## Sha'arei Torat Bavel on Sanhedrin Daf 90a

###### Sha'arei Torat Bavel on Sanhedrin 90a:1
[Sha'arei Torat Bavel on Sanhedrin 90a:1](https://torahapp.org/share/book/Sha%27arei%20Torat%20Bavel%20on%20Sanhedrin/r/90a:1)

(צ ע"א) **בכל אם יאמר לך נביא עבור על ד"ת שמע לו חוץ מע"ז.**—מכלל זה היה נראה שאפי' אם אמר הנביא לשפוך דמים ולגלות את הערוה שומעין לו. וזה פלא. ומצאתי בשו"ת רדב"ז ח"ב סי' תרנ"ב, שגם בעיניו יפלא דין שפיכת דמים, ונדחק לומר שהוא באופן שיש לו טעם כענין שאמרו (לעיל מו א) שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה כדי לעשות סייג לתורה (ע"ש). והנה נתיישב דין שפיכת דמים, אבל עדיין הפלא בגילוי עריות שנמנע מהיות בזה סייג לתורה, ולמה לא הוציאו כאן גם גילוי עריות. ותימה על הרדב"ז שלא התפלא גם על ג"ע.


###### Sha'arei Torat Bavel on Sanhedrin 90a:2
[Sha'arei Torat Bavel on Sanhedrin 90a:2](https://torahapp.org/share/book/Sha%27arei%20Torat%20Bavel%20on%20Sanhedrin/r/90a:2)

והנה מצינו (ש"ב כא) שדוד עשה מעשה ומסר לגבעונים שבעת בני שאול להמיתם ולתלותם זמן רב. ולפי מה שאמרו ביבמות העבירם לפני הארון וכל שקלטו ארון למיתה. וא"כ י"ל דכ"ש שיכולים להרוג ע"פ נביא. אבל מצינו בירושלמי קידושין (פ"ד ה"א, סה סע"ב) שיטה אחרת בזה: "הריני מעבירן לפני המזבח וכל מי שהמזבח קולטו הרי הוא שלי" פי' שנשאר בחיים. ולפ"ז יש להתפלא: איך מסר דוד בני שאול להריגה ע"פ המזבח שלא קלטן? ועי' רמב"ם (הל' סנהדרין ספי"ח) שכתב, שהמלך יכול להמית בהודאת פיו וכ"ש בעד אחד ושלא בהתראה. וכתב עוד (הל' מלכים ספ"ג), ש"המלך הורג רבים ביום אחד ותולה ומניחם תלויין ימים רבים להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם". וכתב במגדל עוז שם: "בירושלמי", ואין זכר מזה בירושלמי. אלא שכן דרך מחבר זה לציין על דברי הרמב"ם, שלא מצא להם מקור מפורש, "בירושלמי". ויש להתפלא על הרדב"ז שם שסמך על קנה רצוץ, וגם הוא כתב "הכי איתא בירושלמי"¹. והגאון מלבי"ם זללה"ה כתב בפירושו לש"ב כ"א, שזה נלמד משבעת בני שאול שם. אבל ערבך ערבא צריך, שהרי מיתתם ע"פ טעם זה נפלא מאד: וכי משום הטלת אימה על אחרים או סייג יהיה ביכולת המלך להרוג בנים על עון אביהם? היתכן כזאת? והנה מדברי הרמב"ם (מלכים פ"ג ה"ח) יוצא, דאף מי שמרד במלך אין רשות למלך להרוג אלא את המורד בעצמו ולא את בניו. והא דכתיב "כי לא היה כל בית אבי כי אם אנשי מות לאדוני המלך" (ש"ב יט כט) אינו אלא ע"פ מנהג מלכי קדם, שאם עמד מלך ממשפחה חדשה היה הורג כל בני משפחת המלך הקודם כדי שלא ימרדו בו (עי' ש"א כד כב). וגם מלכי ישראל היו נוהגים כן (עי' מ"א טו כט, טז יא). ועי' לעיל פט א: "אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק וכו' אלא היכא דמוחזק שאני" והיינו שפיכות דמים, אלא שזה היה לפני מתן תורה (ועי' עוד לקמן צג א באחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה).

footnotes:
¹ וכבר העיר הרלב"ח בתשובותיו סי' נג והרש"ל בהקדמתו ליש"ש ב"ק, שאין לסמוך על ספר מגדל עוז. ורלב"ח שם כתב עליו, שבעל ספר זה לא היה מבין דברי הראב"ד כלל ברוב השגותיו ומרבה דברים לבטלה.


###### Sha'arei Torat Bavel on Sanhedrin 90a:3
[Sha'arei Torat Bavel on Sanhedrin 90a:3](https://torahapp.org/share/book/Sha%27arei%20Torat%20Bavel%20on%20Sanhedrin/r/90a:3)

ולפי פשוטו נראה כי דוד ידע שבני שאול כולם רוצים להרים בו יד והם מורדים במלך וחייבים מיתה, אלא שלא רצה להורגם לעיני השמש פן יאמרו שונאיו, שאין להם חטא מאומה, ורק שמיראתו שלא ישובו העם אליהם לבחור מהם מלך לכך הרגם ושפך דמי נקיים. וכאן בגבעונים מצא עלילה ומסרם להם, וכענין שאמרו בירושלמי פיאה (פ"א ה"א, טז ע"א): "רבי זעירא בעא קומי ר' יסא מפני מה נהרג אדוניה בן חגית מפני שתבע את אבישג השונמית? א"ל עילא היו מבקשין להתיר דמן של בעלי מחלוקת".


###### Sha'arei Torat Bavel on Sanhedrin 90a:4
[Sha'arei Torat Bavel on Sanhedrin 90a:4](https://torahapp.org/share/book/Sha%27arei%20Torat%20Bavel%20on%20Sanhedrin/r/90a:4)

ונראה שענין זה של הגבעונים שכתוב בסוף ספר שמואל אינו כפי הסדר (כדעת ס"ע פי"ד) אלא שזה היה לפני מרד אבשלום¹, ולכן אמר מפיבשת "כי לא היה כל בית אבי כי אם אנשי מות לאדוני המלך", וכתיב "השיב עליך ה' כל דמי בית שאול וגו'" (ש"ב טז ח), וכן הא דכתיב "ויאמר דוד הכי יש עוד אשר נותר לבית שאול וגו'" (ש"ב ט א) היה אחרי אשר כבר נהרגו שבעת בני שאול ולא נשאר עוד מיוצאי חלציו רק מפיבשת (וכן נראה מדה"א א ח). ולכן נתן לו דוד כל אשר היה לשאול ולכל ביתו.

footnotes:
¹ וכעין זה כתב רש"י בשופטים יז א על ב' פרשיות של מיכה ופלגש בגבעה שבסוף הספר.