוא משום דמתני' סתמא קתני אם יש בה טעם דגן יוצא י"ח ואם אין בה טעם דגן אינו יוצא בה ולא מפליג בין רובא דגן לרובא אורז משמע דאפילו ברובא דגן אינו יוצא בה כל שאין בה טעם דגן כנ"ל:


###### Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 6:5:2
[Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 6:5:2](https://torahapp.org/share/book/Sha%27ar%20HaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Leavened%20and%20Unleavened%20Bread/r/6:5:2)

**מצה**
**שלשה במי פירות כו'.** כתב הראב"ד ז"ל אע"ג דתניא בתוספתא יוצאין במצה מתובלת כו' ההיא בשתיבלה משנאפית כו' עיין בה"ה והמתבאר מדבריהם דכל לאחר אפיה לא מיקרי מצה עשירה וכן הסכים הפר"ח סי' תנ"ה סק"ו וכתב שכן נר' מדברי התו' ס"פכ"ש ד"ה אבל לא במבושל ע"ש ושמעתי מקשים ומטו בה משם הח' השלם רב ועצום כמוהר"י אשכנזי דבפ' כ"ש דל"ח פרכי' אבריי' דקתני יכול יוצא אדם בחלות תודה ורקיקי נזיר כו' ות"ל דהו"ל מצה עשירה ומפרקינן אמר שמואל בר רב יצחק רביעית היא ומתחלק' לכמה חלות ע"ש והרי רקיקי נזיר לאחר אפיה היה מושח אותם בשמן וכמ"ש רבי' פי"ג מה' מע"ק ה' ח' דמנחת רקיקין לא היה מושח אותם אלא לאחר אפיה וא"כ כיון דבשעת אפיה היה לחם עוני תו לא מיקרי מצה עשירה ומאי קא פריך ות"ל דהו"ל מצה עשירה והן אמת שלדברי התו' ז"ל נראה דל"ק מידי שדעתם ז"ל דמנחת רקיקין לא מיעטן הכתוב אלא דוקא מיציקה אבל מרן שמן בכלי קודם שיתן את הסולת לא מיעט הכתוב וכמו שהאריך בכל זה הר"ב משנה למלך פי"ג מה' הנז' דין ה' האמנם לדעת רבינו דס"ל דמנחת רקיקין לא היה נותן בה שמן כלל אלא לאחר אפיה כמו שהכריח הרב הנזכר שם ע"ש באורך ק"ט והנה לפום ריהטא היה נ"ל לומר דמעולם לא כתבו הראב"ד וה"ה ז"ל דכל לאחר אפיה קרינן ביה לחם עוני אלא דוקא גבי מצה מתובלת דכיון דדבר יבש הוא אין בו כח להכניס טעמו בגופו אלא מול פניו מן השפה ולחוץ משא"כ במנחת רקיקין דכיון דהיה מושחן ושוהא עד שיבלע השמן בתוכו וחוזר ומושחן עד שיכלה כל השמן א"כ הרי יש בו טעם מצה עשירה כאלו נלושה תחילה בשמן שהרי השמן אתיא תוך תוך ונבלע בתוכו ומש"ה פריך שפיר ות"ל דהו"ל מצה עשירה האמנם ראיתי להר"ב ב"ח ז"ל דברים סותרים למה שכתב בסי' תנ"ה דאם קטף פניה לאחר אפיה במי מלח ובצים דיוצא בו י"ח מצה דלא גרע מתבלה משנאפי' דיוצא בה ע"ש אשר נר' מדבריו דל"ש לן לחלק בין דבר יבש לדבר לח גם מור"ם בסי' תע"ה כתב דמצה שנאפי' כתקנה ואח"כ נתפררה ונילושה ביין ושמן אינה נקרא' מצה עשירה וזה הפך ממ"ש כי על כן הנר' ליישב דתלמודא כי פריך ותיפוק ליה דהוה ליה מצה עשירה לאו ארקיקי נזיר פריך דההיא פשיטא כיון דלאחר אפיה היה מושח אותן לא מיקרי מצה עשירה אלא אחלו' תודה דקתני בבריי' יכול יוצא אדם בחלו' תודה כו' דלחלו' תודה למאי אצטריך למעוטינהו מקרא דושמרת' ת"ל דהו"ל מצה עשירה וכן נמי אמתני' דקתני חלו' תודה ורקיקי נזיר עשאן למכור בשוק יוצא בהן קא פריך דחלו' תודה אפי' למכור בשוק נמי אין יוצאין משום דהו"ל מצה עשיר' ואהא משני רביעי' היא ומתחלק' לכמה חלות כנ"ל:
**האמנם** הדבר הקשה למה שראיתי בשיטה כ"י למס' פסחים לרבינו יונה ז"ל שכתב וז"ל חלות תודה ורקיקי נזיר פי' יש בתוד' ג' מינין של מצה חלו' רקיקין ורבוכין מלבד י' חלו' של חמץ ומביא חצי לוג שמן וחוצהו ונותן המחצי' ממנו דהיינו רביעי' בין החלות והרבוכין והרביעי' האחר' נותנו ברקיקין ורקיקין אלו מפני שיש בהן שמן כ"כ אין יוצאין בו דהוה ליה מצה עשירה אבל בחלו' ורבוכים יוצאים דמפני שמן מועט כ"כ לא חשיבי כמצה עשירה כדמפרש בגמרא ונזיר לא היה מביא כי אם שני מינין חלות ורקיקין ושמן מועט היה בהן ולכך יוצאין בשניהם אלא תנא בנזיר רקיקין וה"ה לחלו' ותנא נמי בתודה חלו' וה"ה לרבוכין אלא לא בעי למיתני רבוכין בתודה משום דליתנהו בנזיר ותנא רקיקין בנזיר משום דלגבי תודה לא נפיק בהו עכ"ד ועיין בהרב תי"ט ז"ל פ"א דחלה משנה ז' שכתב וז"ל חלו' תודה ורקיקי נזיר וכן במ"ה פ"ב דפסחים ותלת ברייתי דמייתי גמרא התם נקטי כהאי לישנא ולא ידעתי טעם לדבר למה קרי לשל תודה חלות ולשל נזיר רקיקין הול"ל חלות ורקיקי תודה ונזיר דשתיהן בשניהם כו' יע"ש וכפי דברי הר' יונה ז"ל שכתבנו אין כאן מקום קושיא כלל וגבי חלה איכא למימר דאיידי דפסחים קתני לה ועיין בל"מ שבפירוש המשנה שכתב לתרץ קושי' הרב תי"ט וז"ל ה"ה להפך רקיקי תודה וחלו' נזיר אלא משום דבחלו' תודה כתיב בהדיא מצו' וברקיקי נזיר כתיב מצו' קתני הכי יע"ש והדבר תמוה שהרי ברקיקי תודה כתיב נמי בהדיא ורקיקי מצו' משוחים בשמן ואיך שיהיה הנה מתבאר דרקיקי תודה אין יוצאין בהן מטעמא דהו"ל מצה עשירה אע"ג דלאחר אפיה היה מושח אותן הן אמת שזה שכתב רבינו יונה ז"ל דרביעי' היה נותן לחלו' ורביכין ורביעי' לרקיקין הוא דבר תמוה שהרי רבינו ז"ל כתב בפ"ט מה' מע"ק הל' ך' וז"ל ובכמה שמן הוא עושה השלשים חלו' בחצי לוג רביעי' ממנו לרבוכה שמיני' לחלו' ושמיני' לרקיקין וכ"כ רש"י ז"ל בפ' כ"ש דף הנז' ד"ה רביעי' היא יע"ש ובפרק שתי מדו' דפ"ט גרסינן התם בהדיא יכול יהא חצי לוג זה מתחלק לשלשה מינין לחלות ורקיקין ורבוכה כשהוא אומר בשמן ברבוכה שאין ת"ל ריבה שמן לרבוכה הא כיצד מביא חצי לוג שמן וחוצהו חצי לחלו' ורקיקין וחציו לרבוכה יע"ש וכן איתא בהדיא בת"כ ולומר שרבינו יונה ז"ל היה גורס כשהוא אומר בשמן ברקיקין שאין ת"ל ריבה שמן לרקיקין הא כיצד מביא חצי לוג וחוצהו חציו לחלו' ורביכה וחציו לרקיקין זה ממה שאין הפה יכולה לדבר דכיון דקרא כתיב חלו' מצות בלולו' בשמן ורקיקי מצו' משוחים בשמן וסולת מורבכת בשמן תעשה אם כן איך אפשר לומר דבשמן דרקיקין דכתיב בתר חלות שדינן ליה לריבה הכתוב בשמן ובשמן דרביכה דכתיב בתר רקיקין שדינן ליה לרבויי אחר רבויי דבשמן דחלות והלא כיון דבשמן בשמן ב' פעמים אצטריך לריבוי אחר ריבוי למעט פשיטא ודאי דבשמן דרקיקין דכתיב סמוך לחלות הוא דאתא לריבוי אחר ריבוי ולא לומר דאתי לריבה הכתוב שמן וצ"ע:


###### Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 6:8:1
[Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 6:8:1](https://torahapp.org/share/book/Sha%27ar%20HaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Leavened%20and%20Unleavened%20Bread/r/6:8:1)

**הכהנים**
**יוצאין בחלה כו' וכן יוצאין במצה של מעשר שני בירושלים כו'.** הנה מרן כ"מ ז"ל הקשה משם הר' מנוח דהא אמרינן בפרק כ"ש מצה של מע"ב לדברי ר"מ אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח לדברי חכמים אדם יוצא י"ח ואמרינן בגמרא דה"ט משום דאתיא לחם לחם כתיב הכא לחם עוני וכתיב התם באכלכם מלחם הארץ מה להלן משלכם אף כאן משלכם וא"כ כיון שרבי' ז"ל פסק כר"מ דאמר מע"ב ממון גבוה וכמ"ש בס"פ"ג' מה' מע"ב ופ"ה מה' אישות איך פסק דיוצאין במצה של מ"עב וכן הק' בפ"ו מה' בכורים דין ד' אמ"ש רבינו שם דעיסה של מע"ב בירושלים חייבת בחלה ותיר' משם הר"י קורקוס ז"ל דטעמיה משום דבפרק לולב הגזול דל"ה גבי הא דתנן של ערלה פסול אמרינן מ"ט פליגי ר"א ור"ח חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה וחד אמר לפי שאין בה דין ממון ואסיקנא דבהיתר אכילה כ"ע ל"פ דבעינן כי פליגי בדין ממון ר"ח סבר היתר אכילה בעינן דין ממון לא בעינן ור"א סבר דין ממון נמי בעינן ואמרינן מאי בינייהו א"ב אתרוג של מע"ב בירוש' ואליבא דר"מ למ"ד לפי שאין בה היתר אכילה הרי יש בו היתר אכילה למ"ד לפי שאין בה דין ממון הרי אין בה דין ממון ורבינו ז"ל פ' כר"ח משום דלדידיה אתיא מתני' דלולב הגזול דקתני אם נטל יצא אליבא דר"מ דהלכתא כותיה ועוד דר"מ קאמר בהדיא בפ' כ"ש דיוצאין במצה של מע"ב בירושל' כו' אלא ודאי הך פסקא כר"ח אתיא דדין ממון לא בעינן אלא היתר אכילה בלחוד זהו תורף תי' יע"ש והנה הרואה יר' מה שיש מן התי' על תי' זה שכתב הרי"ק דר"ח ס"ל דעיסה של מע"ב בירושל' לר"מ חייבת בחלה כיון שיש בו היתר אכילה שהרי בפ' לולב הגזול אמרינן לימא מסייע ליה לר"א הא דתניא עיסה של מע"ב פטורה מן החלה דברי ר"מ וחכמים אומרים חייבת ופרכינן לימא מסייע ליה היא היא ומשני אלא מדבהא פליגי בהא נמי פליגי א"ד שאני התם דכתיב עריסותיכם תרי זמני כו' הרי בהדיא דר"ח לא פליג עליה דר"א אלא דוקא גבי אתרוג אבל בחלה מודה משום דכתיב עריסותיכם תרי זמני דאל"כ ק' הך ברייתא לר"ח וליכא למימר דלר"ח הך ברייתא מתוקמא במע"ב בגבולין דלר"מ כיון דס"ל דממון גבוה הוא והיתר אכילה נמי ליכא משו"ה פטורה מן החלה וחכמים פליגי עליה דס"ל דמע"ב ממון הדיוט הוא ודין ממון בעינן היתר אכילה לא בעינן ומתני' דקתני אתרוג של תרומה טמאה פסול דמוכח מינה בגמ' דהיתר אכילה נמי בעינן אע"ג דאית ביה דין ממון לא אתיא כרבנן דר"מ דלרבנן דר"מ כיון דאית ביה דין ממון לא בעינן היתר אכילה וא"נ דבהא פליגי דר"מ סבר במע"ב בגבולין אין בו היתר אכילה ולא קרי' ביה לכם ורבנן ס"ל דמע"ב בגבולין נמי יש בו היתר אכילה כיון דיכול להעלותו לירוש' וא"נ דאי בעי פדי ליה דהא ליתא שהרי בפרק חלק דקי"ב אמרי' אמר ר"ח מחלוקת במע"ב בירוש' דר"מ סבר ממון גבוה הוא ורבנן סברי ממון הדיוט הוא אבל בגבולין ד"ה פטור וכבר ראיתי בספר חזון נחו' הנדפס בקרב ימים בח"א דקפ"ד ע"א שרצה לתרץ לזה דס"ל להרי"ק דהא דר"ח אינה הלכה מדחזינן פ' הא"מ דנ"ג ע"ב אמר ר"ן אמר רב אדא בר אהבה הלכה כרבי מאיר במעשר הואיל וסתם לן תנא כותיה דתנן כרם רבעי ב"ש אומרים יש לו פרט ויש לו עוללות וב"ה אומרים כולו לגת מ"ט דב"ה גמר קדש קדש ממעשר כמאן ס"ל אי כר"י אמאי כולו לגת הא אמר מע"ב ממון הדיוט הוא אלא לאו כר"מ ואם איתא להא דר"ח דבגבולין כ"ע מודו דממון גבוה הוא מאי ראיה איכא הא הך מתני' אפילו כר"י מצי אתי דהך מתניתין בגבולין איירי כדקתני והעניים פודין אותם לעצמם ועוד אמרינן התם וכר"י מי לא תנן והתנן הפודה מע"ב כו' בין משלו בין שניתן לו במתנה מני אילימא ר"מ מי מצי יהיב ליה במתנה אלא לאו כר"י ואם איתא אפילו כר"י לא מצי אתא דהך מתני' בגבולין איירי דאי בירוש' אין פודין מע"ב ועיין בתו' שם דנ"ג ע"ב ד"ה איהו אלא מוכח דליתא להא דר"ח וכן נר' שהוא דעת הר"ן ז"ל שכתב אמתני' דלולב הגזול דקתני אתרוג של מע"ב לא יטול ואם נטל יצא דה"ט משום דסברו רבנן מע"ב ממון הדיוט הוא משמע שדעתו ז"ל לפסוק כר"א דאמר דין ממון בעינן ואם כן איך כתב עוד דלאו דוקא בירוש' אלא ה"ה חוץ לירושלים כיון שראוי לאוכלו בירוש' והדבר ק' דכיון דס"ל דדין ממון נמי בעינן איך כתב דמע"ב חוץ לירוש' יוצא י"ח הא מע"ב בגבולין לכ"ע ממון גבוה הוא וכן הק' הרב תי"ט שם אלא מוכח דס"ל דהא דר"ח לאו דסמכי איהו ולית הלכתא כותיה ואם כן איכא למי' דלדעת רבי חייא מחלוק' ר"מ ורבנן אינו אלא במע"ב בגבולין אבל בירוש' אפילו ר"מ מודה דהיתר אכילה בעינן דין ממון לא בעינן א"ד ז"ל ואין דבריו נראים לי דא"כ ק' דמאי פריך בגמר' לימא מסייע ליה והוצרך לשנויי דלענין חלה ודאי מסייע ליה ולימא דקאמרינן אאתרוג ומצה קאמר ומאי קו' הא הך דר"א ע"כ במע"ב בירושל' היא מדקאמרינן תסתיים דר"א הוא דאמר דין ממון נמי בעינן דאמר ר"א אתרוג של מע"ב לדברי ר"מ אין אדם יוצא י"ח בי"ט ואם איתא היכי מוכח מינה דר"א הוא דקאמר לפי שאין בה דין ממון אימא דההיא דר"א מיירי במע"ב בגבולין אבל בירוש' מודה דאפי' לר"מ יוצא בו י"ח כיון שיש בו היתר אכילה ותו דע"כ הא דרב אסי במע"ב בירוש' איירי מדקאמר מצה של מע"ב לדברי חכמים אדם יוצא בו י"ח ואלו חוץ לירוש' אפילו לרבנן אינו יוצא י"ח כדקתני במתני' פ' כ"ש וכיון שכן מאי פריך לימא מסייע ליה היא היא ומאי קו' הא איכא למימר דהך ברייתא מיירי במע"ב בגבולין אבל בירוש' אפי' ר"מ מודה דחייבת בחלה וכדס"ל לר"ח אם לא שנאמר דס"ל להרי"ק ז"ל דהך סוגיא דפ' לולב הגזול ודפ' כ"ש אתיא כר"ח דקאמר מחלוק' במע"ב בירוש' אבל חוץ לירוש' ד"ה פטור אמנם לפום סוגיא דפ' האיש מקדש דמוכח מינה דס"ל לר"ן דמחלוקת ר"מ ורבנן אפי' במע"ב חוץ לירוש' א"כ מעתה מצינן למי' שפיר דהך ברייתא מיירי חוץ לירוש' אבל בירוש' אפי' ר"מ מודה וזה דוחק דאם כן לא הי"ל לרבינו לפסוק כר"ן הפך סתמא דתלמודא דפ' לולב הגזול ודפ' כ"ש ולכן נ"ל ליישב דרך מוהרי"ק ז"ל דודאי כי היכי דלא תקשי ליה לר"ח הך ברייתא דקתני עיסה של מע"ב פטורה מן החלה לר"מ ע"כ דס"ל דשאני התם דכתיב עריסותיכם תרי זמני אלא דצריך לומר לרבינו ז"ל דלר' מאיר דממעט מע"ב מחלה אע"פ שיש בו היתר אכילה מדכתיב עריסותכם תרי זמני היינו משום דס"ל דגלגול הגוי אינו פוטר דיליף ראשית ראשית מתרומה ור"מ ס"ל דמירוח גוי אינו פוטר כמ"ש במנחות דס"ו ע"א ואם כן אייתר לן חד עריסותכם ע"כ למעוטי מע"ב הוא דאתא ואע"ג דבפ' ראשית הגז דקל"ה דריש לעריסותיכם כדי עיסתכם כשיעור מדבר כבר כתבו התו' שם דתרתי ש"מ כדי עיסתכם ולמעוטי עיסת הקדש יע"ש מיהו לפום מאי דקי"ל דגלגול הגוי פוטר א"כ אצטריכו תרי עריסותכם חד למעוטי הקדש וחד למעוטי גוי דתרי קראי צריכי כדאמרינן במנחות וכגי' התוס' שם וה"ט משום דאי ליכא אלא חד עריסותכם לא הוה ממעטינן אלא עיסת הקדש משום דמסתבר טפי דאינו נאכל בלא פדיון כמ"ש רש"י שם וא"כ לא אייתר לן קרא למעוטי עיסת מעשר שני ואם כן אהדר דינא לדין אתרוג של מעשר שני דיוצא י"ח לרבי מאיר משום דיש בו היתר אכילה כנ"ל ליישב דעת הרי"ק ז"ל ודו"ק והרב לח"מ תי' דרבי' פסק כרבנן דר"מ דמע"ב ממון הדיוט ומ"ש בפ"ג מה' מע"ב דמעשר שני ממון גבוה ואין מקדשין בו את האשה ואין ניתן במתנה מיירי בגבולין וכבר אמרו בפרק חלק דמע"ב בגבולין אפילו רבנן מודו דממון גבוה הוא ומשום הכי כתב דמע"ב בירוש' יוצא י"ח וחייב' בחלה א"ד יע"ש ודבריו תמוהים דבהדיא אמרינן פרק האיש מקדש דהלכה כר"מ הואיל ותנן בבחירתא כותיה וכן ראיתי למורינו הרב בס' מקראי קדש שתמה עליו כן ויש ליישב דבריו דמ"ש ר"ן בפרק הא"מ דהלכה כר"מ הואיל ותנן בבחירתא כותיה היינו משום דס"ל לר"ן דפלוגתא דר"מ ורבנן במע"ב בגבולין נמי היא ומש"ה מוכח שפיר מההיא מתני' דקתני וב"ה אומרים כולו לגת אתיא כר"מ דאמר ממון גבוה הוא אמנם לפום מאי דק"ל כר"ח דבגבולין כ"ע מודו דממון ג"ה אין ראיה מההיא מתני' דכר"מ ס"ל די"ל דההיא בגבולין איירי וכדקתני במתני' והעניים פודין אותן לעצמן וכמש"ל וא"כ הדרן לכללין דעלמא דר"מ ור"י הל' כר"י ומ"מ הנך רואה כמה מהדוחק בדרך זה דכל כי האי לא הי"ל לרבינו למיסתם סתומי והי"ל לפרש דדוקא בגבולין אין מקדשין בו את האשה ואין נותנים אותו במתנה אבל בירוש' ש"ד ותו דממ"ש בפ"ח דמע"ב הלכה ו' הלוקח פירות בסלע של כסף כו' שנאמר ונתן את הכסף כו' מבואר דס"ל דאפילו בירושלים ממון גבוה ועיין במר"ן כ"מ שם עוד נראה לי ליישב דעת רבי' ז"ל דלרבינו ז"ל קשיתיה מה שהקשו התוס' ז"ל פרק אלו עוברין דמ"ו ע"ב ד"ה הואיל וז"ל תימא לרשב"א אמאי אמרינן פ' כ"ש דמצה דמע"ב אינו יוצא י"ח בפסח לר"מ דסבר ממון גבוה הוא ולא חשיב מצתכם והא אלו בעי מתשיל עלה ומחשבינן כשלו והנרא' שכונתו ז"ל משום דמשמע להו דהא דכ"מ הלכה כר"א דקי"ל כותיה דמע"ב ממון גבוה הוא כדאמרינן בקדושין ומשו"ה ק"ל הלכתא אהלכתא דקי"ל הלכה כר"א דאמר הואיל ואי בעי מתשיל עלה ומש"ה הוצרכו לתרוצי דשאני התם דכתיב לה' עיין בס' פני יהושע בחי' מוהרי"ל דכ"ד יע"ש אמנם רבי' ז"ל לא ניחא ליה בהאי תירוצא ואשר על כן הוכרח לומר דהא דקאמר ר"א דמצות מע"ב לדברי ר"מ אין אדם יוצא י"ח בפסח היינו משום דר"מ לא ס"ל כר"א דאמר הואיל ואי בעי מתשיל אלא כר"י דס"ל דלא אמרינן הואיל מדקתני בברייתא עיסה של מע"ב פטורה מן החלה דברי ר"מ ואי ס"ל כר"א דאמרינן הואיל שפיר קרינן ביה עריסותכם הואיל ואי בעי מתשיל וא"נ אפילו נימא דהך ברייתא לא שמיע ליה לר"א כדמשמע ריהטא דשמעתתא איכא למימר דרב אסי דקאמר לדברי ר"מ אין אדם יוצא י"ח בפסח היינו משום דס"ל דלכ"ע לא אמרינן הואיל ופלוגתייהו דר"א ור"י בפרק אלו עוברין בטובת הנאת ממון הוא דפליגי וכדהוה בעי תלמודא למימר התם אמנם לפום מאי דקי"ל דהלכ' כר"א דאמרינן הואיל כמ"ש רבי' בפ"ג מה' י"ט דין ט' ה"נ דמצה של מע"ב יוצא בה י"ח ועיסה של מע"ב חייבת בחלה ושפיר קרינן ביה עריסותכ' הואיל ואי בעי מתשיל ובהא לא פסקינן כר"מ ואי קאמר תלמודא פ' האיש מקדש דהלכה כר"מ היינו דוקא לענין קדושין דבעינן שיהא ממונו בשעה שנותן הקדושין והתם לא מהני טעמא דהואיל כמ"ש הרב לח"מ ז"ל בפ"ד מהלכות אישות גבי ישראל שקדש במעשר עני דדוקא ישראל עני שקדש במעשר עני אבל ישראל דעלמא לא ולא מהני טעמא הואיל ואי בעי מפקר לנכסי' וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשוב' סי' תר"ב דבקדושין לא מבואר ממ"ש שם לעיל בדין ג' הלקט כו' ומע"ב והקדש שנפדו כו' לא מהני טעמא דאי בעי מתשיל יע"ש ואי קשיא לך א"כ עיסת מע"ב בגבולין נמי יהא חייבת בחלה מה"ט הואיל ואי בעי מתשיל עלה ומדברי רבינו ז"ל בפ"ג מה' בכורים משמע דבגבולין אינה חייבת בחלה מדכתב עיסת מע"ב בירוש' כו' משמע דוקא בירוש' וכן חייבין בחלה משמע הא לא נפדה אינה חייבת בחלה ועל כרחין בגבולין קאמר גם בפ' ח' מהלכות לולב כתב אתרוג של מע"ב בירושלים לא יטול ואם נטל יצא משמע הא בגבולין אפי' נטל לא יצא ולפי מה שכתבנו אפילו בגבולין נמי מיקרי לכם הואיל ואי בעי מתשל עלה ותו עיסת הקדש נמי יהא חייבת בחלה מהאי טעמא הואיל ואי בעי מיתשל י"ל דס"ל לרבינו ז"ל דדוקא במידי דחזי השתא לשום אדם כגון ההיא דמערבין לנזיר ביין וישראל בתרומה דחזיא לכהנים וכן ההוא דחלה דפרק אלו עוברין דעד שלא תחמיץ הרי ראויה היא לכהן אמרינן הואיל וחשיב שפיר כשלו ואי מחמיץ בתר הכי הו"ל ממונא דידיה אמנם במידי דלא חזי השתא לשום אדם כגון מע"ב בגבולין והקדש שלא נפדה לא אמרינן הואיל ולא חשיב כשלו וכ"כ התוס' בפרק בכל מערבין ד"ל ע"ב ד"ה וליפרוש האמנם מדברי התוס' דפר' אלו עוברין נראה דמחלפא שיטתייהו ממ"ש בפ' בכל מערבין מדק"ל מהא דאמרינן שלך אי אתה רואה אבל רואה אתה של אחרים ושל גבוה והא של גבוה נמי חשיב כשלו הואיל ואי בעי מיתשיל עלה כו' ולפי מ"ש בפרק ב"מ נראה דלק"מ דהקדש שאני דלא חזי השתא לשום אדם ועיין מ"ש לקמן בתשו' הרשב"א ז"ל ואי קשיא לך עוד לפי דרך זה ממ"ש רבינו בפ"ט מהל' מע"ב דין ד' וז"ל כרם רבעי אין לו לא שכחה ולא פרט כו' והשתא קשה שהרי טעמייהו דב"ה דס"ל דאין לו פרט היינו משום דיליף קדש קדש ממעשר והרי הוא ממון גבוה ולא קרינן ביה כרמך וכמ"ש רש"י בפרק האיש מקדש והשתא לפי מ"ש הא הואיל ואי בעי פדי ליה שפיר קרינן ביה כרמך דומיא דחלה ומצה של מע"ב דקרינן בי' עריסותיכם מה"ט וכן ק' לדרך הר"י קורקוס ז"ל דפסק כר"ח דכל שיש בו היתר אכילה אף ע"ג דאין בו דין ממון קרינן ביה עריסותיכם דא"כ ה"נ אמאי לא קרינן ביה כרמך מה"ט וי"ל דהתם בכרם רבעי בגבו' קא מיירי רבינו וכמ"ש בס"ד אלא כולו עולה לירו' או נפדה כו' וכיון שהוא חוץ לירוש' אין בו היתר אכילה כלל לשום אדם ולא אמרינן הואיל אך קשה ממ"ש רבינו ז"ל פ' י"ג מה' שכירות וז"ל וכן פרות הדשות במע"ב ופרות המהלכות כו' אינו עובר עליהם משום לא תחסום כו' דמסתמיות דבריו נראה דאפי' בירוש' קאמר וע"כ היינו משום דפסק כר"מ דאמר ממון גבוה הוא ולא קרינן ביה בדישו כמ"ש רש"י ז"ל בפ' השוכר את הפועלים והשתא קשה דנימא הואיל ואי בעי מתשיל עלה חשיב שפיר דישו וכן קשה לתי' מוהרי"ק דכיון דיש בו היתר אכילה דישו קרינן ביה דומיא דחלה וי"ל דס"ל לרבינו דטעמא דמע"ב דאינו עובר עליו משום בל תחסום לאו היינו משום דלא קרינן ביה בדישו כמ"ש רש"י דדישו אשור קאי ולא אאדם אלא כיון דממון גבוה הוא סברא הוא דאסור להאכילו לבהמה מן התורה כמ"ש הריטב"א שם יע"ש ודו"ק:
**הן** אמת דבעיקר קו' התוס' שהק' ז"ל ממע"ב דאינו יוצא בה י"ח ולא אמרינן הואיל ק"ל טובא דמאי קושיא דהתם שאני דאי מיתשל עלה נמי הדרא לטיבלא ואין יוצאין במצה של טבל כדתנן בפ' כ"ש ואי בעי מתקן לה ומפריש עליה ממקום אחר ליכא למימר דאין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט וכעין קוש' זו ראיתי להר"ב שער אפרים סי' ל"ח שהקשה על מ"ש הרשב"א בתשו' סי' תשמ"ז שנשאל על מי שאסר נכסיו על עצמו או לולבו אי יוצא בה י"ח הואיל ואי בעי מתשיל עלה והשיב דאף בזה אינו יוצא י"ח בי"ט דאם כן אף באתרוג של תרומה טמאה ביד ישראל יוצא בו דאי בעי מתשיל עלה דאנן סתמא תנן כו' והקשה הרב ז"ל דמאי ראיה התם שאני דאי מתשיל עלה הדרא לטיבלה יע"ש ובדברי הרשב"א ז"ל אפשר ליישב דס"ל כדעת הרמב"ן שכ' הר"ן שם דאתרוג של טבל יוצא בה י"ח ואם כן דמתני' דקתני אתרוג של תרומה טמאה פסול משמע אפי' כל ז' וכן הוא דעת הר"ן ורבינו בפ"ח מהל' לולב ומשום הכי ק"ל שפיר דבחולו של מועד אי מתשיל עלה בידו לתקוני ולהפריש עלה ממקום אחר וכן תי' הר"ב כרם שלמה בתשוב' שבסוף המפתחות סי' א' אכן בדברי התוס' ז"ל לא יתכן שום אחד מהתי' וכמבואר ולכאורה עלה על דעתי ליישב עם מאי דאמרינן פ' כ"ש ת"ר יכול יוצא אדם י"ח בטבל כו' ת"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל עליו חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל ופרכינן עלה ואיסורא דחמץ להיכי אזלא ואוקימנא לה כר"ש דאמר אין איסור חל על איסור משמע מאותה סוגיא דלמאי דקי"ל דאיסור חל על איסור באיסור כולל ואיסור מוסיף יוצא אדם י"ח בטבל דליכא למעוטי מקרא דלא תאכל עליו מי שאיסורו משום בל תאכל כו' שהרי איסור כולל הוא וא"כ ע"כ צ"ל דמתני' דקתני אבל לא בטבל אתיא כר"ש ולית הלכתא כותיה ומשו"ה קשה להו שפיר דהיכי קאמר רב דמצות מע"ב לר"מ אין אדם יוצא י"ח בפסח הא ר"מ ס"ל דאיסור חל על איסור באיסור כולל ואיסור מוסיף כדאיתא פ' ג' דכריתות אמתני' דקתני יש אוכל אכילה אחת וחייבין עליה ד' חטאות יע"ש האמנם נראה דהא ליתא דמתני' דפרק כ"ש הלכה היא כמ"ש רבינו בפרק זה והיינו טעמא דאינו יוצא בו י"ח משום דהוה מה"ב כמ"ש רש"י והר"ן שם ועיין בס' מ"ק למורינו הרב זלה"ה וכן מוכח בהדיא מדפרכינן בגמרא אבל לא בטבל פשיטא כו' ואם איתא היכי פריך פשיטא הא בפלוגתא אתמר ואדרבא לית הלכתא כותיה ולזה אפשר לומר דפריך פשיטא משום דמרישא שמעינן לה דקתני יוצאין בדמאי דמשמע אבל לא בטבל וכעין זה כתבו התוס' פרק בכל מערבין ד"ה הנז' אלא שדבריהם ז"ל סתרי אמ"ש בריש פרק כ"ש ד"ה עבר זמנו שכתבו שם דאין לפרש דפריך פשיטא דאסור בהנאה מדיוקא דרישא דדרך התנא לכפול את דבריו יע"ש וכן נראה שהוא דעת רש"י ז"ל שם וכ"כ התוס' שבת דנ"ג ד"ה אילימא יע"ש ותו דאם איתא היכי משני ל"צ בטבל טבול מדרבנן ואי טעמא דרבנן משום דאין איסור חל על איסור טבל דרבנן למה לא יחול עלה איסור חמץ ועיין בס' מקראי קדש דצ"ה ע"ב:
**שוב** אחר זמן רב מצאתי להרמב"ן ז"ל במלחמותיו פ"ק דפסחים גבי ההיא דרב גידל המקדש משש שעות כו' שכתב וז"ל וה"פ דפריך מעיקרא פשיטא כלומר דמרישא שמעת מינה וכיוצא בו פשיטא משום דתנא ליה רישא באותו פרק אבל לא בטבל פשיטא והא לאו פשיטא אלא פלוגתא נמי היא ודלא כהלכתא עכ"ל יע"ש וא"כ לא נפלאת היא סברא זו ליחס לדעת התוספות וז"ל ועוד אפשר ליישב דעת התוס' וממילא רווחא נמי ליישב תשו' הרשב"א ז"ל דאזלי לשיטתם שכתבו בפ' כל הגט דל"א ע"ב ד"ה במחשבה וז"ל וא"ת כיון דשרי נותן עיניו בצד זה אמאי אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת והא תנן מעלים את המדומע כו' וי"ל דשאני מדומע שכבר הוא מתוקן אבל תחילת תיקונו של טבל לא שרינן משום דאפשר במחשבה כו' יע"ש וכ"כ הריטב"א ז"ל בחי' שם אשר מבואר מדבריהם דאפי' בשבת נמי מישרא שרי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ולא חשיב כמתקן וכ"כ הרב ח"ה ז"ל יע"ש וא"כ מעתה שפיר ק"ל ז"ל דאמאי אין יוצאין במצה של מע"ב ובאתרוג של תרומה טמאה מאי אמרת דהדרא לטיבלא ואין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט הא איתיה בתקנתא ליתן עיניו בצד זה כנ"ל אלא שדבריהם ז"ל הם תמוהים בעיני מסוגיא דפ' ב"מ ודריש פ' מפנין וכבר הארכתי בזה במקום אחר עיין מ"ש בה' תרומות וראיתי בספר כרם שלמה שהקשה ה"ה בכמוה"ר אליהו עובדיא ז"ל דמאי ראיה מייתי הרשב"א מתרומה טמאה דהתם שאני דמיחסר תרי מילי למעבד הן שאלת חכם והן להפריש עליה ממקום אחר והוה ליה תרי הואיל ותרי הואיל לא אמרינן כמ"ש התוס' פ' א"ע והיא גמר' ערוכה פרק כ"ש יע"ש ולע"ד לק"מ ואשתמיט מיניה מ"ש רש"י פרק כ"ש דל"ח ע"א ד"ה א"ד וז"ל וא"ת בחלת מעשר גופיה נמי תרי הואיל איכא הואיל ואי לא קרא עליה שם והואיל אי מטמא פריק לה ואית ליה היתר במושבות הכא לא קרי' הואיל דבר שבידו לעשות לגרום לה טומאה מיד ופריק לה עכ"ל וא"כ ה"נ כיון דבידו להפריש ממקום אחר לא חשבינן ליה תרי הואיל ועל התוס' ז"ל אני תמיה שכתבו בפרק א"ע ד"ה הואיל משם רשב"א כי נראה לו שדעת רש"י ז"ל כיון דהסל מצרפה לחלה כו' אלא מטעם הואיל שרי דאי בעי לא מפריש חלה אלא בצע פורתא מכל חדא וחדא וכיון דכי נמי לא תקרי לה שם עד שתאפה לא שרינן אלא ע"י הואיל הואיל אם יקרא לה שם עד שתאפה הוי תרי הואיל ותרי הואיל לא אמרינן כו' יע"ש ויש לדקדק טובא שהרי הואיל אי בצע פורתא מכל חדא הוה ליה דבר שבידו ולא חשיב תרי הואיל ויש ליישב בדוחק ודו"ק:
**שוב** אנה ה' לידי ספר הבתים מכ"י להרשב"א ז"ל ומצאתי תשובה זו כתובה שם באורך בבית כ"ח סי' ב' והילך לשונה תשובה הא דכתב מר באוסר נכסיו על עצמו שקרוב הדבר לומר דיוצא בו ביום ראשון הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ויש בו היתר אכילה וכדקי"ל גבי חלה דממונא הוא ועובר בב"י אין הדברים נראים כן בעיני שא"כ אף אנו נאמר באתרוג של תרומה טמאה ביד ישראל דיוצא בו דהא אי בעי מיתשיל עליה ויש בו היתר אכילה ואם איתא היכא קתני סיפא ושל תרומה טמאה פסול הול"ל ושל תרומה טמאה ביד כהן פסול ואל תשיבני דמאי לב"ה דמכשירין דהא מפרש טעמא משום הואיל ודמאי שאני דהוי בודאי מעושר דרוב ע"ה מעשרין והיינו נמי דבפ' מפנין תנינן מפנין תרומה טהורה ודמאי ואוקימנא בתרומה ביד ישראל כיון דחזיא לכהן ש"ד הא תרומה טמאה ביד ישראל לא ולא אמרינן הואיל אי בעי מתשיל ואלו בדמאי מפרש טעמא משום הואיל ואי אפשר לומר דטעמא משום דכל שא"א בלא שאלה מוקצה הוא דמי יימר דמזדקק ליה חכם כיון דאפשר בג' הדיוטות כדאיתא פרק כירה מכל אלו נראה דלא אמרינן בכי הא הואיל ואי בעי מתשיל דבתר השתא אזלינן ומיהו י"ל שאין ראיה מכל אלו דא"נ מתשיל עלה הוה ליה טבל ואין מטלטלין אותה בשבת וכן אין יוצאין באתרוג של טבל דהא לית ביה השתא היתר אכילה ואי בעי מתשיל עלה ולהפריש עליו ממקום אחר ליכא למימר דהא אין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט וכאותה שאמרו פ' בכל מערבין על ההיא דסומכוס אומר בחולין אבל לא בתרומה ומיהו יש לדחות שאין ראיה מחלה שהרי חלת חמץ אסורה לכל ואפילו הכי אמרינן בה הואיל משא"כ בעלמא וכל דבר שאינו ראוי עכשיו לשום אדם לא אמרינן ביה הואיל דהא ודאי משמע דאין יוצאין בשל הקדש שלא נפדה ואף על גב שלא שנו אותה בלולב הגזול כמו שלא שנו את הטבל ובעלמא נמי גבי מצה ועירוב וטלטול שבת שנו כן ושל הקדש שלא נפדה לא יצא ולא אמרינן ביה הואיל מה"ט דאמרן כיון דהשתא לא חזי לשום אדם אלא די"ל דחלה נמי כיון דמיתשיל עלה השתא עד שלא תחמיץ ראויה היא לכהן הוה ליה כעיסתו שהחמיץ ומ"מ עדיין נראה לי להוכיח מההיא דכל כהנים ולוים נהנים לי דאפילו למ"ד טובת הנאה ממון אסיקנא בפרק בתרא דנדרים דבאין כהנים ונוטלין דשויא עילויה עפרא בעלמא ואמאי נימא אי בעי מתשיל ומצוה נמי איכא כדידיה דמי ומיניה קא מתהנו ומהשתא קא מיתסרו עליי' וכ"ש דאם אתשיל עלה נמצאו נהנים למפרע מן האיסור אלא ודאי כיון דהשתא לא אתשיל לא מהניא ליה מידי ולאו ממוניה הוא ואפי' לשמא מתשיל לא חיישינן כדלא חיישינן בע"מ שאין עליך נדרים ומיהו י"ל גם בזו דה"ט דלא אמרינן ביה הואיל כיון דאמרו כהנים נהנים לי ותרומתו אסורה לכל דהא להדיוט לא חזיא ולכהן נמי לא חזיא לפי איסורו הלכך שויוהו עפרא בעלמא ולאו כדידיה דמי עכ"ל:
**ובהיותי** בענין זה דרך אגב ראיתי להר"ב יבין שמועה דף ס"ו דברים תמוהים בעיני שכתב וז"ל דע דבפ' כ"ש אמרי' יכול יוצא אדם י"ח במע"ב ת"ל לחם עוני מי שנאכל באנינות כו' דברי ר"י הגלילי ר"ע אומר מצות מצות ריבה א"כ מה ת"ל לחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש ומדקאמר א"כ מה ת"ל לחם עוני משמע דר"י הגלילי לא דריש המסורת וקשה דאמאי לא דריש כיון דלא מכחשי אהדדי כו' ושמא י"ל דמאי דקתני א"כ מה ת"ל לחם עוני הם סיום דברי ר"ע עצמו והוא עם מ"ש בפרק כ"ש מצת מע"ב לדברי ר"מ אין אדם יוצא י"ח בפסח ופריך בגמרא מי כתיב מצתכם אמר רב יימר בר שלמיא אתיא לחם לחם כתיב הכא לחם עוני וכתיב התם מלחם הארץ מה להלן אינו מע"ב אף מצה כן וזהו מה שהק' ר"ע לעצמו א"כ שאתה אומר דיוצאין במצת מע"ב א"כ מה ת"ל לחם דאפני מג"ש דלחם לחם דהא אך אתיא למימר דאין יוצאין במצת מע"ב ולדידי שאני אומר דיוצאין א"כ מה ת"ל לחם דמופנה לג"ש ומשני פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש פי' לעולם דמלת לחם מופנה לג"ש ולא הויא למילף מצה מחלה למימר דאין יוצאין במע"ב אלא הג"ש אתא למילף חלה ממצה מה מצה אין יוצאין בנילושה ביין ושמן ודבש דעוני כתיב אף בחלה אינו חייב בנילושה ביין ושמן ודבש כדתנן במתני' מס' חלה עכ"ד ואתמהה שהרי בפ"ב דחלה אמרינן התם בהדיא דעיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ואמרי' התם בירוש' דר"א איש ברתותא היא דתנינן תמן עיסה שנילושה במי פירות ונגע בה טבול יום במקצתה ר"א א"ב לא פסל אלא מקום מגעו בלבד ר"ח בר אבא בשם ר"י דברי הכל היא אף ע"ג דר"ע אמר תמן אין מ"פ מחברין לטומאה מודה שמחברין לחלה כו' הרי דלר"ח לר"ע עיסה הנילושה במי פירות חייבת בחלה ואפי' לריב"ח דאמר דר"א הוא ולא ר"ע לאו היינו מטעמא דיליף לחם לחם ממצה ותו דע"כ לא פליגי אלא בעיסה שנילושה במ"פ אבל בעיסה הנילושה מז' משקין כ"ע מודו דחייבת בחלה כמבואר שם בירושלמי וכבר כתב הרב שדה יהושע דף קס"א ע"ד משם הרשב"א דה"ט דלא ילפינן לחם לחם ממצה דלא למדוהו אלא לגבי מינין הבאים לידי חימוץ גם נראה דאשתמיט מיניה סוגיא דפ' ר"י דמנחות דג"ש זו אצטריך למעוטי דאין חייבין בחלה אלא חמשת המינים לבד וא"כ מאי קא ק"ל לר"ע מה תלמוד לומר לחם עוני סוף דבר שדבריו תמוהים בעיני ותו לא מידי:
**מעשה חושב**
**(קסד)** מדקתני בברייתא עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה דברי ר"מ ואי ס"ל כר"א דאמרינן הואיל, שפיר קרינן בי' עריסותיכם הואיל ואי בעי מתשיל כו' דס"ל דלכ"ע לא אמרינן הואיל ופלוגתייהו כו' בטובת הנאה ממון כו'. לכאורה קשה כן אפילו אי לא ס"ל כר"א דאמרינן הואיל דהא רב חסדא לית לי' הואיל שהרי ס"ל דהאופה מיו"ט לחול לוקה ואפ"ה ס"ל דלחומרא אמרינן הואיל כדאיתא בפסחים דף ס"ב ע"א וא"כ קשה אמאי עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה (ואע"ג דהתוס' כתבו שם דהאי הואיל דאמרינן לחומרא היינו מדרבנן בלבד מ"מ קשה דאמאי פטורה אפילו מדרבנן). ונ"ל ליישב בזה דדוקא רב חסדא ס"ל כן לחלק בין הואיל דלקולא לבין הואיל דלחומרא והיינו משום דס"ל דלכ"ע טובת הנאה אינה ממון משום דסתם מתניתין בס"פ שני דקדושין הכי הוא דדוקא כהן (או ישראל שנפלה לו תרומה מאבי אמו כהן) שקידש בהתרומה מקודשת אבל לא ישראל שקידש בטובת הנאה שיש לו בתרומה דבזה אינה מקודשת ולא פליג על זה ר' יהושע ור"י ב"ב לומר דאפילו ישראל שקידש בטובת הנאה מקודשת מכלל דלכ"ע ס"ל דטובת הנאה אינה ממון (והא דמשמע במשנה ג' פי"א דנדרים דטובת הנאה הוי ממון מדקתני שם יטלו אחרים כו' כבר יישב בזה מו"ז רבינו התויו"ט ע"פ דברי מרן הכ"מ ז"ל). והיינו דפריך הש"ס בפ' ואלו עוברין לימא בטובת הנאה ממון קא מיפלגי והיינו משום דקשה לומר כן וכיון דאפילו ר"י ב"ב לית לי' דטובת הנאה ממון א"כ מ"ט דר"י ב"ב דס"ל תטיל בצונן כיון דהואיל נמי לא ס"ל וכנ"ל וא"כ הרי ע"כ צ"ל דס"ל דהואיל דלחומרא אמרינן ולפיכך א"א להפריש העיסה ולהניחה עד הערב מטעמא דהואיל ואי בעי מתשיל עלי' והוא שלו וכן לאפות נמי א"א דהא לקולא לא אמרינן הואיל וזהו טעמי' דרב חסדא וס"ל דהלכה כר"י ב"ב וזה עולה יפה בטעמא דר"י ב"ב דלמ"ש הר"ן בסוגיין דס"ל לר"י ב"ב דטובת הנאה ממון ולא אמרינן הואיל קשה דא"כ אמאי לא פליג ר"י ב"ב בהאי דפ"ש דקדושין וכנ"ל אבל לר"מ י"ל דס"ל כר' יהושע דאפילו לחומרא לא אמרינן הואיל ומש"ה ס"ל דעיסה של מעשר שני פטורה מן החלה אמנם התויו"ט דייק דמדלא מזכיר הש"ס את ר"י ב"ב בהאי דקאמר לימא בטובת הנאה ממון קא מיפלגי מכלל דר"י ב"ב ס"ל דטובת הנאה הוי ממון:
**(קסה)** הן אמת דבעיקר קושיית התוס' ז"ל שהקשו ממעשר שני דאינו יוצא בה י"ח כו'. גם בדברי התוס' בפסחים דף ל"ח סוף ע"א בד"ה חלות תודה כו' יש מקום עיון דהוכיחו שם דע"כ מיירי בשלא הוקדשו החלות דאלת"ה תיפוק לי' דבעינן מצתכם וע"ש והאי מאי הוכחה היא דמאי איכפת לן אי מתניתין דקתני דאינו יוצא י"ח בחלות תודה אתיא אליבא דהלכתא דאמרינן הואיל, וצ"ל דהתוס' אזלי לשיטתייהו שכתבו בכריתות דף י"ג סוף ע"ב בד"ה ארבע חטאות כו' דאחר שחיטה וזריקה ליתא בשאלה ובהיותי בדברי תוס' אלו תמהתי דאיך ס"ד למימר דאיירי בהוקדשו חלות התודה ע"י שחיטת הזבח הא אין מביאין תודה בע"פ מפני שלא להביא חלות חמץ שבה לידי פסול:
**(קסו)** דאי מיתשל עלה נמי הדרא לטיבלא כו'. תמהני מאי קושיא היא למאי דהוכיח מו"ז רבינו התויו"ט ז"ל בפ"ג משנה ח' דגיטין בד"ה ה"ז חושש כו' מדברי הרמב"ם ז"ל דאפילו לאחר שאכל טבל יכול להפריש תרומות ומעשרות ומיישב שם דרש"י נמי ס"ל כן ע"ש. (ובאמת ברש"י גופא ריש נדה משמע דס"ל כן במה שפירש שם גבי הבודק חביות ע"ש אלא דהתוס' רי"ד שם חולק על רש"י. ותמהני על מו"ז ז"ל שלא הביא דברי רש"י אלו מנדה דף ב' ע"ב הנ"ל לראיה). וא"כ מה בכך דהדרא לטיבלא ואין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט הא כשיפריש לאחר יו"ט על מה שאכל נמי יוצא ידי חובתו למפרע. והא דתניא דאין יוצא ידי חובתו בטבל י"ל דהיינו אי לא בעי לאפרושי עלי' כלל אפילו אח"כ (או כשאין הבעלים כאן וכעין שכתבו התוס' בע"ז דף ע"ג סוף ע"ב בד"ה טבל כו' אבל בקושייתם דהכא שהקשו דנימא הואיל ע"כ דמיירי שהבעלים עצמן בכאן ויכולין למיתשל על הפרשת המעשר שפיר הקשו דאף שיחזור לטבלו מ"מ הא יכולים להפריש גם לאחר יו"ט על זה שיאכלו). ועיין בתוס' חדשים פ"ג דגיטין הנ"ל שמגמגם בזה על מו"ז תויו"ט ז"ל. וכתבתי שם על הגליון דמרש"י גופי' בריש נדה נראה דס"ל דמהני הפרשה על מה שכבר אכל וראיה לזה מהא דפריך הש"ס בנדרים דף נ"ט לר"א דס"ל דמידי דישנו בשאלה הו"ל דשיל"מ ולא בטיל וע"ז פריך והרי תרומה דאפשר בשאלה ואפ"ה עולה באחד ומאה דקא מדייק התם הא למאה תעלה ע"ש ודחיק הש"ס שם תחלה בישוב קושיא זו. ואמאי לא נימא בפשיטות דהברייתא דקתני דלמאה תעלה מיירי כשכבר נאכל מכרי הזה שהתרומה הזו נתרמה עליה ומש"ה א"א בשאלה דהא אשתכח דאכל טבלים למפרע אע"כ דאפילו על מה שאכל כבר מהני נמי הפרשה למפרע ושפיר מצי למשאל עלה ועיין מש"ש:
**[אמר עקיבא סופר** נ"ה. עיין לקמן בשעה"מ פ"ה מהלכות תרומות הלכה כ"ד שפלפל הרבה בדברי רש"י הנ"ל והקשה מסוגיא דיומא פ"ג אמאי לא יאכילו אותו טבל ומפרישו אח"כ עיי"ש. עוד הקשה על רש"י בשתה טבל אמאי לוקה הא הוי התראת ספק עיי"ש. ואולי יש לומר דאיסור לאו אינו מתוקן בהפרשה דהא כבר אכל או שתה טבל אך עדיין נשארה מ"ע דחייב להפריש דלא נפטר ממ"ע וכן משום גזל השבט דחייב לצאת י"ש כלישנא בתרא בחולין דף ק"ל אבל איסור לאו אינו מתוקן. ולפ"ז מיושבות ב' הקושיות הנ"ל גם על מ"ש מו"ז ז"ל דכשיפריש אחר יו"ט על מה שאכל י"ח למפרע יש להשיב דהלאו אינו מתוקן דאכל טבל רק הוא מחויב להפריש אבל לא יתוקן האיסור בזה ע"כ הגה"ה]:
**(קסז)** ומיהו י"ל גם בזו דה"ט דלא אמרינן בי' הואיל כו'. עיין בר"ן נדרים דף פ"ה ע"א בד"ה ואני מסתפק כו':