## Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav Chapter 1

###### Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav 1:3:1
[Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav 1:3:1](https://torahapp.org/share/book/Sha%27ar%20HaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Shofar%2C%20Sukkah%20and%20Lulav/r/1:3:1)

**לפיכך**
**המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה כו'.** ובאומר תקיעת שופר עלי נסתפקו התוספות בפרק ראוהו בית דין דף כ"ח ע"ב דבור המתחיל המודר וזה לשונו ולדברי רבא היה משמע דאם אמר תקיעת שופר עלי אסור לתקוע בשופר של מצוה וכמו דאמר גבי סוכה אם לא נחלק משום דגבי סוכה בלאו מצוה יש הנאה בישיבה כו' וראיתי להרב מחנה אפרים הל' נדרים סימן כ"ה שהקשה דאם כדבריהם דבסוכה בלאו מצוה יש הנאה בישיבה אם כן מאי קא מותיב רבא לאביי בפרק ב' דנדרים די"ז וכי מצות להנות ניתנו ומאי קו' הא כיון דמטי ליה הנאת הגוף בישיבה לא שרי מטעם מצות לאו ליהנות ניתנו וכמ"ש הר"ן ז"ל שם בנדרים דט"ו ע"ב גבי האומר קונם הנאת תשמישך וז"ל וכי אמר הנאת תשמישך מאי הוי מצות לאו ליהנות ניתנו י"ל דכי אמרי' הכי ה"מ לו' דאין קיום המצוה חשיב הנאה אבל אי מתהני גופיה בהדי דמתקיים מצוה אסור כו' ע"כ ובפרק אין בין המודר הנאה שנינו המודר הנאה מחבירו וחלה נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב וקאמר שם בגמ' אם בשנכסי חולה אסורים על המבקר אפי' עומד נמי לא ופירש הר"ן שם דהיינו דנהנה מדריסת הרגל ומשום מצוה לית ליה לאיתהנויי מאיסורא יע"ש ודוק:
**ולע"ד** נראה דלק"מ כפי מה שכתבתי בהלכות לולב פ"ח שדעת הרשב"א שלא כדעת הר"ן אלא דאפי' איכא הנאת הגוף בהדי מצוה אפ"ה שרי ממה שהק' שם כקושית הר"ן וז"ל ומיהו אכתי ק"ל דהא מצווה במצות עונה ומצות לאו ליהנות ניתנו וי"ל דמצוה זו אינו אלא מחמתה ולא מחמתו כו' ועדיין ק"ל דהא איכא מצות פ"ו דרמיא עליה וי"ל דאינו מחוייב להקים זרע מזו דהא אפשר לו באשה אחריתי כו' יע"ש ומדלא תי' כתירץ הר"ן דשאני הכא דאיכא הנאת הגוף משמע בהדיא דס"ל דאפילו בדאיכא הנאת הגוף אפילו הכי אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו וההיא דמודר הנאה ממעיין דאסור לטבול בה בימו"ה כבר כתבנו שם משם המאירי ז"ל דה"ט מפני שהוא נהנה ממנו אחר המצוה דהיינו אחר שנטהר ובהכי יש ליישב ההיא דפרק אין בין המודר דפריך אי בשנכסי חולה אסורים על המבקר אפי' עומד נמי לא דהיינו מפני שהוא נהנה מדריסת הרגל אחר עשיית המצוה דהיינו בשעה שיוצא משם וא"כ מעתה איכא למי' שדעת התו' בפ' ראב"ד כדעת הרשב"א ויתרצו לקו' הר"ן כתי' הרשב"א הן אמת שלתירץ הרשב"א ז"ל שכתב דה"ט דלא שרינן בהנאת תשמישך עלי משום מצות לאו ליהנות ניתנו משום דאינו מחוייב להקים זרע מזו דאפשר לו באשה אחריתי קשה שהרי המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה אע"ג דאפשר לו לשמוע מאיש אחר ואפ"ה שרינן מטעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו ואולי דסבירא ליה דטעמא דמודר הנאה מחבירו לאו היינו משום מצות לאו ליהנות ניתנו וכמ"ש רש"י ז"ל ד"ה מותר לתקוע לו טעמא דכולהו משום דמצות לאו ליהנות ניתנו יע"ש אלא ס"ל דהיינו טעמא משום דסתם מודר מחבירו אין דעתו על דבר מצוה כמ"ש התוס' ז"ל בד"ה המודר הנאה ממעיין ואף שהתוס' ז"ל לא כתבו כן אלא לס"ד בעלמא אפ"ה הרשב"א ז"ל ס"ל דקושטא דמילתא הכי הוי ובהכי ניחא לי מאי דק"ל טובא בפשטא דשמעתתא דרב יהודא דס"ל דשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא משום דס"ל מצות ליהנות ניתנו תקשי ליה מתני' דפ' אין בין המודר דל"ה דתנן התם גבי המודר הנאה מחבירו דמלמדו מדרש הלכות ואגדות ופי' הר"ן ז"ל דה"ט משום דמצות לאו ליהנות ניתנו וכן כתב בדל"ז ע"א יע"ש אכן כפי מ"ש הנה נכון דגבי המודר הנאה מחבירו אפי' רב יהודה מודה דמותר לתקוע לו תקיעה של מצוה משום דאין דעתו על דבר מצוה וה"ט דמלמדו מקרא הן אמת שמדברי הר"ן ז"ל בשמעתין משמע שלא כ"כ אלא לס"ד בעלמא וכמ"ש התוס' אבל לפום קושטא דעתו של נודר אפי' לדבר מצוה אלא דאפ"ה שרי משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ואפשר שלא כתבו כן אלא לדעת רבא דמדכייל ותני להו בהדי הדדי משמע דטעמיה דכולהו משום דמצות לאו ליהנות ניתנו אמנם רב יאודה דסבירא ליה דגבי מודר הנאה מחבירו אפי' אם מצות ליהנות ניתנו אפי"ה שרי מטעמא דאין דעתו על דבר מצוה כנ"ל ודעת הר"ן זכרונו לברכה דתקיעת שופר עלי דינו כאומר ישיבת סוכה עלי שכתב וזה לשונו וכי אמרינן דשרי דוקא במודר הנאה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל באומר קונם שופר לתקיעתו עלי אסור אפי' לתקיעה של מצוה כו' יע"ש ויש לדקדק דמשמע מדבריו ז"ל דדוקא באומר קונם שופר לתקיעתו אבל אם אמר קונם תקיעת שופר עלי מותר דתקיעה דבר שאין בו ממש הוא ואין הנדרים חלים אלא על דבר שיש בו ממש ואמאי הא אע"ג דאין הנדרים חלים אלא על דבר שיש בו ממש אפ"ה בל יחל מדרבנן מיהא איכא כדקאמר רבינא בפ"ב דנדרים דף ט"ו ע"א ופסקוהו כל הפוסקים ז"ל וכן קשה לכאורה על מה שהק' הר"ן ז"ל שם בנדרים די"ו וז"ל וא"ת כי אמר ישיבת סוכה עלי מאי הוי הא דבר שאין בו ממש הוא ומאי קושיא הא מדרבנן מיהא אסור ולהא ודאי יש ליישב בבירור דהתם בסוגיא אקרא קאי דפריך מ"ש נדר דכתיב לה' שבועה נמי הא כתיב לה' ולהא משני הא דאמר ישיבת סוכה כו' והיינו דק"ל דמדאורייתא היכי מתסר מיהו מ"ש הכא בשמעתין ק' גם ליכא למימר דס"ל דכיון דאין איסורו אלא מדרבנן לא חייל למדחי מצוה של תורה וכמו שכן ראיתי להרנב"י ז"ל בשיטה כ"י בפירוש להלכות הרמב"ם ז"ל שכתב כן שהרי כתב בדט"ו ע"ב ד"ה והא וז"ל וא"ת האי נדרא דרבנן הוא דהנאת תשמיש לית ביה ממש וכיון דמדרבנן בעלמא הוא היכי חייל נדרא לאפקועי מצות עונה יש לומר כיון דנדרא חייל ממילא פקעי להו הנך מצות דיש כח ביד חכמים לעקור דבר בשב ואל תעשה יעיין שם ומהתימא על הפר"ח ז"ל שכתב בסי' תקפ"ו סק"ה וז"ל ומסתברא שאם אמר קונם קול שופר עלי דלא הוי כלום דקול לית ביה ממש ואין הנדר חל אלא בדבר שיש בו ממש והוא תימא שהרי לדעת הר"ן ז"ל מדרבנן מיהא חל אפילו למדחי מצוה של תורה גם לדעת התוספות ז"ל שכתבו הר"ן והרשב"א ז"ל שם דכל שמזכיר החפץ אע"פ שאינו מזכיר בפיו האסור אלא על הנאתו הרי הוא כאילו אסר החפץ עליו וכן נראה ג"כ דעת הטור ז"ל ומרן בשולחנו הטהור י"ד סי' רל"ד ס"ז שכתבו דאומר הנאת תשמישך עלי אסור אע"ג דאין בו ממש משום דמתרצינן לדבוריה כאילו אמר גופך לתשמישך עלי וכמ"ש הש"ך והט"ז שם ועיין בסי' רי"ג ובסי' רט"ו ורל"ט וא"כ ה"נ באומר קונם קול שופר עלי נמי מתרצינן לדיבוריה כאלו אמר שופר לקולו וכן נראה ממ"ש מור"ם ז"ל בסי' תקפ"ט דהאומר קונם תקיעתו עלי דאסור בכל ענין וע"כ דהיינו משום דמתרצינן לדיבוריה כאלו אמר גופך לתקיעותיו וא"כ מדרבנן מיהא אסור וא"כ איך כתב בפשיטות מסברא דנפשיה דלא הוי כלום מאחר שלהקת הנביאים כולם שכתבנו מבואר דס"ל דאסור ודוק עוד כתב הר"ן ז"ל ומיהו מסתברא לי דכי אמרינן מותר לתקוע לו דוקא כגון שהוא תוקע מאליו להוציא המודר הנאה אבל כל שאמר ליה המודר תקע לי והוציאני אסור דשליחותו קא עביד וראיה לדבר מדאמרי' בפרק אין בין המודר כו' ואמרינן נמי אלא לדעתיה דבעל הא קא מהני ליה דקא עביד שליחותיה אלמא כל היכא דעביד שליחותיה אסור כו' יע"ש והביא דבריו מרן הב"י ז"ל סימן תקפ"ט בלי חולק:
**ולע"ד** דבר זה נראה שבמחלוקת הוא שנוי והוא שהטור ז"ל חי"ד סימן רכ"ח גבי ההיא דקי"ל המודר הנאה מחבירו מלמדו מקרא מדרש כתב וז"ל הילכך אפילו אם הנאסר אומר לו שילמדנו מותר והרמב"ן ז"ל כתב שאם הנאסר אומר לו שילמדנו שאז הוא כשלוחו ואינו מותר אלא אם כן ילמדנו הוא עצמו וא"א הרא"ש כתב כסברה הראשונה עכ"ד ומבואר מדברי מרן ז"ל דה"ט דהרא"ש ז"ל דע"כ לא אמרינן בגמרא דלמעבד שליחותיה אסור היינו דוקא בדבר שצריך דעת ושליחות כגון תרומה וקרבן אבל מחזיר אבידתו ומלמדו מדרש כיון דאין צריך דעת ושליחות אפי' אם מצוה לעשות מותר כו' יע"ש ואם כן מינה נשמע גבי שופר כיון דאין צריך דעת ושליחות אפילו באומר לו תקע והוציאני מותר לדעת הרא"ש ז"ל ויש לי מן התימה קצת על מור"ם ז"ל בהג"ה דבי"ד סי' הנז' ס"ב על מה שפסק מרן שם כדעת הרמב"ן כתב ויש חולקים ומתירין אפילו אומר לו שילמדנו כו' יע"ש ואילו כאן בסי' תקפ"ט פסק מרן דברי הר"ן ז"ל ולא הגיה עליו כלום וצ"ע ודע דמימרא דרבא דהמודר הנאה מחבירו מזה עליו מי חטאת בימו"הג אבל לא בימות החמה וכן המודר הנאה ממעיין השמיטו רבינו ז"ל וכבר תמהו עליו בזה הפר"ח ז"ל סי' תקפ"ו ומוהר"ם בן חביב בקונט' יום תרועה דף ז' ע"ב וכתב שכנראה שדחה אותו מהלכה מפני שהיא הנאה מועטת דטיפה זו מה תהא עליה וכההיא דמותר להשקותו כוס של תנחומין ושל בית המרחץ ופסקו רבינו ז"ל הלכות נדרים פ"ו ודבריו תמוהים שהרי מעולם לא התיר רבינו ז"ל אלא בכוס של מודר וכמבואר שם ולא שרי אלא השימוש וכבר תמה עליו בזה מו"ה הי"ו בחי"ד ה' נדרים סימן ק"ך יע"ש ואפשר ליישב דבריו דסבירא ליה לרבינו דהא דקאמר מזה עליו מי חטאת בימו"ה כו' מיירי נמי במי הזאה של המודר אבל במי הזאה של המדיר אפי' בימוה"ג אסור דכיון דמותר ליקח שכר הבאה כדאיתא בסוף פרק האיש מקדש נמצא דקא מהני ליה שו"פ ומאי דאסר רבא בימו"ה היינו משום הנאת שימוש דנהנה גופו במה ששימשו והילכך דחאו להא דרבא מהלכה מכח ההיא דנדרים ומ"מ אכתי אין תי' זה עולה יפה למה שהשמיט ההיא דהמודר הנאה ממעיין ולכן נראה דרבי' סמך למה שפסק בספ"א מה"נ דהאומר הנאת תשמישך אסורה עלי אסורה עליו וכבר כתבנו משם הר"ן דאע"ג דמצות לאו ליהנות ניתנו אפי"ה כיון דאיכא הנאת הגוף אסור דומיא דהמודר הנאה ממעיין וא"כ כיון שרבינו ז"ל פסק לההיא דהנאת תשמישך עלי מינה נשמע להא דהמודר הנאה ממעיין דאסור מה"ט כיון דאיכא הנאת הגוף כנ"ל ולפי זה צ"ל דהנאת השמיעה והתקיעה לא חשיבא כולי האי כהנאת המעיין וכמ"ש לעיל משם הפר"ח ודוק:
**מעשה חושב**
**(קסח)** וי"ל דאינו מחויב להקים זרע מזו דהא אפשר לי' באשה אחריתי כו'. תמהני דהא הנודרת הנאה מיבמה דכופין אותו שיחלוץ ואמאי לא נימא דמותר ליבמה משום דמצות לאו להנות ניתנו כמו בהא דהנאת תשמישך ובזה לא שייך תירוץ הרשב"א דהא א"א לו באשה אחריתי אי דליכא אלא יבמה זו מבית הזה והרי ס"ל להרשב"א דיבמה שנדרה הנאה מן היבם דמדאורייתא אינה עולה ליבום כמ"ש בחידושיו בריש מסכת יבמות באומר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שלא תנשאי לפלוני ונפלה ליבום לאותו פלוני דצריכה חליצה ולא אמרינן בזה דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה כו' והרי זו הויא כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן בפ' ב"ש דכופין אותו שיחלוץ לה והרי זו אינה עולה ליבום ד"ת דקיימא עלי' בלאו ועשה ע"ש והשתא אי נימא דלא כהר"ן אלא דאפילו במקום שנהנה בגופו נמי אמרינן דמצות לאו להנות ניתנו א"כ תתייבם מדאורייתא ואיך קאמר הרשב"א דמן התורה אינה עולה ליבום וכן משמע להדיא ביבמות דף ק' ע"א דאלמנה לכ"ג מן הנשואין מדאורייתא אינה עולה ליבום ואמאי הא מצות לאו להנות ניתנו אע"כ דאא"ל כן. וכן בריש יבמות בסוגיא דעליה נמי מוכח דא"א לומר כן משום דאי נימא דמצות לאו להנות ניתנו אפי' במקום הנאת הגוף א"כ הרי צריך האי קרא דעליה גבי אחות אשה לאשמעינן דאסורה להתייבם אע"פ דמצות לאו להנות ניתנו ולא כמו דקאמר התם מטעם דעשה דוחה לל"ת דדחי לי' הש"ס התם משום דל"ת שיש בו כרת לא דחי לה העשה אלא דהי"ל למימר דסד"א דמשום דמצות לאו להנות ניתנו יהי' מותר לו ליבם אחות אשה היכא דליכא אחרת להתייבם וע"ש:
**אך** דבהא ובהך דאלמנה לכ"ג י"ל דס"ל להרשב"א ז"ל דהיבמה אינה עושה מצוה בהייבום וא"כ ניהו דכל היכא דהוא אינו מוזהר היא נמי אינה מוזהרת דמה"ט באלמנה מן האירוסין לכ"ג אמרינן דמדאורייתא העשה דוחה לל"ת מ"מ היינו דוקא מטעם דחיה אבל מטעם מצות לאו להנות ניתנו אמרינן דכיון שהיא אינה עושה מצוה בהייבום הרי נהנית היא מן העבירה שלא במקום מצוה (אע"פ שדוחק לחלק בין הפרקים). אבל בהאי דיבמה שנדרה הנאה מן היבם שלה בחיי בעלה אי נימא דאסרה עצמה איבם שלה (וכמו דאיבעיא להו ביבמות דף קי"ב סוף ע"א באומרת נטולה אני מן היהודים מהו ליבם וע"ש בתוס' ד"ה איבעיא להו כו') דהיא לא עבדה איסורא כמ"ש הר"ן בנדרים דף ט"ו ע"א בד"ה הלכה כו' וכמו שהוכיח שם מהא דאמרינן לקמן דף ל"ה מי מעל למעול נותן הא לא אסירא עלי' אלמא דאין האוסר עובר וע"ש ואמאי לא תתייבם. ואפי' אם נפרש הא דהנודרת מיבמה דהיינו שאסרה על עצמה הנאת יבמה ומש"ה אסורה להתייבם מ"מ בהך בעיא דנטולה אני מן היהודים דמסיק התם רב אמר יבם אינו כבעל וכופין אותו שיחלוץ לה והיינו דדינה ממש כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה קשה אמאי כופין אותו שיחלוץ לה, תתייבם דהא מצות לאו להנות ניתנו והיא הא לא עבדה איסורא באומרת נטולה אני מן היהודים משום דאסרה נפשה אכ"ע ולא שאסרה כ"ע עליה (מנ"ה: עיין לקמן בהגה"ה לאות קצ"ד):
**[הן** אמת דקשה עוד דניהו דהמודר לוקה אלאו דלא יחל וכמ"ש הר"ן שם דלא יחל אדבר קאי מ"מ הא בפשיטות דהעשה דכל היוצא מפיו יעשה לא שייך גבי מודר וא"כ הרי גם להר"ן קשה אמאי כופין אותו שיחלוץ לה תתייבם ותיתי עשה דיבום ותדחי לל"ת דלא יחל (אי נימא דהר"ן מודה לי' להרשב"א בזה דיבמה שנדרה הנאה מן היבם אינה עולה ליבום מדאורייתא) אלא די"ל בזה דכי היכי דלא יחל קאי אדבר ה"נ האי עשה דכל היוצא מפיו יעשה קאי על היוצא מפיו של המדיר והמודר עובר בלאו ועשה ולק"מ על הר"ן כ"א על הרשב"א] (מנ"ה: המעיין ברשב"א נדרים ט"ו ד"ה והא, יראה דחולק על הרמב"ם):
**אכן** י"ל דהרשב"א ז"ל ס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דהמדיר לוקה (ואין הזמן גורם לחפש דעת הרשב"א בזה) והרב בעל מחנה אפרים ז"ל כבר יישב האי דנדרים דף ל"ה אליבא דהרמב"ם ז"ל והביא ראי' מהנודר הנאה מחתנו לדעת הרמב"ם ז"ל. ועוד יש להעיר בזה אהאי דיבמה שנדרה הנאה מן היבם עד שכופין אותו לחלוץ נכוף אותה להתייבם שהרי יבמה נקנית בעל כרחה ובכה"ג הא היא אינה עוברת משום דקרקע עולם היא וא"כ הרי תיהדר הקושיא להרשב"א ז"ל גם מאחות אשה ומאלמנה מן הנשואין לכ"ג וכנ"ל ואפשר דאין דרכי' דרכי נועם לכוף אותה ודוק:
**(קסט)** וההוא דמודר הנאה ממעין דאסור לטבול בו בימוה"ח כו'. לא ידעתי מה יענה אהא דאמר רבא דבימות החמה אין מזה מי חטאת על המודר הנאה ממנו והרי בהזאה מועטת כזו ודאי לא שייך דנהנה מזה אח"כ גם מ"ש הרב המחבר בדעת הרשב"א דס"ל דה"ט דמותר לתקוע לו משום דאין דעתו על דבר מצוה א"כ מ"ט אינו מזה עליו בימות החמה:
**(קע)** י"ל כיון דנדרא חייל כו' דיש כח ביד חכמים לעקור דבר בשב ואל תעשה. זה תמוה לכאורה דהא זה שייך היכא דרצו לעקור אבל בנ"ד שאמרו דגם באין בו ממש אסור והעובר על דבריהן הוא בלאו דלא תסור מ"מ עשה דשופר דחי ללאו זה שהרי אפילו ביש בו ממש נתחבטו הראשונים אמאי אין עשה דוחה לל"ת דבל יחל ותירצו דנדרים הוי נמי עשה ואין עשה דוחה לל"ת ועשה ומכ"ש דלא תסור איתא בשאלה ועשה דשלום הבית לא עדיף יותר מעשה דאורייתא לגבי לאו דרבנן ואפשר לומר דרבנן באין בו ממש כיש בו ממש עבדי ליה דדמי לידות נדרים דלא גמר להזכיר הגוף בין בתשמיש ובין בסוכה וצ"ע:


###### Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav 1:4:1
[Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav 1:4:1](https://torahapp.org/share/book/Sha%27ar%20HaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Shofar%2C%20Sukkah%20and%20Lulav/r/1:4:1)

**שופר**
**של ר"ה אין מחללין עליו את י"ט כו'.** עיין מ"ש בזה באורך בפ"ב מה' יו"ט הל' י"ח ודוק: