## Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Paschal Offering Chapter 4

###### Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Paschal Offering 4:4:1
[Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Paschal Offering 4:4:1](https://torahapp.org/share/book/Sha%27ar%20HaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Paschal%20Offering/r/4:4:1)

**המפריש**
**נקבה לפסחו ירעה עד שיפול בו מום כו'.** עיין להרב לח"מ ז"ל שתמה על רבי' ז"ל דבגמ' אמרינן עלה דהך מתני' דקתני ירעה ש"מ ב"ח נדחין ודחוי מעיקרו הוי דחוי ופרש"י ז"ל שם דהיינו מדלא קתני שהוא עצמו יקרב שלמים כדין מותר הפסח וכיון שרבינו ז"ל פי' בפ' ט"ז מה' מעה"ק דב"ח אינן נדחין איך פסק דירעה עד שיפול בה מום ומהיותר תימה שבדין ו' גבי ההיא דמי שאבד פסחו פסק דהשני יקרב שלמים הפך מתני' דמי שהיה טמא וכמו שהשיג עליו הראב"ד ז"ל שם ומרן כ"מ כתב דס"ל לרבינו דההיא מתני' אתיא כמ"ד ב"ח נדחין ומאחר שרבינו פוסק כמ"ד ב"ח אינן נדחין פסק דהשני יקרב ואם כן קשה איך פסק למתניתין דהמפריש נקיבה וכן תימה על הראב"ד שהשיגו שם אדרבא כאן הי"ל להשיגו ותי' דל"ד דהתם הוי דחוי' גמורה דלעולם נקבה לא חזיא לפסח ובהא נמי מתרצה מה שמקשין גבי בהמת השותפין מאי קמ"ל ר"י מתני' היא ההיא דהמפריש נקבה לפסחו יע"ש ואם כן היא גופה קשיתיה לרבינו ז"ל ומש"ה הוכרח לומר דבהא דהמפריש נקבה לפסחו כיון דהוי דחוי' גמורה ב"ח נדחין משא"כ בההיא דבהמה של שני השותפין דלא הוי דחיה גמורה וגם הראב"ד לא השיגו כאן משום דס"ל כמ"ש אמנם בההיא דאבד פסחו השיגו משום דס"ל דההיא מתני' אתיא אפי' כרב דאמר ב"ח אינן נדחין משום דשאני התם דדחאו בידים וכמ"ש התוס' ז"ל ומשום הכי לא אמרו בפ' שני שעירי דמתני' הלזו דיקא כותיה דר"י משום דההיא אפילו כרב אתיא כיון שדחאו בידים ומשו"ה השיג על רבינו וכתב דזה שבוש דאינו אלא ירעה אבל דעת רבי' דלא שנא לי' בין דחאו בידים ללא דחאו בידים ומה שלא הביאו סייעתא ממתני' הלזו לר"י משום דהוה מצי למדחה דשאני התם דדחאו בידים אבל לפום קושטא דמילתא ל"ש לן בהכי את"ד יע"ש ואחד הרואה יראה שיש לדקדק על תי' זה דכיון דס"ל לרבינו שמה שלא אמרו בפ' שעירי דמתני' דהפסח שאבד דיקא כותיה דר"י הוא משום דהו"מ למדחי דשאני התם שדחאו בידים אבל לפום קושטא דמילתא ל"ש לן בהכי א"כ ה"נ יש לנו לומר למתני' דהמפריש נקבה לפסחו דמש"ה לא אמרו דמתני' מסייע לר"י משום דאיכא למידחי דשאני התם דהוי דחוי גמור ולעולם דלפום קושטא דמילתא ל"ש לן בהכי וה"נ יש ליישב לההיא דבהמה של שני שותפין דהא אתא ר"י לאשמועינן דאי ממתני' הו"א שאני התם דהוי דחוי גמור קמ"ל דל"ש וזה מוכרח שהרי בסוף כריתות אמרינן דהמפריש נקבה לפסחו וילדה זכר רש"א הוא עצמו יקרב פסח ואמרי' התם דר"ש לטעמי' דס"ל דבעלי חיים אינן נדחין כדתניא מת א' מהם מביא חבירו שלא בהגרלה יע"ש הרי דאפי' במפריש נקבה דהוי דחוי גמור ס"ל לר"ש דב"ח אינן נדחין וא"כ מנין לנו לבדות מלבנו ולומר דג' מחלוקת בדבר דלר"י ס"ל בפ' שני שעירי דבכל גוונא אמרינן ב"ח נדחין ואפילו היכא דלא הוי דחוי גמור ולרבנן הרי ס"ל היכא שאינו דחוי גמור ב"ח אינן נדחין אבל במפריש נקבה דדחוי גמור הוא ס"ל ב"ח נדחין ולר"ש אפילו בדחוי גמור ס"ל ב"ח אינן נדחין הא ודאי לא ניתן ליאמר דאפושי בפלוגתא לא מפשינן וליכא למימר דע"כ לא אמרו המפריש נקבה הוי דחוי גמור אלא דוקא גבי דידה דכיון דלא חזיא לעולם למה שהופרש דהיינו פסח נדחית לגמרי ואפי' משלמים אבל גבי ולדה לא קרינן ביה דחוי גמור שהרי נראית למה שהופרש דהיינו פסח דהא ודאי ליתא דאם כן אזלה לה לתי' הרב ז"ל דאכתי מה יענו שפתיו למה שפסק רבינו פ"ד מה' תמורה דין י"ז דלא כר"ש שכתב שם וז"ל הפריש נקבה לפסחו וילדה או שהפרישה מעוברת היא וולדה ירעו כו' יע"ש אלא ודאי מוכרחים אנו לומר לפי תי' זה דגבי ולדה נמי קרינן ביה דחוי גמור דכיון דמכח קדושת אמו קאתיא ואמו נדחית לגמרי דחוי גמור שדינן ליה בתר אמו לגמרי ומש"ה פסק רבינו דולדה ירעה משום דהוי דחוי גמור ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ובר מן דין קושית התוספות ז"ל דפרק שני שעירי שהקשו דאמאי לא מייתי מתניתין דהמפריש נקבה לפסחו לסיועי לר"י לע"ד איני מבין שהרי מבואר בסוגי' דהתם דע"כ ל"פ רב ור"י אלא אליבא דרבנן דר"י דלר"י כ"ע מודו דב"ח נדחין כדתנן נשפך הדם ימות המשתלח ואם כן כי אמרינן התם דייקא מתניתין כרב וברייתא כוותיה דר"י היינו לומר דמתניתין דקתני ועוד אומר ר"י נשפך הדם כו' דייקא כוותיה דרב דפליגי רבנן עליה דר"י וסבירא להו בעלי חיים אינן נדחין וכן ברייתא דקתני שני איני יודע אי שני שבזוג ראשון כו' דקאי ברייתא ארבנן דמתניתין דאמרינן שני ירעה כו' כמ"ש רש"י שם דייקא כותיה דר"י דלרבנן דר"י שני שבזוג ראשון ירעה ואם כן ממתניתין דהמפריש נקבה לפסחו ל"מ לאתויי כלל סייעתא לר"י דאיכא למימר דמתניתין ר"י היא וכי פליגי רב ור"י היינו אליבא דרבנן באופן שלא ירדתי לסוף דעתם בקושי' הלזו ודבריהם צ"ע ועלה על דעתי ליישב תי' הלח"מ ז"ל כוותי' ולא מטעמי' דלרבי' קשיתי' הא דאמרינן בפ' מי שהיה טמא דצ"ח אברייתא דקתני התם המפריש את פסחו ומת אם בנו ממונה עליו יביאנו לשם פסח אין בנו ממונה עליו יביאנו לשם שלמים ושקלינן וטרונין טובא ומסיק רב אשי אמר לעולם דמת אחר חצות ור"ש היא דאמר ב"ח אינן נדחין (ומשמע ודאי דלר' אשי מתניתין נמי דקתני המפריש פסחו ומת לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח אלא לשם שלמים בהכי מתוקמא ואליבא דר"ש) והשתא ק"ט דאם כן קשיא רישא אסיפא דמרישא דהמפריש נקבה לפסחו דייקינן מינה דב"ח נדחין ודלא כר"ש אלא ודאי משמע דסתם מתניתין רבי היא ובמפריש נקבה לפסחו כיון דהוי דחוי גמור ס"ל לר' דב"ח נדחים ודלא כר"ש ובמפריש פסחו ומת כיון דלא הוי דחוי גמור ס"ל לר"ש דב"ח אינן נדחין ומשום הכי פסק רבינו כסתמא דמתניתין דסתמא ר' אליבי' כנ"ל נכון מיהו הא ק"ל לפי תירוץ זה ממה שפסק רבינו ז"ל בפ' ו' מהלכות פסולי המוקדשין ה"ה וז"ל כל הזבחים שנתערב בהן אחד מחטאות המתות אפילו אחד בריבוא ימותו ואם הקריב הורצה שאין ב"ח נדחין ועיין מרן כ"מ שם והשתא לפי דברי הלח"ם ז"ל קשה שהרי ההיא דזבחים שנתערבו הוי דחוי גמור דומיא דהמפריש נקבה לפסחו דמכי נתערבו תו לא חזו לעולם להקרבה וגריעה מהפריש נקבה דאלו במפריש נקבה הא חזיא מיהא לשלמים ואפי"ה אמרינן דכיון דלא חזו לעולם למה שהופרש דהיינו פסח נדחים לגמרי כ"ש בזבחים שנתערבו דלא חזו לעולם לשום קרבן ואפ"ה פסק רבינו דאין ב"ח נדחים ויש ליישב דע"כ לא אמרינן בהמפריש נקבה לפסחו דב"ח נדחים אלא משום דאיכא תרתי דחינהו בידים ודחוי גמור אבל בזבחים שנתערבו אע"ג דהוי דחוי גמור כיון דלא דחינהו בידים לית לן בה ושוב בא לידי פי' הר"י קורקוס מכ"י וראיתי לו שהאריך לישא וליתן בלשון זה ורוב דבריו הן הן דברי הלח"ם ובסוף דבריו כתב כתי' הרב ז"ל בתוס' דברים וז"ל וי"ל דלעולם אין ב"ח נדחים ודחוי זה שהפריש נקבה לפסחו שאני שהוא דחוי גמור שא"א לנקבה להיות פסח ולכן גם למותר הפסח דהיינו שלמים הוי דחוי גמור ואפילו לרב וגם דחאן בידים משא"כ בההיא דבהמת השותפין כי אפשר לקנות חצייה האחד ולהקדיש' וכל שעה מוכן לכך וגם כי דרך הקדש הוא שדחאה אין נקרא דחוי בידים הלכך אין זה דחוי והוכרח רבינו לחלק בהכי מפני כי בפרק ב' שעירי אמרו מתניתין מסייע לרב וברייתא לר"י מוכח דליכא משנה דמסייע לר"י ואמאי הא משנה זאת מסייע ודייקא כר"י אלא ודאי לא דמיא להא וכן מצאתי בתוספות שם כאשר כתבתי בשיטת רבינו עכ"ד:
**הנה** מבואר מדבריו כאשר כתבנו דדחוי גמור גרידא לא אהני לן אלא משום דאיכא תרתי דחינהו בידים ודחוי גמור ודע שמ"ש מוהר"י קורקוס ז"ל דבהמת השותפים כיון שדרך הקדש הוא שדחאה לא מקרי דחוי בידים הן דברי התוספות בפסחים דף צ"ה ע"ב ד"ה קודם שחיטה שכתב וז"ל וטעמא דדחיה בידים ואפילו רב מודה בה וא"ת והא משמע דפליג בפרקא קמא דקידושין גבי בהמה של שני