## Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbath Chapter 24

###### Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbath 24:7:1
[Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbath 24:7:1](https://torahapp.org/share/book/Sha%27ar%20HaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sabbath/r/24:7:1)

**אין**
**עונשין בשבת.** נסתפק הרב מש"ל בהא דקי"ל דהרודף אחר אחד מן העריות ניתן להצילו בנפשו אם היה זה בשבת מהו שנחלל שבת בשביל הצלתו מן העבירה וברודף אחר חבירו להורגו פשיטא מילתא דניתן להצילו דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אכן ברודף אחר העריות יש מקום להסתפק וכן נמי אליבא דר' דס"ל דהאומר הניחו לו שלא יהרגנו דאין הורגין אותו ואמרינן התם דה"ט דר"י משום דעל מה שמסרה נפשה לקטלא אמרה תורה הצל דמו בדמו פשיטא דאף בשבת הורגין אותו דחשיב רודף אכן לרבנן דס"ל דאפגימתא קפיד רחמנא יש מקום להסתפק את"ד יע"ש:
**ולכאורה** נראה לע"ד להביא ראיה דאפילו בשבת ניתן להצילו מההיא דגרסינן פרק בן סורר דף מ"ג דפרכינן התם אברייתא דקתני דעל חייבי כריתות ניתן להצילו בנפשו ממתני' דקתני אלו נערות שיש להם קנס הבא על אחותו ודחיק ר"ח לאוקומא התם כגון שבא עליה שלא כדרכה ורבא מוקי לה באומר' הניחו לה שלא יהרגנו ור"י היא כו' יעויין שם והשתא אם איתא אדרבא בפשיטות הי"ל לאוקומא אליבא דרבנן וכגון שבא עליה בשבת דלא ניתן להצילו בנפשו:
**ואולם** אחר העיון נראה דאין מכאן ראיה וזה דנר' ודאי דע"כ לא נסתפק הרב ז"ל אלא דוקא גבי אחרים אם מותר לחלל שבת כדי להצילו מן העבי' וכמדוקד' מלשונו ז"ל אמנם גבי נרדף עצמו פשיטא ודאי דמותר לחלל את השבת כדי שלא יעבירנו על דת וכיון שכן פריך התם שפיר ולא מצי לאוקומא בבא עליה בשבת משום דכיון דלגבי נרדף ניתן להציל את עצמו בנפשו חשבינן ליה שפיר מיתה ותשלומין ואין אדם מת ומשלם אלא דק"ל לפי זה מהא דמשני התם אביי דמתני' מיירי ביכול להצילו באחד מאבריו וריב"ש היא דאמר רודף שיכול להצילו בא' מאבריו והרגו נהרג עליו ולפי מ"ש הרא"ם ז"ל בפ' וישלח דלגבי נרדף עצמו אין לחלק בין יכול להצילו בא' מאבריו או לא אם כן מאי משני הא אכתי כיון דלגבי נרדף עצמו ניתן להצילו אין אדם מת ומשלם קרינן ביה אלא מוכרח כיון דלגבי אחרים לא ניתן להצילו לא אמרינן בכי הא אין אדם מת ומשלם ומעתה חזרה ראיה למקומה אולם אכתי יש מקום לדחות דע"כ לא כתב הרא"ם דגבי נרדף אין לחלק אלא דוקא ברודף אחר חבירו וכמעשה שהיה גבי יעקב אע"ג דאיכא למימר שפיר דמתוך שאדם בהול להציל את נפשו ממות לאו מידק דייק וסבור שאינו יכול להצילו משא"כ ברודף אחר העריות דלא בהיל כולי האי כיון שלא בא על עסקי נפשות כנ"ל נכון לחלק ובר מן דין נראה דאין מכאן ראיה לספקו של הרב ז"ל דהכא בשבת נמי כיון שניתן להצילו בנפשו ע"י גוי חשיב שפיר אין אדם מת ומשלם וזה פשוט:
**ודרך** אגב הוקשה אצלי על רבינו דבפ"א מהלכות נערה בתולה דין י"א הביא מתני' דהבא על אחותו כצורתה באונס ובמפתה והי"ל לבאר דה"ד בבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה כאוקמתא דר"ח וא"נ ביכול להצילו בא' מאבריו כאוקמתא דאביי ובאמת שהדבר מתמיה ולא ראיתי מי שנתעורר בזה ואשר אני אחזה ליישב דבריו שדעת רבינו ז"ל כי"מ שכתבו התוס' ז"ל פ' הבע"י דנ"ט ובפ' בן סורר ד' הנז' דאע"ג דבכל התורה כולה קי"ל דהעראה חשיבא כביאה גבי קנס אינו חייב אלא בגמר ביאה לפי שלא נתרבתה העראה להיות כגמר ביאה אלא לעריות וחייבי לאוין והוכיחו הדבר משמעתתא דהתם דלא מוקי לה כגון שלא עשה אלא כו' ובסוף דבריהם הקשו לשיטה זו דא"כ מאי פריך פ' בן סורר הניחא למ"ד העראה זו נשיקה אלא למ"ד הכנסת עטרה מאי איכא למימר הא לדידיה נמי א"ש דהא לא מחייב קנס בהכנסת עטרה אלא בגמר ביאה את"ד יע"ש ואם כן יש לנו לומר דרבי' ז"ל ס"ל דסוגיא דפ' הע"י פליגא אההיא דבן סורר דס"ל התם דהעראה מחייב קנס ופסק רבי' כסוגייא דפ' הבע"י דאין קנס בהעראה ומהשתא מתניתין דהבא על אחותו אתיא כפשטא ומשום טעמא דמשעת העראה אפגימה לה ממונא לא משלם עד גמר ביאה וזה נראה נכון ויש לי לדקדק מדבריו ז"ל שדעתו כדעת י"מ ממה שראינו לו ז"ל בפ"א מה' א"ב שכתב דבכל ביאות אסורות אחד המערה וא' הגומר כו' ובפ"ד מה' הנזכר גבי נדה שנה ופירוש דין זה וכן בפי"ז מה' הנז' גבי זונה הפסולה לכ"ג חזר וכתב דמשהערה בה עשאה זונה ובפרק י"ט גבי חללה כתב גם כן משהערה בה נתחללה אשר מבואר דבכל מקום אשר תנא דינא לומר דהעראה כגמר ביאה תנא והדר מפרש ובפי' איתמר ולא מכללא ואלו בפ"א מה' נערה דין ד' כתב אין האונס חייב בקנס עד שיבא עליה כו' ואלו היתה דעתו ז"ל דאפי' בהעראה יש לה קנס הי"ל לפרש הדבר ולומר דמשהערה בה חייב כדרך שפי' בכל המקומות הנז' אלא נראה שדעתו ז"ל כמ"ש:
**מעשה חושב**
**(נג)** אמנם גבי נרדף עצמו כו' כדי שלא יעבירנו על דת. לענ"ד זה צ"ע דהא אשה קרקע עולם היא ואונס רחמנא פטרה כשאינה עושה מעשה (ולמ"ש בתשובה מדהקישה הכתוב לנרצח י"ל כשם שהנרצח אינו עובר כלל ה"נ האנוסה ג"כ אינה עוברת כלל) וכיון דשבת הוא הרי רציחה בשבת שהוא עושה בידים הוי עבירה גדולה טפי מבעילת אונס שהיא בשב ואל תעשה ואפילו אי נימא דלא פטרה רחמנא אלא מעונש מיתה אבל עבירה יש גם בלא מעשה מ"מ מהיכא פשיטא לי' להגאון ז"ל דמותרת לחלל את השבת בשביל עבירה קלה כזו [ונלע"ד שיש לכאורה לפשוט ספיקא דהמל"מ מדהקיש הכתוב נערה לנרצח י"ל כמו שברודף אחר חבירו להרגו ניתן להצילו בנפשו של רוצח אפילו בשבת וכמ"ש המל"מ ה"נ הדין כן בנערה, אפילו ע"י אחרים משום דאין היקש למחצה]. והא דאמרינן בש"ס דנערה ניתן להצילה בנפשו אין הכונה להצילה מהעבירה אלא להצילה מפגמא ומ"מ הקשו התוס' שפיר בסנהדרין דף ע"ג ע"א ד"ה להצילו כו' שכתבו שם אבל קשה מנערה כו' משום דה"נ הו"ל להש"ס למימר להצילו כיון דהוא עובר בידים ולמה לי' להש"ס למינקט להצילה דמלשון זה משמע שמצילין את הנרדף ולא מצילין את הרודף מן העבירה שהוא רוצה לעשות:
**(נד)** הי"ל לפרש כו' כדרך שפירש בכל המקומות הנז'. ראי' זו איני מכיר דאדרבה דוק לאידך גיסא ממ"ש בהלכות א"ב פ"ג הלכה ט"ו גבי שפחה חרופה דאינו חייב אלא על גמר ביאה ומדסתם גבי אונס ולא כתב דאינו חייב קנס עד שיגמור ביאתו משמע שדעתו דחייב נמי קנס אהעראה:


###### Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbath 24:10:1
[Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbath 24:10:1](https://torahapp.org/share/book/Sha%27ar%20HaMelekh%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sabbath/r/24:10:1)

**כל**
**הדברים שהם אסורין משום שבות לא גזרו בין השמשות כו'.** ראיתי להר"ב מג"א סי' שמ"ב שנסתפק וז"ל צ"ע אם במוצאי שבת נמי אמרינן דבה"ש לא גזרו משום שבות דשאני לאפוקי יומא ממעלי יומא דמספקא לא פקעא קדושה כמ"ש ס"ס שפ"ו כו' יע"ש שהניחו בצ"ע ולע"ד נראה לדקדק מדברי התוס' דאפי' בה"ש דמ"ש אמרינן כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש וזה ממ"ש בפר' בכל מערבין דל"ד ד"ה גזירה אטו י"ט שלאחר השבת וז"ל והא דאמרינן לעיל גבי אילן כל דבר שהוא משום שבות כו' ולא גזרינן משום י"ט שחל להיות אחר השבת או לפני השבת דאז ממ"נ אסור להשתמש באילן כו' ונראה פשוט דהתם דבי"ט שאחר השבת ליכא למימר נמי דבה"ש מותר לעלות באילן כיון דהוי משום שבות לא גזרו דהכא ממ"נ אסור דאי נמי נימא דלילה הוא הוי י"ט וי"ט נמי אסור לעלות באילן משמע מדבריהם דאי לאו משום ה"ט דממ"נ אסור הוה אמרינן דלא גזרו בה"ש אפי' באפוקי יומא וכן מצאתי בפ"י בשיטה כ"י להרשב"א שם שכ' בדף ל"ב אתי' דרב יצחק בריה דרב חסדא דאמר הכא באילן הנוטה חוץ לד"א עסקינן וז"ל ויש לי לומר דהשתא נמי אית לן סברת דרבי ירמיה דלקמן דאמר שאני כלכלה הואיל ויכול לנטותה ולהביאה בתוך עשרה ומוליכו בראשון ומחשיך עליו כו' משום גזירת י"ט אחר השבת הוא כדמשני לקמן והכא ליכא גזירה כלל דבה"ש שביציאת השבת גם כן לא גזרו שאף הוא ספק לילה הוא דכל בין השמשות בין בכניסתו בין ביציאתו לא גזרו עליו משום שבות כנ"ל עכ"ל וכן נ"ל לדקדק עוד ממ"ש התוס' בדל"ד ע"א ד"ה ואמאי וז"ל ואין ליישב דברי רש"י דודאי מהולכת של כל השנה היה יכול לדקדק למה היה צריך להוליכו עד מקום השביתה לא הי' צריך להוציאו רק מביתו ולהניחו בר"ה כו' דאי בעי ממטי ליה פחות פחות מארבע אמות עד מקום השביתה דהא לרבנן דר' כו' ולר' נמי איכא למימר דהא דצריך להוליכו עד מקום השביתה היינו בשביתתו ברה"י הוא ויש ר"ה בין ביתו למקום שביתתו כו' וכתוב שם בהגהה וז"ל אבל בשביתתו בר"ה לא יצטרך להוליכו עד מקום השביתה וע"כ כן צריך להיות אמת לפרש"י דאי לעולם צריך להוליכו עד מקום השביתה א"כ תקשי ליה מר' ולא יוכל לתרץ מה שמתרץ גזירה י"ט אטו י"ט שלאחר השבת ע"כ ונראה ודאי כונתם שהוקשה להו דאימא דמאי דפריך בגמרא נימא כיון דאי בעי ממטי ליה כו' לר' דס"ל כל דבר שהוא משום שבות כו' הוא דפריך משום דמשמע ליה דלר' אפי' כששביתתו בר"ה קאמר דצריך להוליכו עד מקום השביתה דא"כ מאי משני גזירה אטו י"ט אחר השבת הא לר' אפילו בי"ט אחר השבת יכול להוליכו פחות פחות מד' אמות בבה"ש דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו הנה מבואר דאפילו בה"ש דמ"ש נמי לא גזרו וליכא למימר דכונתם ז"ל דלא שייך לתרץ דגזרו בשבתות דעלמא אטו י"ט אחר השבת משום דלא שייך למיגזר שבת אטו י"ט כמ"ש התוס' בא"נ דהא ליתא דלא הוצרכו לומר כן אלא לפי תי' כי היכא דלא תקשי להו אמאי לא משני גזירה אטו שבת דעלמא אבל לרש"י ז"ל ה"נ נימא דגזרינן שבת אטו י"ט כי היכא דגזרינן בעלמא יום טוב אטו שבת אלא ודאי כונתם כמו שכתבנו כנ"ל ודוק: