## Sha'arei Torat Bavel on Tamid Daf 30a

###### Sha'arei Torat Bavel on Tamid 30a:1
[Sha'arei Torat Bavel on Tamid 30a:1](https://torahapp.org/share/book/Sha%27arei%20Torat%20Bavel%20on%20Tamid/r/30a:1)

(ל רע"א) **ושייפי להו בחבלא דצבתא דסריך עליה בזרא.**—עי' במפרש שכתב: "דשייף ליה לעץ עד שתסור כל קליפתו". וזה תימה, שבאופן כזה יתייבש האילן כנודע. ועי' חולין קכה א: "וסימניך דיקלא", ופירש"י: "אם תטול ממנו רצועה סביב הוא מתייבש שלא הנחת דרך לשרף לעלות מן הקרקע למעלה ממקום שנקלף". ולפיכך העיקר כגירסת פי' ר"ג וראב"ד כאן וערוך ע' שרטון (ע"ש) [וכ"י מינכן].


###### Sha'arei Torat Bavel on Tamid 30a:2
[Sha'arei Torat Bavel on Tamid 30a:2](https://torahapp.org/share/book/Sha%27arei%20Torat%20Bavel%20on%20Tamid/r/30a:2)

(ל סע"ב משנה רפ"ד) **וכך היה עקידתו ראשו לדרום ופניו למערב.**—בפי' ראב"ד כאן כתב ע"ז; "ותנן נמי ביומא פרק אמר להם הממונה (לו א) גבי פר של כה"ג ראשו לדרום ופניו למערב, ופרכינן התם בגמרא היכי משכחת לה, ואמר רב בעוקם את ראשו, ואכתי פריך ונוקמיה להדיא, ואמר אביי חיישינן שמא ירביץ גללים; וה"נ הכא כל מה שהיו יכולין להרחיק שלא יהיה מטיל גללים לצד המזבח היו עושין". וכ"כ הרע"ב כאן: "והיה נוטה ראשו לדרום". וגם בתפארת ישראל כתב: "שעוקם את ראשו". ולפי דעתנו אין כאן צורך לזה, שדוקא בפר של כה"ג שהיה עומד על רגליו וכשראשו לדרום וזנבו לצפון דרכו להיות פניו מביטים למטה בקרקע, ואם רוצים שיביט בפניו למערב, צריכים לעקם את ראשו. אבל כאן שהטלה עקוד ומונח בקרקע על צדו השמאלי זנבו לצפון וראשו לדרום הרי פניו פונים למערב בלי שום צורך עקימה. וגם לפי פשטות הלשון במשנת יומא היה נראה, שאף הפר היה עקוד ומונח על צדו השמאלי, שהרי שם בסדר יומא סתמו ולא הזכירו כל עיקר עקידת הפר, אלא סמיכה שנייה ואח"כ שחיטתו, ומאיליו מובן שא"א בלאו הכי לשוחטו. וגם מהירושלמי נראה כן, שאם היתה דעתו שעוקמים את ראש הפר לא היה סותם דבריו בזה. ומה ששנינו שם "ופרו עומד" לאו דוקא אלא "מונח"¹. ועוד שנינו בפרה אדומה (פרה פ"ג מ"ט): "כפתוה בחבל וכו' ראשה לדרום ופניה למערב הכהן עומד במזרח ופניו למערב", וגם זה בלי שום עקימת ראש, וכמו שביארנו מאחר שהיא כפותה. אבל במקום עמידה ממש תני בתוספתא יומא רפ"ב: "שני שעירים היו שם פניהם כלפי הקדש ואחוריהם כלפי העם".

footnotes:
¹ כי פעמים פי' "עומד" כמו "נמצא", וכעין זה: העומדים אומרים כשם שנכנס לברית (שבת קלז ב), מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל (יבמות קו ב), ועניינם־אלה המצויים שם. וגם בלשון מקרא כן הוא (עי' מו"ק כא א).


###### Sha'arei Torat Bavel on Tamid 30a:3
[Sha'arei Torat Bavel on Tamid 30a:3](https://torahapp.org/share/book/Sha%27arei%20Torat%20Bavel%20on%20Tamid/r/30a:3)

(שם) **על טבעת שניה.**—ענין הטבעות שכתב המפרש כאן כ"ה דעת רש"י בכמה מקומות ויותר מבואר כתב בסוכה (נו א): "שהטבעת פתוחה מצד אחד והופכה למעלה ומכניס צואר הבהמה לתוכה וחוזר והופך פתחה לתוך הרצפה". וכעין זה כתב ר' שמעיה במדות פ"ב: "נותן צואר הבהמה בטבעת שיש לה שני ראשין ונועצה בקרקע". אבל הרמב"ם בפיה"מ כאן ובשאר מקומות כתב, שבטבעת אוסרין רגלי הבהמה וידיה בשעת שחיטה. ועוד הוסיף כאן, שלא היו כופתין את התמיד אבל היו אוחזין ידו ורגלו בלבד והוא מה שאמרו עקידת יד ורגל כיצחק בן אברהם. וכ"כ בהל' תמידין ומוספין פ"א ה"י (וע"ש בפי' רדב"ז), וצריכין לדחוק לדבריו שמכניסין ידיו ורגליו של הטלה בתוך הטבעת, ומלבד זה היו הכהנים אוחזים ידיו ורגליו של הטלה בידיהם. והעיקר כפירש"י. ומצינו בירושלמי מע"ש ספ"ה וסוטה פ"ט הי"א: "טבעות עשה להן (פי' יוחנן כה"ג) רחבות מלמטן וצרות מלמעלן"¹. וענין זה שלמטה היתה הטבעת רחבה, שצואר הבהמה היה מונח עליה, אבל למעלה היתה הטבעת צרה ברוחבה, כדי שצואר הבהמה יהיה מגולה לפני השוחט ויראה מקום השחיטה. או שלמטה היה הנקב רחב להכניס בו ראש הבהמה ולמעלה היה הנקב צר כדי הצואר, ואת הראש לא תוכל הבהמה להוציא מהנקב צר. ועי' ר"ח סוף סוכה שפי' כהרמב"ם וגם העתיק לשון הירושלמי כמו במע"ש וסוטה.

footnotes:
¹ ועי' בירושלמי סוף סוכה שנהפכה הגירסא, ומקיימין שנים ומבטלים אחד.


###### Sha'arei Torat Bavel on Tamid 30a:4
[Sha'arei Torat Bavel on Tamid 30a:4](https://torahapp.org/share/book/Sha%27arei%20Torat%20Bavel%20on%20Tamid/r/30a:4)

ודע שבפירש"י עה"ת פ' וירא (כב ט) כתב: "ויעקד ידיו ורגליו לאחוריו הידים והרגלים ביחד היא עקידה". וברור הוא שלא נתכוין לומר, שעוקד יחד שתי ידיו ושתי רגליו ארבעתן כאחת, אלא קושר יחד אחת מן הידים ואחת מן הרגלים, כדמוכח בשבת (נד א), וכן מבואר ברש"י שם.