שותפין כו'. וי"ל כיון שדרך הקדש דחי לה לא מיקרי דחוי בידים יע"ש האמנם נראה ודאי דלטעם זה דכל שדרך הקדש דחי לה לא מקרי דחוי בידים ה"נ מהאי טעמא המפריש נקבה לפסחו לא מקרי דחויה בידים כיון שדרך הקדש דחי לה וזה מבואר מדברי התוספות שם בדף צ"ח ע"א ד"ה ש"מ שהקשה וז"ל וא"ת מאי קמ"ל ר"י גבי בהמה של שני שותפין כל הנהו תלת מילי דמדקדק ממילתיה שמעינן ממתניתין דהכא ותירצו דאכתי אשמועינן דעושה תמורה ותמורתה כיוצא בה אע"ג דאינה קריבה כלל כו' יע"ש והשתא כפי מש"כ ז"ל דכל היכא דדחינהו בידים אפילו רב מודה מאי ק"ל הא טובא קמ"ל ר"י גבי בהמה של ב' שותפין דאפי' היכא דלא דחייה בידים ב"ח נדחים אלא ודאי מבואר דס"ל דכי היכי דבהמה של ב' שותפין לא מקרי דחיי' בידים מה"ט דדרך הקדש דחי לה ה"נ מפריש נקבה לפסחו לא מקרי דחייה בידים מה"ט דדרך הקדש דחי לה וכן ראיתי להרב תי"ט שם באותה משנה שכתב דאין לפרש הכא כמ"ש התוספות לעיל דדחייה בידים כ"ע מודו דהכא כיון שדרך הקדש דחי לה לא מקרי כ"כ דחייה בידים יע"ש וכיון שכן יש לתמוה על מוהר"י קורקוס שכתב דבהמה של ב' שותפין לא מקרי דחוי בידים כיון שדרך הקדש דחי לה ומפריש נקבה לפסחו הוי דחוי בידים ולא ידעתי מה בין זו לזו דטעמא דדרך הקדש דחי לה ה"נ איתי' במפריש נקבה לפסחו:
**ושוב** ראיתי להתוספות בפ"ק דזבחים די"א ע"א ד"ה ש"מ ב"ח נדחין שהקשו שם כקושיתם דהכא דמאי קמ"ל ר"י מתניתין היא ותירצו וז"ל וי"ל דמפריש נקבה דחיה בידים ואפי' רב מודה התם דב"ח נדחים יע"ש הנה המתבאר מדבריהם דס"ל דבהמה של שני שותפין לא חשיב דחייה בידים ומפריש נקבה חשיבה דחייה בידים ולא זכיתי להבין מאי זה טעם בהמה של שני שותפין לא חשיב דחייה בידים אי משום דדרך הקדש דחי לה כמ"ש בפסחים א"כ ה"נ גבי מפריש נקבה דרך הקדש דחי לה ואולי י"ל דס"ל דבהמה של שני שותפין שאני דבשעה שהקדיש חציה לא דחייה בידים שהרי לא היתה ראויה ליקרב חציה כמו שהיא והרי היתה דחוייה מאליה אלא שהקדש' גרם לה שידחה אח"כ כשחזר ולקחה ובשעה שלקחה ממילא היא נדחית משא"כ במפריש נקבה לפסחו דמשעה שהקדישה דחייה בידים למה שהיתה ראויה ליקרב שלמים כנ"ל ודו"ק. ובמה שתרצו התוס' ז"ל דאכתי אשמועינן דעושה תמורה ותמורתה כיוצא בה אע"פ שאינה קריבה כלל י"ל דהא נמי תיקשי דמאי קמ"ל ממתניתין דהתם שמעינן לה דקתני אמר ר"ע אני אפרש דפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים וכן תמורתו כו' הרי דאע"ג דאינה קריבה כלל קתני מתניתין דעושה תמורה ותמורתה כיוצא בה וי"ל דממתניתין דהפסח שנמצא ליכא למשמע דשאני התם דמעיקרא חיילא עליה קדושת הגוף וראוי להקרבה אלא שאחר שנמצא דחאה בידים ומשום הכי אמרינן דעושה תמורה אע"ג דאינה קריבה דומה לדין מקדיש בהמה תמימה ונפל בה מום דקי"ל דעושה תמורה אמנם גבי בהמה של שני שותפין דמתחילת הקדשו לא חזי להקרבה ולא חייל עליה קדושת הגוף אלא קדושת דמים כדמוכחינן התם מינה דיש דחוי בדמים אם כן הו"ל כדין מקדיש בעלת מום דקי"ל דאינה עושה תמורה כיון דלא חייל עליה אלא קדושת דמים כדאיתא בפ' הזרוע להכי אשמועינן ר"י דאפ"ה עושה תמורה ונראה דה"ט דלא דמי לדין מקדיש בעלת מום דגופיה לא חזי לקדושת הגוף כלל ואין בו אלא קדושת דמים. משא"כ בהמה של שני שותפין דבהמה גופה חזיא לקדושת הגוף ובידו היה ללוקחה ולקדשה אח"כ אלא דאיהו הוא דדחי לה בידים משום הכי עושה תמורה כנ"ל ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל לקדושין דף ז' ע"ב ד"ה וש"מ דחוי מעיקרו שכתב בתוך דבריו וז"ל ויש לך דחוי מעיקרו בלא דחוי דמים אלא דחוי הגוף כי הא דאמרינן במס' תמורה בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה והא ודאי מדעושה תמורה מעיקרא חיילה עליה קדושת הגוף דאלו קדושת דמים אינה עושה תמורה כו' יע"ש: והן דברים תמוהים שהרי בהמה של שני שותפין דקדושת דמים הוא מדמוכחינן התם מינה דיש דיחוי בדמים ואפ"ה קאמר ר"י דעושה תמורה אלא ודאי עכ"ל דלא חשיב' קדושת דמים כיון דגופא חזייא כמ"ש וא"כ מה"ט נמי באו' חציה של זו עולה וחציה של זו שלמים אע"ג דקדושת דמים היא עושה תמורה ובר מן דין בבהמה חציה של זו עולה וחציה של זו שלמים מה שייך בה לומר דחוי מעיקרו הרי לעולם היא דחוייה ולא חזייה להקרבה וכי אמרינן דדחוי מעיקרו הוי דיחוי היינו גבי בהמה של שני שותפין בהקדיש חציה וחזר ולקחה דאע"ג דנראין אחר שלקחה אפי"ה הואיל ואדחי אדחי סוף דבר שדבריו אינן מובנין אצלי כלל וצ"ע ודע שכפי תירוץ הלח"מ שכתבנו מקום אתנו ליישב מה שפסק רבינו בפ"א מה' א"מ הי"א דהמקדיש תמימה ונפל בה מום וילדה יקרב ולדה וכתב מרן כ"מ שם דבפרק אלו קדשים אפליגו אי קדשי ליקרב או לא קדשי אלא לרעיה ופסק רבינו כשמואל ורבא דהוו מאריה דתלמודא יע"ש והדבר תמוה שהרי אמרו בגמרא שם ליקרב ואליבא דר"א דאמר המפריש נקבה לעולה וילדה זכר היא עצמה יקרב עולה אבל לרבנן דס"ל ירעה עד שיסתאב ה"נ בולד ב"מ ירעה ולא יקרב וכיון שרבינו ז"ל פסק בפ"ד מה' תמורה כר"א הי"ל לפסוק כאן ירעה ולא יקרב וכבר ראיתי להרב בעל לח"מ שם תמה בזה יע"ש ובסוף ה' תמורה כתב לתרץ לזו דשם בגמ' הקשה לר"י ולר"ע דדרשי ולדות ותמורות מקראי אחריני דהני קראי דזכר ונקבה מאי עבידי ליה ותירצו לולדות תמורת בעל מום ואי רבנן לית להו ולד ב"מ א"כ תק' להו קראי מאי עבדי לי' א"ו דהך דרש' הולד ב"מ רבנן נמי דרשי לה וגלי קרא בהני דיקרבו ולא ילפינן מפריש נקבה לעולה מינה דשאני הני דקדשי מתחילתן ומאי דקאמר בגמ' ואליבא דר"א סובר רבינו דאפילו לר"א קאמר דסד"א לר"א לא צריך קרא כו' יע"ש והנך רואה לא יתכן דרך זה מדקאמר התם בתר הכי בר פדא אמר לרעיה ואליבא דדברי הכל ואי אליבא דשמואל נמי ברייתא אתיא כד"ה למאי אכפל בר פדא לומר ואליבא דד"ה הא לשמואל נמי כד"ה מוקי לה אלא מבואר הוא דשמואל מוקי לברייתא ליקרב ואליבא דר"א דוקא ואתא בר פדא ואמר דברייתא מיירי לרעיה ואליבא דד"ה ומה שהקשה דאי רבנן לית להו ולד ב"מ א"כ תיקשי להו קראי מאי עבדי ליה לא קשה דאיכא למימר רבנן אם לא דרשי כדקאמר התם אליבא דר"י וכוליה קרא איצטריך לולד נקבה ודו"ק:
**ואולם** לפי דרך הרב ז"ל שכתבנו הלא מראש יש ליישב שהרי כבר כתבנו דהיינו טעמא דרבינו שפסק במפריש נקבה לפסחו דהיא וולדה ירעו עד שיסתאבו וכן במפריש נקבה לעולה אע"ג דפסק כרב דב"ח אינן נדחים משום דהוי דחוי גמור דנקבה לא חזיה לפסח ולעולה לעולם וגם שדחאן בידים ומשום הכי הולד נמי בתר אמיה שדינן ליה וא"כ א"נ שפיר דשמואל דקאמר התם דריבוייא דואם לרבות ולד ב"מ היינו ליקרב ואליבא דר"א הוא משום דס"ל דטעמייהו דרבנן דר"א משום דב"ח נדחין וכר' יוחנן דס"ל הכי בעלמא אמנם לדידן דפסקינן כרב דב"ח אינן נדחים ומפריש נקבה לעולה שאני משום דאיכא תרתי דחינהו בידים ודחוי גמור אם כן במפריש נקבה ונפל בה מום כיון דליכא האי טעמא דדחינהו בידים משום הכי פסק שפיר דהולד יקרב כנ"ל נכון: ועוד נ"ל ליישב לעיקר קושית הלח"מ ז"ל במה שפסק רבינו במתניתין דהמפריש נקבה לפסחו אע"ג דהוא פוסק דב"ח אינן נדחים במה שיש לדקדק טובא לפי פי' רש"י ז"ל שם שפירש דמדלא קתני דהיא גופא קריבה שלמים שזו היא ראייתה שכל מותר פסח קרב שלמים שמעינן דס"ל דב"ח נדחין דלא כר"ש מהא דגרסינן בתמורה די"ט איתיביה אביי וכי בעי ר"א שם עולה על אמו והתניא המפריש נקבה לפסחו ירעה עד שיסתאב כו' ילדה ירעה כו' ויביא בדמיה שלמים ר"א אומר הוא עצמו יקרב שלמים והא הכא דליכא שם שלמים על אמו ואמר ר"א יקרב שלמים אמר ליה אחר הפסח קאמרת שאני אחר הפסח דמותר הפסח גופיה קרב שלמים א"ה נפלוג נמי ברישא כו' ופי' רש"י ז"ל שאני אחר הפסח דמותר הפסח כגון אם הפריש פסח ונתכפר באחר קרב שלמים הלכך הך דניתותרה לאחר הפסח שם שלמים עלה ואזיל ליה שם פסח מיניה וחייל עליה שם שלמים אלא שאינו יכול ליקרב נקבה הואיל ומכח פסח קאתי עכת"ד: והשתא ק"ט דכיון דר"א דס"ל דהמפריש נקבה לעולה וילדה זכר הוא עצמו יקרב עולה ע"כ ס"ל כר"ש דב"ח אינן נדחין וכמבואר מההיא דסוף כריתות וכמ"ש התוספות ז"ל בתמורה דכ"ו ע"ב ובזבחים די"א ובפ"ק דקדושין ד"ז אם כן מאי האי דקפריך אביי והא הכא דליכא שם שלמים על אמו כו' והא לר"א היא גופה שנשתיירה אחר הפסח קרב שלמים כיון דס"ל דב"ח אינן נדחין ומשום הכי הולד נמי קרב שלמים וכי קא משני שאני אחר הפסח הואיל ומותר הפסח גופיה קרב שלמים ופירש רש"י דהיא עצמה אינה יכולה ליקרב והוא תימה שהרי לר"א היא גופה נמי קריבה שלמים ולי' למימר דהיא גופה הוא מאי דמשני תלמוד' שאני אחר הפסח הואיל ומותר הפסח גופי' קרב שלמים כלו' דהיא גופ' קרב שלמים דהא ודאי ליתא דא"כ היכי פריך עלה א"ה ניפלוג עליה ברישא כו' אלא מוכרח הדבר דס"ל לאביי דאפי' לר"א במפריש נקבה ונשתיירה אחר הפסח אינה קריבה שלמים הפך ההיא דפסחים ולכן נראה ודאי דלפי פרש"י עכ"ל דההיא דפסחים רב הונא בריה דר"י קאמר לה דס"ל דלר"ש דסבר ב"ח אינן נדחין נקבה עצמה קריבה שלמים אמנם אביי ורבא פ"ק דתמורה ע"כ פליגי עליה וס"ל דאף למאן דסבר ב"ח אינן נדחין אפי"ה היא עצמה אינה קריבה שלמים ונראה דה"ט דכיון דהא דמותר הפסח שקרב שלמים נפ"ל מקרא דוזבחת פסח צאן ובקר איכא למימר דקרא בפסח שהיה ראוי ליקרב לשם פסח ונשתייר אחר הפסח הוא דקאמר דקדושת הפסח עצמה משתנה להיות שלמים אבל במפריש נקבה לפסחו כיון דאינה ראויה ליקרב לשם פסח כי נשתנה להיות שלמים אותה קדושה דחויה עצמה היא היא הנשתנית והילכך אינה קריבה כדין פסח ומעתה פסק רבינו ז"ל עולה כהוגן דאע"ג דס"ל דב"ח אינן נדחין אפילו הכי פסק למתניתין דהמפריש נקבה דפסק כאביי ורבא דבתראי נינהו ודלא כרב הונא בריה דר"י כן נראה לי נכון: ואולם אכתי פש גבן לישב מה שפסק בפ"ד מה' תמורה כרבנן דר"ש דהולד ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיה פסח דלא כר"ש ואילו בסוף כריתות מבואר דלר"ש דס"ל ב"ח אינן נדחין הוא עצמו קרב פסח וכן נמי מה שפסק במפריש נקבה לעולה וילדה זכר דירעה כרבנן דר"א והנראה אצלי לישב דלרבינו ז"ל קשיתיה קושית התוספות שהקשה בתמורה ובקידושין דאדפריך מברייתא ומר"ש לסיע' מרבנן ומכח זה הוכרח לומר דס"ל לתלמודא דטעמייהו דרבנן דאמרי הולד ירעה לאו היינו משום דסביר' להו ב"ח נדחין אלא אפילו ס"ל דב"ח אינן נדחין קאמרי דירעה משום דכיון דמכח קדושת אמו קאתי ואמו אינה ראויה לפסח שדינן ליה בתר אמו לגמרי וחשיב הולד גופיה כנקבה דעובר ירך אמו הוא ומש"ה לא מצי לסיועי ליה מרבנן ופריך עליה מר"ש דאמר הולד עצמו יקרב פסח דאי ס"ל ב"ח נדחין הן לו יהי דאית ליה לר"ש סברתייהו דרבנן דשדינן ליה בתר אמו אפי"ה הואיל ואידחי בהיותו במעי אמו אדחי נמי כשיצא לעולם אלא מוכרח דס"ל ב"ח אינן נדחין ואהא משני לר"ש לא קשיא וכו' ויש לי ראיה שאין עליה תשובה לדעת רבינו ז"ל מההיא דפרק אלו קדשים שכתבו לעיל דאמר שמואל ולד ב"מ למאי הלכתא ליקרב ואליבא דר"א אשר מבואר דלרבנן דר"א ולד ב"מ אינה קריבה והשתא לפי שיטת התוספות ז"ל פ"ק דזבחים וקדושין דס"ל דטעמייהו דרבנן משום דס"ל ב"ח נדחין קשה טובא שהרי בפרק שני שעירי אמרינן דרב דס"ל דב"ח אינן נדחין הוא משום דאמר מב"מ דקאמר קרא מום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומם ירצו ור"י ס"ל דמיעט רחמנא בהם לומר בהם הוא דמרצו הא בעלמא לא מרצו אשר מבואר דלכ"ע בב"מ גלי קרא דאין ב"ח נדחין וכיון שכן תימה על עצמך איך אפשר לומר דלרבנן דר"א ולד ב"מ אינו ראוי ליקרב משום דב"ח נדחין הא בב"מ לכ"ע ב"ח אינן נדחין ואולם לפי שיטת רבינו ז"ל שכתבנו ניחא שפיר דטעמייהו דרבנן לאו משום דב"ח נדחין אלא משום דשדינן ליה בתר אמי' לגמרי זה הנראה אצלי ליישב דעת רבינו ז"ל:
**ואולם** הא קשיא לי טובא לתירוץ שני שכתב מרן ליישב דברי רבינו דפסק גבי מי שאבד פסחו דהשני יקרב שלמים משום דס"ל דמתני' אתיא כמ"ד ב"ח אינן נדחין וכן נראה דעת רש"י שם בדנ"ח וכ"כ מוהר"י קורקוס בכ"י דכל אותה סוגיא לדעת רבינו אתיא כמ"ד ב"ח נדחין שהרי שם באותה סוגיא מייתינן עלה ברייתא דקתני הפסח שנמצא קודם שחיטה כו' רבי אליעזר אומר קודם חצות ירעה לאחר חצות יקרב וכפי דעת רבינו ז"ל על כרחך לומר דר"א גם כן ס"ל דב"ח נדחין והדבר תמוה דבפ' התערובות פרכינן לרבא דאמר השתא דאמור רבנן לא נקרב אי מקריב לא מרצי משום דס"ל ב"ח נדחין והרי שחוטין דלכ"ע נדחים ותנן ר"א אומר אם קירב הראש של אחד מהם יקרבו כולם ומשנינן ר"א כחנן המצרי ס"ל דלית ליה דחוין כלל אפילו בשחוטין דתניא חנן המצרי אומר אפילו דם בכוס כו' הרי בהדיא דלר"א לית ליה דחוי אפי' בשחוטין וא"כ היכי קאמר ר"א דירעה ובשלמא לדעת התו' ניחא שפיר דהכא כיון דדחיה בידים מודה ר"א דאפי' ב"ח נדחי' וכי לית ליה דחוין היכא דלא דחינהו בידים ודכות' היה ק' אצלי למה שהקשו התוס' פ"ק דקדושין ובתמורה דאדפריך בכריתות מר"ש דברייתא אמאי לא פריך מר"א דמתני' דאמר הולד עצמו יקרב עולה דמאי קושיא הא מר"א לא הוה מצי לאקשויי משום דלר"א שמעינן ליה בהדיא דלית ליה דחויין כלל כחנן המצרי וכי קאמר ר"א דב"ח נדחים היינו למאן דאית ליה דחויין אכן מר"ש ק"ל לתלמודא שפיר דלא שמעינן ליה בעלמא דלית ליה דחוין כלל: ושוב ראיתי להרב תי"ט ז"ל במס' תמורה שהגיה במקום רבי אליעזר ר' אלעזר והכריח הדבר יע"ש אכן לדברי רבי' ז"ל קשה טובא ממ"נ דאי גרסינן בההיא דפסחים ר' אליעזר ביו"ד קשה דר' אליעזר לית ליה דחוין כלל בתערובות ואי גרסינן ר' אלעזר ק' דרבי אלעזר אית ליה דב"ח אינן נדחין גבי מפריש נקבה לעולה וצ"ע: איברא דקושי' הלזו נראה דקשה בההיא דגרסינן בפ' ב' שעירי דפרכינן התם ורב ההוא בהם בעינייהו הוא דלא מרצו הא ע"י תערובות מרצו כדתנן ר"א אומר אם קרב ראש אחד מהם כו' ופרש"י ז"ל דרב כר"א ס"ל וכ"כ התוס' ז"ל שם לחד תירוצא והשתא קשה כיון דס"ל לרב כר"א ע"כ דס"ל כחנן המצרי דלית ליה דחוין כלל ואפי' שחוטין וא"כ היכי קאמר התם דרב סבר ב"ח אינן נדחין דמשמע הא שחוטין נדחי' כמ"ש רש"י שם הא לרב כיון דדריש לקרא כר"א ע"כ לית ליה דחוין כלל. והנראה אצלי ודאי דמ"ש התוס' ורש"י ז"ל דרב ס"ל כר"א לאו לגמרי קאמרי דס"ל לרב דאם קרב ראש אחד מהם יקרבו כולם דהא ודאי כיון דבשחוטין אית ליה דחוין אמרינן הואיל ואדחי אדחי אלא במאי דסבירא ליה לר"א דע"י תערובת מרצו ד"ת ומדאורייתא כל ע"י תערובות שרי להקריבן לכתחלה אלא דמדרבנן הוא דאמרו לא נקריב דמה"ט הוא דס"ל לר"א דאם קרב ראש אחד מהם יקרבו כולם משום דהו"ל ספק דרבנן ותלינן האיסור באותו הנקרב כבר וכמבואר שם בפרש"י ז"ל הוא דקאמר תלמוד' דס"ל לרב בהא כר"א דע"י תערובת מרצו ד"ת אמנם במאי דס"ל לרב דאם קרב ראש אחד מהם יקרבו כולן בהא ודאי לא ס"ל כותיה דכיון דאי אתי לאמלוכי ברישא אמרינן לא נקריב הואיל ואדחי אדחי דבשחוטין ס"ל לרב דיש דחוי ובהכי נתיישב אצלי מה שהקשה הרב לח"מ ז"ל בפ"ג מהל' שגגות דבפ' שני שעירי אוקימנא לרב דקרא דבם אתא לדר"א ורבי' דפסק כרב איך פסק בפ"ו מה' פהמ"ק כרבנן דאמרי' אפי' קרבו כולן חוץ מא' מהן יצא לבית השריפה יע"ש ולפי מ"ש לק"מ דרב גופיה ה"נ ס"ל בהא כרבנן מטעמא דיש דחוי בשחוטין וכמובן: ודע שהתוס' שם כתבו לחד תירוצא דרב אתי אפי' כרבנן דמתני' דאע"ג דפליגי רבנן עליה בברייתא רבנן דמתני' שרו מדאורייתא כדמשמע לישנא דמתני' דלא אסרי אלא אבר הנשאר אבל אותן שעלו לא ירדו ומדרבנן הוא דאסרי לכתחלה יע"ש והנראה ודאי דמה שהוצרכו לומר דרבנן דפליגי עליה בברייתא ס"ל דמדאורייתא נמי אסרי ופליגי ארבנן דמתניתין ולא לומר דרבנן דברייתא נמי ס"ל כרבנן דמתני' דמדאורייתא שרו הוא משום דבפ' התערובות דע"ו ע"ב אמרינן אלא טעמא דר"א מיעט רחמנא בם הא ע"י תערובת מרצו ורבנן מום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומם ירצו כו' ורבנן בם בהם לא דרשי יע"ש והשתא אי רבנן דברייתא נמי ס"ל דמדאורייתא שרי מאי פריך ורבנן ואמאי הוצרך לשנויי בהם לא דרשי הא רבנן נמי דרשי הכי אלא דמדרבנן הוא דאסרי אלא מבואר דרבנן דברייתא ס"ל דמדאוריי' נמי ע"י תערובות אסור:
**ואולם** ראיתי להריטב"א ז"ל שם בחידושיו שכתב דרבנן דברייתא ורבנן דמתני' חדא נינהו ובכולהו ס"ל דמדאורייתא שרו וחלק על דברי התוס' יע"ש והוא תימא איך אשתמיט מיניה סוגיא הלזו וצ"ע ודרך אגב ראיתי להרב צאן קדשים פ' התערובות דף ע"ד שהקשה שם אההיא דפרכינן התם לר"ן דאמר טבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחד הותרו כולן ממתני' דקתני כל זבחים שנתערבו בחטאות המתות ימותו כולן ואמאי נימא דאיסורא מת כו' והקשה הרב הנז' דמאי קושיא דילמא טעמא דמתני' משום דס"ל ב"ח נדחין ומש"ה אינו ראוי להקרבה כדמשני לעיל יע"ש: ולדעתי לק"מ דאי טעמא דמתני' משום דב"ח נדחי' אכתי אמאי קתני ימותו כולן נימא דאיסורא מת והשאר ירעו עד שיסתאבו ויביא בדמיו שלמים דאע"ג דב"ח נדחי' דמים מיהא לא נדחו ואף שרש"י ז"ל שם כתב והשאר יקרבו היינו למאי דקי"ל ב"ח אינן נדחי' אמנם לכשת"ל דמתני' אתיא כמ"ד ב"ח נדחי' אכתי לא מייתבא קושיא דרבא בהכי דהשאר מיהא ירעו עד שיסתאבו ואף לדעת ר"ח ז"ל שכתבו התוס' פ"ק דזבחים והריטב"א בפ"ק דקדושין דס"ל דכי אמרינן ב"ח נדחין דמים נמי נדחין נראה דלק"מ שלדעת ר"ח ע"כ מתני' דזבחים אתיא כמ"ד ב"ח אינן נדחין מדקתני סיפא נתערבו בכלאים וביוצא דופן כו' ירעו עד שיסתאבו וימכר ויביא בדמי היפה שבהם כו' ואי ס"ל ב"ח נדחי' אפילו דמים נמי נדחו וכ"כ הרב תי"ט ז"ל בפ"ט דפסחים מ"ח דלפי גירסת הרע"ב שם שהוא כדעת ר"ח ע"כ כוליה פרקי' דהתערובות דתנן יביא בדמי היפה שבהן כו' אתיא כמ"ד ב"ח אינן נדחים וזה פשוט ועיין בהרב משנה למלך בהלכות שגגות יע"ש ודו"ק. עוד הקשה אצלי לסברת רבינו ורש"י דס"ל דמתני' דפסח שנמצא אתיא כמ"ד ב"ח נדחי' מהא דפרכינן התם דצ"ו ע"ב לשמואל דאמר כל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמי' וכל שבחטאת רועה בפסח רועה והרי אבודה בשעת הפרשה לרבנן דלרעיה אזלה כו' ואלו בפסח כו' קרב שלמים שמואל כר"א ס"ל דאמר אבודה למיתה אזלה והא כל אבודה לר' למיתה ואלו בפסח היכא דאבד קודם חצות ונמצאת קודם חצות רועה כו' והשתא אמאי לא משני דשמואל ס"ל כר"ש דאמר ב"ח אינן נדחי' ואפי' נמצא קודם חצות קרב שלמים אלא משמע כדעת התוס' דמתני' אתיא ככ"ע ומטעמא דדחיה בידים וצ"ע ועיין עוד בתוס' שם ע"ב ד"ה אלא שמואל כר"ש ס"ל שכתבו בתוך דבריהם ואע"ג דלר"ש אית ליה לקמן דב"ח אינן נדחי' וס"ל בפסח דמת אחר חצות קרב שלמים כו' וכתב הרב ח"ה וז"ל וכן הוא לקמן והיינו דמית בעליו אחר חצות אע"ג דקבעי חצות ב"ח אינן נדחי' לר"ש ומינה בנמצא אפילו קודם חצות קרב שלמים דאין ב"ח נדחי' א"ד יע"ש והדבר תמוה שהרי לדעת התוס' בנמצא קודם חצות ב"ח נדחין מטעמא דדחי' בידים כמ"ש שם בראש הסוגיא ונמצאו דבריהם סותרין וצ"ע: ודע שהתוס' בתמורה פ"ק דקדושין ובפסחים דצ"ח הקשו אההיא דאמרינן התם ש"מ דחוי מעיקרו הוי דחוי וש"מ יש דחוי בדמי' דלמאי אצריכו תרתי הא כל דחוי מעיקרו דחוי דמים הוא ותי' משם ר"י דמשכחת לה דחוי מעיקרו בקדוש קדושת הגוף כההיא דפ' התערובות דם שנתערב במים דאם יש בו מראה דם כשר ודייק עלה בגמרא אר"י ל"ש אלא שנפל מים לתוך דם אבל דם לתוך מים ראשון ראשון דחוי והילכך אפילו לבסוף רבה הדם ויש בו מראי' דם הוי דחוי ולהכי אצטריך תו לאשמועינן דאפי' בדמים יש דחוי יע"ש: וק"ל על רבינו ז"ל דבפ"ב מה' פסולי המוקדשין דין כ"ב פסק להא דר"י דדם לתוך מים ראשון ראשון בטל ואלו רבינו ז"ל בפט"ו מה' מעה"ק ובה' שגגות פסק דלא כר"י דדחוי מעיקרא לא הוי דחוי והנראה דאע"ג דר"י אמרה אפי' בקבל הדם בכלי שיש בו מים משום דאיהו ס"ל דדחוי מעיקרו הוי דחוי רבי' ז"ל לא כתב דין זה אלא דוקא היכא שקיבל הדם בכוס כדינו ואח"כ נפל מדם כלי שרת לתוך המים דהו"ל נראה ונדחה אבל אם קבל את הדם בכלי שיש בו מים ה"נ ס"ל דכשר מטעמא דדחוי מעיקרו הוא הן אמת שאני תמה על דברי התוס' שכתבו דטעמא דר"י דאמר ראשון ראשון בטל ואפי' לבסוף רבה הדם פסול משום טעמא דדחוי שהרי בזבחים דל"ד מסקי' דקבל בכלי קדש ונתן לכלי חול לא חשיב דחוי לכ"ע מטעמא דכל שבידו לא הוי דחוי וא"כ ה"נ בידו לרבות עליו דם ואף למ"ש התוס' שם דכסהו הרוח ונתגלה לא חשיב בידו משום דאין מצוה לגלות משא"כ נתן בכלי חול ונשפך על הרצפה דמצוה לאוספו יע"ש ה"נ מצוה איכא לרבות כדי להכשיר הדם להזיה וצ"ע ומצאתי בתוספי הרא"ש ז"ל פ"ק דקדושין שכתב כתי' התוס' הלזו וכתב עוד וז"ל ומיהו קשה דאין זה חוזר ונראה דדחוי לעולם הוא כיון שהדם נופל על המים בתחלה דבעינן שיקבל הדם בכלי מצואר הבהמה כדתנן בזבחים נשפך מצואר הבהמה על הרצפה ואספו פסול ואפי' דבקיה לקומץ בקופסיה דמנא מבעיא לן בספ"ק דמנחות דדלמא הנחה כדרכו בעינן וליכא ה"נ כיון שהמים מפסיקין בין דם לכלי הנחה שלא כתקנה הוא א"ד יע"ש ועיין עוד בתוס' במתני' דהמפריש נקבה לפסחו ד"ה ויביא בדמיה שלמים שהקשו וא"ת ימכרנה כמות שהיא בלא מום כו' ואפי' ר"ש דאמר התם תמכר שלא במום מצי מודה הכא כדפרי' יע"ש וצ"ע דבהדיא אמרינן התם דף פ' רש"א לעולתו עושה תמורה לפסחו ולאשמו אין עושה תמורה שאין לך דבר שעושה תמורה אלא דרועה להסתאב יע"ש הרי דאפי' בפסח ס"ל לר"ש דתמכר שלא במום וצ"ע ויש ליישב דבריהם ז"ל בדוחק ודוק:


###### Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Paschal Offering 4:6:1
[Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Paschal Offering 4:6:1](https://torahapp.org/share/book/Sha%27ar%20HaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Paschal%20Offering/r/4:6:1)

**מי**
**שאבד פסחו כו' יקריב איזה מהן שירצה כו'.** עיין מה שהקשה מוהרי"ק ז"ל ומה שתי' הם דברים תמוהים וכבר תמה עליו הרב לח"מ ז"ל ובפ"ה מה' עבודת יוה"כ תי' הרב הנזכר לקושיית מוהר"י קורקוס ז"ל דס"ל לרבינו דשאני הכא דהוי חטאת דבאה לכפרה וחמירא ואפי' רבנן מודו דמצוה בראשון ואי פליגי רבנן עליה דר"י הוא משום דהוי פסח דלא בא לכפרה ותלמודא ה"ק כי היכי דקאמר ר"י התם גבי פסח דמצוה בראשון ס"ל לרב הכא דלכפרה קאתי דלכ"ע מצוה בראשון א"ד יע"ש וק"ל על תי' זה מדגרסי' פ"ד דתמורה אמר ר"ה אמר רב ה"מ שאם משך א' והקריבה שהשניה מתה לא נחלקו אלא בבא לימלך דרבי סבר לא עשו תקנה בקדשים כו' ואמרינן ליה תתכפר בשאינה אבודה ואבודה תמות ורבנן סברי עשו תקנתא בקדשים יע"ש והשתא לפי דעתו ז"ל דבחטאת כיון דלכפרה קא אתי ס"ל לרב דלכ"ע מצוה בראשון ואפי' לרבנן דר"י אם כן קשה דרבי' דס"ל דלא עשו תקנה בקדשים תיפוק ליה משום דמצוה בראשון ורבנן נמי אמאי אצטריכו לטעמא דעשו תקנה בקדשים ת"ל משום דמצוה בראשון ובשלמא אם נאמר דכי היכי דפליגי רבנן ור"י בפסח הכא נמי פליגי גבי חטאת איכא למימר שפיר דר' ורבנן דהתם ס"ל כרבנן דר"י אכן לדברי הלח"מ ז"ל קשה וכמו כן קשה מיניה לתי' מוהר"ק ז"ל ויש ליישב עם מ"ש התוס' ד"ה דר' וז"ל תימא למורי וכי מאבדין קדשים בידים כיון שבידנו לתקן ותי' כגון שיש ריוח בדבר כגון דאבודה כחושה ושאינה אבודה שמינה כו' יע"ש וא"כ איכא למימר שפיר דבהא לכ"ע לא אמרינן מצוה בראשון הן אמת דקשה לכאורה לפי דבריהם ז"ל מאי דפריך התם ולא עשו תקנה בקדשים והתניא יאכלהו שאם היתה אכילה מרובה אין אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שלא תהא נאכלת אכיל' גסה מאי לאו אפי' רבי לא רבנן והשתא אמאי לא מוקי לה אפי' כר' וע"כ ל"ק רבי דלא עשו תקנה אלא דוקא היכא דאיכא ריוח דשאינה אבודה שמינה כמ"ש ז"ל אבל התם דליכא ריוח אפי' רבינו מודה וי"ל דהתם נמי חשיבא ריוח אי אוכלין עמה חולין שתהא נאכלת על השבע כדרך שהמלכים אוכלין ודוק ועיין במ"ש מרן הכ"מ ז"ל פ"ה מה' עי"ה הלכה י"ד בד"ה שני שעירי שכתב בתוך דבריו וז"ל ומ"ש שיקרבו הראשונים נלמד מדין הפריש חטאתו אאבדה דפסולי המוקדשין יע"ש והן דברים תמוהים דהתם ה"ט משום דעשו תקנה בקדשים כדי שלא תהא אבודה מתה כמ"ש משא"כ גבי פר ושעיר של י"ה כיון דאין חטאת צבור מתה ה"נ דיכול להקריב איזה מהן שירצה ומהיותר תימה שבדיבור הסמוך לזה כתב וז"ל ומ"ש וכן אם שנמצאו כו' היינו כרב כו' דאמר מצוה בראשון יע"ש ולכן הנראה ודאי שדברים אלו אינם מדברי מרן ז"ל אלא איזה תלמיד כתבן וצ"ע ועיין בתשו' מוהר"ץ אשכנזי סימן מ"ו: